מאי דהווי הווי (מה שהיה היה)

"הוא העלה את הרוחות של הגיבורים והמגים כדי לתת עצה למושלים של פלן במלחמותיהם ובבעיות ממשלם. ומה קרה? עצת המתים איננה מביאה תועלת לחיים. זמנים רעים באו על פלן. המג האפור גורש. הוא מת ללא שם." (החוף הרחוק ביותר, אורסלה ק. לה-גווין)

דני אורבך מספר לנו שהעניין בהיסטוריה הולך ופוחת. פחות סטודנטים, פחות תקנים, פחות תקציבים. הציבור
הרחב צורך היסטוריה פופולרית אבל ההיסטוריה האקדמית הולכת ונחלשת. עץ ההיסטוריה עדין נושא פירות אבל
שורשיו המחקריים הולכים ומתייבשים.
אורבך נתון במילכוד מסוים. הוא לא יכול להצדיק את ההיסטוריה ככזו המצדיקה את עצמה, למשל, כמו שהחרדים
מצדיקים לימוד תורה. לימוד תורה, בעיני החרדים, נצרך בפני עצמו. לפי הגמרא לולי לימוד התורה היצירה,
העולם עצמו, היה חוזר לתוהו ובוהו. לימוד תורה הוא גן עדן, הוא העולם הבא. וראוי שכל המוסדות החברתיים
יתמכו בו. היסטוריה מתקיימת בעולם חילוני וככזה היא צריכה לשרת צורך חברתי מסוים. ההיסטוריה גם לא
נכללת בקלות במכלול המדעי השלם. גם אסטורנומיה וגיאולוגיה הם תחומים היסטוריים אבל אף אחד לא מכחיש
את השתייכותם למדע. היסטוריה לעומת זאת שייכת למדעי האדם או הרוח. היא לא מדע טבע וככזו היא
מפוקפקת. מה בצע לנו כי נמשיך לתחזק אותה?
ולבסוף השאלה הקשה ביותר מה זה משנה מה היה? מה שהיה היה. בלשון הגמרא "מאי דהוי הוי". אנשים
חילוניים נוטים להסתכל בהתנשאות על הגמרא הזו אבל כנראה לא באותה התנשאות שהגמרא עצמה מסתכלת
עליהם. מה זה חשוב מה היה? האם הידיעה שלסבא של סבא של סבא שלי קראו משה או בערל משנה משהו?
פעם חפרתי במאגר גאנולוגי מסוים במשפחה שלי. גליתי עוד דור אחד לפני הדור שידענו עליו. קראו לו פנחס.
גליתי גם שדרך שלשלת רבנים מסוימת מצד סבתא של אבא שלי אנחנו צאצאים של רש"י, מה שכבר ידעתי
מחישוב סטטיסטי פשוט (אם תעלה 2 בחזקת 30 תבין שאתה צאצא של כל יהודי שחי לפני 1000 שנה בערך).
ואז הבנתי את מה שסבא שלי טען. אין לזה שום משמעות. אם אתה יהודי פשוט ממזרח אירופה אז מה משנה
איך קראו להוריך או לאחיך? את מה שחשוב העבירו לי – אני יהודי ואני לוי. מעבר לזה מה פריטי המידע הללו
משנים לי?
אנשים העבירו את חנוכה שלהם בהרצת דחקות על נס פך השמן. לטעמם ההיסטוריה של המרד החשמונאי כולל
המריבה חסרת המשמעות של מנאלוס ויסון הם הנקודה המרכזי של סיפור חנוכה. מה שהם שכחו שבשביל חז"ל
בתקופת הגמרא, 500 שנה אחרי החשמונאים, מרד החשמונאים חסר כל משמעות. כאשר בית המקדש חרב,
הישוב היהודי בארץ גלה, ובית חשמונאי אבד לחלוטין (עד כדי כך שהגמרא מחליטה שכל מי שטוען שהוא מבית
חשמונאי הוא עבד מצאצאיו של הורדוס), איזה משמעות יש לחנוכה? חנוכה היה צריך להתבטל כמו שהתבטלו
שאר המועדים הלאומיים של בית שני הרשומים במגילת תענית. הסיבה שחז"ל השאירו את חנוכה הייתה בגלל
שהם הבינו שיש בחנוכה משמעות רוחנית החורגת מההקשר ההיסטורי של מרד החשמונאים בבית שני. הנס
גילה נגיעה בנצח שיש לו אמירה לדורות; גם כאלו שכבר מזמן לא ידעו מה היא חירות מדינית. 
בשביל הגמרא היסטוריה זה בזבוז זמן. לא משהו שאדם בוגר שעומד על דעתו יטרח לעשות. את הלקחים
הנדרשים לחיות בגלות ריכזה הגמרא עצמה בעקבות התנ"ך. כבר ירמיהו, נביא החורבן, הורה כיצד להסתדר
בגלות. במשך הדורות התווספו עוד תובנות והבנות אבל לא כאלו שדרשו ניתוח היסטורי מדוקדק. את סיפור
המרד הגדול שיוספוס פלאוויוס טרח וכתב על מאות עמודים תמצתו חז"ל לסיפור קצר של קמצא ובר קמצא
שעיקרו – תמנעו ממריבות פנימיות לגלוש החוצה לשלטון עוין.  על פי ההיסטוריון יורי סלזקיין בספרו הגדול
"המאה היהודית" הגישה של הגמרא אופיינית לעמים מרקוריאנים (על שם האל הרומי מרקור) אשר אסטרטגיית
ההשרדות שלהם היא שוליות חברתית, ניטרליות פוליטית, התרכזות בעסקים וניתוק מהדיון הציבורי הרווח.
סלזקיין מציין בספרו עוד עמים מרקוריאניים כמו הארמנים באימפריה העותמנית, הסינים בדרום מזרח אסיה ועוד.
את העמים הללו מנגיד סלזקיין לעמים אפולוניים (על שם האל היווני אפולו) אשר אסטרטגיית ההישרדות שלהם
כוללת הקמת ארגונים פוליטיים דוגמת המדינה, לחימה במלחמות ופונקציית יצור חקלאית. הניתוק היהודי מהווה
הפוליטי בתור עם הגולה מארצו מפני חטאיו לא היה באג אלא פיצ'ר. מציאת החן של יהודי חצר דוגמת יוסף,
דניאל, מרדכי ואסתר נבעה מכך שהיות ולא היה להם קרקע כבעלי אצולה הם לא איימו פוליטית על המלך.


