בלוג חדש בנושאים כלכליים

לאחר שפרסמתי שני פוסטים בתגובה לפוסטים של עומר מואב הגעתי למסקנה שכדאי לייחד בלוג נוסף לעניינים כלכליים שבו מי שירצה יוכל לקרוא באופן מרוכז פוסטים שלי בנושאים כלכליים. אותם פוסטים ימשיכו להתפרסם פה בבלוג הראשי, רק ששם הם יהיו מרוכזים יותר. בנוסף יש קישור בצד לפוסטים של הבלוג. מקווה שתהנו.

רוזוולט נגד איגודי עובדים במגזר הציבורי

אחת הבעיות הקשות של מדינת ישראל הוא הכוח של איגודי במגזר הציבורי. המגזר הציבורי בהגדרתו הוא מונופול וכאשר ניתן כוח לאיגודי עובדים לפעול במגזר הציבורי הם ישתמשו בו כדי להשתלט על המגזר הציבורי לתועלתם. לאחרונה ראיתי במאמר באתר היהודי שמרני האמריקאי טבלט ציטוט של הנשיא האמריקאי פרנקלין רוזוולט נגד איגודי עובדים במגזר הציבורי שאני חושב שמגדיר את הטענה הזו היטב. תהנו:

All Government employees should realize that the process of collective bargaining, as usually understood, cannot be transplanted into the public service … The very nature and purposes of Government make it impossible for administrative officials to represent fully or to bind the employer in mutual discussions with Government employee organizations. The employer is the whole people, who speak by means of laws enacted by their representatives in Congress … Particularly, I want to emphasize my conviction that militant tactics have no place in the functions of any organization of Government employees … Since their own services have to do with the functioning of the Government, a strike of public employees manifests nothing less than an intent on their part to prevent or obstruct the operations of Government until their demands are satisfied. Such action, looking toward the paralysis of Government by those who have sworn to support it, is unthinkable and intolerable.

אל -תאמר קבלו דעתי שהם רשאים ולא אתה (אבות פרק ד משנה ח)

בשבוע האחרון התפרסם שהתובעת בבית המשפט הפלילי בהאג פתחה בחקירה נגד ישראל בחשד לפשעי מלחמה. על פי הנמסר החשד הוא בשני נושאים שונים, מבצע צוק איתן וההתמודדות עם חמאס בעזה ובניית ההתנחלויות. החלטה על החקירה התקבלה לאחר שהשופטים בבית הדין בהאג החליטו שיש מדינה הקרויה פלסטין אשר זכות ההגדרה העצמית שלה חלה בגבולות שביתת הנשק ב1949. אין ספק שהחלטה זו מסבכת את ישראל כאשר לא רק בניה בהתנחלויות היא פשע מלחמה אלא גם בירושלים המזרחית או בשטח הרחבה של הכותל. כל מה שמעבר לגבולות שביתת הנשק ב1949 שייך לפי זה לערבים וכל פעולה אזרחית של ישראל היא בעצם פשע מלחמה.

היית אומר שההחלטה הזו היא על דעת גורמים באומות העולם בלבד אך האמת היא שיש מחנה שלם בישראל המסכים ואפילו תומך בטענה הזו. מבחינתו הקו הירוק הוא קו הגבול של מדינת ישראל ומה שמעבר לו הוא כיבוש; כן גם הכותל. הפוסט הבא שבו תומר פרסיקו מתנצל שעבר את הקו הירוק ובכך נהנה מפירות הגזל מבהיר את הגישה הזו היטב. בעיני פרסיקו הקו הירוק הוא קו הגבול של מדינת ישראל ואי אפשר לעבור אותו. לאור זאת שיתוף הפעולה של לא מעט גופים ישראליים עם בית המשפט בהאג שהביא להחלטה מהחודש האחרון מובנת למדי. בית המשפט קבע את מה שהם גם ככה חשבו מזמן.

