עליית ריבית והורדת ריבית על ידי הבנק המרכזי (הקדמה)

י.ד. כלכלה

בפוסטים הקודמים דיברנו מה זה כסף, מה זו צמיחה ומה הקשר בין צמיחה לבין ירידת מחירים, מדוע הדפסת כסף היא עניין פוליטי ועשינו גלישה לשפל הגדול. בפוסט הנוכחי נדבר על מה שנתפס בעיני רבים כמיסתורין הגדול של הבנק המרכזי – קביעת הריבית.

הריבית לכאורה לא שייכת לבנק המרכזי. הריבית היא סך הכל מחיר ההלוואה. אני מלווה לך כסף ואתה תחזיר לי אותו בלוויית ריבית. מה תעשה בכסף? אפשר לצרוך אותו ואפשר להשקיע אותו. אם אתה משקיע אתה קונה מוצרים משתמש בהם ליצור מוצרים אחרים שאותם אתה מוכר ואת הכסף שקיבלת אתה מחזיר למלווה. בעצם גם השקעה זו צריכה של מוצרים אולם בגלל טיב הצריכה שיוצרת קשר בין ההלוואה היום להחזר ההלוואה בעתיד אנו מכנים את הצריכה הזו השקעה. החלוקה היא לא ברורה. אני קונה דירה למגורים, האם זו השקעה או צריכה? אני קונה מניות, האם זו צריכה או השקעה? ברור שמדובר כאן בצריכת מוצרים. יש לי דירה…

View original post 403 מילים נוספות

כל הנבואות בטלות לעתיד לבוא

אחת הנבואות הקשות בנבואה כנגד עם ישראל נמצא בספר יחזקאל פרק טז. יחזקאל מדמה את ירושלים לאישה הבוגדת בבעלה ואת נקמתו של הבעל, הקב"ה, באשתו הזונה. הוא מפשיט אותה ערום וערייה וחושף את ערוותה לעיני כל. הוא נוטל ממנה את כל תכשיטיה ובגדיה ומשאיר אותה ערומה וכואבת מול מאהביה. לכאורה נבואה קשה ביותר. בפועל קשה לומר האם ריבונו של עולם התכוון ללכת איתנו כל כך רחוק. הנבואה מסתיימת בשיבת הזוגיות של הבעל והאישה 'הזונה' אשר תשאר מבוישת לאור התנהגותה ועונשה ובהבטחה שעכשיו בעקבות כך היא תמנע מביקורת על בעלה. סיום כזה לא מתאים למקרה שבאמת האשה זנתה. הנבואה הקשה נועדה לסתום את הפה לעם ישראל לאור חדלונו של אלוהים להגן על עם ישראל. אלוהים מנצל את ההזדמנות שעם ישראל סרח כדי להשתיק את הביקורת של עם ישראל על אלוהים. המסקנה המתבקשת היא שגם אלוהים לא מתכוון ללכת רחוק עם הנבואה הזו. המטרה היא להשתיק את עם ישראל לא באמת להגשים את הנבואה

משל למה הדבר דומה, לזוג שכל הזמן רבו ביניהם. האישה התלוננה כל הזמן על הבעל והבעל גם כן לא רווה נחת מהאישה. יום אחד תפס הבעל את האישה בקלקלתה והחליט שזו ההזדמנות שלו. וכך אמר לה: תראי איך את מתנהגת… את תגידי תודה שאני בכלל נשאר איתך אחרי התנהגות שכזו. לאישה לא היה מה להגיד והיא שתקה. עברו הימים והזוג גלה מביתו. מסיבות שונות הבעל היה ספון בבית ואילו האישה פעלה בחוץ ועשתה חיל, פרחה והצליחה. יום אחד לקראת סוף נדודיהם נפל על האישה גרמני רשע פתח את ראשה, שבר את צלעותיה וחבל אותה מכף רגל ועד ראש עד שנזקקה האישה לאשפוז בבית חולים כשהיא מורדמת. כל הזמן הזה ישב לידה בעלה ותהה אם תתאושש ממה שעברה. עבר שם איזה טרדן ואמר לבעל: אתה זוכר את המריבה שרבתם אז כשהייתם צעירים? אין, פשוט מחקת לה את הצורה, היא פשוט נשארה בלי מילים. הסתכל עליו הבעל ואז צעק: יא חתיכת אדיוט אשתי מאושפזת במצב חמור בבית חולים וזה מה שיש לך לומר?!

