האם שינוי שפה מוכיח את קיום הקידמה?

בפוסט על הישרדותן של שפות הצבענו על מחסום השפה שיש למשפחות שפות שונות. בפוסט הנוכחי נשלים את הסדרה על ידי דיון במציאות ההפוכה שבה בעלי שפה מסוימת מחליטים לעבור לשפה אחרת. לא מדובר במהגרים העוברים לחיות חברה אחרת אלא בחברות שלמות העוברות משימוש בשפה אחת לשימוש בשפה אחרת בתוך אותה משפחת שפות. כך למשל החברות השמיות שדיברו ארמית בסהר הפורה, קופטית במצרים וברברית בצפון אפריקה עברו לדבר ערבית עם הכיבוש המוסלמי. בבריטניה האירים הקלטים נלחמו נגד השלטון האנגלי במשך מאות שנים ואז עם נטישת האנגלים עברו לדבר אנגלית. בגרמניה הסלבים עברו לדבר גרמנית. מרבית התושבים במזרח גרמניה דיברו סלבית עד כדי כך שבקונגרס וינה ב1815 נרשמה פרוסיה כממלכה סלבית. עם זאת במהלך המאה ה19 הם נטשו את הסלבית לטובת הגרמנית. קנצלר גרמניה אחרי מלחמת העולם השניה, קונארד אדנאואר, יליד קלן במערב גרמניה, נהג לומר שהפרוסים הם סלבים ששכחו מי סבם. במערב האימפריה הרומית האוכלוסייה הקלטית נטשה את הקלטית ועברה לדבר לטינית שהתגלגלה לאחר מכן לשפות הצרפתית, האיטלקית, הספרדית והפרטוגזית (הבסקים לעומת זאת נשארו חסינים מפני התהליך לאור היותם דוברים שפה לא הודו אירופית). דומני שתהליכים דומים קרו גם בסין למרות ששם אני פחות מתמצא. נראה כי יש יכולת במוח האנושי לעקוב אחורה עד נקודת הפיצול של השפות ואז לאמץ את הצורה שנתנה השפה החדשה לאותה שפה פרוטו-שמית או פרוטו הודית אירופאית או פרוטו סינית.

אז מדוע אוכלוסיות ילידיות מחליטות לעבור שפה? יהיו שיאמרו שזו השפה של המעמד השליט. לא בכל המקרים זה קרה. המנגולים והמנצ'ורים שלטו בסינים אך הסינים לא עברו לדבר מנגולית ומנצ'ורית. להיפך שתי הקבוצות הללו עברו סיון מהיר מאד. גם בצרפת השלטון של השבטים הגרמניים הפרנקיים לא הביא את הצרפתים לעבור מלטינית לגרמנית. אליטה שלטונית לאו דווקא מביאה למעבר של שפות. מעבר לכך עד המאה העשרים היה נתק בין האליטות לבין המון העם החקלאי. דוגמאות טובות לכך הן אימפריות רב לשוניות כמו האימפריה העותמנית, הרוסית, האסטרו הונגרית ועוד. הייתה שפה לאליטה ששלטה באימפריה אבל השפה הזו לא הייתה רלבנטית להמון העם החקלאי למטה. גם זהות קודמת לא הייתה חשובה. אציל מארץ אחרת יכל לשרת באימפריה אחרת ולהצליח בה (הרוזן דה סאקס הוא דוגמא מצוינת לכך). אימפריות לא התעקשו על מוצא אתני ורק דרשו יכולת טכנית בשירות האימפריה.

אז מדוע בכל זאת אותן אוכלוסיות עברו לדבר בשפה אחרת? אני מציע כי אותן שפות הציגו קידמה. בהנחה של קידמה אני מניח את אידאת הטוב. אנשים מסוגלים לזהות שמשהו טוב יותר ממה שהיה להם עד היום. האימפריה הרומית, האיסלאם והממלכה האמצעית הסינית הציעו כולן משהו טוב יותר לחברות במרחבים שעליהן הן השתלטו. באימפריה הרומית זה רעיון האזרח והמדינה, הפאקס רומנה ועוד. באיסלאם זה היציאה מעבודה זרה, האיסור על מלחמות פנימיות וערך השוויון לפני האל. ובממלכה האמצעית הסינית שלטון הבירוקרטיה המקצועית. באיראלנד ובפרוסיה זו המודרניות על שלל צרותיה. כל ההיבטים הללו שיקפו סדר חברתי טוב יותר ואפשר לומר גבוה יותר מזה שקדם לו באותם מרחבים. התושבים באזורים הכבושים זיהו זאת וזיהו את השפה של הסדר החברתי החדש. קלטים בגליה, ברברים בצפון אפריקה וסלבים בפרוסיה בחרו להפוך לרומאים, לערבים ולגרמנים בהתאמה מאשר להישאר עם הזהות השפתית הקודמת שלהם. אם ניקח את רומניה כדוגמא נגדית אזי לסלבים הברברים שהקיפו אותם בימי הביניים לא היה דבר להציע שיעורר רצון להפוך לסלאבים אז הם נשארו רומנים בעלי שפה לטינית. היוקרה הרומית המשיכה הלאה גם לתוך ימי הבינים. רוברטו לופז בספרו לידתה של אירופה מציע כי העובדה שהכנסיה דיברה לטינית השאירה את צרפת במחנה הלטיני. הפרנקים אמנם היו אליטה כובשת אבל כוח המשיכה שלהם עצמם לא היה גבוה וכך במקום להפוך את המקומיים לגרמניים הפכו הפרנקים ללטיניים.

בימינו קל לנו להסתכל אחורה בהתנשאות על האימפריה הרומית או על האיסלאם. האימפריה הרומית הייתה אימפריה חקלאית המבוססת על עבדות. האיסאלם זו דת של כניעה שאיננה נותנת מקום לרוח האדם ולתבונה שלו. אבל עדין בשביל בני המקום והתקופה אין ספק שהם הציעו משהו אחר שנתפס כטוב יותר ונכון יותר. שאלת הקידמה היא שאלה חמקמקה. המאמינים בקידמה מאמינים כי כל אופנה עכשווית מסמנת את הקידמה. כתוצאה מכך הם קושרים את עצמם להפכפכות והטירוף אליהן מסוגלות להגיע אופנות עכשוויות. התבונה מחייבת מרחק מהעכשווי כדי לקבל פרספקטיבה. הרמב"ם בהלכות מלכים דן בנצרות והאיסלאם ובעקבות ריה"ל בספר הכוזרי הוא כותב כך:

"אף ישוע הנצרי, שדמה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל, שנאמר: "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו" (דניאל יא יד). וכי יש מכשול גדול מזה? שכל הנביאים דיברו שמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוָתן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי יי.

אבל מחשבות בורא העולם – אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו, אינן אלא לישר דרך למלך המשיח, ולתקן העולם כולו לעבוד את יי ביחד, שנאמר: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם יי לעבדו שכם אחד" (צפניה ג ט).

כיצד? כבר נתמלא העולם מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה. אלו אומרים: מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים: דברים נסתרים יש בהן ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח וגילה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום וינשא, מיד הם כולם חוזרים ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום."

מבחינת הרמב"ם הנצרות והאיסלאם הם קידמה לעומת מה שהיה קודם. העולם השתנה בעקבותם ונעשה טוב יותר. זה לא מושלם. השלמות תגיע רק עם בוא המשיח אבל זו מציאות יותר טובה (הרמב"ם כאן מקדים את עורמת ההיסטוריה של הגל).

העובדה שעמים שינו את שפתם לטובת מה שהם תפשו כמתקדם יותרמהווה לפי זה עוד סימן לאמונה העקרונית בקידמה ובאידיאת הטוב העומדת ברקע שלה.

מעשה נורא מתקיעות בראש השנה

לפני שנים טובות כשהייתי בחור צעיר בישיבה פנו אלי וביקשו ממני להגיע ראש השנה לבסיס צבאי ולתקוע בשופר. הכנתי את הקריאות בתורה. השגתי שופר. למדתי הלכות תקיעה בשופר. התאמנתי בו וחשבתי שאני מוכן. ראש השנה אותה שנה היה שבת וראשון. הגעתי למקום שאמרו לי. אסף אותי נגד ולקח אותי לבסיס חיל האוויר. הרב שארגן את בואי לא היה שם והוא רצה שאני אחליף אותו.