הגמרא במסכת שבת דנה באיסור של עשיית ענייני חול בשבת, איסור אשר מקורו בדברי הנביא ישעיהו "אם
תשיב משבת רגלך, עשות חפצי וקראת לשבת עונג" (ישעיהו נח יג) ובין האיסורים היא מציינת את האיסור לעיין
בשטרי הדיוטות, מסמכים הקשורים לענייני החול. התוספות במסכת שבת דן בשאלה מה כולל האיסור הזה והאם
הוא כולל קריאה בספרי מלחמות  בלעז בשבת: "ומיהו אותן מלחמות הכתובין בלע"ז נראה לרבינו יהודה דאסור
לעיין בהן, דלא גרע מהא דתניא בפ' שואל (לקמן קמט.) כתב שתחת הצורה והדיוקנאות אסור לקרות בהן בשבת". על הדרך דן התוספות בשאלה האם בכלל מותר לקרוא את הספרים הללו: "ואפילו בחול לא ידע ר"י מי
התיר דהו"ל כמושב לצים" (דף קטז ד"ה וכ"ש בשטרי). לדעת ר"י, רבינו יצחק הזקן מדנייפרא מגדולי בעלי
התוספות, ספרי מלחמות אינם רק בזבוז זמן וביטול תורה אלא ממש מכשלה מוסרית של מושב ליצים. בקוטב
הנגדי נמצא, מי אם לא, הרמב"ם. הרמב"ם נשאל על ידי חכמי מרשלייה בענין האסטרולוגיה. הרמב"ם, פילוסוף
אריסטוטלי, שלל מכל וכל את הקשר בין העצמים שמעל גלגל הירח לעצמים שמתחתיו (טענה שהופרכה לאחר
מכן בידי ניוטון על בסיס ניתוח חוק המשיכה והתופעות האמפיריות של גאות ושפל). כתוצאה מכך שלל הרמב"ם
את האסטרולוגיה מכל וכל. לא נתקררה דעתו של הרמב"ם ובאגרת הוא מאשים את המשיכה לאסטרולוגיה
בחורבן בית המקדש:
"וזו היא שאבדה מלכותנו והחריבה בית מקדשנו והאריכה גלותינו והגיעתנו עד הלום. שאבותינו חטאו ואינם, לפי
שמצאו ספרים רבים באלה הדברים של דברי החוזים בכוכבים, שדברים אלו הם עיקר עבודה זרה, כמו שביארנו
בהלכות עבודה זרה, טעו ונהו אחריהן, ודימו שהם חכמות מפוארות ויש בהן תועלת גדולה, ולא נתעסקו בלמידת
מלחמה ולא בכיבוש ארצות, אלא דמו שאותן הדברים יועילו להם. ולפיכך קראו אותם הנביאים סכלים ואווילים."
בעיני הרמב"ם, אולי הריאליסט ביותר מבין חכמי ישראל, לימוד ספרי מלחמות לא רק שהוא מותר אלא שהוא
הכרחי, ההיסטוריה משרתת את צרכי הציבור ולכן צריך ללמוד היסטוריה. הוא בוודאי היה מחזיק מחלקה
להיסטוריה עם היסטוריונים צבאיים. בויכוח בין הרמב"ם לר"י קל לנו לקחת את הצד של הרמב"ם מול ר"י. קודם
כל על הרמב"ם שמענו בעוד של ר"י אין רבים ששמעו. וכציונים מעשיים שמאמינים כי חזרה לארץ תגיע באופן
ריאלי בוודאי שקל לנו יותר עם הריאליזם הרמב"מיסטי מאשר עם הבוז להיסטוריה של ר"י אך מבט שקול יותר
מראה שזה לא כל כך פשוט. כאחד מגדולי הלמדנים התלמודיים בכל הדורות ר"י לא נפל בכלל מהרמב"ם’
ובמבט היסטורי לסוגה הספרותית שהוא פיתח בתוספות של השוואת מקורות תלמודיים שונים יחד עם עיון
מדוקדק במבנה הסוגיה היתה בוודאי השפעה רחבה יותר מאשר הרמב"ם. הסוגה שהוא פיתח המשיכה מבעלי
התוספות לראשוני ספרד, הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א, הר"ן ומשם לאחרונים, מהרש"א, פני יהושע, צל"ח ועוד.
אי אפשר לדחות את ר"י בקש. אבל מעבר לכך בעמדה הרמב"מיסטית טמון מוקש שעליו עומדים דני אורבך ואור-
אל ביילינסון. אם העניין בהיסטוריה הוא תועלתני אז הציבור הוא מי שמגדיר את התועלת. הדחף לספק את רצון
הציבור הוא שבשבת שיכולה להתחלף במהירות גדולה יותר משבשבת רוח. אתמול היסטוריונים של מלחמות נהנו
מתקציבים מוגברים והיום היסטוריונים של מגדר, תחום שלמרבה המבוכה מקורות היסטוריים שותקים לגביו
אפילו יותר מאשר מלחמות. בחירה בתועלתנות היא חרב פיפיות היוצרת את המשבר הנוכחי שאיתו פתח דני
אורבך את הדיון.


ערב שבת שובה לפני שנה וחצי דיבר הרב אהרן בוטבול בתוכניתו ברדיו בימי שישי ושיתף את הציבור בהחלטה
שקיבל לשבת שובה אותה שנה. נהוג בשבת שובה להחמיר יותר משאר השנה כדי לעורר את האדם לתשובה.
הרב בוטובול, איש הלכה מובהק עם תוכנית שאלות ותשובות פופלרית ברדיו קול ברמה, סיפר שבשבת הזו הוא
החליט להחמיר כשיטת הרמב"ם בעניין שטרי הדיוטות ולא לקרוא ספרי היסטוריה במהלך השבת כפי שהוא נוהג
כל השנה. במשך כל השנה הוא מתיר לעצמו על פי שיטת הרשב"א אבל בשבת הזו הוא יחמיר. ראינו קודם כי
שטרי הדיוטות אסורים בשבת ובשביל הרמב"ם כל מה שאיננו תורה הוא בגדר שטרי הדיוטות. מאה שנה אחר
הרמב"ם נשאל הרשב"א האם מותר להתעסק עם אצטרולב בשבת או שזה בגדר שטרי הדיוטות? הרשב"א התיר.
השולחן ערוך מביא את שתי השיטות ופוסק להקל כמו הרשב"א (שו"ע אורח חיים סימן שז סעיף יז). סיפר הרב
בוטובול שבמשך השנה הוא נוהג לקרוא ספרי היסטוריה על מלחמות נפוליון בשבת ורואה בכך התר לאור שיטת
הרשב"א. בשבת שובה הוא יחמיר כשיטת הרמב"ם. מדוע הרשב"א מתיר להתעסק עם אצטרולב בשבת? לא
בגלל התועלת. אם היה בכך תועלת חומרית זה היה הופך למעשה של חול ונאסר. הסיבה היא כי יש ערך עצמי
בחכמה ובמדע שמתיר אותו בשבת. אצטרולב בתקופה ההיא עמד בחזית המחקר המדעי ויש ערך עצמי במדע.
גם בהיסטוריה טוען הרב בוטבול יש ערך עצמי ולא רק תועלתני. ההיסטוריה מבטאת חכמה והחכמה היא חשובה
מצד עצמה ולא רק מצד התועלת שבה. אם נמשיך את קו הטיעון של הרב בוטבול גם לספרות טובה יש ערך עצמי
שכן היא מבטאת חכמה. היא הופכת את האדם לנאור. קריאה בעגנון או בהאקלברי פין או בקוסם מארץ ים
מבטאת חכמה.