וכאן עולה השאלה האם זה לגיטימי? השאלה איננה על העמדה הזו. העמדה כמובן לגיטימית. השאלה היא על שיתוף הפעולה עם בית המשפט בהאג שדרכו מנסים אותם גורמים לכפות את עמדתם על שאר הציבור בישראל. פשוט וברור ששאר הציבור בישראל סבור אחרת.. מבחינתו מדינת ישראל במלחמת ששת הימים לא כבשה את הכותל אלא שחררה אותו. קו שביתת הנשק המכונה הקו הירוק מעולם לא היה קו הגבול של ישראל והוא במפורש לא הוגדר כקו הגבול של ישראל. הוא סך הכול היה הסכם של הפסקת לחימה באופן מוסכם על ידי שני הצדדים. הניסיון להגדיר אותו כקו גבול של מדינת ישראל שמעבר אליו כל פעולה של ישראל היא פשע מלחמה, הוא ניסיון נואל לכפות את דעתם של אותם אנשים על שאר הציבור בישראל.

אכן, ישנה בעיה הומניטארית בשטחים של אוכלוסייה שאיננה זוכה לזכויות אזרח. זו בעיה סבוכה שאפשר להציע לה פתרונות שונים, החל ממשל עצמי ברוח הסכם אוסלו וכלה בסיפוח כולל של השטחים ונתינת מעמד אזרח לאותם תושבים. להוציא כהניסטים שרופים אשר הפרשנות הפשטנית שלהם לתורה מביאה אותם לשלול זכויות אזרח גם מהערבים בתוך שטחי ישראל אין מישהו שלא ער לבעייתיות הקיימת. אולם מכאן ועד לגזור שקווי שביתת הנשק מוגדרים באופן אנליטי כקו הגבול של מדינת ישראל המרחק רב.

הניסיון הזה הוא ניסיון נואל של אנשים רעים ואלימים אשר מנסים לכפות את דעתם על הציבור באופן כוחני. ועליהם נאמר "אל תאמר, קבלו דעתי, שהם רשאים ואתה אינך רשאי". דומני שרוב ניכר במדינת ישראל לא יסכים לקבל את העמדה הזו. הכותל איננו שטח כבוש וגם לא ארץ ישראל. והתגובה תהיה קשה.

מהר האלוהים להר סיני

בתחילת ספר שמות ההר שבו ניתנה תורה מתואר ההר שבו ניתנה התורה כהר האלוהים. החל ממשה שהולך אחרי צאנו להר האלוהים, לאחר מכן אהרן פוגש אותו בהר האלוהים, אלוהים מתגלה בהר האלוהים עם עשרת הדיברות, ולבסוף, בסוף פרשת משפטים משה עולה אל הר האלוהים. אך בפרשת כי תשא אחרי התיאור הארוך מאד של בניית המשכן משה מקבל את לוחות הברית ומכאן ואילך שם ההר משתנה להר סיני. גם לאחר שמשה שובר את הלוחות בחטא העגל ועולה לקבל לוחות שניים שם ההר נשאר הר סיני. דומה כי מרגע שניתנו הלוחות איבד ההר ממעמדו כהר האלוהים והפך לנקודת ציון גיאוגרפית סתמית – הר סיני.

לא במקרה איננו יודעים את מקומו של הר סיני (למרות המסורת הנוצרית המפוקפקת). להר סיני היה תפקיד היסטורי מוגדר – למסור את הלוחות העדות לבני האדם. לאחר מכן הוא חסר כל חשיבות.

התערבות בנק ישראל שוק המוצרים

בפוסט הקודם הצגנו את התערבות בנק ישראל בשוק ההלוואות דרך קביעת מחיר מקסימום לשער הריבית. בפוסט הנוכחי נבחן כיצד משפיעה ההתערבות הזו על שוק המוצרים. לרוב ההתערבות הזו בשוק ההלוואות מוצדקת בטענה של שמירה על רמת המחירים. בשנים האחרונות ההתערבות הזו הוצדקה לאור החשש מהמשבר הכלכלי. בפוסט הזה נבחן מה עושה ההתערבות הזו בפועל ומה המחיר שלה. שוב מדובר בהצגה טכנית של התהליך ועם הקוראים הסליחה..

