הצגתי את המציאות העגומה אבל לא ממש הרחבתי מה אני כן חושב שצריך להיות בהר הבית. היום ראיתי שחבר הכנסת עמית הלוי החליט להציע גם כן תוכנית חלוקה להר הבית שלפי מה שהתפרסם מקבילה בקווים מסוימים למחשבות שלי אך בקווים אחרים רחוקה מהם. אז אני אציג מה שאני חושב.
באופן אופטימלי הכי טוב יהיה אם מורא שכינה יחזור לאתר. לא יודע אם אוכל לבקש יותר. בית מקדש זה השלב שבא אחר כך. אבל תחת ההנחה שאי אפשר לדרוש הכל בעולם הזה אז מה כן אפשר לעשות?
אפשר לגדר את האזור הקדוש ליהודים בהר הבית בגדר ללא פתחים. זה לא אתר תיירותי, זה לא אתר לאומי, זהו אתר דתי שאיננו שייך לנו אלא לריבונו של עולם. זה לא פוגע בתפילת מוסלמים במסגד אל אקצא כפי שהיטיב להבחין חבר הכנסת עמית לוי. מגרש למשחקי כדורגל שימצאו במקום אחר. זה רק אומר שהאזור הוא קדוש וקדושתו אומרת להרחיק כל אדם ממנו. אם תהיה התגלות שכינה שתתן לנו הדרכה מה הלאה, מה טוב. אם תהיה הסכמה בין חכמי ישראל, מה טוב. בינתיים שיהיה סגור.
ומה עם כניסת יהודים לשאר השטח בהר הבית? לא תמיד יהודים מגיעים בטהרה. לכן העמדה העקרונית שמציגה הרבנות היא שיהודים לא יכנסו כלל להר הבית. כאן אפשר להתלבט האם לתת לרבנות מעמד סטטוטרי רשמי בחוק בהר הבית שיאפשר לה למנוע כניסת יהודים להר הבית או לא. עם זאת כמי שמופקדת על האתרים הקדושים יש היגיון לתת לה מעמד כלשהו בהר הבית.
ומה עם הוואקף? ומה עם ירדן? לא יודע. אלו שאלות מדיניות. אני פשוט כותב את דעתי לגבי הר הבית מנקודת מבט דתית. ודעתי היא שאתר התגלות שכינה בהר הבית לא צריך להיות נגיש לאנשים באשר הם.
יוסי: כן הרב של אודי. אתה לא היית מאמין. עכשיו ראיתי אותו יוצא ממכונית גנסיס. תקשיב – קולו של יוסי מתמלא געגועים – עכשיו אני ואתה עוזבים הכל וחושבים איך אנחנו משיגים חסידים.
י.ד.: עזוב אני מעדיף להיות בלי מכונית כזו ולהגיע נקי לשמים.
יוסי: תקשיב זו מכונית של מיליון שקל. איך מישהו כזה משיג מכונית של מיליון שקל!?
י.ד.: בטח הקב"ה משלם לו את השכר בעולם הזה כדי למנוע ממנו שכר בעולם הבא.
יוסי: אני אומר לך, אנחנו צריכים ללכת להשיג כמה חסידים שירפדו אותנו. תראה איזה רכב יוצא מדיבורים על פינוקיו.
י.ד.: קלטתי אותך. לאחרונה גם אצלנו עשו סימולציה של פישיניג עם בונוס שמקבלים מנשיא החברה. לא לחצתי על כלום אבל אני מודה שהיו לי כמה רגעים של הזיות נחמדות על הבונוס. הם עשו את זה טוב. נשיא החברה הודיע לי שהוא חושב שאני עובד טוב. אני מסכים. גם אני חושב על עצמי שאני עובד טוב…
יוסי מגחך לו.
י.ד.: קח את הזמן. תקדיש כמה דקות להזיות. מפרגן לך.
לפני 6 שנים היה פיגוע בהר הבית. בתגובה החליטה ממשלת ישראל להציב את המגנומטרים בכניסות להר הבית. הוואקף הודיע שלא נכנסים להר הבית עד שהמגנומטרים מוסרים. למשך שבועיים לא נכנסו ערבים להר הבית. ואני תהיתי לעצמי האם חזר מורא שכינה להר הבית?
הגמרא במסכת יומא דף סט עמוד ב מסבירה מדוע ירמיהו בתפילתו השמיט את התואר נורא מהקב"ה – נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו??
התגלות שכינה אמורה לעורר מורא בבריות. הגויים אמורים לירוא כאשר הם מגיעים למקום שמייצג את אלוהים במציאות. העובדה שהם לא יראים היא בעיה ובמציאות הזו אי אפשר להחניף לקב"ה ולומר לו נורא. אני לא אכנס לשאלה מדוע אנחנו חזרנו לומר נורא בתפילת שמונה עשרה. הגמרא על אתר עושה זאת. אבל הגמרא הזו היתה הרקע לשאלה שהתעוררה בי באותם שבועיים מופלאים – האם חזר מורא שכינה להר הבית?
ואז ממשלת ישראל נכנעה והסירה את המגנומטרים והמציאות חזרה להיות כשהייתה.
