חב"דניק משיחיסט

בעבודתינו עובד חב"דניק אחד חביב. היות והוא רואה את עצמו שליח של הרבי מלובביץ' הוא משתדל להמשיך להפיץ את מעיינות הרבי החוצה. והיות והוא חביב הוא איננו עושה עניין גדול מעצמו וכך השפיע על כמה וכמה אנשים להניח תפילין מידי יום. אתמול שמתי את ליבי לכך שהוא משיחיסט. ואז עלתה בי השאלה הבאה: אם יבוא מלך משיח אחר, מה תאמר? ענה לי: ברוך הבא. ונחה דעתי.

ואז הוסיף מה שאמרו בשם האדמו"ר הזקן של חב"ד שהמשיח יהיה מתנגד. וכששאלו אותו מדוע? ענה שאם הוא יהיה חסיד המתנגדים לא יקבלו אותו. אבל אם הוא יהיה מתנגד החסידים בוודאי יקבלו אותו (ואינני יודע כמה זה נכון היום לדורנו אצל כל החסידויות הקטנות – י.ד.).

האוצר

לפני כמה שנים עבדו איתי שני אנשים בשם גל ותומר. שניהם היו מהנדסים מוכשרים מאד וחכמים אבל בלי יומרות ספרותיות. בוקר אחד לפני העבודה ישבנו יחד והם ביקשו ממני שאספר סיפור. אז סיפרתי להם את סיפור האוצר שגרסא שלו מופיעה פה:

המעשה מרבי אייזיק ר׳ יעקעליס מקראקא , שבנה הביהכנ"ס בקראקא הנקרא ר׳ אייזיק ר׳ יעקעל׳ש שוהל וזהו כי הר׳ אייזיק ר׳ יעקעליש חלם לו כמה פעמים שיסע לפראג , ושם סמוך לחצר המלך תחת הגשר יחפור בארץ וימצא אוצר גדול ויתעשר , הוא נסע לפראג ובבאו שמה הלך אל הגשר אשר אצל חצר המלך , אבל שם עמדו אנשי חיל ההולכים על המשמר לילה כיום, והי׳ ירא לחפור בארץ לחפש במטמונים , אבל מרוב צערו כי עמל כ״כ בדרך רחוקה, ועתה ישוב לביתו בחוסר כל, הי׳ הולך כל היום סמוך להגשר אנה ואנה , תפוש במחשבותיו וכשחשכה הלך אל האכסניא לנוח. וביום השני וכן ביום השלישי שוב בא בבוקר בבוקר אל המקום הזה, וטייל שם כל היום, ולפנות ערב הלך לאכסניה. השר העומד שם בראש האנשי תיל שומרי ראש המלך , בראיתו יום יום כי איש יהודי הולך שחוח ותוארו כעני המעוטף בצער ויגון , סובב סובב אצל הגשר כל הימים , קראו אליו ושאלו בדברים רכים מה אתה מחפש ועל מי אתה ממתין זה כמה ימים במקום הזה. סיפר לו כל הענין כי כמה לילות רצופים חלם לו כי כאן טמון אוצר גדול , ולמטרה זאת בא לפראג ברוב עמל וטורח. אז פתח השר את פיו שחוק ואמר לו האם הי׳ כדאי שתסע דרך רחוקה כ'כ ע״י חלום , מי זה אשר יאמין לחלומות , הלוא ג ם אני בחלומי אמרו לי שאסע לעיר קראקא ושם נמצא א׳ הנקרא בשמו אייזיק ר׳ יעקעליש , ואם אחפור שם בבית היהודי אייזיק ר' יעקעליש תחח התנור וכירים אז אמצא אוצר גדול , אבל הכי אתן אומן לחלומות אשר שוא ידברו, ולנסוע בשביל זה לקראקא , ואתה עשית שטות כזה לבא לכאן . ויהי כשמוע רבי אייזיק ר׳ יעקעליש דברי השר הבין כי עליו לחפור ולבקש במטמונים בביתו ושם ימצא האוצר , חזר ונסע לביתו וחפש ומצא בביתו תחת התנור וכירים את האוצר ונתעשר, ובנה בהונו הבית הכנסת הנודעת בשם ר׳ אייזיק ר׳ יעקעליש שוהל,

סיימתי את הסיפור. ואז שאל אחד מהם (אינני זוכר מי) אז מה המסר? ענה לו השני שכדי להגיע לאוצר צריך ללכת אחרי חלומות של אחרים.