הסיבה שאנחנו מתעניינים בהיסטוריה, במדע, בספרות, באומנות ובכלל המקצועות הללו איננה בגלל ההיבט
התועלתני שלהם, בגלל שאיזו היסטוריונית טרחנית מתקנת לכאורה פוליטיקאים פופליסטים שגם ככה לא
מתייחסים אליה כפי שהציע אור-אל ביילניסון. ההיבט התועלתני בהיסטוריה חשוב ועדיף להתעסק בספרי
מלחמות ובלימודם במקום באסטרולוגיה. אבל הסיבה המרכזית שאנו עוסקים בהיסטוריה היא שבזכות
ההיסטוריה אנחנו נוגעים בחכמה והחכמה מאירה אותנו והופכת אותנו לאנשים נאורים יותר, הומניים יותר,
מודעים יותר. לא סתם טענו היוונים כי העניין בהיסטוריה מגיע מאחת המוזות, קליאו. יש בה בהיסטוריה משהו
החורג מהכאן ועכשיו לעבר הטוב והנכון.
מבחינה פרקטית כדאי לתלמידי החוג להיסטוריה לא להסתמך על המקצוע הזה כאפיק פרנסתי. עדיף שילמדו
מקצוע נוסף לצידו או שיהיו מוכנים לעשות הסבה בעתיד משהו אחר. ועם זאת כמו בלימוד תורה, הסיבה שאנשים
עוסקים בהיסטוריה ומתעניינים בהיסטוריה איננה נובעת מהתועלת שבהיסטוריה אלא מהערך העצמי שבה. יש
תקופות של התרחבות ויש תקופות של צמצום אבל העניין האמיתי בהיסטוריה נובע מהערך העצמי שבה ולא
מתועלת חיצונית. בעולם שלנו אני מאמין שדברים צריכים לדבר בעד עצמם. גם ההיסטוריה צריכה לדבר בעד
עצמה.

תסריט מדינת הכולל

אנשים תוהים מה ההצעה של החרדים למדינת ישראל? מה יקרה אם מדינת ישראל תגיע לשליש חרדים ב2065? התשובה פשוטה ההצעה החרדית היא מדינת הכולל. מדינה שבה כל הגברים היהודיים לומדים תורה בכולל והנשים והגויים עובדים. במידה רבה המציאות כבר הולכת לשם. הגידול באחוז המבקשים פטור משירות צבאי לשם לימוד תורה מחייב את הצבא להכניס נשים לתפקידי לחימה שקודם גברים מילאו. גם המחסור בכוח אדם בתפקידי הובלה וכדומה מוביל את הצבא להשתמש בערבים על ידי מיקור חוץ של התפקידים הללו. זה אמנם בעייתי מבחינה ביטחונית; נשים לא בנויות מבחינת פיזית להרים פגז טנק. נהגים ערביים לא מתייצבים לשירות בזמן מלחמה בעזה, אבל אין לצבא ממש ברירה. על חוסר הברירה הוא מחפה בשיח פרוגרסיבי/כלכלי. במדינת הכולל נשים יהיו הכל. הן יעבדו, הן יהיו מדעניות, רופאות, כבאיות, ואם יש איזה מקצוע שחייבים בשבילו גברים אז בשביל זה יש לנו כאן ערבים. אנשים חושבים שלחרדים מפריע שנשים משרתות בצבא או לומדות באקדמיה. להיפך, הם מעודדים את זה. וכי יפריע לחרדים שנשים יתגייסו לצבא שכולו נשים? מה פתאום. העיקר שגברים יהודיים ילמדו תורה. ומה אם יש גבר יהודי שאיננו מאמין חס וחלילה? באמת רחמים עליו. אותו לא יכריחו ללמוד תורה.

כמה תחזיות פוליטיות

אתמול פגשתי חבר טוב. בעבר היינו נוסעים ביחד ומדסקסים הרבה פוליטיקה. גם כאן היה לנו מה לדקסקס ובעקבות השיחה התחדדו לי כמה נקודות.

החדשות המרכזיות ביותר כרגע הן שהגל האדום התברר כאדווה. כן הרופבליקנים כנראה לקחו את הבית אבל בסנאט הם בקרב צמוד. המועמדים של טראמפ כשלו והמפלגה הרפובליקנית מפולגת ללא תקנה בין טראמפיסטים ושמרנים. הממשל הדמוקרטי בהחלט יכול להמשיך עוד שנתיים לקדנציה נוספת. במצב הזה אי אפשר להתפרע. צריך לחזור לימי אובמה, להוריד את הראש ולנווט את ההתנהלות בחכמה ובשיקול דעת. המשמעות הראשונה של העובדה הזו שסמוטריץ' לא יכול להיות שר הביטחון. זה מתכון לפיצוץ. לכן שר הביטחון יהיה גלנט.

אם סמוטריץ' לא יקבל את הביטחון הוא ידרוש את האוצר. היות וסמוטריץ' ובן גביר מגיעים כגוש אחד הם המפלגה השניה בגודלה ובהתאם לכך הוא יכול לדרוש את האוצר. דרעי יסתפק בתיק הפנים. גם ככה הוא מעדיף להיות באזור הדמדומים ולא באור הזרקורים. מי כמוהו יודע איזה נזק זה עשה לו במשך השנים. בן גביר ילך למשרד הפנים ונראה שיש לו כבר תוכניות אופרטיביות. יריב לוין יקח את המשפטים.

מבחינת הרפורמות המשפטיות נראה שפסקת ההתגברות כבר בפנים. ביבי מפנים את הלחץ הכללי ויודע שלא יוותרו לו. רפורמה נוספת תהיה לדעתי במשרד היועץ המשפטי. כאן נראה שהיועצת המשפטית, גלי בהרב מיארה, בדומה לבורבונים לא שוכחת דבר ולא לומדת דבר ונופלת לכל בור בדרך. הכניעות שלה לסער וללפיד מצד אחד והבוז לליכוד גורמים לכך שאפילו הליכוד לא ירצה לעבוד איתה. מה שמזמין חוק של פיצול תפקיד היועץ המשפטי והחלפתה. הרפורמה השלישית היא שינוי שיטת הבחירות של שופטים. מבחינת נתניהו הוא ירצה למסמס אותה וכאן המבחן של השותפים שלו ושל האנשים בליכוד.לוודא ששיטת בחירת השופטים תשקף יותר את הציבור. רק נעיר שהפיאסקו של כישלון עיסקת הטיעון שניסה לרקוח אהרון ברק בין ביבי לפרקליטות אומר שכרגע אין לאהרן ברק מנופים על ביבי.

חוק צרפתי לא יעבור וביטול עברת הפרת אמונים לא יחול על משפט ביבי. זה היה גמיק נחמד של סמוטריץ' לפני הבחירות אבל עכשיו לא שווה לו להעביר את החוק ולאפשר לנתניהו להפיל את הקואליציה. מה שיקרה לדעתי שלאחר שיעבירו כמה חוקים שיסדירו את העניינים מול המערכת המשפטית כמו סעיף ההתגברות ועוד כמה חוקים יגיע נתניהו להסכם טיעון עם הפרקליטות לפיו יורידו את סעיף השוחד והוא יודה בכמה סעיפים של הפרת אמונים בתמורה לפרישה מהפוליטיקה בסיום הקדנציה. גם ככה הוא מתכנן לפרוש בסוף הקדנציה אז אין סיבה למה לא להגיע להסדר טיעון.

יש דיבורים על הצטרפות של גנץ וחבריו לקואליציה אבל בשלב זה הם ישארו דיבורים. בע"ה יבוא שלום עלינו ועל כל עם ישראל.