זה היה נחמד ומעניין. זו הפעם הראשונה שהתפללתי עם ספרדים בראש השנה. התפילה הייתה שונה בכך שהיו הרבה פחות פיוטים. למעשה בשבת לא היה הרבה הבדל מתפילת שבת רגילה. התפללנו. קראתי את הקריאה. אמרתי דבר תורה והכל היה נחמד. הגיע היום השני. התכנסנו שוב בבית הכנסת. התפללנו. קראנו את הקריאה. אמרנו את הפיוט עת שערי רצון להיפתח ואז הגיע הרגע של תקיעת שופר.

ברכתי את הברכות. הגשתי את השופר לפה. המקריא אמר "תקיעה". ואני חטפתי פחד במה. לא הצלחתי לתקוע. לבסוף במאמץ ניכר קרקרתי איזה צליל. עד היום קשה לי להיזכר באותה תפילה. מן התורה יוצאים ב9 קולות (תקיעה – תרועה – תקיעה 3 פעמים) במשך כל היום, שהפכו ל30 קולות בגלל ספקות (תקיעה -שברים תרועה -תקיעה, תקיעה – שברים – תקיעה, תקיעה – תרועה – תקיעה כפול 3) ואז למאה תקיעות מסיבות הלכתיות וקבליות שונות (30 מיושב, 30 בתפילה בלחש, 30 בחזרת הש"ץ ועוד 10 לקינוח בסוף). אני מאמין שיצאנו ידי חובה אבל בוודאי לא בהידור. זה היה פשוט כואב.

אחרי התפילה חזרנו כמה אנשים ואז אמרתי להם שפשוט נתקעתי. ואז אחד מהם אמר מה הבעיה? לקח את השופר ותקע יפה ונקי. הרב של הבסיס השאיר לי ספר על קידוש השם שחיבר. עד היום הוא אצלי בספריה. לפעמים אני תוקע בחודש אלול בבית הכנסת בסוף התפילה אבל מאז מעולם לא התנדבתי לתקוע בשופר בראש השנה.

כישור הזמן/רוברט ג'ורדן

בכריכה של ספרים 5-6 של מחזור כישור הזמן היה רשום שרוברט ג'ורדן מתכוון להמשיך לכתוב עד הקבר. חבר שלי בישיבה הביע חשש שהוא מתכוון לכך ברצינות. בספר ה11 הוא מת. ברנדון סנדרסון לקח על עצמו להשלים את הסדרה. הוא השלים את הסדרה בשלושה ספרים נוספים. אין ספק שסנדרסון השתדל מאד ועם זאת ניכר שהספרים ובמיוחד הספר האחרון אינם ברמת הכתיבה של ג'ורדן. הן מבחינת הדרמטיזיציה והן מבחינת המורכבות של הסיפור. לא כל החוטים הושלמו בצורה שג'ורדן חשב עליהם. טוב שהוא השלים. חבל שג'ורדן עצמו לא השלים.

בזמנו ג'ורדן נחשב חידוש גדול. ואז צץ אחריו ג'ורג' מרטין. מרטין נחשב סופר יותר ריאליסטי אך מאז יציאת הספר האחרון ב2012 מרטין שותק ולא מוציא ספרים חדשים. סדרת הטלוויזיה המצליחה 'משחקי הכס' התבססה על סדרת הספרים שלו אך קשה לומר שההתעללות הפרוגרסיבית שהיא עברה בסוף תרמה הרבה לסדרת הספרים שלו. אין ספק שבהיבטים מסוימים מרטין עולה על ג'ורדן ולו בשל הנכונות שלו להרוג דמויות לעומת הקמצנות השיטתית של ג'ורדן; מצד שני ניכר שמרטין איבד משהו בדרך ולא בכדי הוא לא מצליח להוציא ספרים חדשים. אם ג'ורדן הצליח לסיים את המשימה גם לאחר שהוא מת, מרטין לא מצליח לסיים אותה גם כשהוא חי.

אני לא חושב שהייתי הולך על הסיום של ג'ורדן. היה לי סיום אחר לגמרי למחזור כישור הזמן; כמו שחשבתי על סיום אחר לגמרי לסדרת הארי פוטר. ועם זאת הסיום של ג'ורדן הוא קוהרנטי ומסודר. גם מחזור כישור הזמן וגם הארי פוטר מסתיימים היטב (להארי פוטר כמובן היה את היתרון שהמחברת עדין חיה בזמן הכתיבה). והשאלה מדוע כישור הזמן של ג'ורדן התכנס לסיום בעוד ש'שיר של אש ושל קרח' התבדר בלי סיום צפוי לעין היא שאלה נכבדה.

לטעמי התשובה נעוצה בהבדל בין תיאוריות הקסם של ג'ורדן ומרטין. או אם נדייק בחיסרון של תיאוריית קסם ברורה אצל מרטין. אחד האתגרים הברורים ביותר של סופר פנטזיה הוא לבנות תיאוריית קסם ברורה ומוצקה. קיומה של תיאוריית קסם ברורה הוא אחד התנאים הראשוניים להצלחתה של סדרת פנטזיה. יש לכך כמה סיבות. קודם כל היא עוזרת לסופר לשמור על קהורנטיות של המציאות אותה הוא מתאר (מה שטולקין מתאר במסה שלו "עץ ועלה" כמתאם הפנימי של המציאות). מעבר לכך תיאורית קסם מוצקה עוזרת בבניית העלילה. לרוב השבר הקוסמי שאיתו מתמודדים הגיבורים קשור לשבר ביסודות המציאות המתוארת שמתבטא לפיכך גם בשבר בקסם עצמו. תיאוריית קסם ברורה עוזרת לאפיין את השבר עצמו ולפיכך נותנת מפתח לדרך שבה הגיבורים יפתרו את הבעיה הקוסמית. זה נכון ללא מעט סדרות פנטזיה מצליחות החל משר הטבעות, נרניה בדרכה, הקוסם מארץ ים, בלגיריאד, מחזור שער המוות, הרואים למרחוק וכמובן מחזור כישור הזמן של ג'ורדן. היות ובעולם פנטזיה הקסם קשור למהותו של העולם המתואר הרי ששבר בעולם חייב להתבטא כשבר גם במציאות הקסומה. תיקונו של השבר עובר דרך הבנה של השבר של המציאות הקסומה ותיקונו. לשם כך צריך תיאוריית קסם ברורה. החיסרון של תיאוריית קסם ברורה אצל מרטין שמביא למגוון סוגי קסם שונים ולא קשורים מקשה על הבנת השבר שיש במציאות. יש שבר בעולם של מרטין (המתים המהלכים והחומה) אבל בלי תיאוריה ברורה של קסם קשה לאפיין את השבר הקיים.

מעבר לכך קיומו של שבר מחייב תמונת עולם תיאולוגית או אתית ברורה שתנחה את התיקון על ידי הגיבורים אשר נשמתם קשורה לתמונת האתיקה הנכונה ולפיכך יכולים להנחות את התיקון הנכון. דמבלדור צדק לגמרי כשטען שנשמתו של הארי פוטר היא האויב הגדול ביותר של וולדומורט. בלי דמויות כאלו השבר רק ילך ויעמיק. יש דמויות כאלו אצל מרטין אולם נראה שבשלב מסוים מרטין איבד את הצפון האתי ולכן גם את היכולת לגרום לסדרה להתכנס. ג'ורדן לעומתו לא איבד מעולם את המצפן האתי הפנימי של העולם שלו. לכן ג'ורדן יכל להעלות שאלות מעניינות כמו עד כמה הגיבורים שלו יכולים לעמוד בניסיון, מה ההבדל בין הטובים והרעים ולבסוף האם הגיבור הראשי שלו, הדרקון שנולד מחדש, רנד אלת'ור, יצליח לשמור על שפיותו למרות כל ההתעללות המרוכזת שהוא עובר מצד הרעים.

