ארורים הרשעים

ארורים הרשעים המעוותים את השפה למען מטרותיהם הנלוזות.

ברוכים הצדיקים שלא נחשפו לעיוות הרשעים וממשיכים להשתמש בשפה בצורה טהורה.

מסכנים הבינוניים אשר נחשפו לרשעים ועכשיו השימוש שלהם בשפה הוכתם. והרי הם כאדם וחווה בגן עדן לאחר אכילת פרי עץ הדעת מתבוששים בעירומם ומחפשים לעשות לעצמם חגורות מעלי תאנה.

מודעות פרסומת

האם נתניהו הוא נכס או נטל על הליכוד?

הסתכלו בטבלה הבאה של מספרי המנדטים בליכוד החל מ1992:

c5a3f9c7cc121e9861b5cac2924ae120

ב1992 קיבל הליכוד 32 מנדטים. זו היתה השנה של המהפך והעליה הרוסית שפחדה מהאמריקאים נתנה את קולה לעבודה. אם מסתכלים בנתוני המנדטים מאז מזדקרת עובדה פשוטה על נתניהו. הוא מעולם לא הצליח להביא מספרים כאלו. שרון בפעם היחידה שרץ ב2003 כראש מפלגת הליכוד הביא 38 מנדטים. אצל נתניהו זה עולה ויורד. ב1996 הוא הביא 22 מנדטים ב1999 הוא הביא 19 מנדטים. ב2006 מול אולמרט החלש הוא הביא רק 12 מנדטים. ב2009 מול מירוץ צמוד נגד לבני הוא הביא 27 מנדטים, מנדט אחד פחות ממנה. בעזרת שימוש מיומן במיקום של הליכוד כמפלגת ציר הוא הקים קואליציה. היית חושב שבזאת נגמרו הצרות של נתניהו אולם ב2013 הוא נפל חזרה ל20 מנדטים ונאלץ לקבל את לפיד כשותף שווה וראש ממשלה מקביל בפועל. ב2015 הוא סחט את כל המנדט שלו ותוך ניצול טעויות של בנט (במיוחד בפרשת אוחנה) השיג את שיא המנדטים שלו 30 מנדטים.

חזרתו של בנט ושקד לזירה עם הימין החדש מעלה את השאלה האם נתניהו לא הולך לחזור לסיוט של 2013. כפי שראינו הוא לא באמת מצליח  להביא הרבה מנדטים ולרוב הוא נתון לחסדי שותפיו הקאלוציוניים. בליכוד שלטונו מוחלט אך בחוץ שלטונו מעורער הרבה יותר.

אז נחזור לשאלה שבכותרת האם הוא נכס לליכוד או נטל על הליכוד?

עלילות י.ד. ויוסי – פגישה עם א"ז

בשבת היה קידוש קריאת שם לבן של שכנים. יש לתינוק ניתוח עוד כמה חודשים שרק לאחריו תהיה ברית. בנתיים נתנו לו שם. בקידוש נפגש י.ד. עם יוסי. וכיון שעדין היה מוקדם הם הלכו לגינה. בגינה הסתופפו כמה גברים סביב אדם בגיל עמידה על ספסל בשמש. בין האנשים היה אודי (שם בדוי) חבר של י.ד. ויוסי. כשהוא ראה את י.ד. ויוסי הוא קם ואמר להם שלום, ואז הוא אמר להם שהאדם המבוגר הוא א"ז שי.ד. ויוסי ידעו כבר מקודם שאודי חסיד שלו. א"ז בעל גוף כבד ולבוש ברישול. י.ד. ויוסי הלכו הצידה. אבל המראה על הספסל ממול היה מסקרן. נראה היה שהאנשים על הספסל ממש שותים בצמא את דברי א"ז. הם החליטו להתקרב ולצפות בתופעה מקרוב.

א"ז ישב על ספסל. מימינו ישבו שני אנשים ומשמאלו עוד אדם אחד. מולו עמדו אודי ועוד חבר נוסף של יוסי. א"ז ישב בשמש ודיבר על נושא לא חשוב. לא היה יום חם אבל זבובים נחתו על ראשו של א"ז מבלי שנראה שהוא מגיב. פתאום אחד האנשים משמאלו הפיח. א"ז הגיב על כך במבטא צרפתי בשפה לא הכי נקיה (הפליץ). פרץ צחוק לא ברור שגבר כאשר כנראה עוד אחד הפיח. א"ז המשיך לדבר על כך בצורה קצת לא נקיה. ואז י.ד. שאל שאלה: שבת מוקשית לתפילין שהרי שניהם נקראים אות. כשאדם מניח תפילין צריך לשמור על גוף נקי ואסור לו להפיח. האם גם בשבת אסור להפיח?

