סיפור קצר על הרב מיכי

השעה היתה אחרי חצות הלילה הרב מיכי התכונן לשינה. עבר עליו יום ארוך. בבוקר במדרשה העביר שיעור לדוקטורנטיות. אחרי צהריים נפגש עם ר”מ חרדי שנקלע לספקות באמונה ובין לבין השתתף בשטף של דיונים קרא מאמרים וענה לשאלות שנשאל. היו ימים שעברו עליו כשהוא מנהל עשרה דיונים במקביל בעניינים הלכתיים ופילוסופיים שונים. הוא קרא קריאת שמע, בירך המפיל, שם את המסכה על פניו ונרדם. בחלומו נדדה המחשבה שלו לענייני מיגו ככוח טענה. הייתה שם נקודה שהוא ניסה לברר.
פתאום הוא שמע קול קורא אליו: מיכי
הרב מיכי: אני עסוק
הקול לא הרפה: מיכי
הרב מיכי הרפה את עיונו בסוגיה: מי זה?
הקול: אני
הרב מיכי:
הקול:
הרב מיכי: מי שהוכחתי את מציאותו בהוכחה אונטולוגית, ההוכחה הקוסמולוגית, ההוכחה הפיסקו-תיאולוגית, ההוכחה מן המוסר ומההיסטוריה? מי שאין לי שמץ של וודאות מוחלטת בקיומו ועדין מוסר את נפשי למען שמירת המצוות והאהבתו על הבריות כבר שלושים שנה (ולאחרונה מאז סיום הטרילוגיה אני קצת עייף)?
הקול מהמהם בהסכמה
הרב מיכי:
הקול:
הרב מיכי:
הקול: אני חייב לציין שיש לנו בשמיים שאלה על ההוכחה הפסיקו-תיאולוגית כפי שהיא מוצגת בטרילוגיה. משהו שם ביחס בין הסבירות להסתברות לא לגמרי ברור לנו אבל לא על זה באתי לדבר איתך. אני צריך שתעשה בשבילי משהו.
הרב מיכי: אין מישהו אחר?
הקול: יש?
הרב מיכי: גדולי הדור הליטאיים?
הקול: לא מעורבים בדעת עם הבריות. ראית איזה בושות עשו לי עם הקורונה?
הרב מיכי: אדמו”רים חסידיים?
הקול: נו באמת
הרב מיכי: רבנים ספרדיים?
הקול: עסוקים בלהעביר שעורי הלכה ושאלות ותשובות לציבור; אני לא רוצה להפריע להם.
הרב מיכי: הרבנים הראשיים?
הקול: לא מספיק עצמאיים..
הרב מיכי: רבנים דתיים לאומיים?
הקול: מזוהים פוליטית יותר מידי.
הרב מיכי: הרב טאו?
הקול: עסוק במלחמות מטאפיזיות משל עצמו. אני עוד עלול להיות מגויס למלחמות שלו.
הרב מיכי: רבני צוהר?
הקול: עסוקים.
הרב מיכי: איזה רב’ה קונסרבטיבית?
הקול: אתה עצמך טענת שייקח להן זמן הבשיל.
הרב מיכי: אין מישהו אחר?
הקול: אין.
הרב מיכי: טוב, מה אתה רוצה שאני אעשה?
הקול: לך ותגיד לכל אלו המדברים בשמי, החומסים ועושקים וגוזלים את עם ישראל עם ברכות וקמעות וסגולות ושאר מרעין בישין, העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס, המדברים גבוהה גבוהה על צניעות והסתפקות במועט בזמן שחומדים ועושקים ממון בלי הפסקה, שהמשחק נגמר. אני מגיע.

גברת ורבורג (עירית לינור)

גברת ורבורג היא אישה רעה העושה דברים רעים עם תירוצים קלושים. היא מצליחה לחמוק מלתת את הדין על מעשיה על ידי שילוב של עזות מצח ומזל. אחרי שגמרתי את הספר שאלתי את עצמי אז למה היא עשתה את הדברים הרעים שעשתה? ואז חשבתי לעצמי שלפעמים גם אני עושה דברים רעים עם תירוצים קלושים.