בתפילת שמונה עשרה אנו אומרים ותחזנה עינינו בשובך לציון ברחמים. דומני שעל זה אנחנו מתפללים. על החזרת מורא שכינה להר הבית. אני מודה שכשלעצמי אני לא בטוח שאני כל כך רוצה בכך. זה דבר אחד ליפול בלי התגלות שכינה מולך לבין מציאות שבה אתה מול המלך. ועדין זו הייתה חוויה בלתי רגילה.
בקובץ תחומין יד, מחקרים בנושאים הלכתיים:
התפרסם מאמר של הראשון לציון לשעבר הרב בקשי דורון ז"ל עם הכותרת האזוטרית הבאה – "עידוד תיירות דתית של מוסלמים בארץ":
ליאו שטראוס היה גאה בכותרת הזו. במאמר דן הרב בקשי דורון בשאלה ההלכתית האם מותר לעבוד בענף התיירות המוסלמית בהבאת תיירים מוסלמיים להר הבית. השאלה היא האם מותר לזרים להיכנס לשטח הר הבית בזמן הזה והאם אנחנו מותר לנו להיות שותפים בכניסה כזו להר הבית. הוא מביא את שיטתו של השדה חמד, רבי יחזקיהו מדיני, הטוען שאין איסור כיום לזרים להיכנס להר הבית. האיסור הוא רק בזמן קיומו של בית המקדש. ואז הוא טוען ששיטת השדה חמד היא שיטת יחידאית ואסור למעשה לזרים להיכנס לשטח הר הבית כמו שאסור ליהודים להיכנס לשטח הר הבית. רק נזכיר ששטח הר הבית האסור הוא חלק קטן משטח הר הבית הגיאוגרפי אלא שמסיבות של ספקות הרחיבו את האיסור. הרב טאו בחוברת על הר הבית מסגיר בסוף – מה שהוא לא נוטה לעשות – כי המסורת בידו היא שהרב קוק סבר כשדה חמד. טוב, אפשר לצרף את הרב קוק לשדה חמד. ועם זאת מבחינת הרב בקשי דורון המציאות שזרים מסתובבים בשטח הר הבית היא למעשה בעייתית וצריך למנוע אותה. רק שהרב בקשי דורון כמו עורכי תחומין היו מודעים לחומר הנפץ שבידם וכדי להבטיח שעינים זרות שאינן אחראיות ישזפו את המאמר הזה הוא קיבל את הכותרת המשעממת הזו. אין ספק, מופת של כתיבה אזוטרית.
מדינת ישראל עד היום התעלמה מהאפשרות הזו. בהמשך למדיניות שקבע משה דיין אחרי מלחמת ששת הימים הר הבית הוא בידי המוסלמים והכניסה בו חופשית. ליהודים לעומת זאת נשמר הכותל. בשביל משה דיין, פוליטיקאי חילוני, הר הבית הוא סוג של וותיקן. מקום שצריך להידחק לשוליים. הניסיון של הרב שלמה גורן להקים שם בית כנסת נחסם באיבו על ידי משה דיין. רק זה מה שחסר לנו.
עברו הרבה שנים וקווי המדיניות של דיין עדיין נשמרים במידה רבה. בשוליים הם כורסמו בידי שורת עתירות של אנשי ימין שטענו כי איסור הכניסה להר הבית פוגע בשוויון אבל המקום נשאר עדין בידי הוואקף. אפשר לטעון כי זו המדיניות האופטימלית וכי אם יש כאן בעיה דתית אפשר להסתמך על שדה חמד והרב קוק. ועם זאת, אם כל כך הרבה השתנה מאז משה דיין אפשר להרהר גם אחרי קווי המדיניות שהוא התווה בהר הבית.
בוא נחשוב על התרחישים האפשריים הבאים:
א. אליהו הנביא מתגלה ומודיע לכולנו היכן נמצא מקום המזבח ובית המקדש ומקימים בית מקדש מחדש.
ב. דמות רוחנית ברמתו של האריז"ל, גדול המקובלים מאז ספר הזוהר, מופיעה והיא מודיעה שנגלה לה ברוח הקודש היכן נמצא בית המקדש.
ג. כל חכמי ישראל מסכימים ביניהם היכן נמצא בית המקדש.
למותר לציין ששתי האפשרויות הראשונות נתפסות בעיני כריאליות הרבה יותר מאשר האפשרות השלישית. אין שום אפשרות להסכמה בין רבני ישראל באיזה נושא שהוא בעולם הזה. ועם זאת עצם קיומם של התרחישים הללו מראה שסוגיית הר הבית איננה סוגיה סגורה. מבחינה פוטנציאלית היא סוגיה פתוחה גם לשיטת השדה חמד שכרגע מתירה כניסת זרים להר הבית. מחר יכול לחול שינוי ואיתו ישתנה גם הדין של הכניסה להר הבית. לדבר על הר הבית כענין ליברלי משהו שבו אנחנו רק רוצים שיהיה פתוח לכולם – יהודים וערבים – זה לא מדויק. המקום קדוש ליהודים כאתר של בית המקדש (וגם קדוש למוסלמים אך בקדושה פחותה). קו הטיעון כאילו אין ליהודים עניין אמיתי בהר הבית הוא מטעה. מבחינת הרבנות העניין מופנה פנימה כנגד יהודים. ליהודים אסור לעלות להר הבית ולהיכנס אליו (חוץ מכוחות הביטחון). זהו ניסיון הירואי משהו להימנע משאלות קשות מידי ביחס למקום. כאשר משיח צדקנו יבוא אז הכול יבוא על מקומו בשלום ממלמלים לעצמם האופטימיים (למעשה ביאת המשיח רק תפתח קבוצת שאלות חדשות הלכה למעשה). זו תמונת עולם הרמונית שבה המשיח יבוא, כולם יחזרו בתשובה, עם הגויים המשיח יסתדר ולא יהיה לנו שום קושי ושאלה. אולם הגישה הזו יותר מאשר מבהירה היא מערפלת. במקום לקבוע קו מדיניות ברור מנחה היא מזמינה משברים שתכיפותם הולכת וגוברת.