א"ז התחיל לענות שזה לא אותו דבר והביא הוכחה שהנה תיקנו לאכול חמין כדי להפיח… יוסי העיר שלא חייבים לאכול חמין. מי שישב לשמאלו של א"ז אמר שכתוב במשנה שאוכלים חמין אבל כפי שתיקנו אותו הכוונה למים חמים בשבת. א"ז המשיך באופן מבולבל משהו לטעון שבניגוד לתפילין מותר להפיח בשבת. בנקודה מסוימת נשמע כאילו הוא טוען שאפשר עם תפילין להפיח באופן מותר. לאחר מכן הוא גלש לפינוקיו ולסבא ג'פטו. טען שהמחבר היה יהודי דתי (בדיקה בויקפדיה גילתה שלא). ואז טען שהאף הארוך של פינוקיו בעקבות השקר מצביע על כך שצריך להשתמש בשתי העיניים (לא היה ברור). אודי, כנראה היחיד שם שחושב על מה שא"ז מדבר, הסביר שהמציאות הוא מורכבת והשקר מצביע רק על צד אחד. אף ארוך מכוון את שתי העיניים ולכן הוא אמת.

התחלנו ללכת הביתה. ואז יוסי קרא לי.ד. ואמר לו השם ישמור. הוא שאל את י.ד. אם הוא ראה את הזבובים מתקבצים על א"ז? י.ד. הנהן בשתיקה. יוסי אמר שהוא פרוץ מאד. יוסי כיוון למדרש על אלישע אשר עליו אומר האישה השונמית שהיה איש קדוש:

איש אלהים קדוש – 

מנא ידעה? 

רב ושמואל 

חד אמר: 

שלא עבר זבוב על שלחונו.

וחד אמר:

סדינין של פשתן הייתה מצעת לו ולא ראתה עליהן קרי מעולם. (מסכת ברכות דף י עמוד ב)

גם י.ד. חשב על המדרש הזה אבל שתק. אפשר תמיד להגיד שהוא כבד ומזיע ועדין חוסר התגובה שלו לזבובים הציקה. נדמה שהוא לא מרגיש אותם. מאז י.ד. ויוסי מהורהרים מאד.

וסתם מחשבה, האם אנחנו מפרישים פורמונים המושכים זבובים כאשר אנו פרוצים בעריות?

חיזיון חורבן מכה בידי הודו [א]

האם העיר  מכה תשרוד את המאה ה21?

בשנים האחרונות הדינמיקה של האיסלאם בעולם הולכת לצדדים שונים. בצד השמאלי של המפה בעולם המערבי הופיעה מילה חדשה "איסלמופוביה" – אין בעיה עם האיסלאם. הבעיה היא רק עם האנשים שיש להם בעיה עם האיסלאם. מהצד השני התמוטטות הסדר הפוליטי הערבי הביאה לגל של פליטים ומהגרים למדינות אירופה. גל זה הצטרף למהגרי עבודה מהעולם המוסלמי שכבר נמצאים במדינות אירופה ועורר את הרדיקליזם המוסלמי. כתוצאה מכך מופיעה ראקציה כנגד המציאות של טשטוש הזהות ההיסטורית האירופאית עד כדי איבוד זהות זו למול התוהו ובוהו החברתי. זהו הסיפור במערב. אולם כפי שציין הבלוגר שי שפירא (שכולנו מקווים שימשיך לפרסם) בנוגע לרוהאניגה בבורמה זהו רק צידו המערבי של הגלובס המצוי בשקיעה מתמדת. בצידו המזרחי של הגלובס היחס לאיסלאם נוקשה הרבה יותר וקשה הרבה יותר. במדינות מזרחיות אין סבלנות לאיסלאם. בסין היחס לאוכלוסיה האויגרית המוסלמית כולל שימוש במתודות קונופוציניסטיות של חיברות מחדש של המוסלמים מתוך מטרה של עקירת הזהות המוסלמית שלהם. בבורמה נערך מבצע של גירוש בני הרוהאינגה לבנגלדש תוך טענה שמדובר במסתננים בנגלים. המדינות המוסלמיות באזור אינדונזיה, מלזיה ובנגלדש בתגובה נותרו חסרות אונים. הן סין והן הודו הודיעו על תמיכה בבורמה. הגינוי האירופי מצד גרמניה וצרפת, שתי מדינות אירופיות בינוניות החיות על אדי תהילת העבר היה כצפוי חסר משמעות.

