הרואה את הנולד

(אבות ט ב)

"אמר להם, צאו וראו לב איזוהי דרך ישרה שידבק בה לג האדם.

רבי אליעזר אומר, עין טובה.

רבי יהושע אומר, חבר טוב.

רבי יוסי אומר, שכן טוב.

רבי שמעון אומר, הרואה את הנולד.

רבי אלעזר אומר, לב טוב.

אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם.

אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם.

רבי אליעזר אומר, עין רעה.

רבי יהושע אומר, חבר רע.

רבי יוסי אומר, שכן רע.

רבי שמעון אומר, הלוה ואינו משלם.

אחד הלוה מן האדם, כלוה מן המקום לה ברוך הוא, שנאמר (תהלים לז) לוה רשע ולא ישלם, וצדיק חונן ונותן.

רבי אלעזר אומר, לב רע.

אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם."

כשאנו מתבוננים במשנה בולטת שיטתו של רבי שמעון בן נתנאל. כל שאר השיטות מציגות ביטוי של הטוב שבו האדם ידבק: עין טובה, חבר טוב, שכן טוב ולב טוב ומנגד ביטוי של הרע שבו האדם ירחק: עין רעה, חבר רע, שכן רע ולב רע. רבי שמעון, היחידי שחורג מהסכימה. מה שהאדם ידבק בו זה "הרואה את הנולד" ומה שירחק ממנו זה ללוות ולא לשלם. מההקבלה בין שני חלקי המשנה נראה שרבי שמעון רואה את שני המקרים כאותו עניין הרואה את הנולד מבין מה הולך לקרות ולכן מחזיר את חובותיו. הלווה ואינו משלם אינו רואה את הנולד ולכן לא מחזיר את חובותיו.

וכאן מתעוררות שתי שאלות:

א. מדוע הרואה את הנולד נתפס כערך שבו האדם צריך לדבוק? לכאורה זו עובדה ולא ערך – האדם רואה את הנולד או לא רואה. הפתגם אומר גם "איזהו חכם? הרואה את הנולד" ושוב נדמה שיש כאן ציון עובדה ולא ערך.

ב. רבן יוחנן בן זכאי מסכם ואומר "רואה אני את דברי רבי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם". רבי אלעזר בן ערך טוען כי הדרך בה צריך האדם לדבוק היא לב טוב ולהתרחק מלב רע. ושוב, מה הקשר בין ראיית הנולד ללב הטוב של האדם, ולהיפך מה הקשר בין הלוואה ללא תשלום ללב הרע?

ונראה לי להסביר כך:

לב טוב איננו רב עם המציאות. הוא לא מתווכח איתה ולא מתדיין איתה. הוא אוהב אותה ומקבל אותה כמות שהיא. כתוצאה מכך הוא פנוי לראות את מה שבא ולהתכונן לקראתו. גם אם הוא נאלץ ללוות הוא חוסך בצד כך שכאשר הוא יצטרך להחזיר יהיה לו ממה להחזיר. לב רע לעומתו מסתכל על המציאות עקום. לא טובה לו המציאות והוא כל הזמן עסוק במריבה איתה. כיון שכך אין לו פנאי לראות את מה שבא ולהתכונן לקראתו וכשמגיע האירוע בהפתעה הוא נתקע. במצב הזה כאשר הוא תקוע הוא מטריח אחרים להלוות לו כדי להוציא אותו מן המיצר. מי שלווה כדי לצאת מן המיצר אין לו ממה לשלם – לעצמו הוא לא דואג, לאחרים לא כל שכן?

הסיבה שהוא חייב ללוות ואינו יכול לשלם איננה נובעת דווקא מעמדה עקרונית רעה כמו שהיה אפשר לפרש אלא מגישה בעייתית למציאות. מרוב מריבות איתה אין לו זמן לראות את העתיד לקרות ולכן להתחיל להתארגן לקראתה. לב טוב אם כן קשור לראיית הנולד. כיון שהוא אוהב את המציאות ומקבל אותה כפי שהיא, הוא יכול לראות את העתיד לבוא ולהתארגן אליו בהתאם. לב רע לעומתו איננו אוהב את המציאות ועסוק במריבות איתה וברגע האמת נתקע ונדרש ללוות מאחרים בלי יכולת להשיב להם.

הדברים אינם פשוטים. חוסר סדר הופך מבעיה אישית לבעיה מוסרית. ועדין ניכרים דברי אמת: אדם טוב איננו רב עם המציאות אלא זורם איתה וכך יכול להתכונן מראש לבעיות שיגיעו. חכמים מלמדים אותנו להיות עם לב טוב שבעקבותיו נהיה עם עין טובה על המציאות יהיו לנו חברים טובים, שכנים טובים ובגלל שלא נריב עם המציאות נראה את הנולד ולא נלווה ולא נחזיר.

הכיבוש של אירלנד

פתיחה

בקרב חוגי "השמאל" הישראלי נהוגה ההשוואה בין ישראל לבין מדינה אירופית מסוימת בשנות השלושים של המאה העשרים. השוואה זו מעידה במקרה הטוב על הבורות ההיסטורית של המשווים אשר בהעדר השכלה כללית רחבה מתקשים לחרוג מהראיה הבינארית של שחור ולבן שהשוואה זו מייצרת ובמקרה הרע על השפעות זרות של בעלי אינטרסים לא מקומיים שנהנים מההשוואה הזו. ההשוואה הזו מופרכת ועם זאת החזרה עליה הפכה לנוהג קבוע אצל מגלגלי עיניים מקצועיים. זו לא האפשרות היחידה. דני אורבך למשל דווקא השווה את ישראל ליפן של שנות העשרים והשלושים באופן שאכן היה מאתגר למדי. אני רוצה לעומת זאת להצביע על השוואה אפשרית שבין המציאות של הכיבוש בשטחים לשלטון הבריטי על אירלנד. נדמה לי כי השוואה זו תוריד כמה חששות וחרדות המופיעות מזמן לזמן ב"שמאל" הישראלי ותאפשר דיון מושכל יותר על המציאות הנוכחית שלנו. אעיר כי זו רק אפשרות אחת וכי ישנן אפשרויות נוספות כפי שיתבהר בפרק הסיכום.

אנגליה ואירלנד

אנגליה הייתה נוכחת באירלנד החל מאמצע ימי הבינים כאשר הרפתקנים אנגלים הקימו מאחז אנגלי בדבלין. מאחז זה לא הספיק כדי להשתלט על האי אך הוא כנראה מנע התגבשות של מדינה אירית עצמאית כפי שקרה בסוקטלנד. כתוצאה מכך נותרה אירלנד שטח הפקר להרפתקנים אנגליים במשך כל ימי הבינים יחד עם רבי אצולה מקומיים שצמחו מהאצולה הקלטית. עם זאת בימי הביניים מציאות זו לא הפכה לניגוד בין האנגלים לאירים. הניגוד פרץ בעת החדשה כאשר האנגלים הפכו לאנגליקנים בעוד האירים נשארו קתוליים. האיבה בין שתי הדתות רחשה על אש נמוכה עד פרוץ המהפכה האנגלית ב1640. מהפכה זו שיצרה את אנגליה המודרנית על חורבות המלוכה הבריטית הציפה את הניגוד בין אנגליה הפרוטסטנטית לאירלנד הקתולית. צבאותיו הפוריטניים של אוליבר קרומוול כבשו את אירלנד והשליטו את השלטון האנגלי באופן ישיר על האוכלוסיה האירית הקתולית עד תחילת המאה העשרים. שליטה זו חוותה עליות ומורדות במשך השנים אך היא לא פסקה עד 1921 כאשר אנגליה הסכימה להעניק לאירלנד – להוציא הצפון הפרוטסטנטי – מדינה עצמאית (המהלך הצליח כנראה בעקבות הלחץ של השדולה האירית בארה"ב אשר ניצלו את תלותה של אנגליה בארה"ב אחרי מלחמת העולם הראשונה).הניתוק הושלם בשנות השלושים כאשר אירלנד יצאה מהאימפריה הבריטית. בזמן מלחמת העולם השניה שמרה אירלנד על ניטרליות מנוכרת כנגד אנגליה אך נזהרה מכל ביטוי של תמיכה באויבי בריטניה.

השלטון האנגלי באירלנד לבש צורות שונות במשך השנים. בתחילה הייתה האוכלוסיה האירית משועבדת לאנגלים בלי זכות בחירה לפרלמנט. במאה התשע עשרה עם הרחבת זכות הבחירה קיבלו גם האירים זכות בחירה לפרלמנט האנגלי. שם הם תפקדו כגוש לעומתי מול הרוב האנגלי. לקראת שנות השמונים נעשה מאמץ להעניק אוטונומיה (הום רול) לאירים. במקביל לאורך כל התקופה התקיימה שדולה חזקה של המתנחלים האנגלים באירלנד שדחפה לשימור השלטון האנגלי באירלנד ובהרחבת ההתנחלויות. שארית של אותה התנחלות נשארו בשלטון בריטי גם היום בצפון אירלנד. שעתו המרושעת ביותר של השלטון האנגלי הייתה ב1845-1849 כאשר פטריה השמידה את כל יבול תפוחי האדמה באירלנד. מכסים על הדגן בבריטניה מנעו יבוא של דגן זול לאירלנד וכך הביאו בעקיפין למותם של מיליון אירים לערך ולעזיבתם ש 3 מיליון אירים נוספים, רובם לארה"ב. אוכלוסיית האי האירית הצטמצמה לחצי מ8 מיליון ל4 מיליון. השלטון האנגלי ניסה לבטל את מכסי הדגן אולם שדולה של בעלי קרקעות אנגליים שנהנתה מהם מנעה זאת בפרלמנט. דוגמה זו יחד עם דוגמאות נוספות מהודו גרמו לחתן פרס נבל בכלכלה אמריטה סן להסביר את חשיבות השלטון העצמי כמונע מקרי רעב. השלטון האנגלי באירלנד היה צבאי מתחילתו ועד סופו ומידי כמאה שנה הוא אתמודד אם מרידות שונות ודיכא אותן. הדיכוי החריף ביותר היה של קרומבל אולם גם אחריו התרחשו פעולות דיכוי שונות.וכאן עולה השאלה האם זה היה רע הכרחי? האם השלטון האנגלי באירלנד היה מוצדק?