הספר הוא גם אנטי פסיכולוגיסטי. פסיכולוגיה מתיימרת לא לשפוט אנשים. רק לעזור להם. הולכים אחורה הולכים קדימה אבל התוצאה היא בסוף קבלה של המעשים הרעים שעושים. הספר לא מספק את הסחורה הפסיכולוגית המשומשת הזו. הגיבורה אמנם התייתמה לה מאימא בשלב מסוים אבל ברור שהמעשים שהיא עושה אינם תולדה של פסיכו אנליזה כזו או אחרת הנובעת מהעבר שלה ומוצדקת באופן נלוז. גברת ורבורג בחרה לעשות את מה שעשתה מרצונה החופשי לעשות את מה שעשתה ואת זה הפסיכולוגיה מנסה לטאטא מתחת לשטיח. הרבה יותר קל להסביר למטופל שהוא חווה תסכול או שזה בגלל משהו טראומטי מהעבר במקום לעמוד מול המציאות ולהגיד את האמת.

ביקורות אחרות לקחו את הספר לביקורת על הבורגנות. במילים אחרות הלבישו עליו את הדעה הקודמת שלהם. לטעמי זהו ספר מוסר העוסק בטבע האדם.

לשון הרע על רוצחים

התגובות בפוסט הקודם הבהירו לי שאני צריך לתת הקדמה שתבהיר מנין אנו מבינים שמותר לקבל לשון הרע אם יש בה תועלת לשומע. הסיפור הקלאסי הוא סיפור רציחתו של גדליהו בן אחיקם שעליו צמים מידי שנה בשנה יום אחרי ראש השנה.  הסיפור של גדליהו נמצא בספר ירמיהו ובספר מלכים. אני אביא את הקטעים מספר ירמיהו פרק מ ומא:

ז וַיִּשְׁמְעוּ כָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, הֵמָּה וְאַנְשֵׁיהֶם, כִּי-הִפְקִיד מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם, בָּאָרֶץ; וְכִי הִפְקִיד אִתּוֹ, אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטָף, וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ, מֵאֲשֶׁר לֹא-הָגְלוּ בָּבֶלָה.  ח וַיָּבֹאוּ אֶל-גְּדַלְיָה, הַמִּצְפָּתָה; וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָהוּ וְיוֹחָנָן וְיוֹנָתָן בְּנֵי-קָרֵחַ וּשְׂרָיָה בֶן-תַּנְחֻמֶת וּבְנֵי עופי (עֵיפַי) הַנְּטֹפָתִי, וִיזַנְיָהוּ בֶּן-הַמַּעֲכָתִי–הֵמָּה, וְאַנְשֵׁיהֶם.  ט וַיִּשָּׁבַע לָהֶם גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן, וּלְאַנְשֵׁיהֶם לֵאמֹר, אַל-תִּירְאוּ, מֵעֲבוֹד הַכַּשְׂדִּים; שְׁבוּ בָאָרֶץ, וְעִבְדוּ אֶת-מֶלֶךְ בָּבֶל–וְיִיטַב לָכֶם.  י וַאֲנִי, הִנְנִי יֹשֵׁב בַּמִּצְפָּה, לַעֲמֹד לִפְנֵי הַכַּשְׂדִּים, אֲשֶׁר יָבֹאוּ אֵלֵינוּ; וְאַתֶּם אִסְפוּ יַיִן וְקַיִץ וְשֶׁמֶן, וְשִׂמוּ בִּכְלֵיכֶם, וּשְׁבוּ, בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר-תְּפַשְׂתֶּם.  יא וְגַם כָּל-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר-בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי-עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וַאֲשֶׁר בְּכָל-הָאֲרָצוֹת, שָׁמְעוּ, כִּי-נָתַן מֶלֶךְ-בָּבֶל שְׁאֵרִית, לִיהוּדָה; וְכִי הִפְקִיד עֲלֵיהֶם, אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶּן-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן.  יב וַיָּשֻׁבוּ כָל-הַיְּהוּדִים, מִכָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר נִדְּחוּ-שָׁם, וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ-יְהוּדָה אֶל-גְּדַלְיָהוּ, הַמִּצְפָּתָה; וַיַּאַסְפוּ יַיִן וָקַיִץ, הַרְבֵּה מְאֹד.  {ס}  יג וְיוֹחָנָן, בֶּן-קָרֵחַ, וְכָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים, אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה–בָּאוּ אֶל-גְּדַלְיָהוּ, הַמִּצְפָּתָה.  יד וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, הֲיָדֹעַ תֵּדַע כִּי בַּעֲלִיס מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן שָׁלַח אֶת-יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, לְהַכֹּתְךָ, נָפֶשׁ; וְלֹא-הֶאֱמִין לָהֶם, גְּדַלְיָהוּ בֶּן-אֲחִיקָם.  טו וְיוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ אָמַר אֶל-גְּדַלְיָהוּ בַסֵּתֶר בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר, אֵלְכָה נָּא וְאַכֶּה אֶת-יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, וְאִישׁ, לֹא יֵדָע; לָמָּה יַכֶּכָּה נֶּפֶשׁ, וְנָפֹצוּ כָּל-יְהוּדָה הַנִּקְבָּצִים אֵלֶיךָ, וְאָבְדָה, שְׁאֵרִית יְהוּדָה.  טז וַיֹּאמֶר גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם אֶל-יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ, אַל-תעש (תַּעֲשֵׂה) אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה:  כִּי-שֶׁקֶר אַתָּה דֹבֵר, אֶל-יִשְׁמָעֵאל.  {פ}

א וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה בֶן-אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וְרַבֵּי הַמֶּלֶךְ וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם–הַמִּצְפָּתָה; וַיֹּאכְלוּ שָׁם לֶחֶם יַחְדָּו, בַּמִּצְפָּה.  ב וַיָּקָם יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה וַעֲשֶׂרֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-הָיוּ אִתּוֹ, וַיַּכּוּ אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן בַּחֶרֶב–וַיָּמֶת אֹתוֹ:  אֲשֶׁר-הִפְקִיד מֶלֶךְ-בָּבֶל, בָּאָרֶץ.  ג וְאֵת כָּל-הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר-הָיוּ אִתּוֹ אֶת-גְּדַלְיָהוּ בַּמִּצְפָּה, וְאֶת-הַכַּשְׂדִּים, אֲשֶׁר נִמְצְאוּ-שָׁם–אֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, הִכָּה יִשְׁמָעֵאל.  ד וַיְהִי בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, לְהָמִית אֶת-גְּדַלְיָהוּ; וְאִישׁ, לֹא יָדָע.  ה וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן, שְׁמֹנִים אִישׁ, מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים, וּמִתְגֹּדְדִים; וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם, לְהָבִיא בֵּית יְהוָה.  ו וַיֵּצֵא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה לִקְרָאתָם, מִן-הַמִּצְפָּה, הֹלֵךְ הָלֹךְ, וּבֹכֶה; וַיְהִי, כִּפְגֹשׁ אֹתָם, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, בֹּאוּ אֶל-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם.  ז וַיְהִי, כְּבוֹאָם אֶל-תּוֹךְ הָעִיר; וַיִּשְׁחָטֵם יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, אֶל-תּוֹךְ הַבּוֹר–הוּא, וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-אִתּוֹ.  ח וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים נִמְצְאוּ-בָם, וַיֹּאמְרוּ אֶל-יִשְׁמָעֵאל אַל-תְּמִתֵנוּ–כִּי-יֶשׁ-לָנוּ מַטְמֹנִים בַּשָּׂדֶה, חִטִּים וּשְׂעֹרִים וְשֶׁמֶן וּדְבָשׁ; וַיֶּחְדַּל, וְלֹא הֱמִיתָם בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם.  ט וְהַבּוֹר, אֲשֶׁר הִשְׁלִיךְ שָׁם יִשְׁמָעֵאל אֵת כָּל-פִּגְרֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִכָּה בְּיַד-גְּדַלְיָהוּ–הוּא אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אָסָא, מִפְּנֵי בַּעְשָׁא מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל; אֹתוֹ, מִלֵּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָהוּ–חֲלָלִים.  י וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל אֶת-כָּל-שְׁאֵרִית הָעָם אֲשֶׁר בַּמִּצְפָּה, אֶת-בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ וְאֶת-כָּל-הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בַּמִּצְפָּה, אֲשֶׁר הִפְקִיד נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים, אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶּן-אֲחִיקָם; וַיִּשְׁבֵּם, יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, וַיֵּלֶךְ, לַעֲבֹר אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן.  {ס}  יא וַיִּשְׁמַע יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ, וְכָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה, יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה.  יב וַיִּקְחוּ, אֶת-כָּל-הָאֲנָשִׁים, וַיֵּלְכוּ, לְהִלָּחֵם עִם-יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה; וַיִּמְצְאוּ אֹתוֹ, אֶל-מַיִם רַבִּים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן.  יג וַיְהִי, כִּרְאוֹת כָּל-הָעָם אֲשֶׁר אֶת-יִשְׁמָעֵאל, אֶת-יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ, וְאֵת כָּל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ–וַיִּשְׂמָחוּ.  יד וַיָּסֹבּוּ, כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר-שָׁבָה יִשְׁמָעֵאל, מִן-הַמִּצְפָּה; וַיָּשֻׁבוּ, וַיֵּלְכוּ, אֶל-יוֹחָנָן, בֶּן-קָרֵחַ.  טו וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, נִמְלַט בִּשְׁמֹנָה אֲנָשִׁים, מִפְּנֵי, יוֹחָנָן; וַיֵּלֶךְ, אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן.  {ס}  טז וַיִּקַּח יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ וְכָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר-אִתּוֹ, אֵת כָּל-שְׁאֵרִית הָעָם אֲשֶׁר הֵשִׁיב מֵאֵת יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה מִן-הַמִּצְפָּה, אַחַר הִכָּה, אֶת-גְּדַלְיָה בֶּן-אֲחִיקָם–גְּבָרִים אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, וְנָשִׁים וְטַף וְסָרִסִים, אֲשֶׁר הֵשִׁיב, מִגִּבְעוֹן.  יז וַיֵּלְכוּ, וַיֵּשְׁבוּ בְּגֵרוּת כמוהם (כִּמְהָם), אֲשֶׁר-אֵצֶל, בֵּית לָחֶם–לָלֶכֶת, לָבוֹא מִצְרָיִם.  יח מִפְּנֵי, הַכַּשְׂדִּים, כִּי יָרְאוּ, מִפְּנֵיהֶם:  כִּי-הִכָּה יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶּן-אֲחִיקָם, אֲשֶׁר-הִפְקִיד מֶלֶךְ-בָּבֶל, בָּאָרֶץ.