מבחינת היהודים די ברור שאין שום הסכמה למסור את האתר לשליטה חיצונית. היחיד שהרהר בכך היה אהוד ברק… מצד שני בפועל אנחנו פועלים כאילו המקום מסור לשליטה חיצונית של הוואקף הירדני.
זהו מצב משברי. העמימות בניהול האתר מאפשרת לכל זב חוטם במרחב להתיימר להתערב בשם ההגנה על האתר מפני… (השלימו בעצמכם). הדבר נכון הן לשחקנים יהודיים והן לשחקנים מוסלמיים. מעבר לכך העמימות הזו מונעת התנהלות רציונאלית של השחקנים השונים כיון שהיא משאירה את כללי המשחק פתוחים. מקס וובר בזמנו טען כי לקפיטליזם דרושים כללים ברורים ובראשם זכות הקניין המאפשרים לשחקנים כלכליים שונים יכולת להעריך במדויק את התוצאות של הפעולות שלהם (זו אחת הבעיות עם בית המשפט היום שהשימוש שלו בפרשנות תכליתית, סבירות ומידתיות הוא פוגע ביכולת הזו של שחקנים שונים). הדבר נכון גם למדיניות. כדי לאפשר מדיניות רציונאלית היא צריכה להיות עקבית וברורה. המדיניות סביב להר הבית מעורפלת וכתוצאה מכך נתונה לשינויים תכופים.
הסיבה לכך היא פנימית יותר מאשר חיצונית. קשה לחילוניים במדינת ישראל להכיר בכך שסוגיית הר הבית היא בסופו של דבר סוגיה יהודית דתית פנימית עם השלכות בין לאומיות. כתוצאה מכך החילוניים בארץ נגררים לנקוט עמדה שבסופו של דבר פוגעת בהם. זה לא באמת עניינם של החילוניים מה קורה בהר הבית. זה כן עניינה של מדינת ישראל לתת לדת היהודית מעמד שוויוני במרחב. אם הר הבית הוא אתר קדוש לדת היהודית זה צריך לקבל הכרה. עם כל הכבוד למשה דיין גם אם מדובר בוותיקן זה לא עניינו. עניינו לכבד את הדת היהודית בדיוק כמו שהוא מכבד כל דת אחרת כאן במרחב (וכפי שהוא מכבד את הוותיקן עצמו). ברגע שהחילוניים מרשים לעצמם להתערב בהר הבית נגד הדת היהודית הם פוגעים ביכולת הטיעון שלהם להתנגדות להתערבות מקבילה של דתיים במרחב החילוני שלהם. הקוראים כאן יודעים שאני מתנגד לכפייה דתית על חילונים מסיבות דתיות (אין משמעות למצוות דתיות ללא אמונה). אך באותה מידה אני מתנגד לכפיה חילונית בעניינים דתיים. זה לא עניינם.
יש מקומות שאני בהחלט מסכים עם מה שאנשים מסויימים תופסים ככפיה חילונית. במקרה של התנגדות לאוטובוסים מופרדים אני בהחלט הייתי בצד של דינה זילבר (כמו שנאמר גם שעון עומד צודק פעמיים ביממה). אוטובוסים מופרדים גוזלים את המרחב הציבורי של נשים באופן כוחני ואלים. מצד שני ניסיון לקבוע לציבור איך לממש טקסים דתיים נראה לי מופרך ואפילו פגיעה בהופעות יעודיות נפרדות לציבור הדתי נראה לי גבולי. יש גבול כמה ניתן לקבוע לאחרים את דרך ההתנהלות. בהר הבית זו אכן סוגיה בין לאומית אבל היא תהיה ברורה יותר אם היא תוצג נכונה כהתנגשות בין דתית ולא רק כעניין לאומי. הטענה כאילו ליהדות יש ענין רק ברחבת הכותל היא מגוחכת. העניין של היהדות הוא בהר הבית והכותל רק מהווה סימן חיצוני לכך. כבוד ליהדות היה אומר להגדיר את הר הבית כאתר קדוש ליהדות בנוסף להיות קדוש לאיסלאם.
