התערבות בנק ישראל שוק המוצרים

בפוסט הקודם הצגנו את התערבות בנק ישראל בשוק ההלוואות דרך קביעת מחיר מקסימום לשער הריבית. בפוסט הנוכחי נבחן כיצד משפיעה ההתערבות הזו על שוק המוצרים. לרוב ההתערבות הזו בשוק ההלוואות מוצדקת בטענה של שמירה על רמת המחירים. בשנים האחרונות ההתערבות הזו הוצדקה לאור החשש מהמשבר הכלכלי. בפוסט הזה נבחן מה עושה ההתערבות הזו בפועל ומה המחיר שלה. שוב מדובר בהצגה טכנית של התהליך ועם הקוראים הסליחה..

לצורך הפשטות אני מניח שהתהליך מתרחש על מוצר אחד אשר שאר המוצרים אדישים לו. נניח שאנו נמצאים בשווי משקל וחל בשיקוי שינוי הגורם לעקומת ההיצע לרדת כלפי מטה. זה יכול להיות שינוי טכנולוגי או ירידת מחירים של מקורות יצור בין לאומיים:

כתוצאה מהירידה חל שינוי בנקודת שווי המשקל ונקבע מחיר נמוך יותר בכמות גבוהה יותר אשר מביאה לגידול בעודף הצרכן. בנק ישראל מחליט להתערב ודרך שוק ההלוואות קובע מחיר מקסימום לשער הריבית שאותו הוא מכסה בעזרת הדפסת כסף והלוואתו למשקיעים. למשקיעים יש יותר כסף עכשיו וכתוצאה מכך נקודת העלות השולית שלהם איננה מוגבלת למחיר של שווי משקל כמו קודם. הם יכולים לשכור יותר פועלים לקנות יותר מכונות ולהגדיל את הייצור שלהם. כתוצאה מכך מחיר המוצר עולה ונע לכיוון המחיר שקובע לו בנק ישראל (נקודת שווי משקל בנק ישראל)

מה שאני מתאר כאן איננו מתאר נקודת שווי משקל. הוא לא מתאר את התנועה של הביקוש בעקבות הגידול בהכנסות (הטרפז האדום) אולם גם בלי ניתוח מדויק ניתן לראות שהצירוף של הטרפז האדום והמלבן הירוק איננו מספיק לכסות את המלבן החדש של המכפלה של מחיר ראשוני כפול כמות בנק מרכזי. מה שאני מתאר הוא חיתוך בזמן וכדי לממן את ההתרחבות נצרך התרחבות נוספת בעתיד. מה שבטוח שעליית המחירים מוחקת את הגידול בעודף הצרכן ומעבירה אותו במידה רבים לגורמים אחרים כמו המשקיעים וגורמי היצור החדשים שגויסו לעבודה. מסיבה זו הדפסת כסף מבחינתי היא סוג של מס. היא מעבירה נכסים מהציבור לידי גורמים אחרים דרך פגיעה בעודף הצרכן. במקום לתת למחירים לרדת וכך לשפר את רמת החיים של כולנו בנק ישראל מקפיד לשמור על רמת מחירים קבועים אם לא גדלה ואת המחיר כולנו משלמים. את הגידול בכמות הכסף בישראל שהוכנס בעזרת הלוואות אפשר לראות כאן:

בקובץ המצורף ניתן לראות ניסיון שלי ושל נ.כ. לחקור את האפשרות של שמירה על יציבות מחירים לאורך זמן. מסיבות שונות הניסיון הזה לא פורסם בבמה מסודרת :

התערבות בנק ישראל בשוק ההלוואות הצגה טכנית

בפוסט הבא אני אציג את הביקורת שלי על עומר מואב באופן טכני. כפי שאראה את קביעת שער הריבית צריך להבין כקביעת מחיר מקסימום אשר את ההפרש בין הביקוש להיצע מכסה בנק ישראל בעזרת הדפסת כסף. נתחיל במודל פשוט של ביקוש והיצע שבו שער הריבית נקבע במפגש שבין היצע החיסכון של החוסכים לביקוש להלוואות של המשקיעים. גם כאן כמו בכל הצגה של ביקוש והיצע הביקוש למוצר עולה ככל שמחירו יורד ובמקביל היצע המוצר עולה ככל שמחירו עולה:

This image has an empty alt attribute; its file name is image.png

מה קורה כאשר בנק ישראל קובע מחיר מקסימום לריבית? מצד אחד היצע החיסכון יורד. מצד שני הביקוש להלוואות עולה שכן הריבית יורדת. נוצר פער בין ביקוש להיצע שנסגר על ידי הדפסת כסף של הבנק המרכזי שאותו הוא מלווה למשקיעים:

This image has an empty alt attribute; its file name is image-1.png

בהצגה הזו כבר ניתן לראות את ההטעיה של עומר מואב. שער הריבית זהה לשער שקובע בנק ישראל אך במקום להיות תוצאה של המפגש בין ביקוש להיצע כפי שטוען עומר מואב הוא מושג על ידי הדפסת כסף והלוואתו למשקיעים. בפוסט הבא נראה כיצד זה בא לידי ביטוי בשוק המוצרים.

עומר מואב מטעה

בפוסט שלו נגד ירון זליכה עומר מואב טוען שאין משמעות לריבית גבוהה או נמוכה. אני אביא את הטיעון שלו ואצביע על כשל בטיעון שלו

"

  1. הגורם שמשפיע על מחירי נכסים ועל החלטות השקעה זו הריבית הריאלית: הריבית הנומינלית (שקלית בישראל) בניכוי אינפלציה
  2. מנקודת המבט של הפרט/חברה עסקית הריבית נתונה, ויש לה השפעה על צבירת העושר ועל החלטות השקעה (מבנים, ציוד, מכונות, מחקר ופיתוח)
  3. ברמה המקרו כלכלית, הריבית היא תוצאה של שיווי משקל כללי. הריבית הריאלית נגזרת מהתשואה הריאלית (השולית) בניכוי פרמיית סיכון. אם למשל התשואה הריאלית על השקעות ריאלית בעולם, בניכוי פרמיית הסיכון, היא אפס, אז הריבית הריאלית היא אפס.
  4. ההשפעה של בנקים מרכזיים על הריבית הריאלית מצומצמת. הבנק קובע את הריבית השקלית, לא הריאלית.
  5. לכן, מנקודת המבט המקרו-כלכלית, השאלה אם ריבית גבוהה זה טוב או רע היא שאלה מוזרה. הריבית הגבוהה נקבעת בשיווי משקל, היא לא הגורם, היא התוצאה. היא מושפעת מהיצע האשראי (=החיסכון) והביקוש לאשראי להשקעה ריאלית."

עד כאן הטיעון של עומר מואב. מה הבעיה בטיעון הזה? הפער בין טענה 1 לטענה 4. בטענה 1 טוען מואב כי ריבית ריאלית היא נגזרת של הריבית השקלית בניכוי אינפלציה. כלומר אם בנק ישראל ישפיע על הריבית השקלית למשל על ידי הדפסת כסף והלוואתו למלווים תשנה גם הריבית הריאלית. הלווים יוכלו לשלם פחות ריבית כי היצע ההלוואות יגדל. זה יבוא על חשבון הציבור ויוקר המחיה של הציבור אבל עדין הריבית הריאלית תשתנה. בטענה 4 טוען לעומת זאת מואב שהריבית הריאלית לא מושפעת מהריבית השקלית אלא היא תוצאה של שווי המשקל בין היצע ההלוואות לביקוש להשקעות. אך אם היצע ההלוואות משתנה כתוצאה מהדפסת כסף בנוסף לחיסכון של הציבור, הריבית הריאלית בהחלט משתנה ולכן עומר מואב מטעה.