תקציר מנהלים: גדליהו ממונה על ידי מלך בבל על ארץ יהודה לאחר נפילת מלכות בית דוד. יוחנן בן קרח מזהיר את גדליהו כי ישמעאל ממשפחת המלוכה מתכנן להרוג אותו. גדליהו מסרב לקבל את הדברים בגלל שהם לשון הרע. ואז מגיע ישמעאל ממשפחת המלוכה והורג את גדליהו. ובתגובה בורח כל הישוב היהודי מארץ יהודה וארץ יהודה נשארת חרבה בלי יהודים בכלל עד שיבת ציון.

הגמרא שמה לב למשהו משונה בפסוקים: "'והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי אנשים אשר הכה ביד גדליה' וכי גדליה הרגן והלא ישמעאל הרגן?" ועונה "אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן " (נידה דף סא עמוד א).

העובדה שמוציאים דיבה על אנשים לא אומרת שאנחנו צריכים להיות שוטים ולא לחוש לה. אם מזהירים אותך ממישהו תחשוש לכך שהדברים אמיתיים ותכונן לאפשרות כזו. זה מה שמכונה לשון הרע לתועלת. אולי אני שופך את דמו של מישהו אחר אבל אני מציל את השומע מסיכון. מי שהולך או הולכת להתחתן עם בן זוג או בת זוג שאני יודע עליהם שהם רמאים מוטלת עלי חובה להודיע לו או לה על כך כדי שלא יקנו חתול בשק. אותו דבר בעסקים ובוודאי כשמדובר באיום ברצח. איסור לשון הרע לא  נועד לאפשר לעבריינים לפגוע באנשים ישרים. אם אתה יודע על מישהו שהוא עבריין או סתם הולך לפגוע במישהו תזהיר אותו ואל תחשוש שיש כאן איסור של לשון הרע. התועלת איננה אם כן למספר ששופך את דמו של מי שאומרים עליו לשון הרע אלא היא לנפגע שימנע מפגיעה כאשר ישמע את הדברים ויזהר. אמנם השומע לא צריך לקבל את הדברים בתור אמת מוחלטת אבל הוא צריך לחשוש שמא יש אמת בדברים ולהיזהר כמו שמסכם זאת האמורא רבא בסוגיה: לשון הרע אסור לקבל אך צריך לחשוש.