לא חייבים לכתוב

אחת מנקודות השחרור שלי בחיי הייתה ההבנה שאני לא חייב לכתוב. בראשי התנסח מאמר שלם חד, ברור ועוקצני אבל אז אני מרגיש בליבי שבעצם לא מתאים לי לכתוב את המאמר. הרבה שנים הייתי מאוכזב מעצמי אבל בנקודה מסוימת הבנתי שאני לא חייב לכתוב. לא יקרה שום דבר רע אם אני פשוט אשתוק. השמש תמשיך לזרוח בשמיים. הילדים שלי ימשיכו להעיר אותי בבוקר. המשימות בעבודה לא ייעלמו. העולם ימשיך כסדרו.

האמונה בחשיבותה של הכתיבה או בניסוח חד יותר בקדושת הביטוי היא אמונה רווחת. אם יש דבר המשותף לימין ושמאל, שמרנים ומהפכנים, הוגים ואינטלקטואלים זו האמונה שהאדם צריך לבטא את עצמו. האדם לא יכול סתם לשתוק. הוא חייב לומר. אם עולה לו משהו בראש הוא צריך להוציא אותו. ואם עולה לו משהו לא תקין לראש אז הוא צריך לדאוג שיעלה לו משהו תקין לראש יאמר הרב קוק, אבל לשתוק אסור. חייבים לדבר. ואם הסביבה החיצונית לא מאפשרת לך לדבר אז היא חטאה חטא איום ונורא. היא חסמה את יכולת הביטוי שלך. והאדם כמו שמתרגם אונקלוס הוא "רוח ממלא", יצור מדבר. והחירות נמצאת בדיבור. ואם האדם לא מדבר אז האדם אבוד; כלוא.

חז"ל לא סברו כך. בשביל חז"ל כשם שמצווה לומר דברים הנשמעים כך מצווה לא לומר דברים שאינם נשמעים (יבמות דף סה ע"ב). ישנה מצווה לומר דברים הנשמעים, אולי כדי שהשומעים יתקנו את דרכיהם, אבל ישנה גם מצווה לא לומר דברים שאינם נשמעים. לפעמים המציאות היא בבחינת דברים שאינם נשמעים ואז גם אם יש לך מה לומר עליה ישנה מצווה לשתוק. עדיף לא לדבר. "יישב בדד ויידום, כי נטל עליו.  ייתן בעפר פיהו, אוליי יש תקווה. ייתן למכהו לחי, ישבע בחרפה." כותב ירמיהו במגילת איכה (מכאן רואים דרך אגב שנתינת הלחי השנייה איננה מושג נוצרי אלא מקורה דווקא ביהדות). לא תמיד צריך לדבר. אפשר גם לשתוק.

בתחילת ספר דברים מצטט רש"י את דברי הספרי: "מפני ד' דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה: כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, כדי שלא יהיו חבירו רואהו ומתבייש הימנו, ושלא יהא בלבך עליו, שהתוכחה מביאו לידי שלום. ". לא תמיד כדאי להוכיח ולדבר. לפעמים אם תוכיח תבייש. לפעמים תרגיש שתוכחה אחת איננה מספקת ותתחיל להציק. לפעמים הדברים שתאמר יביישו את חברך או שיגרמו לו שיהא בליבו עליך. לפעמים התוכחה מביאה לידי מריבה במקום לידי שלום. עדיף לפעמים פשוט לשתוק, לא להתווכח ואז ליפול למלכודת של מחלוקת ושנאה . תוכחה עדיף לומר לפני המוות. אחריו כל החשבונות נעלמים.