השאלה לא נשאלת מנקודת מבט ניטשאינית של השרדות החזק וגם לא מנקודת מבט הגליאנית המפרידה בין אומות היסטוריות המעצבות את המציאות למול אומות לא היסטוריות המועצבות על ידי האומות ההיסטוריות. השאלה נשאלת מנקודת מבט ליברלית המאמינה בחירות כמו לוק והרדר.  האנגלים היו אומה ליברלית במשך 400 שנה האחרונות, אולי האומה הליברלית הגדולה ביותר בהיסטוריה. מתנגדיה נוהגים להצביע על זמנים אפלים באימפריה שבהם הם עצמם היו מתנהגים טוב יותר. הגרמנים למשל נהגו לתקוף את האנגלים כצבועים. למעשה ההתנהלות הגרמנית התגלתה כגרועה הרבה יותר. ועם זאת אנגליה הייתה מודעת לפינות אפלות אלו ונהגה לדון בהן וגם לתקן אותן. כך למשל האנגלים מיוזמתם הפסיקו את סחר העבדים ב1806 ולאחר מכן שחררו אותם ברחבי האימפריה. אי אפשר לומר שהאנגלים לא שמו ליבם לאנומליה וההסברים שהם נתנו מצביעים על הקושי לצייר מציאות בשחור ולבן.

השאלה הביטחונית

מנקודת מבט אנגלית כיבושה של אירלנד נצרך בראש ובראשונה מסיבות ביטחוניות. קרבתו של האי לאנגליה ולנמלים הגדולים של אנגליה איים עליה במישרין בכל מלחמה ומלחמה. הצי האנגלי היה הכלי הראשי להבטחת ביטחונה של אנגליה ולהחזקת האימפריה. בלעדיו היה נשארת אנגליה אי חסר חשיבות או נכבשת בידי מדינה מהיבשת כפי שקרה לה בכיבוש הנורמני ב1066. היותה של אירלנד אי הסמוך לחופיה איים למנוע שימוש יעיל בצי זה וכך איים על חירותה של אנגליה. הסיוט של אירלנד עצמאית בעלת ברית של מדינות היבשת היה מבחינת האנגלים איום מספיק להחזיק את אירלנד כבושה.סיוט זה לא נעלם מעיני היבשת כאשר במספר מקרים הם ניסו להמריד את אירלנד נגד האנגלים.

אולם את האיום הביטחוני אי אפשר לנתק מהאיום הקתולי. בימינו זה לא תקין פוליטית לדבר על איום דתי אולם הוגי הנאורות ובראשם לוק סברו אחרת. מנקודת מבטם דת יכולה בהחלט להיות איום על הסדר הפוליטי של הנאורות באופן שסובלנות דתית כלפיה לא תתאפשר בלי שינוי פנימי מצידה. לטעמם כדי שדת תתקבל באופן סובלני היא צריכה לקבל את הנחת האמנה החברתית שעומדת בבסיס המערכת הפוליטית של הנאורות ואת ההפרדה בין הדת כעניין פרטי לבין הפוליטיקה והמדע כעניין כללי. הנצרות הקתולית לא התאימה למבנה זה. כשריד של האימפריה הרומית (המחוזות הקתוליים הדיולקטנסים שימרו את המחזות הרומיים של האימפריה עד ימינו) תפסה את עצמה הכנסיה כגוף אוניברסאלי המאשרר את הסדר הפוליטי המקומי באופן רוחני. היה לכך גם השלכות מעשיות אנשי הכנסיה נידונו בבתי המשפט של הכנסיה על פי המשפט הרומי ולא על פי המשפט הפיאודלי המקומי ורק לאחר מכן הועברו לביצוע גזר הדין לרשויות החילוניות. החברה נתפסה כגוף אורגני המורכב ממונטים שונים המקבילים על פי הסדר האפלטוני לצדדים שונים של האדם – הרוח (הכנסיה), הכבוד (האצולה) ההמון והיהודים (שגם להם היה סדר משפטי שונה מההמון). כתוצאה מכך התנגשה הכנסיה באופן ישיר עם הסדר החדש של הנאורות כפי שכוננו אותו הוגי הנאורות – הובס, דקארט, לוק, ואחרים וכפי שמומש באופן רשמי באנגליה אחרי המהפכה המהוללה ב1689 (שבתורה רק אשררה את תוצאות המהפכה האנגלית ב1640 עם תיקונים). רק עם הקונקרנט מול נפוליון ב1804 קבלה עליה הכנסיה את עקרונות הנאורות ויכלה להינות מעקרונות הסובלנות הדתית של הנאורות. מנקודת מבט אירית הביטוי של שינוי זה היה האפשרות של קתולים להיבחר לפרלמנט האנגלי החל מ1828 והתביעה לעצמאות שהחלה להתגבש מאז ועד השגתה מאה שנים מאוחר יותר עד אותו הרגע הפרוטסטנטים לא בטחו בקתולים האירים (או האנגלים לצורך העניין) באופן שיאפשר להם הכרה פוליטית.

ביטחון אם כן איננו רק עניין גיאוגרפי אלא גם פוליטי: האם הסדר הפוליטי יציב מספיק כדי לאפשר הכרה הדדית שתבטיח שלום? אם הסדר הפוליטי הפנימי מבטא גישה שונה שאינה מאפשרת הכרה הדדית, היכולת להשתית שלום שאיננו מבוסס על הפסקת אש מתוחה עומדת על כרעי תרנגולת. הכיבוש האנגלי של אירלנד היה ענין מגעיל ואף מרושע אך קשה להאשים גורם הנמצא במלחמה של סכום 0 שמנסה להבטיח את שלומו גם במחיר של חירות האחר. אינני מצדיק כל עוולה אך אני מוסיף גוונים נוספים למציאות שאינם צבועים בשחור ולבן בלבד שגורמים לכך שהתשובה למציאות לא נשארת בינארית.

ישראל והשטחים

הניתוח שערכנו מבהיר את ההשוואה בין המקרה של אנגליה ואירלנד וישראל והשטחים. בשני המקרים מדובר בגורם בעל קרבה גיאוגרפית היכול לפגוע באופן ישיר בליבה של הקיום של המדינה השולטת. ולכן ובעל סדר פוליטי פנימי שאיננו מאפשר הכרה שוויונית ברוח הנאורות. באירלנד הנצרות הקתולית ובשטחים האיסלאם. יאמרו מה שיאמרו הנחות המוצא של האיסלאם אינן מאפשרות קבלה של הסדר הפוליטי של הנאורות. גישת התקינות הפוליטית רק מעמעמת את ההבנה הזו במקום לשים אותה על השולחן. במקרה הטוב היא מבטאת יהירות היסטורית שאין לה מקום, במקרה הרע היא מבטאת שחיתות מוסרית מהסוג שמישל וולבק תיאר בספר "כניעה". מנקודת מבט ביטחונית גם אם אהוד ברק צודק בביקורת שלו על מיכה גודמן וניתן באופן עקרוני להשיג ביטחון תוך ויתור על ההר המחיר נתפש כגבוה מידי והרסני מידי במיוחד לאור ההתרחשויות האזוריות. ולכן כתוצאה מכך כמו באנגליה גם בישראל ההתגבשה ההכרה שהכיבוש הוא רע הכרחי.

מי שעל כורחה הודתה בכך היתה זהבה גלאון בראיון ברדיו ביחס לתוכנית הסיפוח של בנט. בראיון הבדילה גלאון במפורש בין המציאות של כיבוש שהיא רע אך כנראה הכרחי לבין סיפוח שיצור שתי מעמדות של אוכלוסיה מבחינה חוקית רשמית שהוא הרסני למערכת הליברלית של מדינת ישראל ויביא למה שגלאון תארה כאפרטהייד. אם זה נכון אבד הכלח על המדיניות האופיזציונית שזהבה גלאון קדמה בשנים האחרונות כיושבת ראש מפלגת מרצ. במקום זה עדיף היה להצטרף לקואליציה ברשות נתניהו ולפעול מבפנים לשימור הכיבוש כהכרחי מול מגמות הסיפוח של המתנחלים ("בזמן שהשועל מולך סגוד לו" אומר הפתגם ברש"י). כדרכן של הכרות מהסוג הזה הן נעשו מאוחר מידי ביחס לנפשות הפועלות וגלאון נאלצה לוותר על מקומה כיושבת ראש מפלגת מרצ.

