תסריט מדינת הכולל

אנשים תוהים מה ההצעה של החרדים למדינת ישראל? מה יקרה אם מדינת ישראל תגיע לשליש חרדים ב2065? התשובה פשוטה ההצעה החרדית היא מדינת הכולל. מדינה שבה כל הגברים היהודיים לומדים תורה בכולל והנשים והגויים עובדים. במידה רבה המציאות כבר הולכת לשם. הגידול באחוז המבקשים פטור משירות צבאי לשם לימוד תורה מחייב את הצבא להכניס נשים לתפקידי לחימה שקודם גברים מילאו. גם המחסור בכוח אדם בתפקידי הובלה וכדומה מוביל את הצבא להשתמש בערבים על ידי מיקור חוץ של התפקידים הללו. זה אמנם בעייתי מבחינה ביטחונית; נשים לא בנויות מבחינת פיזית להרים פגז טנק. נהגים ערביים לא מתייצבים לשירות בזמן מלחמה בעזה, אבל אין לצבא ממש ברירה. על חוסר הברירה הוא מחפה בשיח פרוגרסיבי/כלכלי. במדינת הכולל נשים יהיו הכל. הן יעבדו, הן יהיו מדעניות, רופאות, כבאיות, ואם יש איזה מקצוע שחייבים בשבילו גברים אז בשביל זה יש לנו כאן ערבים. אנשים חושבים שלחרדים מפריע שנשים משרתות בצבא או לומדות באקדמיה. להיפך, הם מעודדים את זה. וכי יפריע לחרדים שנשים יתגייסו לצבא שכולו נשים? מה פתאום. העיקר שגברים יהודיים ילמדו תורה. ומה אם יש גבר יהודי שאיננו מאמין חס וחלילה? באמת רחמים עליו. אותו לא יכריחו ללמוד תורה.

כמה תחזיות פוליטיות

אתמול פגשתי חבר טוב. בעבר היינו נוסעים ביחד ומדסקסים הרבה פוליטיקה. גם כאן היה לנו מה לדקסקס ובעקבות השיחה התחדדו לי כמה נקודות.

החדשות המרכזיות ביותר כרגע הן שהגל האדום התברר כאדווה. כן הרופבליקנים כנראה לקחו את הבית אבל בסנאט הם בקרב צמוד. המועמדים של טראמפ כשלו והמפלגה הרפובליקנית מפולגת ללא תקנה בין טראמפיסטים ושמרנים. הממשל הדמוקרטי בהחלט יכול להמשיך עוד שנתיים לקדנציה נוספת. במצב הזה אי אפשר להתפרע. צריך לחזור לימי אובמה, להוריד את הראש ולנווט את ההתנהלות בחכמה ובשיקול דעת. המשמעות הראשונה של העובדה הזו שסמוטריץ' לא יכול להיות שר הביטחון. זה מתכון לפיצוץ. לכן שר הביטחון יהיה גלנט.

אם סמוטריץ' לא יקבל את הביטחון הוא ידרוש את האוצר. היות וסמוטריץ' ובן גביר מגיעים כגוש אחד הם המפלגה השניה בגודלה ובהתאם לכך הוא יכול לדרוש את האוצר. דרעי יסתפק בתיק הפנים. גם ככה הוא מעדיף להיות באזור הדמדומים ולא באור הזרקורים. מי כמוהו יודע איזה נזק זה עשה לו במשך השנים. בן גביר ילך למשרד הפנים ונראה שיש לו כבר תוכניות אופרטיביות. יריב לוין יקח את המשפטים.

מבחינת הרפורמות המשפטיות נראה שפסקת ההתגברות כבר בפנים. ביבי מפנים את הלחץ הכללי ויודע שלא יוותרו לו. רפורמה נוספת תהיה לדעתי במשרד היועץ המשפטי. כאן נראה שהיועצת המשפטית, גלי בהרב מיארה, בדומה לבורבונים לא שוכחת דבר ולא לומדת דבר ונופלת לכל בור בדרך. הכניעות שלה לסער וללפיד מצד אחד והבוז לליכוד גורמים לכך שאפילו הליכוד לא ירצה לעבוד איתה. מה שמזמין חוק של פיצול תפקיד היועץ המשפטי והחלפתה. הרפורמה השלישית היא שינוי שיטת הבחירות של שופטים. מבחינת נתניהו הוא ירצה למסמס אותה וכאן המבחן של השותפים שלו ושל האנשים בליכוד.לוודא ששיטת בחירת השופטים תשקף יותר את הציבור. רק נעיר שהפיאסקו של כישלון עיסקת הטיעון שניסה לרקוח אהרון ברק בין ביבי לפרקליטות אומר שכרגע אין לאהרן ברק מנופים על ביבי.

חוק צרפתי לא יעבור וביטול עברת הפרת אמונים לא יחול על משפט ביבי. זה היה גמיק נחמד של סמוטריץ' לפני הבחירות אבל עכשיו לא שווה לו להעביר את החוק ולאפשר לנתניהו להפיל את הקואליציה. מה שיקרה לדעתי שלאחר שיעבירו כמה חוקים שיסדירו את העניינים מול המערכת המשפטית כמו סעיף ההתגברות ועוד כמה חוקים יגיע נתניהו להסכם טיעון עם הפרקליטות לפיו יורידו את סעיף השוחד והוא יודה בכמה סעיפים של הפרת אמונים בתמורה לפרישה מהפוליטיקה בסיום הקדנציה. גם ככה הוא מתכנן לפרוש בסוף הקדנציה אז אין סיבה למה לא להגיע להסדר טיעון.

יש דיבורים על הצטרפות של גנץ וחבריו לקואליציה אבל בשלב זה הם ישארו דיבורים. בע"ה יבוא שלום עלינו ועל כל עם ישראל.

סתירת זקנים בנין, בנין נערים סתירה

בבחירות האחרונות הצבעתי מחל לנתניהו. זה מוזר כי במובנים רבים אני דווקא מזדהה עם המהלך המהפכני של הציונות הדתית. ובכל זאת ברגע האמת הצבעתי ביבי למרות שברור לי שאם הוא יוכל, הוא יעדיף ללכת עם גנץ ולא עם בן גביר וסמוטריץ'. ועולה השאלה מדוע? למה ביבי?

והתובנה עלתה בי אחרי הרבה שנים כי סתירת זקנים בנין, בנין נערים סתירה. הגמרא במסכת מגילה דף לא עמוד ב נותנת סימן לדבר על רחבעם בן שלמה. נזכיר כי כאשר עלה רחבעם בן שלמה למלכות פנה אליו העם וביקש הקלה במיסים.:

וַיִּוָּעַ֞ץ הַמֶּ֣לֶךְ רְחַבְעָ֗ם אֶת־הַזְּקֵנִים֙ אֲשֶׁר־הָי֣וּ עֹמְדִ֗ים אֶת־פְּנֵי֙ שְׁלֹמֹ֣ה אָבִ֔יו בִּֽהְיֹת֥וֹ חַ֖י לֵאמֹ֑ר אֵ֚יךְ אַתֶּ֣ם נֽוֹעָצִ֔ים לְהָשִׁ֥יב אֶת־הָֽעָם־הַזֶּ֖ה דָּבָֽר׃ ז וידבר (וַיְדַבְּר֨וּ) אֵלָ֜יו לֵאמֹ֗ר אִם־הַ֠יּוֹם תִּֽהְיֶה־עֶ֜בֶד לָעָ֤ם הַזֶּה֙ וַֽעֲבַדְתָּ֔ם וַעֲנִיתָ֕ם וְדִבַּרְתָּ֥ אֲלֵיהֶ֖ם דְּבָרִ֣ים טוֹבִ֑ים וְהָי֥וּ לְךָ֛ עֲבָדִ֖ים כָּל־הַיָּמִֽים׃ ח וַֽיַּעֲזֹ֛ב אֶת־עֲצַ֥ת הַזְּקֵנִ֖ים אֲשֶׁ֣ר יְעָצֻ֑הוּ וַיִּוָּעַ֗ץ אֶת־הַיְלָדִים֙ אֲשֶׁ֣ר גָּדְל֣וּ אִתּ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר הָעֹמְדִ֖ים לְפָנָֽיו׃ ט וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם מָ֚ה אַתֶּ֣ם נֽוֹעָצִ֔ים וְנָשִׁ֥יב דָּבָ֖ר אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה אֲשֶׁ֨ר דִּבְּר֤וּ אֵלַי֙ לֵאמֹ֔ר הָקֵל֙ מִן־הָעֹ֔ל אֲשֶׁר־נָתַ֥ן אָבִ֖יךָ עָלֵֽינוּ׃ י וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָ֗יו הַיְלָדִים֙ אֲשֶׁ֨ר גָּדְל֣וּ אִתּוֹ֮ לֵאמֹר֒ כֹּֽה־תֹאמַ֣ר לָעָ֣ם הַזֶּ֡ה אֲשֶׁר֩ דִּבְּר֨וּ אֵלֶ֜יךָ לֵאמֹ֗ר אָבִ֙יךָ֙ הִכְבִּ֣יד אֶת־עֻלֵּ֔נוּ וְאַתָּ֖ה הָקֵ֣ל מֵעָלֵ֑ינוּ כֹּ֚ה תְּדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֔ם קָֽטָנִּ֥י עָבָ֖ה מִמָּתְנֵ֥י אָבִֽי׃ יא וְעַתָּ֗ה אָבִי֙ הֶעְמִ֤יס עֲלֵיכֶם֙ עֹ֣ל כָּבֵ֔ד וַאֲנִ֖י אוֹסִ֣יף עַֽל־עֻלְּכֶ֑ם אָבִ֗י יִסַּ֤ר אֶתְכֶם֙ בַּשּׁוֹטִ֔ים וַאֲנִ֕י אֲיַסֵּ֥ר אֶתְכֶ֖ם בָּעַקְרַבִּֽים׃ יב ויבו (וַיָּב֨וֹא) יָרָבְעָ֧ם וְכָל־הָעָ֛ם אֶל־רְחַבְעָ֖ם בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לֵאמֹ֔ר שׁ֥וּבוּ אֵלַ֖י בַּיּ֥וֹם הַשְּׁלִישִֽׁי׃ יג וַיַּ֧עַן הַמֶּ֛לֶךְ אֶת־הָעָ֖ם קָשָׁ֑ה וַֽיַּעֲזֹ֛ב אֶת־עֲצַ֥ת הַזְּקֵנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר יְעָצֻֽהוּ׃ יד וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם כַּעֲצַ֤ת הַיְלָדִים֙ לֵאמֹ֔ר אָבִי֙ הִכְבִּ֣יד אֶֽת־עֻלְּכֶ֔ם וַאֲנִ֖י אֹסִ֣יף עַֽל־עֻלְּכֶ֑ם אָבִ֗י יִסַּ֤ר אֶתְכֶם֙ בַּשּׁוֹטִ֔ים וַאֲנִ֕י אֲיַסֵּ֥ר אֶתְכֶ֖ם בָּעַקְרַבִּֽים׃ טו וְלֹֽא־שָׁמַ֥ע הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־הָיְתָ֤ה סִבָּה֙ מֵעִ֣ם יְהוָ֔ה לְמַ֜עַן הָקִ֣ים אֶת־דְּבָר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהוָה֙ בְּיַד֙ אֲחִיָּ֣ה הַשִּׁילֹנִ֔י אֶל־יָרָבְעָ֖ם בֶּן־נְבָֽט׃ טז וַיַּ֣רְא כָּל־יִשְׂרָאֵ֗ל כִּ֠י לֹֽא־שָׁמַ֣ע הַמֶּלֶךְ֮ אֲלֵיהֶם֒ וַיָּשִׁ֣בוּ הָעָ֣ם אֶת־הַמֶּ֣לֶךְ דָּבָ֣ר ׀ לֵאמֹ֡ר מַה־לָּנוּ֩ חֵ֨לֶק בְּדָוִ֜ד וְלֹֽא־נַחֲלָ֣ה בְּבֶן־יִשַׁ֗י לְאֹהָלֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל עַתָּ֕ה רְאֵ֥ה בֵיתְךָ֖ דָּוִ֑ד וַיֵּ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵ֖ל לְאֹהָלָֽיו׃ יז וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּעָרֵ֣י יְהוּדָ֑ה וַיִּמְלֹ֥ךְ עֲלֵיהֶ֖ם רְחַבְעָֽם׃

רחבעם מתייעץ עם הזקנים ועם הצעירים (הצעירים פה באופן יחסי). הזקנים אומרים תניח. הצעירים אומרים תכפה בכוח. רחבעם בוחר ללכת אחרי הצעירים והתוצאה פילוג הממלכות לממלכת ישראל וממלכת יהודה. הצעירים נחפזים. הם חסרי ביטחון ומרגישים שהדרישות של העם מאיימות עליהם. הזקנים נינוחים יותר. קח את הזמן ותן לעם קצת מנוחה אחרי שלמה. לפעמים החיפזון מהשטן.

ב-14 שנים האחרונות היחסים שלי עם נתניהו סבלו מעליות ומורדות. ב2009 הצבעתי לו נגד אולמרט. ב2013 הייתי מאוכזב מהגירעון ולכן סתם הצבעתי למפלגה חסרת חשיבות שלא עברה את אחוז החסימה. ב2015 הייתי מזועזע מתחושת הכישלון בצוק איתן. היה נדמה לי שהמערכת הביטחונית לא עומדת מול אתגר המנהרות. נתניהו משך את הזמן כדרכו ורק בנט נדמה היה כדוחף לכיוון הנכון. מאז הבחירות של 2021 הצבעתי בנט וסמכתי עליו. ב2021 הבנתי שבנט הולך ללכת עם השמאל וחזרתי לביבי.

אולם החזרה לביבי לא נבעה רק מהחשש מבנט אלא גם מההבנה שיש לביבי תובנות גלובליות שמדריכות אותו שאני מפספס. קראתי את הספר דיפלומטיה של הנרי קיסנג'ר והבנתי שנתניהו פועל בתוך המסורת הקלאסית של מאזן כוחות. אני עדיין חושב שהוא מזניח את מצב הביטחון הפנימי ואת הצבא אבל אני גם חושב שיש משהו בחשיבה ארוכת הטווח שלו. נתניהו חושב באופן ארוך טווח וצריך לכבד את הדרך שבה הוא מסתכל. זה לא שהוא חף מטעויות אבל הטעויות שלו הן אחרות מהטעויות של אחרים.

אם נשווה אותו ליריב המרכזי שלו בשנים האחרונות נפתלי בנט אזי בנט הוא בניין צעירים שסופו סתירה. במקום להמתין בסבלנות בנט ניסה לסחוט את הלימון מוקדם מידי. נתניהו לעומתו הוא סתירת זקנים בניין. נכון שהכל נדמה שלא הולך אבל בפועל דברים הולכים ונבנים.

אני לא יודע איך הוא יקים קואליציה אבל בשלב זה נדמה שהוא זה שיקים את הקואליציה הבאה. נקווה שהקואליציה הזו תעשה מספר דברים הכרחיים שנדרשים מאד. נקווה גם שהטרלול הזה של משפטי נתניהו ירד מאיתנו ונוכל להתרכז בדברים החשובים.

שמחת התורה

שאל אותי חבר בעבודה, יהודי מסורתי עם רקע קלוש ביהדות, מדוע שמחת תורה איננה בחג שבועות עם קבלת התורה? קיבלנו את התורה, נתחיל לקרוא אותה ובשבועות הבא נסיים את הקריאה ונחגוג את הסיום יחד עם קבלת התורה. מדוע אנחנו מפרידים את זה לשני חגים נפרדים?