זה לא אומר שצריך שיהיה שם בית כנסת כמו שרצה הרב גורן. כזירת תפילה רחבת הכותל מתאימה בהחלט. זה רק אומר שצריך לשקול לתת לרבנות הראשית כנציגה הרשמית של היהדות במדינת ישראל מעמד בהר הבית. ואולי גם הפרדה בהר הבית בין האיזור הקדוש ליהודים לבין האיזור הקדוש למוסלמים כולל מסגד אל אקצא. מסגד אל אקצא עצמו לא נמצא בכמעט שום תרחיש באיזור קדוש ליהודים (בתרחיש הקיצוני שבית המקדש היה בדרום הר הבית במקום בכיפת הסלע כשיטה המקובלת, אז חלק ממסגד אל אקצא נמצא בלשכת הגזית). זה לא חלוקה שאי אפשר לחיות איתה והיא תבהיר היכן נמצאים האינטרסים של כל צד וצד בהר הבית. ואם אחד מהתרחישים שציירתי למעלה יתממש זה יהיה עניינם של הגורמים המוסמכים היהודיים בלי קשר לגורמים חיצוניים – יהודים חילוניים, מוסלמים או נוצרים (אולי נדרש לעזרה דיפלומטית מול ירדן אם נרצה להרוס את כיפת הסלע בשביל בית המקדש).
בתחילת המלחמה הקרה הייתה ברלין מוקד של משבר תמידי. שאלת גרמניה לא באה על פיתרון מספק. בעלות הברית לא רצו לאחד את גרמניה במיוחד כאשר כל צד חשש ממצב שבו גרמניה תהיה מאוחדת עם משטר של הצד השני. חלוקת גרמניה הסתבכה עוד יותר עם ברלין ששכנה בלב השטח הסובייטי אך נשלטה בחלקה הגדול בידי מדינות המערב. המציאות הזו יצרה מצב משברי שהלך ותפח ככל שתושבי מזרח גרמניה זיהו בברלין פתח יציאה לבריחה מן המשטר הקומוניסטי. המשבר הסתיים לבסוף בצורה חד צדדית עם חומת ברלין (העניין מתואר לפרוטרוט בספרו של הנרי קיסנג'ר דיפלומטיה). במובן מסוים יש דמיון בין הקונפליקט היהודי ערבי למלחמה הקרה. גם אצלנו המטרה איננה ניצחון אלא בלימה סבלנית עד הרגע שיחול שינוי פנימי במערכת הערבית שיביא לשלום אמיתי איתנו. ירושלים להבדיל בין הטמא ובין הטהור מזכירה את שאלת ברלין. רק שאצל ירושלים כפי שכתבתי הרבה פעמים הפצע הוא מטאפיזי. השכינה בגלות. אין הרבה דברים שבשלב זה נוכל לעשות מצידנו. אבל לפחות את המעט הזה נראה לי שכדאי לעשות.
חנית עיינה בעטיפת השוקלד במבט מרוכז. אלכסיי קיבל ויזת עבודה לעוד שנה וערך פריסה לכבוד המאורע. זה מוגבל לחמש שנים אמר לו סמנכ"ל הפיתוח. אלכסיי הנהן בהבנה. אני ומנהל צוות פיתוח החלפנו מילה האם יש כאן איסור לא תחנם שמשמעו לא תתן לגוי חן או חנייה בקרקע. זרע ישראל מלמל מנהל צוות פיתוח. אפילו בלי זה, אמרתי, הוא עמית לעבודה. שניננו נשארנו עומדים.
חנית הניחה את חפיסת השוקולד. אני לא יכולה לאכול, אמרה, יש בזה אבקת חלב נכרי (אבקה של חלב שנחלב בידי נכרי ולפי חלק מהפוסקים נכלל בגזרה האוסרת חלב שנחלב בידי גוי). את לא מחללת שבת? שאלתי אותה. אני כן, היא ענתה, ועדין אני מקפידה על אבקת חלב נוכרי. ואז היא הוסיפה באנחה, אני יודעת ששבת מרכזית יותר.
מה הייתה תרומתו של רש"י לפירוש התלמוד? אי אפשר להתעלם מהכישרון הכביר של רש"י ומהיכולות הספרותיות שלו אולם באשר לתלמוד נדמה כאילו רש"י בעיקר סיכם את המסורת הפרשנית שהגיעה אליו מבבל במקום לתרום תרומה משל עצמו לפירוש התלמוד. בפוסט הזה ארצה להציע שזה לא נכון. לדעתי רש"י ערך מהפכה בפירוש התלמוד. האתר קצר מכדי להוכיח את הטיעון אבל לפחות אציג את המחשבה ואם ירצה השם אולי היא גם תוכח ברבות הימים.
