התוחלת של הגדת פסח – המשך

בהמשך לפוסט הקודם  שאלתי את הרב מיכי אברהם מה דעתו על מחלוקת בן זומא וחכמים. נראה שלדעתו כיון שנפסקה הלכה כבן זומא לא יזכרו בכלל את יציאת מצרים. לא היה ברור מדבריו אם רק מדובר על כל זכרון יציאת מצרים או על הזיכרון במשך השנה ועדין נעשה ליל הסדר בחג המצות.

כך שהשאלה עדין עומדת.

מודעות פרסומת

התחולה של הגדת פסח

הערה של קמיליה בפוסט הקודם הפנתה את תשומת לבי לדיון מעניין של זאב גלילי ויובל רון בהגדה מודרנית שכתב בן גוריון. וחשבתי שלמרות שהנושא נדמה כשולי הוא זוקק פוסט נפרד.

אם נסתכל ברמת המיקרו ההגדה של בן גוריון בעיקר מרגישה כמו קוריוז היסטורי.  במקרה הטוב היא תעלה כמה חיוכים כמו שקרה לקמיליה. הניסיונות של הקיבוצים לשכתב את ההגדה לא תפסו מקום ונדמה שמבחינה היסטורית הם יותר פגעו בקיבוצניקים שנתפסו כמנותקים ומתנשאים מאשר קידמו אותם בפרויקט הגדול של יצירת עם יהודי חדש. ההגדה בסופו של דבר היא במשקל של פיל כפי שציין הרב חיים נבון והיכולת של שחקנים במשקל נוצה כמו בני הקיבוצים להשפיע עליה פשוט זניחים מבחינה היסטורית.

אולם ברמת המאקרו העניינים סבוכים הרבה יותר וכאן אנחנו נכנסים לשאלת התוחלת של ההגדה שכן כבר בגוף ההגדה אנו נפגשים בדיון מהי התוחלת של ההגדה. מדובר בקטע שבשביל קוראי ההגדה נתפס כבלתי חשוב בעליל ובשביל החילוניים שבהם כהזוי לגמרי:

"אָמַר אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַים בַּלֵּילוֹת עַד שֶׁדְּרָשָׁה בֶּן זוֹמָא: שֶׁנֶּאֱמַר, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיְם כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ יְמֵי חַיֶּיךָ – הַיָמִים, כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ – הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יְמֵי חַיֶּיךָ – הָעוֹלָם הַזֶּה, כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ – לְהָבִיא לִימוֹת הַמָשִׁיחַ"

כפי שמסביר אראל סגל הלוי המחלוקת של בן זומא וחכמים איננה לפסח עצמו אלא לכל ימות השנה. אנו מזכירים את יציאת מצרים בתפילת שחרית באמירת פרשת ציצית שבה מופיע הפסוק "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים" ולאחר מכן בברכת הגאולה שהיא הברכה השלישית מברכות קריאת שמע. וכאן מופיעה מחלוקת האם את הזכרת יציאת מצרים צריך לעשות רק בתפילת שחרית או גם בתפילת ערבית? טוען בן זומא כי הביטוי כל ימי חייך מסגיר בתוכו משמעות כפולה: ימי חייך אלו הימים. כל ימי חייך כולל גם לילות. טוענים כנגדו חכמים שהוא מפרש לא נכון: ימי חייך זה העולם הזה. כל ימי חייך כולל גם את ימות המשיח. בגמרא מובאת ברייתא המסבירה את המחלוקת שלהם:

תניא: 'אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר (ירמיהו כג7) "[לכן] הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם [וישבו על אדמתם] "! אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו. כיוצא בו אתה אומר (בראשית לה י) ויאמר לו אלקים שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל (תלמוד בבלי, ברכות יב:).

טוען בן זומא בעקבות הנביא ירמיהו שיבואו ימים שבהם זיכרון נס יציאת מצרים יעלם ואת מקומו יתפוס נס קיבוץ גלויות. תוחלת ההגדה היא אך ורק לימי שיעבוד מלכויות שבהם זיכרון יציאת מצרים שולט. לעתיד לבוא, כאשר יתרחש נס קיבוץ גלויות מצפון ומים יעלם זכר יציאת מצרים וכבר לא תהיה מצווה לקרוא את ההגדה ולזכור את יציאת מצרים. טוענים כנגדו חכמים שהוא טועה בהבנת הנביא ירמיהו. לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהיה יציאת מצרים טפלה לקיבוץ גלויות. הם מוכיחים זאת מדיוק לשוני בלשון הפסוק " לא יאמר … כי אם" שאותו הם משווים לנתינת שם ישראל ליעקב אבינו (וזאת בניגוד לאברהם ושרה שאצלם השינוי מאברם ושרי הוא סופי). כלומר טוענים חכמים כי תוחלת ההגדה היא גם לימי קיבוץ גלויות וימות המשיח ולא רק לימי הגלות, אלא שיציאת מצרים תהיה טפלה לו.