לצורך הפשטות אני מניח שהתהליך מתרחש על מוצר אחד אשר שאר המוצרים אדישים לו. נניח שאנו נמצאים בשווי משקל וחל בשיקוי שינוי הגורם לעקומת ההיצע לרדת כלפי מטה. זה יכול להיות שינוי טכנולוגי או ירידת מחירים של מקורות יצור בין לאומיים:

כתוצאה מהירידה חל שינוי בנקודת שווי המשקל ונקבע מחיר נמוך יותר בכמות גבוהה יותר אשר מביאה לגידול בעודף הצרכן. בנק ישראל מחליט להתערב ודרך שוק ההלוואות קובע מחיר מקסימום לשער הריבית שאותו הוא מכסה בעזרת הדפסת כסף והלוואתו למשקיעים. למשקיעים יש יותר כסף עכשיו וכתוצאה מכך נקודת העלות השולית שלהם איננה מוגבלת למחיר של שווי משקל כמו קודם. הם יכולים לשכור יותר פועלים לקנות יותר מכונות ולהגדיל את הייצור שלהם. כתוצאה מכך מחיר המוצר עולה ונע לכיוון המחיר שקובע לו בנק ישראל (נקודת שווי משקל בנק ישראל)

מה שאני מתאר כאן איננו מתאר נקודת שווי משקל. הוא לא מתאר את התנועה של הביקוש בעקבות הגידול בהכנסות (הטרפז האדום) אולם גם בלי ניתוח מדויק ניתן לראות שהצירוף של הטרפז האדום והמלבן הירוק איננו מספיק לכסות את המלבן החדש של המכפלה של מחיר ראשוני כפול כמות בנק מרכזי. מה שאני מתאר הוא חיתוך בזמן וכדי לממן את ההתרחבות נצרך התרחבות נוספת בעתיד. מה שבטוח שעליית המחירים מוחקת את הגידול בעודף הצרכן ומעבירה אותו במידה רבים לגורמים אחרים כמו המשקיעים וגורמי היצור החדשים שגויסו לעבודה. מסיבה זו הדפסת כסף מבחינתי היא סוג של מס. היא מעבירה נכסים מהציבור לידי גורמים אחרים דרך פגיעה בעודף הצרכן. במקום לתת למחירים לרדת וכך לשפר את רמת החיים של כולנו בנק ישראל מקפיד לשמור על רמת מחירים קבועים אם לא גדלה ואת המחיר כולנו משלמים. את הגידול בכמות הכסף בישראל שהוכנס בעזרת הלוואות אפשר לראות כאן:

בקובץ המצורף ניתן לראות ניסיון שלי ושל נ.כ. לחקור את האפשרות של שמירה על יציבות מחירים לאורך זמן. מסיבות שונות הניסיון הזה לא פורסם בבמה מסודרת :

התערבות בנק ישראל בשוק ההלוואות הצגה טכנית

בפוסט הבא אני אציג את הביקורת שלי על עומר מואב באופן טכני. כפי שאראה את קביעת שער הריבית צריך להבין כקביעת מחיר מקסימום אשר את ההפרש בין הביקוש להיצע מכסה בנק ישראל בעזרת הדפסת כסף. נתחיל במודל פשוט של ביקוש והיצע שבו שער הריבית נקבע במפגש שבין היצע החיסכון של החוסכים לביקוש להלוואות של המשקיעים. גם כאן כמו בכל הצגה של ביקוש והיצע הביקוש למוצר עולה ככל שמחירו יורד ובמקביל היצע המוצר עולה ככל שמחירו עולה:

This image has an empty alt attribute; its file name is image.png

מה קורה כאשר בנק ישראל קובע מחיר מקסימום לריבית? מצד אחד היצע החיסכון יורד. מצד שני הביקוש להלוואות עולה שכן הריבית יורדת. נוצר פער בין ביקוש להיצע שנסגר על ידי הדפסת כסף של הבנק המרכזי שאותו הוא מלווה למשקיעים:

This image has an empty alt attribute; its file name is image-1.png

בהצגה הזו כבר ניתן לראות את ההטעיה של עומר מואב. שער הריבית זהה לשער שקובע בנק ישראל אך במקום להיות תוצאה של המפגש בין ביקוש להיצע כפי שטוען עומר מואב הוא מושג על ידי הדפסת כסף והלוואתו למשקיעים. בפוסט הבא נראה כיצד זה בא לידי ביטוי בשוק המוצרים.