הדבר נכון גם לצדדים אחרים של הקצוות הרדיקליים של "השמאל" הישראלי. לא במקרה גופים הדורשים סוף לכיבוש בכל תנאי ובכל מצב תחת כסות של "זכויות אדם" נדחים כלא לגיטימיים ולאט לאט הופכים לסוכנים מדיניים של גורמים זרים המומנים על ידיהם. בעיני המרכז הישראלי האיום הביטחוני גדול מידי מכדי שוויתור על השליטה בשטחים תוכל להתרחש בדומה למה שקרה בעזה (שאף הצליחה במלחמה האחרונה לשתק את שדה התעופה בן גוריון). גופים אלו טוענים כי עצם הכיבוש מביא לאובדן הליברליזם של מדינת ישראל והופך אותה לאפרטהייד. ההשוואה לאנגליה ואירלנד מלמדת כי טענה זו מוגבלת.  אנגליה הצליחה להיות כובשת וליברלית במשך מאות שנים ולא צריך לחשוש כי ישראל תפסיק להיות ליברלית רק בגלל הכיבוש. צריך להזהר מקשיות לב כמו שהיה ברעב האירי הגדול ב1848 ועדין הכיבוש לא הופך אותנו ללא ליברלים. טענה נוספת היא שהמתנחלים משתלטים על מדיניות הישראלית. העובדה היא שהמתנחלים האירים לא הצליחו להשתלט על המדיניות האנגלית ולהכריח את האנגלים לבלוע את אירלנד על קרבה ועל בלעה. גם בישראל בתשע שנים אחרונות עומד למעשה ראש הממשלה נתניהו כנגד הניסיונות של המתנחלים לספח את השטחים באופן עיוור וחסר אחריות (הוא הסתייע בכך במידה רבה ב8 השנים של ממשל אובמה). כיהודי דתי אני מאמין בהתיישבות בארץ ישראל אך גם אני אינני חפץ באזרוח מלא וחסר מחשבה של כלל הערבים בשטחים שיפגע אנושות בדמוקרטיה הישראלית. תהליכי הפריימריז בליכוד מובילים ללחץ לסיפוח השטחים אך עדין מרבית האוכלוסיה הישראלית מתנגדת לכך בפועל כפי שראש הממשלה מודע לכך היטב. עצם הצווחנות של גופים אלו ושל אחרים המקדמים חרם על ישראל בטיעונים אלו רק מביא לדחיה של המרכז הישראלי ולהפיכתם ללא לגיטימיים.

הימנעות משירות צבאי על רקע ה"הכיבוש" נתפשת כהתנשאות טהרנית שאין לה בסיס מוסרי. במציאות שבה אלפי טילים מוכוונים על ישראל מצפון ומדרום ושבה אנו רואים כיצד בעלי הטילים טובחים בבני עמם ללא רחם קל להבין שהיחס אלינו יהיה גרוע בהתאם וכי רק הרתעה ממשית תבלום אותם מלממש את זדונם. אינני בא לשפוט אף אדם על בחירתו באופן אישי (אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו) ועדיין עצם האמירה החברתית של הימנעות משירות צבאי היא לטעמי פסולה. גם אם הכיבוש הוא רע ראוי לכל הפחות לדון אותו לכף זכות כרע הכרחי עד שיוכח אחרת. כאדם דתי אומר שעדיף שילכו ללמוד בישיבות שמגינות עלינו באופן מטאפיזי מאשר שבאנינות מתנשאת יטענו שאיננו זקוקים להגנה והצלה.

האם זו ההשוואה היחידה?

ערכתי השוואה לאינגליה ואירלנד אולם המציאות אף פעם לא נכנסת למסגרת אחרת סופית. אנגליה ואירלנד בסופו של דבר היו איים בעלי זהות נפרדת ברורה. אנחנו והערבים לעומת זאת משחקים על אותה משבצת במרחב שאיננו רק סכום אפס מבחינה ביטחונית אלא גם מבחינה מקומית. על פי תפיסת הערבים – תפיסה המגובה בהחלטות של האו"ם על הפליטים – במשבצת הגיאוגרפית שבין הירדן לים אמורה להתקיים ישות ערבית ולא יהודית (האמונה הזה של קיום ישות אחת יהודית דווקא נכון גם לימין הדתי הישראלי אך בלי הגיבוי של האו"ם). גם אם הערבים מוכנים להסכם של פשרה זמנית באופן עקרוני הם עדין לא קבלו את התביעה היהודית לנוכחות באזור (איננו היחידים באזור כמובן – זו צרת רבים של גורמים נוספים כגון הנוצרים, היזידים, העלאווים, השיעים, הדרוזים ועוד גורמים שכנראה איננו חשופים אליהם). העובדה שתפסנו עמדה באזור לא אומרת שאנחנו מוקבלים. לפי זה ההשוואה המתבקשת תהיה אולי לרודזיה/זימבבואה או לדרום אפריקה שגם בהן הנוכחות הלבנה לא התקבלה כלגיטימית בעיני המקומיים.

מעבר לכך לישראל כמגשימה של החזון הציוני יש עדין פוטנציאל לקליטת עליה יהודית מרחבי העולם. ההנחה של השמאל הישראלי החילוני לפיה לא צפויה להגיע עליה יהודית מארצות המערב יכולה להתבדות בעתיד, בצרפת, כתוצאה מההגירה המוסלמית ובארה"ב, כתוצאה מתהליכים פנימיים שעדין מוקדם להעריך בצורה מלאה. עליה כזו תשנה את הדמוגרפיה של האזור ויכולה להבטיח רוב יהודי מוצק גם בהתחשב בכלל האוכלוסיה הערבית באזור. כבר היום משתווה מספר הילדים בילודה היהודית למספר הילדים בילודה הערבית בואפן שמשנה את התחזיות הדמוגרפיות. גידול בעליה יכול לשנות את המצב פעם נוספת. במקרה הזה נקודת ההשוואה תהיה דווקא למדינות כמו ארה"ב ואוסטרליה שבהן גידול האוכלוסין של המתיישבים הלבנים ביטל הסכמים קודמים וגרם להשלטתה של האוכלוסיה הלבנה במדינה.

אם נסכם יש לנו שלוש אפשרויות שונות להמשך קיומה של מדינה יהודית פה באזור שיוצרות גם 3 מרשמים שונים:

מרכז : דו קיום של שתי מדינות לשני עמים וכיבוש של הפלסטינאים עד שיחול שינוי כמו במודל האנגלי אירי

שמאל קיצוני: הצטמצמות המדינה היהודית עד כדי העלמותה ועליית מדינה ערבית כמו בזימבאבואה

ימין: המשךההתפשטות היהודית והטמעת האוכלוסיה הערבית כמו בארה"ב ובאוסטרליה

הכללה של כל הממדים הללו מציירת מציאות סבוכה ולא מוחלטת. קשה לתת מרשמים אבל אולי ניתן להאחז בשולי גלימתו של קהלת הממליץ בסוף ספרו " א שַׁלַּח לַחְמְךָ, עַל-פְּנֵי הַמָּיִם:  כִּי-בְרֹב הַיָּמִים, תִּמְצָאֶנּוּ.  ב תֶּן-חֵלֶק לְשִׁבְעָה, וְגַם לִשְׁמוֹנָה:  כִּי לֹא תֵדַע, מַה-יִּהְיֶה רָעָה עַל-הָאָרֶץ.  ג אִם-יִמָּלְאוּ הֶעָבִים גֶּשֶׁם עַל-הָאָרֶץ יָרִיקוּ, וְאִם-יִפּוֹל עֵץ בַּדָּרוֹם וְאִם בַּצָּפוֹן–מְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ, שָׁם יְהוּא.  ד שֹׁמֵר רוּחַ, לֹא יִזְרָע; וְרֹאֶה בֶעָבִים, לֹא יִקְצוֹר.  ה כַּאֲשֶׁר אֵינְךָ יוֹדֵעַ מַה-דֶּרֶךְ הָרוּחַ, כַּעֲצָמִים בְּבֶטֶן הַמְּלֵאָה:  כָּכָה, לֹא תֵדַע אֶת-מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה, אֶת-הַכֹּל.  ו בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת-זַרְעֶךָ, וְלָעֶרֶב אַל-תַּנַּח יָדֶךָ:  כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ-זֶה, וְאִם-שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, טוֹבִים." (פרק יא)

דיבת הארץ

בתחילת פרשת שלח מובאת רשימת התרים שהלכו לתור את הארץ ובתוכם התר משבט מנשה:

{יא} לְמַטֵּ֥ה יוֹסֵ֖ף לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה גַּדִּ֖י בֶּן-סוּסִֽי:

הפרשן דעת זקנים בעלי התוספות רואה פה שנוי משאר הרשימות של השבטים שבהם יוסף הוזכר עם אפרים ולא עם מנשה:

"ובכל מקומות הוא נזכר על מטה אפרים: "

ועל כך הוא עונה:

"כאן שקליה יוסף למטרפסיה לפי שהוציא דבה ולכך הוזכר כאן על מטה מנשה שהיה ממוציאי הדבה ולא על מטה אפרים שלא הוציא" ('כאן שקליה יסף למטרפסיה' = כאן קיבל יוסף את עונשו)

ונסביר את הדברים על פי דרכו של הרב יואל בן נון והכוזרי. ריה"ל בספר הכוזרי מסביר את המפנה הגדול של ספר בראשית במשפחת יעקב. על פי ריה"ל ספר בראשית מתאר תהליך של היפרדות הקליפה מן הגרעין הסגולי. על פי הבנתו ישנו גרעין סגולי אשר שייך בו העניין האלוהי של הנבואה ולכן יורשים את ארץ ישראל לעומת גורמים נגררים אשר לא שייך בהם העניין האלוהי והנבואה ולפיכך עוזבים את ארץ ישראל. השושלת של נח – שם – עבר – אברהם – יצחק – יעקב היא הגרעין לעומת אלו שפרשו חם ויפת – נחור – לוט – ישמעאל – עשו. אצל יעקב נגמר התהליך וכל עם ישראל נשאר בעניין האלוהי ויורש את ארץ ישראל.