סתירת זקנים בנין, בנין נערים סתירה

בבחירות האחרונות הצבעתי מחל לנתניהו. זה מוזר כי במובנים רבים אני דווקא מזדהה עם המהלך המהפכני של הציונות הדתית. ובכל זאת ברגע האמת הצבעתי ביבי למרות שברור לי שאם הוא יוכל, הוא יעדיף ללכת עם גנץ ולא עם בן גביר וסמוטריץ'. ועולה השאלה מדוע? למה ביבי?

והתובנה עלתה בי אחרי הרבה שנים כי סתירת זקנים בנין, בנין נערים סתירה. הגמרא במסכת מגילה דף לא עמוד ב נותנת סימן לדבר על רחבעם בן שלמה. נזכיר כי כאשר עלה רחבעם בן שלמה למלכות פנה אליו העם וביקש הקלה במיסים.:

וַיִּוָּעַ֞ץ הַמֶּ֣לֶךְ רְחַבְעָ֗ם אֶת־הַזְּקֵנִים֙ אֲשֶׁר־הָי֣וּ עֹמְדִ֗ים אֶת־פְּנֵי֙ שְׁלֹמֹ֣ה אָבִ֔יו בִּֽהְיֹת֥וֹ חַ֖י לֵאמֹ֑ר אֵ֚יךְ אַתֶּ֣ם נֽוֹעָצִ֔ים לְהָשִׁ֥יב אֶת־הָֽעָם־הַזֶּ֖ה דָּבָֽר׃ ז וידבר (וַיְדַבְּר֨וּ) אֵלָ֜יו לֵאמֹ֗ר אִם־הַ֠יּוֹם תִּֽהְיֶה־עֶ֜בֶד לָעָ֤ם הַזֶּה֙ וַֽעֲבַדְתָּ֔ם וַעֲנִיתָ֕ם וְדִבַּרְתָּ֥ אֲלֵיהֶ֖ם דְּבָרִ֣ים טוֹבִ֑ים וְהָי֥וּ לְךָ֛ עֲבָדִ֖ים כָּל־הַיָּמִֽים׃ ח וַֽיַּעֲזֹ֛ב אֶת־עֲצַ֥ת הַזְּקֵנִ֖ים אֲשֶׁ֣ר יְעָצֻ֑הוּ וַיִּוָּעַ֗ץ אֶת־הַיְלָדִים֙ אֲשֶׁ֣ר גָּדְל֣וּ אִתּ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר הָעֹמְדִ֖ים לְפָנָֽיו׃ ט וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם מָ֚ה אַתֶּ֣ם נֽוֹעָצִ֔ים וְנָשִׁ֥יב דָּבָ֖ר אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה אֲשֶׁ֨ר דִּבְּר֤וּ אֵלַי֙ לֵאמֹ֔ר הָקֵל֙ מִן־הָעֹ֔ל אֲשֶׁר־נָתַ֥ן אָבִ֖יךָ עָלֵֽינוּ׃ י וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָ֗יו הַיְלָדִים֙ אֲשֶׁ֨ר גָּדְל֣וּ אִתּוֹ֮ לֵאמֹר֒ כֹּֽה־תֹאמַ֣ר לָעָ֣ם הַזֶּ֡ה אֲשֶׁר֩ דִּבְּר֨וּ אֵלֶ֜יךָ לֵאמֹ֗ר אָבִ֙יךָ֙ הִכְבִּ֣יד אֶת־עֻלֵּ֔נוּ וְאַתָּ֖ה הָקֵ֣ל מֵעָלֵ֑ינוּ כֹּ֚ה תְּדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֔ם קָֽטָנִּ֥י עָבָ֖ה מִמָּתְנֵ֥י אָבִֽי׃ יא וְעַתָּ֗ה אָבִי֙ הֶעְמִ֤יס עֲלֵיכֶם֙ עֹ֣ל כָּבֵ֔ד וַאֲנִ֖י אוֹסִ֣יף עַֽל־עֻלְּכֶ֑ם אָבִ֗י יִסַּ֤ר אֶתְכֶם֙ בַּשּׁוֹטִ֔ים וַאֲנִ֕י אֲיַסֵּ֥ר אֶתְכֶ֖ם בָּעַקְרַבִּֽים׃ יב ויבו (וַיָּב֨וֹא) יָרָבְעָ֧ם וְכָל־הָעָ֛ם אֶל־רְחַבְעָ֖ם בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לֵאמֹ֔ר שׁ֥וּבוּ אֵלַ֖י בַּיּ֥וֹם הַשְּׁלִישִֽׁי׃ יג וַיַּ֧עַן הַמֶּ֛לֶךְ אֶת־הָעָ֖ם קָשָׁ֑ה וַֽיַּעֲזֹ֛ב אֶת־עֲצַ֥ת הַזְּקֵנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר יְעָצֻֽהוּ׃ יד וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם כַּעֲצַ֤ת הַיְלָדִים֙ לֵאמֹ֔ר אָבִי֙ הִכְבִּ֣יד אֶֽת־עֻלְּכֶ֔ם וַאֲנִ֖י אֹסִ֣יף עַֽל־עֻלְּכֶ֑ם אָבִ֗י יִסַּ֤ר אֶתְכֶם֙ בַּשּׁוֹטִ֔ים וַאֲנִ֕י אֲיַסֵּ֥ר אֶתְכֶ֖ם בָּעַקְרַבִּֽים׃ טו וְלֹֽא־שָׁמַ֥ע הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־הָיְתָ֤ה סִבָּה֙ מֵעִ֣ם יְהוָ֔ה לְמַ֜עַן הָקִ֣ים אֶת־דְּבָר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהוָה֙ בְּיַד֙ אֲחִיָּ֣ה הַשִּׁילֹנִ֔י אֶל־יָרָבְעָ֖ם בֶּן־נְבָֽט׃ טז וַיַּ֣רְא כָּל־יִשְׂרָאֵ֗ל כִּ֠י לֹֽא־שָׁמַ֣ע הַמֶּלֶךְ֮ אֲלֵיהֶם֒ וַיָּשִׁ֣בוּ הָעָ֣ם אֶת־הַמֶּ֣לֶךְ דָּבָ֣ר ׀ לֵאמֹ֡ר מַה־לָּנוּ֩ חֵ֨לֶק בְּדָוִ֜ד וְלֹֽא־נַחֲלָ֣ה בְּבֶן־יִשַׁ֗י לְאֹהָלֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל עַתָּ֕ה רְאֵ֥ה בֵיתְךָ֖ דָּוִ֑ד וַיֵּ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵ֖ל לְאֹהָלָֽיו׃ יז וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּעָרֵ֣י יְהוּדָ֑ה וַיִּמְלֹ֥ךְ עֲלֵיהֶ֖ם רְחַבְעָֽם׃

רחבעם מתייעץ עם הזקנים ועם הצעירים (הצעירים פה באופן יחסי). הזקנים אומרים תניח. הצעירים אומרים תכפה בכוח. רחבעם בוחר ללכת אחרי הצעירים והתוצאה פילוג הממלכות לממלכת ישראל וממלכת יהודה. הצעירים נחפזים. הם חסרי ביטחון ומרגישים שהדרישות של העם מאיימות עליהם. הזקנים נינוחים יותר. קח את הזמן ותן לעם קצת מנוחה אחרי שלמה. לפעמים החיפזון מהשטן.