רש"י היה מדקדק ושותף למהפכה הפרשנית של פשט התורה. מהפכה זו טענה כי את התורה צריך לפרש לא על פי כלים ספרותיים (שבהם כנראה השתמשו חז"ל לדרשות שלהם) אלא לאור מתודה דקדוקית ברורה. לפי המתודה הדקדוקית לשפה יש מבנה ברור החוזר על עצמו במשפטים. חשיפת המבנה של המשפט תחשוף את משמעות המשפט. הכלי לזה הוא ניתוח דקדוקי של הפועל על פי הבניין שלו – קל/כבד, פעיל/סביל ועוד. לכל בניין ניקוד משלו שאותו צריך לזהות. כל מבנה מתמלא בשורשים שונים והשילוב בין המבנה לשורשים יוצר את משמעות המשפט. הפרשן מנתח את המבנה של המשפט ואת השרשים ולאור מתודה מדעית זו נותן לנו את הפירוש הפשטי של המשפט. התחילו בכך המדקדקים הגדולים דונש אבן לברט, מנחם סרוק, יהודה אבן חיוג' וממשיכיהם פרשני הפשט הגדולים – רש"י, אבן עזרא, רד"ק ועוד. התפיסה הפילוסופית העומדת בבסיס הגישה הזו היא של השפה כמבנה היוצר משמעות. המשמעות נבנית מהמבנה הדקדוקי של המשפט. מה הגישה האלטרנטיבית למדקדקים? תפישת השפה כצופן. אנו מניחים שתי קבוצות שפונקציה חד חד ערכית נותנת לנו ערכים בהינתן משתנים. במידה רבה זו התפישה של הגמרא את השפה. השאלה מה מרבה "ו" או "את" מניחה כי "ו" ו"את" מתפקדים כצופן לערך אחר. לפעמים במילה אחת מופיעים צפנים רבים. הגמרא מציעה כי התורה יכלה לכתוב מילה באופן מסוים, לפעמים אופן שאיננו דקדוקי באופן בולט, מכך שהתורה בחרה לכתוב בצורה מסוימת היא שלחה לנו צופן שממנו נקבל ערך אחר. המשמעות או הערך לא מתקבל מהמבנה של המשפט אלא מקיומם של צפנים במילים שמצביעים לנו על ערכים. לפעמים מפרשי הגמרא טורחים להראות כיצד מתוך המילה אכן עולה המשמעות אבל לפעמים הם מסתפקים בהבאת הלימוד בלי הסבר. אם נסכם יש שני הבנות שונות של השפה, השפה כמבנה והשפה כצופן.
את ההבנה של השפה כמבנה העביר רש"י לתחום פרשנות הגמרא. על פי רש"י תפקידו של הפרשן הוא להסביר כיצד נבנה הטיעון מהטענות השונות. לא לסכם אותו או להסביר במילים אחרות אלא לעקוב אחרי חלקי הטיעון השונים ולהסביר כיצד נוצר מהם הטיעון. הגמרא נתפסת כרצף של טיעונים המורכבים מטענות ותפקיד הפרשן לעבור על כל הטיעונים ולהסביר כיצד הם נבנים מהנחות וטענות. וכאשר זהו תפקידו של הפרשן, אין חשיבות לשאלה האם הטיעון התקבל להלכה או לא, או האם הוא שאלה או תשובה. מה שחשוב זה להסביר את חלקי הטיעון השונים ולהסביר כיצד הוא נבנה מהם. כאן נמצא החידוש של רש"י. רש"י לא בא לסכם את הגמרא כמו רבינו חננאל או לחזור עליה בשפה אחרת. רש"י גם לא מסביר כל שורה ושורה כפי שמציג זאת חוקרים מסויימים (את זה עושים דווקא פירושים מודרניים כמו שטיינזלץ ושוטנשטיין). רש"י בוחר את הטענות שמהן נבנה הטיעון ומסביר כיצד נבנה מהן הטיעון. הטענות שמהן נבנה הטיעון הן מה שאנו מכנים היום "הדיבור המתחיל". הדיבור המתחיל מציין את הטענה שאותה רש"י רוצה להסביר כדי להבין את הטיעון. כמובן שרש"י כפרשן גם הקדיש מקום להסבר פשט הגמרא, אגדתות וארמית קשה ולעתים רחוקות גם פסק הלכה אולם לא בגלל כך רש"י התפרסם. רש"י התפרסם כי הוא נתן ללומדים מפתח כיצד נבנים הטיעונים בגמרא וכשזה הובן פרצה מהפכה בלימוד הגמרא.
הראשונים שהפנימו את המהפכה היו תלמידיו הישירים, בעלי הפלוגתא הגדולים ביותר שלו וצאצאיו הישירים שלמדו אצלו בבית המדרש – בעלי התוספות, רבינו תם ורבינו יצחק הזקן. אורבך בספרו "בעלי התוספות" מצביע על כך שהתוספות לא מסתפקים בראיית התלמוד כמכלול כדי לטעון טענות. להיפך כל טענה של בעלי התוספות צריכה להיות מוסברת ונתמכת בסוגיה המקומית. לא מספיק לגלגל את התלמוד ככדור כדימויו הציורי של המהרש"ל. מבעלי התוספות נדרש גם להראות מה בבניית הטיעון בסוגיה הם מבינים אחרת. אורבך הגיע למסקנה הזו מהמחקר הפילולוגי של התפתחות התוספות. התוספות היו מבוססים בתחילה על קריאה הדוקה וזהירה מאד של הגמרא. רק לאחר מכן מסיבות של יעילות וחיסכון הוחלפה הקריאה הצמודה של הסוגיה בתמצות של הטענות שעל בסיסה הגמרא נלמדה אחרת. אולם גם בכתיבה המרוכזת בסוף התוספות תמיד מצביעים על הטענות שהם לומדים באופן שונה בסוגיה שכן בבית המדרש של רש"י פרשנות אמיתית נעוצה בהבנה של חלקי הטיעון ובהסברתם. בלי זה פרשנות הגמרא מסתיימת בנפנופי ידים. רק פירוק הטיעונים לטענות הבסיס והבנתם מאפשרת הבנה אמיתית של הגמרא וכדי להצדיק פרשנות שונה הלומד נדרש להסביר מה בטיעון הוא מבין אחרת. לא מספיק להבין אחרת את הגמרא, הוא גם צריך להסביר מה הוא מבין שונה.