הרב והנזיר

היינו שני חברים. הוא היה שליט המבוך. שלט במחשבות שלנו, בדמיונות שלנו ובתקוות שלנו. כשתלמידים שלי מסתכלים עלי הם רואים רב, אדם מבוגר עם זקן העוסק בנושאים לא חשובים כמו חינוך, הלכה ומחשבת ישראל. מה להם ולרב שלהם? הוא בוודאי לא קשור לדברים המעסיקים אותם. למעשה אני עדין חי בעולם הD&D. יש מעט חברים שמבינים זאת, את רובם לא ראיתי כבר שנים. כולנו התגלגלנו. הוא אולי התגלגל הכי רחוק. רק שהמבוך שאנו רואים מול העיניים השתנה. כיום אני בעיירת פריפריה סתמית נלחם על תחיית האומה. האומה קמה לתחייה ואני פרט אחד השותף במאבק של תחיית האומה. קוראים לזה גרעין תורני אולם הקוראים מפספסים את הנקודה. גרעין תורני הוא רק חלק מכוחות החיים של האומה הנאבקת למצוא את מקומה. מבחינה זו לא הרבה השתנה מאותן שנים ששיחקנו D&D. גם אז היינו אבירים או פייטנים המבקשים הרפתקה. האם אנו מחפשים הרפתקה היום? אפשר לומר שההרפתקה מצאה אותנו. ישנם אנשים המאמינים בנורמליות. הם קוראים לזה שלום. יש בזה משהו חיובי מאד. להשתית את האומה על בסיס יציב של כלכלה, ביטחון, תרבות ועוד. אולם נורמליות זו איננה יכולה לכרות את הענף שעליה היא יושבת של תחיית האומה. רק הכרה באיתנותה של תחיית האומה וקבלה של הלגיטימיות שלה בכל רבדי המציאות תאפשר את הנורמליות שכל כך מיוחלת ואת השלום. הרפתקת הD&D שלי היא לבסס את תחיית האומה. להחזיר את האמונה לאנשים אשר הסביבה הפריפריאלית שלהם נותנת להם הרגשת ניתוק וייאוש המביאים לרפיון ידיים וחולשה. במובן זה אינני שונה מהם. גם אני פועל מתוך תחיית האומה והחיבור שלה לארצה אולם הקשר שלי עם הקודש נותן לי נקודת מבט אחרת. זהו תפקידו של הגרעין התורני להזכיר לאנשים את האור ואת האמונה שייתן להם את הכוח להמשיך לפעול. לא להתייאש מול הגורמים הזרים ולא לפחד. השם איתנו וככל שנבין זאת נפחד פחות ונתאמץ יותר. זו הרפתקת D&D אולם זו ההרפתקה הגדולה מכולם שממנה איננו יכולים לברוח ואיתה אנו חייבים לחיות.
גם חבר שלי חי בהרפתקת D&D אולם ההרפתקה שלו היא שונה כשם שהחיים שלו שונים. הוא היה הגדול מכולנו בכוח דמיונו, בעוצמת כישרונותיו וביכולת הדרמטית שלו. מה שאנו חשבנו שאנו עושים בעודנו מדשדשים בחיינו הבורגניים הוא פרץ קדימה בכוח כשרונו. החיים לא האירו לו פנים. בגיל צעיר התייתם מאביו. אימו לא יכלה להכיל אותו ובקושי הצליחה לדחוף אותו לתיכון. משם התגלגל לו הלאה. צבא הוא לא עשה. לא בגלל רצון להשתמט. סביר להניח שהצבא ביקש להשתמט ממנו. הוא התחבר לקבוצת תיאטרון רוסית ושם פיתח את כישורי המשחק שלו. אולם המשחק איננו החיים. המשחק מתרחש ליד החיים והוא רצה את ההרפתקה עצמה. להיות הדמות של עצמו. השחקנים בוראים עולם במשחקם ואז סוגרים אותו כשהם חוזרים הביתה לחייהם הרגילים. אך אצלו החיים הרגילים היו הבעיה. הוא ניסה ללמוד זוהר אולם העולם שלו היה קודר מידי בשביל זוהר והוא הכיר את העולם החרדי יותר מידי טוב מכדי להישבות בקסמיו. הוא נשאר מאמין – כולנו נשארנו מאמינים – אולם יהודי הוא לא נשאר. הוא קם והתנצר, עזב את המשחק ונעשה נזיר. והיום הרפתקת הD&D שלו היא להיות נזיר של הנוצרים.
שנינו נשארנו שחקני D&D רק שהמבוך שאנו רואים מולנו שונה. דומה אבל שונה. כבר איננו יכולים לשחק יחד באותו מבוך כמו שעשינו כשהיינו ילדים. מה יקרה אם נפגש שוב? האם נראה אחד אצל השני את המבוך של האחר? האם כל מה שהוא יראה יהיה את הרב ואני את הנזיר? או שאולי נזכר באותם ימים תמימים כשהיינו יורדים ליער ירושלים לשחק ולשיר את שירי הפתיחה של הטלוויזיה החינוכית?

תהילים לז – חזן ומקהלה

כבר הרבה שנים אני שם לב שפרק לז בתהילים בנוי כמו חזן עם מקהלה. הפסוקים של החזן בנוים על סדר האלפבית (להוציא ע שמשום מה מוחלף בצ) בעוד שפסוקי המקהלה מגיבים לפסוקים של החזן. לשם הנוחות פסוקי המקהלה מוטים.