(במאמר מוסגר נעיר על פי פירושו של מיכה גודמן בספר "חלומו של הכוזרי" כי הגרעין לא נשאר גרעין אלא הופך לעץ גדול שאמור לכלול את כלל המין האנושי בתוך עם ישראל)

הרב יואל בן נון במאמרו על השם מנשה (הפילוג והאחדות: כפל הטעות המרה והלם הגילוי) מפתח את המהלך של ריה"ל ומסביר על פיו את המחלוקת בין האחים לבין יוסף. הם הסתכלו אחורה והבחינו בתהליך של הפרדות הקליפה מהגרעין. הם לא הבינו שהתהליך הסתיים והם נשארים בתוך הגרעין אלא חששו שמא התהליך ממשיך בדור שלהם. וכאן פרץ ויכוח מיהו הגרעין ומיהו הקליפה. כאשר יוסף הוציא את דיבת אחיו רעה הוא בעצם הצביע עליהם כקליפה אשר אינם ראויים לנחול את הארץ (מה שמסביר מדוע האחים הוציאו עליו דין רודף). מנגד כאשר הוא נמכר מצרימה השתכנע יוסף שמבחינת אביו הוא הקליפה והאחים הגרעין. רק כאשר הבין יוסף שאביו לא היה שותף במכירתו וכי האחים מתחרטים על מכירתו התברר שכל האחים בתוך הגרעין ותהליך הפרדות הקליפה נסתיים. כפי שניסחה זאת הגמרא (מסכת פסחים דף נו עמוד א) על הפסוק שמע ישראל כמכוון לדו שיח בין האחים לאביהם ישראל: שמע ישראל (יעקב): ה' אלוקינו ה' אחד. שעל כך ענה יעקב על פי המסורת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

לאור זאת נוכל להבין את הקשר שמוצא "דעת זקנים בעלי התוספות", בין דיבתו של יוסף לדיבת המרגלים. יוסף הוציא דיבה על אחיו שהם שייכים לקליפה ולכן אינם ראויים לרשת את ארץ ישראל. גם המרגלים הוציאו דיבה על ישראל שהם אינם ראויים לרשת את הארץ. ולפיכך הוזכר יוסף בדיבת המרגלים עם שבט מנשה ולא עם שבט אפרים, יהושע בן נון, שלא הוציא דיבת הארץ רעה.

 

נספח

על פי דברינו אפשר להבין כמה חמור רואה רבונו של עולם הוצאת דיבה על יהודים שהם אינם יהודים. זה קרה בירושלים אחרי חורבן עליית רבי יהודה החסיד כאשר הספרדים השתמטו מתשלום חובות של האשכנזים תחת האמתלאה שהאשכנזים אינם יהודים וזה קורה היום כאשר מוציאים דיבה על חלק גדול מיהודי ברית המועצות לשעבר שהם אינם יהודים.

כוכב השביט מגיע לעמק המומינים

"מומינטרול וסניף החיה הקטנה יוצאים למסע אל מצפה הכוכבים לשמוע על כוכב השביט המאיים על כדור הארץ."

זו תמצית אחת שניתן לתת לספר "כוכב השביט מגיע לעמק המומינים" – הספר הראשון בסדרת המומינים – אולם זו תהיה כותרת מאד לא ממצה לספר.

או אולי: ""הינצלותה של משפחת מומינטרול וחבר מרעיהם מכוכב השביט". ישנן הרבה תמציות שניתן לתת לספר, אך זה לא ישנה למי ששכח או לא קרא את הספר. זה ישנה אולי להסביר את הכותרת, אולם העלילה רחבה יותר מן הכותרת; אפשר לראות את הסרט, אך בסרט למשל אין את סצנת "במת הריקודים" המתרחשת לצל אורו של כוכב השביט. אולי אחת הסצנות היפות ביותר בספר. בקצרה, יש הרבה סצנות בספר ואפשר להאריך בהן הרבה, אבל אין עיתותי בידי ולכן אתמקד במספר נקודות.

– הדמות של סנופקין.

סנופקין מוצג לראשונה בסדרה בספר הזה, וכיון שבשאר הסדרה סנופקין הוא דמות אימננטית, אין אלא להסיק שזהו הספר החשוב הראשון שיצא (בויקפדיה טוענים שיצא עוד ספר לפני שהוא חסר חשיבות). סנופקין זה סנופקין אולם די ברור, במיוחד מהציורים, שבספר הזה הוא עדיין ילד. בהמשך הסדרה, ובמיוחד בסדרת הטלויזיה, סנופקין כבר יותר בוגר אבל לא בספר הזה. סנופקין הוא ילד שראה עולם ולכן הוא בוגר יותר? לא ברור. גם לא ברור כיצד הוא מצטרף. "סנופקין הפך את הנסיעה לעליזה יותר…" (עמ´ 37 בהוצאת מרגנית), אבל מדוע הוא הצטרף לא רשום. הוא שם והוא שם עד סוף הסדרה.

– הדמות של סניף

הדמות של סניף היא עגולה יותר. בהמשך הסדרה היא כבר מוכרת ובמובן מסוים כבר לא חיה קטנה, אבל בספר הראשון סניף הוא "החיה הקטנה", וכחיה הקטנה אי אפשר לומר שהוא לא מבדר (הסצנה של זריקת האבנים שפתאום מסתבכת כשסניף עדיין באמצע השינה היא מהמבדרות בספר, כמו החרטה עליה לאחר מכן). אולם סניף איננו רק מבדר הוא גם מדבר עלינו, גם בסיפור החתלתול וגם בשאר הספר. הקווים הסטריוטיפים כבר מופיעים אבל הם מעומעמים על ידי קווים אחרים.

– עכבר המושק הפילוסוף

אם יש מסגרת לספר היא נמצאת בעכבר המושק הפילוסוף. אותו עכבר מושק שביתו נהרס בתחילת הספר על ידי מומינאבא בבנית הגשר (אבל זה לא מפריע לו כי הוא פילוסוף) ואותו עכבר מושק שמתיישב בסוף הספר על העוגה שאימא הכינה למומינטרול (אבל עכשיו זה כן מציק והוא לא זוכר שהוא פילוסוף). אולם ברמה המשמעותית אין הבדל בין עכבר המושק לבין סוקרטס, ואולי אנחנו שקוראים על סוקרטס, ולכאורה מעריצים אותו, קוראים כאן על מישהי שדי סלדה מסוקרטס, ומכל שרשרת הפילוסופים שהוא יצר.

– סיפור ההתבגרות

הספר כוכב השביט מגיע לעמק המומינים הוא בראש ובראשונה סיפור התבגרות של כל הדמויות. זה הקסם שלו וזה גם מה שקצת מעציב בספרים הבאים שבהן הדמויות הן בוגרות לטוב ולרע. הקורא מטלטל אחרי מומינטרול ומלחמתו בשיח האנגסטורה הרעיל, בסיפורו של סניף ומחשבותיו על החתלתול, ובכלל אחרי כל הדמויות בספר שנאלצות להתבגר מבלי שתהיה להן הזדמנות אחרת; אולי באותה מחשבה ניתן להיזכר שפינלנד ארצה של טובה ינסון חוותה כיבוש פעמיים במלחמת העולם השנייה רוסי וגרמני ויצאה די הרוסה מהמלחמה, במזל היא נשארה דמוקרטית ולא קמוניסטית כמו כל הארצות מדרום. חוסר ההזדמנות, כוחו ועוצמתו של כוכב השביט שכופה את עצמו גם על מי שאיננו רוצה לחשוב עליו (נערת הסנורק) הופך את הספר לספר התבגרות – עדין, שקט, ועוצמתי.

(התפרסם בזמנו בפורום תרבות בכיפה)

מלחמת סין-רוסיה על סיביר

הקדמה

אנו חיים בארץ ישראל, ומטבע הדברים, עיקר ענייננו מבחינה בין לאומית קשורים לגורמים בסביבתנו או המשפיעים עלינו באופן ישיר כמו המלחמה בסוריה, המצב של אירופה ומדיניות הממשל האמריקאי במזרח התיכון. אך מפעם לפעם כדאי להרים את הראש ולהפנות את תשומת הלב למערכת יחסים הנמצאת הרחק הרחק מאיתנו אך בעלת פוטנציאל להתרחשות איומה אשר תשנה את מפת מערכת הכוחות הגלובלית. כוונתי למערכת היחסים בין סין לרוסיה אשר על פי הערכתי יכולה להיהפך למלחמה גלויה בין שתיהן על סיביר. לכאורה מצב כזה רחוק מאיתנו מאד, למעשה התרחשות שכזו יכולה לקרות בין לילה, ואם לפי הערכתי סין תנצח, תשתנה המציאות הגלובלית הגיאו פוליטית מן היסוד. ועל כך בשורות הקרובות.

עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות

הניתוח שלהלן מתבסס על מהלך הרבה יותר רחב המוצג בספרו של פול קנדי "עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות". בספר זה מבסס קנדי גישה ריאליסטית לניתוח של המציאות הבין לאומית המבוססת על עקרונות של עוצמה, צמיחה כלכלית, וניתוח גיאו פוליטי קלאסי. חידושו של קנדי בכתיבה הריאליסטית הקלאסית נמצאת בתלות שהוא תלה בין צמיחה כלכלית לבין עוצמה צבאית. במחקר היסטורי מדוקדק הוא הראה כיצד העוצמה הצבאית נדדה בעקבות הצמיחה הכלכלית של מדינות שונות. כמובן עוצמה כלכלית איננו הגורם היחיד וטיבו שונה בין זמנים שונים. במאה השמונה עשרה ביטויה של עוצמה כלכלית התבטא במחויבות להחזרת חוב שהייתה למשל לאנגליה ולהולנד אך חסרה לצרפת. כתוצאה מכך יכלה בריטניה למשל לנהל מדיניות מלווה ציבורי למימון מלחמות בעלות נמוכה הרבה יותר מאשר העלות של צרפת (7% ריבית בבריטניה לעומת 14% בצרפת). במאה התשע עשרה והעשרים לעומת זאת עוצמה כלכלית התבטאה בבסיס תעשייתי איתן שיכל לתמוך במהלכים צבאיים ארוכי טווח. צרפת בתחילת המאה העשרים בהחלט הייתה מחויבת להחזר חובות אולם למול עוצמתה התעשייתית הגרמנית היא לקתה בחוסר מהותי שאותו יכלה לאזן אך ורק בעזרת ברית עם מעצמות אחרות בעלות בסיס תעשייתי משלהן כגון אנגליה וארה"ב. כמובן, קנדי לא שולל את הניתוח הגיאו פוליטי המסורתי, הוא רק מציב אותו בהקשר רחב וגדוש יותר מבחינה היסטורית כלכלית. על פי קנדי את התיאור הגיאו פוליטי המסורתי צריך לעבות בעזרת ניתוח של הדינמיקה הכלכלית כפי שמתבטאת בצמיחה כלכלית או בעמידה במקום כלכלית. ניתוח כזה יבהיר לדעתו מה הולכים להיות גורמי הכוח העתידיים בצורה מושכלת. את ההתרכזות העכשווית באיום המוסלמי או במהלכיו המקומיים של פוטין בסוריה ובאוקראינה היה קנדי פוטר כבלבול אנליטי ההולך אחרי המפורסמות במקום אחרי המושכלות (אם נאמץ את ההבחנה הימי בינימית הזו בין האופנתי למדעי). האיום האיסלאמי איננו נתמך בידי שום מעצמה כלכלית והוא מבטא יותר בלבול וטירוף המזין היסטריה המונית. מהלכיו של פוטין באוקראינה ובסוריה מנוהלים היטב אך קשה לראות ברוסיה מעצמה כלכלית כל שהיא כפי שנראה להלן. השינוי ההיסטורי הממשי של מרכזי הכובד הכלכליים ולכן גם של מרכזי העוצמה העתידיים איננו מתרחש בעולם המוסלמי ולכן העיסוק בו הוא בזבוז זמן. הוא מתרחש לעומת זאת במרחב המזרחי והדרומי של אסיה לעומת הירידה היחסית של ארה"ב ואירופה במאזן הכוחות העולמי ולכן את תשומת הלב שלנו אנו נדרשים להפנות לשם. הצמיחה המטאורית של סין והודו מגלות שימיו של הסדר העולמי הנוכחי מוגבלים ובנקודה מסוימת יקום סדר עולמי שונה עם שחקנים מרכזיים אחרים ומטרות אחרות. ספרו של קנדי איננו כליל השלמות. בהישארו במסגרת הריאליסטית הקלאסית הוא סובל ממה שפוקאימה כינה בעייתם של כדורי הביליארד. על פי מסורת זו לא צריך לבחון את המטרות הפנימיות של כל מדינה ומדינה ומספיק להניח כמה הנחות כלליות ונדושות כדי לנתח את המציאות הבין לאומית .כתוצאה מכך קנדי לא העריך נכונה את האפשרות של קריסת ברית המועצות כפי שהתרחשה בפועל שנה אחרי פרסום הספר. בפרספקטיבה שלנו 25 שנה לאחר מכן המדיניות הרוסית תחת פוטין פועלת על פי קווים שקנדי חזה והממשיכה קווים ישנים של מדיניות החוץ הרוסית מקדמת דנא ועם זאת גם פוטין לא יכל לעלות לפני שתהליך של הערכה מחדש של מדיניות החוץ והפנים של ברית המועצות התבצא בפועל על ידי גורבצ'וב וילצין ופירק את ברית המועצות. ניתוח גיאו פוליטי עם תחזית למלחמה מהסוג שאני אנסה להציע כאן יתבסס במידה רבה על קנדי אך לצד הבסיס הריאליסטי יצטרך להציע גם ניתוח פנימי של המדינות הנידונות אשר יבהיר מדוע אפשרות כזו שאני מציע יכולה בכלל לעלות.

טילים וטכנולוגיה – ירוט טילים כשינוי אסטרטגי

כפי שהקדמנו בפרק הקודם שינוי במוקדי העוצמה העולמית עובר קודם כל דרך שינוי במוקדי העוצמה הכלכלית העולמית. כאן לא ניתן להתעלם מהשינוי שעוברת סין והודו. ממדינות כלכליות מפגרות עוברות היום סין והודו לקדמה המפה הכלכלית העולמית בהחליפן מעצמות כלכליות היסטוריות אחרות כגון יפן, גרמניה ובריטניה- לפי מדדים מסוימים סין כיום נמצאת במקום הראשון מבחינת היצור העולמי עם 27% מהתמ"ג העולמי לפי חישובים אחרים היא רק במקום השני עם 14% מהתמ"ג העולמי. הודו נמצאת במקום השלישי עם אחוז נמוך הרבה יותר. הפיכתה של סין לפס היצור של העולם וכניסתה של הודו לעולם הייטק הופכות אותן לענקיות כלכליות במובנים שקשה לתאר. כמובן הן לא היחידות – דרום קוריאה, ויטנאם, ברזיל ומקסיקו – מדגימות מדינות אחרות עם שיעורי צמיחה דומים אולם ההיפרש האבסולוטי בין האוכלוסיה בהודו ובסין לשאר מדינות העולם משאיר אותן בקטגוריה משל עצמן מבחינה כלכלית. בסיטואציה הנוכחית סין מתקדמת הרבה יותר מהודו אולם הרפורמות האחרונות בהודו מצביעות על מגמה של צמיחה הולכת וגוברת גם בהודו. לצמיחה זו ישנה השפעה צבאית. הגידול בבסיס התעשייתי המדעי והטכנולוגי מאפשר מימוש של פוטנציאל צבאי חריף הרבה יותר מהקיים היום. דשדוש תעשייתי, דמוגרפי וטכנולוגי, לעומת זאת, מונע כל צמיחה צבאית מקבילה ומשאיר בטווח הארוך את המדינה שבה דשדוש כזה מתרחש מאחור. לא קשה לראות את הדינמיקה הזו מתרחשת ברוסיה. ההתבססות ההולכת וגוברת על משאבי טבע מבחינה כלכלית, נטישת המהנדסים והמדענים המובילים לארצות אחרות והירידה הדמוגרפית הגוברת משאירים את רוסיה הרחק מאחור מבחינה כלכלית וטכנולוגית ובטווח הארוך גם צבאית. מציאות הזו של שני שכנים, אחד ענק כלכלי וטכנולוגי עם פוטנציאל צמיחה ניכר ולעומתו ננס כלכלי בעל מערך צבאי מיושן, מאיימת בטווח הארוך במלחמה שתתרחש כאשר הענק הכלכלי והטכנולוגי ינסה להמיר את עליונותו הטכנולוגית והכלכלית לעליונות צבאית מכרעת.

עד עכשיו מערך הטילים הגרעינים של רוסיה, מורשתה על ברית המועצות., השאיר אותה כמעצמה עולמית. אולם שינויים טכנולוגיים מכרסמים בהתמדה ביציבותו של איום זה כבלם לשינויים גיאו פוליטיים. חזית הקדמה הטכנלוגית הצבאית נמצאת כיום מול עזה ולבנון כאשר מדינת ישראל מפתחת מערכות יירוט מתקדמות לירוט טילים האמורות לספק הגנה מלאה מפני מתקפת טילים על מדינת ישראל. ישראל כמובן חסרה בסיס תעשייתי בסדר גודל בין לאומי אולם מעמדה כמרכז פיתוח טכנולוגי והניסיון התעשייתי-צבאי שלה מאפשר לה בתמיכה אמריקאית לבנות ולבדוק אבי טיפוס של מערכות הגנה נגד טילים. כמובן שההתפתחות הצבאית במדינת ישראל בתחום הטילים (וכנראה גם בתחום המנהרות המתפתח מול עזה) איננה נעלמת מעיני מדינות אחרות ובוודאי הסינים. הדיווחים על ניסיונות גניבה של התוכניות הישראליות בידי האקרים סיניים – בין אם הם מגובים ובין אם לא – מצביעים על כך שתוכניות אלו נתפשות כמטרה בין לאומית של מדינות שונות. וגם אם ניסיונות גניבה אלו נכשלו ההצלחה הישראלית מעודדת תוכניות פיתוח מתחרות אשר תנסנה להשיג הגנה דומה מפני מערכות טילים. ירוט טילים מחלט מוצג כרגע מבחינה רשמית כיעד לא רלבנטי, למעשה, זהו היעד הסופי של תוכניות אלו – אף טיל לא אמור להגיע למטרתו. הגנה הרמטית תחולל שינוי כביר במרחב הבין לאומי ובמאזן הכוחות הבין לאומי. הנפגעת הראשית באופן בלתי נמנע תהיה רוסיה. לא ברור אם לרוסיה יש בסיס טכנולוגי ותעשייתי מספיק לבנות מערכת הגנה נגד טילים אולם למול מעצמות כלכליות וטכנולוגיות אחרות סביר להניח שמערכת הגנה כזו תילקה בחסר ולא תשיג את היעד הנדרש של הגנה הרמטית. מציאות בה מדינה אחת תשיג הגנה הרמטית לעומת מדינה אחרת שתכשל בכך, תבטיח עליונות צבאית מכרעת למי שתשיג הגנה הרמטית ותהפוך את השניה לפגיעה באופן חסר תקנה. כאשר זה יקרה, מאגר הטילים הגרעינים העצום של רוסיה יהפוך למיושן באופן מכריע וישאר כאבן שאין לה הופכין אפילו כאיום גרעיני. באחת ידרדר מעמדה ממעצמה עולמית למעצמה בינונית ומטה היכולה לאיים אך ורק על מדינות חסרות הגנה.

