הגדה של פסח

אתמול הייתה לי שיחה עם חבר דתל"ש בעבודה על ההגדה של פסח. הוא טען שזה טקסט נוראי שלא ניתן למצוא בו שום עומק. מדובר בבחור מאד רציני ומשכיל שלפני החגים נהנה לעבור על טקטסים השייכים לחג אבל במקרה של הגדה של פסח זה פשוט לא רלבנטי. אין בה שום עומק כך הוא אמר. בהתחלה התנגדתי (הוא איתגר אותי למצוא טקסט גרוע ביהדות שאני מודה שהוא גרוע כי אחרת אני פשוט משוחד ובאמת יצאתי משוחד) אבל אז תוך כדי דיבור הבנתי שאני כבר חושב את זה הרבה שנים. כבר הרבה שנים אני מרגיש שאין דבר יותר טרחני ומשמים מאשר הניסיון הזה של ביני"שים (בני ישיבות) ומדרשיסטיות להביא וורטים בזמן קריאת ההגדה בליל הסדר. גם הגיגים של אינטלקטואליים דתיים – ואני מאמין שבסדר הזה יהיו גם הרבה הגיגים של אינטלקטואלים לא דתיים וגם של לא אינטלקטואליים – לא עושים לי את זה. ההגדה היא לא טקסט של עומק. לטעמי היא טקסט של אנטי עומק. העניין שלה הוא אחר לגמרי. כשאני מעביר סדר בביתי למשפחה הגרעינית אני מתנגד לוורטים. וורטים שיגידו באוכל או מחר בבוקר. את ההגדה קוראים.

אין ספק שההגדה איננה טקסט פשוט. בעצם היא די מזכירה את הגמרא עצמה. כמו הגמרא היא מביאה מדרשי הלכה שדנים בגדר המצווה ובדינים שלה. היא כוללת גם את גדר המצווה ("כנגד 4 בנים דיברה התורה"), התחולה שלה ("ואפילו כולנו חכמים…") והזמן שלה – ביום, בלילה? בזמן הזה, בימות המשיח? וכמובן כשפסח מצה ומרור מונחים לפניך. היא מאד מזכירה את הפרק התשיעי של מגילת אסתר שבבת אחת במקום סיפורים מתחיל לעסוק בתקנת פורים, בקבלתו על ידי העם, מה התקבל (משתה ושמחה), מה לא התקבל (יום טוב – איסור מלאכה) והכללתה בתנ"ך (ונכתב בספר) וכו'.

אבל אחרי שכל הדיונים הללו מסתיימים אנחנו מגיעים לגוף ההגדה. גוף ההגדה מביא את התשובות של שתי השיטות למהו סיפור יציאת מצריים – שיטת שמואל שמתחיל בעבדים היינו ומסתיימת ביציאת מצריים ושיטת רב, רבי אבא, שמתחיל בגנות – בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ומסתיימת בקבלת התורה – ועתה קרבנו המקום לעבודתו. ובתוך הסיפור היא מתחילה לפרט. היא לוקחת את הסיפור המופיע בספר דברים של מקרא ביקורים ומתחילה לפרש אותו פסוק פסוק, מילה מילה. ולאט לאט אתה נכנס לסיפור. ולסיפור יש גיבור אחד, אלוהים. ויש אותנו הסובלים במצרים. כדאי שתחזיקו הגדה עם פירוש קצר אבל מרבית ההגדה מדברת בעד עצמה. כדאי לחוש לגירסת הרמב"ם "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו" שבעקבותיה נהגו בעדות המזרח לצאת ממצרים בזמן קריאת ההגדה. אפשר לצעוק בויצעקו בני ישראל. יש הרבה הפעלות שאפשר לעשות בהגדה (כשיש ילדים קטנים אני מחפש את החלות שלי ועוד). להגדה יש את הכוח שלה והכוח שלה הוא לא שכלי. הוא בדמיון.

קריאת ההגדה מסתיימת בשני פרקי הלל לפני אכילת מצה אבל אחרי הסעודה ההלל ממשיך וזה כבר צד אחר של ליל הסדר. צד של שתיית יין ושירה אני לא יודע כמה מנגינות מכירים להלל. מי שרגיל ללכת לבית כנסת מכיר מנגינות של פרקי הלל אבל אפשר לבדוק ברשת. בהודו לה' כי טוב כדאי שאחד יקריא ושניים יענו (משנה ברורה). כדאי לשיר. כדאי לזייף. יצאנו ממצרים ועכשיו אנו חוגגים את היציאה. וחלק מההנאה נמצאת בחוסר הקפדה. אנו נוהגים לשתות 4 כוסות כמו גירסת רש"י ורשב"ם אבל בגירסת הרי"ף היה כתוב 5 כוסות שאחת מהן היו שותים בין ההלל לברכת השיר (נשמת). הטור כותב שאפשר לשתות יין בלי ברכה בסוף ההלל ואז למזוג עוד כוס לברכת השיר. הסדר מתחיל לקבל אופי מבושם למדי.

בזמנו הרב אריאל אדרי עשה פורפגנדה לטובת שתיית יין יבש מול שתיית מיץ ענבים. הוא טען שניתן להסתפק בגביעים קטנים של 86 סמ"ק, ואפילו פחות, ובשתיית רוב כוס. הגביע שלי קצת יותר גדול ולפעמים אני שותה את כל הכוס. לא נורא. כדאי לקנות בקבוק יין טוב ולהנות. ואז מגיעים לנרצה ולשירי סוף ההגדה ומי שלא רדום מהאלכהול יכול לקרוא את שיר השירים ומי שעדיין לא נרדם יכול לעסוק ביציאת מצרים כל אותו הלילה.

חג כשר ושמח

מה מקור הסמכות?

הויכוח הגדול המתרחש היום הוא מה מקור הסמכות? זה שורש הויכוח. ועם זאת חשוב להבהיר ולהדגיש זאת כי יש אנשים שלא מבינים זאת. התפיסה ששלטה עד עכשיו בידי משפטנים היתה של סמכות כפולה.יש את הסמכות של העם שבאה לידי ביטוי דרך נבחרי העם שבוחרים ממשלה ויש את סמכות התבונה המיוצגת על ידי שופטים. השופטים לא באים בשם העם אלא בשם התבונה שמכוחה נגזר שלעם יש חופש בחירה בשלטון. היכן חופש הבחירה נגמר? היכן שנציגי התבונה, השופטים, מגבילים אותו. כך השופטים מרשים לעצמם לבחון את סבירות החלטותיהם של נציגי
הציבור, לבטל חוקים ועכשיו גם חוקי יסוד כאינם חוקתיים ולהשליט את נציגם ברשות המבצעת היועץ המשפטי החוק שהתגלם בבשר – וההקשר הנוצרי כאן הוא לא במקרה – מעל הרשות המבצעת. ולכן חשוב לקרוא לזה דמוקרטיה מהותית. כלומר לא דמוקרטיה שבה העם הוא מקור הסמכות אלא התבונה דרך נציגיה המשפטנים הם מקור הסמכות.