ב-14 שנים האחרונות היחסים שלי עם נתניהו סבלו מעליות ומורדות. ב2009 הצבעתי לו נגד אולמרט. ב2013 הייתי מאוכזב מהגירעון ולכן סתם הצבעתי למפלגה חסרת חשיבות שלא עברה את אחוז החסימה. ב2015 הייתי מזועזע מתחושת הכישלון בצוק איתן. היה נדמה לי שהמערכת הביטחונית לא עומדת מול אתגר המנהרות. נתניהו משך את הזמן כדרכו ורק בנט נדמה היה כדוחף לכיוון הנכון. מאז הבחירות של 2021 הצבעתי בנט וסמכתי עליו. ב2021 הבנתי שבנט הולך ללכת עם השמאל וחזרתי לביבי.

אולם החזרה לביבי לא נבעה רק מהחשש מבנט אלא גם מההבנה שיש לביבי תובנות גלובליות שמדריכות אותו שאני מפספס. קראתי את הספר דיפלומטיה של הנרי קיסנג'ר והבנתי שנתניהו פועל בתוך המסורת הקלאסית של מאזן כוחות. אני עדיין חושב שהוא מזניח את מצב הביטחון הפנימי ואת הצבא אבל אני גם חושב שיש משהו בחשיבה ארוכת הטווח שלו. נתניהו חושב באופן ארוך טווח וצריך לכבד את הדרך שבה הוא מסתכל. זה לא שהוא חף מטעויות אבל הטעויות שלו הן אחרות מהטעויות של אחרים.

אם נשווה אותו ליריב המרכזי שלו בשנים האחרונות נפתלי בנט אזי בנט הוא בניין צעירים שסופו סתירה. במקום להמתין בסבלנות בנט ניסה לסחוט את הלימון מוקדם מידי. נתניהו לעומתו הוא סתירת זקנים בניין. נכון שהכל נדמה שלא הולך אבל בפועל דברים הולכים ונבנים.

אני לא יודע איך הוא יקים קואליציה אבל בשלב זה נדמה שהוא זה שיקים את הקואליציה הבאה. נקווה שהקואליציה הזו תעשה מספר דברים הכרחיים שנדרשים מאד. נקווה גם שהטרלול הזה של משפטי נתניהו ירד מאיתנו ונוכל להתרכז בדברים החשובים.

שמחת התורה

שאל אותי חבר בעבודה, יהודי מסורתי עם רקע קלוש ביהדות, מדוע שמחת תורה איננה בחג שבועות עם קבלת התורה? קיבלנו את התורה, נתחיל לקרוא אותה ובשבועות הבא נסיים את הקריאה ונחגוג את הסיום יחד עם קבלת התורה. מדוע אנחנו מפרידים את זה לשני חגים נפרדים?

צריך לזכור שמחזור הקריאה של התורה הוא תקנת חכמים ובעבר היו נהוגים שני מנהגים. היו שסיימו את קריאת התורה לאחר שנה אחת והיו שסיימו לאחר שלוש וחצי שנים. נהוג לזהות את המחזור השנתי עם בבל ואת המחזור התלת שנתי עם ארץ ישראל. להיסטוריון עזרא פליישר יש מאמר יפה שבו הוא טוען שגם המחזור השנתי החל בארץ ישראל ובו הוא דן מדוע בעצם המנהג התפצל. בכל אופן עולה מכאן ששמחת תורה איננה מהכתובים. אך גם הזיהוי של שבועות עם מתן תורה איננו מהכתובים. חכמים חשבנו את החשבון והגיעו למסקנה שאנו חוגגים את מתן תורה בשבועות. וכאן חוזרת השאלה, אם מחזור הקריאה הוא תקנת חכמים אז למה לא להתחיל ולסיים בשבועות?

אני חושב שבעצם הפיצול לימדו אותנו חכמים שמדובר בשני עניינים שונים. בשבועות אנו חוגגים את קבלת התורה מהאל. בשמחת תורה אנו שמחים עם התורה את סיום קריאת התורה. התורה בשמחת תורה שמחה שעם ישראל סיים לקרוא אותה וכל עם ישראל שמח יחד איתה בשמחתה. אפשר לומר שבשבועות אנו מודים לאל על נתינת התורה, בשמחת תורה אנו חוגגים את ההישג שלנו של סיום התורה על ידינו. ולא רק אנו שמחים אלא גם התורה שמחה.

מכאן מקור למנהגים רבים של שמחת תורה. ההקפות עם ספר תורה סגור שמבטא את שלמות התורה (בניגוד לשבועות שבו קוראים את עשרת הדיברות). העלאת כל המשתתפים בתפילה לתורה לבטא את השייכות של כולם לסיום התורה (כולל ילדים ופעוטות). הקפות בערב, הקפות ביום ובעקבות האריז"ל גם הקפות במוצאי שמחת תורה. זה עניין אחר לגמרי ואין ספק שמבחינתי היום הקדוש ביותר בשנה הוא שמחת תורה.

גלות האשכנזים

הם עמדו בתור לקופה הראשית. הוא היה איש נמוך עם זקן קצר לבן וכיפה שחורה. אני כבר מורה 50 שנה הוא אמר. ראיתי כבר הכל. הדור של היום יותר גרוע מהדור הקודם. היום ההורים משמיצים את המורים לפני התלמידים. פעם התלמידים כיבדו את ההורים. היום ההורים אומרים לתלמידים עזוב אותו. הוא מורה גרוע. אל תתייחס. כך הם אומרים. אולי ההורים של היום היו התלמידים של פעם? הציע השני. הם יודעים עם מי יש להם עסק וכך הם מתנהגים. לא, לא השיב הנמוך. הם פשוט תלמידים גרועים היום. אתה ספרדי נכון? פתאום אמר הגבוה. נכון השיב הנמוך. קראת את מגילת קהלת? שאל הגבוה. קצת, פה ושם ענה הנמוך. אם היית קורא את מגילת קהלת כל שנה כמונו האשכנזים היית רואה מה שאומר קהלת "אל תאמר מה היה שהימים הראשנים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה" (קהלת ז י). הנמוך סובב את הראש ופנה אל השלישי מתי כבר יבוא המשיח ויגאל אותנו מבין האשכנזים?

מדוע ההסכם עם לבנון הוא הסכם רע?

עד עכשיו פרטי ההסכם עם לבנון היו חסויים מבחינה רשמית. זה הריח רע אבל הוא לא היה על השולחן. עכשיו הוא על השולחן והרע שבו מתגלה. ואני רוצה להתייחס לרע שבו.

יש הרבה בעיות בהסכם. חיים רמון התייחס לבעיות המשפטיות מדיניות של ההסכם. הניהול החובבני של ההסכם מביא לחוסר הלגיטימיות של ההסכם ולפיכך לאובדן חשיבותו. כפי שאלרום מציין אין להסכם הגבלות ומחר נתניהו יכול לעלות לשלטון ולהודיע שההסכם מבוטל והגבול הימי עם לבנון נפתח מחדש. כאשר אין לגיטימיות להסכמים בין לאומיים התוצאה הרסנית.