בינתיים בסוריה נמשכת המלחמה במלוא עוזה. המנצחת הראשית היא כנראה איראן שכוננה קשת שיעית מאיראן עד הים התיכון. אולם הצלחה זו הושגה אך ורק על ידי הנוכחות האווירית הרוסית, גם היא מדינה שוקעת מבחינה היסטורית. לולא נוכחות זו סביר להניח שהכוחות הסונים הרדיקליים בראשות דעא"ש היו כותשים את הנוכחות השיעית בסוריה ובלבנון. ישראל, מדינה יהודית בעלת אינטרסים סותרים לא נעלמה מהמפה. למרות כל האיומים והסכנות עדיין יש לנו מספיק כוח אזורי. ישראל רשמית איננה נגד האיסלאם אולם המאבק המתמיד נגד הנוכחות היהודית והלגיטימציה של אתרים קדושים יהודיים כגון חברון, שכם ובוודאי ירושלים לצד חוסר היכולת להגיע לפשרה, תהא אשר תהא, מגבירה את המתח מול האיסלאם. גם כאן האיסלאם נתפס כבעיה מסוימת שאיתה צריך להתמודד. השלטון הישראלי נוקט בגישה אוניברסאלית (אולי הגורם היחידי שנוקט בגישה אוניברסאלית באזור) אולם המציאות של מאבק מתמיד תוך תחושה של חוסר צדק ביחס ליהדות מעלה קולות אחרים.

בצד המוסלמי הצעקנות המוסלמית נמשכת. למרות חולשתן המדינית והצבאית מדינות ערב המוסלמיות רואות את עצמן כמדינות מרכזיות וזאת בזכות הנפט. קרבתן למוקדי הכוח והמרכזיות העולמית שלהן נותנת להן את התחושה כי לעולם חוסן. גם אם הן יתמכו במוקדים מופרעים כמו דעא"ש או גורמי טרור אחרים, סונים או שיעים, העולם יבליג. דעא"ש אמנם רוסקה אך עדין רוחה חיה במרכזים מוסלמיים. בארצות אירופה השוקעות, כמו באיזורים ליברליים בארה"ב, נדמה כי המערב מוכן לקבל את האיסלאם הרדיקלי ולחיות איתו. אולם לא כל העולם הוא המערב. בסופו של דבר מדינות האיסלאם פגיעות מאד ואין להן יכולת עצמית להתמודד עם תוקפנות חיצונית, במיוחד כאשר היא תבוא ממעצמות עולות. באופן היסטורי אוצרות טבע מזמינים תוקפנות מצד מדינות אחרות. בפוסט חיזיון על מלחמת רוסיה וסין על סיביר חזינו תוקפנות סינית כנגד רוסיה השוקעת. כרגע הנוכחות האמריקאית מגינה על מדינות המפרץ, אולם ככל שאמריקה הופכת ליצרנית נפט עצמאית ושוקעת באופן יחסי (בניגוד לשקיעה המוחלטת של אירופה) כך הסבירות לנטישת אמריקה את האזור גדלה. אין סיבה אמיתית לאמריקאים להישאר פה עם המטורפים של האזור. עדיף לנתק מגע ולהשאיר את האזור למטורפיו. ניתוק מגע של האמריקאים יזמין תוקפנים אחרים אשר ינסו להשתלט על שדות הנפט ולפתור את "בעיית" האיסלאם במכה אחת. יכול להיות שזו תהיה קואליציה של מדינות אולם נראה לי שהגורם האמיתי שיתקוף תהיה מדינה מרכזית אחת: הודו.

יוסף הצדיק

שמעתי לאחרונה כי מידתו של יוסף הצדיק, ספירת היסוד, נקראת כל. וחשבתי לבאר כך על פי דרכו של הרב שג"ר זצ"ל. ספירת היסוד מתקשרת לשמירת הברית והרב שג"ר מסביר כי שמירת הברית מבטאת איזו הסתפקות עצמית שאיננה זקוקה להנאה חיצונית. זה לא רק עצם ההימנעות מהמעשה בפועל אלא עצם הגישה שאיננה זקוקה להנאה חיצונית. הביטוי "כל", המופיע כאשר יעקב מודיע לעשו שיש לו כל (בניגוד לעשיו שיש לו רב) ובדומה לאברהם שבורך בכל וליצחק שנתן מעשר מכל, מבטא את ההסתפקות העצמית הזו של הצדיק שאיננו זקוק לשום דבר נוסף על מה שיש לו. במילים אחרות הצדיק איננו זקוק לאישור חיצוני שכן יש לו כל.