אנו פוסקים הלכה כבן זומא ומזכירים יציאת מצרים בלילות. ועם זאת הטיעון של חכמים נדמה כמשכנע והתוחלת של ההגדה היא גם לימים של קיבוץ גלויות וימיות המשיח אלא שהוא טפל לנס הגדול של קיבוץ גלויות.

כשאנו מסתכלים בפרספקטיבה כזו פתאום הטיעון של בני הקיבוצים נתפס אחרת לגמרי. את נוסח ההגדה המסורתית הייתי משאיר כמו שטענו חכמים שיציאת מצרים לא תיעקר לגמרי אבל הדגש בדורנו צריך להיות על הנס הגדול הרבה יותר של קיבוץ גלויות; כלומר על יום העצמאות.

חג שמח

ברבאבא נולד בגינה

השיר ברבאבא של יורם טהרלב הוא אחד השירים החביבים עלי:

ברבאבא נולד בגינה
הוא גדל בין עצים וורדים
אך בגלל שהיתה לו צורה משונה
צחקו עליו כל הילדים.

הם קראו לו בלון מנופח
ותמיד לעגו לו כולם
בגלל זה התהלך הוא עצוב ומסכן
בלי חבר וידיד בעולם.

ברבאבא ברבאבא
אין כמוך בעולם
ברבאבא ברבאבא
אוהבים אותך כולם.

יום אחד הוא טייל בחצר
ופתאום – מי הופיעה מולו?
ברבאמא יפה, ברבאמא שחורה
מתאימה בדיוק בשבילו.

אז השניים עשו חתונה
והלכו לחופה יד ביד
ואלפי ציפורים שהיו בגינה
כך זימרו לכבודם פה אחד:

ברבאבא ברבאבא
אין כמוך בעולם
ברבאבא ברבאבא
אוהבים אותך כולם.

ונולדו לשניהם ילדים
ברביונים ששה או שבעה
זו היתה משפחה מאושרת מאוד
משפחה שכולה אהבה.

והיום הם עוברים בגינה
בשורה אחרי ההורים
ובלילה בלילה לפני השינה
הם נותנים נשיקה ושרים:

ברבאבא ברבאבא
אין כמוך בעולם
ברבאבא ברבאבא
אוהבים אותך כולם.

לברבאבא לועגים כל הילדים. ספר מודרני שנוצר אחרי הפרויקט של התקינות הפוליטית היה בוודאי מספר כיצד הילדים עברו שינוי של קבלת האחר כמו ברבאבא. אולם השיר ברבאבא נכתב בשנות השבעים כאשר הרעיון של תקינות פוליטית לא שלט ואולי גם לא הוכר, ולכן המשורר מסתפק בלספר לנו שבגלל זה הסתובב עצוב ומסכן בלי חבר וידיד בעולם.

המסקנה היא שלא תמיד אפשר לשנות וזה מה שהעולם יכול להציע. שיר חסר יומרות וחביב ביותר.

תלמיד חכם ראוי שילמד שלושה דברים

הגמרא במסכת חולין דף ט עמוד א מונה כמה דברים שראוי ללתלמיד חכם לדעת לעשות:

"ואמר רב יהודה אמר רב תלמיד חכם צריך שילמוד ג' דברים כתב שחיטה ומילה ורב חנניא בר שלמיא משמיה דרב אמר אף קשר של תפילין וברכת חתנים וציצית"

ברשימה הזו יש דברים שרווחים למדי, כמו שהגמרא עצמה אומרת לאחר מכן , כגון קשירת ציצית או ברכת חתנים. ודברים שפחות רווחים: שחיטה, מילה וקשר של תפילין (ואף כתב לשיטה שמדובר בכתב ספרי תורה, תפילין ומזוזות).

שחיטה:

בזמנו, שכן שלי שהיה איתי בידידות, אברך משי העמל בלימודי דיינות ובעל שאיפות אינטלקטואליות (הוא סיפר לי פעם שאת מורה נבוכים הוא יודע בעל פה וגם את קאנט קרא לא מעט) סיפר לי שהוא עושה קורס שחיטה. כשהסתיים הקורס שאלתי אותו מה למדת? ענה לי: לשחוט תרנגולת. אין ספק שליהדות חשוב גם מה מכניסים לפה ולא רק מה שמוציאים ממנו כפי שניסח זאת הרמב"ם ולכן הידע המעשי שמלווה גם בסיורים במפעלי מזון וכדומה הוא משמעותי לאלו הלומדים להיות מורי הוראה כדי שלא יגיעו למה שסופר על אברך שנלקח לסיור בבית מטבחיים וכאשר הציגו לפניו קורקבן קרא בהתפעלות עצומה: אז זהו הקורקבן הקדוש. ועדין ניכר היה שלא על זה חלם כאשר החל ללמוד בישיבה.

