רצח רבין (מבוא)

רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל הוא מהאירועים האלה שכל אחד זוכר היכן הוא היה ברגע שהוא שמע על הרצח. אני שמעתי על הרצח באוטובוס מהבית לישיבה באותו מוצאי שבת. חבר שלי היה בעצרת עצמה ואז ברח כששמע את היריות. אחרים ראו פרק מהתוכנית מגייוור בערוץ 1 שהופסק עם החדשות על הרצח ומעולם לא הוחזר.

רצח רבין היה הטראומה של הדור שלי. מה שמלחמת יום הכיפורים הייתה לדור מעלי. ההבנה שדברים כבר לא יחזרו להיות מה שהיו. מאז אנחנו סוחבים את הרצח 24 שנים. עם השנים התאספו בי מחשבות שונות על רצח רבין, על ההשפעה שלו ועל הדרך בה הוא נתפס וחשבתי להעלות אותם בבלוג. על פי עצתה של קמיליה הנושאים השונים יוצגו בפוסטים שונים כדי לאפשר לקוראים לעכל אותם בנחת במקום לקבל אותם בבום.

בפוסט פתיחה זה אתם מוזמנים לכתוב היכן אתם הייתם ברגע הרצח לפני שנצלול פנימה לנושאים השונים.

מודעות פרסומת

ילדי עזה על הגדר ככשלון שלטון החמאס בעזה

את הפוסט הזה כתבתי כתוצאה מכמה פוסטים קשים של בלוגרים שמאלניים ברשת. מלכתחילה הגבתי אליהם קשה (מה שגרם להם לחסום אותי). אולם לאחר זמן הבנתי שצריך לחשוב על הנושא מחדש והתוצאה הייתה הפוסט הנוכחי.

מבוא

תנועת החמאס שולחת ילדים לפרוץ את הגדר בין עזה לישראל. בכך היא מקווה לנצל את הרגשות ההומונטריים של הישראל כדי להרוס את ההפרדה בין ישראל לבין עזה ואת הניסיון של ישראל להתנתק מעזה. העובדה שילדים אלו נהרגים כתוצאה מהניסיון של ישראל להגדיר קו גבול בינה ובין עזה איננה מטרידה את שלטון החמאס בעזה. אם כבר בעיניו זה מעודד לחץ על ישראל ומביא להתקפלות של מדינת ישראל. זו טקטיקה אכזרית המזכירה סרטי סנאף אולם נדמה כאילו את החמאס זה לא מטריד. כל עוד בעיני העולם האשמה מוטלית על ישראל מטרתם מושגת ואילו המחיר ההומוניטרי חסר משמעות בעיניהם. האם באמת אין משמעות למחיר ההומניטרי? ברשימה הבאה נדון בשאלה זו ונבחן מה ניתן ללמוד ממנה ומה ההשתמעויות של בחירה זו של החמאס.