עברו הימים והגלגל התהפך. מה שמחל כתרועת ניצחון פטריכאלית של ריבונו של עולם עלינו נהפך לקול ענות חלושה. כן יש בכוחו עלינו תמיד, אך חוקי המשחק כובלים אותו. אין הוא מתגלה עוד בכוחו החזק אלא דרכנו. ואתם עדיי. התגלותו של השם לא מתגלה אלא דרכנו. ובלעדנו מי יש לו עוד בעולמו. כזוג שהזקנה קפצה עליו. כל כך הרבה עברנו ביחד. אז הודעת לנו שלא יהיה לנו פתחון פה. אז אמרת. כבר עברו השנים. כל כך הרבה שנים. שתקנו, נכלמנו, בושנו ועכשיו פתאום הזמן נעשה קצר. פתאום עליך מוטל החוב לפרוע. הבטחת משיח (הבת שלי שאלה אותי איפה המשיח כל כך הרבה שנים? היא עדיין לא מבינה את משך הזמן אבל כיום כל מי שמדברר את המשיח בין אם זה ביני לנדאו או עמיר בניון מתנצל על האיחור). הבטחת גאולה. הבטחת פדות. בינתיים ההבטחות מתנהלות באופן צולע. זה היה צפוי (ראו רש”י על הפסוק “ושב השם את שבותך” בפרשת ניצבים), אך עדיין חוסר ההצלחה בולט. תיאולוגים יהודיים עסוקים בחלוקת האשמה. החכמים שבהם פשוט שותקים.
קראתי ששאלו את הרב קוק “האם הוא ציוני?” ענה הרב קוק “אני ציוני?! ריבונו של עולם ציוני” אנשים מבינים זאת כקל וחומר אך נראה לי שהרב קוק לא היה ציוני, לא התלהב מהציונות. ריבונו של עולם בחר להיות ציוני באופן שהרב קוק לא כל כך הבין. קשה לומר שהציונות הייתה סיפור הצלחה לפחות במדדים שהיא עצמה הציבה . היא לא הצליחה להקים מדינה יהודית לפני 1939 באופן שהיה מונע את השואה. אז מה ריבונו של עולם יגיד עכשיו ל6 המיליונים: מצטער פישלתי. בחרתי בקבוצה הלא נכונה. אם רק הייתם משתדלים יותר. מה הם יענו לו: אתה לא יכולת להשתדל יותר?! אוי לחילול השם הגדול והנורא שהיה בשואה. אז תיאולוגים יהודיים מחלקים אשמה. החכמים שבהם פשוט שותקים.
כן יש גאולה אבל היא מתנהלת באופן כל כך צולע שעדיף לשתוק. המהר”ל והרמח”ל יכולים להאריך בהסברים והרב קוק אוחז בשיפולי גלימותיהם ויכול להיות שההסברים אפילו טובים ונכונים. להגיד שלא יהיה לנו פתחון פה? את זה יכולת להגיד לפני 2500 שנה. מאז עברו השנים ולכל אחד יש חשבון לסגור. רבי לוי יצחק מברדיטשב כבר חש בזה לפני 200 שנה. היום הטענות מתעצמות.
לא היינו מוצלחים. מודים. אך גם אתה קשה לומר שהיית 100% מוצלח. תמיד תוכל להאריך בהסברים וחשבונות אבל אם בחרת להעמיד זאת במישור הזוגי תזכור שההודעה שלא תהיה לאישה פיתחון פה צריכה להיבחן במבחן המציאות. עשית לנו טובה. נחיה ונראה את הטובה ואז נחליט אם יש לנו פתחון פה

אמרו חכמים כל הנבואות בטלות לעתיד. כל אותן נבואות העסוקות בכל מיני מריבות ישנות וחסרות עניין בטלות לעתיד לבוא. מה מעניין במריבה זוגית לפני שלושת אלפים שנה? אנחנו כבר במקום אחר לחלוטין. מה עניין יש בנבואה הזו?.