וכמובן, הניסיון לבחון תהליכים סוציולוגיים. ג'ורדן הוא הראשון שמנסה לבחון מה קורה בעולם שבו אדון האופל מתחיל להשתחרר מכבליו והדרקון נולד מחדש ברמת הקבוצות. אם נשווה זאת לבלגריאד נבחין מיד בהבדל. בבלגריאד עד כמה שהיא סדרת פנטזיה מהנה עם תיאוריית קסם ברורה ואפקטיבית עדיין העלילה מתנהלת ברמת של הגיבורים. ההמונים הם בעיקר ניצבים בסיפור. אצל ג'ורדן התגובה של ההמונים היא חלק מרכזי בסיפור, כולל הופעה של תנועות משיחיות, התפרקות חברתית, תוהו ובוהו, אימפריה מתפשטת ועוד. כל הגורמים הללו יוצרים רמת מורכבות קשה הרבה יותר מסדרות הפנטזיה שקדמו לו. לכאורה אצל מרטין יש תיאור דומה אבל ההתבדרות של הסיפור של מרטין מקשה על גיבוש מחדש של המציאות. וכך הסופר עצמו מאבד שליטה וסופו שמוסר את הסיפור שלו לחבורה של פרוגרסיבים חסרי השראה.

לאחרונה החליטה הוצאת הספרים אופוס להוציא את ספרי כישור הזמן מחדש עם עריכה מחודשת. זה מעיד על כוח המשיכה של הסדרה הזו שהיא ללא ספק אחת מסדרות הספרים הארוכות בתבל. למרות כל ההשמצות והקיטורים יש כוח בסדרה של רוברט ג'ורדן. וללא ספק גם הנאה. יהי זכרו ברוך.

האסלאם הערבי והנאורות (ב)

בזמנו פרסמתי את חלק הראשון של המאמר הזה כפוסט נפרד. בהקדמה הערתי שיש לי הסתייגות ממה שכתבתי. בתגובות שאל עתידן מדוע יש לי הסתייגות? לא עניתי. ההסתייגות נמצאת יותר בחלק הזה של המאמר שנכתב לפני כמה שנים המציע כיוון אחר לחשיבה. כיום אני חושב שבניגוד למה שחשבתי בתחילה היהדות לא הייתה רק קורפורוציה היסטורית במסגרת הפיאודלית. בדינמיקה הפנימית שלה היא התנהלה כעם. כך למשל התלמוד הבבלי לא הונחת מלמעלה אלא התקבל מלמטה על ידי היהודים. העם היהודי קיבל את התלמוד הבבלי וקבלת האומה מחייבת את הכלל כולו. ועדין ברור שבמסגרת החיצונית הן הנוצרית פיאודלית והן המוסלמית היהודים היו קורפורציה ולכן הניתוח עומד בחידה רבה. כיום אני גם לא בטוח שאני עומד מאחרי ההמלצה שלי פה להפריט את מערכת המשפט. יש היבטים מסוימים של החוק שאני חושב שצריכים להיות כלליים ולא אישיים כמו איסור על פוליגמיה, זכויות האדם ועוד. ועם זאת כאפשרות אני עדיין לא שולל את ההצעה שאני מציע כאן.

פתיחה

התוהו ובהו במרחב של המזרח התיכון איננו נשאר שם. גלי הפליטים מהמלחמות בסוריה, בעיראק ובאפריקה גולשים לאירופה ולאזורים אחרים בעולם. פליטים אלו נושאים איתם את האיבה לנאורות ומוציאים אותה לפועל באזורים שונים באירופה בפיגועי טרור ובפעולות רצח אכזריות. עד כמה שתחושת הצדק ההיסטורי עולה בנו לגבי אכזריותה ההיסטורית של אירופה עדיין הלב מצטער למראה הקורבנות במזרח התיכון ובאירופה הנהרגים ונטבחים בלי הרף. הפיגועים בניס, ובטולוז, לצד מלחמת האזרחים המשתוללת בסוריה בעיראק ובלוב מעלה את התהייה האם אין מוצא מהמצב הנוכחי. האם תמנו, אבדנו כולנו כלשון הפסוק?

בנקודה זו אני רוצה לחזור ולנאורות ולהתרחשות ההיסטורית שהיא יצרה. ציינו שהנאורות חיפשה כיצד לשתף יותר ויותר אנשים בתהליך הפיתוח הכלכלי. היה לכך גם צד נוסף. כדי להצליח כוננה הנאורות את הסדר הפוליטי כמושתת על פרטים רציונאליים בעלי אינטרס עצמי נאור. אותם פרטים יכלו לזהות את האינטרס העצמי שלהם ולפעול להשגתו בעזרת התבונה המעשית שלהם. ההיבט הנאור קיים בהכרה ההדדית של מושג הזכויות ובראשן זכות הקניין, מה שמכונה אינטרס עצמי נאור (ראה בספרו של אלן בלום דלדולה של הרוח באמריקה). השתת המערכת הפוליטית על פרטים בעלי רצון משותף פירקה את המבנה הפוליטי הקודם שהתבסס על תפישה אורגנית של החברה ואשר תשתיתו נמצאת אצל אפלטון בדיאלוג המדינה. בדיאלוג זה טוען אפלטון כי חלוקת העבודה של המשק יוצרת מבנה אורגני של החברה (מבנה אורגני מלשון אורגניזם – החברה היא אורגניזם אחד). אפלטון זיהה מומנטים שונים בתוך המבנה האורגני של החברה המבוססים לשיטתו על ההיבטים השונים של טבע האדם אולם גם בלי קבלה של שיטתו הפילוסופית הכללית, התיאור האורגני של החברה חזר ונשנה בכתיבה ובתפיסה הפוליטית עד סוף ימי הביניים (האחרון שראיתי שהעלה אותו היה מרסליוס מפדוואה במאה ה14).

על פי התפיסה האורגנית של ימי הביניים, קיומם השונה של מומנטים שונים בחברה (שנקראו קורפרציות או שדרות) חייב מערכות משפט שונות של המומנטים המתאימות לתפקידן החברתי. לא זהה דינה של הכנסיה המייצגת את הצד האוניברסאלי כדינה של המערכת הפיאודלית המדינית. אנשי הכנסיה המייצגים את הצד האוניברסיאלי צריכים להישפט על בסיס מערכת המשפט הרומית האוניברסאלית. לעומת זאת האוכלוסיה הלאומית המקומית צריכה להישפט על בסיס שיטת המשפט המקומית הפיאודלית (local low). בשיטה זו גם היהודים נתפסו כמומנט או קורפרציה נפרדת במסגרת האורגנית הכללית, אשר ראויים למערכת משפט אוטונומית פנימית משלהם. היהודים נדרשו אמנם לשלם כסף תמורת הזכות הזו אבל זו עדין נתפסה כזכותם. אם נסכם במערכת הפיאודלית היהודים נתפשו כקורפורציה בדומה לאצולה ולכנסיה.

התפיסה הזו נשברה בנאורות. המוקד ששמה הנאורות על פרטים היוצרים אמנה חברתית גרם לכך שהמשפט נתפס כקשור להיבט הכללי של המדינה ולא להיבט הפרטיקולרי של הפרטים. הצדק גורס הובס הוא תוצאה של קיום המדינה, כלומר של מערכת החוק הכללית שיוצר הריבון ואיננו תוצאה מהמבנה האורגני של החברה כפי שגרס אפלטון. לכן אין מקום למערכות משפט שונות לפרטים שונים. וכך במהפכה הצרפתית בוטלו כל הקורפרציות על זכויות היתר המשפטיות שלהן. מעכשיו כל הפרטים נועדו להישפט כאחד במסגרת משפטית אחת. האנשים המשתתפים ביצירת האמנה החברתית הם הלאום. ההיבטים הדתיים שלהם שקודם הגדירו את מקומם במערכת האורגנית מועברים כעת לצד האינדיבידואלי שלהם.