אבדן האפוטרופסות של חמאס

לכאורה, הבחירה של חמאס לשלוח ילדים למותם לא מחדשת הרבה. לחמאס אין אלוהים במלחמה עם ישראל וכל טקטיקה ואסטרטגיה מבחינתם היא לגיטימית נגד ישראל. במבט שני ניתן ללמוד הרבה מאד מהבחירה של חמאס לשלוח ילדים לההרג על הגדר. דה פקטו מגלה חמאס כי הוא חסר יכולת להיות אחראי על ילדים וכנראה גם על חסרי ישע אחרים ובעצם לא כשיר לקחת עליהם אחריות שלטונית. למה זה דומה? ישנם מקרים שבהם הורים לא מצליחים לקיים את האחריות שלהם כלפי ילדיהם. לפעמים זה נובע מסיבות טכניות. נולד להם ילד נכה או פגום שאין ביכולתם לטפל בו או לדאוג לצרכיו. במקרה כזה ההורים מעבירים את האפוטרופסות שלהם על הילד למדינה והמדינה לוקחת את האחריות לדאוג לצרכיו. לפעמים זה נובע מסיבות נפשיות. הילד בריא ושלם אולם ההורים מסיבות נפשיות לא מסוגלים לקבל אחריות על צרכי הילד והם מזניחים אותו (ואת עצמם). לפעמים זה נובע מהתמכרות לסמים, או ממחלת נפש כגון דיכאון או סיכוזפרניה. כאשר זה מתגלה ומציאות זו מובנת המדינה מתערבת ומעבירה את הילד לידי גורמים שיכולו לדאוג לו (אימוץ, משפחות אומנה, פנימיה ועוד). אין כאן שיפוט של ההורים כמו הכרה שצרכי הילד כיצור חסר ישע לא יכולים להיות מסופקים על ידי ההורים. כאשר חמאס שולח ילדים לשדה הקרב הוא מגלה שאין לו את היכולת לקבל אחריות שלטונית על ילדים. מדינה מתוקנת מרחיקה את הילדים משדה הקרב. ברור להשילדים כיצורים חסרי ישע ונטולי בחירה חופשית אינם רלבנטיים לשדה הקרב והיא משתדלת להרחיק אותם לאזורי עורף בטוחים שבהם הם לא יסתכנו. חמאס נוהג הפוך. במקום להרחיק את הילדים מהגדר הוא דוחף אותם לגדר. זה לא גילוי של אחריות שלטונית אלא של חוסר יכולת שלטונית. החמאס מודיע: אין ביכולתי לקבל אחריות שלטונית ממשית ולכן מבחינתי ניתן לשלוח את הילדים לההרג בניסיון פריצה של הגדר. במילים אחרות חמאס איננו כשיר לשמש כתנועה שלטונית אמיתית. מי שלא לוקח אחריות על חיי הילדים תחת שלטונו, איננו באמת גורם אוטונומי עצמאי היכול לתפקד כשלטון עצמאי. חמאס לא לוקח אחריות על חיי הילדים תחת שלטונו ולכן חמאס איננו גורם שלטוני אוטונומי. עובדה זו משליכה על כמה הנחות יסוד במדיניות הישראלית ומחייבת שינוי גישה ביחס לעזה כפי שאראה עכשיו ביחס להצעות הפתרון שמציעים למצב בעזה.

כשלון המודל הפיני

מאז ההתנתקות קיימות כמה הנחות של מדיניות החוץ הישראלית ביחס לעזה:

– עזה היא ישות מדינית אוטונומית עצמאית בעלת שלטון עצמי.

– הגדר בין ישראל לעזה מסמנת את הגבול בין הישות המדינית פוליטית של עזה לבין ישראל.

– ההתנהלות בין עזה לישראל צריכה להתנהל כשני יישויות מדיניות נפרדות המגיעות להסכמה על השגת מטרות משותפות בהתאם לאינטרסים ההדדיים של שתיהן (ביטחון לישראל, שגשוג לעזה).