נתניהו מתייחס גם להיבט הביטחוני הבעייתי בהסכם. ההסכם יאפשר לחיזבאללה להרוויח הרבה מאד כסף שיממן לו את הטרור נגד ישראל. השמאל מנגד לא מתרגש. הכסף לדעתם יגיע לידים לבנוניות וחוץ מזה זה יגרום לכך שללבנונים יהיה מה להפסיד. ומעל לכל ברור שגז הוא גורם בעייתי.

אני רוצה להצביע על בעייתיות אחרת בהסכם. לפי מה שמתפרסם ההסכם לא מכיר בישראל ולא מכיר בקו המצופים כקו רשמי של ישראל. ההסכם כולל רק הכרה של ישראל בשטח לבנון ולא הכרה של לבנון בשטח ישראל. אז מדוע זה רע?

כי זה מפספס את הנקודה העקרונית של שאלת ההכרה בישראל כמדינה לגיטימית. זה נראה תיאורטי אך למעשה זו השאלה המדינית המרכזית של מדינת ישראל. המתעלמים מהשאלה הזו מניחים שלא משנה מה יקרה. הכל יסתדר. הנה האמריקאים איתנו והאירופאים סוחרים איתנו ויש לנו קשרים דיפלומטיים ואנחנו אפילו באו"ם. הם לא מבינים שהכל הפיך. שהשאלה האם מכירים בנו או לא משליכה על השאלה האם החוקים שלנו לגיטימיים והאם הפעולות שלנו לגיטימיות. במובן מסוים אוקראינה חשה בזה כיום מול רוסיה השוללת את עצם הלגיטימיות השלטונית שלה.

לכאורה, הסכם אוסלו היה אמור להביא את הלגיטימיות הזו. למעשה התברר שהוא לא הביא. וכאן נוצר קו השבר הפנימי של הפוליטיקה הישראלית בין אלו שמבינים שבלי הכרה אין כלום לבין אלו שלא, אלו שמניחים שהעולם איתנו ואין חשיבות להכרה בין לאומית. לא מדובר על ימין ועל שמאל או על שאלת היחס לשטחים. בשני הצדדים יש כאלו שיתפשו אותם כימניים או כשמאלניים. חיים רמון ועינת וילף רואים את עצמם כשמאלניים ביחס לשטחים וההתנחלויות ועדין בשאלת ההכרה בישראל הם שייכים לאותו מחנה אליו שייך נתניהו. בנט נתפש כימני אך נדמה שבשאלה הזו הוא שייך למחנה שלא באמת מבין את החשיבות של השאלה הזו. מה זה משנה אם הם מכירים בנו? מה שחשוב שחתמנו אותם על הסכם הפסקת אש. אבל הסכם הפסקת אש רק מזמין את האש בפעם הבאה כשזה יתאים לצד השני.

הסכמי אברהם מבוססים על ההיגיון הנגדי. קודם תכירו במדינת ישראל ועל בסיס זה נבנה את המטרות המשותפות שלנו. אם לבנון לא מכירה במדינת ישראל כמדינה לגיטימית אפשר לחכות עוד קצת. בינתיים הם אלו שזקוקים לגז הזה. אפשר להתווכח על הגז ועל מים כלכליים. אפשר גם להתווכח על שאלת האסטרטגיה המיטבית של ישראל מול אויביה. אי אפשר להתווכח על החשיבות של ההכרה בישראל. ואם ישראל בהסכם ויתרה על ההכרה בקו גבול מוסכם של ישראל ועל עצם הלגיטימיות של הקיום של מדינת ישראל אז ההסכם הזה הוא הסכם רע שבטווח הארוך רק מזיק למדינת ישראל גם אם הוא משווק כמיטיב איתה.

האם שינוי שפה מוכיח את קיום הקידמה?

בפוסט על הישרדותן של שפות הצבענו על מחסום השפה שיש למשפחות שפות שונות. בפוסט הנוכחי נשלים את הסדרה על ידי דיון במציאות ההפוכה שבה בעלי שפה מסוימת מחליטים לעבור לשפה אחרת. לא מדובר במהגרים העוברים לחיות חברה אחרת אלא בחברות שלמות העוברות משימוש בשפה אחת לשימוש בשפה אחרת בתוך אותה משפחת שפות. כך למשל החברות השמיות שדיברו ארמית בסהר הפורה, קופטית במצרים וברברית בצפון אפריקה עברו לדבר ערבית עם הכיבוש המוסלמי. בבריטניה האירים הקלטים נלחמו נגד השלטון האנגלי במשך מאות שנים ואז עם נטישת האנגלים עברו לדבר אנגלית. בגרמניה הסלבים עברו לדבר גרמנית. מרבית התושבים במזרח גרמניה דיברו סלבית עד כדי כך שבקונגרס וינה ב1815 נרשמה פרוסיה כממלכה סלבית. עם זאת במהלך המאה ה19 הם נטשו את הסלבית לטובת הגרמנית. קנצלר גרמניה אחרי מלחמת העולם השניה, קונארד אדנאואר, יליד קלן במערב גרמניה, נהג לומר שהפרוסים הם סלבים ששכחו מי סבם. במערב האימפריה הרומית האוכלוסייה הקלטית נטשה את הקלטית ועברה לדבר לטינית שהתגלגלה לאחר מכן לשפות הצרפתית, האיטלקית, הספרדית והפרטוגזית (הבסקים לעומת זאת נשארו חסינים מפני התהליך לאור היותם דוברים שפה לא הודו אירופית). דומני שתהליכים דומים קרו גם בסין למרות ששם אני פחות מתמצא. נראה כי יש יכולת במוח האנושי לעקוב אחורה עד נקודת הפיצול של השפות ואז לאמץ את הצורה שנתנה השפה החדשה לאותה שפה פרוטו-שמית או פרוטו הודית אירופאית או פרוטו סינית.

אז מדוע אוכלוסיות ילידיות מחליטות לעבור שפה? יהיו שיאמרו שזו השפה של המעמד השליט. לא בכל המקרים זה קרה. המנגולים והמנצ'ורים שלטו בסינים אך הסינים לא עברו לדבר מנגולית ומנצ'ורית. להיפך שתי הקבוצות הללו עברו סיון מהיר מאד. גם בצרפת השלטון של השבטים הגרמניים הפרנקיים לא הביא את הצרפתים לעבור מלטינית לגרמנית. אליטה שלטונית לאו דווקא מביאה למעבר של שפות. מעבר לכך עד המאה העשרים היה נתק בין האליטות לבין המון העם החקלאי. דוגמאות טובות לכך הן אימפריות רב לשוניות כמו האימפריה העותמנית, הרוסית, האסטרו הונגרית ועוד. הייתה שפה לאליטה ששלטה באימפריה אבל השפה הזו לא הייתה רלבנטית להמון העם החקלאי למטה. גם זהות קודמת לא הייתה חשובה. אציל מארץ אחרת יכל לשרת באימפריה אחרת ולהצליח בה (הרוזן דה סאקס הוא דוגמא מצוינת לכך). אימפריות לא התעקשו על מוצא אתני ורק דרשו יכולת טכנית בשירות האימפריה.