יוסף הצדיק נקרא צדיק בעקבות הניסיון שלו עם אשת פוטיפר אשר גילה את החירות העצמית שהייתה לו. עבדא בהפקירא ניחא ליה אומרת הגמרא (נוח לעבד בהפקרות של העבדות) ולכן הוא איננו חפץ בשחרור של בן החורין. עבדות איננה רק תיאור מצב אלא גם גישה לחיים. יוסף הצדיק גם כאשר היה עבד נשאר בן חורין שהרי את האלוהים הוא ירא. הוא לא נכנע להפקרות ולכן נשאר צדיק. מסיבה זו לא ניתן לשבור אותו. בצדקו הוא נשאר מתחילתו ועד סופו. במילים אחרות היה לו את "כל", את אותה מלאות עצמית שאיננה זקוקה לאישור חיצוני.

לכאורה היו ליוסף הצדיק את כל הצידוקים החיצוניים לחטוא עם אשת פוטיפר. אחיו מכרו אותו. אביו לא מחפש אותו ואולי היה שותף במכירתו. לפי הפירוש של הרב יואל בן נון לשם  מנשה "כי נשני (השכיחני) אלוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי" יוסף היה בטוח שהשמים גזרו עליו להיות הקליפה לעומת אחיו שנשארו הגרעין. בדומה לעשו לישמעאל וללוט גם הוא לא ינחל נחלה בארץ ישראל ויצטרך למצוא את מקומו מחוץ לארץ ישראל (עיין בפוסט דיבת הארץ). בקיצור נדחה הוא מכל המעלות ומהשותפות עם עם ישראל. מיואש שורה הוא בגולה מבלי להודיע לאביו שהוא נמצא במצרים מתוך אמונה שגם אביו שותף במכירתו. ועדין "את האלוהים אני ירא", "ואיך אעשה הרעה הגדולה, הזאת,וחטאתי, לאלוהים"??

יוסף הצדיק (ביחד עם מרדכי היהודי) הוא הארכיטיפ של היהודי בגלות. התבונה המעשית, הכישרון להסתדר עם הגוים ולצד הזה העצמאות המוחלטת. הידיעה של הצדיק שיש לו כל ולכן הוא איננו זקוק לשום דבר חיצוני. יוסף הצדיק מלמד אותנו שאף גורם חיצוני איננו סיבה מצדקת לבחירות שלנו. ברגע האמת שם במצרים לבדו מול אשת פוטיפר יוסף לא הצטדק ולא ויתר אלא נשאר בצדקו מסופו ועד תחילתו.

מאמר מאלכסון על השתמרותה של ההפקרות של תרבות העבדים גם לאחר שהעבדות בוטלה רשמית:

https://alaxon.co.il/article/%d7%96%d7%99%d7%9b%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%a2%d7%a7%d7%a2/

רצח רבין [ד] שנות הניהיליזם

לרצח רבין היו השפעות שליליות על התרבות הפוליטית בישראל. ההשפעות לא היו ברמה הטכנית מערכתית. כפי שהראנו בפוסט השני על רצח רבין, ההשפעה של רצח רבין על הדמוקרטיה הישראלית או "תהליך השלום" היתה לא משמעותית. מנהיגים נרצחים במשך ההיסטוריה ועדין תהליכים קודמים ממשיכים. ההשפעה האמיתית של רצח רבין התנהלה דווקא במישור הנפשי. באמונה של האנשים ביכולת שלנו לפעול יחד למען מטרה משותפת. אמונה זו היא שעומדת בבסיס הציונות. בלעדיה היינו ממשיכים לשבת בבית מדרש בשטייטל ולתאר פנטזיות פוליטיות חסרות מימוש. מה שמאפיין את הציונים או כיום את הישראלים היה דווקא התכל'ס, המימוש עצמו ולא הרעיונות שמאחוריו. כמי שבאופן אישי מעדיף רעיונות זו נקודה חסרה אולם יש כוח בממשות לעומת המופשט. סוג מסוים של תחיית המתים. והאמונה המשותפת הזו שעמדה בבסיס הישראלי נסדקה ברצח רבין. האמון בין האנשים נפגם ואיתו היכולת לפעול יחד.