מי שתפס ראשון את השינוי שחל במעמדם של היהודים וזאת עוד קודם המהפכה הצרפתית היה משה מנדלסון (אפשר לטעון ששפינוזה כבר תפס את השינוי אולם שפינוזה לא היה מבין אלה שתפסו את השינוי אלא מבין אלה שיצרו אותו בפועל. כפי שתיאר זאת ירמיהו יובל בספרו "שפינוזה וכופרים אחרים", הוא הטרים את השינוי אך לא יכול היה לחוות אותו בעצמו ). מנדלסון הבין כי במסגרת הנאורות אין מקום ליהודים כקורפורציה משפטית נפרדת ובדילמה שעלתה היהדות דת או לאום הוא בחר בתפיסה הדתית. מבחירה זו הוא גזר את המסקנה המתבקשת שאין למסגרות היהודיות סמכות משפטית על החברים בהן. לתמהונם של חבריו הרבנים שהכירו אותו כתלמיד חכם מהשורה הראשונה וכירא שמים המקפיד על קלה כחמורה ושעדיין חיו במסגרת הקורפרטיבית הימי ביניימית, טען מנדלסון כי הקהילה צריכה לוותר על ההיבטים הכופים שלה מבחינה דתית. עד אז התפיסה הייתה כי לקהילה סמכות כופה על הפרטים בה. אולם על פי מנדלסון הקהילה צריכה לוותר על סמכות זו ולהפוך לוולנטרית.

כאשר קיסר אוסטריה פרנץ השני פרסם צו נאורות המפקיע את סמכות האכיפה של הקהילות היהודיות, לפוסק הדתי החשוב רבי יחזקאל לנדאו רב קהילת פראג בעל שו"ת נודע ביהודה לא הייתה ברירה אלא לוותר על סמכות הקהילה. על פי הגמרא "דין המלך דין" והאוטונמיה המשפטית היהודית נגזרת מהרשאת המלך. פקיעתה של ההרשאה הפקיעה את סמכות הקהילה מבחינה משפטית. אולם זה לא אומר שהוא הסכים עם הקיסר מבחינה אידיאולוגית. הוא עדיין חי בעולם הקורפראטיבי הישן. למעשה רק לאחר השואה קיבלו החרדים את גישת הנאורות והחלו להשתמש בכלים של מדינת הרווחה.

את הגישה השניה של ראיית היהודים כלאום הציגה הציונות. מאז הנאורות חל אמנם שיכלול משהו של התאוריה דרך ההשפעה הרומנטית של הרדר ותלמידיו הרואה באומות לא רק משתתפים באמנה החברתית כפי שטענו הוגי הנאורות אלא גם קבוצה היסטורית משותפת בעל שפה משותפת וזיכרון משותף (הרדר היה כומר לותרני והרעיונות הללו הם בעצם תרגום של התפיסה הלותרנית למחשבה המודרנית). ועם זאת הציונות לא באה להחיות את הקורפורטיב היהודי. המטרה נשמרה כמו במסורת ההובסייאנית להקים מדינה יהודית היוצרת חוק משל עצמה. אמנם לעם היהודי היה חוק – התורה על פי הפרשנות של התלמוד הבבלי. אבל היות וחלק גדול מהציונים היו חילוניים התלמוד הבבלי לא נתפש כמסגרת מחייבת ומדינת ישראל נתפשה כמי שמקימה חוק לעצמה (מכאן הניכור החרדי המהותי למדינת ישראל).

במאמר מוסגר נדייק כי הציונות באה לפתור את בעיית היהודים אך לא את בעיית היהדות. אלו שתי בעיות קשורות אך לא זהות. כך למשל ניתן לתאר ניטרול של בעיית היהדות שעדיין תציף את בעיית היהודים כפי שהיה בספרד לאחר הגירוש כאשר המקום של היהדות כדת נשלל אך בעיית היהודים המשיכה מול האנוסים עם חוקי טוהר הדם. באופן מקביל במדינה קומוניסטית המכירה בזכויות היהודים אך שוללת אוטונומיה של הדת היהודית קיימת בעיה לדת היהודית אך אין בעיה ליהודים. עד כאן מאמר מוסגר.

גם האיסלאם נקלע למבוכה. בתפיסתו העצמית האיסלאם אמנם הוא דת שולטת אך מערכת המשפט היא קורפרטיבית, קרי שייכת למוסלמים ולא לאזרחים. האיסלאם וכן היהדות לקחו את ההיבט הקורפרטיבי צד אחד קדימה. באיסלאם הסוני אנו מכירים ארבע אסכולות משפטיות שונות – חנפית, חנבלית, שעאפית ומאלכית. ביהדות אנו מכירים שתי אסכולות משפטיות גדולות – אשכנזית וספרדית – ועוד אסכולה משפטית קטנה – התימנית הבלדית. אסכולות אלו לא כופרות בלגיטימיות של הגישות האלטרנטיביות. הן פשוט מדריכות את חבריהן על בסיס ההשתייכות לאסכולה, לרוב על בסיס גיאוגרפי וכדומה. כתוצאה מההיבט הקורפורטיבי של הדת נתפסת הנאורות כפי שהושלטה במדינות ערב הנאורות כפגיעה בדת שכן היא ניסתה לכונן מערכת משפט אלטרנטיבית למערכת המשפט הדתית. אמנם בלעדיותו של החוק האיסלאמי לא נשמרה כל הדורות הן בסולטנות העותמנית והן בסולטניות שקדמו לה, אולם ברור היה שלו הבכורה. במציאות הנוכחית בכורה זו התבטלה. השלטון הפך לכופר ולמנוגד לאיסלאם ומנסה להשליט מערכת משפט מנוגדת לאיסלאם. כמובן בנקודה מסוימת הנאורות מנוגדת לאיסלאם (הנאורות כופרת האיסלאם מאמין). השאלה איזו פשרה ניתן להשיג ביניהם?

ישנה גישה לפיה הבעיה כאן היא בעיקר לשונית. האיסלאם והנאורות יוכלו להסתדר אם רק נשים לב להיבט הדכאני של המציאות הליברלית. היבט דכאני זה צץ לאור הזכות הליברלית של חופש הדיבור אשר מאפשר גם את חופש השנאה. וכיון שהדמוקרטיה המודרנית נותנת את הכוח ביד ההמון ההמון יכול לדכא את האחר בלי הבחנה. הבעיה שאת הפתרון לבעיה זו לא מחפשים אנשי אותה גישה בשכנוע רציונאלי אלא בהשלטת שפה פוליטית "תקינה" המזהה "מדוכאים" ו"מדכאים". במאמר זה אין ענייני להבהיר את הנחות היסוד הפילוסופיות של גישה זו והאם קיימת אלטרנטיבה פילוסופית שתאפשר לנו לכונן את הרציונאליות מחדש. נעלה רק כמה בעיות בגישה זו ביחס לבעיה שמולנו.

קודם כל גישה זו מניחה כי המדוכאים יוכלים דרך פניה למושיע הגדול – המדינה – להשתחרר. מעבר לפולחן המדינה המתגלה כאן, ישנה בעיה בפרטנליזם הטמון בגישה זו. פרטנליזם זה אולי משרת את החוגים החברתיים התומכים בו אך לא ברור כיצד הוא משרת את הקבוצות "המדוכאות" עצמן. הם כנראה היו דואגים לעצמם כמו שהם עושים גם היום בלי אותם חוגים. אולם אם חוגים אלו דוחפים לקידום פטרונות גזענית כלפי אותם קבוצות דרך אפליה מתקנת וכדומה מופיעה כאן שחיתות מוסרית. אפליה מתקנת מטילה כתם על הטובין שאותן היא מספקת וכתוצאה מכך מנציחה את התלות של אותן קבוצות "מדוכאות" במושיע הגדול וכן משמרת את התפקיד הפרטנליסטי של גורמי הכוח האקדמיים והתקשורתיים. באשר לאסלאם נראה שאפילו לא ברור האם הוא מדוכא או לא. נראה ברור שהוא לא "מערבי" למרות שעצם המילה עצמה איננה ברורה. כתוצאה מכך הוא משוייך מידית למדוכאים. האם הוא מדכא? גם כן לא ברור, מה שבטוח הוא ששיוכו למדוכאים מאפשר לפגוע במוסדות מדיניים ערבים בלי מחשבה כמה זה ישרת את הערבים או את העולם עצמו הזקוק למערכת מדינית ערבית יציבה. הדרישה להשלטת דמוקרטיה בקרב המדינות הערביות נבעה מתיוגו של העולם הערבי כמדוכא. בפועל התוהו ובוהו הנוכחי רק מביא לנדידת העמים הגדולה צפונה אשר יחד עם ירידת הפיריון האירופי תביא לסופה של אירופה הישנה בדיוק כמו שנדידת העמים לפי 1500 שנה הביאה לסופה של האימפריה הרומית. מותו הבזוי של קדאפי כמו כלב מצורע שבו תמך הנשיא אובמה, או תלייתו של סדאם חוסיין בידי הנשיא בוש לא הביאו לשחרור העולם הערבי אבל הם בהחלט יצרו תוהו ובוהו מתמשך ההולך ומתפשט לארצות שונות. במילים אחרות הגישה הפוסט קולוניאלית איננה פותרת את הבעיה אלא מחריפה אותה כיון שהיא לא מאפשרת דיון לגופה של התופעה – קרי הניגוד בין האסלאם לנאורות בעולם הערבי – אלא רק את תפקידה בסדר החברתי המדומיין שהיא יוצרת של מדכאים ומדוכאים. היצירה של הסדר החברתי ללא ספק משרתת גורמים מסוימים אך נראה שהיא לא בדיוק משרתת את מי שאיננו שייך לאותם גורמים חברתיים (אקדמיה, תקשורת ואליטות חברתיות מסוימות). כתוצאה מכך אני רוצה להניח שניתן להגיע להסדר רציונאלי בין הליברליזם לאיסלאם שאיננו תלוי בהנחות יסוד הפוסט קולוניאליות שתיארתי.