מילה:

מעמדם של המוהלים מבחינה חברתית קצת יותר גבוה משל שוחטים בחברה היהודית למרות שהפעולה די דומה. ההבדל בחומר משפיע. ועדין מילה איננה עניין נפוץ אצל מי שאינם מומחים בדבר. עם זאת לפחות אצלי במשפחה סופר על אביו של סבי ע"ה שהיה רב קהילה ולא מל אף ילד. כשנולדו לו חמשת בניו ביקש רשות מאשתו ומל את חמישתם כדי לקיים את המצווה בעצמו. ולאחר מכן שוב לא מל.

קשר של תפילין:

גם קשר של תפילין  הוא לרוב עניין של מומחים ועם זאת, דווקא כאן, יש חשיבות לתלמיד חכם, ובעצם לכל אדם, לדעת להקטין או להגדיל את הרצועה של ראש. הסיבה לכך נעוצה בהלכות תפילין. על פי התורה תפילין של ראש צריכים להיות מונחים בין העינים: "והיו לטוטפות בין עיניכם" (דברים יא יח,). עם זאת כבר התנאים הסבירו שלא מדובר על האף אלא באזור השיער מעל המצח. את זאת הם הוכיחו מהפסוק "ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים יד א) קרחת אפשר לעשות רק במקום שצומח משהו – במקרה הזה שיער. מכאן מוכח שבין עיניכם שייך רק במקום שהשיער צומח בו המכוון כנגד בין העינים. אם התפילין מונחות על המצח, המצווה לא התקיימה. עכשיו אפשר להבין מדוע חשוב לדעת לשחק עם הרצועות של תפילין של ראש. אם למישהו, החלק של הרצועות מהתפילין עד הקשר המקיף את הראש כמין חגורה או נזר, גדול מידי, התפילין ישמטו על המצח. אורך הרצועה צריך להיות מתחילת הגולגולת מעל השקערורית של העורף עד קצת לפני קו השיער כדי שהתפילין לא יעברו אותו. כאן יש שני סוגי קשירה הנהוגים בציבור קשר מרובע (אצל מיעוט האנשים) וקשר בצורת האות ד (אצל רוב האנשים). אצלי, למשל, הקשר מרובע ואני יודע לשחק עם הרצועות כדי להקטין או להגדיל אותו. בזמנו השתמשתי בידע הזה להקטין את הרצועות הן בשבילי, הן בשביל אבי, כדי שהתפילין לא ישמטו. את הקשר השני לא הצלחתי להבין עדין. ראוי לדעתי לכל תלמיד חכם להכיר את שניהם כך שבמידה ויראה מישהו שהתפילין שמוטות לו על מצחו שיוכל להקטין לו כדי שיקיים את המצווה כהלכתה.

האריה, המכשפה וארון הבגדים – הבגידה של אדמונד

הספר "האריה והמכשפה וארון הבגדים" של הסופר סי.אס.לואיס הוא הראשון בסדרת הפנטזיה נרניה. לאחרונה קראתי אותו שוב. כחלק מפתיחה של סדרת פנטזיה תפקידו של הספר הוא להציג את העולם המדומין אבל את זאת הוא עושה תוך שזירה של הכניסה לעולם של נרניה בבגידה של אדמונד והמאבק בין המכשפה לאריה. מבחינת ההתרחשות הגיאוגרפית הכל מתנהל בתוך ארון הבגדים ההופך לפיכך לתחנת מעבר בין העולמות.

בגידתו של אדמונד היא עניין חריג בספרי הפנטזיה. פה ושם מופיעים בוגדים בספרי הפנטזיה. לרוב הם לא חלק מהגיבורים. אדמונד, לעומת זאת, נשאר גיבור. פגום אבל גיבור. והדבר מזמין מחשבה.