א  לְדָוִד:  אַל-תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים;    אַל-תְּקַנֵּא, בְּעֹשֵׂי עַוְלָה.
ב  כִּי כֶחָצִיר, מְהֵרָה יִמָּלוּ;    וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא, יִבּוֹלוּן.
ג  בְּטַח בַּיהוָה, וַעֲשֵׂה-טוֹב;    שְׁכָן-אֶרֶץ, וּרְעֵה אֱמוּנָה.
ד  וְהִתְעַנַּג עַל-יְהוָה;    וְיִתֶּן-לְךָ, מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ.
ה  גּוֹל עַל-יְהוָה דַּרְכֶּךָ;    וּבְטַח עָלָיו, וְהוּא יַעֲשֶׂה.
ו  וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ;    וּמִשְׁפָּטֶךָ, כַּצָּהֳרָיִם.
ז  דּוֹם, לַיהוָה–    וְהִתְחוֹלֵל-לוֹ:
אַל-תִּתְחַר, בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ;    בְּאִישׁ, עֹשֶׂה מְזִמּוֹת.
ח  הֶרֶף מֵאַף, וַעֲזֹב חֵמָה;    אַל-תִּתְחַר, אַךְ-לְהָרֵעַ.
ט  כִּי-מְרֵעִים, יִכָּרֵתוּן;    וְקֹוֵי יְהוָה, הֵמָּה יִירְשׁוּ-אָרֶץ.
י  וְעוֹד מְעַט, וְאֵין רָשָׁע;    וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל-מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ.
יא  וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ-אָרֶץ;    וְהִתְעַנְּגוּ, עַל-רֹב שָׁלוֹם.
יב  זֹמֵם רָשָׁע, לַצַּדִּיק;    וְחֹרֵק עָלָיו שִׁנָּיו.
יג  אֲדֹנָי יִשְׂחַק-לוֹ:    כִּי-רָאָה, כִּי-יָבֹא יוֹמוֹ.
יד  חֶרֶב, פָּתְחוּ רְשָׁעִים–    וְדָרְכוּ קַשְׁתָּם:
לְהַפִּיל, עָנִי וְאֶבְיוֹן;    לִטְבוֹחַ, יִשְׁרֵי-דָרֶךְ.
טו  חַרְבָּם, תָּבוֹא בְלִבָּם;    וְקַשְּׁתוֹתָם, תִּשָּׁבַרְנָה.
טז  טוֹב-מְעַט, לַצַּדִּיק–    מֵהֲמוֹן, רְשָׁעִים רַבִּים.
יז  כִּי זְרוֹעוֹת רְשָׁעִים, תִּשָּׁבַרְנָה;    וְסוֹמֵךְ צַדִּיקִים יְהוָה.
יח  יוֹדֵעַ יְהוָה, יְמֵי תְמִימִם;    וְנַחֲלָתָם, לְעוֹלָם תִּהְיֶה.
יט  לֹא-יֵבֹשׁוּ, בְּעֵת רָעָה;    וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ.
כ  כִּי רְשָׁעִים, יֹאבֵדוּ, וְאֹיְבֵי יְהוָה, כִּיקַר כָּרִים;    כָּלוּ בֶעָשָׁן כָּלוּ.
כא  לֹוֶה רָשָׁע, וְלֹא יְשַׁלֵּם;    וְצַדִּיק, חוֹנֵן וְנוֹתֵן.
כב  כִּי מְבֹרָכָיו, יִירְשׁוּ אָרֶץ;    וּמְקֻלָּלָיו, יִכָּרֵתוּ.
כג  מֵיְהוָה, מִצְעֲדֵי-גֶבֶר כּוֹנָנוּ;    וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ.
כד  כִּי-יִפֹּל לֹא-יוּטָל:    כִּי-יְהוָה, סוֹמֵךְ יָדוֹ.
כה  נַעַר, הָיִיתִי–    גַּם-זָקַנְתִּי:
וְלֹא-רָאִיתִי, צַדִּיק נֶעֱזָב;    וְזַרְעוֹ, מְבַקֶּשׁ-לָחֶם.
כו  כָּל-הַיּוֹם, חוֹנֵן וּמַלְוֶה;    וְזַרְעוֹ, לִבְרָכָה.
כז  סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב;    וּשְׁכֹן לְעוֹלָם.
כח  כִּי יְהוָה, אֹהֵב מִשְׁפָּט,    וְלֹא-יַעֲזֹב אֶת-חֲסִידָיו, לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ;
וְזֶרַע רְשָׁעִים    נִכְרָת.
כט  צַדִּיקִים יִירְשׁוּ-אָרֶץ;    וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ.
ל  פִּי-צַדִּיק, יֶהְגֶּה חָכְמָה;    וּלְשׁוֹנוֹ, תְּדַבֵּר מִשְׁפָּט.
לא  תּוֹרַת אֱלֹהָיו בְּלִבּוֹ;    לֹא תִמְעַד אֲשֻׁרָיו.
לב  צוֹפֶה רָשָׁע, לַצַּדִּיק;    וּמְבַקֵּשׁ, לַהֲמִיתוֹ.
לג  יְהוָה, לֹא-יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ;    וְלֹא יַרְשִׁיעֶנּוּ, בְּהִשָּׁפְטוֹ.
לד  קַוֵּה אֶל-יְהוָה, וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ,    וִירוֹמִמְךָ, לָרֶשֶׁת אָרֶץ;
בְּהִכָּרֵת רְשָׁעִים    תִּרְאֶה.
לה  רָאִיתִי, רָשָׁע עָרִיץ;    וּמִתְעָרֶה, כְּאֶזְרָח רַעֲנָן.
לו  וַיַּעֲבֹר, וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ;    וָאֲבַקְשֵׁהוּ, וְלֹא נִמְצָא.
לז  שְׁמָר-תָּם, וּרְאֵה יָשָׁר:    כִּי-אַחֲרִית לְאִישׁ שָׁלוֹם.
לח  וּפֹשְׁעִים, נִשְׁמְדוּ יַחְדָּו;    אַחֲרִית רְשָׁעִים נִכְרָתָה.
לט  וּתְשׁוּעַת צַדִּיקִים, מֵיְהוָה;    מָעוּזָּם, בְּעֵת צָרָה.
מ  וַיַּעְזְרֵם יְהוָה, וַיְפַלְּטֵם:    יְפַלְּטֵם מֵרְשָׁעִים, וְיוֹשִׁיעֵם–כִּי-חָסוּ בוֹ.