לא קשה לראות את ההשלכות ההרסניות של כפל הסמכויות על המשילות הישראלית. כל החלטה חוקית של הגורם הנבחר יכולה
להתהפך ברגע על ידי נציגי הסמכות התבונית בטענות לא ברורות על חוסר סבירות משפטית. גם אם הגורם השלטוני פעל כחוק ובסמכות, הגורם המשפטני נציג "החוק" יכול להחליט ללא סיבה ברורה שזה לא סביר ולבטל את ההחלטה. ככה אי אפשר לממש מדיניות עקבית והחלטית. אולם דומני שיציאה מן המקרה הישראלי למקרה אחר שבו התרחש מאבק דומה של סמכויות יכול להבהיר את מידת הנזק האפשרי כתוצאה מהתפיסה הזו שכן זה לא המקרה הראשון בהיסטוריה שבה תפיסת כפל הסמכויות התקיימה.


בימי הבינים במה שמכונה הקיסרות הרומית הקדושה, שטח שהשתרע על גרמניה וצפון איטליה, התקיימה תפיסה דומה של כפל סמכויות. מצד אחד נציג הרוח, האפיפיור, ומצד שני נציג העם, הקיסר. והמציאות הזו של כפל הסמכויות התגלעה די מהרה למאבק כולל בין הקיסר לכנסיה על סמכות. על המאבק זה ניתן לכתוב הרבה ונכתב הרבה אולם בשורה הסופית דווקא הגורם החלש לכאורה במאבק, הכנסיה, ניצח את הקיסר. סמכויות הקיסר נושלו ממנו והוא הפך לנסיך אחד מיני רבים במרחב הגרמני (ערי איטליה במהלך המאבק התנתקו מהקיסרות). אולם אז כאשר האפיפיור ניצח הוא גילה שזהו ניצחון פירוס, שכן מרגע שסמכות הקיסר פורקה לא נותר אף גורם בגרמניה שיאכוף את סמכות האפיפיור בגרמניה. וכאשר קם נזיר גרמני בשם מרטין לותר וטען כי האפיפיור מושחת הוא הביא לפירוק הכנסיה בגרמניה לאוסף כנסיות שונות הזהה למספר הנסיכויות בגרמניה. היית סובר שאולי עם לותר הסתיימה תפישת כפל הסמכויות אולם לא כך. לותר האמין בשניות הסמכויות לא פחות מההוגים הנוצרים לפניו ואף היה חריף יותר. בעולם הארצי טען לותר שולט השטן, הכוח, בלי שום צורך בלגיטימציה מוסרית או עממית. התוצאות הסופיות לארצות של הקיסרות הרומית הקדושה היו הרסניות. איטליה נכבשה בידי הספרדים והאוסטרים למשך 300 שנה. גרמניה לא נכבשה אך הפכה לשדה הקרבות המרכזי של אירופה. כל מלחמה אירופאית מכובדת התנהלה בשטח גרמניה תוך גרימת נזק והרס רב לאוכלוסיה המקומית. וכאשר גרמניה אוחדה היא אוחדה בכוח הזרוע ולא בהקמת משטר עממי דמוקרטי.

התפיסה של כפל סמכויות הובאה לארץ בידי משפטנים חניכי גרמניה ובראשם חיים כהן, היועץ המשפטי ושופט בית המשפט העליון. כיועץ משפטי חיים כהן נזהר בכל מאודו לא להיתפס כתפקיד פוליטי בממשלה. הוא ייצג את החוק בהא הידיעה ולא היה מוכן לערבב אותו עם פוליטיקה ארצית. אפשר לראות שכבר אז התקיימה התפיסה שהיועץ המשפטי הוא נציג החוק למרות שכתוצאה מחולשתה היחסית של המערכת המשפטית תפיסה זו הוצנעה. בשנות השמונים יחסי הכוחות השתנו ובפס"ד דרעי- פנחסי כבר לא חשש אהרן ברק להשליט את היועץ
המשפטי על ראש הממשלה רבין כנציג החוק שעליו לא ניתן לחלוק. לאור ההבנה הזו אפשר להבין מדוע שרים לא יכולים להציג את עמדתם באופן ישיר מול בג"ץ. מה לאנשים המייצגים אינטרסים קטנונייים וכיתתיים במקרה הטוב, וגזעניים במקרה הרע, בהיכלי הצדק? במרחב התבונה רק אנשים השייכים לתבונה כמו היועץ המשפטי והשופטים יכולים לדבר ולא כל מיני פוליטיקאים עלובים וקטנוניים כמו איתמר בן גביר. המאבק בין כפל הסמכויות השונות הולך ומשתרר בישראל כפי שקרה בקיסרות הרומית הקדושה והגיע כבר למצב שבו סמכויות הממשלה נגזלו ממנה בידי המשפטנים למרות החוקים המפורשים האומרים ההפך.

את ההרס והחורבן שיבוא מכך לא קשה לדמיין. כוחה של המדינה נבע ממרותה של המערכת הפוליטית שיכלה להגביל את בעלי הכוח המקומיים ולכוון אותם לעבר מטרה אחת. כל ראשי הממשלה בישראל טובים יותר או פחות היו בעלי סמכות מול גורמי הכוח המקומיים ויכלו לפיכך להגביל אותם בהתאם לתמונה הכללית. אובדן הכוח של הממשלה יגרום לאובדן הכוח המתאם במדינה. המשפטנים מדמיינים שהיועצת המשפטית לממשלה או בג"ץ יכולים לכלול את מרחב הנושאים שראש ממשלה אחראי עליהם. הם טועים וכאשר ראש הממשלה יהפוך לעציץ מדינת ישראל תהפוך למדינה חלשה ועלובה. אני לא יודע אם זה יביא לחורבן המדינה אבל תמו ימיה של מדינת ישראל כמדינה חזקה ועוצמתית. נחמה פורתא אולי נמצא בנפילתה של המערכת המשפטית בבוא היום.

לשמור את סעיף ההדחה של שופטים

במצב העניינים הנוכחי נראה שהרפורמה המשפטית של תיקון מנגנון בחירת השופטים שהכורזה בקול תרועה רמה הלכה קפוט. הרגע שבו הממשלה מצמצה ומציעה תיקון חד צדדי זה הרגע שבו ברור שבו הרפורמה לא תעבור. הקואליציה לא תמנה נשיא לבית המשפט העליון והניסיון שלה להבטיח רוב לקואליציה במינוי השופטים יכשל. זה אפילו לא יגיע לבג"ץ שיפסול את החוק כפוגע בהפרדת רשויות ולפיכך ב"עקרונות השיטה". מורדי הליכוד כמו ברקת, גלנט, ביטן, דני דנון ואחרים כבר יורידו את הרוב שיש לקואליציה בכנסת. יריב לוין עדין מכריז על דבקותו ביעד אבל ברור שהסיפור גמור.