צריך לזכור שמחזור הקריאה של התורה הוא תקנת חכמים ובעבר היו נהוגים שני מנהגים. היו שסיימו את קריאת התורה לאחר שנה אחת והיו שסיימו לאחר שלוש וחצי שנים. נהוג לזהות את המחזור השנתי עם בבל ואת המחזור התלת שנתי עם ארץ ישראל. להיסטוריון עזרא פליישר יש מאמר יפה שבו הוא טוען שגם המחזור השנתי החל בארץ ישראל ובו הוא דן מדוע בעצם המנהג התפצל. בכל אופן עולה מכאן ששמחת תורה איננה מהכתובים. אך גם הזיהוי של שבועות עם מתן תורה איננו מהכתובים. חכמים חשבנו את החשבון והגיעו למסקנה שאנו חוגגים את מתן תורה בשבועות. וכאן חוזרת השאלה, אם מחזור הקריאה הוא תקנת חכמים אז למה לא להתחיל ולסיים בשבועות?

אני חושב שבעצם הפיצול לימדו אותנו חכמים שמדובר בשני עניינים שונים. בשבועות אנו חוגגים את קבלת התורה מהאל. בשמחת תורה אנו שמחים עם התורה את סיום קריאת התורה. התורה בשמחת תורה שמחה שעם ישראל סיים לקרוא אותה וכל עם ישראל שמח יחד איתה בשמחתה. אפשר לומר שבשבועות אנו מודים לאל על נתינת התורה, בשמחת תורה אנו חוגגים את ההישג שלנו של סיום התורה על ידינו. ולא רק אנו שמחים אלא גם התורה שמחה.

מכאן מקור למנהגים רבים של שמחת תורה. ההקפות עם ספר תורה סגור שמבטא את שלמות התורה (בניגוד לשבועות שבו קוראים את עשרת הדיברות). העלאת כל המשתתפים בתפילה לתורה לבטא את השייכות של כולם לסיום התורה (כולל ילדים ופעוטות). הקפות בערב, הקפות ביום ובעקבות האריז"ל גם הקפות במוצאי שמחת תורה. זה עניין אחר לגמרי ואין ספק שמבחינתי היום הקדוש ביותר בשנה הוא שמחת תורה.

גלות האשכנזים

הם עמדו בתור לקופה הראשית. הוא היה איש נמוך עם זקן קצר לבן וכיפה שחורה. אני כבר מורה 50 שנה הוא אמר. ראיתי כבר הכל. הדור של היום יותר גרוע מהדור הקודם. היום ההורים משמיצים את המורים לפני התלמידים. פעם התלמידים כיבדו את ההורים. היום ההורים אומרים לתלמידים עזוב אותו. הוא מורה גרוע. אל תתייחס. כך הם אומרים. אולי ההורים של היום היו התלמידים של פעם? הציע השני. הם יודעים עם מי יש להם עסק וכך הם מתנהגים. לא, לא השיב הנמוך. הם פשוט תלמידים גרועים היום. אתה ספרדי נכון? פתאום אמר הגבוה. נכון השיב הנמוך. קראת את מגילת קהלת? שאל הגבוה. קצת, פה ושם ענה הנמוך. אם היית קורא את מגילת קהלת כל שנה כמונו האשכנזים היית רואה מה שאומר קהלת "אל תאמר מה היה שהימים הראשנים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה" (קהלת ז י). הנמוך סובב את הראש ופנה אל השלישי מתי כבר יבוא המשיח ויגאל אותנו מבין האשכנזים?

מדוע ההסכם עם לבנון הוא הסכם רע?

עד עכשיו פרטי ההסכם עם לבנון היו חסויים מבחינה רשמית. זה הריח רע אבל הוא לא היה על השולחן. עכשיו הוא על השולחן והרע שבו מתגלה. ואני רוצה להתייחס לרע שבו.

יש הרבה בעיות בהסכם. חיים רמון התייחס לבעיות המשפטיות מדיניות של ההסכם. הניהול החובבני של ההסכם מביא לחוסר הלגיטימיות של ההסכם ולפיכך לאובדן חשיבותו. כפי שאלרום מציין אין להסכם הגבלות ומחר נתניהו יכול לעלות לשלטון ולהודיע שההסכם מבוטל והגבול הימי עם לבנון נפתח מחדש. כאשר אין לגיטימיות להסכמים בין לאומיים התוצאה הרסנית.

נתניהו מתייחס גם להיבט הביטחוני הבעייתי בהסכם. ההסכם יאפשר לחיזבאללה להרוויח הרבה מאד כסף שיממן לו את הטרור נגד ישראל. השמאל מנגד לא מתרגש. הכסף לדעתם יגיע לידים לבנוניות וחוץ מזה זה יגרום לכך שללבנונים יהיה מה להפסיד. ומעל לכל ברור שגז הוא גורם בעייתי.

אני רוצה להצביע על בעייתיות אחרת בהסכם. לפי מה שמתפרסם ההסכם לא מכיר בישראל ולא מכיר בקו המצופים כקו רשמי של ישראל. ההסכם כולל רק הכרה של ישראל בשטח לבנון ולא הכרה של לבנון בשטח ישראל. אז מדוע זה רע?

כי זה מפספס את הנקודה העקרונית של שאלת ההכרה בישראל כמדינה לגיטימית. זה נראה תיאורטי אך למעשה זו השאלה המדינית המרכזית של מדינת ישראל. המתעלמים מהשאלה הזו מניחים שלא משנה מה יקרה. הכל יסתדר. הנה האמריקאים איתנו והאירופאים סוחרים איתנו ויש לנו קשרים דיפלומטיים ואנחנו אפילו באו"ם. הם לא מבינים שהכל הפיך. שהשאלה האם מכירים בנו או לא משליכה על השאלה האם החוקים שלנו לגיטימיים והאם הפעולות שלנו לגיטימיות. במובן מסוים אוקראינה חשה בזה כיום מול רוסיה השוללת את עצם הלגיטימיות השלטונית שלה.

לכאורה, הסכם אוסלו היה אמור להביא את הלגיטימיות הזו. למעשה התברר שהוא לא הביא. וכאן נוצר קו השבר הפנימי של הפוליטיקה הישראלית בין אלו שמבינים שבלי הכרה אין כלום לבין אלו שלא, אלו שמניחים שהעולם איתנו ואין חשיבות להכרה בין לאומית. לא מדובר על ימין ועל שמאל או על שאלת היחס לשטחים. בשני הצדדים יש כאלו שיתפשו אותם כימניים או כשמאלניים. חיים רמון ועינת וילף רואים את עצמם כשמאלניים ביחס לשטחים וההתנחלויות ועדין בשאלת ההכרה בישראל הם שייכים לאותו מחנה אליו שייך נתניהו. בנט נתפש כימני אך נדמה שבשאלה הזו הוא שייך למחנה שלא באמת מבין את החשיבות של השאלה הזו. מה זה משנה אם הם מכירים בנו? מה שחשוב שחתמנו אותם על הסכם הפסקת אש. אבל הסכם הפסקת אש רק מזמין את האש בפעם הבאה כשזה יתאים לצד השני.

הסכמי אברהם מבוססים על ההיגיון הנגדי. קודם תכירו במדינת ישראל ועל בסיס זה נבנה את המטרות המשותפות שלנו. אם לבנון לא מכירה במדינת ישראל כמדינה לגיטימית אפשר לחכות עוד קצת. בינתיים הם אלו שזקוקים לגז הזה. אפשר להתווכח על הגז ועל מים כלכליים. אפשר גם להתווכח על שאלת האסטרטגיה המיטבית של ישראל מול אויביה. אי אפשר להתווכח על החשיבות של ההכרה בישראל. ואם ישראל בהסכם ויתרה על ההכרה בקו גבול מוסכם של ישראל ועל עצם הלגיטימיות של הקיום של מדינת ישראל אז ההסכם הזה הוא הסכם רע שבטווח הארוך רק מזיק למדינת ישראל גם אם הוא משווק כמיטיב איתה.

האם שינוי שפה מוכיח את קיום הקידמה?