במסגרת הנחות אלו מנסה ישראל להחיל את המודל הפיני סובייטי על יחסי עזה – ישראל. נחזור בכמה שורות על המודל הפיני סובייטי כפי שהתקיים במלחמה הקרה. מאז 1945 התקיימה פינלנד כמקרה מיוחד במסגרת המלחמה הקרה. מבחינה פנימית היתה פינלנד דמוקרטיה ליברלית בעלת כלכלת שוק ובחירות חופשיות. מבחינה חיצונית השתייכה פינלנד לגוש המזרחי והכפיפה את כל מדיניות החוץ והביטחון שלה לברית המועצות. בכך חרגה פינלנד משאר המקרים של הגוש המזרחי שבו מדיניות הפנים הייתה קומוניסטית סובייטית או מהגוש המערבי שבו מדיניות החוץ הייתה אנטי ברית המועצות. מה שהופך את ההשג הזה למדהים ואת פינלנד למדינה נערצת הוא העובדה שהוא הושג במשא ומתן באופן ישיר מול סטלין וזאת לאחר שתי מלחמות עקובות מדם (מלחמת החורף ומלחמת העולם השניה). ההשג הזה לא היה חסר מחיר. פינלנד נאלצה לוותר על חבל קרליה שנכבש במלחמת החורף ולהצטמצם לגבולותיה הנוכחיים כולל ישוב מחדש של כל הפליטים מחבל זה, אולם מנהיגי פינלנד היו נחושים לשמור את מה שהם הגדירו כליבה החיונית שלהם ולשם כך היו מוכנים לשלם מחיר כבד לסובייטים. כאשר אנו מסתכלים על הפתרונות המוצעים לעזה בין אם זה אי מלאכותי, נמל בקפריסין או באל עריש, או הקמת נתיב הגישה בנמל אשדוד ניכר כי המתכננים הישראלים מנסים לממש את המודל הפיני-סובייטי (גם אם לא בשם זה) ביחסי ישראל ועזה. ישראל מוכנה לאפשר שגשוג כלכלי וחברתי בעזה אך דורשת שמירה על האינטרסים החיצוניים והביטחוניים של ישראל. בלי קיום של דרישה זו ישראל לא תהיה מוכנה להסרת המצור על עזה והסתכנות בהקמת חיזבאללה 2 על גבול ישראל. אולם המציאות של הילדים על הגדר בעזה מצביעה על הבעייתיות בהחלת מודל הזה בעזה, שכן המודל מניח קיום של שני ישויות פוליטיות עצמאיות וריבוניות הפועלות יחד להשגת מטרות משותפות. שליחת הילדים לפריצת הגדר תוך סיכון חיי הילדים בידי החמאס מלמדת שאין בעזה גורם שלטוני אמיתי המסוגל לקבל אחריות מדינית ופוליטית על האזרחים תחת שלטונו. אין מדינה אמיתית בעזה שאיתה ישראל יכולה לעבוד למען השגת מטרות משותפות והגדר איננה נתפשית כקו גבול ממשי בין ישראל לעזה שבו אסור לפגוע אלא בזמן מלחמה רשמית. היא אמנם מתחמת את עזה ומונעת ממנה לפגוע בישראל אבל היא לא מתקבלת כקו גבול בין שתי ישויות מדיניות מובחנות. כתוצאה מכך לא ניתן לצפות מהעזתים שיהיו מוכנים לויתורים כואבים שיאפשרו את שגשוגה של עזה תוך שמירה על האינטרסים הביטחוניים של ישראל כפי שהמודל הפיני סובייטי מחייב. שלטון החמאס בעזה איננו כשיר לכך ואי אפשר לצפות ממנו לעשות משהו שהוא איננו כשיר לו באותה מידה שלא ניתן לצפות שמי שלוקה בנפשו יוכל לקבל אחריות על הילדים שלו. ההנחה כי קיימת בעזה ישות אוטונומית עצמאית אשר איתה ניתן לעבוד איננה נכונה וכתוצאה מכך הנחות הבסיס של המדיניות הישראלית העכשווית לא מתקיימות. במקום זה צריך לחשוב על מודל אחר ביחס לעזה שישיג תוצאות מספקות יותר.

הרשות הפלסטינאית השניה

אם עזה איננה כשירה לתפקד כמדינה עצמאית הדואגת לצרכי האוכלוסיה המקומית שלה, מה כן ניתן לצפות ממנה או אם נדייק יותר מה עזה מרשה לעצמה לשאוף להיות? כנראה עזה רוצה לתפקד כרשות פלסטינאית אוטונומית הנוספת על הרשות הפלסטינאית בגדה. אם נזכור, הבלאגן הנוכחי,כמו גם צוק איתן, התחיל כאשר אבו מאזן מנע העברת כספים לפקידי החמאס בעזה. מה שמאיים על שלטון החמאס בעזה איננו האיום של כיבוש ישראל את הרצועה כמו הצורך שלו לתחזק רשות פלסטינאית משל עצמו ברצועה. וכאשר מונעים העברת כספים לרשות זו הוא מתחיל לעשות בלאגן. רשות זו איננה מסוגלת לקבל אחריות על צרכי האוכלוסיה במובן הלאומי שאנו חושבים עליו אבל היא יוצרת תחום לעצמו שבמסגרתה חיים הערבים בנפרד מהאזרחים הישראליים של מדינת ישראל. המודל הזה מזכיר את המודל של פורטו ריקו וארה"ב שבמסגרתו מתקיימת פורטו ריקו כגרורה מדינית שלטונית של ארה"ב. גם בעזה נדמה שהעזתים לא מסוגלים לקיום מדיני עצמאי נפרד אשר יחייב אותם לקחת אחריות על כלל צורכי האוכלוסיה בעזה אלא לסוג של שלטון במסגרת השליטה הישראלית הכוללת במרחב. היות ופירוד פלסטינאי הוא אינטרס ישראלי, ישראל יכולה להשתמש בשאיפה הזו של העזתים לרשות פלסטינאית נפרדת מהגדה כדי להמשיך את המצב הקיים באופן הנוח לה. זה יכול להתבצע באופן מיידי אם ישראל וגורמי תמיכה נוספים במרחב הבין לאומי יעקפו את אבו מאזן, יחלקו את התקציב המועבר לרשות הפלסטינאית ויעבירו חלק ממנו לידי העזתים באופן נפרד. העברה זו תסיים את הבלאגן באופן מיידי ותפתח פתח לישראל לנהל את המציאות לטובתה. כיום אין לישראל מנוף מול החמאס בעזה להוציא צעדי ענישה. הכרה בעזה כרשות הפלסטינאית השניה עם תקציב נפרד מהתקציב של הרשות הפלסטינאית הראשונה תאפשר לישראל לראשונה להפעיל מנופי לחץ על עזה שאינם דווקא ביטחוניים. זה לא שולל כמובן את הפתרונות המעשיים של נמלים מלאכותיים וכדומה אבל זה מציב אותם בהקשר הנכון. פתרונות אלו לא צריכים לבוא כחלק מהסדר כללי של ישראל מול עזה כשתי ישויות עצמאיות נפרדות אלא כפתרון מעשי שישראל נותנת לעזה כחלק מהיות עזה גרורה מדינית ופוליטית של ישראל. גרורה זו קיימת עם תקציב נפרד ומרחב שליטה נפרד אך עם תלות במדינת ישראל, שמדינת ישראל צריכה לנצל לטובתה.