פשרה בין איסלאם לליברליזם תובעת מהאיסלאם להשתנות. הנחת היסוד לפיה הדמוקרטיה והליברליזם מחויבים לקבל את מי שמתנגד להם לא הייתה מוקבלת אצל הוגי הליברליזם דוגמת לוק. הם הוציאו במפורש קבוצות שלא קיבלו את הליברליזם הפוליטי דוגמת הכנסיה הקתולית (הכנסיה הקתולית קיבלה את הנחות הליברליזם רק בקונקורנט של נפוליון ב1802). עליית הגישה הפרוגרסיבית לפיה הדמוקרטיה צריכה לקבל את כולם בלי קשר לדעותיהם משקפת לאו דווקא שיקול דעת חמור אלא יותר אמונה בלתי מבוססת בכוחה המשכנע של דמוקרטיה לאור עוצמתה המודרנית תוך זלזול בגישות אלטרנטיביות לליברליזם. הסתירה בין המדינה המודרנית לאסלאם חזקה מידי מכדי שנוכל לטאטא אותה מתחת למשתנה הדיכוי, ולכן גם האסלאם יצטרך להשתנות ולקבל גישות דתיות לא אסלאמיות באופן שוויוני.  אך עולה השאלה איך הליברליזם ישתנה?

תארנו את השינוי הפוליטי שיצרה הנאורות בתפקיד המשפט בחברה. במקום שיקוף של המומנט החברתי בסדר האורגני הפך המשפט בנאורות לפונקציה של החברה האטומיסטית המודרנית שבה כל פרט נועד לגייס את תבונתו המעשית לקידום החברה. הייתה לכך חשיבות רבה בשחרור הפרטים, אולם בדרך נאבד משהו. בהתבססה על השיח הרפובליקני הרומי טענה הנאורות כי המשפט שייך למדינה וצריך להיות מעוצב על ידי המדינה. וכאן עולה שאלת תם, מה הופך את המשפט של המדינה לעדיף על פני מערכות משפט מתחרות? אינני מדבר על עקרונות העל של המדינה הליברלית כגון חופש הקניין והדיבור, וכן איסורים על פוליגמיה, אלא על ההיבטים הפרטיקולריים של מימושם. המשפט איננו בהכרח אחיד. כמו שטען הרמב"ן בהקדמה לספר "מלחמות השם" הקטן יש במשפט היבט כבד של סברה והסכמת השכל:

"כי יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות ולא ברוב קושיות חלוטות, שאין בחכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורות וניסיוני התכונה"

גם אם עיקרון החוזה אחיד בין שיטות משפט שונות, מימושו שונה. אין דומה מימושו במערכת המשפט הצרפתית למערכת המשפט האנגלית. וזאת למרות ששתיהן מתקיימות במדינות ליברליות מערביות. ההבדל בין מערכות משפט שונות מעורר את המחשבה שיש במשפט היבט פרטיקולרי מאד אשר איננו קשור למה שמאחד בין בני אדם כמו מדע או זכויות האדם, אלא דווקא למה שמפריד ביניהם כמו דת. מה שנאבד בנאורות בלי משים זו ההבנה של ההיבט הפרטיקולרי של המשפט. ההיבט שמודע לכך שכמו שפות, המשפט מועצב על ידי בחירה באפשרויות שונות שקשה לומר שהן עדיפות זו מזו. מהמשמעות הפרטיקולרית של המשפט נגזר שהמשפט צריך להיות שייך למרחב הפרטי של האדם ולא למדינה. לרובנו זה נשמע מוזר אולם כמו שראינו אצל האיסאלם ואצל היהדות המציאות של אסכולות משפטיות שונות לא פגע בתפקוד החברה. אם שיטת משפט מוקבלת על שתי הצדדים ושומרת על זכות הקניין, המדינה צריכה להיות אדישה לבחירה של הצדדים בשיטת המשפט הזו. אם יש בעיה של הסכמה על שיטת משפט ניתן לבנות אלוגריתם של שידוכין שיקבע שיטת המשפט המועדפת על שני הצדדים (על אלוגרתימים של שידוכים ראה שמואל זמיר, מיכאלר משלר, ואילון סולן "תורת המשחקים" 2008 פרק 22). כל מה שהמדינה תתחייב יהיה את היכולת לערוך משפט על פי שיטת המשפט שהאזרח יקבע. התחייבות שכזו נמצאת בחוק הבריאות כללי המספק לתושב הישראלי שירותים רפואיים דרך קופת החולים. התחייבות דומה יכולה להתרחש במישור המשפטי דרך קופות משפטיות. 2 בעלי דין יעבירו לקופות את השיטת המשפט המועדפת עליהם והקופות בהתאם לאלוגריתם השידוכים יספקו בית משפט למדיינים על פי שיטת המשפט שנבחרה. המדינה תסתפק בפיקוח על הקופות המשפטיות וכמובן במעטפת הכללית  של הגנה על זכויות האדם, הסדרת הדין הפלילי וטיפול בבעיות ציבוריות. תפקיד המדינה יהיה ליצור את המרחב הציבורי שבתוכו פרטים יוכלו לממש את הסדר המשפטי המתאים להם. מדינה שכזו תחדל לכפות מערכת משפטית מנוגדת לאיסלאם ותתרכז ביצירת המרחב הציבורי שבתוכו יוכלו לפעול פרטים באופן מיטבי. באופן זה ההתנגשות בין הליברליזם לאסלאם לא תהיה מוחלטת. חברות ערביות שיבחרו בנאורות ובליברליזם יוכלו להעניק זכויות משפטיות לחברים בהן בלי פגיעה במקום המשפטי של האיסלאם אך גם בלי כפייתו על המרחב הציבורי כולו באופן שימנע מהפרטים מלפעול באופן פרטיקולרי לטובת מטרותיהם הפרטיות ובלי פגיעה במדע ובנאורות. המתח בין הנאורות לאיסלאם שנוצר כתוצאה מהשינוי ששינתה הנאורות את המרחב החברתי בארצות הערביות יתרכך באופן שימנע את ההתנגשות החזיתית המובנת כיום בין חירויות הפרט לבין המקום של האיסלאם בחברות הערביות. כמובן חברות ערביות יוכלו לבחור להיות איסלאמיות באופן מוחלט אך בכך הן יאבדו את הקשר לנאורות ולפירות שאותם היא מעניקה; בחירה שלהן.