יש לכישלון גורמים רבים. השיטה המעוותת שאימצו לוין ורוטמן בעקבות הצעתו של שמעון נטף ששימרה את השופטים בוועדה גרמה לכך שבמקום לשים את הענין העקרוני בליבת השינוי – מינוי שופטים ביד שופטים פוגע בהפרדת הרשויות – נשארנו בפועל עם אותו דבר עם הבטחה שהקואליציה תוכל לשלוט במינוי נשיא בית המשפט העליון (מה שלא יקרה). נוסף לכך הכישלון בשיתוף גורמים מהאפוזיציה במתווה שהיה הופך אותו לממלכתי ולכן חסין מביקורת של בג"ץ ולו במחיר של ירידת השליטה של הקואליציה במינוי השופטים השאיר את הקואליציה חשופה במערכה הכבדה נגדה. הבגידה של הנשיא לא תרמה לעניין. ולבסוף, ולא פחות מכל הגורמים הקודמים, כסילותו של בן גביר (שהתברר כמאכזב בצורה בלתי רגילה) בניסיון שלו להשליט את מרותו על המשטרה בעניין חסימת הכבישים בהפגנות נתנה לבג"ץ את התירוץ לשחרר עוד גוף שלטוני מסמכות השר. וכך הבהירה לממשלה את אובדן השליטה במערכת הביצועית. עכשיו בנוסף לשר המשפטים העציץ יש לנו גם שר ביטחון פנים עציץ. כפיים לבן גביר. בקצב הזה נקבל את כל הממשלה עציצים עד סוף הקדנציה. הדמוקרטיה המהותית עשתה עוד צעדים להשליט את מרותה על הממשלה. ישראל הולכת ומשתלבת במרחב כפי ששירה אדרי מטוויטר כותבת כבר מזמן. זה כבר לא העם שקובע מדיניות דרך נבחריו ואוכף אותה על הפקידות אלא גורמים לא נבחרים אשר ממנים את עצמם. התואנות משתנות אך התוצאה הסופית נשמרת. אין מקום לתהליך של ההיזון מחדש מצד הנשלטים לבקרה על השלטון. האחריות נשארת אצל הממשלה הנבחרת. הסמכות כבר מזמן לא.

ועם זאת למרות הכישלון לא חייבים להרים ידים לחלוטין ולקבל את שלטון הדמוקרטיה המהותית. גם אם הפסדנו בקרב עדין אפשר להמשיך במאבק הבלימה נגד הדמוקרטיה המהותית. שכן בסופו של דבר השאלה המרכזית של הרפורמה היא מה מקור הסמכות, העם או התבונה? אהרן ברק טען כי מקור הסמכות היא התבונה והתבונה היא זו שמאצילה את זכות הבחירה לאנשים. לכן התבונה שאותה מייצגים השופטים נמצאת מעל האזרחים. מימוש זכות הבחירה זו דמוקרטיה פרצודרלית כמו הצבעה לעירייה אבל דמוקרטיה פרצדורלית לפי שיטת ברק וחסידיו המשפטנים לא יכולה לעמוד מעל הדמוקרטיה המהותית. ברק טועה. בלי דמוקרטיה פרצדורלית גם הדמקורטיה המהותית לא תעמוד. סמכות השופטים באה מהעם והעם מביע את רצונו על ידי נציגיו. ניתן להתווכח מה שיטת הבחירה האופטימילית של שופטים. מה שלא ניתן להתווכח זה על שיטת ההדחה של שופטים. מי שצריכים להדיח שופטים זה העם דרך נציגיו בכנסת. אני מסכים עם המחאה שהשלטון לא צריך להדיח שופטים וזו באמת אחת הבעיות שהיו לי עם ההצעה של לוין ורוטמן. לפי ההצעה שלהם היה מאד קל לשלטון להדיח שופטים למרות המגבלה של 7 נציגים. מספיק שימנו נשיא בית משפט עליון לטעמם וישיגו עוד שופט בדימוס לפי דרכם ואפשר להתחיל להדיח שופטים באופן מזורז. זו פגיעה גדולה מידי באי תלות של שופטים בממשלה. שופטים לא צריכים להיות תלויים בממשלה. אבל אי תלות בממשלה איננה אומרת אי תלות בציבור. לציבור צריך שיהיה כוח להדיח שופטים אם הם מועלים בתפקידם.

כיום בשיטה הקיימת אין דרך שהציבור יכול להדיח את שופטים אם השופטים לא מסכימים לכך. וכפי שהתברר מהדיון עם א-מחיה תומכי הדמוקרטיה המהותית מעולם לא טרחו לחשוב כיצד העם יבקר את השומרים. את זה צריך לתקן. צריך לקבוע כי שר המשפטים באישור של 80% מוועדת חוק ומשפט בכנסת יכול להדיח שופטי שלום ובית משפט מחוזי ובאישור של 90 חברי כנסת יכול הדיח שופט בית משפט עליון ועל זה צריך להתעקש. בסוגיה זו גם ניתן להשיג הסכמה מצד גנץ ואחרים מהאופוזיציה. אי תלות של השופטים בממשלה נשמרת מחד ומאידך עליונות העם מאושררת. העובדה שעכשיו אנחנו מפסידים לא מחייבת להשאיר את המצב לגמרי כמות שהיה. צריך פסקת התגברות ברוב כלשהו וצריך גם שהכנסת תוכל להדיח שופטים שמעלו בתפקידם. בלי זה הדמוקרטיה שלנו כבר לא תשאר דמוקרטיה. אולי היא תהיה דמוקרטיה "מהותית" כמו שיש דמוקרטיה "עממית" ורפובליקה "איסלמית" אבל דמוקרטיה במובן הפשוט של שלטון העם כבר לא תהיה קיימת.

תשובה לעמחיה – מדוע מינוי שופטים בידי שופטים מפר את הפרדת הרשויות

עמחיה (בגלל שהוא כותב את השם באנגלית אין לי שמץ איך לתעתק אותו לעברית) החליט שגם הוא מנסה את כוחו ברפורמה והציע הצעה בבלוג של תמריץ. בזמנו לא היה לי פנאי להתייחס אליה אבל לאחר שהוא עורר את תשומת ליבי אליה החלטתי להקדיש לה כמה נקודות. אני אעתיק חלקים מההצעה בכתב מוטה איטלקי ואתייחס אליהם.

פסקת התגברות כללית ברוב של לפחות 80 חברי כנסת. זה מספר שרירותי המייצג 66% מהכנסת. המספר הזה נקבע על מנת לוודא "הסכמה רחבה". ייתכן שהוא נמוך מדי, דהיינו אולי צריך יותר מ-80 אבל בכל מקרה לא פחות.