אין ספק שהבגידה שקועה בתבנית הנוצרית של הספר אבל אדמונד לא בוגד באסלן אלא בלוסי ואת זה הוא עושה עוד מחוץ לנרניה כאשר שניהם חוזרים מנרניה ולוסי תולה בו את תקוותה לאושש את סיפור נרניה מול האחים הגדולים – פיטר וסוזן. אדמונד איננו טיפוס אמין כפי שמגלה השיחה עם הפרופסור. ועדין הבגידה שלו מהווה את אחד היסודות של הספר. כתוצאה ממנה המכשפה טוענת לזכות על אדמונד:

""יש ביניכם בוגד" אמרה המכשפה. כולם ידעו כמובן שהיא מתכוונת לאדמונד. "ובכן" אמר אסלן "הבגידה שלו לא היתה מכוונת נגדך". האם שכחת את הכישוף הגדול?" שאלה המכשפה "אתה הרי מכיר את הכישוף שהטיל הקיסר על נרניה בראשית הזמנים. אתה יודע שכל בוגד שייך לי כשלל המגיע לי על פי החוק, ושכל בגידה נותנת לי רשות להרוג""

אמנם נכון שאדמונד הלך וסיפר למכשפה על הפאון ולאחר מכן על אסלן אבל ברור שהוא לא בגד במישהו כפי שציין אסלן. איתרע מזלו של אדמונד והוא נתקל לבדו במכשפה הלבנה וכתוצאה מכך היה בצד שלה הבגידה האמיתית הייתה באחותו לוסי והיא התרחשה בכלל מחוץ לגבולות נרניה כפי שהספר מבהיר היטב:

"ברגע שפיטר שאל אותו את השאלה הזו, החליט בן-רגע לעשות את הדבר השפל והגועלי ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הוא החליט לבגוד בלוסי. אדמונד שלח בלוסי מבט מתנשא, כאילו הוא מבוגר ממנה בהרבה (ובעצם היה מבוגר ממנה רק בשנה אחת) ואז גיחך גיחוך קל ואמר, " כן , לוסי ואני שיחקנו – העמדנו פנים שכל הסיפור שלה על הארץ הנמצאת בארון הוא אמיתי. סתם בשביל המשחק, כמובן. אבל באמת אין שם שום דבר.""

אדמונד בוגד בלוסי. הוא גם בוגד בנרניה (שבה הוא ביקר למרות שהוא מכחיש, אליבא דלואיס) אבל את זה נניח רגע בצד. בגידתו בלוסי היא זו שמקנה עליו זכות בעיני המכשפה. המכשפה ואסלן יודעים שהוא בוגד ולכן למכשפה יש זכות עליו. יש כאן איזה שהוא ערבוב בין העולמות. אדמונד נחשב בוגד לא רק בעולם שלנו אלא גם בנרניה למרות שבפועל הבגידה לא התרחשה בנרניה. אינני אכנס כאן לפתרון שהספר מציע לבעיה (שברור משחזר את הסיפור של ישו אצל הנוצרים) אלא אתייחס לעניין עצמו. בשביל לואיס הבגידתו של אדמונד היא עיקר הספר והיא שמקנה לו את טעמו.

ציינו קודם שאדמונד, בוגד גם בנרניה ולא רק באחותו לוסי. אדמונד, לפי זה, הוא האדם המודרני הבוגד באפשרות של פנטזיה למרות שהוא יודע שהיא אמיתית. והבגידה בפנטזיה קשורה בבגידה באחותך שאיננה רק אחותך הביולוגית (כמו שלוסי היא בסיפור) אלא בגידה באחווה האנושית של בני אדם וחווה כפי שהספר מדגיש שוב ושוב.

במאמר מוסגר, בשביל לואיס, הנצרות היא פנטזיה ומכאן שהחילוניות המודרנית היא בגידה בנצרות שהיא מאמינה בה בסתר ליבה. אינני יודע אם האדם המודרני מאמין בנצרות בסתר כפי שטוען לואיס אבל דומני שמההבנה שהאדם המודרני בוגד ,בפנטזיה נמצא חלק מכוחו של הספר. הכוח של סדרת נרניה (שחוזר באופנים כאלו ואחרים בכל הספרים), הוא בהבנה הזו ששכחת הפנטזיה או הדחקתה היא בגידה, שאיננה שונה מהבגידה באחיך ובאחיותך. הבגידה בפנטזיה משקפת את אובדן המושגים של נאמנות וברית באינדיבדואליזם המודרני. מכאן הדרך לתופעות החברתיות העכשוויות היא קצרה. האדם המודרני מקדש את הבוגדנות, וכתוצאה מכך הוא לא מסוגל לנאמנות משפחתית, לאומית או אוניברסאלית.

מיכאל אנדה בספר "הסיפור שאינו נגמר" טוען שאנשים מחיים את הפנטזיה על ידי כתיבתה החוזרת אולם הפנטזיה נשארת ברובד הספרותי. אצל לואיס נדמה שהפנטזיה איננה רק עניין ספרותי אלא רובד הקיים כאן ועשיו. לולי זאת, המכשפה והאריה לא היו מזהים את בגידתו של אדמונד. אנו רק חושבים שאנו יכולים לנתק בין העולמות. למעשה הם מחוברים וממשיכים להיות מחוברים כל העת. הפנטאזיה מחיה אותנו וכך מזכירה לנו שוב ושוב את אותם מושגים שהמודרניות מנסה למחוק.