עומר מואב מטעה

בפוסט שלו נגד ירון זליכה עומר מואב טוען שאין משמעות לריבית גבוהה או נמוכה. אני אביא את הטיעון שלו ואצביע על כשל בטיעון שלו

"

  1. הגורם שמשפיע על מחירי נכסים ועל החלטות השקעה זו הריבית הריאלית: הריבית הנומינלית (שקלית בישראל) בניכוי אינפלציה
  2. מנקודת המבט של הפרט/חברה עסקית הריבית נתונה, ויש לה השפעה על צבירת העושר ועל החלטות השקעה (מבנים, ציוד, מכונות, מחקר ופיתוח)
  3. ברמה המקרו כלכלית, הריבית היא תוצאה של שיווי משקל כללי. הריבית הריאלית נגזרת מהתשואה הריאלית (השולית) בניכוי פרמיית סיכון. אם למשל התשואה הריאלית על השקעות ריאלית בעולם, בניכוי פרמיית הסיכון, היא אפס, אז הריבית הריאלית היא אפס.
  4. ההשפעה של בנקים מרכזיים על הריבית הריאלית מצומצמת. הבנק קובע את הריבית השקלית, לא הריאלית.
  5. לכן, מנקודת המבט המקרו-כלכלית, השאלה אם ריבית גבוהה זה טוב או רע היא שאלה מוזרה. הריבית הגבוהה נקבעת בשיווי משקל, היא לא הגורם, היא התוצאה. היא מושפעת מהיצע האשראי (=החיסכון) והביקוש לאשראי להשקעה ריאלית."

עד כאן הטיעון של עומר מואב. מה הבעיה בטיעון הזה? הפער בין טענה 1 לטענה 4. בטענה 1 טוען מואב כי ריבית ריאלית היא נגזרת של הריבית השקלית בניכוי אינפלציה. כלומר אם בנק ישראל ישפיע על הריבית השקלית למשל על ידי הדפסת כסף והלוואתו למלווים תשנה גם הריבית הריאלית. הלווים יוכלו לשלם פחות ריבית כי היצע ההלוואות יגדל. זה יבוא על חשבון הציבור ויוקר המחיה של הציבור אבל עדין הריבית הריאלית תשתנה. בטענה 4 טוען לעומת זאת מואב שהריבית הריאלית לא מושפעת מהריבית השקלית אלא היא תוצאה של שווי המשקל בין היצע ההלוואות לביקוש להשקעות. אך אם היצע ההלוואות משתנה כתוצאה מהדפסת כסף בנוסף לחיסכון של הציבור, הריבית הריאלית בהחלט משתנה ולכן עומר מואב מטעה.