בעניין הזה אפשר להתווכח על המספרים (61, 80 או 90) אבל כאן אני רוצה להפנות את תשומת הלב לעצם הקבלה של עיקרון פסילת החוקים שיש בפסקת התגברות. זהו נצחונו הגדול של אהרן ברק. מלכתחילה פסילת חוקים היא חריגה מסמכות של בית המשפט. שופטים מושבעים לשמור את החוקים לא לפסול אותם. אהרן ברק עושה המון רעש מהרפורמה ומצניע את העובדה שלמעשה הרפורמה מקבלת את המהפכה שלו בפס"ד מזרחי. לדעתי שופטים בכלל לא צריכים לפסול חוקים אלא רק לציין מקרים של סתירה עם חוקים אחרים או כניסה ללולאות לוגיות. החוק הישראלי לא צריך להפוך לקוד ספגטי ובהחלט כדאי לעשות לו קוד ריוויו אבל צריך להבחין בין מפתחים לבודקים. המפתחים כותבים את הקוד. הבודקים בודקים אותו.

על מנת לחוקק חוקי יסוד יידרש אותו הרוב שנדרש לפסקת התגברות. חוק רגיל לא יוכל להיות "משוריין" כנגד ביטולו בידי הכנסת הבאה. דהיינו חוק שחוקק ברוב רגיל – למשל 70 חברי כנסת – יוכל להיות מבוטל גם ע"י 61 חברי כנסת. אולם חוק שנחקק כחוק יסוד – וככזה דורש 80 ח"כים (או אותו המספר שנדרש להתגברות) – ניתן יהיה לשנותו רק עם אותו הרוב. בג"ץ לא יוכל לבטל חוקי יסוד אולם כן יוכל לבטל חוקים רגילים.

כאן אנחנו נכנסים כבר לליבה של המהפכה של אהרן ברק והיא ההנחה שיש חוקה למדינת ישראל. כזכור בן גוריון התנגד לחוקה מנימוקים טובים. ההגבלות הללו באות ממקום של רצון ביציבות ומתעלמות מהצורך הפוליטי לעיתים בגמישות מרבית. עמחיה גם מניח שבג"ץ יציית לאיסור לבטל חוקי יסוד. הוא לא מציע מנגנון שיבדוק האם בג"ץ מועל בתפקידו ויפעיל סנקציות נגדו. בנוגע לביטול חוקים רגילים כבר התייחסתי קודם.

יוגדרו קווי יסוד שלפיהם בג"ץ יכול לפסול חוקים שאינם חוקי יסוד. יש לציין שהכרחי לתת בידי בג"ץ את הסמכות לפסול חוקים, לצורך איזון הרשויות, אולם צריך להגדיר היטב אילו חוקים ותחת אילו נימוקים ניתן לפסול. למשל הייתי מגדיר ברוח מגילת העצמאות שישראל היא קודם כל מדינת הלאום היהודי, ודבר זה קודם לזכויות האזרח או לשוויון זכויות. תחת הגדרה כזו בג"ץ לא יהיה רשאי למשל לפסול חוקים כנגד מהגרים לא חוקיים. לדעתי חוקי יסוד או חוקה הם המנגנון הנכון להגדרת קווי הגזרה של בג"ץ. גם יצירת חוקה תדרוש את אותו הרוב המצוין למעלה של פסקת התגברות.

פסילת החוקים של בג"ץ מוצדקת כאן בצורך באיזון הרשויות. זהו רעיון אמריקאי שיסודו במונטסקיה. כדאי לזכור שמונטסקיה היה הוגה פיאודלי שהגה את איזון הרשויות כהמשך של המציאות הקורפרטיבית של ימי הבינים שבהם האצולה איזנה את המלך. השופטים בשביל מונטיסקיה אינם מייצגים את העם אלא את האצולה. בשביל הוגים דמוקרטיים כמו רוסו רעיון איזון הרשויות כמו פיצולם הוא עוד ניסיון למנוע מהעם לשלוט. במיוחד כאשר הם לא נבחרים בידי העם אלא ממנים את עצמם. באשר לניסיון לתחם את בג"ץ ראה את הפסקה הקודמת.

בג"ץ יוכל גם להוציא פסיקות "עשה" מחייבות, לפי אותן המגבלות לעיל. למשל בג"ץ יוכל לחייב את המדינה לפנות את ח'אן אל אחמר מהשבט שפלש אליו, או את הפולשים מהדירות השייכות ליהודים בשייך ג'ראח / שמעון הצדיק.

אין כאן חידוש. החובה להשמע לבית המשפט נמצאת כבר בחוק הקיים. האם העשה של בית המשפט כולל גם התערבות בשאלות תקציביות? והאם לא מדובר בהפרה של הפרדת הרשויות המפורסמת לפיה שופטים שופטים ולא מבצעים?

עילת הסבירות תישאר על כנה אולם תוגדר באופן ברור יותר. תיארתי בעבר מדוע היא קיימת (למעשה היא קיימת בכל מערכת חוק בעולם). המטרה של עילת הסבירות היא לאפשר לשופטים לפסוק במקרים בהם אין חוק בנושא, או שהחוקים הקיימים לא ברורים מספיק. עילת הסבירות בגדול נותנת לשופטים את הסמכות להפעיל שיקול דעת ולבצע אקסטרפולציה על מנת "למלא את החורים" בחוק.

כנראה שזה נכון אבל זה גם פתח לעצלנות אינטלקטואלית. במקום להתאמץ ולנמק את עצמם (וכך לפתוח פתח לביקורת על פסק הדין ועל מקורות הסמכות שלו) השופטים מנפנפים בעילת הסבירות וכך מטרפדים החלטות בלי סמכות ובלי הצדקה. זה נעשה גרוע יותר כאשר יועצים משפטיים נכנסים למשחק וגם כן מנפנפים בעילת הסבירות כדי לטרפד כל החלטה שלטונית מוסמכת בטענה שזה לא סביר. תעבדו קצת יותר קשה.

בחירת שופטים – ועדה המורכבת מ-3 שופטים, 3 חברי כנסת – אחד מהם שר המשפטים ו-2 האחרים נבחרים בבחירות חשאיות, ו-3 משפטנים שלא עוסקים בעריכת דין, אשר ייבחרו באקראי, אולי מתוך האקדמיה. סה"כ 9 חברים בועדה. צריך 7 קולות לבחירת שופט כך שאין מנוס מלהגיע להסכמה רחבה.

מעניין שלחברי הכנסת נדרשת בחירה חשאית בעוד לשופטים לא נדרשת שום תנאי מקדים. לא ברור גם מדוע נציגי הציבור הם במיעוט בעוד ששלושה משפטנים אקראיים זוכים לכוח כה רב בבחירת שופטים שיש להם כל כך הרבה השפעה. מעבר לכך מהו בדיוק אותו מנגנון אקראי שעמחיה מבקש?