הדבר יצר מהפכה בלימוד הגמרא. לראשונה למדנים יכלו לא רק לחלוק אחד על השני אלא גם להסביר במה הם חולקים אחד על השני, מה הם לומדים שונה בגמרא המחלוקת שמציגים רבי זרחיה הלוי, בעל המאור, והרמב"ן, בעל מלחמות השם, שניהם תלמידים של בעלי התוספות מדגימה זאת היטב. בעל המאור ובעל מלחמות השם לא רק חולקים בהלכה אלא גם מסבירים מה הם מפרשים שונה בגמרא שמביא אותם להלכה השונה. הם עוברים על חלקי הטיעון השונים ומסבירים מה הם לומדים שונה. זו רמה אחרת לגמרי של למדנות עם עוצמה רבה הרבה יותר. אם נתבונן על ספרי ראשונים קודם שהמהפכה של רש"י ותוספות הופנמה, למשל בספרי הלכה ספרדיים, נראה כי שיטות שונות מובאות להלכה בלי הסבר מה הם הבינו שונה. ישנה מחלוקת וזהו. אחרי כניסת רש"י והתוספות לספרד ראשוני ספרד כמו הרמב"ן, הרשב"א והרא"ה והבאים אחריהם מקדישים עמודים שלמים כדי להסביר מה הם בעצם מבינים אחרת. הם כבר לא יכולים לטעון שהם מבינים אחרת. הם גם צריכים להסביר מה הם מבינים אחרת. הם צריכים להסביר מה הבעיה בהסבר הטיעון האחר וכיצד ההסבר שלהם הוא נכון יותר. זה יוצר רמה אחרת של למדנות.
החידוש של רש"י היא בהבנה אחרת מה תפקידו של הפרשן. לא עוד סיכום של הגמרא או חזרה עליה במילים אחרות. הפרשן צריך לנתח את הגמרא ולהסביר כיצד נבנים הטיעונים שלה. כאן מופיע הרעיון של הדיבור המתחיל. הדיבור המתחיל מצביע על איזה שלב בטיעון הפרשן רוצה להתמקד. ולכן הרעיון של הדיבור המתחיל נפוץ כאש מרגע שהגישה של רש"י התקבלה. כל פרשן שרצה להציע ניתוח שונה של הגמרא בחר את הדיבור המתחיל הרלבנטי כדי להסביר מהו מבין שונה. התהליך הזה נמשך כל תקופת הראשונים ולאחר מכן בתקופת האחרונים הוא הוסב על לימוד רש"י ובעלי התוספות אצל המהרש"ל, המהרש"א וממשיכיהם. רק בתקופה המודרנית הופיעה גישה חדשה ללימוד שהציעה כיוון חדש למהו לימוד.
בפוסט הקודם תיארתי את המציאות הקיימת כפי שהיא מתנהלת על פי הגישה המוניטרית. בפוסט הנוכחי אני אנסה להציג מה אני חושב שצריך להיות.
מה שצריך להיות הוא ההבנה שדפלציה זו הדרך של הציבור להנות מפירות הצמיחה. מחירים צריכים לרדת. יש לדרך הזו בעיות וקשיים אבל אין דרך אחרת להנות מפירות הצמיחה. אם צריך עוד כסף אפשר לספק אותו ככסף קטן עם מטבעות קטנים יותר ויותר. המטבע של 10 אגורות יחזור להיות בעל משמעות. המטבע של 5 אגורות יופיע ובעזרת השם גם המטבע של אגורה וחצי אגורה. השקל יהפוך למטבע חזק שיאפשר לקנות אתו מוצרים בזול בחוץ לארץ ולהנות מהחיים הטובים. צריך להפסיק עם המדיניות של שמירת על רמת מחירים קבועה שמונעת מהציבור להנות מפירות הצמיחה. המחירים צריכים לרדת של הדירות, של הרכבים, של הפירות ושל כל גורם צריכה אחר במרחב. ואם המחירים לא יורדים סימן שאין צמיחה.
במקביל בנק ישראל צריך לצאת מניהול הריבית. הריבית צריכה להיקבע כאיזון בין ביקוש…
כי הם דבקים במופשט. העניין שלהם איננו בחומרי אלא במה שאיננו חומרי.
לפני שנתיים פרסם אודי הרשקוביץ פוסט מופתי המתאר את הסיפור הציוני כסטרטאפ המייצר סטרטאפים. כמובן זה לא חידוש שלו אבל ההצגה של הנושא מצוינת. על שאלה אחת הוא לא ענה. מה מונע ממדינת ההזנק לעשות אקזיט? הזנקים עושים אקזיט, לא ככה? אז מדוע ישראל לא עושה אקזיט?