בפוסט הקודם ניסיתי לברר האם באמת אין כאן לשון הרע (וכך גם הסיק עמיחי בתגובה שלו) או שפשוט לשון הרע נדחתה על ידי הציווי של 'לא תעמוד על דם רעך'. אסור לי לעמוד מהצד בזמן שרעי נפגע ולכן אני צריך להזהיר אותו גם במחיר של לשון הרע על פוגע פוטנציאלי כדי למנוע פגיעה.  אני מקווה שעכשיו הדברים יותר ברורים.

האם לשון הרע לתועלת היא דחויה או הותרה?

בהלכות לשון הרע ישנה הלכה חריגה: אם לשון הרע היא לתועלת של מי ששומע מותר לספר אותה.

ועולה הקושיה: ממתי תועלת מתירה איסור? האם התועלת מאכילת חזיר תתיר את אכילתו? האם התועלת מגניבה תתיר לגנוב?

לדעתי אין כאן היתר אלא שלשון הרע נדחת כתוצאה מחיוב אחר לא לעמוד על דם רעך. אם הנך רואה שחברך הולך להיזוק כתוצאה ממישהו שלישי אתה נדרש להודיע לו על כך כדי שיזהר.

לאחרונה הצעתי את שיטתי לפני הרב מיכאל אברהם והוא העיר לי שלפי שיטה זו לשון הרע לתועלת דוחה את איסור לשון הרע אבל לא מתירה אותו. הוא לעומת זאת בפוסקים מבין שהתועלת מתירה את הלשון הרע.

בשבת האחרונה בפרשת קדושים נתקלתי בפסוק הבא:

"לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך אני ה'"

וחשבתי שאולי יש קשר בין סמיכות האיסורים. העובדה שהאיסורים סמוכים זה לזה מלמדת אותנו שמתי אסור ללכת רכיל בעמך? כאשר אינך עומד על דם רעך.

הבעיה היא שלדרוש סמוכים במקרא איננו עניין מוסכם. לא כל החכמים מסכימים שניתן לדרוש סמוכים במקרא. ועדין זהו דרוש יפה.

מדוע הספרדים מוסיפים פרק תהילים במנחה ובערבית

לאחרונה הבנתי משהו על תפילת מנחה וערבית של ספרדים.

מבנה התפילה הוא כזה במנחה וערבית:

תפילת עמידה וחזרת השץ

קדיש תתקבל שאומר הש"ץ

(ספרדים – פרק תהילים וקדיש יתום)

תפילת עלינו לשבח

(אשכנזים – קדיש יתום)

תמיד חשבתי שהפרקים הוספו מסיבות קבליות כאלו ואחרות אולם אתמול הבנתי אחרת. אם נשים לב יש מחלוקת בין אשכנזים לספרדים האם אומרים קדיש יתום לאחר תפילת עלינו לשבח. האשכנזים אומרים קדיש יתום. הספרדים לא אומרים קדיש יתום. נראה שהספרדים סוברים שלתפילת עלינו לשבח אין מעמד של דברי תורה או פרק תהילים שיצדיק אמירת קדיש לאחריו. הדבר מציב אותם בעמדת נחיתות. אמירת קדיש על ידי יתומים מאב או מאם הוא אחד המניעים הכי חזקים לאנשים להגיע לתפילה; כל אחד לפי דרגתו. מי שמעולם לא מתפלל בציבור ישתדל לבוא פעם ביום או בשבוע. מי שמפספס תפילות במניין מידי פעם יתחיל לבוא לכל התפילות למניין. ומי שתמיד התפלל במניין יתחיל להקדים כדי לומר גם קדיש דרבנן.

כלומר קדיש יתום הוא פקטור חשוב להביא אנשים לתפילה במניין. כדי להשלים את הפער התחילו הספרדים להוסיף פרק תהילים לפני עלינו לשבח שלאחריו יוכלו האבלים לומר קדיש יתום גם במנחה וערבית ולא רק בשחרית.

נתניהו חשב כמוני בנוגע לעזה!

לפני כשנה וחצי טענתי בפוסט שהחמאס רוצים לקבל מעמד של רשות פלסטינית נוספת. מאמר של אבשלום בן צבי מראה שצדקתי בטענה הזו ושראש הממשלה אכן שקל חלוקה של כספי המיסים הפלסטינים בין הגדה לעזה. רק פעולה זריזה של אבו מאזן מנעה מהתרחיש הזה להתרחש והשאירה את עזה עם המימון הקטארי.

אני ממליץ מאד לקרוא את המאמר של בן צבי. הוא מאד מאיר עיניים.