מכל המקורות הללו עולה גישה מאד מאד שונה מהגישה המערבית הדוגלת בקדושת הדיבור.  לא כל דבר צריך לכתוב או לפרסם. אפשר גם לשתוק.

ציטוטים מהספר הסוס ונערו

הסוס ונערו הוא הספר החביב עלי בסדרת נרניה. בסיס הסיפור הוא המסע שעורכים העבד שסטה והסוס המדבר ברי מארץ העבדים קלרומן לארץ החירות נרניה. אני לא אערוך ניתוח ספרותי של הספר אלא אביא מלוא חופנים ציטוטים ותובנות מהספר.

"עובדה היא שבני אדם מסתדרים זה עם זה טוב יותר כשהם מתכננים תכניות מאשר כשאין להם נושא מוגדר לשיחה"

"בטשבן קיים חוק תנועה אחד: כל מי שהוא חשוב פחות חייב לפנות את הדרל למי שהוא חשוב יותר – אלא אם ברצונו לזכות בצליפת שוט במהלומה בקצה הקהה של הרומח".

"ארויס עשתה מאמץ נואש לדחוף את לזרלין כדי שתפנה לה קצת יותר מקום; אבל מרוב בהלה גברה אנוכיותה של לזרלין והיא השיבה מלחמה שערה וצבטה אותה ברגלה"

"כשם ששירתם אינה מלאה כשירתנו מימרות נבחרות ופתגמים מועילים, אלא כולה אהבה ומלחמה" (הוזיר המזרחי מחווה דעתו על השירה המערבית)

"אחת התוצאות הגרועות ביותר של עבדות ושל פעולה מתוך כפיה היא, שברגע שאין מי שיכפה עליך לעשות דבר מה – אתה מגלה שאבד לך כמעט כליל הכוח לכפות פעולה על עצמך"

"הוא עדין לא למד שהגמול על מעשה טוב בדרך כלל הוא הצורך לעשות מעשה טוב נוסף, קשה וטוב מהראשון"

"ואולם כל עוד תדע שאינך יוצא מגדר הרגיל, – תוכל להיות סוס הוגן ביותר, סוס הוגן וישר"

 

"

התרים את הארץ

פרשתנו, פרשת שלח, עוסקת במרגלים. אולם המילה מרגלים איננה נמצאת בספר במדבר. היא נמצאת בסיפור המקביל בספר דברים  (פרק א).  בספר במדבר הכינוי הוא האנשים התרים את הארץ. לא לרגל את הארץ הם באים אלא לתור בה.  על פי מה ששמעתי מהרב שרלו הטעות הייתה של משה שעירב שני עניינים שונים. עניין אחד היה השליחות של נשיאי העדה לחבב את הארץ על בני ישראל. השליחות הזו הייתה של ריבונו של עולם שרצה שבני ישראל יאהבו את הארץ ויחפצו בה. השליחות השנייה הייתה של ריגול צבאי לברר דרכי כניסה לארץ ישראל ומלחמה מטעם משה המופיעה בספר דברים. טעותו של משה שאיחד בין השליחויות והטיל על נשיאי העדה הנכבדים שליחות של ריגול צבאי שלא הוכשרו לה. וכך במקום להתייחס למציאות הצבאית מולם באופן ענייני, נתקפו אימה ובמקום לשבח את הארץ גינו אותה:

"כח אפס כי עז העם הישב בארץ והערים בצרות גדלת מאד וגם ילדי הענק ראינו שם כט עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמרי יושב בהר והכנעני ישב על הים ועל יד הירדן ל ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה לא והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו לב ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אתה אל בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אתה ארץ אכלת יושביה הוא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות לג ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפלים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם " (פרק יג)

כשיהושע שולח מרגלים לרגל את יריחו הוא לא חוזר על הטעות ושולח שני לוחמים ולא שני נשיאים. ועם זאת בסוף הפרשה אנו קוראים את פרשת ציצית:

לט והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות יהוה ועשיתם אתם ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם (פרק טו)

ואת האזהרה נגד התירה אחרי הלב ואחרי העיניים. למרגלים היו את כל התירוצים שבעולם אבל בסופו של דבר האדם צריך לשלוט על ליבו ועל עיניו. ומי שאיננו שולט על ליבו ועל עיניו והולך בשרירות ליבו, מביא חורבן לעולם ומונע מבני ישראל את הטובה המגיעה להם לעוד ארבעים שנה.