בפוסט על הישרדותן של שפות הצבענו על מחסום השפה שיש למשפחות שפות שונות. בפוסט הנוכחי נשלים את הסדרה על ידי דיון במציאות ההפוכה שבה בעלי שפה מסוימת מחליטים לעבור לשפה אחרת. לא מדובר במהגרים העוברים לחיות חברה אחרת אלא בחברות שלמות העוברות משימוש בשפה אחת לשימוש בשפה אחרת בתוך אותה משפחת שפות. כך למשל החברות השמיות שדיברו ארמית בסהר הפורה, קופטית במצרים וברברית בצפון אפריקה עברו לדבר ערבית עם הכיבוש המוסלמי. בבריטניה האירים הקלטים נלחמו נגד השלטון האנגלי במשך מאות שנים ואז עם נטישת האנגלים עברו לדבר אנגלית. בגרמניה הסלבים עברו לדבר גרמנית. מרבית התושבים במזרח גרמניה דיברו סלבית עד כדי כך שבקונגרס וינה ב1815 נרשמה פרוסיה כממלכה סלבית. עם זאת במהלך המאה ה19 הם נטשו את הסלבית לטובת הגרמנית. קנצלר גרמניה אחרי מלחמת העולם השניה, קונארד אדנאואר, יליד קלן במערב גרמניה, נהג לומר שהפרוסים הם סלבים ששכחו מי סבם. במערב האימפריה הרומית האוכלוסייה הקלטית נטשה את הקלטית ועברה לדבר לטינית שהתגלגלה לאחר מכן לשפות הצרפתית, האיטלקית, הספרדית והפרטוגזית (הבסקים לעומת זאת נשארו חסינים מפני התהליך לאור היותם דוברים שפה לא הודו אירופית). דומני שתהליכים דומים קרו גם בסין למרות ששם אני פחות מתמצא. נראה כי יש יכולת במוח האנושי לעקוב אחורה עד נקודת הפיצול של השפות ואז לאמץ את הצורה שנתנה השפה החדשה לאותה שפה פרוטו-שמית או פרוטו הודית אירופאית או פרוטו סינית.

אז מדוע אוכלוסיות ילידיות מחליטות לעבור שפה? יהיו שיאמרו שזו השפה של המעמד השליט. לא בכל המקרים זה קרה. המנגולים והמנצ'ורים שלטו בסינים אך הסינים לא עברו לדבר מנגולית ומנצ'ורית. להיפך שתי הקבוצות הללו עברו סיון מהיר מאד. גם בצרפת השלטון של השבטים הגרמניים הפרנקיים לא הביא את הצרפתים לעבור מלטינית לגרמנית. אליטה שלטונית לאו דווקא מביאה למעבר של שפות. מעבר לכך עד המאה העשרים היה נתק בין האליטות לבין המון העם החקלאי. דוגמאות טובות לכך הן אימפריות רב לשוניות כמו האימפריה העותמנית, הרוסית, האסטרו הונגרית ועוד. הייתה שפה לאליטה ששלטה באימפריה אבל השפה הזו לא הייתה רלבנטית להמון העם החקלאי למטה. גם זהות קודמת לא הייתה חשובה. אציל מארץ אחרת יכל לשרת באימפריה אחרת ולהצליח בה (הרוזן דה סאקס הוא דוגמא מצוינת לכך). אימפריות לא התעקשו על מוצא אתני ורק דרשו יכולת טכנית בשירות האימפריה.

אז מדוע בכל זאת אותן אוכלוסיות עברו לדבר בשפה אחרת? אני מציע כי אותן שפות הציגו קידמה. בהנחה של קידמה אני מניח את אידאת הטוב. אנשים מסוגלים לזהות שמשהו טוב יותר ממה שהיה להם עד היום. האימפריה הרומית, האיסלאם והממלכה האמצעית הסינית הציעו כולן משהו טוב יותר לחברות במרחבים שעליהן הן השתלטו. באימפריה הרומית זה רעיון האזרח והמדינה, הפאקס רומנה ועוד. באיסלאם זה היציאה מעבודה זרה, האיסור על מלחמות פנימיות וערך השוויון לפני האל. ובממלכה האמצעית הסינית שלטון הבירוקרטיה המקצועית. באיראלנד ובפרוסיה זו המודרניות על שלל צרותיה. כל ההיבטים הללו שיקפו סדר חברתי טוב יותר ואפשר לומר גבוה יותר מזה שקדם לו באותם מרחבים. התושבים באזורים הכבושים זיהו זאת וזיהו את השפה של הסדר החברתי החדש. קלטים בגליה, ברברים בצפון אפריקה וסלבים בפרוסיה בחרו להפוך לרומאים, לערבים ולגרמנים בהתאמה מאשר להישאר עם הזהות השפתית הקודמת שלהם. אם ניקח את רומניה כדוגמא נגדית אזי לסלבים הברברים שהקיפו אותם בימי הביניים לא היה דבר להציע שיעורר רצון להפוך לסלאבים אז הם נשארו רומנים בעלי שפה לטינית. היוקרה הרומית המשיכה הלאה גם לתוך ימי הבינים. רוברטו לופז בספרו לידתה של אירופה מציע כי העובדה שהכנסיה דיברה לטינית השאירה את צרפת במחנה הלטיני. הפרנקים אמנם היו אליטה כובשת אבל כוח המשיכה שלהם עצמם לא היה גבוה וכך במקום להפוך את המקומיים לגרמניים הפכו הפרנקים ללטיניים.

בימינו קל לנו להסתכל אחורה בהתנשאות על האימפריה הרומית או על האיסלאם. האימפריה הרומית הייתה אימפריה חקלאית המבוססת על עבדות. האיסאלם זו דת של כניעה שאיננה נותנת מקום לרוח האדם ולתבונה שלו. אבל עדין בשביל בני המקום והתקופה אין ספק שהם הציעו משהו אחר שנתפס כטוב יותר ונכון יותר. שאלת הקידמה היא שאלה חמקמקה. המאמינים בקידמה מאמינים כי כל אופנה עכשווית מסמנת את הקידמה. כתוצאה מכך הם קושרים את עצמם להפכפכות והטירוף אליהן מסוגלות להגיע אופנות עכשוויות. התבונה מחייבת מרחק מהעכשווי כדי לקבל פרספקטיבה. הרמב"ם בהלכות מלכים דן בנצרות והאיסלאם ובעקבות ריה"ל בספר הכוזרי הוא כותב כך:

"אף ישוע הנצרי, שדמה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל, שנאמר: "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו" (דניאל יא יד). וכי יש מכשול גדול מזה? שכל הנביאים דיברו שמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוָתן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי יי.

אבל מחשבות בורא העולם – אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו, אינן אלא לישר דרך למלך המשיח, ולתקן העולם כולו לעבוד את יי ביחד, שנאמר: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם יי לעבדו שכם אחד" (צפניה ג ט).

כיצד? כבר נתמלא העולם מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה. אלו אומרים: מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים: דברים נסתרים יש בהן ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח וגילה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום וינשא, מיד הם כולם חוזרים ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום."

מבחינת הרמב"ם הנצרות והאיסלאם הם קידמה לעומת מה שהיה קודם. העולם השתנה בעקבותם ונעשה טוב יותר. זה לא מושלם. השלמות תגיע רק עם בוא המשיח אבל זו מציאות יותר טובה (הרמב"ם כאן מקדים את עורמת ההיסטוריה של הגל).

העובדה שעמים שינו את שפתם לטובת מה שהם תפשו כמתקדם יותרמהווה לפי זה עוד סימן לאמונה העקרונית בקידמה ובאידיאת הטוב העומדת ברקע שלה.

מעשה נורא מתקיעות בראש השנה

לפני שנים טובות כשהייתי בחור צעיר בישיבה פנו אלי וביקשו ממני להגיע ראש השנה לבסיס צבאי ולתקוע בשופר. הכנתי את הקריאות בתורה. השגתי שופר. למדתי הלכות תקיעה בשופר. התאמנתי בו וחשבתי שאני מוכן. ראש השנה אותה שנה היה שבת וראשון. הגעתי למקום שאמרו לי. אסף אותי נגד ולקח אותי לבסיס חיל האוויר. הרב שארגן את בואי לא היה שם והוא רצה שאני אחליף אותו.