רצח רבין [ה] – חיוכו של יגאל עמיר

בחקירה ובמשפט אחרי רצח רבין טען יגאל עמיר כי מה שהניע אותו לרצח היה החלת דין רודף על יצחק רבין בעקבות הסכם השלום וכניסת אש"ף לשטחי ארץ ישראל שהביאו לפיגועי הטרור. ובאמת אחת התוצאות המשונות של רצח רבין היה הניסיון של אנשים בשמאל לשלול את דין רודף מעיקרו. ניסיון זה היה מגוחך ובחשבון סופי הביא דווקא לפגיעה באותם אנשי שמאל שנתפסו כלא רציניים. ההתמודדות העכשווית עם הקורונה מדגימה לנו עד כמה דין רודף הוא אקטואלי וממשי שלא ניתן להתעלם ממנו.

אין ספק שההצדקה של הרצח מדין רודף הפכו את הרצח לעניין אידיאולוגי ומשמעותי (עד כדי כך שהרב מיכי אברהם מתמודד עם השאלה כיצד מתייחסים לאדם שכזה). יגאל עמיר לא סתם פעל ממניעים נמוכים ופליליים אלא ממניעים עקרוניים ומשמעותיים. ועולה השאלה מדוע באמת זו טעות ואין לרבין דין רודף? וכי אם באמת ראש ממשלה השתגע ונוקט מדיניות שמביאה למות אנשים אין לו דין רודף שצריך לעצור אותו בכל מחיר?

לדעתי יש לכך 3 תשובות:

א. התשובה הראשונה היא שמדיניות איננה עניין אישי. רבין אמנם הנהיג את השמאל אבל המדיניות מעולם לא הייתה אך ורק מדיניות שלו. הסכמי השלום נתמכו בידי שרים נוספים בממשלה, חברי כנסת וכמובן מצביעים (בפוסט האם ההיסטוריה היא אישית הרחבתי על כך). כאשר מדיניות איננה עניין אישי החלת דין רודף על ראש ממשלה או אפילו על ממשלה שלמה היא מוטעית. ראש ממשלה אמנם מוביל מדיניות אבל הוא לא יוצר אותה יש מאין. ולכן דין רודף פשוט לא חל על ראשי ממשלות

ב. הסיבה הנוספת היא שהתורה נותנת לממשלה מרחב מתמרון מסוים. כמו שאומרת הגמרא בשבועות דף לה:  מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא ("מלכות שהורגת שישית לא נענשת") ומסביר רש"י באנגריא ובמלחמת רשות. כלומר, לשלטון יש רשות לנקוט מדיניות שיכולה לפגוע באנשים בלי להיקרא רודף. חופש התמרון הזה הוא חיוני ליכולת של שלטון לפעול באופן רציונאלי ואי אפשר להחיל עליו דין רודף.