אז מדוע בכל זאת אותן אוכלוסיות עברו לדבר בשפה אחרת? אני מציע כי אותן שפות הציגו קידמה. בהנחה של קידמה אני מניח את אידאת הטוב. אנשים מסוגלים לזהות שמשהו טוב יותר ממה שהיה להם עד היום. האימפריה הרומית, האיסלאם והממלכה האמצעית הסינית הציעו כולן משהו טוב יותר לחברות במרחבים שעליהן הן השתלטו. באימפריה הרומית זה רעיון האזרח והמדינה, הפאקס רומנה ועוד. באיסלאם זה היציאה מעבודה זרה, האיסור על מלחמות פנימיות וערך השוויון לפני האל. ובממלכה האמצעית הסינית שלטון הבירוקרטיה המקצועית. באיראלנד ובפרוסיה זו המודרניות על שלל צרותיה. כל ההיבטים הללו שיקפו סדר חברתי טוב יותר ואפשר לומר גבוה יותר מזה שקדם לו באותם מרחבים. התושבים באזורים הכבושים זיהו זאת וזיהו את השפה של הסדר החברתי החדש. קלטים בגליה, ברברים בצפון אפריקה וסלבים בפרוסיה בחרו להפוך לרומאים, לערבים ולגרמנים בהתאמה מאשר להישאר עם הזהות השפתית הקודמת שלהם. אם ניקח את רומניה כדוגמא נגדית אזי לסלבים הברברים שהקיפו אותם בימי הביניים לא היה דבר להציע שיעורר רצון להפוך לסלאבים אז הם נשארו רומנים בעלי שפה לטינית. היוקרה הרומית המשיכה הלאה גם לתוך ימי הבינים. רוברטו לופז בספרו לידתה של אירופה מציע כי העובדה שהכנסיה דיברה לטינית השאירה את צרפת במחנה הלטיני. הפרנקים אמנם היו אליטה כובשת אבל כוח המשיכה שלהם עצמם לא היה גבוה וכך במקום להפוך את המקומיים לגרמניים הפכו הפרנקים ללטיניים.

בימינו קל לנו להסתכל אחורה בהתנשאות על האימפריה הרומית או על האיסלאם. האימפריה הרומית הייתה אימפריה חקלאית המבוססת על עבדות. האיסאלם זו דת של כניעה שאיננה נותנת מקום לרוח האדם ולתבונה שלו. אבל עדין בשביל בני המקום והתקופה אין ספק שהם הציעו משהו אחר שנתפס כטוב יותר ונכון יותר. שאלת הקידמה היא שאלה חמקמקה. המאמינים בקידמה מאמינים כי כל אופנה עכשווית מסמנת את הקידמה. כתוצאה מכך הם קושרים את עצמם להפכפכות והטירוף אליהן מסוגלות להגיע אופנות עכשוויות. התבונה מחייבת מרחק מהעכשווי כדי לקבל פרספקטיבה. הרמב"ם בהלכות מלכים דן בנצרות והאיסלאם ובעקבות ריה"ל בספר הכוזרי הוא כותב כך:

"אף ישוע הנצרי, שדמה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל, שנאמר: "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו" (דניאל יא יד). וכי יש מכשול גדול מזה? שכל הנביאים דיברו שמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוָתן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי יי.

אבל מחשבות בורא העולם – אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו, אינן אלא לישר דרך למלך המשיח, ולתקן העולם כולו לעבוד את יי ביחד, שנאמר: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם יי לעבדו שכם אחד" (צפניה ג ט).

כיצד? כבר נתמלא העולם מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה. אלו אומרים: מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים: דברים נסתרים יש בהן ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח וגילה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום וינשא, מיד הם כולם חוזרים ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום."

מבחינת הרמב"ם הנצרות והאיסלאם הם קידמה לעומת מה שהיה קודם. העולם השתנה בעקבותם ונעשה טוב יותר. זה לא מושלם. השלמות תגיע רק עם בוא המשיח אבל זו מציאות יותר טובה (הרמב"ם כאן מקדים את עורמת ההיסטוריה של הגל).

העובדה שעמים שינו את שפתם לטובת מה שהם תפשו כמתקדם יותרמהווה לפי זה עוד סימן לאמונה העקרונית בקידמה ובאידיאת הטוב העומדת ברקע שלה.

מעשה נורא מתקיעות בראש השנה

לפני שנים טובות כשהייתי בחור צעיר בישיבה פנו אלי וביקשו ממני להגיע ראש השנה לבסיס צבאי ולתקוע בשופר. הכנתי את הקריאות בתורה. השגתי שופר. למדתי הלכות תקיעה בשופר. התאמנתי בו וחשבתי שאני מוכן. ראש השנה אותה שנה היה שבת וראשון. הגעתי למקום שאמרו לי. אסף אותי נגד ולקח אותי לבסיס חיל האוויר. הרב שארגן את בואי לא היה שם והוא רצה שאני אחליף אותו.

זה היה נחמד ומעניין. זו הפעם הראשונה שהתפללתי עם ספרדים בראש השנה. התפילה הייתה שונה בכך שהיו הרבה פחות פיוטים. למעשה בשבת לא היה הרבה הבדל מתפילת שבת רגילה. התפללנו. קראתי את הקריאה. אמרתי דבר תורה והכל היה נחמד. הגיע היום השני. התכנסנו שוב בבית הכנסת. התפללנו. קראנו את הקריאה. אמרנו את הפיוט עת שערי רצון להיפתח ואז הגיע הרגע של תקיעת שופר.

ברכתי את הברכות. הגשתי את השופר לפה. המקריא אמר "תקיעה". ואני חטפתי פחד במה. לא הצלחתי לתקוע. לבסוף במאמץ ניכר קרקרתי איזה צליל. עד היום קשה לי להיזכר באותה תפילה. מן התורה יוצאים ב9 קולות (תקיעה – תרועה – תקיעה 3 פעמים) במשך כל היום, שהפכו ל30 קולות בגלל ספקות (תקיעה -שברים תרועה -תקיעה, תקיעה – שברים – תקיעה, תקיעה – תרועה – תקיעה כפול 3) ואז למאה תקיעות מסיבות הלכתיות וקבליות שונות (30 מיושב, 30 בתפילה בלחש, 30 בחזרת הש"ץ ועוד 10 לקינוח בסוף). אני מאמין שיצאנו ידי חובה אבל בוודאי לא בהידור. זה היה פשוט כואב.

אחרי התפילה חזרנו כמה אנשים ואז אמרתי להם שפשוט נתקעתי. ואז אחד מהם אמר מה הבעיה? לקח את השופר ותקע יפה ונקי. הרב של הבסיס השאיר לי ספר על קידוש השם שחיבר. עד היום הוא אצלי בספריה. לפעמים אני תוקע בחודש אלול בבית הכנסת בסוף התפילה אבל מאז מעולם לא התנדבתי לתקוע בשופר בראש השנה.