אולם כאן אני רוצה להתייחס להצעה ששופטים ישבו בוועדה לבחירת שופטים. לעמחיה זה נראה טבעי לחלוטין עד כדי כך שכמו רבים כמוהו הוא שוכח שלמעשה הישיבה הזו בוועדת מינויים מפרה את הפרדת הרשויות שהוא כל כך מבקש. מהי בעצם הפרדת רשויות? הפרדת רשויות זה עיקרון שאומר שכל אחד יעשה את תפקידו ואך ורק את תפקידו. השופט שופט ואך ורק שופט. הוא לא ממנה אנשים. הוא לא מחוקק חוקים והוא לא מחלק תקציבים. הוא שופט. מינוי אנשים וחלוקת תקציבים נמצא בכוחה של הרשות המבצעת. חקיקת חוקים נמצא ברשותה של הרשות המחוקקת. השופט שופט ואך ורק שופט. כאשר מכניסים אותו לוועדה למינוי שופטים הוא מקבל כוח ביצועי שהוא לא נבחר אליו. בדלת האחורית זה מכניס לנו שוב את המבנה הימי בינימי שבו המלך גם חוקק חוק, גם שפט וגם ביצע את גזר הדין. הפרדת רשויות לא אומר עצמאות של הרשות השופטת מבקרה אזרחית. זה רק אומר שלשופט יש תפקיד אחד – לשפוט. מה שעמחיה רוצה איננו הפרדת רשויות אלא אי תלות של הרשות השופטת בשלטון אבל אי תלות של הרשות השופטת בשלטון הקיים לא אומר אי תלות של הרשות השופטת מבקרה ציבורית. מינוי שופטים הוא בראש ובראש עניין ביצועי השייך לרשות הביצועית. לכן שר המשפטים אחראי על כך. אנו רוצים שהמינויים שלו יבוקרו בידי הציבור, קרי נציגי הציבור שברשות המחוקקת. זה לא תפקיד לשופטים. עמחיה לא קולט כמה הנוכחות של שופטים בוועדה משחיתה את מערכת המשפט. לאו דווקא באופן ישיר אלא באופן לא ישיר. נוכחות השופטים בוועדה גורמת לכך שמערכת המשפט מדברת בקול אחד ובדברים אחדים. במקום לבטא את האמת שלהם בפסק הדין השופטים שופטים מנסים לחקות את אלו היושבים בוועדה לבחירת שופטים ובכך לא פוסקים דין אמת לאמיתו. זה נורא ואיום ויוצר את הקבס שעולה בגרון כיום למראה המשפט בישראל. הכל מעושה ולא אמיתי.

ומה עם אי התלות של השופטים בשלטון הקיים? זה יכול להשיג כאשר הדחת שופטים תושג אך ורק באישור של רוב מיוחד מצד חברי הוועדה נציגי הציבור בכנסת. אם למשל מינוי שופטים יאושר בידי רוב וועדת חוקה אזי הדחת שופטים מושגת על ידי רוב מיוחד של 80% מחברי הוועדה אפשר עם חובת השתייכות של נציג אופוזיציה אחד. ומה עם בעיית הזיהוי הפוליטי של שופטים שעליו כל כך מתריעים? לטעמי זו לא כזו בעיה (לא במערכת פוליטית כל כך הטרוגנית כמו ישראל) אבל ניתן לדרוש שבמינוים שופטים ברוב רגיל יצטרכו תמיכה של חבר אופוזיציה אחד וברוב של שני שליש גם בלי תמיכה של חבר אופוזיציה. זה בוודאי ימנע את זיהוי השופטים עם המערכת הפוליטית.

הפרדת תפקיד ראש התביעה הכללית מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. לא סביר שראש התביעה – שתפקידו גם לתבוע חברי כנסת או שרים, כולל את ראש הממשלה – יהיה אותו אדם שאמור להגן עליהם בבית המשפט. באותו הקשר, יבוטל חוק התרומות שהכנסת הנוכחית מעבירה, בדיוק מהסיבות שמנו בזמנו דוד אמסלם ויריב לוין כשהסבירו מדוע יש צורך בחוק מימון הפריימריז. שמירת עצמאות היועצים המשפטיים, כולל היועץ המשפטי לממשלה וראש התביעה הכללית. לא נכנסתי כרגע להליך המינוי שלהם אולם הם לא יהיו משרות אמון.

כאן אני חולק בהחלט. לדעתי אין צורך בהפרדה וצריך שהיועץ המשפטי יהיה על פי הדגם הבריטי דמות פוליטית. הרחבתי על כך כאן.

מעבר לאמור לעיל, יש לי הרגשה שלו חברי הממשלה הנוכחית היו חושבים שהממשלה הבאה תהיה ממשלת שמאל-מרכז, הם לא היו כל כך מזדרזים להעביר את הרפורמה המשפטית. דהיינו הם מעבירים אותה רק כי הם חושבים ש"הצד שלהם" יישאר בשלטון בעתיד הנראה לעין, ולא מתוך דאגה לפתרון מיטבי לכל ממשלה עתידית באשר היא.

לפעמים גם ההרגשות של אנשים מוטעות.

על הבטלנות החרדית

בפוסט בזמנו על ירושלים ציטטתי את הסיפור הבא על התוכנית שהגו בזמנו בוני ירושלים החדשה להגדיל את מספר היהודים בירושלים לשש מאות אלף שאותה הציעו לנדבנים ההולנדים שתמכו בישוב הישן בירושלים:

"נניח שיעלה בידכם לבנות עליה אלפי בתים ולהושיב בתוכם אלפי משפחות שיעלו ויבוא לציון כדברכם הרי אפשר שיקום כאן עוד מחנה גדול של בטלנים ושנוררים, המטילים את עצמם על היהודים שבחו"ל. ולכם מנהיגי הכוללים, יתווסף עוד כר נרחב להרבות בצעקות לאחינו בני ישראל רחמנים בני רחמנים שישלחו לכם כסף להציל עוד אלפי משפחות ברעב" (עמ' 172).

וכפי שהערתי לא הרבה השתנה מאז. כאז כן היום ירושלים שורצת בטלנים ושנוררים. לאחרונה עלתה בי המחשבה שזה לא במקרה. יש משהו בירושלים שמעודד את הבטלנות הזו. ירושלים כפי שטענו הסוציולוגים גדעון ארן וזלי גורביץ במאמרם הקלאסי המומלץ מאד "על המקום" נמצאת על הגבול. זהו גבול מטאפיזי. עניינה של ירושלים שזה המקום אשר בחר ה' לשום שמו שם. במילים אחרות היא מסמנות את מי שאיננו חלק מהעולם הקיים אלא מעבר לו. ככזו היא מאתגרת גם את הציונות החילונית הקלאסית אבל גם את המציאות עצמה. העובדה שירושלים מסמנת את אלוהים במציאות גורמת לכך שכל עוד אנשים זוכרים זאת אי אפשר להפקיע אותה מקדושתה כמו שמסביר הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פרק ו הלכה טז:

"למה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא? לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר "והשמותי את מקדשיכם", ואמרו חכמים "אע"פ ששוממין בקדושתן הן עומדים"."