סיביר

אולם מה יכול להיות הפרס על מלחמה קטלנית שכזו? סיביר. סיביר על אוצרות הטבע העצומים שלה ובמיוחד מאגרי הנפט האדירים שלה מהווה פיתוי מספיק למהלך שכזה. למרות הטענות החזורות ונושנות על נטישת הנפט כמקור אנרגיה מרכזי לרכבים, בפועל העולם נשאר תלוי במידה רבה בזהב השחור. סין אמנם במקום הראשון בבניית תחנות כוח גרעיניות וגם הטכנולוגיה של סוללות חשמליות לרכבים הולכת ומתפתחת אולם עדין בנזין ימשיך להניע רכבים במשך הרבה מאד שנים ופחם לסובב את הטורבינות בתחנות הכוח החשמליות. סין לא יכולה להסתמך על מאגרי הנפט במזרח התיכון. המרחק הגיאוגרפי והשליטה הימית האמריקאית תמנע כל אפשרות להסתמכות על מאגר נפט עצום זה. במקרה של מלחמה בין סין לארה"ב תנתק ארה"ב באופן מיידי את המזרח התיכון מסין. לכן סין מסתמכת כבר היום במידה רבה על הנפט הסיבירי. ועם זאת השליטה הרוסית בסיביר יכולה להתהפך ברגע נגד סין. לפי חשבון זה נדרשת שליטה סינית בנפט אשר תבטיח את הנפט הסיבירי לצרכים הסיניים. נפט כמובן איננו משאב הטבע היחידי בסיביר. כלכלתה המתפתחת של סין דורשת עוד ועוד משאבים שסיביר יכולה להספק ואשר סין היום מייבאת מסיביר. מיליוני עובדים סינים חצו את הגבול לסיביר ועובדים היום בסיביר. צירוף כל הגורמים הללו הופך את סיביר לפרס ראוי לזכייה בעיניים סיניות.

מבחינה היסטורית הן סין והן רוסיה הן יורשות של האימפריה המנגולית העתיקה. זיכרון היסטורי משותף יצרה דינאמיקה היסטורית יחודית. רוסיה היתה המדינה היחידה שסין האימפריאלית העניקה לה מעמד דיפלומטי שוויוני באופן יחסי בניגוד למדינות אחרות שסין תבעה מהן יחס של כפיפות. ועם זאת דינאמיקה זו לא מנעה גם ניצול הזדמנויות מצד הרוסים באופן שהעביר את סיביר מדומיננטיות סינית לשליטה רוסית. מערכת יחסים היסטורית זו נותנת אמתלה לסין. מהלך סיני להשתלטות על סיביר תוצדק כנובעת מתיקון של צדק היסטורי מעורפל כזה או אחר לעומת הרוסים החמסנים מלפני 400 שנה.

ניצחון במלחמה יצדיק בעיני סין את כיבושה של סיביר והעברתה לידים סיניות. באחת תהפוך סין למדינה הגדולה בעולם הן מבחינה דמוגרפית והן מבחינה גיאוגרפית. דעיכתה הכלכלית של ארה"ב והמשך צמיחתה של סין תהפוך אותה גם למעצמה הכלכלית הגדולה בעולם. בכך תשלים סין את חזרתה למעמד הממלכה האמצעית כפי שהייתה עד שהורידו אותה מדינות המערב. מנקודת מבט של מנהיגיה מלחמה תוצדק על ידי סיבות אלו.

הפטריוטיות היא מפלטו של השד

עד עכשיו הצגנו אמתלאות למהלך שכזה  שיבואו כתירוצים שבדיעבד להצדיק מדיניות תוקפנית. אולם כפי שניסח זאת גנדלף בשיחתו עם סאורמן "חשדנות היא תכונתם של בוגדים" או בניסוח עתיק וראשוני יותר: "תומת ישרים תנחם וסלף בוגדים ישדם" (משלי יא ג). הבחירה בתוקפנות איננה מוצדקת בנימוקים כאלו ואחרים. בעולם שלנו אין סיבה למלחמה. חששות מעורפלים מעימות בין לאומי אינם מצדיקים מתקפה. הרוסים חתומים על הסכמי הספקת נפט לסינים ואין להם סיבה אמיתית להפר את ההסכמים הללו. הסינים יכולים להמשיך ולהסתמך על אספקת נפט רוסי או מהמפרץ הפרסי בלי חשש מיוחד. סיבות לתוקפנות ימצאו בסופו של דבר במבנה הפנימי של סין ובדיוקן הפסיכולוגי של מנהיגיה. ניתוח גיאו פוליטי איננו יכול להישאר בהנחה שההזדמנות יוצרת את הסיבה כפי שמציג זאת קיסנג'ר.בספרו דיפלומטיה. כדי לנתח את הסיטואציה נדרשת הבנה פנימית של מערכת השלטון הסינית והמוטיבציות של מנהיגיה אשר רק הם יביאו למלחמה. כיום סין מתפקדת כדיקטטורה קומוניסטית בעלת מסגרת כלכלית קפטיליסטית. אין בחירות חופשיות בסין. הגורם השליט במדינה זו המפלגה הקומוניסטית המנהיגה את המדינה באופן חד מפלגתי. המפלגה נסוגה מניהול ממשלתי של הכלכלה אך עדין מונעת תחרות בתחום הפוליטי. מנקודת מבט חיצונית נראה כאילו המפלגה כרתה ברית עם האוכלוסיה לפיה היא מאפשרת שגשוג כלכלי בתמורה לשלטון פוליטי. אין ספק בקושי הפוליטי הקיים במציאות אולם מנקודת מבט סינית קושי זה בטל בשישים לעומת העוני המחפיר שבו הוא היה בשנות הקומוניזם. עם זאת בטווח הארוך נוצרים קשיים מסוימים שאותם המפלגה הקומוניסטית מנסה לדחוק. הניסיון ההיסטורי של מדינות בעלות מסגרת שלטון ריכוזי מצביע על קושי גובר והולך ליישם מדיניות פנימית או חיצונית או להשליט אותה בקרב הציבור. נציגי המפלגה בשלטון נתפסים יותר ויותר כאינטרסנטים אשר אינם משרתים את הרצון הכללי אלא את האינטרסים המושחתים שלהם. למרות הדיבורים גבוהה גבוהה על כוחה של המפלגה במדינה בפועל כוחה מוגבל היטב בידי קואליציות רבות עוצמה של גורמים הנהנים מן הסדר הקיים על חשבון אנשים אחרים. גורמים אלו בתוך הממשל ומבחוץ ימנעו כל ישום של רפורמה אפקטיבית שתפגע בזכויות היתר שלהם. וכך גם אם מוכרזת רפורמה, היא קוסמטית ולא נוגעת בסוגיות היסוד. מבנה היסוד הקפיטליסטי של כיבוד זכויות קניין נשאר באופן המעודד צמיחה ושגשגו כלכלי אולם גורמים עוצמה שונים מגדרים לעצמם אחוזות מקומיות על חשבון הכלל. מנגד סוגיות מציקות לא עולות לדיון ונמנע הטיפול בהן. דוגמא טובה לכך נמצאת בפער בין בנים לבנות בסין. המחסור בבנות מאיים על יציבות החברה בסין. סביבה של מיעוט בנשים מוציאה את הגברים משווי המשקל וגורמת להם לקחת סיכונים רבים יותר. בעיה זו איננה יחודית לסין אלא מופיעה בכל אסיה (המדינה היחידה שמצאה לה פתרון היא דרום קוריאה) אולם המשטר הקומוניסטי מונע דיון ישיר על הסוגיה שיביא לפתרון. בעיות דומות נמצאות בזיהום אוויר ובעיות סביבתיות שונות. השלטון בסין מציג משטר חסר אחריות לאומית ויכולת שליטה אשר איננו זוכה לאמון הציבור ונתפס כגורם המשרת אינטרסנטים פנימיים על חשבון כלל הציבור. המשטר בסין מתיימר למנוע אנרכיה אך מעבר לכך קשה להצביע על תרומה שלו למציאות הקיימת. כתוצאה מכך כחלוף הזמן הוא ידחק יותר ויותר לספק "הצלחות" לאומיות אשר ישתיקו את הביקורת הציבורית. כמובן מלחמה כזו לא באמת תשרת את האינטרס של הציבור אולם מנקודת הדמיון של המערכת הפוליטית היא תתפס כמוצלחת לאור "הנכסים" שהיא תשיג: סיביר, המחיר ”המועט" שלה והגיבוש הלאומי שהיא לכאורה תשיג סביב השלטון. בדימיון של המערכת הפוליטית כמו בדמיון של מרבית השליטים בהיסטוריה אין דומה לתהילה המושגת בניצחון במלחמה. פירות השלום נתפסים כמובנים מאליהם ואילו תהילה לאומית ובין לאומית מגיעה כתוצאה מהניצחון במלחמה. תהילה זו היא כעורבא פרח, אולם בעיני מרבית העולם ורוב ההיסטוריה התהילה נתפסת כיעד האולטמטיבי של האדם.