הרב והנזיר

היינו שני חברים. הוא היה שליט המבוך. שלט במחשבות שלנו, בדמיונות שלנו ובתקוות שלנו. כשתלמידים שלי מסתכלים עלי הם רואים רב, אדם מבוגר עם זקן העוסק בנושאים לא חשובים כמו חינוך, הלכה ומחשבת ישראל. מה להם ולרב שלהם? הוא בוודאי לא קשור לדברים המעסיקים אותם. למעשה אני עדין חי בעולם הD&D. יש מעט חברים שמבינים זאת, את רובם לא ראיתי כבר שנים. כולנו התגלגלנו. הוא אולי התגלגל הכי רחוק. רק שהמבוך שאנו רואים מול העיניים השתנה. כיום אני בעיירת פריפריה סתמית נלחם על תחיית האומה. האומה קמה לתחייה ואני פרט אחד השותף במאבק של תחיית האומה. קוראים לזה גרעין תורני אולם הקוראים מפספסים את הנקודה. גרעין תורני הוא רק חלק מכוחות החיים של האומה הנאבקת למצוא את מקומה. מבחינה זו לא הרבה השתנה מאותן שנים ששיחקנו D&D. גם אז היינו אבירים או פייטנים המבקשים הרפתקה. האם אנו מחפשים הרפתקה היום? אפשר לומר שההרפתקה מצאה אותנו. ישנם אנשים המאמינים בנורמליות. הם קוראים לזה שלום. יש בזה משהו חיובי מאד. להשתית את האומה על בסיס יציב של כלכלה, ביטחון, תרבות ועוד. אולם נורמליות זו איננה יכולה לכרות את הענף שעליה היא יושבת של תחיית האומה. רק הכרה באיתנותה של תחיית האומה וקבלה של הלגיטימיות שלה בכל רבדי המציאות תאפשר את הנורמליות שכל כך מיוחלת ואת השלום. הרפתקת הD&D שלי היא לבסס את תחיית האומה. להחזיר את האמונה לאנשים אשר הסביבה הפריפריאלית שלהם נותנת להם הרגשת ניתוק וייאוש המביאים לרפיון ידיים וחולשה. במובן זה אינני שונה מהם. גם אני פועל מתוך תחיית האומה והחיבור שלה לארצה אולם הקשר שלי עם הקודש נותן לי נקודת מבט אחרת. זהו תפקידו של הגרעין התורני להזכיר לאנשים את האור ואת האמונה שייתן להם את הכוח להמשיך לפעול. לא להתייאש מול הגורמים הזרים ולא לפחד. השם איתנו וככל שנבין זאת נפחד פחות ונתאמץ יותר. זו הרפתקת D&D אולם זו ההרפתקה הגדולה מכולם שממנה איננו יכולים לברוח ואיתה אנו חייבים לחיות.
גם חבר שלי חי בהרפתקת D&D אולם ההרפתקה שלו היא שונה כשם שהחיים שלו שונים. הוא היה הגדול מכולנו בכוח דמיונו, בעוצמת כישרונותיו וביכולת הדרמטית שלו. מה שאנו חשבנו שאנו עושים בעודנו מדשדשים בחיינו הבורגניים הוא פרץ קדימה בכוח כשרונו. החיים לא האירו לו פנים. בגיל צעיר התייתם מאביו. אימו לא יכלה להכיל אותו ובקושי הצליחה לדחוף אותו לתיכון. משם התגלגל לו הלאה. צבא הוא לא עשה. לא בגלל רצון להשתמט. סביר להניח שהצבא ביקש להשתמט ממנו. הוא התחבר לקבוצת תיאטרון רוסית ושם פיתח את כישורי המשחק שלו. אולם המשחק איננו החיים. המשחק מתרחש ליד החיים והוא רצה את ההרפתקה עצמה. להיות הדמות של עצמו. השחקנים בוראים עולם במשחקם ואז סוגרים אותו כשהם חוזרים הביתה לחייהם הרגילים. אך אצלו החיים הרגילים היו הבעיה. הוא ניסה ללמוד זוהר אולם העולם שלו היה קודר מידי בשביל זוהר והוא הכיר את העולם החרדי יותר מידי טוב מכדי להישבות בקסמיו. הוא נשאר מאמין – כולנו נשארנו מאמינים – אולם יהודי הוא לא נשאר. הוא קם והתנצר, עזב את המשחק ונעשה נזיר. והיום הרפתקת הD&D שלו היא להיות נזיר של הנוצרים.
שנינו נשארנו שחקני D&D רק שהמבוך שאנו רואים מולנו שונה. דומה אבל שונה. כבר איננו יכולים לשחק יחד באותו מבוך כמו שעשינו כשהיינו ילדים. מה יקרה אם נפגש שוב? האם נראה אחד אצל השני את המבוך של האחר? האם כל מה שהוא יראה יהיה את הרב ואני את הנזיר? או שאולי נזכר באותם ימים תמימים כשהיינו יורדים ליער ירושלים לשחק ולשיר את שירי הפתיחה של הטלוויזיה החינוכית?