קיומן של שתי רשויות פלסטינאיות נפרדות משחק לטובתה של ישראל. לא צריך להקצין לפתרון האמרויות של מרדכי קידר בכל עיר בגדה אולם העובדה שיש שתי רשויות מאפשרת לישראל להפריד ולמשול. הכרה רשמית בקיומם המקביל מאפשר לישראל לנצל את התחרות ביניהן להשגת מטרות ישראליות כגון שלום וביטחון. זה לא מושלם אך מבין האפשריות זו האפשרות הפחות רעה.

הערה

אי כשירותם של העזתים לשלוט משליכה על נושאים נוספים כגון ביטול התקציב של אונר"א. מחד ביטולה של אונר"א וביטול החלטת האו"ם 194 של דרישת השיבה היא אינטרס ישראלי ראשון במעלה שאסור לו שייפגע. מאידך אי כשירותו של השלטון בעזה לא מאפשר להעביר אליו את השירותים שאונר"א מספק לערבים. כתוצאה מכך ישראל ומדינות נוספות צריכות להקים מנגנון שיאפשר את סיפוק השירותים בלי הצמדות להגדרת הפליטים המעוותת. ישראל צריכה לשאוף לפירוק וישוב מחדש של כל מחנות הפליטים (לאו דווקא בתחומי ארץ ישראל) יחד הקמת מנגנון מקביל אשר ימנע פגיעה במצב ההומניטרי שלהם ושל שאר התושבים בעזה.

תובל קין

בפרשת בראשית של השבת קראנו על נכדו של קין תובל קין את הדברים הבאים:

"וצלה גם הוא ילדה את תובל קין לטש כל חרש נחשת וברזל" (בראשית ד כד) ומסביר רש"י את משמעות שמו של תובל קין: " תובל אומנתו של קין תובל לשון תבלין תיבל והתקין אומנתו של קין לעשות כלי זיין לרוצחים". רצח איננו עניין פשוט. בספר "היצ'קוק" מסביר היצ'קוק לטריפו כי הסצינות של רצח תמיד נמשכות זמן רב בסרטים שלו כי רצח איננו דבר פשוט מבחינה טכנית; קשה להרוג בני אדם. קין שעליו אומר רש"י בעקבות הפסוק "קול דמי אחיך צעקים אלי מן האדמה" (שם ד י) "שעשה בו פצעים הרבה שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה" בוודאי היה מסכים. תובל קין אבי הטכנולוגיה הקל את מלאכתו של קין. מעכשיו עם הברזל קל יותר להרוג בני אדם.