ג. הסיבה האחרונה קשורה לאופי הדמוקרטי של מדינת ישראל. באופי זה ישנן בחירות חוזרות לממשלה שמאפשרות שינוי מדיניות ותיקון מדיניות כושלת. כך למשל הבחירות ב1996 הביאו לעליית נתניהו שאיים על ערפאת בהריסת הרשות אם לא יפסק הטרור, מה שהביא לכמה שנים של שקט. וכך גם נפל אהוד ברק בעקבות האינתיפדה השניה והוחלף באריאל שרון. האופי הזה של מדינות דמוקרטיות מנוסח על ידי הפילוסוף הפוליטי קרל פופר כעיקרון ההפרכה המדיני לפיו עד שאנו מחפשים מדיניות נכונה בוא נוודא שאנחנו יכולים להחליף אותה במקרה של כישלון. לעיקרון זה יש השלכה לדין רודף. אם אדם יכול לפגוע ברודף באבריו והוא בוחר להרוג אותו הוא חייב באשמת הרצח. כלומר אם ניתן למנוע את הרדיפה באופנים אחרים כמו פגיעה באברים או פשוט חסימת הרודף אז הרצח נשאר רצח ולא יכול להתחבא מתחת אצטלה של דין רודף. המנגנון הדמוקרטי של בחירות מאפשר לנו בדיוק את זה – יכולת להפסיק את הרדיפה לא בעזרת אלימות אלא בעזרת בחירות חוזרות ולכן דין רודף פשוט לא חל.

עד כאן נתנו שלוש הסברים מדוע יגאל עמיר טעה אבל מעבר לזה האם באמת דין רודף הניע אותו למעשה? לדעתי לא כפי שארצה להראות עכשיו. נניח את הסיפור הבא שבוודאי התרחש בשואה לצערנו. משפחה מתחבאת במחבוא ושומעת את הנאצים ימח שמם מחפשים אותם ובדיוק באותו זמן ילדה קטנה לא מבינה ומחילה להשמיע קול וכך מאיימת על כל המשפחה להיתפס. אין ספק שלילדה יש דין רודף על המשפחה המתיר להם אף להרוג אותה כדי להימנע מתפיסה. ונניח שזה באמת מה שקרה. כי למנוע מהנאצים ימח שמם לתפוס אותם האמא חנקה את הילדה למוות וכך המתחבאים ניצלו מתפיסה. עברו השנים האמא אולי השתקמה, עלתה לארץ ישראל והביאה עוד ילדים לעולם. מדבר אחד היא לא תשתחרר יותר – מייסורי המצפון על זה שהיא הרגה את הילדה שלה בידיים. אין ספק שהרצח היה מוצדק ועל פי הדין אבל העובדה שהיא רצחה את הבת שלה לא תרפה ממנה עד יום מותה. הסיפור הזה מלמד אותנו עד כמה דין רודף איננו מובן מאליו, בלשון הגמרא הוא דחויה ולא הותרה (ולכן אם ניתן להציל באברים והרגת אינך אלא רוצח).

אצל יגאל עמיר התחושה היא שונה. החיוך שהיה לו במשפט אמר שלא היו לו שום יסורי מצפון על רציחת ראש הממשלה יצחק רבין. אפילו הרוצח של שירה בנקי, ישי שליסל, לא חייך במשפט. הוא חי בעולם אפל ומתועב אבל הוא הכיר בנוראות של מעשיו. אצל יגאל עמיר התחושה היא שונה. יגאל עמיר היה ונשאר גאה ברצח רבין. הוא לא סובל מיסורי מצפון על עצם המעשה. הוא לא מנסה להצטדק ולשכנע אותנו בפנים מיוסרות שהוא היה מוכרח. יגאל עמיר שבע רצון מהרצח הוא הרג את רבין ועכשיו הוא מחייך. הוא לא מתייחס לזה כמו שאנחנו מתייחסים לרצח הילדה בשואה כאל הכרח מתועב שרק השואה הביאה לו. בשביל יגאל עמיר אין כאן הכרח מתועב ולכן המסקנה שלי שהוא לא באמת הונע מדין רודף. אם הוא היא מונע מדין רודף הוא היה נראה אחרת.