זה היה נחמד ומעניין. זו הפעם הראשונה שהתפללתי עם ספרדים בראש השנה. התפילה הייתה שונה בכך שהיו הרבה פחות פיוטים. למעשה בשבת לא היה הרבה הבדל מתפילת שבת רגילה. התפללנו. קראתי את הקריאה. אמרתי דבר תורה והכל היה נחמד. הגיע היום השני. התכנסנו שוב בבית הכנסת. התפללנו. קראנו את הקריאה. אמרנו את הפיוט עת שערי רצון להיפתח ואז הגיע הרגע של תקיעת שופר.

ברכתי את הברכות. הגשתי את השופר לפה. המקריא אמר "תקיעה". ואני חטפתי פחד במה. לא הצלחתי לתקוע. לבסוף במאמץ ניכר קרקרתי איזה צליל. עד היום קשה לי להיזכר באותה תפילה. מן התורה יוצאים ב9 קולות (תקיעה – תרועה – תקיעה 3 פעמים) במשך כל היום, שהפכו ל30 קולות בגלל ספקות (תקיעה -שברים תרועה -תקיעה, תקיעה – שברים – תקיעה, תקיעה – תרועה – תקיעה כפול 3) ואז למאה תקיעות מסיבות הלכתיות וקבליות שונות (30 מיושב, 30 בתפילה בלחש, 30 בחזרת הש"ץ ועוד 10 לקינוח בסוף). אני מאמין שיצאנו ידי חובה אבל בוודאי לא בהידור. זה היה פשוט כואב.

אחרי התפילה חזרנו כמה אנשים ואז אמרתי להם שפשוט נתקעתי. ואז אחד מהם אמר מה הבעיה? לקח את השופר ותקע יפה ונקי. הרב של הבסיס השאיר לי ספר על קידוש השם שחיבר. עד היום הוא אצלי בספריה. לפעמים אני תוקע בחודש אלול בבית הכנסת בסוף התפילה אבל מאז מעולם לא התנדבתי לתקוע בשופר בראש השנה.

כישור הזמן/רוברט ג'ורדן

בכריכה של ספרים 5-6 של מחזור כישור הזמן היה רשום שרוברט ג'ורדן מתכוון להמשיך לכתוב עד הקבר. חבר שלי בישיבה הביע חשש שהוא מתכוון לכך ברצינות. בספר ה11 הוא מת. ברנדון סנדרסון לקח על עצמו להשלים את הסדרה. הוא השלים את הסדרה בשלושה ספרים נוספים. אין ספק שסנדרסון השתדל מאד ועם זאת ניכר שהספרים ובמיוחד הספר האחרון אינם ברמת הכתיבה של ג'ורדן. הן מבחינת הדרמטיזיציה והן מבחינת המורכבות של הסיפור. לא כל החוטים הושלמו בצורה שג'ורדן חשב עליהם. טוב שהוא השלים. חבל שג'ורדן עצמו לא השלים.

בזמנו ג'ורדן נחשב חידוש גדול. ואז צץ אחריו ג'ורג' מרטין. מרטין נחשב סופר יותר ריאליסטי אך מאז יציאת הספר האחרון ב2012 מרטין שותק ולא מוציא ספרים חדשים. סדרת הטלוויזיה המצליחה 'משחקי הכס' התבססה על סדרת הספרים שלו אך קשה לומר שההתעללות הפרוגרסיבית שהיא עברה בסוף תרמה הרבה לסדרת הספרים שלו. אין ספק שבהיבטים מסוימים מרטין עולה על ג'ורדן ולו בשל הנכונות שלו להרוג דמויות לעומת הקמצנות השיטתית של ג'ורדן; מצד שני ניכר שמרטין איבד משהו בדרך ולא בכדי הוא לא מצליח להוציא ספרים חדשים. אם ג'ורדן הצליח לסיים את המשימה גם לאחר שהוא מת, מרטין לא מצליח לסיים אותה גם כשהוא חי.

אני לא חושב שהייתי הולך על הסיום של ג'ורדן. היה לי סיום אחר לגמרי למחזור כישור הזמן; כמו שחשבתי על סיום אחר לגמרי לסדרת הארי פוטר. ועם זאת הסיום של ג'ורדן הוא קוהרנטי ומסודר. גם מחזור כישור הזמן וגם הארי פוטר מסתיימים היטב (להארי פוטר כמובן היה את היתרון שהמחברת עדין חיה בזמן הכתיבה). והשאלה מדוע כישור הזמן של ג'ורדן התכנס לסיום בעוד ש'שיר של אש ושל קרח' התבדר בלי סיום צפוי לעין היא שאלה נכבדה.

לטעמי התשובה נעוצה בהבדל בין תיאוריות הקסם של ג'ורדן ומרטין. או אם נדייק בחיסרון של תיאוריית קסם ברורה אצל מרטין. אחד האתגרים הברורים ביותר של סופר פנטזיה הוא לבנות תיאוריית קסם ברורה ומוצקה. קיומה של תיאוריית קסם ברורה הוא אחד התנאים הראשוניים להצלחתה של סדרת פנטזיה. יש לכך כמה סיבות. קודם כל היא עוזרת לסופר לשמור על קהורנטיות של המציאות אותה הוא מתאר (מה שטולקין מתאר במסה שלו "עץ ועלה" כמתאם הפנימי של המציאות). מעבר לכך תיאורית קסם מוצקה עוזרת בבניית העלילה. לרוב השבר הקוסמי שאיתו מתמודדים הגיבורים קשור לשבר ביסודות המציאות המתוארת שמתבטא לפיכך גם בשבר בקסם עצמו. תיאוריית קסם ברורה עוזרת לאפיין את השבר עצמו ולפיכך נותנת מפתח לדרך שבה הגיבורים יפתרו את הבעיה הקוסמית. זה נכון ללא מעט סדרות פנטזיה מצליחות החל משר הטבעות, נרניה בדרכה, הקוסם מארץ ים, בלגיריאד, מחזור שער המוות, הרואים למרחוק וכמובן מחזור כישור הזמן של ג'ורדן. היות ובעולם פנטזיה הקסם קשור למהותו של העולם המתואר הרי ששבר בעולם חייב להתבטא כשבר גם במציאות הקסומה. תיקונו של השבר עובר דרך הבנה של השבר של המציאות הקסומה ותיקונו. לשם כך צריך תיאוריית קסם ברורה. החיסרון של תיאוריית קסם ברורה אצל מרטין שמביא למגוון סוגי קסם שונים ולא קשורים מקשה על הבנת השבר שיש במציאות. יש שבר בעולם של מרטין (המתים המהלכים והחומה) אבל בלי תיאוריה ברורה של קסם קשה לאפיין את השבר הקיים.

מעבר לכך קיומו של שבר מחייב תמונת עולם תיאולוגית או אתית ברורה שתנחה את התיקון על ידי הגיבורים אשר נשמתם קשורה לתמונת האתיקה הנכונה ולפיכך יכולים להנחות את התיקון הנכון. דמבלדור צדק לגמרי כשטען שנשמתו של הארי פוטר היא האויב הגדול ביותר של וולדומורט. בלי דמויות כאלו השבר רק ילך ויעמיק. יש דמויות כאלו אצל מרטין אולם נראה שבשלב מסוים מרטין איבד את הצפון האתי ולכן גם את היכולת לגרום לסדרה להתכנס. ג'ורדן לעומתו לא איבד מעולם את המצפן האתי הפנימי של העולם שלו. לכן ג'ורדן יכל להעלות שאלות מעניינות כמו עד כמה הגיבורים שלו יכולים לעמוד בניסיון, מה ההבדל בין הטובים והרעים ולבסוף האם הגיבור הראשי שלו, הדרקון שנולד מחדש, רנד אלת'ור, יצליח לשמור על שפיותו למרות כל ההתעללות המרוכזת שהוא עובר מצד הרעים.

