דווקא ממשלה רעה צריכה רפורמה משפטית

הרב מיכאל אברהם פרסם רשומת תמיכה במחאה נגד הממשלה שבו הוא מצדיק לחלוטין את כל הצעדים הנעשים במחאה. לכאורה הרב מיכאל אברהם היה צריך לתמוך בממשלה ברפורמה המשפטית אבל לא. הוא מודיע שכיון שהממשלה היא רעה אז הוא מתנגד לרפורמה.

חלק גדול מהרשומה בא להסביר מדוע הממשלה רעה. אין לי עניין להשחית זמן על הדיון הזה. לצורך הדיון אני אקבל את ההנחה שהממשלה רעה ואנסה להראות מדוע גם אם הממשלה רעה צריך לתמוך ברפורמה. למעשה דווקא ממשלה רעה צריכה את הרפורמה המשפטית; אפילו אם זו תהיה ממשלת בנט-לפיד ערבים.

הכשל הראשון אצל הרב מיכאל אברהם נמצא במסך הבערות. על פי הטיעון של מסך הבערות המדיניות הנבחרת צריכה להיבחר בלי ידיעה מי יהנה ממנה או ישתמש בה. זה נכון גם לרפורמה המשפטית. אם הרב מיכאל אברהם תומך ברפורמה הוא צריך להניח שתקום בעתיד או בהווה ממשלה רעה שתעשה בה שימוש ועדין הוא יתמוך בה. ללא הנחה זו הוא לא באמת תומך ברפורמה. קרמניצר יותר עקבי מבחינה זו. מבחינתו הסיכון של מה שהוא מגדיר ממשלה רעה גורם לו להתנגד לרפורמה גם במקרה של ממשלה טובה. הבעיה היחידה עם קרמניצר היא מדוע הוא מכנה את המדיניות שהוא דוגל בה דמוקרטיה; נראה שהמותג דמוקרטיה כל כך חזק שאפילו המתנגדים לה מתהדרים בדגל הדמוקרטיה. אך אם הרב מיכאל אברהם תומך ברפורמה גם במקרה של ממשלה רעה בעתיד אין סיבה מדוע לא לתמוך ברפורמה במקרה של ממשלה רעה בהווה. אז מה אם הממשלה רעה? ברפורמה המשפטית צריך לתמוך. מקסימום יאמר נלחם בממשלה הרעה כאילו אין רפורמה ונתמוך ברפורמה כאליו אין ממשלה רעה.

אולם הכשל של הטיעון של הרב מיכאל אברהם הוא יותר עמוק וקשור לעניינה של דמוקרטיה. נגדיר דמוקרטיה כשלטון העם הבא לידי ביטוי בבחירות חוזרות. נשתמש ברב מיכאל אברהם ונקבע שערך היסוד של דמוקרטיה הוא אוטונומיית הפרט – הפרט צריך לשלוט בחייו. הבחירות החוזרות מאפשרות לפרט לעשות זאת ביחד עם שאר הפרטים בכלל הגדול של המדינה. אולם כאן צריך לשים לב לנקודה נוספת. החזרה של הבחירות יוצרת מערכת של היזון חוזר בין הפרט לממשלה. הפרט בוחר בבחירות מפלגה (אם היא בממשלה או באופוזיציה זה לא משנה לצורך הדיון). עוברת קדנציה והפרט מעריך את ביצועי המפלגה ולפי זה בוחר מחדש בבחירות החדשות. נוצרת כאן מערכת של היזון חוזר בין הפרט למערכת הפוליטית. הפרט מכניס למערכת מידע ולפי התוצאה עושה הערכה מחדש של החלטותיו. זה די מקביל למערכת השוק. גם בשוק הפרט מבטא את העדפותיו דרך קניית מוצרים ולפי איכות המוצר שהוא קיבל הוא קונה מחדש את אותו מוצר או מוצר אחר. ההיזון מחדש איננו מנוגד לערך האוטונומיה אלא להיפך משלים אותו. רק בזכות ההיזון מחדש ערך האוטונמיה מקבל משמעות. כאשר הפרט רואה מה המשמעות של בחירותיו וכיצד הן משפיעות על התוצאה הבחירה שלו הופכת למשמעותית הרבה יותר. אם הוא למשל בחר במפלגת העבודה ב1992 וקיבל אוטובוסים מתפוצצים ואת קרבנות השלום הוא מבין שזה המחיר של הבחירה שלו. גם לאי בחירה יש מחיר. אם בחרת לא להשפיע וכתוצאה מכך התקבלה ממשלה הרסנית אין לך לבוא בטענות אלא לעצמך.