בית המקדש חרב וארץ ישראל חרבה ועדין ירושלים בקדושתה עומדת ומסמנת את מה שמעבר למציאות, שאיננו חלק מהמציאות החומרית הטבעית והמדעית הנורמלית. וכאשר יש סימון כזה של המציאות הוא מושך אליו את אלו שנמשכים אל הקודש ושכתוצאה מכך לא מוצאים את עצמם בעולם החומרי הרגיל. כל אלו שעוסקים בתורה, שמקפידים על טהרה, שמרבים בתפילות ועוד מאבדים עם הזמן את הרגליים על הקרקע והופכים לבטלנים. הם נשואים עם ילדים אך פרנסה מהם והלאה, נשותיהם סובלות, ילדיהם חיים בעוני אך אין עם מי לדבר. הם שם בקודש ולא כאן בארץ. זו לא מציאות חדשה. גיבור ספרו של שי עגנון הכנסת כלה היה בטלן שכזה. גם גיבורי מסעות בנימין השלישי, מחזהו הסטירי של מנדלי מוכר ספרים, היו זוג בטלנים שכאלו. למעשה נראה שבטלנים כאלו הם חלק מהמציאות הקבועה של העם היהודי. לצד אנשי עסקים, סתם בעלי בתים, רבנים ודיינים, וגם משכילים ומדענים יש תמיד את אלו שהתנתקו מהמציאות וחיים במציאות מקבילה. בזמנו חשבתי שבציבור הדתי לאומי אין את התופעה הזו והיום אני מבין שהיא חיה וקיימת בחוגים הסובבים את מרכז הרב והר המור. היית אומר שלפחות ילמדו את בניהם מלאכה, או לימודי ליבה, כמו שנפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן שו סעיף ו)? אך הם מסתמכים על שער הציון שמצטט את הגישה שאומרת אין אני מלמד את בני אלא תורה ולא מלמדים אותם אלא תורה. הניתוק מהם והלאה והם מעבירים אותו מדור לדור. ואין עם מי לדבר ואין את מי לשכנע.

במובן חזק זה מחרפן ומעצבן אבל אני חושב שיש בזה גם יסוד חשוב לקיומו של עם ישראל. בערך קראים באינציקלופדיה העברית צץ המשפט הבא "עדיין לא ברור מדוע נבלמה התפתחות הקראים אחרי המאה ה11.". לא משפט שהיית מצפה למצוא בספר מדעי. זה גם לא מדויק לגמרי היסטורית אבל אין ספק שיש כאן נקודה. גישות מתחרות ליהדות הרבנית כמו הצדוקיות, הקראיות ובימינו הרפורמיות והקונסרבטיביות חסרות איזשהי חיוניות שיש ביהדות הרבנית. הן מתחילות עם הרבה ביקורת ואז עם הזמן מתאבנות עד שהופכות ללא רלבנטיות. ביהדות הרבנית לעומת זאת יש איזה יסוד תוסס. מהפכות הלכתיות מופיעות ונקלעות למחלוקות קשות. רעיונות דתיים מופיעים ומעוררים מחלוקת. אלו חולקים על אלו, אלו מבקרים את אלו וכל הזמן מתווכחים. יש תסיסה מתמדת והתסיסה הזו גורמת ליהדות להיות חיונית כל הזמן. אני חושב שהיסוד של התסיסה מגיע מהבטלנים. החתירה שלהם למגע עם הקודש שהוא הרסני מבחינה חומרית הוא גם מפרה מבחינה רוחנית. לא מקבלים שום דבר כמובן מאליו. החיפוש אחר דבקות באלוהים שומר על המערכת חיה ונושמת. לא מעופשת ומחניקה.

החיוניות הזו משפיעה גם על אלו שאינם בטלנים ואפילו לא דתיים. החתירה המתמדת למה שלא ניתן להשיג לא מניחה ליהודים לשקוט על שמריהם. כתוצאה מכך היהודים עסוקים כל הזמן בלעשות עוד ועוד מבחינה חומרית ומבחינה רוחנית. אי אפשר להסתפק במציאות הקיימת כי מולה יש מציאות רוחנית שאיננה נגישה שמאתגרת אותה. ולכן היהודים תוססים. ישראל לתפיסתי היא המשך של היהדות המסורתית. לא המשך פשוט. למרות הלעג בכינוי שטייטלנד ישראל היא לא באמת שטייטל אבל במקום העמוק שלה היא אכן המשך של אותה מציאות. היא לא באה להחליף את היהדות הרבנית כמו שעשו הקונסרבטיבים והרפורמים אלא ליצור מעטפת שתאפשר ליהדות להתקיים בהצלחה בעולם המודרני. היא לא יכולה להיות פסיבית כמו בעבר. היא צריכה צבא והיא צריכה משכילים וחילוניים ומדענים ועוד ועוד. מבחינה היסטורית אחד ההצלחות של ישראל היא לשכן את המשכילים עם שאר היהודים לאחר שהם נפרדו באמנציפיציה. אבל עדין מצד שני ישראל ללא בטלנים לא תהיה יהודית ולא תהיה תוססת באופן שיהפוך אותה לכל כך מעניינת.

אין ספק שהבטלנים מקשים על כלל ישראל והסיכון של מדינת הכולל הוא ממשי כמה שהוא בכלל אפשרי. מנגד יש מחיר לבטלנות שגורם לילדים של הבטלנים לקום ולעזוב את הבטלנות לחזרה לטובת חיי עבודה. צריך למצוא איזו נקודת איזון ביניהם.

בהקשר העכשווי של פורים אוסיף שהנס מתחיל כאשר אסתר מצווה על מרדכי וכל היהודים לצום שלושת ימים. גם לפורים נכנסים מתוך צום. הצום מבטא בדיוק את ההתנתקות מהחומר שמאפשרת קרבה אל הקודש שממנו מגיע החיוניות שנותנת את הפתרון לגזרת המן הרשע. זה אותו מוטיב עצמו דיאלקטי של המתח בין הקודש שמאיין את החול מצד אחד ומצד שני נותן ליהודים חיוניות שאיננה פוסקת.