ארי שביט בשיא זמנו בהארץ שאל את השאלה הזו אחרי ההתנתקות. כפי שהוא כתב ההתנתקות ערערה בו משהו. הוא תמך בה אבל היא ערערה בו משהו. אם אפשר ככה לפנות את גוש קטיף בהבזק אז מה הבעיה לפנות את כל מדינת ישראל בהבזק? מבחינה היסטורית למעשה אין שום בעיה. הצרפתים פינו מאלג'יר מיליון וחצי איש. כמות המגורשים במדינות מזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השניה הגיעה ל20 מיליון אנשים- גרמנים, פולנים, הונגרים ועוד. חלוקת הודו גררה אחריה תנועות אוכלוסין של מוסלמים והינדים ועליית סין הקומוניסטית הביאה לבריחה של מיליוני אנשים להונג קונג וטיוואן. 6 מיליון יהודים זה לא סיפור. זה בערך מספר הפליטים שסוריה סיפקה ב10 שנות מלחמה של האביב הערבי.
כולנו אוהבים את הדימוי של מדינת ההזנק כמדינה צעירה ודינמית (מה שנכון גם דמוגרפית) אבל כדי שהמדינה הזו לא תעוף ברוח ותעשה אקזיט היא צריכה שורשים עמוקים. החרדים מספקים את השורשים העמוקים הללו כי העניין שלהם בארץ איננו חומרי אלא רוחני. הם צריכים פרנסה כמו כולנו אבל עיקר העניין שלהם בארץ ישראל היא ארץ שעיני ה' בה מראשית השנה ועד אחרית השנה.
הציונות חידשה חידוש גדול ומרעיש. אפשר להתקיים מבחינה חומרית בארץ ישראל. השנה המכרעת הייתה שנת 2000 כאשר לראשונה מזה 1000 שנים היהודים בארץ ישראל הצליחו לסגור את הגרעון במאזן התשלומים בכוחות עצמם ולא נזקקו לתשלומי העברה מחוץ לארץ. לראשונה ישראל יצאה יותר מאשר ייבאה. זו זכותה ללא ספק של תל אביב והמעטפת העירונית הסובבת אותה. זה זכותה של המדינה וצה"ל כמובן שסיפקו מעטפת ביטחונית לנס הזה. מעכשיו אי אפשר לטעון שלא עולים לארץ ישראל מסיבות חומריות. ועם זאת צריך לזכור שהדבקות בארץ ישראל לא מגיעה מסיבות חומריות. היא מגיעה מהתודעה של מפני חטאנו גלינו מארצנו. זאת הארץ שלנו שממנה גלינו.
ציונות מלשון ציון; ירושלים. ירושלים היא מקום קשה מבחינה מהותית. היא מסמנת את קו הגבול שלנו עם המציאות כפי שהבינו זלי גורביץ' וגדעון ארן במאמרם על המקום. הם ראו את העניין מנקודת מבט חילונית. בירושלים נמצא קו הגבול של הציונות החילונית ההומוניסטית. זאת שמקדשת את האדם ולא את האל. אבל גם למי שהוא דתי ירושלים איננה עניין פשוט. ועם זאת מה שהם לא ראו הוא שירושלים מסמנת קשר לארץ ישראל שאיננו תלוי באדם. קשר שמתקיים באופן רוחני. זה לא סתם שהחרדים אוהבים את ירושלים. היא מסמנת את המופשט ולא את החומרי. והמופשט מאיים על המציאות החומרית. מה היא המציאות החומרית בעיני מי שרואה את ה' מול עיניו?! זה המקור לבטלנות היהודית. הבטלן היהודי איבד את זה מול אלוהים. במקום להתרכז בחומר הוא מתרכז במה שאיננו ניתן לתפיסה חומרית. וכפי שציטטתי בזמנו את הנדבנים של הישוב הישן במאה ה19 – הרחבת ירושלים רק תביא לעוד מאות אלפי שנוררים. במידה רבה נבואתם התגשמה.
אבל ירושלים והחרדים גם מבטאים קשר נצחי שאיננו נפרם בתהפוכות הזמן. לירושלים בנט לא יוכל לעשות אקזיט. אפילו לגור בירושלים – עיר בה חנה דוד – הוא לא יכל. וכמו שזלי גורביץ' וגדעון ארן ענו למבקרים שלהם, הביקורתיים הפוסט קולוניאלים, אי אפשר למחוק את הקשר הזה או לפוצץ אותו כמו בלון (מופיע בספרו של זלי גורביץ' "על המקום"). צריך ללמוד לחיות איתו. גם אם איננו מאמינים באלוהים, כיהודים הקשר הזה הוא ששמר ושומר את הקשר שלנו לארצנו. הציונות פרצה כאשר הציונות המדינית של הרצל שבאה להציל את היהודים שלבה זרועות עם הציונות המעשית שביקשה לחזור לארץ ישראל. ניר שטרן צודק שטיעון הקושאן התנ"כי איננו מספיק שכן אין לאף אחד מאיתנו קשר ישיר לאלוהים האומר שהגלות הסתיימה רשמית. מצד שני בלי תחושת הקשר הטבעי הזה לארץ ישראל הנובע מהתנ"ך לא היה קורה כלום. רק שילוב הצדדים אפשר את הקמת מדינת ההזנק.