לא תשנא את אחיך בלבבך

בפרשת השבוע יש את אחת המצוות הקשות בתורה ואחת הבודדות המצוות על הצד הפסיכולוגי של האדם, איסור שנאה של אדם בלב. המצווה נמצאת ברצף של מצוות העוסקות ביחסים בין אדם לחברו:

"לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך אני ה' יז לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא יח לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'".

מבין המצוות נראה שהמצוות הקודמות לה (איסור רכילות ואיסור עמידה על דם רעך) והמאוחרות לה (איסור נקימה ונטירה) מפורסמות יותר בציבור. אולם האיסור על שנאה בלב הוא לא פחות משמעותי.

הרמב"ם בעקבות הגמרא פוסק כי האיסור הוא כאשר השנאה נשארת בלב. ולהפך כאשר האדם מודיע לחברו שהוא שונא אותו האיסור מתבטל. כך כותב הרמב"ם:

"כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב אבל המכה את חבירו והמחרפו אע"פ שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא."

אך הרמב"ם לא מסתפק באיסור אלא מחבר אותו לעשה שבא מיד אחריו של הוכח תוכיח:

"כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול ולא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים."

הציווי הזה להודיע לפוגע שהוא פגע בך הוא מהציוויים הקשים בתורה. הוא מחייב את האדם להודות בכך שהוא פגיע ושניתן לפגוע בו. לא די שמישהו פגע בך אלא אתה גם מראה לו שאתה נפגעת. אם הוא עשה זאת בזדון הוא יודע עכשיו שפגיעתו הקודמת הצליחה ולכן זה מזמין פגיעה נוספת. לכן הציווי הזה הוא מהציוויים הקשים בתורה. הוא מחייב אותנו להודות בפגיעות שלנו.

בהלכה כתוב שהמדד לשנאה נמצא כאשר אדם לא מדבר עם חברו שלושה ימים בגלל השנאה אולם מניסיוני מצאתי מדד נוסף והוא רצון שיקרה משהו רע לפוגע. אצל אדם פגוע עולות במחשבתו איחולים רעים לפוגע, הלוואי שהוא ידרס או יקרה לו משהו רע. כאשר אדם חושב מחשבות רעות ואיחולים רעים על חברו זה סימן שהוא שונא אותו בליבו וסימן לכך שהוא צריך ללכת להודיע זאת לחברו. לרוב יסתבר שזה היה בטעות.

זאת לא מצווה קלה ומבחינה פסיכולוגית היא מהדברים הקשים בחיים. ועם זאת כדי לטהר את המחשבות אין דרך אחרת מלקיים אותה.

אשת הרב אשת הבישוף /חיותה דויטש דוד יעקבסון

'היה לה הכל' כך מתחילים ספרים ונרשם בצד האחורי של הספר. במקרה שלה התיאור הזה כנראה נכון. היא ובעלה באו מבתים עשירים. בעלה היה רב העיר. בתקופה של תמותת תינוקות נוראית נולדו לה 5 ילדים בריאים שהגיעו לבגרות. ואז הגיעו הפורעים. השנה קנא (1391 לספירת הנוצרים). פורעים נוצריים עוברים מעיר לעיר בספרד, פורעים ביהודים ודורשים מהם להתנצר. מסביליה לגרנדה ומגרנדה לברצלונה ולבסוף גם לבורגוס עירה של יואנה הלוי, אשתו של רב העיר, שלמה הלוי. בהנהגתו של הרב יהודי העיר מתחבאים במבצר עד יעבור זעם אולם משפסו הצרות קם הרב, לוקח את ילדיו ומתנצר בכנסייה המרכזית של בורגוס. אשתו יואנה לא הולכת איתו. היא נשארת נאמנה לאלוהיה ולעמה.