לקלות זו של הרציחה בעזרת ברזל יש כמה השלכות הלכתיות. כך למשל בהלכות רוצח פרק ג מבדיל הרמב"ם בין רצח בעזרת אבן או עץ לבין רצח בעזרת ברזל:

הלכה א המכה את חברו בזדון באבן או בעץ והמיתו, אומדין דבר שהכהו בו ומקום שהכה עליו: אם ראוי אותו חפץ להמית באבר זה או אינו ראוי, שנאמר: באבן יד אשר ימות בה הכהו או בכלי עץ יד אשר ימות בו הכהו, עד שיהיה בו כדי להמית. ואינו דומה מכהו על לבו למכהו על ירכו

הלכה ד כלי ברזל לא נתנה בה תורה שיעור, שנאמר: ואם בכלי ברזל הכהו וימות רוצח הוא ואפילו במחט, והוא שיהיה לו חוד כמו מחט או שפוד או סכין וכיוצא בהן. אבל אם הכהו בעשת של ברזל וכיוצא בה אומדין אותה כדרך שאומדין העץ או האבן."

השלכה נוספת נמצאת בהלכות טומאה. שם רואים כי בניגוד לכלים אחרים המקבלים טומאה, כלי ברזל הנטמא בטומאת מת מקבל מעמד של אבי הטומאה בדומה לאדם הנוגע במת עצמו  (לשיטת ר"ת) שכן "חרב הרי הוא כחלל" (פסחים יד). את השותפות בין החרב לאדם ניתן לדמות לשותפות שבין העכבר לחור כמו שאומרת הגמרא: "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב" (קידושין נו ב). או בתרגום לעברית 'לא העכבר גנב אלא החור גנב'. לא האדם רוצח אלא החרב רוצחת.

השלכה הלכתית אחרונה נמצאת בבנית המזבח: לא הָיוּ סָדִין אוֹתָן בְּכָפִיס שֶׁל בַּרְזֶל,שֶׁמָּא יִגַּע וְיִפְסֹל; שֶׁהַבַּרְזֶל נִבְרָא לְקַצֵּר יָמָיו שֶׁל אָדָם, וְהַמִּזְבֵּחַ נִבְרָא לְהַאֲרִיךְ יָמָיו שֶׁל אָדָם, אֵינוֹ בַדִּין שֶׁיּוּנַף הַמְקַצֵּר עַל הַמַּאֲרִיךְ.(מידות פ"ג מ"ד) אסור לברזל לגעת במזבח שכן הברזל מקצר את ימיו של אדם והמזבח מאריך.

כל הדוגמאות הללו מבהירות את היחס הדו משמעי של התורה לטכנולוגיה. מחד הטכנולוגיה משחררת את האדם מהשעבוד של הטבע כמו שרואים אצל נח שעל פי רש"י המציא את המחרשה: "עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם והיתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חטים מקללתו של אדם הראשון ובימי נח נחה וזהו ינחמנו" (בראשית ה כט). המחרשה גאלה את האדם מקללת אדם הראשון "קוץ ודרדר תצמיח לך" והאפידורל גאל האישה מקללת חוה "בעצב תלדי בנים".. ואולם לטכנולוגיה צד נוסף של קיצור ימיו של אדם. הברזל מקצר ימיו של אדם באפשרו את רציחתו בקלות אפילו עם מחט כפי שראינו. אין דוגמא טובה יותר לדו משמעיות הזו מדמותו של הכימאי היהודי גרמני פריץ האבר זוכה פרס נובל לכימיה אשר פיתח תהליך סינתטי ליצור אמוניה אשר מצד אחד הציל את המין האנושי מרעב אך מצד שני שימש את גרמניה ביצור חומר נפץ באופן שהאריך את מלחמת העולם הראשונה למשך ארבע שנים ו20 מיליון הרוגים.  שכן לא האדם הורג אלא האמוניה הורגת.