אז מה הניע את יגאל עמיר באמת? ההשערה שלי שהיה כאן רצון לאותת על עצמו כעל גבר מוצלח וכך להשיג לעצמו בנות זוג. זה נשמע משונה אבל רוצחים, במיוחד אלימים, נתפסים לעיתים כגברים מושכים. יגאל עמיר נתפס ככה לפחות על ידי אישה אחת, לריסה טמבלורר, שהתחתנה איתו והביאה לו ילד בבית המאסר. אני לא אכנס כאן לכל העניין של איתותים אבל רצח, במיוחד של אדם חשוב יכול כמו אצל הטווס לאותת על עליונות אבולוציונית שתמשוך אליה נשים. המחאה שלנו אם כבר היא על הפיכת דין רודף ותורתנו הקדושה לכסות לתאווה של רוצח צעיר לסמן את עצמו כגבר גבר על מנת למשוך בנות זוג.

רצח רבין מבוא

רצח רצח רבין [ב] – האם ההיסטוריה היא אישית?

רצח רבין [ג] – האם הרצח היה מעשה ציוני?

רצח רבין [ד] – שנות הניהליזם

בן אדמה

ביום כיפור האחרון עברתי על מחזור ספרדי ומצאתי שם פיוט של רבי אברהם אבן עזרא אשר בפרוס שנת הארבעים לחיי דומני שמתארת את חיי עד עכשיו היטב. הפיוט נקרא בן האדמה והנה הוא לפניכם:

בֶּן אֲדָמָה יִזְכֹּר בְּמוֹלַדְתּוֹ כִּי לְעֵת קֵץ יָשׁוּב לְיוֹלַדְתּוֹ

קוּם וְהַצְלַח אִמְרוּ לְבֶן חָמֵשׁ מַעֲלוֹתָיו עוֹלִים עֲלוֹת שֶׁמֶשׁ
בֵּין שְׁדֵי אֵם יִשְׁכַּב וְאַל יָמֵשׁ צַוְּארֵי אָב יִקַּח לְמֶרְכַּבְתּוֹ

מַה תְּאִיצוּן מוּסָר לְבֶן עֶשֶׂר עוֹד מְעַט קָט יִגְדַּל וְיִוָּסֵר
דַּבְּרוּ לוֹ חֵן חֵן וְיִתְבַּשֵּׂר שַׁעֲשׁוּעָיו יוֹלְדָיו וּמִשְׁפַּחְתּוֹ

מַה נְּעִימִים יָמִים לְבֶן עֶשְׂרִים קַל כְּעֹפֶר דּוֹלֵג עֲלֵי הָרִים
בָּז לְמוּסָר לוֹעֵג לְקוֹל מוֹרִים יַעֲלַת חֵן חַבְלוֹ וּמַלְכֻּדְתּוֹ

בֶּן שְׁלוֹשִׁים נָפַל בְּיַד אֵשֶׁת קָם וְהִבִּיט הִנּוֹ בְתוֹךְ רֶשֶׁת
אִלְּצוּהוּ סָבִיב בְּנֵי קֶשֶׁת מִשְׁאֲלוֹת לֵב בָּנָיו וְלֵב אִשְׁתּוֹ

נָע וְנִכְנָע מַשִּׂיג לְאַרְבָּעִים שָׂשׂ בְּחֶלְקוֹ אִם רַע וְאִם נָעִים
רָץ לְדַרְכּוֹ וַיַּעֲזֹב רֵעִים עַל עֲמָלוֹ יַעְמֹד בְּמִשְׁמַרְתּוֹ

בֶּן חֲמִשִּׁים יִזְכֹּר יְמֵי הֶבֶל יֶאֱבַל כִּי קָרְבוּ יְמֵי אֵבֶל
בָּז בְּעֵינָיו אֶת כָּל יְקָר תֵּבֵל כִּי יְפַחֵד פֶּן קָרְבָה עִתּוֹ