הסיפור של יואנה עומד במרכז הספר של חיותה דויטש 'אשת הרב, אשת הבישוף'. המומר הנוצרי מתקדם עד שלבסוף הוא שב לבורגס כבישוף העיר. יואנה לא קיבלה ממנו גט ונשארה נשואה לו. היא הייתה אשת הרב ועכשיו הפכה על כורחה לאשת הבישוף. וכל הזמן היא נשארת יהודיה. הסיפור הוא חזק בפני עצמו והטיפול של חיותה בו הוא עדין ומרוכז. חיותה דויטש מודעת לפער הזמנים ביננו לבין יואנה. זהו רומן היסטורי אולם לצד הרומן ההיסטורי משלבת חיותה דויטש את סיפור כתיבת הרומן על ידי תיאורו כנכתב בידי סופרת, רות, והיסטוריון, בירור המידע והבהרתו, וכן המפגש עם צאצאית של יואנה, יהודיה מתבוללת מגרמניה, החוזרת ומתקשרת ליהדות תוך כדי גילוי הקשר המשפחתי שלה ליואנה במחקר ההיסטורי של רות וההיסטוריון. ברקע מרחפת מגפת הקורנה ומחלת הדמנציה של בעלה של רות, שמחה.

זהו אחד הספרים החזקים שקראתי לאחרונה והוא מומלץ בחום לכולם. הכתיבה של חיותה דויטש, בשיתוף פעולה עם מורה הדרך דוד יעקבסון שחשף את סיפורה ההיסטורי של יואנה הלוי, מרתקת בכל קנה מידה. היא נותנת את הכבוד האמיתי לגיבורה האמיתית בסיפור הטרגי הזה, יואנה, ועל הדרך מראה שהיה גמול לדבקותה ביהדות של יואנה. היא מזכירה לנו כי הגיבורים בהיסטוריה אינם דווקא אלו הנחשבים אלא לפעמים אלו שנשארו כהערות שוליים בסיפור ההיסטורי. בספר הזה היא זוכה לכבוד המגיע לה. לא אתפלא אם מקום קבורתה יהפוך לנקודת עצירה מרכזית בטיולים יהודיים בספרד גם אם הם ימנעו מלהיכנס אליו בהיותו כנסיה (היות והיא נשארה נשואה החוק בספרד הביא לקבורתה בכנסיה יחד עם בעלה). ואולי מי יודע אם לא תתפתח קריאה להביא אותה 600 שנה אחרי פטירתה לקבר ישראל כמו שמגיע לדמות גיבורה שכזו.

חלטו להם את כלי הרכב

הרצח המזוויע בבאר שבע מציף שוב את השאלה מה ניתן לעשות? הדברים קשים במיוחד כאשר מדובר במפגע בודד וחסר מעצורים. במקרה הזה אינני שותף לעליהום על השופט. עם זאת ברור שישנו צורך לייבש את הביצה העבריינית של החברה הערבית שתצמצם גם את המפגעים הבודדים. הצורך הזה נובע גם מהחובה האנושית הפשוטה לדאוג לאנשים, גם מהצורך במשילות (הווי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו בלעו), וגם מהצורך להקהות את האיום הלאומני הערבי הפנימי המאיים עלינו מבפנים.