וכמובן, הניסיון לבחון תהליכים סוציולוגיים. ג'ורדן הוא הראשון שמנסה לבחון מה קורה בעולם שבו אדון האופל מתחיל להשתחרר מכבליו והדרקון נולד מחדש ברמת הקבוצות. אם נשווה זאת לבלגריאד נבחין מיד בהבדל. בבלגריאד עד כמה שהיא סדרת פנטזיה מהנה עם תיאוריית קסם ברורה ואפקטיבית עדיין העלילה מתנהלת ברמת של הגיבורים. ההמונים הם בעיקר ניצבים בסיפור. אצל ג'ורדן התגובה של ההמונים היא חלק מרכזי בסיפור, כולל הופעה של תנועות משיחיות, התפרקות חברתית, תוהו ובוהו, אימפריה מתפשטת ועוד. כל הגורמים הללו יוצרים רמת מורכבות קשה הרבה יותר מסדרות הפנטזיה שקדמו לו. לכאורה אצל מרטין יש תיאור דומה אבל ההתבדרות של הסיפור של מרטין מקשה על גיבוש מחדש של המציאות. וכך הסופר עצמו מאבד שליטה וסופו שמוסר את הסיפור שלו לחבורה של פרוגרסיבים חסרי השראה.

לאחרונה החליטה הוצאת הספרים אופוס להוציא את ספרי כישור הזמן מחדש עם עריכה מחודשת. זה מעיד על כוח המשיכה של הסדרה הזו שהיא ללא ספק אחת מסדרות הספרים הארוכות בתבל. למרות כל ההשמצות והקיטורים יש כוח בסדרה של רוברט ג'ורדן. וללא ספק גם הנאה. יהי זכרו ברוך.

האסלאם הערבי והנאורות (ב)

בזמנו פרסמתי את חלק הראשון של המאמר הזה כפוסט נפרד. בהקדמה הערתי שיש לי הסתייגות ממה שכתבתי. בתגובות שאל עתידן מדוע יש לי הסתייגות? לא עניתי. ההסתייגות נמצאת יותר בחלק הזה של המאמר שנכתב לפני כמה שנים המציע כיוון אחר לחשיבה. כיום אני חושב שבניגוד למה שחשבתי בתחילה היהדות לא הייתה רק קורפורוציה היסטורית במסגרת הפיאודלית. בדינמיקה הפנימית שלה היא התנהלה כעם. כך למשל התלמוד הבבלי לא הונחת מלמעלה אלא התקבל מלמטה על ידי היהודים. העם היהודי קיבל את התלמוד הבבלי וקבלת האומה מחייבת את הכלל כולו. ועדין ברור שבמסגרת החיצונית הן הנוצרית פיאודלית והן המוסלמית היהודים היו קורפורציה ולכן הניתוח עומד בחידה רבה. כיום אני גם לא בטוח שאני עומד מאחרי ההמלצה שלי פה להפריט את מערכת המשפט. יש היבטים מסוימים של החוק שאני חושב שצריכים להיות כלליים ולא אישיים כמו איסור על פוליגמיה, זכויות האדם ועוד. ועם זאת כאפשרות אני עדיין לא שולל את ההצעה שאני מציע כאן.

פתיחה

התוהו ובהו במרחב של המזרח התיכון איננו נשאר שם. גלי הפליטים מהמלחמות בסוריה, בעיראק ובאפריקה גולשים לאירופה ולאזורים אחרים בעולם. פליטים אלו נושאים איתם את האיבה לנאורות ומוציאים אותה לפועל באזורים שונים באירופה בפיגועי טרור ובפעולות רצח אכזריות. עד כמה שתחושת הצדק ההיסטורי עולה בנו לגבי אכזריותה ההיסטורית של אירופה עדיין הלב מצטער למראה הקורבנות במזרח התיכון ובאירופה הנהרגים ונטבחים בלי הרף. הפיגועים בניס, ובטולוז, לצד מלחמת האזרחים המשתוללת בסוריה בעיראק ובלוב מעלה את התהייה האם אין מוצא מהמצב הנוכחי. האם תמנו, אבדנו כולנו כלשון הפסוק?

בנקודה זו אני רוצה לחזור ולנאורות ולהתרחשות ההיסטורית שהיא יצרה. ציינו שהנאורות חיפשה כיצד לשתף יותר ויותר אנשים בתהליך הפיתוח הכלכלי. היה לכך גם צד נוסף. כדי להצליח כוננה הנאורות את הסדר הפוליטי כמושתת על פרטים רציונאליים בעלי אינטרס עצמי נאור. אותם פרטים יכלו לזהות את האינטרס העצמי שלהם ולפעול להשגתו בעזרת התבונה המעשית שלהם. ההיבט הנאור קיים בהכרה ההדדית של מושג הזכויות ובראשן זכות הקניין, מה שמכונה אינטרס עצמי נאור (ראה בספרו של אלן בלום דלדולה של הרוח באמריקה). השתת המערכת הפוליטית על פרטים בעלי רצון משותף פירקה את המבנה הפוליטי הקודם שהתבסס על תפישה אורגנית של החברה ואשר תשתיתו נמצאת אצל אפלטון בדיאלוג המדינה. בדיאלוג זה טוען אפלטון כי חלוקת העבודה של המשק יוצרת מבנה אורגני של החברה (מבנה אורגני מלשון אורגניזם – החברה היא אורגניזם אחד). אפלטון זיהה מומנטים שונים בתוך המבנה האורגני של החברה המבוססים לשיטתו על ההיבטים השונים של טבע האדם אולם גם בלי קבלה של שיטתו הפילוסופית הכללית, התיאור האורגני של החברה חזר ונשנה בכתיבה ובתפיסה הפוליטית עד סוף ימי הביניים (האחרון שראיתי שהעלה אותו היה מרסליוס מפדוואה במאה ה14).

על פי התפיסה האורגנית של ימי הביניים, קיומם השונה של מומנטים שונים בחברה (שנקראו קורפרציות או שדרות) חייב מערכות משפט שונות של המומנטים המתאימות לתפקידן החברתי. לא זהה דינה של הכנסיה המייצגת את הצד האוניברסאלי כדינה של המערכת הפיאודלית המדינית. אנשי הכנסיה המייצגים את הצד האוניברסיאלי צריכים להישפט על בסיס מערכת המשפט הרומית האוניברסאלית. לעומת זאת האוכלוסיה הלאומית המקומית צריכה להישפט על בסיס שיטת המשפט המקומית הפיאודלית (local low). בשיטה זו גם היהודים נתפסו כמומנט או קורפרציה נפרדת במסגרת האורגנית הכללית, אשר ראויים למערכת משפט אוטונומית פנימית משלהם. היהודים נדרשו אמנם לשלם כסף תמורת הזכות הזו אבל זו עדין נתפסה כזכותם. אם נסכם במערכת הפיאודלית היהודים נתפשו כקורפורציה בדומה לאצולה ולכנסיה.

התפיסה הזו נשברה בנאורות. המוקד ששמה הנאורות על פרטים היוצרים אמנה חברתית גרם לכך שהמשפט נתפס כקשור להיבט הכללי של המדינה ולא להיבט הפרטיקולרי של הפרטים. הצדק גורס הובס הוא תוצאה של קיום המדינה, כלומר של מערכת החוק הכללית שיוצר הריבון ואיננו תוצאה מהמבנה האורגני של החברה כפי שגרס אפלטון. לכן אין מקום למערכות משפט שונות לפרטים שונים. וכך במהפכה הצרפתית בוטלו כל הקורפרציות על זכויות היתר המשפטיות שלהן. מעכשיו כל הפרטים נועדו להישפט כאחד במסגרת משפטית אחת. האנשים המשתתפים ביצירת האמנה החברתית הם הלאום. ההיבטים הדתיים שלהם שקודם הגדירו את מקומם במערכת האורגנית מועברים כעת לצד האינדיבידואלי שלהם.