אבל כדי שמערכת ההיזון מחדש תפעל כיאות היא נדרשת לפעול ללא הפרעה. הציבור צריך להבין מה הוא בחר ומה הייתה התוצאה. אין זה משנה אם זה משמאל או מימין. מה שחשוב שהתוצאות של הבחירה יהיו ברורות ופשוטות. הרפורמה המשפטית נחוצה כדי להשיג זאת. המערכת המשפטית צריכה לשרת את המדיניות של הממשלה הנבחרת דרך החוקים שהיא מחוקקת או לפחות לא להפריע לה דרך עילת הסבירות כדי שהציבור יקבל משוב טוב על הבחירות שלו. אם הציבור בוחר ימין ומקבל שמאל כפי שרווח הביטוי כי בית המשפט מבטל חוקים רק כי נראה לו או מבטל החלטות מדיניות שניתנו בסמכות ובדין אז הציבור לא מקבל משוב האם ההחלטות שלו הגיוניות, מציאותיות או טובות. מה שהוא בחר לא התממש במציאות כי מישהו אחר חשב שזה לא סביר או ביטל את החוק. יכול להיות שהציבור יבחר משהו והפוליטיקאי יחליט אחרת. במקרה הזה הוא יצטרך לשכנע את הציבור שזה הדבר הנכון או לשלם את המחיר הפוליטי על הבחירות שלו (כמו שקרה לבנט). ויכול להיות שתבחר ממשלה רעה שתחליט החלטות רעות והרסניות אבל גם זה סוג של משוב שהציבור צריך לקבל. בלי זה כל הדיבור על ערך האוטונומיה הוא ריק מתוכן. ערך האוטונומיה מקבל ערך אך ורק אם יש מחיר להחלטות שלנו. אם אין משמעות להחלטות שלנו. אם יש גורם אחר שמחליט מה סביר ומה לא סביר, מה נכון ומה לא נכון, מה חוקי ומה לא חוקי אז הבחירות הופכות להצגה בלבד. בדמוקרטיה רק הבוחר יכול להחליט מה סביר ומה לא סביר, מה חוקי ומה לא חוקי, מה נכון ומה לא נכון. אחרת הדמוקרטיה מתרוקנת מתוכן. הממשלה שהכי צריכה רפורמה משפטית זו ממשלה רעה כיון שרק אז הציבור יקבל משוב מלא על ההחלטות שלו.

כלכלנים שונים מתנגדים לרפורמה בטענה שהיא פוגעת בבקרה על הממשלה. הם שכחו שבדמוקרטיות קיים גורם הבקרה החזק ביותר על הממשלה – האפשרות להחליף אותה בממשלה אחרת. הממשלה לא צריכה לוותר על כוחה כדי לבטא את רצינותה. הממשלה מוותרת על כוחה כל פעם שהיא מתמודדת בבחירות מול מפלגות יריבות. אולם מעבר לכך מנגנון ההיזון של דמוקרטיות מאפשר תיקון הרבה יותר מהיר ואפקטיבי של בעיות כלכליות. הבחירות החוזרות והמשוב שהבוחרים מקבלים על ביצועי הממשלה מאפשר להעלות ממשלות אחרות שבמהירות רבה יממשו מדיניות הפוכה לחלוטין מבחינה כלכלית. יש לכך דוגמאות רבות בהיסטוריה בין אם זה דה גול בצרפת, תאצ'ר באנגליה או רייגן בארה"ב. אפילו בישראל ההצלחה של הציונים הכלליים בבחירות לכנסת השנייה ב1951 אותתו למפא"י על חוסר שביעות הרצון ממדיניות הצנע הקיימת וגרמו לה לוותר עליה לטובת מנגנון המחירים בשוק החופשי.

אני מוכן לקבל שבנוגע לחרדים הממשלה הנוכחית היא שמאל כלכלית אך ההיסטוריה הכלכלית פוליטית של מדינות במערב מראה מדיניות שמאל כלכלית יכולה להתהפך בזמן קצר לטובת מדיניות ימין כלכלית של צמיחה וגידול בכלכלה. הדבר נובע שוב דווקא מערך האוטונומיה של האדם כפי שהוא מוזן מהמשוב שהוא מקבל בדמוקרטיה. זה לא רק הממשלה הנבחרת משנה מדיניות. האנשים עצמם מבינים את ההכרח בשינוי המדיניות הכלכלית הקיימת ומשנים אותה. וההשפעה של שינוי המדיניות הכלכלית היא מהירה ביותר. בישראל אולי יקח זמן עד שהחרדים יתגברו על מחסור ההשכלה, גורם המעכב את הצמיחה, אבל בטווח הארוך אין סיבה לחשוב שלא יחול שינוי מדיניות כלכלי בחברה החרדית ברגע שהם יבינו את חוסר התוחלת של המציאות הקיימת.

לרב מיכאל אברהם לא מפריע גילויי הסרבנות הקיימים. לזכותו יאמר שזה עקבי מבחינתו. גם בסוגיות אחרות הוא הביע תמיכה בתופעות דומות של סרבנות. אפילו לדין רודף שהוציא יגאל עמיר על יצחק רבין הוא גילה הבנה (למרות שהוא חשב שהרצח היה חסר השפעה ולכן מזיק). בציבור הדתי היו בזמן ההתנתקות מחשבות אחרות על העניין. נכון שיש קולות הקוראים לסרבנות אך הזרם המרכזי של הציונות הדתית מאמין כי הנזק מהתפרעות חופשית במחאה גובר על התועלת בה. מי שהרגיש כי השלם עולה על סכום חלקיו חרד מכל גילוי של סרבנות ומרד. לרב מיכאל אברהם זה לא מפריע. מכאן התמיכה שהוא נותן בכל מעשה פראות וחוסר דרך ארץ נגד הממשלה. בגישה הזו יש משהו לא בוגר. בספר "יש ילדים זיגזג" של דוד גרוסמן מתאר הגיבור כיצד הוא בוחר לרגע אחד להשתולל בלי כל רסן אולם לאחר מכן כל החיים הוא כבר לא יכל להשתולל ככה. מריבה משפחתית לא מצדיקה את הרס המשפחה. אדם נורמלי מבין את מה שהגמרא אומרת על הבולם פיו בזמן מריבה (אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה). לא כל דבר מצדיק הסלמה ויציאה משליטה למרות הניסיון לתאר זאת כוויכוח על כללי המשחק עצמם. המוחים עכשיו מרשים לעצמם להשתולל בלי רסן. יבואו שנים והם יהיו נבוכים מאובדן השליטה הזה ואפילו הם עצמם לא יתנו אמון בעצמם יותר. יש פיתוי באובדן רסן. האדם הבוגר צריך לדעת גם את המחיר שיש באובדן הרסן..