לכאורה הכלים המשפטיים הקיימים לא מאפשרים התמודדות יעילה עם העבריינות הערבית. קשר השתיקה וארגוני הפשע הערבים מסכלים את יכולתה של המדינה להתמודד עם חברת הפשע הערבית. עם זאת במשך השנים פיתחה החברה הליברלית כלים להתמודד עם ארגוני פשע. אחד הוא ההכרזה על אנשים כחברים בארגון פשע והגשת כתב אישום כנגדם על סיוע לעבירה פלילית. אנשים השותקים ונמנעים מלתת עדות במשטרה על מקרי רצח צריכים לקבל כתב אישום מהמדינה על סיוע בעבירה פלילית. קשר השתיקה הוא מצע לעבריינות הערבית וצריך לשבור אותו.

אולם מעבר לכך ניתן לפעול נגד ארגוני פשיעה במישור הכלכלי. הטיפול למשל באל קפונה הסתיים דרך שימוש בחוקי המיסים. אל קפונה הואשם בהכנסות לא מדווחות והוכנס לכלא על הכנסות לא מדווחות. המקרה שלו מצביע לנו על הדרך להתמודד עם העבריינות הערבית. צריך להתמודד איתה במישור הכלכלי. התמודדות אחת צריכה להיות בדרך שבה טיפלו באל קפונה. לפעילות עבריינית של פרוטקשן, גניבות, ייצור סמים ועוד יש השלכות כלכליות בדמות הכנסות לא מדווחות. רשות המיסים והמשטרה צריכים להקים יחידה משותפת שתעבוד באופן צמוד לבחון את הכנסות העבריינים הערביים וזיהוי של הכנסות לא מדווחות הן כדי להגיש נגדם כתבי אישום פליליים בנושא והן כדי לחלט את רכושם ובמיוחד את כלי הרכב שלהם. במקביל צריך לפעול באופן ישיר למצוא את כלי הרכב הגנובים ולחלט אותם באופן ישיר. במדינת ישראל נגנבים עשרות אלפי כלי רכב. הרכבים הגנובים מגיעים לעבריינים העושים בהם שימוש או מוכרים אותם. הם לא נעלמים מהשטח. ניתן להגיע אליהם ולמצוא אותם. זה לא יהיה קל. אין ספק שהעבריינים יודעים לזייף רישום וכדומה אבל זה אפשרי. בסופו של דבר למדינת ישראל צריכה להיות שליטה ברישום של כל כלי הרכב וכאשר נתקלים ברכב החורג מהרישום צריך לחלט אותו באופן מיידי.

חילוט כלי רכב של עבריינים הוא הכרחי למלחמה בפשיעה העבריינית לא רק בגלל הצורך בפגיעה בפירות הפשע אלא גם בגלל החשיבות של כלי רכב לפשיעה העבריינית. בין אם מדובר ברצח, גניבות נשק, עבירות על רקע סחיטה (פרוטקשן), פריצה לבתים, סמים, בניה בלתי חוקית ועוד כל העברות הללו נדרשות לשימוש בכלי רכב קל, בינוני וכבד. עבריין המחליט לרצוח צריך להגיע לזירה במהירות ולהסתלק ממנה במהירות. הכלי המרכזי לכך הוא אופנועים ומכוניות. עבריין הגונב נשק צריך רכב כדי לסלק אותו במהירות מזירת הפשע. עבריין המחליט לפגוע ברכוש על רקע עבירות סחיטה צריך להגיע לזירה בקלות ולהסתלק ממנה בקלות לפני שיתפסו אותו. אותו דבר לפריצות. בניה בלתי חוקית נבנית בעזרת כלים כבדים גנובים כמו דחפורים ומשאיות. חליטת כלי רכב גנובים תייבש את הביצה הזו. זה לא העכבר גנב אלא החור גנב. אם הבדואים יזדקקו לשימוש בתחבורה ציבורית היכולת שלהם לרצוח, לגנוב, לסחוט, לפרוץ, ולבנות באופן בלתי חוקי תרד פלאים. העלות של העברות תעלה והרווח יירד מיידית.