אני לא חושב שצריך להיכנע לחרדים ועם זאת צריך לראות את היופי בחרדים תוך ויכוח מתמיד איתם. כן אני לא מקבל את זה שלא מלמדים את מקצועות הליבה או שמשתמטים לא מתגייסים לצבא (וכל מי שלא לומד תורה כראוי הוא משתמט). מצד שני יש יופי בדבקות באלוהים שאי אפשר להכחיש. אישתלהפופיתה תיארה את זה יפה (וגם שיקפה מדוע אי אפשר להישאר בחרדיות גרידא):
קיצור מה עשית לי אבא למה אתה ככה אוהב את התורה ואת מי שנתן אותה ואת כל מה שקשור אליה ואת כל מה שכתוב בה וללמוד אותה ולקיים ולחיות אותה, לא יכולת להיות קצת פחות חסיד? קצת פחות להתרגש ולעצום עיניים כשאתה שר "איש אלוקים קדוש הוא אשריי עין ראתהו לב חכם ישכיל פיהו אדוננו בר יוחאי"?
מה לעשות עם חרדים? מה לעשות עם ירושלים? אלו לא שאלות פשוטות. הכי טוב היה אם הקב"ה היה חוזר ומתגלה בירושלים. ככה הרגשתי לפני 6 שנים באירוע המגנומטרים. זה לא קרה (מצד שני אם אנשים כמו ברלנד מקבלים כבוד בהדלקה במירון אולי עדיף שעדין לא יחזור). ועם זאת צריך לזכור שהעובדה שאנו כיהודים נמצאים על קו הגבול של המציאות שאחריו המציאות מאבדת את זה איננה רק לרעתנו. במובן מסוים זה גם פועל לטובתנו. למשל במקרה הנוכחי זה מה שמונע מהמדינה הזו לעשות אקזיט.
לאחרונה חשבתי שכתבתי הרבה פוסטים שעוסקים במדיניות מונטרית מזוויות שונות אבל בעצם לא כתבתי פוסט מקיף שמסביר את דעתי על המצב הקיים ומה אני מציע במקום. אני מאמין שמי שקורא את הבלוג הכלכלי מההתחלה יכול להבין מה אני חושב אבל אין סקירה כללית על העניין. לכן חשבתי להקדיש פוסט אחד למצב הקיים ואז עוד פוסט למה אני מציע.
נתחיל בצמיחה. כבר כמה פוסטים אני חופר לכם שצמיחה היא דפלציונית כלומר מתרחשת על ידי ירידת מחירים. זה לא מובן מאליו. כי מהי בעצם צמיחה? צמיחה איננה גידול בכמות המוצרים במשק. זו תולדה של הצמיחה. צמיחה היא היכולת לעשות את אותו הדבר או יותר בפחות מאמץ. עם לסלול כביש פעם נדרש גיוס פיזי של אנשים שיעבדו, היום משתמשים בציוד כבד שעושה את העבודה. תחשבו על כל היבט והיבט של החיים שלכם. כל היבט והיבט בחיים שלנו נהנה מצמיחה כלומר מהיכולת לעשות את אותם דברים ויותר בפחות מאמץ. אנחנו נוסעים במכוניות במקום ללכת…
זו תהיה אירוניה היסטורית מטורפת אם בסוף המהפכה המשפטית תתרחש בגלל הוונדטה האישית של אפי נווה כיושב ראש לשכת עורכי הדין נגד שי ניצן והמערכת המשפטית. הצדק הפואטי פה יהיה פשוט מדהים. בלי להעביר חוקים חדשים. ניצחון של אפי נווה ובחירה ביוסף אלרון כנשיא בית המשפט העליון ברוב רגיל תשיג את המטרה ותאפשר שינוי פניו של בית המשפט העליון במכה אחת. מעניין יהיה לשמוע את כל השמאלנים מדברים אחרי כך.
טוב דיברתי עם דיין, ידיד נעורים, על סיפור גניבת החמץ. הוא הסכים שהקניין לא פוקע מעיקרו כאשר הגוי מחליט לא לשלם את שאר הכסף וצריך לעשות העברת בעלות מחדש כדי להקנות את החמץ ליהודים.
מצד שני הוא חלק על המסקנה לפיה הביטוח לא צריך לשלם על החמץ. בסופו של דבר ביטוח הוא סוג של אופציה וכמו כל אופציה אין באמת סיבה למה אי אפשר לממש אותה על רכוש של אחרים. מה שחשוב באופציה זו הערכת הסתברויות של המוכר והקונה. הסיבה שביטוח לא חל על רכוש של אחרים היא כי חוק הביטוח אוסר זאת. לא בגלל שהגיונית הביטוח לא יכול לבטח. הביטוח בהחלט יכול לבטח כל אירוע באשר הוא ורק מסיבות חוקיות הוא יוגבל לאירועים הקשורים לרכוש האישי. עם חמץ יכול להיות שאפילו המגבלות הקנייניות יוחרגו (הוא לא הרחיב על הסיבות להחרגה).
הבן שלי הוסיף שניתן להסתכל על בעלי הסופרמרקט כעל שומרים וכאן ניתן לדון האם שומרי חינם או שומרי שכר. אולי הביטוח חל עליהם בתור שומרים ולא בתור בעלים.
אין ספק שהסיפור הזה מעניין יותר ממה שחשבתי בתחילה.
י.ד. 