לסיום ארצה להתייחס לדמותה של נעמה אחות תובל קין. רש"י משדך אותה עם נח ואם כן כולנו צאצאים שלה. מנגד הזוהר מציג אותה כאימן של כל השדים: "דָא אִימָּן שֶׁל שֵׁדִים". והדברים לא ברורים. אולם הרמב"ם במורה נבוכים מסביר את השדים לא כיצורים דמיוניים אלא כיצורים אנושיים חסרי צלם אלוהים שכלי: "כבר ידעת כי כל מי שלא הגיע לו זאת הצורה אשר ביארנו עניינה, הוא אינו איש אבל בהמה על צורת איש ותבניתו, אבל יש לו יכולת על מיני ההיזק וחלוש הדעות, מה שאין כן לשאר בעלי חיים, כי השכל והמחשבה שהיו מוכנים לו להגעת השלמות אשר לא הגיע, ישתמש בהם במיני התחבולות המביאות לרע, והוליד הנזקים כאילו הוא דבר ידמה לאדם או יזיקהו. וכן היו בני אדם הקודמים לשת. ואמרו במדרש: "כל אותן ק"ל שנה שהיה אדם נזוף בהם היה מוליד רוחות", ר"ל שדים" (מורה נבוכים חלק א פרק ז). קין בקצרה היה סוג של שד אשר השתמש בשכל למיני תחבולות המביאות לרע. נעמה נכדתו, אשתו של נח, היא אמו של כולנו – כלל המין האנושי – אך בכולנו נכללים גם השדים – הרוצחים, אנשי העולם התחתון, הדיקטטורים ושאר מינים רעים שמקיפים את עולמנו. וכל עוד עולמנו מורכב משדים ולא רק מבני אדם בעל צלם אלוהי הנרתע משימוש בטכנולוגיה למטרות רעות, ישאר הברזל כתיבול לקין לקצר ימיו של האדם.

על מתינות וקיצוניות – שיחה עם שי שפירא

בנוסף לשיחה שניהל שי שפירא על דת ויחסים בין לאומיים שהתפרסמה אצלו בבלוג התנהלה שיחה ביני ובינו על מתינות וקיצוניות. להלן השיחה:

יעקב:

יש הרבה תופעות של קיצוניות ומתינות בעולם. בפוסט שלך על מלזיה דיברת כיצד המפלגה המתחרה היא קיצונית יותר מבחינה דתית אולם עצם העובדה שהיא עולה מחוללת שינוי דמוקרטי שיכול להביא גם שינוי ביחס לישראל. בבלוג של lion of the blogosphere דווח על הדחה של רופא יהודי כיון שהשתתף בפורומים ובלוגים של הימין הקיצוני. כאן דווקא הקיצוניות מורגשת של השמאל המוכנה להדיח אדם מעבודתו רק בגלל שהוא חשוד בקשר לשנאה גזעית. התגובות בבלוג שדרו יותר מבוכה ופחד מאשר אמונה כי הם יכולים לרסן את הקיצוניות משמאל. בקיצור, האם ניתן לאפיין קיצוניות ומתינות? האם מה שאנו תופסים כקיצוניות הוא אכן קיצוני או להיפך בעצם הוא מתון. כשכתבת על הבחירות בהולנד הצגת את מפלגות הימין באופן הרבה יותר מתון מאשר התדמית הרגילה שלהם. מה הופך אותם למתונים בעיניך או קיצוניים בעיניך? האם אתה קיצוני או מתון? ואם אתה מתון האם תמיד היית מתון או רק לאחרונה התמתנת?

שי:

אני לא ממש אוהב את התיוגים האלה, "קיצוני" ו"מתון". קיצוניות היא תמיד דבר יחסי, במקום ובזמן מסוימים – מי שיביע היום דעות של המנהיגים וההוגים המתונים ביותר מלפני מאה שנה, ייחשב כנראה כקיצוני שבקיצוניים, ולהיפך. ומי שנראה קיצוני ביחס למדינה שבה הוא פועל, אולי ייחשב מתון ביחס לכפר שלו, או ליבשת כולה, או לעולם כולו, ולהיפך. ובכל מקרה, אין קשר הכרחי בין מתינות וקיצוניות לבין אמת ושקר, או חוכמה וטיפשות – לפעמים מחשבה חכמה מתחילה כרעיון קיצוני, סתם כי עד אותו הזמן לא חשבו עליה; אם יפסלו אותה מיד כי היא "קיצונית", החברה לא תחכים לעולם.