השבת והמרחב הציבורי

דני אורבך פרסם פוסט המסביר מדוע חרדים וחילוניים לא יכולים לגור ביחד. האשמים הם החרדים שבכמות מסוימת באוכלוסיה בשכונה מתחילים להציב מחסומי שבת נגד מכוניות בכבישים בשכונה. הגבתי לטור שלו תגובה שמהר מאד התגלגלה לדיון על הכללה נגד חילונית שהכנסתי פנימה לתגובה. ועם זאת היה דומה לי שהעמדה שלי לא הובנה ולכן הוספתי תגובה נוספת שמבהירה את העמדה שלי שאותה אני רוצה לפרסם כאן:

הטיעון שלי הוא נגד הזהות של חרדיות עם מחסומי שבת ושל חילוניות עם נסיעה בשבת שיוצר אורבך בפוסט שלו. אפריורית ניתן לתאר חילוניות שבעד מחסומי שבת כי היא רוצה פעם בשבוע למנוע את השתלטות הרכבים הממונעים על המרחב הציבורי. ניתן גם לתאר חרדיות שחיה יפה עם רכבים אוטונומיים בשבת הנוסעים על בטריה שמוטענת מפאנלים סולריים ופועלים על שעון שבת. אין כאן בעיה הלכתית רשמית לכאורה ובמצב הזה למה לא להשתמש?
מהיכרותי עם החברה החרדית סביר להניח שלא יהיה להם בעיה ומכאן ניתן להסיק שזה לא הצביון של השבת שגורם להם לשים מחסומי שבת אלא חוסר הכבוד למחללי השבת. מכאן המקום של הפוסט שלי נגד האלימות החרדית.
מצד שני ההנחה של כותב הפוסט הנוכחי היא שחילוניות לא יכולה לחיות עם מחסומי שבת. עקרונית היא לא יכולה. עם זה אני לא מסכים. היו זמנים שחילונים תבעו את סגירת המסחר בשבת. היום נראה כאילו התמיכה במסחר בשבת היא חלק מהזהות החילונית (להוציא אבשלום בן צבי הסוציאליסט האחרון). מה הקשר?
למעשה גם מבחינה הלכתית טהורה מסחר בשבת איננו עובר על שום איסור מלאכה מן התורה. איסור מסחר בשבת נמצא אולי בציווים כלליים כמו "קדושים תהיו" (ויקרא יט א) כפי שמפרש זאת הרמב"ן או בציווי "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ ז). בפועל מסחר אסור בשבת מדברי סופרים. זה פשוט לא שבתי לעשות מסחר בשבת. לא מדובר כאן באיסור מהתורה אלא בקביעה ערכית תרבותית. השבת שלנו לא צריכה להיות יום צרכנות. היא צריכה להיות יום נופש ("וינפש בן אמתך והגר" – שמות כג יב). יום מנוחה ("למען ינוח שורך וחמורך" – שם).
לטעמי את אותה קביעה ערכית נגד מסחר בשבת אפשר להפעיל נגד נסיעה בשבת. המכונית הפרטית לא צריכה להשתלט על המרחב הציבורי. תנו לילדים להנות מהכביש.

שבת בשביל ילד בשכונה חרדית היא גן עדן. אין מכוניות בכביש. אפשר להתרוצץ ולרוץ בלי חשבון. בערב שבת ובשבת אחרי צהריים גדודים של נערות נעמדות על הכביש עם חבל ומקפצות בנחת. אפשר לשחק בכדור בלי לחשוש ממכוניות. זו איכות חיים אחרת. חילוניים נפגשים בה פעם בשנה ביום הכיפורים. אצל חרדים זה מידי שבת בשבתו.
בשכונה חילונית לעומת זאת שבת היא פחד נפשות. מכוניות תקועות בכל פינה כולל על המדרכות. אי אפשר ללכת בנחת. אי אפשר לשחק בנחת. בנו אצלנו מדרכה רחבה שמתפקדת כטיילת לכל הבניינים הגבוהים סביבה. בגלל תכנון לקוי לא הפרידו את המדרכה מהכניסה לחניות על ידי גשרונים וכדומה. כתוצאה מכך כל אלו שנוסעים בשבתות חונים על המדרכה שבכניסה לבניינים. ילדים שחוזרים מהגינה ורצים קדימה נמצאים בסכנת נפשות על ידי כל חילוני שמפעיל את הרכב ונוסע בשבת. איזו מין חוויה של שבת זו? 

דווקא תחבורה ציבורית במקומות מוגדרים שאינם חלק מהשכונות נשמעת לי עניין נחמד. משפחות מבני ברק או מפתח תקווה יעלו על הסעה אוטונומית המופעלת עם בטריות המוטענות מפנאלים סולריים ויסעו לפיקניק ליד הים או בירקון בשבת. אפילו איסור תחומין אין כאן. איזה יופי.
זה בכלל לא קשור לשאלת האמונה הדתית שלנו אלא לצורה שאנו רוצים שהשבת תתפוש במרחב הציבורי; האם יום צרכנות שבו הרכב הממונע שולט במרחב הציבורי או יום מנוחה ונופש שבו המרחב הציבורי פתוח להולכי רגל ותחבורה ציבורית מחוץ לשכונות?

האם ההסכם עם המורים עוקר את הזהות היהודית?

אחד הכותבים בטוויטר שאני נהנה לעקוב אחריהם זה התמנון האיטר. לאחר פרסום ההסכם עם ארגוני המורים טרח תמנון להביע את דעתו על ההסכם:

והמגיבים שם החרו את דעתם בתיאור המגמה הסופית של לפידסיטן – הקולוניה הגרמנית במזרח התיכון. ללא יהדות וללא מסורת.

ואחרי שהרהרתי בדבר כבר מאז הפעם הראשונה שהוא הציע את התזה שלו הגעתי למסקנה שאינני מזדהה עם הדברים. לא בענין לג בעומר אך גם לא בעניין יום כיפורים. בעניין לג בעומר קשה לי להזדהות לא עם זיהום האוויר האיום והנורא של המדורות וגם לא עם ביטול בית הספר למחרת. בהעדר לימודים הלילה הופך לליל בטלה ושממון שעליו אומרת המשנה באבות "הנעור בלילה הרי זה מתחייב בנפשו". קשה לי גם להזדהות עם החמסנות של ארגוני המורים שחמסו לעצמם עוד יום חופשה על חשבון ההורים. בצעירותי לג בעומר היה יום לימודים רגיל ועדין היו מדורות. ההפיכה שלו לקודשי האומה שעליה נסמכת הזהות היהודית לא עושה לי את זה. מי שרוצה שירד בלילה של לג בעומר למטה, יזרוק זרד למדורה לכבוד ההילולה של רבי שמעון ויחזור הביתה. לא צריך יותר.

ומה עם יום כיפור? גם זה לא כל כך מפריע לי. הנוכחות של יום כיפור במרחב הישראלי היא גם ככה כל כך חזקה שמי שנשאר בארץ לא יכול לברוח ממנה. וכמה אפשר לטוס לחו"ל? מתישהו נשארים וחווים. הלוואי שכל שבת תהיה ככה במרחב הישראלי.

ומה עם סוכות? כאן אני בהתלבטות. מהמגיבים על הבלוג אני למד שחג שאיננו במסגרת של מערכת החינוך איננו מוכר בכלל. לכאורה החופש בין יום הכיפורים לסוכות יגרום להשתכחות סוכות מהציבור הישראלי. גם ככה הלחצים של בניה לגובה ומרפסות מתחת מרפסות – הפסולות בהלכה לבניית סוכה לאור הדרישה שהסוכה תהיה מתחת כיפת השמים – דוחקים לאט לאט את החג החוצה. מצד שני עד כמה תוכל מערכת החינוך לתת קביים אם דברים לא מחזיקים את עצמם? דברים צריכים לדבר בעד עצמם. זה נכון ללג בעומר. זה נכון ליז בתמוז. זה נכון גם ליום כיפורים וסוכות.

ונקודה אחרונה. קל להשמיץ את ליברמן אבל צריך גם לראות את ההקשר. בעולם שבו ארגוני המורים חומסים וחומסים בעוד הממשלות בעבר שותקות ומעלימות עין בבטלנות או באדישות, זעקות החמס לא יעשו רושם כאשר בא מישהו וכן מנסה להתמודד עם המערכת החמסנית הזו. היו לליכוד 12 שנה לעשות יותר מול ארגוני המורים. הוא לא טרח לעשות.