למלחמה יש מחיר. בטווח הארוך גורמים שונים מתאחדים כדי להבטיח את מאזן הכוחות מול הגורם התוקפני. למרות שלכאורה בטווח הקצר תהילתו של הצד התוקפני מרקיעה, בטווח הארוך יותר ויותר גורמים נרתעים ממנו. מבחינה כלכלית שלום והסכמי סחר הדדיים משיגים את אותה התועלת שתשיג מלחמה בלי המחיר שלה. ובוודאי שבחיי אדם מחיר המלחמה הוא בלתי נסבל. אולם בעיני השדים כפי שמכנה אותם הרמב"ם במורה נבוכים: "כבר ידעת כי כל מי שלא הגיע לו זאת הצורה אשר ביארנו עניינה, הוא אינו איש אבל בהמה על צורת איש ותבניתו, אבל יש לו יכולת על מיני ההיזק וחלוש הדעות, מה שאין כן לשאר בעלי חיים, כי השכל והמחשבה שהיו מוכנים לו להגעת השלמות אשר לא הגיע, ישתמש בהם במיני התחבולות המביאות לרע, והוליד הנזקים כאילו הוא דבר ידמה לאדם או יזיקהו." (א, ז) מחיר זה איננו מובן. בעיניהם חיי אדם הם מחיר נצרך בשביל מטרותיהם הנלוזות. ואם ימותו כמה מיליוני אנשים במלחמה גרעינית בצד הרוסי והסיני למי אכפת. גם ככה יש לנו יותר ממיליארד סינים ומהרוסים בכלל אין לנו עניין. במדינה דיקטטורית לא דמוקרטית שולטים השדים. הם לבושים יפה בחליפות ויודעים לדבר יפה. אך אין הם אלא כבהמה על צורת איש ותבניתו. השכל והמחשבה שהיו מוכנים להם להגעת השלמות אשר לא הגיע משמשים אותם למיני תחבולות המביאות לרע.

במשטר דמוקרטי קיימת מערכת של היזון חוזר דרך מנגנון הבחירות. כתוצאה מכך גם השדים נמנעים ממלחמה ביודעם את המחיר שהם ישלמו בעיני הציבור. בניסוחו של קנט "ניתן להקים מדינה מתוקנת לשדים אם הם רק רציונאליים". במשטר ריכוזי אין בלמים שכאלו והשדים חופשיים להזיק.

השיפוט ההיסטורי

עד עכשיו ניסנו לתאר התרחשות עתידית אפשרית. כמובן שאיננו יכולים לטעון לוודאות. מאז שפסקו הנביאים ניתנה נבואה לשוטים אומרת הגמרא. לפי שיטה אחרת לחכמים. נסינו להיות חכמים אולם וודאות מוחלטת ביחס לעתיד שייכת אך ורק לשוטים. מטרתנו אם כן איננה לקרוא את העתיד לבוא (למרות שגם זה נחמד) אלא לערער על דרכי הניתוח שההווה רגיל לספק ביחס למאורעות והתרחשויות. על פי דרכי ניתוח אלו הגורמים המשפיעים אינם גורמי היסוד הכלכליים או הטכנולוגיים ובוודאי לא ההסכמות החברתיות אלא יכולת ניהול מוצלח של התרחשויות מקומיות חסרות משקל המנוהלות נגד מדינות חלשות כמו אוקראינה או חבורות מורדים לא מאורגנות כמו סוריה. על פי דרך פרשנות זו פוטין נבחר לאיש השנה של הטיים רק בגלל שהוא לכאורה שולט בהתרחשויות. אין דיון על המחיר שרוסיה משלמת על המדיניות של פוטין בבידוד בין לאומי, בהדרדרות כלכלית וטכנולוגית, ובאובדן הדיון הציבורי באופן שיאפשר בחירה מושכלת. אם הניתוח שהצעתי יתממש כל ההתרחשויות באוקראינה ובסוריה יתבררו כחסרות כל חשיבות למטרותיה ארוכות הטווח של רוסיה. מטרותיה האמיתיות של רוסיה מחייבות לא זלזול בחוק ובגבולות הבין לאומיים אלא תמיכה בהם, לא המשך המלחמה הקרה עם המערב ונאט"ו אלא הצטרפות אליהם, לא התבססות על אוצרות טבע לטובת חבורת מקורבים אלא צמיחה טכנולוגית ומדעית. כל הבחירות של פוטין פונות לכיוון הנגדי וביום פקודה ישאירו את רוסיה מבודדת, חלשה וחסרת יכולת התנגדות לאויבים האמיתיים הנצבים מולה.

מנקודת מבט תקשורתית האסלאם הערבי נתפס כאיום. מנקודת מבט ריאליסטית הטרור הערבי משדר חולשה שאין כמוה. סרטי הסנאף של הוצאות להורג בחרב של דעא"ש למרות המשיכה התקשורתית המחליאה אינם מאיימים כהוא זה על שלום העולם באמת. בדעא"ש היה צריך לטפל כדי להבהיר למוסלמים את חוסר התוחלת שבחזון המדינה האסלאמית אולם ההצלחה של האמריקאים להשיג זאת תחת נשיאות אובמה וטראמפ תוך שיתוף פעולה של גורמים מקומיים יחד עם הרוסים מלמד שהאhים לא היה כצעקתו. האיום הסיני, הנובע מחוסר היציבות הפנימית בסין ומפער המינים בסין המביא לתסכול מיני של עשרות מיליוני גברים סיניים, מאיים הרבה יותר. אין לדעת לאן זה יתפתח ולאן הם יקחו את התסכול שלהם. הגברים הסיניים בניגוד לערבים זוכים לחינוך הנדסי וטכנולוגי מהשורה הראשונה בעולם, הם עובדים בחזית הטכנולוגיה המודרנית וחשופים לאפשרויות שהיא נותנת. הם לא יסתפקו בחרבות, במשאיות ובסכינים נוסח הערבים אלא יבחרו במהלכים מסוכנים הרבה יותר. אלו העובדות החשובות לימינו והניתוח שהצעתי נועד להסב את תשומת הלב אליהן מהעובדות הכוזבות של התקשורת ההמונית.

כשאני מסתכל על פוטין אני נזכר בנפוליון השלישי קיסר צרפת. גם נפוליון השלישי בהרפתקאותיו השונות במלחמת קרים, ובאיטליה נתפס כדמות החשובה בזירה הבין לאומית האירופאית באותן שנים. אולם בפועל הרפתקאותיו המדיניות רק סייעו לבודד את צרפת ומנעו ממנה לקבל תמיכה בשעת צרתה הגדולה מול גרמניה. נפוליון שנמנע מלתמוך באוסטריה במלחמת פרוסיה אוסטריה ב1866 נגד עצתו המפורשת של אלפרד תייר וזאת כהמשך למדיניות הבונופרטיסטית האנטי אוסטרית של דודו נפוליון הראשון, הביא לאיחוד גרמניה באופן שפגע ביכולת התמרון הצרפתית מאז ועד היום. כשהגרמנים פלשו לצרפת ב1870 ושבו את הקיסר נשארה צרפת מבודדת ומוכה ונאלצה לקבל את תנאי הכניעה של ביסמארק. הסינים, לעומת זאת, נדמים בעיני כגרמניה של הקייזר וילהלם השני ערב מלחמת העולם הראשונה. כאן כמו שם שולטת כת קטנה במדינה ענקית ועוצמתית המתיימרת לשרת את הרצון הכללי אך בפועל מונעת כל הליך דמוקרטי אשר ישרת את מטרותיה האמיתיות של המדינה שבה היא שולטת. למרות כל הטעויות של ביסמארק (והיו לו כמה טעויות חמורות) עדין ניתן לראות את מפעלו כקונסטרקיטיבי. איחוד גרמניה נתפס כמטרתם של לא מעט גרמנים במאה התשע עשרה וביסמרק בייצגו את הרצון הכללי הגרמני מימש זאת. הקייזר לעומת נסחף אחרי דימיונות וניסה לממש מדיניות אימפריאליסטית שלא שרתה שום צורך גרמני אמיתי. גם המדיניות של התפשטות מזרחה שניסח הגנרל הפרוסי לודנדורף במהלך מלחמת העולם הראשונה ושבה האמינו הלאומנים הגרמנים עד תום מלחמת העולם השניה כולל היטלר והנאצים  לא שירת שום צורך גרמני אמיתי. כפי שחזרתי וכתבתי לסין אין באמת צורך בסיביר אולם בדימיון של השליטים שם סיביר נצרכת כדי להפוך אותם למעצמה עולמית, אמיתית,

אפילוג

מלחמה בין רוסיה לסין תהיה הרסנית לסדר הבין לאומי. היא תחזיר את הימים האפלים של המאה ה19 בהם כוח נתפס כגורם לגיטימי לשינוי בין לאומי. מלחמה ביניהן בוודאי תביא לפרישת סין מהאו"ם ולהתפרקות האו"ם כאשר מדינות נוספות יחליטו לפרוש בעקבותה. הפחדים של תחילת ימי המלחמה הקרה יחזרו כשאותה תחושה לפיה מדינות חסרות רסן לא יהססו להרוג מיליוני אנשים בשביל מטרות פוליטיות ומדיניות תופיע. העולם שלנו הוא עולם של שלום. כבר עשרות שנים שאין איום אמיתי על הסדר העולמי הליברלי. מאז מלחמת העולם השניה לא נוצר באמת איום עולמי שיאיים באמת על השלום של מיליוני אנשים. גם אם יווצר מאזן כוחות בין המדינות הליברליות וסין וגרורתיה זה לא ימנע את עצם החרדה..