מי שתפס ראשון את השינוי שחל במעמדם של היהודים וזאת עוד קודם המהפכה הצרפתית היה משה מנדלסון (אפשר לטעון ששפינוזה כבר תפס את השינוי אולם שפינוזה לא היה מבין אלה שתפסו את השינוי אלא מבין אלה שיצרו אותו בפועל. כפי שתיאר זאת ירמיהו יובל בספרו "שפינוזה וכופרים אחרים", הוא הטרים את השינוי אך לא יכול היה לחוות אותו בעצמו ). מנדלסון הבין כי במסגרת הנאורות אין מקום ליהודים כקורפורציה משפטית נפרדת ובדילמה שעלתה היהדות דת או לאום הוא בחר בתפיסה הדתית. מבחירה זו הוא גזר את המסקנה המתבקשת שאין למסגרות היהודיות סמכות משפטית על החברים בהן. לתמהונם של חבריו הרבנים שהכירו אותו כתלמיד חכם מהשורה הראשונה וכירא שמים המקפיד על קלה כחמורה ושעדיין חיו במסגרת הקורפרטיבית הימי ביניימית, טען מנדלסון כי הקהילה צריכה לוותר על ההיבטים הכופים שלה מבחינה דתית. עד אז התפיסה הייתה כי לקהילה סמכות כופה על הפרטים בה. אולם על פי מנדלסון הקהילה צריכה לוותר על סמכות זו ולהפוך לוולנטרית.

כאשר קיסר אוסטריה פרנץ השני פרסם צו נאורות המפקיע את סמכות האכיפה של הקהילות היהודיות, לפוסק הדתי החשוב רבי יחזקאל לנדאו רב קהילת פראג בעל שו"ת נודע ביהודה לא הייתה ברירה אלא לוותר על סמכות הקהילה. על פי הגמרא "דין המלך דין" והאוטונמיה המשפטית היהודית נגזרת מהרשאת המלך. פקיעתה של ההרשאה הפקיעה את סמכות הקהילה מבחינה משפטית. אולם זה לא אומר שהוא הסכים עם הקיסר מבחינה אידיאולוגית. הוא עדיין חי בעולם הקורפראטיבי הישן. למעשה רק לאחר השואה קיבלו החרדים את גישת הנאורות והחלו להשתמש בכלים של מדינת הרווחה.

את הגישה השניה של ראיית היהודים כלאום הציגה הציונות. מאז הנאורות חל אמנם שיכלול משהו של התאוריה דרך ההשפעה הרומנטית של הרדר ותלמידיו הרואה באומות לא רק משתתפים באמנה החברתית כפי שטענו הוגי הנאורות אלא גם קבוצה היסטורית משותפת בעל שפה משותפת וזיכרון משותף (הרדר היה כומר לותרני והרעיונות הללו הם בעצם תרגום של התפיסה הלותרנית למחשבה המודרנית). ועם זאת הציונות לא באה להחיות את הקורפורטיב היהודי. המטרה נשמרה כמו במסורת ההובסייאנית להקים מדינה יהודית היוצרת חוק משל עצמה. אמנם לעם היהודי היה חוק – התורה על פי הפרשנות של התלמוד הבבלי. אבל היות וחלק גדול מהציונים היו חילוניים התלמוד הבבלי לא נתפש כמסגרת מחייבת ומדינת ישראל נתפשה כמי שמקימה חוק לעצמה (מכאן הניכור החרדי המהותי למדינת ישראל).

במאמר מוסגר נדייק כי הציונות באה לפתור את בעיית היהודים אך לא את בעיית היהדות. אלו שתי בעיות קשורות אך לא זהות. כך למשל ניתן לתאר ניטרול של בעיית היהדות שעדיין תציף את בעיית היהודים כפי שהיה בספרד לאחר הגירוש כאשר המקום של היהדות כדת נשלל אך בעיית היהודים המשיכה מול האנוסים עם חוקי טוהר הדם. באופן מקביל במדינה קומוניסטית המכירה בזכויות היהודים אך שוללת אוטונומיה של הדת היהודית קיימת בעיה לדת היהודית אך אין בעיה ליהודים. עד כאן מאמר מוסגר.

גם האיסלאם נקלע למבוכה. בתפיסתו העצמית האיסלאם אמנם הוא דת שולטת אך מערכת המשפט היא קורפרטיבית, קרי שייכת למוסלמים ולא לאזרחים. האיסלאם וכן היהדות לקחו את ההיבט הקורפרטיבי צד אחד קדימה. באיסלאם הסוני אנו מכירים ארבע אסכולות משפטיות שונות – חנפית, חנבלית, שעאפית ומאלכית. ביהדות אנו מכירים שתי אסכולות משפטיות גדולות – אשכנזית וספרדית – ועוד אסכולה משפטית קטנה – התימנית הבלדית. אסכולות אלו לא כופרות בלגיטימיות של הגישות האלטרנטיביות. הן פשוט מדריכות את חבריהן על בסיס ההשתייכות לאסכולה, לרוב על בסיס גיאוגרפי וכדומה. כתוצאה מההיבט הקורפורטיבי של הדת נתפסת הנאורות כפי שהושלטה במדינות ערב הנאורות כפגיעה בדת שכן היא ניסתה לכונן מערכת משפט אלטרנטיבית למערכת המשפט הדתית. אמנם בלעדיותו של החוק האיסלאמי לא נשמרה כל הדורות הן בסולטנות העותמנית והן בסולטניות שקדמו לה, אולם ברור היה שלו הבכורה. במציאות הנוכחית בכורה זו התבטלה. השלטון הפך לכופר ולמנוגד לאיסלאם ומנסה להשליט מערכת משפט מנוגדת לאיסלאם. כמובן בנקודה מסוימת הנאורות מנוגדת לאיסלאם (הנאורות כופרת האיסלאם מאמין). השאלה איזו פשרה ניתן להשיג ביניהם?

ישנה גישה לפיה הבעיה כאן היא בעיקר לשונית. האיסלאם והנאורות יוכלו להסתדר אם רק נשים לב להיבט הדכאני של המציאות הליברלית. היבט דכאני זה צץ לאור הזכות הליברלית של חופש הדיבור אשר מאפשר גם את חופש השנאה. וכיון שהדמוקרטיה המודרנית נותנת את הכוח ביד ההמון ההמון יכול לדכא את האחר בלי הבחנה. הבעיה שאת הפתרון לבעיה זו לא מחפשים אנשי אותה גישה בשכנוע רציונאלי אלא בהשלטת שפה פוליטית "תקינה" המזהה "מדוכאים" ו"מדכאים". במאמר זה אין ענייני להבהיר את הנחות היסוד הפילוסופיות של גישה זו והאם קיימת אלטרנטיבה פילוסופית שתאפשר לנו לכונן את הרציונאליות מחדש. נעלה רק כמה בעיות בגישה זו ביחס לבעיה שמולנו.