ניתן לטעון שזה התחיל כבר קודם בביקורת על הכיבוש. אולם רצח רבין ירה את יריית הפתיחה לנטישה של המערכות הישראליות. זה התחיל כבר ב1996 כאשר נתניהו עלה לשלטון ומינה את יעקב נאמן לשר המשפטים. בתגובה אמר היועץ המשפטי, מיכאל בן יאיר, על גופתי המתה והורה על חקירה כנגד יעקב נאמן. נאמן נאלץ לנטוש את משרד המשפטים ולבסוף חווה התקף לב כתוצאה מהחקירה. החקירה הסתיימה בלא כלום אולם כאן התחילה שורה של חקירות שבמשך שנות רבות שיתקה כל אפשרות לניהול חיצוני של משרד המשפטים. משרד המשפטים החל לנהוג כגוף עצמאי בלי בקרה חיצונית. שורת שרי המשפטים שנחקרו או אוימו בחקירה הייתה לא פוסקת. במקביל הביאה המערכת המשפטית לכניסתו לכלא של ראש ממשלה מכהן ולעוד חקירות והאשמות נגד אנשים שונים.

נטישת האחריות והפעולה נגד המערכת עצמה לא פסקה. בהר הבית זנחה הממשלה כל ניסיון לשליטה על המתרחש. כאן השאלה על מי האחריות איננה ברורה. האם זה אנשיו של יצחק רבין או ממשלת נתניהו. מבחינת לוח הזמנים נראה שזה דווקא ממשלת נתניהו, אבל יכול להיות שאנשי רבין נתנו אור ירוק לוואקף ולתנועה האסלמית לפעול אחרי רצח רבין (קראתי את זה באיזשהו מקום אבל במחקר קטן שעשיתי לצורך הפוסט לא מצאתי אישוש). כך או אחרת, למרות דיבורי הרהב, ישראל למעשה שמטה את השליטה מידה בהר הבית.

ביטוי אחר לאובדן האמון נמצא בפעילות הבלתי פוסקת של גורמי שמאל למיניהם למען הפסקת "הכיבוש" גם נגד רצון הבוחר הישראלי שהגיעה לשיא בנאום של חגי אלעד באו"ם. הדבר שבלט בדבריו היה חוסר ההתייחסות לאזרחי מדינת ישראל כאל סובייקטים והפיכתם לאובייקטים. במקום לנסות לשכנע אותם צריך לפעול במישור הבין לאומי כדי להכריח אותם לקבל את עמדתו. חגי אלעד התעלם מנימוקים נגדיים, ממציאות אפורה, ומבעיות טכניות. מבחינתו את "הכיבוש" צריך להפסיק בלי התחשבות בעמדות של אזרחי ישראל האחרים. ההופעה של חגי אלעד באו"ם היא רק השיא של תופעה רחבה יותר של ישראלים שאיבדו עניין בהשפעה על אזרחים אחרים במדינת ישראל. חלקם עושים זאת כסוכנים של גורמים זרים המממנים אותם וחלקם מתוך אידיאליזם. כך או אחרת הגישה לישראלים היא כאל אובייקטים ולא כאל סובייקטים.

הזלזול באנשים אחרים, הניהליזם הגלוי וחוסר האמונה בפעולה משותפת מאכלת כל חלקה טובה של אידאליזם. אודה שרוב אנשי השמאל וגם הימין ממשיכים להאמין בפעולה משותפת. חיים רמון, למרות כל חסרונותיו עדין מאמין בשיח משותף עם הימין. ישנם גם אחרים המדברים שפה אחרת, אך קשה להשתחרר מהתחושה של אובדן האמון הרוחש המביא לניהליזם, ליאוש ולהתנהלות חסרת אחריות. כפי שראינו אובדן האמון לא נמצא בשוליים אלא באנשי המלוכה עצמם. מיכאל בן יאיר משתתף היום בסיורים של שוברים שתיקה ובצלם ושותף לרוב ההנחות המעשיות שלהם. רצח רבין הרג אצלו את היכולת לתת אמון ביריב שהוביל אותו עד השוליים ממש. מבחינה טכנית הדמוקרטיה הישראלית ממשיכה לתפקד. מבחינת הרוח, האמונה הציונית בשיתוף פעולה ובפעולה משותפת שרק מתוכה ניתן אולי לקוות לשלום בארץ נפגעה קשות. בשאלה האם ניתן לתקן את השבור יעסוק הפוסט הבא.

המצטדק רודף אחר כבוד

המצטדק רוצה לשכנע אותנו בהיגיון שלו. אנחנו ידענו שעומד מאחורי המעשה שלו איזה צידוק הגיוני כלשהו (לרוב בני האדם ישנו איזה צידוק הגיוני למעשים שלהם). אם בכל זאת נזפנו בו, סימן שלדעתנו אף צידוק הגיוני לא מצדיק את המעשה שהוא עשה. כאשר הוא מצטדק הוא אוכף עלינו לתת חשיבות למה שבעינינו איננו חשוב. או במילים אחרות הוא רודף כבוד.