עצמאות מול חירות (דרשה של אחי ליום העצמאות)

היום בסעודת יום העצמאות נדרש אחי לשאת דברים. הנה תמצות הדברים.

בשבח אכסניה שבה התכנסנו אני רוצה לשתף אתכם בשאלה שהתחבטתי בה אתמול בערב. שאלתי את עצמי: מה ההבדל בין חירות לעצמאות? או בניסוח אחר מה ההבדל בין חג הפסח ליום העצמאות?

חשבתי לענות על כך בעזרת השוואה בין שני סיפורים של מלחמה של עם ישראל בעמלק בדור המדבר. עם ישראל יוצא ממצרים. כבר אין רשות אחרים עליו. הרשות היחידה היא של ריבונו של עולם אשר המצוות שלו מבטאות את החובה הדתית והמוסרית שלנו אבל אין עלינו רשות אחרים כמו פרעה. וכאשר העמלקים תוקפים אותנו ברפידים ומזנבים בכל הנחשלים אחריך – אלו הנמצאים מחוץ לענן – ישראל לא מסוגלים להגיב מעצמם. נדרש שמשה יתערב ויגיד לנו מה לעשות:

"ויבוא עמלק וילחם עם- ישראל ברפידים; ויאמר משה אל יהושע בחר—לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנוכי ניצב על- ראש הגבעה ומטה אלוקים בידי; ויעש יהושע כאשר אמר—לו משה להלחם בעמלק ומשה אהרון וחור עלו ראש הגבעה; והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק; וידי משה כבדים וייקחו אבן וישימו  תחתיו וישב עליה ואהרון וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד ויהי ידיו אמונה עד בא השמש ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב"[שמות י"ז,ח-י"ג]

במלחמת עמלק משה מנהל את האירוע עם יהושע ולעם ישראל אין אמירה עצמית. נשווה זאת לפרשה אחרת מסוף מסע ישראל במדבר. שוב מדובר במלחמה, הפעם עם כנענים שעל פי חז"ל היו אלו עמלקים המחופשים לכנענים:

וישמע הכנעני מלך-ערד, יושב הנגב, כי בא ישראל, דרך האתרים; ויילחם, בישראל, וישב ממנו, שבי; ויידר ישראל נדר ליהוה, ויאמר:  אם-נתון תיתן את-העם הזה, בידי–והחרמתי, את-עריהם; וישמע יהוה בקול ישראל, וייתן את-הכנעני, ויחרם אתהם, ואת-עריהם; ויקרא שם-המקום, חורמה. (במדבר כ"א א-ג)

(על פי הפירוש של חז"ל השבי היה שפחה אחת, ואחי שאל מה זכתה אותה שפחה שעם ישראל מסר נפשו עליה? ואז ענה שאולי זו אותה שפחה שראתה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במעשה מרכבה) בסיפור הזה עם ישראל עצמאיים. הם מסוגלים להתמודד בעצמם, לדור נדר, לעמוד בו, ולנצח את הכנענים בעצמם. זה ההבדל בין חירות לעצמאות. חירות מתארת מצב חיצוני שאין רשות אחרים עלינו אבל לאו דווקא יכולת עצמית. עצמאות לעומת זאת מתארת עמידה על הרגלים שלנו, או במילה אחרת, בגרות. יום העצמאות בניגוד לפסח מתאר עמידה על הרגלים שלנו. את המדינה תכננו בעצמנו, השגנו בעצמנו שיתוף פעולה של אומות העולם. הקמנו בעצמנו ונלחמנו על קיומה בעצמנו. זהו חג שאיננו מתאר תלות חיצונית כמו פסח אלא כל כולו אחריות עצמית ובגרות.

חג עצמאות שמח לכולם