קודם כל גישה זו מניחה כי המדוכאים יוכלים דרך פניה למושיע הגדול – המדינה – להשתחרר. מעבר לפולחן המדינה המתגלה כאן, ישנה בעיה בפרטנליזם הטמון בגישה זו. פרטנליזם זה אולי משרת את החוגים החברתיים התומכים בו אך לא ברור כיצד הוא משרת את הקבוצות "המדוכאות" עצמן. הם כנראה היו דואגים לעצמם כמו שהם עושים גם היום בלי אותם חוגים. אולם אם חוגים אלו דוחפים לקידום פטרונות גזענית כלפי אותם קבוצות דרך אפליה מתקנת וכדומה מופיעה כאן שחיתות מוסרית. אפליה מתקנת מטילה כתם על הטובין שאותן היא מספקת וכתוצאה מכך מנציחה את התלות של אותן קבוצות "מדוכאות" במושיע הגדול וכן משמרת את התפקיד הפרטנליסטי של גורמי הכוח האקדמיים והתקשורתיים. באשר לאסלאם נראה שאפילו לא ברור האם הוא מדוכא או לא. נראה ברור שהוא לא "מערבי" למרות שעצם המילה עצמה איננה ברורה. כתוצאה מכך הוא משוייך מידית למדוכאים. האם הוא מדכא? גם כן לא ברור, מה שבטוח הוא ששיוכו למדוכאים מאפשר לפגוע במוסדות מדיניים ערבים בלי מחשבה כמה זה ישרת את הערבים או את העולם עצמו הזקוק למערכת מדינית ערבית יציבה. הדרישה להשלטת דמוקרטיה בקרב המדינות הערביות נבעה מתיוגו של העולם הערבי כמדוכא. בפועל התוהו ובוהו הנוכחי רק מביא לנדידת העמים הגדולה צפונה אשר יחד עם ירידת הפיריון האירופי תביא לסופה של אירופה הישנה בדיוק כמו שנדידת העמים לפי 1500 שנה הביאה לסופה של האימפריה הרומית. מותו הבזוי של קדאפי כמו כלב מצורע שבו תמך הנשיא אובמה, או תלייתו של סדאם חוסיין בידי הנשיא בוש לא הביאו לשחרור העולם הערבי אבל הם בהחלט יצרו תוהו ובוהו מתמשך ההולך ומתפשט לארצות שונות. במילים אחרות הגישה הפוסט קולוניאלית איננה פותרת את הבעיה אלא מחריפה אותה כיון שהיא לא מאפשרת דיון לגופה של התופעה – קרי הניגוד בין האסלאם לנאורות בעולם הערבי – אלא רק את תפקידה בסדר החברתי המדומיין שהיא יוצרת של מדכאים ומדוכאים. היצירה של הסדר החברתי ללא ספק משרתת גורמים מסוימים אך נראה שהיא לא בדיוק משרתת את מי שאיננו שייך לאותם גורמים חברתיים (אקדמיה, תקשורת ואליטות חברתיות מסוימות). כתוצאה מכך אני רוצה להניח שניתן להגיע להסדר רציונאלי בין הליברליזם לאיסלאם שאיננו תלוי בהנחות יסוד הפוסט קולוניאליות שתיארתי.

פשרה בין איסלאם לליברליזם תובעת מהאיסלאם להשתנות. הנחת היסוד לפיה הדמוקרטיה והליברליזם מחויבים לקבל את מי שמתנגד להם לא הייתה מוקבלת אצל הוגי הליברליזם דוגמת לוק. הם הוציאו במפורש קבוצות שלא קיבלו את הליברליזם הפוליטי דוגמת הכנסיה הקתולית (הכנסיה הקתולית קיבלה את הנחות הליברליזם רק בקונקורנט של נפוליון ב1802). עליית הגישה הפרוגרסיבית לפיה הדמוקרטיה צריכה לקבל את כולם בלי קשר לדעותיהם משקפת לאו דווקא שיקול דעת חמור אלא יותר אמונה בלתי מבוססת בכוחה המשכנע של דמוקרטיה לאור עוצמתה המודרנית תוך זלזול בגישות אלטרנטיביות לליברליזם. הסתירה בין המדינה המודרנית לאסלאם חזקה מידי מכדי שנוכל לטאטא אותה מתחת למשתנה הדיכוי, ולכן גם האסלאם יצטרך להשתנות ולקבל גישות דתיות לא אסלאמיות באופן שוויוני.  אך עולה השאלה איך הליברליזם ישתנה?

תארנו את השינוי הפוליטי שיצרה הנאורות בתפקיד המשפט בחברה. במקום שיקוף של המומנט החברתי בסדר האורגני הפך המשפט בנאורות לפונקציה של החברה האטומיסטית המודרנית שבה כל פרט נועד לגייס את תבונתו המעשית לקידום החברה. הייתה לכך חשיבות רבה בשחרור הפרטים, אולם בדרך נאבד משהו. בהתבססה על השיח הרפובליקני הרומי טענה הנאורות כי המשפט שייך למדינה וצריך להיות מעוצב על ידי המדינה. וכאן עולה שאלת תם, מה הופך את המשפט של המדינה לעדיף על פני מערכות משפט מתחרות? אינני מדבר על עקרונות העל של המדינה הליברלית כגון חופש הקניין והדיבור, וכן איסורים על פוליגמיה, אלא על ההיבטים הפרטיקולריים של מימושם. המשפט איננו בהכרח אחיד. כמו שטען הרמב"ן בהקדמה לספר "מלחמות השם" הקטן יש במשפט היבט כבד של סברה והסכמת השכל:

"כי יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות ולא ברוב קושיות חלוטות, שאין בחכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורות וניסיוני התכונה"

גם אם עיקרון החוזה אחיד בין שיטות משפט שונות, מימושו שונה. אין דומה מימושו במערכת המשפט הצרפתית למערכת המשפט האנגלית. וזאת למרות ששתיהן מתקיימות במדינות ליברליות מערביות. ההבדל בין מערכות משפט שונות מעורר את המחשבה שיש במשפט היבט פרטיקולרי מאד אשר איננו קשור למה שמאחד בין בני אדם כמו מדע או זכויות האדם, אלא דווקא למה שמפריד ביניהם כמו דת. מה שנאבד בנאורות בלי משים זו ההבנה של ההיבט הפרטיקולרי של המשפט. ההיבט שמודע לכך שכמו שפות, המשפט מועצב על ידי בחירה באפשרויות שונות שקשה לומר שהן עדיפות זו מזו. מהמשמעות הפרטיקולרית של המשפט נגזר שהמשפט צריך להיות שייך למרחב הפרטי של האדם ולא למדינה. לרובנו זה נשמע מוזר אולם כמו שראינו אצל האיסאלם ואצל היהדות המציאות של אסכולות משפטיות שונות לא פגע בתפקוד החברה. אם שיטת משפט מוקבלת על שתי הצדדים ושומרת על זכות הקניין, המדינה צריכה להיות אדישה לבחירה של הצדדים בשיטת המשפט הזו. אם יש בעיה של הסכמה על שיטת משפט ניתן לבנות אלוגריתם של שידוכין שיקבע שיטת המשפט המועדפת על שני הצדדים (על אלוגרתימים של שידוכים ראה שמואל זמיר, מיכאלר משלר, ואילון סולן "תורת המשחקים" 2008 פרק 22). כל מה שהמדינה תתחייב יהיה את היכולת לערוך משפט על פי שיטת המשפט שהאזרח יקבע. התחייבות שכזו נמצאת בחוק הבריאות כללי המספק לתושב הישראלי שירותים רפואיים דרך קופת החולים. התחייבות דומה יכולה להתרחש במישור המשפטי דרך קופות משפטיות. 2 בעלי דין יעבירו לקופות את השיטת המשפט המועדפת עליהם והקופות בהתאם לאלוגריתם השידוכים יספקו בית משפט למדיינים על פי שיטת המשפט שנבחרה. המדינה תסתפק בפיקוח על הקופות המשפטיות וכמובן במעטפת הכללית  של הגנה על זכויות האדם, הסדרת הדין הפלילי וטיפול בבעיות ציבוריות. תפקיד המדינה יהיה ליצור את המרחב הציבורי שבתוכו פרטים יוכלו לממש את הסדר המשפטי המתאים להם. מדינה שכזו תחדל לכפות מערכת משפטית מנוגדת לאיסלאם ותתרכז ביצירת המרחב הציבורי שבתוכו יוכלו לפעול פרטים באופן מיטבי. באופן זה ההתנגשות בין הליברליזם לאסלאם לא תהיה מוחלטת. חברות ערביות שיבחרו בנאורות ובליברליזם יוכלו להעניק זכויות משפטיות לחברים בהן בלי פגיעה במקום המשפטי של האיסלאם אך גם בלי כפייתו על המרחב הציבורי כולו באופן שימנע מהפרטים מלפעול באופן פרטיקולרי לטובת מטרותיהם הפרטיות ובלי פגיעה במדע ובנאורות. המתח בין הנאורות לאיסלאם שנוצר כתוצאה מהשינוי ששינתה הנאורות את המרחב החברתי בארצות הערביות יתרכך באופן שימנע את ההתנגשות החזיתית המובנת כיום בין חירויות הפרט לבין המקום של האיסלאם בחברות הערביות. כמובן חברות ערביות יוכלו לבחור להיות איסלאמיות באופן מוחלט אך בכך הן יאבדו את הקשר לנאורות ולפירות שאותם היא מעניקה; בחירה שלהן.