כישור הזמן/רוברט ג'ורדן

בכריכה של ספרים 5-6 של מחזור כישור הזמן היה רשום שרוברט ג'ורדן מתכוון להמשיך לכתוב עד הקבר. חבר שלי בישיבה הביע חשש שהוא מתכוון לכך ברצינות. בספר ה11 הוא מת. ברנדון סנדרסון לקח על עצמו להשלים את הסדרה. הוא השלים את הסדרה בשלושה ספרים נוספים. אין ספק שסנדרסון השתדל מאד ועם זאת ניכר שהספרים ובמיוחד הספר האחרון אינם ברמת הכתיבה של ג'ורדן. הן מבחינת הדרמטיזיציה והן מבחינת המורכבות של הסיפור. לא כל החוטים הושלמו בצורה שג'ורדן חשב עליהם. טוב שהוא השלים. חבל שג'ורדן עצמו לא השלים.

בזמנו ג'ורדן נחשב חידוש גדול. ואז צץ אחריו ג'ורג' מרטין. מרטין נחשב סופר יותר ריאליסטי אך מאז יציאת הספר האחרון ב2012 מרטין שותק ולא מוציא ספרים חדשים. סדרת הטלוויזיה המצליחה 'משחקי הכס' התבססה על סדרת הספרים שלו אך קשה לומר שההתעללות הפרוגרסיבית שהיא עברה בסוף תרמה הרבה לסדרת הספרים שלו. אין ספק שבהיבטים מסוימים מרטין עולה על ג'ורדן ולו בשל הנכונות שלו להרוג דמויות לעומת הקמצנות השיטתית של ג'ורדן; מצד שני ניכר שמרטין איבד משהו בדרך ולא בכדי הוא לא מצליח להוציא ספרים חדשים. אם ג'ורדן הצליח לסיים את המשימה גם לאחר שהוא מת, מרטין לא מצליח לסיים אותה גם כשהוא חי.

אני לא חושב שהייתי הולך על הסיום של ג'ורדן. היה לי סיום אחר לגמרי למחזור כישור הזמן; כמו שחשבתי על סיום אחר לגמרי לסדרת הארי פוטר. ועם זאת הסיום של ג'ורדן הוא קוהרנטי ומסודר. גם מחזור כישור הזמן וגם הארי פוטר מסתיימים היטב (להארי פוטר כמובן היה את היתרון שהמחברת עדין חיה בזמן הכתיבה). והשאלה מדוע כישור הזמן של ג'ורדן התכנס לסיום בעוד ש'שיר של אש ושל קרח' התבדר בלי סיום צפוי לעין היא שאלה נכבדה.

לטעמי התשובה נעוצה בהבדל בין תיאוריות הקסם של ג'ורדן ומרטין. או אם נדייק בחיסרון של תיאוריית קסם ברורה אצל מרטין. אחד האתגרים הברורים ביותר של סופר פנטזיה הוא לבנות תיאוריית קסם ברורה ומוצקה. קיומה של תיאוריית קסם ברורה הוא אחד התנאים הראשוניים להצלחתה של סדרת פנטזיה. יש לכך כמה סיבות. קודם כל היא עוזרת לסופר לשמור על קהורנטיות של המציאות אותה הוא מתאר (מה שטולקין מתאר במסה שלו "עץ ועלה" כמתאם הפנימי של המציאות). מעבר לכך תיאורית קסם מוצקה עוזרת בבניית העלילה. לרוב השבר הקוסמי שאיתו מתמודדים הגיבורים קשור לשבר ביסודות המציאות המתוארת שמתבטא לפיכך גם בשבר בקסם עצמו. תיאוריית קסם ברורה עוזרת לאפיין את השבר עצמו ולפיכך נותנת מפתח לדרך שבה הגיבורים יפתרו את הבעיה הקוסמית. זה נכון ללא מעט סדרות פנטזיה מצליחות החל משר הטבעות, נרניה בדרכה, הקוסם מארץ ים, בלגיריאד, מחזור שער המוות, הרואים למרחוק וכמובן מחזור כישור הזמן של ג'ורדן. היות ובעולם פנטזיה הקסם קשור למהותו של העולם המתואר הרי ששבר בעולם חייב להתבטא כשבר גם במציאות הקסומה. תיקונו של השבר עובר דרך הבנה של השבר של המציאות הקסומה ותיקונו. לשם כך צריך תיאוריית קסם ברורה. החיסרון של תיאוריית קסם ברורה אצל מרטין שמביא למגוון סוגי קסם שונים ולא קשורים מקשה על הבנת השבר שיש במציאות. יש שבר בעולם של מרטין (המתים המהלכים והחומה) אבל בלי תיאוריה ברורה של קסם קשה לאפיין את השבר הקיים.

מעבר לכך קיומו של שבר מחייב תמונת עולם תיאולוגית או אתית ברורה שתנחה את התיקון על ידי הגיבורים אשר נשמתם קשורה לתמונת האתיקה הנכונה ולפיכך יכולים להנחות את התיקון הנכון. דמבלדור צדק לגמרי כשטען שנשמתו של הארי פוטר היא האויב הגדול ביותר של וולדומורט. בלי דמויות כאלו השבר רק ילך ויעמיק. יש דמויות כאלו אצל מרטין אולם נראה שבשלב מסוים מרטין איבד את הצפון האתי ולכן גם את היכולת לגרום לסדרה להתכנס. ג'ורדן לעומתו לא איבד מעולם את המצפן האתי הפנימי של העולם שלו. לכן ג'ורדן יכל להעלות שאלות מעניינות כמו עד כמה הגיבורים שלו יכולים לעמוד בניסיון, מה ההבדל בין הטובים והרעים ולבסוף האם הגיבור הראשי שלו, הדרקון שנולד מחדש, רנד אלת'ור, יצליח לשמור על שפיותו למרות כל ההתעללות המרוכזת שהוא עובר מצד הרעים.

וכמובן, הניסיון לבחון תהליכים סוציולוגיים. ג'ורדן הוא הראשון שמנסה לבחון מה קורה בעולם שבו אדון האופל מתחיל להשתחרר מכבליו והדרקון נולד מחדש ברמת הקבוצות. אם נשווה זאת לבלגריאד נבחין מיד בהבדל. בבלגריאד עד כמה שהיא סדרת פנטזיה מהנה עם תיאוריית קסם ברורה ואפקטיבית עדיין העלילה מתנהלת ברמת של הגיבורים. ההמונים הם בעיקר ניצבים בסיפור. אצל ג'ורדן התגובה של ההמונים היא חלק מרכזי בסיפור, כולל הופעה של תנועות משיחיות, התפרקות חברתית, תוהו ובוהו, אימפריה מתפשטת ועוד. כל הגורמים הללו יוצרים רמת מורכבות קשה הרבה יותר מסדרות הפנטזיה שקדמו לו. לכאורה אצל מרטין יש תיאור דומה אבל ההתבדרות של הסיפור של מרטין מקשה על גיבוש מחדש של המציאות. וכך הסופר עצמו מאבד שליטה וסופו שמוסר את הסיפור שלו לחבורה של פרוגרסיבים חסרי השראה.

לאחרונה החליטה הוצאת הספרים אופוס להוציא את ספרי כישור הזמן מחדש עם עריכה מחודשת. זה מעיד על כוח המשיכה של הסדרה הזו שהיא ללא ספק אחת מסדרות הספרים הארוכות בתבל. למרות כל ההשמצות והקיטורים יש כוח בסדרה של רוברט ג'ורדן. וללא ספק גם הנאה. יהי זכרו ברוך.