חייל זקן על הרפורמה

המגיב חייל זקן בבלוג של תמריץ נתן נקודת מבט על הרפורמה המשפטית שברשותו אצטט:

"ישראל פחות דמוקרטית היום משום שהפוליטיקאים לא מצליחים לשלוט/לבקר את הפקידות הבכירה ברוב מוקדי הכח. הסכנה העיקרית לזכויות אזרח בישראל מגיעה ממערכות האכיפה והמשפט שייצרו קרטל שמוציא אותם מהישג ידם של הפוליטיקאים. דוגמאות לדברים שהפוליטיקאים (מכל המחנות) היו רוצים לתקן אבל אינם יכולים:
ישראל אלופת עולם במעצרי שווא
ישראל אלופת עולם באחוז הרשעות
ישראל אלופת עולם בהאזנות סתר (באישור שופט). מספר האזנות הסתר בישראל (המספר המוחלט) מתחרה בזה של ארצות הברית. על האזנות לא חוקיות אין לנו נתונים ולא בכדי
ישראל מתחרה על אליפות זמן מפתיחה לפסיקה (אלישבע ברק אלופת עולם היסטורית ללא מתחרים)
ישראל אלופת עולם בתיקים פתוחים
ישראל אלופת עולם בצא"פ/חיסיון
הנכונות של הפוליטיקאים להתעמת עם מוקד הכח החזק ביותר במדינה, ברית משפט-פרקליטות-משטרה-תקשורת, היא בגדר נס ונותנת פתח לתקווה שזה אפשרי גם מול מערכות לא נשלטות אחרות אבל פחות חזקות.
הרפורמה היא צעד ראשון בהתנערות מפשלונריות"

והיה וניצחתם?

חוקי הרפורמה בוטלו בידי בג"ץ. ביבי יצא לנבצרות ואז פרש מהפוליטיקה בעיסקת טיעון עם קלון. לוין ורוטמן נעצרו באשמת המרדה. בית המשפט הכריז כי הכנסת מעלה בתפקידה כרשות מכוננת ופיזר אותה. הליכוד הוגדר כמפלגה אנטי דמוקרטית ונאסר עליו לרוץ בבחירות. מה הלאה? מה יהיה לדעתכם?

מדוע הגנה על פוליטיקאים מפני רדיפה משפטית נצרכת?

כדי להקטין את רמת הסיכון של פוליטיקאים.

כדי להבין את הטענה אני רוצה להקביל את פוליטיקאים למשקיעים. גם משקיעים נתונים בסיכון. העסק שהם משקיעים בו עלול לפשוט את הרגל והם ישארו בלי יכולת החזר חובות. במצב הזה של פשיטת רגל הסנקציות שהושתו על לווים בעבר היו דרקוניות ונעו בין מכירת הלווים לעבדות לבין הכנסתם לכלא. היה לכך מחיר כלכלי. אנשים חששו ליזום יוזמות כלכליות שייטיבו עם המשק מחשש לכישלון. כדי להקטין את הסיכון נוצר המוסד של חברה בע"מ. הלווה יכול להשקיע אבל אם הוא פושט רגל הוא מוגן מסנקציות אישיות.
גם לפוליטיקאים יש רמת סיכון אך בגלל שפוליטיקאים פועלים במרחב ארצי המשפיע על הכלל הם גוררים רמת סיכון מוגברת של יחס מפלה ולא שוויוני מצד אנשי החוק. כך למשל הביא אהרון ברק להתפטרות יצחק רבין בסיום הקדנציה הראשונה בגלל החזקת חשבון דולרים בזמן שהגיע להסדר אחר מול אבא אבן שגם חטא באותו חטא. מינויים פוליטיים סוכלו בידי אנשי חוק דרך שימוש בכלי החקירות (המקרה המפורסם הוא יעקב נאמן) ועוד.


אדם רגיל שנפתחת נגדו חקירה מתפלל לטוב ואם חי במדינה מתוקנת זוכה גם להגנה מאמצעי חקירה פסולים ולזכאות מחמת הספק. אולם פוליטיקאים, במיוחד פופולאריים, אינם אנשים רגילים. האיום המשפטי משנה את מערכת התמריצים עד רמה של סיכון הסדר המדיני. כך למשל אלקביאדס, תלמידו של סוקרטס, המצביא המחונן ביותר בצד האתונאי אוים בידי העמדה לדין עד כדי עריקה לצד הספרטני במלחמת הפלפונוסים. הנזק שהוא עשה שם כיועץ צבאי היה הרבה יותר מאשר עשר דיווזיות (על אלקביאדס מומלץ לקרוא בספר שווים, סיפורה של ספרטה, של ניל בר). יוליוס קיסר, פוליטיקאי רומי פופולרי ואחד מגדולי המצביאים בהיסטוריה נרדף משפטית בידי אויביו ברומא וכתוצאה מכך החריב את הרפובליקה הרומית והביא להחלפתה בקיסרות, או ליתר דיוק ברפובליקת חיילים (על יוליוס קיסר ניתן לקרוא ברוביקון, סיפורה של הרפובליקה הרומית, מאת טום הולנד). פוליטיקאי פופולארי הוא אדם מסוכן מאד שצריך להיזהר מאד מלהגדיל את רמת הסיכון שלו.


הרפובליקות המודרניות התמודדו עם האתגר באופן דו שלבי. גם אם הן לא חוקקו חוק צרפתי רשמי הן דאגו לכך שבראש התביעה יעמוד יועץ משפטי פוליטי שאחד מתפקידיו הלא רשמיים אך המאד חשובים הוא מניעה של רדיפות משפטיות לא רלבנטיות מראש המדינה אך גם מפוליטיקאים אחרים השייכים למשל למחנה היריב. הלא דבר הוא שבמאתיים -שלוש מאות שנים של משטר נבחר באנגליה ובארה"ב לא הועמד לדין מעולם ראש משטר וגם לא נכנס לכלא; ולא בגלל שהם היו צדיקים יותר מנתניהו ואפילו לא מאולמרט. מעטפת ההגנה השניה היא שאת ראש המשטר יכולים להדיח אך ורק עמיתים. בארה"ב זה מפורש ואנגליה במשתמע. ראש המדינה צריך לדעת שהוא מוגן מרדיפה משפטית.