לדעתי יש תופעה בימינו (נראה לי שחזקה יותר מבעבר, אבל אולי אני טועה) להשתמש במילה "קיצוני" בנדיבות מוגזמת, לתיאור כל מי שדעתו הפוליטית קצת שונה מזו של הדובר. לדעתי זו תופעה רעה ומזיקה – אם דיבורים על קיצוניות ומתינות באים על חשבון דיבורים על טיב הרעיונות הממשיים, לא יכול להתפתח דיון ממשי, והזירה הציבורית מתדרדרת לתחרות האשמות ותיוגים. האם חירט וילדרס הוא קיצוני? אין ספק שבנושאים מסוימים, הרעיונות שלו נמצאים באחד הקצוות של המפה הפוליטית. בנושאים אחרים לא. וגם זה רק ביחס לפוליטיקאים אחרים. האם הוא קיצוני ביחס לציבור הרחב? סקרי דעת קהל רומזים שכנראה לא. וכנראה הרבה מהפוליטיקאים ה"מתונים" בהולנד הם למעשה קיצוניים הרבה יותר משהם היו רוצים להאמין.
האם יש יתרון למתינות על־פני הקיצוניות? הייתי אומר שכן, עד גבול מסוים. שאיפה למתינות היא סוג של ענווה, הכרה בכך שאנחנו כנראה לא הרבה יותר חכמים משאר החברה. אבל זה עובד רק עד גבול מסוים. ככל שאנחנו לומדים ומעמיקים יותר בנושא מסוים ביחס לשאר החברה, כך לדעתי נוכל להרשות לעצמנו לתמוך ברעיונות קיצוניים (כלומר, רעיונות ששונים משמעותית מאלה שרוב האנשים תומכים בהם). אבל תמיד לעשות את זה בזהירות. התמיכה הכללית של החברה ברעיון מסוים היא לא הוכחה לצדקתו, אבל היא כן ראיה אחת שאפשר לזקוף לזכותו. אז רעיון קיצוני צריך יותר ראיות כדי שנשתכנע בו. אבל אם בסופו של דבר השתכנענו, אז כדאי שנהיה קיצוניים. בנושא שאנחנו לא מכירים היטב, לדעתי עדיף כברירת מחדל להיות מתונים עד שנכיר מספיק את הנושא כדי לפתח דעה עצמאית משלנו.
הייתי אומר גם שהמילה "מתון" משמשת לפעמים בעוד משמעויות, לא רק בתור ההיפך מ"קיצוני". יש מי שידמיין אדם מתון בתור אדם רגוע, שוחר שלום, בעל תרבות דיון וכבוד לזולת. במובן הזה אני בהחלט תומך במתינות, אבל מעדיף להשתמש במילים אחרות לתיאור הדברים האלה.
יעקב:
אני לא יודע אם היא חזקה יותר מבעבר. אני חושב שכיום יש נטיה לא לכבד את הדעה של האדם השני. לטעמי זה קשור למה שמכונה הפוסט מודרניזם או הגישה שמניחה שאנשים לא פועלים על פי נימוקים אלא על פי גורמים אחרים כמו הזהות שלהם או המעמד שלהם וכדומה. ברגע שגישה כזו צפה היכולת שלה להתמודד עם הנימוקים של הצד השני יורדת. הרי היא יודעת טוב יותר ממנו את הסיבות למעשים שלו, אז איזו סיבה ישנה לשמוע את הרציונאליזציות שלו? מה שנדרש זה להכריע אותו ולא לשמוע אותו. בזמנו ירשתי מסבי ביוגרפיה של הנשיא טרומן (סבי תמיד סבר שאחרי טרומן לא היה אף נשיא ראוי לשמו ואולי גם לפניו). בביוגרפיה מסופר כיצד בבחירות של 1948 בחרו הרפובליקנים בדייואי במקום בטפאט. טרומן סבר שזו טעות. הוא סבר שטאפט הוא אדם מכובד והיה מציע אתגר יותר מעניין מאשר דיואי. בימינו קשה לדמיין משהו שיראה ביריב שלו אדם מכובד. אנו מכבדים אדם אם אנו מאמינים שהעמדה שהוא מחזיק נובעת מנימוק. אם איננו מאמינים בנימוקים אין לי סיבה לכבד אותו. דרך אגב גם שמרנות איננה מאמינה בנימוקים. על פי השמרן אין סיבה לנמק התנהלות אם זה מה שהיה עד היום. השמרן, במילים אחרות הוא אחיו של הפוסט מודרניסט (מכאן ההתנגדות שלי לשמרנות). עכשיו ראיתי ראיון שהובא בתמריץ שבו המראיין שואל את המראויינת האם היא ימין קיצוני? נראה שלהיות בעל זהות מופגנת הופך אותך לקיצוני על ידי אנשים המאמינים בשוויון. אסור שיהיה לך זהות, אחרת אתה קיצוני. גם אני מאמין בשוויון אבל אני גם מאמין בזהות. בכלל מערביות נתפסת אצלי כגישה הנוקטת ברעיון ש"השונה הוא השווה". אני צריך לפתח את הרעיון ולברר אותו אבל זו המחשבה שלי. נדמה לי שמבחינתי אדם הופך לקיצוני כאשר הוא מתייחס לאנשים אחרים באופן לא הומני אולם אין לי בעיה עם זהות נפרדת. אם אני אחזור לדיון שלנו ריב ומדון מתפתח לדעתי כאשר לא חושבים על דעות אלא רק על מטרות. בסופו של דבר לא תוכל לכפות את דעתך על אחרים. תוכל אולי לשכנע אותם או להשתכנע בעצמך. בשביל זה תצטרך לכבד אותם מספיק כדי להקשיב להם ולחשוב על מה שהם אומרים. כך גם תוכל לתת תשובה אינטלגנטית לטענות שלהם. אם העולם מחולק לבני אור ובני חושך לא תשמע אף אחד ולא תוכל להשמיע את טענותיך. גם אדם קיצוני צריך למצוא את הדרך להבהיר מדוע הוא חושב את מה שהוא חושב, ואז הוא נעשה פחות קיצוני.
שי:
נראה לי שאתה קצת מגזים עם הטענה ש"בימינו קשה לדמיין מישהו שיראה ביריב שלו אדם מכובד" – אולי לא כל הפוליטיקאים בימינו מתנהלים ככה, אבל יש בהחלט כאלה שכן (וכמובן, גם בימי טרומן היו הרבה שלא). אבל בכל מקרה, ההקפדה להקשיב ולכבד אנשים ורעיונות אחרים היא חלק מהבסיס לבלוג שלי, ולבלוגים אחרים שאני מחשיב כמעניינים.