כפי שכבר כתבנו מדובר בדימיון. הדמיון יכול להביא אנשים לאמונה כי יטב להם במלחמה ובכיבוש מאשר בשלום. במעשה מבעל תפילה מתאר רבי נחמן את המדינה שאוהבת ממון. מדינה שבה הממון מועלה לכדי ערך עליון היוצר הררכיה ושלטובתו נזבחים אנשים. כאשר אנו קוראים את הסיפור נדמה לנו כי מדובר במציאות רחוקה ודמיונית אולם בקריאה מדויקת עולמנו נפרס לפנינו. אידאל הגוף מושם על ידינו ללעג (ורבי נתן מנמרוב מתאר כיצד התלוצצו החסידים מעבודת הגוף) עד שאנו נזכרים בתרבות הבאדי בילדרים על מקדשיה בחדרי בכושר, אתריה בהם מציגים גברים ונשים מסוקסים את שריריהם ואת אליליה "מר עולם" הבנוים לתפארה ומבינים שלא את עולמו תיאר רבי נחמן כי אם את עולמנו. אנו עובדים את הגוף ורואים בו אידאל עליון. לא קשה לזהות את סין כמדינה העובדת ממון. סין הישנה, הקונפונציוניסטית והיפה שהעזה ללחום באופיום נעלמה. המפלגה הקומוניסטית סלקה את האופיום אך במקומו הקימה מדינה תועלתנית קיצונית שבה אנשים נזבחים לטובת אבריהם. כבוד האדם וחירותו הם מושגים שאינם קיימים בסין. תורת המוסר היחידה הקיימת היא תועלתנות החותרת למירב התועלת ולו גם על חשבון אנשים אחרים. בסיפור של רבי נחמן מה שמפיל את מדינת הממון הם בעל התפילה וחסידיו החושפים את הסירחון שבו חיים עובדי הממון וכך מביאים לנפילתו. בעל התפילה מזכיר לנו כי השלום יושג כאשר לב האדם ישתנה. כאשר הדימיונות יחלפו והאדם יחזור לשלוט בעולמו במקום השדים השולטים בו כעת.,

יהי רצון שהמציאות שציירתי לא תתממש אולם כל עוד תנאי היסוד של שליטת שדים בעולמנו ממשיכים כל שנשאר הוא להתפלל.

האם מדינת ישראל מקיימת מצוות "שום תשים עליך מלך"?

נעיין במשנה תורה הלכות גזלה ואבדה פרק ה הלכה יח:
"במה דברים אמורים, במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות, שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ, וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים. אבל אם אין מטבעו יוצא, הרי הוא כגזלן בעל זרוע, וכמו חבורת ליסטים המזויינין, שאין דיניהן דין; וכן מלך זה וכל עבדיו, כגזלן לכל דבר. "
אומר כאן הרמב"ם שסמכותו של מלך נובעת מקבלת העם עליהם את סמכותו שמתבטא בקבלת המטבע שלו כהילך לגיטימי. דין זה חל גם בארץ ישראל כמו שאנו למדים מהגמרא במסכת מגילה דף יד העוסקת בסיפור דוד ונבל הכרמלי. על פי הסיפור בספר שמואל דוד חפץ להרוג את נבל הכרמלי. אז מופיעה אביגיל ומשכנעת את דוד להפסיק. על פי הגמרא טענתה כלפיו הייתה שאין לו דין מלך כיון שאין טבעו ידוע בעולם:
– אמר לה: מורד במלכות הוא, ולא צריך למידייניה.
אמרה לו: עדיין שאול קיים, ולא יצא טבעך בעולם (טבעך מלשון מטבע כפי שמסביר הערוך).
ומכאן שקבלת המטבע על ידי בני הארץ מועלת גם בארץ ישראל לתת לשלטון דין מלך.
(בהקשר זה נעיר כי הדרך שבה השלטון עולה איננה משנה כמו שסופר על הרב משה פיינשטיין (מופיע בהקדמה של אגרות משה כרך ט) שנקט שלשלטון הקומוניסטי דין מלכות ולכן נמנע מללמד את בנו דוד תורה ואפילו את אותיות האלף בית כל עוד היו ברוסיה והקפיד להמיר את הדולרים שקיבל מקרוביו בשירותי המרה הרשמיים של השלטון במחיר הנמוך בהרבה מהמחיר בשוק השחור (מה שעזר לו בדיעבד כאשר נלקח לחקירה והציג את כל הקבלות). העובדה שהקומוניסטים עלו במהפכה אלימה לא משנה אם בני המקום מקבלים את המטבע שלהם.)
הבהרנו מי מסמיך את המלך אך לא בררנו מה הגדר של מלכות. על זה אומר המדרש ""שום תשים עליך מלך" שתהא אימתו עליך". הגדר של מלך שתהא אימתו על הציבור. במובן זה אם יש מורא מן המלך מתקיים הגדר של מלכות.
ומה באשר למינוי על ידי נביא וסנהדרין?
התוספות בסנהדרין כ: ד"ה "מלך" בתירוץ האחרון גורס כי מה שנאמר בפרשת המלך שייך רק במלך שמונה על ידי נביא ומולך על כל ישראל ויהודה: "שנמלך על כל ישראל ויהודה ומאת המקום". עם זאת גם התירוץ הזה מודה שלאחאב היה דין מלך שהרי הוא ממשיך "ואחאב לא מלך על יהודה וגם לא מלך מאת המקום" (שאר התירוצים מניחים בפשטות שפרשת המלך שייכת באחאב גם בלי מינוי המקום ובלי למלוך על יהודה). גם הרמב"ם בהלכות חנוכה פרק א הלכה א כותב "וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה" וכידוע לא היה נביא בבית שני. המקרה של אחאב וגם של מלכי בית שני כגון ינאי מלכא והורדוס המלך מוכיח שגם סנהדרין אינה לעיכובא.
סמכויות המלך בארץ ישראל נידון לאורך בידי הראשונים. אולם ברור שגם מה שהר"ן טען שדינא דמלכותא דינא אינו חל בארץ ישראל הוא לגבי טובת הנאתו האישית. לגבי דברים שהציבור נהנה כגון תחבורה, ביטחון, מערכת משפט, בריאות, חינוך ועוד בוודאי שיש חובה לשמוע למלכות ולשלם מיסים שהרי המלכות מסדירה את ענייני המדינה, וראיה לזה ממה שאמר רבא (בבא קמא קי"ג ע"ב), תדע דאמרינן דינא דמלכותא דינא, שהרי שלוחיו כורתים אילנות דקלים לעשות מהם גשר, ואנו עוברים עליהם וכו'.
האם המצווה של שום תשים עליך מלך מתקיימת רק בפעולה או במציאות?
ניתן לשאול האם המצווה של המלכת מלך מתרחשת רק כאשר אנו ממליכים אותו כמו בלולב או שעצם המציאות של המלך שלו אנו משלמים מיסים ושומרים על חוקיו כבר גורמת לנו לקיים את המצווה בדומה לפרו ורבו שהביאו הפוסקים שאם הוליד בהיותו גוי והתגיירו הוא ובנו קיים את המצווה? נשווה בנפשינו אדם שנולד בזמן שהמקדש בנוי. האם נעקרה המצווה ממנו? בוודאי שלא שכן ברור שעיקר המצווה שתהיה מציאות של מקדש בעולם. אין עניין שיחריב את המקדש ויבנה אותו מחדש אלא עצם התחזוקה של המקדש ותשלום מחצית השקל מספקת לקיום מצוות "ועשו לי מקדש". ובאותו עניין נאמר גם על מלך – עצם המציאות של מלך ותשלום מיסים מספקת לקיים את מצוות "שום תשים עליך מלך".
בענין המדינה רואים כאן כי בני ארץ ישראל קיבלו את המטבע של המדינה (השקל חדש). אימת המדינה נאכפת על ידי הוצאה להורג של מורדים במלכות הן במקרה של דה האן (עוד לפני קום המדינה), באלטלנה ועכשיו גם בגבול עזה כאשר העזתים ניסו לחצות שלא ברשות. כפי שראינו נביא או סנהדרין אינם לעיכובא וגם ברור שמה שהמדינה לוקחת איננה לכיס הפרטי אלא אך ורק בשליחות הציבור לתקן את ענייני המדינה. וכפי שכבר ראינו עניין מצוות "שום תשים" היא שמלכותו קיימת ולא בעצם הפעולה של המלכתו.
מצורף כאן קישור לדיון בנושא. הוא מביא דעה חולקת ושולל את טענותיה:
https://www.yeshiva.org.il/midrash/17675

(הפוסט הזה התחיל בעקבות ויכוח שהיה לי עם חב"דניק משיחי שהאמין שהרבי הוא מלך המשיח והורחב בדיון עם ניר שטרן הי"ו כאן:

 https://nirstern.wordpress.com/2018/05/23/%D7%91%D7%A2%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9F-%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%9E%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%9E%D7%9C%D7%9A-%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98-%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99-%D7%95%D7%93/comment-page-1/#comment-583)

שתיקה בתפילה

כשאני מסתובב בין בתי כנסיות שמתי לב להבדל בין בתי כנסיות ספרדיים ואשכנזיים. אצל הספרדים לרוב שותקים. אצל האשכנזים לפעמים מדברים. סיימו להתפלל עמידה ומחכים לחזן שיתחיל חזרה או קדיש בערבית. הספרדים יעמדו וישתקו. אצל חלק מהאשכנזים ידברו. יפה השתיקה הספרדית בעיני. יש בה מלאות שכזו. באנו לתפילה לעשות את חובתינו ובגמר החובה אנו עומדים ושותקים וממתינים בסבלנות לשליח ציבור להתחיל את תפילתו. האשכנזים לעומת זאת מבטאים איזו שהיא חוסר סבלנות. מבחינתם התפילה היא אילוץ שהם חייבים לעשות. הסתיימה תפילה אז חבל לבזבז זמן –  נלמד, נדבר או נקרא עלוני שבת. האשכנזים עושים טובה לריבונו של עולם שהם מתפללים וכשאדם עושה טובה הוא מרגיש צורך לפצות על כך בדברים אחרים. הספרדים עושים את חובותיהם. אני מרגיש בבית בתפילה אשכנזית אבל יש משהו דתי יותר בתפילה הספרדית.