חליטה רוחבית של כלי רכב במגזר העברייני תאפשר מינוף של המהלך הן להריסת בתים בלתי חוקיים והן להפעלת לחץ כדי להשיב כלי נשק גנובים ובכך תקהה לעבריינים הערביים את השיניים ותייבש את הביצה העבריינית הערבית ובעקיפין גם את המפגעים הלאומניים הערביים (וקיים ממשק בין הגורמים). חלטו להם את כלי הרכב.

בל תתגודדו בבתי המשפט

בזמנו טען עמיחי כי צריך להימנע מהצבעה בבחירות בטענה כי בהצבעה בבחירות יש איסור של בל תתגודדו – אל תיעשו אגודות אגודות. קיומן של מפלגות עושה אותנו אגודות אגודות וזה אסור מן התורה. אפשר לתהות האם זה אכן גדר האיסור. הגמרא ביבמות למשל טוענת שאפילו אם יש שני בתי דין באותו עיר זה לא נכלל באיסור בל תתגודדו. וכמובן אם מדובר בשני בתי דין בשני ערים שונות. אפשר לדמות מפלגות לשני בתי דין שונים.

אני טענתי מולו כי אפילו אם יש איסור כזה האיסור של לא תעמוד על דם רעך דוחה אותו כמו שהוא דוחה את איסור לשון הרע. אינני בטוח מה קורה בפועל אך ליבי אומר לי שעם כל הכבוד לעקרונות לא תמיד עמיחי עומד בלחצים לא להצביע.

לאחרונה התפרסמה באתר דיומא סדרת מאמרים על שיטת המינוי של שופטים בישראל שמהם הסתבר כי אותו רגש נגד עשיית אגודות אגודות הוא זה שעומד גם מאחורי שיטת המינוי של שופטים במדינת ישראל. הרצון היה שהשופטים לא ייצגו מפלגות אלא את המדינה והממלכתיות. לטעמי שופטים לא צריכים לייצג את המדינה אלא את האמת אבל כל עוד הם פקידים של הציבור הציבור צריך למנות אותם והציבור צריך את היכולת להדיח אותם. ולכן אני מתנגד לשיטת הבחירה הנוכחית של שופטים. בפועל השיטה הפכה אותם למפלגה נוספת. בכל אופן מעניין כיצד תחושת הדחיה של הפוליטיקה וההרגשה שיש פה אגודות אגודות באה לידי ביטוי בעניין השופטים.

השפל הגדול 1929-1939

י.ד. כלכלה

אחד הטיעונים החוזרים ונשנים נגד דיפלציה זה שהיא תביא אותנו למלחמת עולם. הא הוכחה שהיא עשתה זאת קודם. מתי? בשפל הגדול בשנות השלושים. אותם כותבים מתעלמים מעשרות שנים של דיפלציה שהייתה מלווה בצמיחה במאה התשע עשרה שמשום מה לא הובילה אותנו למלחמת עולם (אלא אם כן תטען שמלחמת העולם הראשונה פרצה בגלל דיפלציה, טענה משונה לכל הדעות).

אין ספק שדפלציה העמיקה את השפל הגדול. בנוסף קיים קשר להחלטה להפסיק את הרחבת האשראי הגדולה שהייתה בשנות העשרים (שאותה גינו ומגנים המונוטריסטים מאז ועד היום). עם זאת ראיית הדפלציה כגורם העיקרי של השפל הגדול לוקה לדעתי בחסר. לשפל הגדול היו עוד כמה גורמים ריאליים שכדאי להרחיב לגביהם. האחד הוא מלחמת העולם הראשונה והשני הוא מלחמת המכסים שארה"ב בטירוף מוחלט החליטה לפתוח ב1931. בלעדיהם סביר להניח שהדיפלציה ואפילו נפילת הבנקים היתה נרשמת כעוד אירוע בעקבות הרחבה מוניטרית רחבה (ראה במאמר של BIS את השפל של תחילת המאה העשרים בעקבות ההתרחבות המוניטרית שהייתה עם…