אני רוצה להרחיב את הדיון לפן המשפטי. במקורותנו נאמר כי מלך ישראל לא דן ולא דנים אותו (מסכת סנהדרין דף יח ע"א). תמיד הסתייגתי מכך וחשבתי כי התקדמנו מאותה תקופה נוראה שעבדו של ינאי המלך הרג בלי לעמוד לדין. ועם זאת יש גם אמת בעמדה הזו שאני רוצה להרחיב. צריך לדעת ששיקול דעתו של ראש ממשלה הוא כל כך רחב בענייני המדינה שגם המשפט צריך להימתח מולו. התלויות בין שורה רחבה כל כך של נושאים מחייבת לתת לראש הממשלה את החופש המרבי בקביעת מדיניות ומחייבת גם אותנו להרחיב את הענווה למול ההחלטות של ראש הממשלה (הנרי קיסנג'ר הרחיב על כך בספרו דיפלומטיה). ניקח לדוגמא את הויתור של ישראל בשדה גז ללבנון בשלהי הכהונה של יאיר לפיד כראש ממשלה. היו לכך היבטים משפטיים ומדיניים שונים אך אי אפשר גם לבטל את ההתנגדות העקרונית של לפיד להסתמכות על אוצרות טבע כעושר כלכלי לעומת הסתמכות על עבודה קשה והון אנושי כעומדת ביסוד הוויתור. זו דוגמה קטנה למכלול ההיבטים שעולה בכל החלטה והחלטה. במצב הזה היכולת שלנו לעמוד במקומו של ראש הממשלה כדי לדון אותו מוגבלת ולמעשה רק לבוחרים יש את הכוח לעשות זאת לפי הבנתם (וגם זה כחלק מערך האוטונמיה שהאדם ישלוט בחייו). זה לא אומר שהכל מותר. מעשים פליליים מובהקים כמו רצח ואונס לא מותרים בגלל שיקול דעת מדיני ואני בטוח שגם עמיתיו של ראש הממשלה, נבחרי ציבור אחרים, לא ירצו לחיות במציאות של מעשים פליליים חמורים בידי ראש הממשלה. גם החרדים רוצים דמוקרטיה למצער במובן הבסיסי של בחירות חוזרות ולא יתנו ידם לאובדן הדמוקרטיה. נתינת סמכות הביקורת בידי עמיתים פוליטיים של ראש הממשלה משקפת את ההבנה שרק הם כפוליטיקאים ומדינאיים קרובים להבנה האם יש היבט פלילי בהחלטותיו של ראש הממשלה או שפשוט זה נובע מההבנה המדינית שלו. משום כך הפקדת היעוץ המשפטי בידי פוליטיקאים (עם ביקורת של בית המשפט על החוקיות של ההחלטות) הכרחית כדי למתוח את המשפט לגבולות הרחבים של שיקול הדעת של ראש הממשלה.


לישראל הובאה מסורת משפטית אחרת שלמרות כוונותיה הטובות את פירותיה הבאושים אנו אוכלים עכשיו כאשר ראש הממשלה הנבחר, פוליטיקאי פופלארי מאד, מאוים משפטית ונרצה או לא נרצה מפת התמריצים שלו השתנתה דרמטית בעקבות האיום. בעקבות כך אנחנו נגררים לכאוס הולך ומתגבר המשרת את מערכת התמריצים החדשה שלו. כדי לצאת מן האיום אני מציע קודם כל לפעול לחנינה מהנשיא לראש הממשלה נתניהו שישנה את מפת התמריצים שלו ובנוסף להטמיע ברפורמה המשפטית המתהווה את המודל האנגלו-סכסי של יועץ משפטי פוליטי שאחד מתפקידיו הלא רשמיים הוא הגנה על ראש הממשלה מרדיפה משפטית.

היינו כחולמים

שנינו חזרנו מארוחת צהריים. בוריס רצה לעשות סיבוב ואנחנו לא רצינו, אז דימה ואני חזרנו ביחד לעבודה. ואז דימה אומר לי באנגלית – אני לא מבין את האיש הזה. במשך שנים אנשים עובדים לחבר את רוסיה לעולם המודרני המערבי ועכשיו כל העבודה הלכה בגללו. אני לא מבין מה הוא רוצה.

דימה איננו אדם צעיר. יש לו בת בארה"ב ושתי נכדות. הוא יהודי ואשתו יהודיה. אבא שלו אוקראיני אבל עד לפני חצי שנה הוא היה רוסי. יש לו אח ושתי אחיות בארץ שעלו לפני 20 שנה אבל במשך שנים הוא לא דיבר איתם. הוא גר ברוסיה, היה מעבד אותות חשוב והאמין שהוא רוסי. פתאום הוא הפך ליהודי.

הוא מסתכל סביב על כל המכוניות החונות באמצע ובניני המשרדים של מרכזי הפיתוח סביבו ואומר מה זה המקום הזה? מי האנשים הללו שפתאום אני חי בקרבם? ואז הוא צובט את עצמו מול עיני ואומר לפעמים אני אומר לעצמי שאני חולם, שעוד מעט אני אתעורר.

בקשת חנינה לנתניהו ודרעי

לכבוד נשיא מדינת ישראל יצחק הרצוג,

ברצוני לבקש שתתן מיוזמתך חנינה לראש הממשלה נתניהו ויושב ראש מפלגת ש"ס אריה דרעי. מדינת ישראל הולכת ונסחפת למחול שדים בין הרשות השופטת לרשויות המחוקקת והמבצעת. הרשות השופטת מדרדרת למצב של ביטול רצון הבוחר על ידי הדחת ראש הממשלה נתניהו  והרשות המחוקקת בתגובה תנסה להדיח את שופטי בית המשפט העליון והיועץ המשפטי. כולם צודקים אבל במדינה כמו בכביש תהיה חכם, אל תהיה צודק.

מתן חנינה לשני האנשים הללו יפסיק בבת אחת את מחול השדים ויאפשר להגיע להסכמה על הרפורמה הנחוצה למדינת ישראל. כרגע שניהם מנועים משפטית מלהפעיל את השפעתם בעניין – כפי שלצערך נוכחת – ואין נזק גדול מזה למדינת ישראל. אין ספק שהתמריצים של שניהם בהמשך התוהו ובוהו מושפעים מהמצב המשפטי שהם נתונים בו. מתן חנינה לשניהם יחתוך את הקשר הגורדי וישחרר את המצב.

ברור לי שמתן חנינה יגונה בידי הטהרנים המשפטיים אולם כנשיא מדינת ישראל אתה בוודאי תראה את טובת האומה כקודמת לדקדוקי מה יגידו. זכור כי ענוונותו של זכריה בן אביקולוס החריבה את בית מקדשנו והגלתה אותנו בין האומות. אל תאמץ מידה מגונה זו.

לפני יותר ממאתיים שנה ניצבה הרפובליקה האמריקאית הצעירה בפני כמעט מלחמה עם צרפת. הפדרליסטים בהנהגת המילטון תמכו במלחמה, הרפובליקנים בהנהגת ג'פרסון תמכו בצרפת. שני הצדדים רצו לנצל את המלחמה לעשות נקם באויביהם הפוליטיים. רק אדם אחד התנגד למלחמה, נשיאה השני של הרפובליקה ג'ון אדמס. ואז הוא שלח משלחת נוספת לצרפת למשא ומתן ובת אחת טרף את הקלפים והסיר את המלחמה מסדר היום (ועל הדרך איבד את תמיכת המפלגה הפדרליסטית אבל לא היה איכפת לו). אדוני הנשיא לך בדרכו של ג'ון אדמס והפסק את מחול השדים באיבו.

בברכה,

י.ד. (אזרח מודאג)