האם מי שחטא וחזר בתשובה יכול להקרא קדוש?

את הויכוח הזה ניהלתי בנוגע לדוד המלך אך הוא בוודאי נכון למקרים נוספים. ההנחה של אלו שהתווכחו איתי הייתה שאם דוד המלך חטא עם בת שבע ספר תהילים איננו קדוש. מכאן הם התפצלו. אחד טען שאכן דוד המלך חטא עם בת שבע ולכן ספר תהילים לא קדוש. האחר לעומתו טען שספר תהילים קדוש ולכן דוד לא חטא עם בת שבע.

אני לא אכנס כאן לכל הדחוקים והתירוצים שניתנו במסורת לחטא דוד ובת שבע (וישנם כמה כאלה). אני רק אעיר שלפחות לשיטת רב, שכל היוצא למלחמה נותן גט על תנאי שאיננו חוזר מהמלחמה, ברור שברגע המעשה דוד חטא בבעילת אשת איש. רק למפרע כאשר אוריה החיתי לא חזר מהמלחמה הסתבר שהמעשה לא היה חטא הלכתי ונשאר רק חטא מוסרי או בניסוח אחר – רצה לאכול חזיר ועלה בידו טלה. ישנן גמרות נוספות שמהן עולה שאכן דוד חטא ברגע המעשה ולא אכנס אליהן ברגע זה. ועם כל זאת אני עדין סובר כמו המסורת ספר תהילים קדוש למרות חטאו של דוד.

מה דעתכם בסוגיה?

מהו הגדר של צדיקות?

מבחינתי הגדר של צדיקות זה הרגע שהיא מתחילה לבוא על חשבון הזולת ("האחר" בלשונו של לוינס). הזולת יכולים להיות הילדים, אשתי, עמיתים ואפילו אני עצמי שכבר לא עומד בעומס. מרגע שזה קורה כבר לא מדובר בצדיקות אלא בנצלנות. וההבדל דק כחוט השערה.

האם יש לכם גדר של צדיקות משל עצמכם?