דמיון חומרי – אומנות ישראלית עכשווית

הלכתי לראות את התערוכה דמיון חומרי – אומנות ישראלית עכשווית – במוזיאון תל אביב. זה היה בעקבות מאמר ביקורת חיובי באתר ערב רב. כבר הלכתי לתערוכה בעקבות המלצה שלהם ומאד נהנתי. מדמיון חומרי נהנתי פחות. אולי זה לא הוגן ללכת לתערוכה הזו בעקבות צפייה ביצירות של רנואר ומארק שאגל אבל התחושה היא שהאומנות הישראלית אפילו לא מנסה לעמוד בתחרות. ועם זאת עלו לי כמה תובנות בעקבות הביקור וההשוואה הזו.

ראשית מבחינתי יצירה אומנותית צריכה לדבר בעד עצמה. היא צריכה לעורר את ההשתאות. אם אין השתאות אין אומנות. יכול להיות שיצירה היא חלק ממכלול שלם אבל אז המכלול הוא היצירה האומנותית. אם יצירה היא לעצמה אז אני כצופה צריך לכל הפחות להבין מה יש ביצירה שהוא מעבר לגוש סתמי ולא ברור שמבחינתי אני מוכן לקבל בתיקיית יצירות של הילד בגן. ולא, הכותרת כשלעצמה שנתן האמן או האוצר במוזיאון זה לא מספיק.

גם הגיוס של האומנות לפוליטיקה נותן טעם לפגם. השילוב בתערוכה של יצירה המשלבת את דגל אש"ף, דגל שמבחינתי מסמל את הרצון לרצוח אותי ואת יקיריי (גם אם רצון זה נמנע מסיבה טכנית או תחשיבית כלשהי), יש בו טעם לפגם. נראה גם שמרבית הציורים האותנטיים מגיעים מציירים ערביים. האם האוצר לא מעריך יצירות אותנטיות יהודיות או שפשוט אין יצירות אותנטיות יהודיות?

המחשבה שהאוצר מצדיק את היצירות כחלק מרעיון כללי היא משונה מאד ולמעשה לא משכנעת. ממה נפשך? אם היוצר משרת את האומנות אז האומנות צריכה לדבר בעד עצמה ואם צריך את היוצר כדי לתת פשר לאומנות אז מה תפקידו של האמן? השאלה הזו נכונה גם לאמן עצמו. אם אין משהו ביצירה שידבר בעד עצמה העובדה שליוצר יש כותרת של 'אמן' לא הופכת את היצירה לאומנות. ולכן עולה השאלה מהי אומנות שמצדיקה את עצמה?

לפני כמה שנים הלכנו למוזיאון ישראל והילד בן 4 נתקל בפסל של רודן והוא פלט משפט בסגנון זה יפה או משהו כזה. באותו רגע ידעתי שהביקור הצדיק את עצמו (חוץ מזה שלביקור באגף הארכיאולוגי היו תוצאות פסיכולוגיות לא מוצלחות בדמות סיוטים על שלדים ומומיות). יש משהו באומנות שמצליח לחלץ או להנכיח משהו מתוך המציאות. יש כאן עניין אפלטוני או אריסטוטלי של הנכחת הצורה תוך ניתוק מהחומריות הקיימת. מהסיבה הזו החשש של ציירים מאובדן הרבלנטיות בעקבות הצילום נעלם. מבחינה כלכלית באמת אי אפשר להתפרנס מציור כמו שהיה ניתן עד המאה ה19 אבל מבחינה אמנותית יש עדין טעם בציור. לא מתחכם. לא מתהדר בנוצות אחרות לא רלבנטיות. ציור כמו שהיה עד היום.

בתערוכה לא היו הרבה ציורים או פסלים. היו שם לא מעט גושים לא ברורים ורק מסיבה זו היא הייתה מאכזבת. ועם זאת הייתה בה תמונה אחת מוצלחת בשם דיוקן עצמי על רקע ירוק (אפשר לראות אותה כאן). מה שיפה בתמונה שברור שהגזרה של הבגדים היא עכשווית. התמונות של רנואר ושגל הן מהממות אבל הגזרה של הבגדים מתארת מציאות אחרת. מציאות זרה. חסר לנו צייר שיצייר אותנו כמות שאנחנו. עם הטייטסים והטישרטים. הג'ינסים, החולצות המכופתרות, כפכפי אצבע ועוד. עד כמה שהאופנה המקומית של נשים קצת משונה לי אין ספק שהיא קיימת. העולות הצרפתיות מצייתות בבירור לקוד אופנתי אחר. ואת הממשות הזו צריך לצייר (יחד עם הבתים, המכוניות ועוד). ואת הממשות הזו צריך לחבר לסיפורים היסטוריים, מהתנ"ך, מההיסטוריה היהודית, מההיסטוריה העולמית ועוד. איפה הצייר שיעשה זאת? בלי יומרות אומנותיות משונות. שיצייר את המציאות של חיינו כפי שהיא.

הרב קוק מול רבי נחמן

לפני עשר שנים בבחירות לרבנות הראשית ישיבת הר המור התנגדה מאד לבחירתו של הרב דוד סתיו. בו בזמן התפללתי עם אברך חשוב בהר המור (היום הוא כבר יותר מאברך). בוקר אחד הראתי לו את הסיפור מאבניה ברזל בפוסט הקודם ושאלתי אותו למה הם רודפים את הרב סתיו? הוא ענה שהוא רוצה לחשוב על תשובה.

למחרת פגשתי אותו דוחף את הבן שלו בעגלה לגן והוא ענה לי את התשובה הקוקניקית המדויקת "לפעול עם אל". אנחנו צריכים לפעול. אקטיביזם, ציונות, הגשמה. אנחנו לא נותנים לדברים לקרות לבד. אנחנו עושים עם אל.