שַׁאֲלוּ מֶה הָיָה לְבֶן שִׁשִּׁים אֵין בְּעֵצָיו בַּדִּים וְשָׁרָשִׁים
כִּי שְׂרִידָיו דַּלִּים וְנֶחְלָשִׁים לֹא יְקוּמוּן אִתּוֹ בְמִלְחַמְתּוֹ

אִם שְׁנוֹתָיו נָגְעוּ אֱלֵי שִׁבְעִים אֵין דְּבָרָיו נִרְאִים וְנִשְׁמָעִים
רַק לְמַשָּׂא יִהְיֶה עֲלֵי רֵעִים מַעֲמָס עַל נַפְשׁוֹ וּמִשְׁעַנְתּוֹ

בֶּן שְׁמוֹנִים טֹרַח עֲלֵי בָנָיו אֵין לְבָבוֹ עִמּוֹ וְלֹא עֵינָיו
בוּז וְלַעַג לִבְנוֹ וְלִשְׁכֵנָיו רוֹש בְּכוֹסוֹ גַם לַעֲנָה פִתּוֹ

אַחֲרֵי זֶה כַּמֵּת יְהִי נֶחְשָׁב אַשְׁרֵי אִישׁ נֶחְשָׁב כְּגֵר תּוֹשָׁב
אֵין בְּלִבּוֹ רַעְיוֹן וְלֹא מַחְשָׁב רַק בְּאַחְרִית נַפְשׁוֹ וּמַשְׂכֻּרְתּוֹ

לשאת עול (לזכרו של הרב שטיינזלץ זצ"ל)

הגמרא אומרת כי תלמידי חכמים אין עושים להם אנדרטאות, אלא דבריהם הם זכרונם ולכן אביא כאן מהזיכרון משהו של הרב שטיינזלץ שפעם קראתי בעניין נשיאה בעול.

הנושא היה נשיאה בעול. מקובל לומר בדורנו שתנאי לעשיה הוא החשק של האדם אליה. "לא בא לי" נוהגים לומר ילדים כבר בגיל צעיר (מי שאל אותך אם בא לך או לא?) בגיל מבוגר הניסוח משתנה אך הרעיון נשאר – "אני לא מתחבר לזה". ההנחה היא כי פעולה צריכה להעשות אך ורק אם קיים הרצון לעשות אותה. ההנחה הזו מופיעה לא רק התורה אלא גם  בשלל נושאים אחרים. כך, למשל, רבים מניחים כי העבודה שאדם עושה צריכה לבוא ממקום נפשי, של חיבור והנאה. כמו כן מקובל שאי אפשר להקים זוגיות על בסיס שכלי לגמרי ועוד

. הרב שטיינזלץ טען כי יש בכך טעם לפגם. לפעמים צריך לעשות דברים לא כי אנחנו נהנים מאד או מתחברים אליהם. לפעמים יש עול על האדם והוא צריך לעשות את הדברים כי זו חובתו. אדם צריך להקים משפחה כי זו חובתו. אדם צריך ללכת לעבודה כדי להביא פרנסה לילדים שלו וכו'. האדם צריך לשמור מצוות כי זו חובתו ולא כי הוא עושה טובה לריבונו של עולם. לא כל דבר עובר דרך הרצון או ההנאה. לפעמים צריך לעשות דברים כי זו חובתינו.

בהקשר זה הרב שטיינזלץ סבר כי לצבא יש תפקיד חשוב מאד בעניין. הצבא מלמד את הצעירים הישראליים שלפעמים המוטיבציה לפעולה לא נובעת מהחיבור שלהם לעניין. לפעמים צריך לעשות דברים כי אם הם לא יעשו יהיו צרות; צרות מנהליות כמו ריתוק וכלא או צרות ממשיות כמו פיגועים ותקיפת המדינה. כתוצאה מכך הצעיר הישראלי לומד לשאת בעול, קרי לעשות דברים מתוך חובה ולא רק מתוך הנאה הדוניסטית. אני לא זוכר אם הוא כתב את זה אבל אולי זה מסביר את אחוזי הנישואין הגבוהים בישראל ואת הפריון הגבוה. העובדה שהישראלים מורגלים לשאת בעול בצבא ממשיכה לתת פירות באזרחות כאשר הם נושאים בעול של הקמת משפחה והולדת ילדים. בחברות הדוניסטיות מערביות זה לא קורה והרבה צעירים נמנעים מהקמת משפחה והולדת ילדים כי הם לא מסוגלים לשאת מחויבות מהסוג הזה.

יהי זכרו ברוך.