View original post 1,053 מילים נוספות

הטיעונים נגד דיפלציה

י.ד. כלכלה

בטור הקודם טענו כי מה שאנו רואים כצמיחה, או כגידול ברווחה האנושית, מתבטא בירידת מחירים. במאמר מוסגר תחשיבי צמיחה שונים של כלכלנים, יכולים לבדוק צמיחה דרך שמירה על רמת מחירים וגידול בכמות הכסף או דרך ירידת מחירים (ראו במאמר של BIS עמוד 9 כיצד הדפלציה בשנים 1873-96 זהה לצמיחה). באופן עקרוני הם שקולים (למרות שבפועל הם מעולם לא שקולים בגלל אפקט התחלופה ואפקט ההכנסה). למרות זאת כלכלנים מעדיפים לתאר צמיחה דרך התרחבות של המשק המתבטאת בגידול בכמות הכסף ושמירה על רמת מחירים יציבה. הסיבה לכך היא התנגדות לירידת מחירים ולמדיניות דיפלציונית באופן עקרוני. ההתנגדות מגיעה מכמה טיעונים שאותם נציג כעת.

על פי הטיעון הראשון דיפלציה גורמת למשבר כלכלי כיון שהיא מעודדת אנשים להחזיק כסף לאורך זמן (להגדיל את זמן המחזור) ובכך מביאה לירידה בעסקאות הכלכליות. נזכיר כי כסף נוצר על ידי זמן ההחזקה שלו כפי שהסברנו בפוסט הראשון. עצם הדחיה של עסקת חליפין לטובת פוטנציאל עסקאות גבוה בעתיד הוא…

View original post 812 מילים נוספות

זכור לתורתו ואל תזכור למעשיו

הגמרא בחגיגה נדרשת למעשה מרכבה ומעשה בראשית. דוד בבשקין מעיר יפה שיכול להיות שזה קשור לציווי לראות ולהראות שיש בעליה ברגל בשלושת הרגלים להקריב קרבן חגיגה. אנו עולים כדי לראות את ה' וכדי להראות על ידי ה'. וראיית השכינה מובילה אותנו למקומות האזוטריים של תורת הסוד היהודית שאותה מזהה הגמרא עם מעשה בראשית (הבריאה) ומעשה מרכבה, התיאור של עזיבת הקב"ה את המקדש לפני החורבן ועלייתו למרכבה שלוקחת אותו לשמים כגורם שמאפשר את החורבן בנבואת יחזקאל. מעשה מרכבה מתקשר גם להתגלות ה' לנביא ישעיהו בתוך בית המקדש בעודו יושב על הכיסא והשרפים עומדים ממעל לו. שני התיאורים משוחזרים כל יום בתפילה בחזרת השליח ציבור כאשר הציבור מקדש את ה' בפסוקים שהמלאכים קידשו את ה' על פי אותם תיאורים – 'קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלוא כל הארץ כבודו' ו'ברוך כבוד ה' ממקומו'.

למרות השפה הציורית התיאורים אינם כפשוטם. הגמרא ביבמות ממחישה זאת כאשר היא מנגידה בין תיאורו של ישעיהו הנביא: ' בשנת מות המלך עזיהו ואראה את אדני ישב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל' לבין טענתו של משה רבינו 'כי לא יראני האדם וחי' ואז היא מתרצת 'כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה'. אספקלריה זה חלון. משה רבינו רואה את הנבואה כמו חלון שקוף, שאר הנביאים רואים בחלון שאיננו שקוף. במילים אחרות התיאור של ישעיהו הוא דימוי ולא תיאור של המציאות. הקב"ה נתפס כמי שמנהיג את המציאות מתוך בית המקדש. יחזקאל מתאר כבר את המעבר של הנהגת הקב"ה של המציאות מתוך בית המקדש למציאות של גלות השכינה. השכינה גולה עם ישראל ונודדת איתו בגלות. מעשה מרכבה לפי זה הוא משל. האם גם פרטי המשל חשובים? הרמב"ם במורה נבוכים טען שלא. העיקר הוא המסר. אני חושב שהמקובלים סברו אחרת וחשבו שכל פרט הוא חשוב. כך או אחרת על פי המשנה במסכת חגיגה דרישת מעשה מרכבה הוא עניין המסור ליחידים בלבד. לא כל אחד יכול לבוא ולדרוש.