והאלוהים יבקש את הנרדף

כְּשֶׁחָזְרוּ מִקְּבוּרַת מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל, וְלִבָּם הָיָה מָלֵא דְּאָגָה מִי יִהְיֶה אַחֲרָיו הַמַּנְהִיג, וּבֵינֵיהֶם הָיָה אֶחָד מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, הָר' נַחְמָן פֶּסַח'לִיס, וְהוּא הָיָה בֶּאֱמֶת חָסִיד וִירֵא שָׁמַיִם, אֲבָל טָעוּת נִזְרְקָה בּוֹ שֶׁהוּא מֻרְשֶׁה לְמַנְהִיג לְאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, לִמְמַלֵּא מְקוֹם מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל. וּבְכֵן הָיָה מְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אָז דִּבְרֵי נִחוּמִים לְבַל יִדְאֲגוּ, וַה' לֹא יַעַזְבֵם (וְאֵינָם יוֹדְעִים אָז כַּוָּנָתוֹ). וְאַחַר כְּשֶׁסִּפֵּר הָר' נַחְמָן טוּלְטְשִׁינֶר זַ"ל, שֶׁמּוֹהַרְנַ"ת זַ"ל קֹדֶם הִסְתַּלְּקוּתוֹ אָמַר, הָעִקָּר הִתְקַשְּׁרוּת לְהַצַּדִּיק. "לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֶת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ". אָמַר עַל זֶה הָר' נַחְמָן פֶּסַחְ'ילֶס הַנַּ"ל שֶׁכַּוָּנַת מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל הוּא עָלָיו. וּבְכֵן הִתְחִיל לְהִתְגַּדֵּל כְּדֶרֶךְ הַמְפֻרְסָמִים, וּבָנָה לוֹ בִּבְרַסְלֶב בֵּית הַמִּדְרָשׁ מְיֻחָד בִּשְׁבִילוֹ וּבִשְׁבִיל אֵיזֶה אֲנָשִׁים שֶׁנִּמְשְׁכוּ בְּטָעוּת אַחֲרָיו. וְכֵן בְּשָׁנָה זוֹ נָסַע לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, וְחָזַר לְבֵיתוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְכַמּוּבָן שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִשִּׂיג אֵיזֶה מַדְרֵגָה גְּבוֹהָה וְזָכָה לְמֹחִין דְּגַדְלוּת. וְהוּא הָיָה יוֹדֵעַ לִתְקֹעַ שׁוֹפָר, וּבְכֵן פָּעַל אֵצֶל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ שֶׁהוּא יִהְיֶה הַבַּעַל תּוֹקֵעַ שָׁנָה זוֹ בְּאוּמֶאן. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה עָלָה עַל הַבִּימָה לִתְקֹעַ, וְאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ כְּבָר הָיוּ בַּמִּקְוֶה וְגָמְרוּ כָּל מַה שֶּׁאוֹמְרִים קֹדֶם הַתְּקִיעוֹת, וְהוּא זֶה עַתָּה הִתְחִיל לוֹמַר הַזֹּהַר שֶׁקֹּדֶם הַתְּקִיעוֹת, וּבֶאֱמֶת מֵעֹמֶק הַלֵּב בְּקוֹל וּבְכִי בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ וּמִלָּה בְּמִלָּה, אֲבָל מֵאַחַר שֶׁכָּל הַצִּבּוּר הָיוּ כְּבָר מוּכָנִים לִשְׁמֹעַ הַתְּקִיעוֹת, וְעוֹד לָהֶם לְבַלּוֹת זְמַן רַב עִם תְּפִלַּת הַמּוּסָף כְּמִנְהַג אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ בְּאוּמֶן בְּיוֹם הַדִּין, וּבִפְרָט בַּדּוֹר הַקּוֹדֵם. וּבְכֵן הָיָה מַטִּיל בָּזֶה עַל הַצִּבּוּר טִרְחָה יְתֵרָה, וּבְכָל זֹאת מֵאֵימַת יוֹם הַדִּין לֹא נִמְצָא אָז מִי שֶׁיַּרְהִיב עֹז בְּנַפְשׁוֹ לְהַפְרִיעַ לוֹ שֶׁיְּבָרֵךְ וְיִתְקַע. וַאֲפִלּוּ הָר' נַפְתָּלִי זַ"ל שֶׁחַי עוֹד אָז, וְהוּא הָיָה אָז הַגָּדוֹל וְהַזָּקֵן שֶׁבְּאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ תַּלְמִיד רַבֵּנוּ זַ"ל, וְהוּא הָיָה בְּטִבְעוֹ קַפְּדָן, בְּכָל זֹאת מֵאֵימַת יוֹם הַדִּין שָׁתַק לְדָבָר זֶה וְלֹא אָמַר כְּלוּם. כֻּלָּם סָבְלוּ וְהִמְתִּינוּ עַד שֶׁגָּמַר אֶת אֲמִירַת הַזֹּהַר, בֵּרַךְ אֶת הַבְּרָכָה, נָתַן עַל פִּיו אֶת הַשּׁוֹפָר מַתְחִיל לִתְקֹעַ, וְאֵין קוֹל תְּקִיעוֹת. עָשָׂה כָּל הַפְּעֻלּוֹת לָזֶה וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִתְקֹעַ. עַד שֶׁהַצִּבּוּר רָאוּ וְעַל פִּי שֻׁלְחָן עָרוּךְ כְּבָר כִּמְעַט גָּדוֹל הַהֶפְסֵק מֵהַבְּרָכוֹת לְהַתְּקִיעוֹת. וְשָׁם הָיָה אֶחָד מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ הָר' מֵאִיר בְּלֶכֶער מִבְּרַסְלֶב וְיָדוּעַ הוּא לְאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ לְתוֹקֵעַ אָמָּן, עַל כֵּן צִוּוּ עָלָיו שֶׁיֵּלֵךְ לִתְקֹעַ. וְהוּא הָיָה לַמְדָן וְיָדַע שֶׁאֵין מְסָרְבִין לְהַצִּבּוּר, וְעָלָה עַל הַבִּימָה. וּבָרֶגַע שֶׁנָּתַן הַשּׁוֹפָר לְפִיו הִתְחִיל לִתְקֹעַ וְתָקַע כָּל הַתְּקִיעוֹת עַד גְּמִירָא. וְכָל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ הָיוּ שְׂבֵעֵי רָצוֹן. וּמֵאָז הָיָה כָּל יְמֵי חַיָּיו לְבַעַל תּוֹקֵעַ בְּאוּמֶאן אֵצֶל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ. בְּכָל זֹאת לֹא נָפַל הָר' נַחְמָן פֶּסַחְ'לֶיס הַנַּ"ל בְּדַעְתּוֹ, וְאַדְּרַבָּא הִגְדִּיל עוֹד יוֹתֵר בְּעֵינָיו, וְהָא רְאָיָה שֶׁהַשָּׂטָן כָּל כָּךְ מִתְגָּרֶה עָלָיו. בְּקִצּוּר אֲמָרִים שֶׁהַנְהָלוֹתָיו בְּדֶרֶךְ הַמְפֻרְסָמִים הָיָה לְמוֹרַת רוּחַ כִּמְעַט לְכָל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, וּבִפְרָט לְאַנְשֵׁי אֱמוּנָה בְּדַעַת. וּבְכֵן נִמְצְאוּ אֲחָדִים שֶׁיָּדְעוּ שֶׁאִם הָר' נַחְמָן טוּלְטְשִׁינֶר זַ"ל יַתְחִיל לְרָדְפוֹ יִהְיוּ דְּבָרָיו נִשְׁמָעִים וּלְבַטְּלוֹ. וּבְכֵן פָּנוּ אֵלָיו וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ מַדּוּעַ הוּא אַדְּרַבָּא שׁוֹתֵק לָזֶה, עַל זֶה אָמַר לָהֶם אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁאֱלֹקִים יְבַקֵּשׁ אֶת הַנִּרְדָּף וַאֲפִלּוּ צַדִּיק רוֹדֵף אֶת הָרָשָׁע. בַּארֶעכִינְט אַייךְ וֶועל אִיךְ זַיין דֶּער רוֹדֵף אוּן עֶר דֶּער נִרְדָּף, אִיךְ פַארְגִין אִיהְם גָּאר נִיט אַז אִיךְ זָאל זַיין דֶּער רוֹדֵף אוּן עֶר דֶּער נִרְדָּף [תַּחְשְׁבוּ לְעַצְמְכֶם אַנִי אֶהְיֶה הָרוֹדֵף וְהוּא יִהְיֶה הַנִּרְדָּף, אֵינִי רוֹצֶה לָתֵת לוֹ זְכוּת זוֹ שֶׁהוּא יִהְיֶה הַנִּרְדָף וַאֲנִי הָרוֹדֵף]. סוֹף דָּבָר שֶׁעִם הַזְּמַן מֵאֵלָיו נַעֲשָׂה בָּטֵל וּמְבֻטָּל. וּלְבַד הַטָּעוּת הַזֶּה הָיָה בֶּאֱמֶת חָסִיד וִירֵא שָׁמַיִם, וּכְבָר אָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁל הַכְּשֵׁרִים בְּוַדַּאי הוּא דִּבּוּק – וְהָאֱמֶת קַיָּם לָעַד:

(אבניה ברזל סו רבי שמואל הורביץ)

סבתא יונה מנס ציונה/דתיה בן דור

לסבתא יונה מנס ציונה יש חמישה נכדים
הנכד זיו גר בתל אביב
הנכד חיים גר בירושליים
הנכדה רימונה גרה בדימונה
הנכדה הדסה גרה בסאסא
והנכד אלון גר באשקלון

כל השבוע נוסעת סבתא יונה לטייל ברחבי ישראל
וביום שישי סבתא יונה אינה נוסעת לשום מקום
ביום שישי כל הנכדים נוסעים לנס ציונה
לבקר את סבתא יונה

הנכד זיו בא מתל אביב
הנכד חיים בא מירושליים
הנכדה רימונה באה מדימונה
הנכדה הדסה באה מסאסא
והנכד אלון בא מאשקלון

וכלם נשארים אצל סבתא יונה עד מוצאי שבת.
וביום ראשון שוב מתחיל לסבתא שבוע נחמד, ביום ראשון היא נוסעת לתל אביב…………

השיר הלולאתי הזה חביב מאד על הילדים (פעם חזרתי על הלולאה 10 פעמים).

יש שתי נקודות בשיר שכדאי לשים לב. הראשון השם סבתא יונה שכבר איננו נפוץ כל כך (במקור דרך אגב יונה היה שם של זכרים ולא של נקבות).

הנקודה השניה שהיה ברור לשיר שאם באים לסבתא ביום שישי אז נשארים עד מוצאי שבת.