בעצם הכניסה לפרדס שהוא הכינוי לדרישה של מעשה מרכבה יש סכנה. הגמרא מספרת כיצד ארבע נכנסו לפרדס אך רק אחד יצא בשלום. בן זומא מת, בן עזאי יצא מדעתו, אלישע בן אבויה התפקר והפך לאחר ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. אין ספק שהתפקרותו של אלישע בן אבויה הכתה בהלם את חכמי התלמוד ואת הסביבה. את הכינוי 'אחר' נתנה לו זונה שאלישע בן אבויה תבעה לקיים איתו יחסי מין. אף היא הייתה בהלם מכך שגדול הדור נתפקר. להתפקרותו ניתנו הסברים שונים. היו שטענו שמלכתחילה הקדשתו לתורה לא באה מתוך יראת שמים. הזכירו את ספרי היוונים שהיו נושרים מחיקו. אף תלאות רדיפות הרומאים הוסיפו לעניין. נשאר אלישע בן אבויה אחר.

בשלהי קובץ הסיפורים על אלישע בן אבויה (כולל מותו ושריפתו בגיהנום) מביאה הגמרא סיפור; לא על אלישע בן אבויה אלא על בתו. היו ימי רעבון והלכה בתו לבקש צדקה מרבי יהודה הנשיא (המכונה רבי):

אמרה ליה רבי פרנסני

אמר לה בת מי את אמרה לו בתו של אחר אני

אמר לה עדיין יש מזרעו בעולם והרי כתוב (איוב יח, יט) לא נין לו ולא נכד בעמו ואין שריד במגוריו

אמרה לו זכור לתורתו ואל תזכור מעשיו

מיד ירדה אש וסכסכה ספסלו של רבי בכה ואמר רבי ומה למתגנין בה כך למשתבחין בה על אחת כמה וכמה

אלישע בן אבויה מעיד על עצמו שבא מבית עשיר. גם העדות על ספרי יוונים שנשרו מחיקו מעידות זאת. אנשים רגילים לא טורחים להשיג ספרי יוונים. רק מי שבא מהאליטות רואה חשיבות להיות קשור לתרבות היוונית. ועם זאת נראה שביחד עם ההתפקרות של אלישע בן אבויה בא גם התפקרות נכסיו. הוא עדיין רכב על סוס אולם בנותיו נאלצות לחזר על הפתחים כדי להתפרנס ולא למות מבושה (עשירים שנעשים עניים מתים מבושה ולא מרעב). רבי שומע ותוהה האם עדיין נשאר שריד לאותו רשע?

אומרת לו בתו של אחר זכור לתורתו ולא למעשיו. המעשים אינם חשובים וגם הממון איננו חשוב. המעשים הלכו ויחד איתם גם הנכסים. מה שחשוב הוא התורה. והנה אני בתו עדין קשורה לתורה וקוראת לך רבי. התיאור בתלמוד בבלי מוסיף דרמה של ירידת אש מהשמים. בתלמוד הירושלמי אין צורך בזאת: 'באותה השעה בכה רבי וגזר עליהן שיתפרנסו אמר מה אם זה שיגע בתורה שלא לשום שמים ראו מה העמיד מי שהוא יגע בתורה לשמה על אחת כמה וכמה'. כוח התורה הוא מה שחשוב. לא המעשים ולא הנכסים. זכור לתורתו ואל תזכור למעשיו.