רצח רבין [ה] – חיוכו של יגאל עמיר

בחקירה ובמשפט אחרי רצח רבין טען יגאל עמיר כי מה שהניע אותו לרצח היה החלת דין רודף על יצחק רבין בעקבות הסכם השלום וכניסת אש"ף לשטחי ארץ ישראל שהביאו לפיגועי הטרור. ובאמת אחת התוצאות המשונות של רצח רבין היה הניסיון של אנשים בשמאל לשלול את דין רודף מעיקרו. ניסיון זה היה מגוחך ובחשבון סופי הביא דווקא לפגיעה באותם אנשי שמאל שנתפסו כלא רציניים. ההתמודדות העכשווית עם הקורונה מדגימה לנו עד כמה דין רודף הוא אקטואלי וממשי שלא ניתן להתעלם ממנו.

אין ספק שההצדקה של הרצח מדין רודף הפכו את הרצח לעניין אידיאולוגי ומשמעותי (עד כדי כך שהרב מיכי אברהם מתמודד עם השאלה כיצד מתייחסים לאדם שכזה). יגאל עמיר לא סתם פעל ממניעים נמוכים ופליליים אלא ממניעים עקרוניים ומשמעותיים. ועולה השאלה מדוע באמת זו טעות ואין לרבין דין רודף? וכי אם באמת ראש ממשלה השתגע ונוקט מדיניות שמביאה למות אנשים אין לו דין רודף שצריך לעצור אותו בכל מחיר?

לדעתי יש לכך 3 תשובות:

א. התשובה הראשונה היא שמדיניות איננה עניין אישי. רבין אמנם הנהיג את השמאל אבל המדיניות מעולם לא הייתה אך ורק מדיניות שלו. הסכמי השלום נתמכו בידי שרים נוספים בממשלה, חברי כנסת וכמובן מצביעים (בפוסט האם ההיסטוריה היא אישית הרחבתי על כך). כאשר מדיניות איננה עניין אישי החלת דין רודף על ראש ממשלה או אפילו על ממשלה שלמה היא מוטעית. ראש ממשלה אמנם מוביל מדיניות אבל הוא לא יוצר אותה יש מאין. ולכן דין רודף פשוט לא חל על ראשי ממשלות

ב. הסיבה הנוספת היא שהתורה נותנת לממשלה מרחב מתמרון מסוים. כמו שאומרת הגמרא בשבועות דף לה:  מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא ("מלכות שהורגת שישית לא נענשת") ומסביר רש"י באנגריא ובמלחמת רשות. כלומר, לשלטון יש רשות לנקוט מדיניות שיכולה לפגוע באנשים בלי להיקרא רודף. חופש התמרון הזה הוא חיוני ליכולת של שלטון לפעול באופן רציונאלי ואי אפשר להחיל עליו דין רודף.

ג. הסיבה האחרונה קשורה לאופי הדמוקרטי של מדינת ישראל. באופי זה ישנן בחירות חוזרות לממשלה שמאפשרות שינוי מדיניות ותיקון מדיניות כושלת. כך למשל הבחירות ב1996 הביאו לעליית נתניהו שאיים על ערפאת בהריסת הרשות אם לא יפסק הטרור, מה שהביא לכמה שנים של שקט. וכך גם נפל אהוד ברק בעקבות האינתיפדה השניה והוחלף באריאל שרון. האופי הזה של מדינות דמוקרטיות מנוסח על ידי הפילוסוף הפוליטי קרל פופר כעיקרון ההפרכה המדיני לפיו עד שאנו מחפשים מדיניות נכונה בוא נוודא שאנחנו יכולים להחליף אותה במקרה של כישלון. לעיקרון זה יש השלכה לדין רודף. אם אדם יכול לפגוע ברודף באבריו והוא בוחר להרוג אותו הוא חייב באשמת הרצח. כלומר אם ניתן למנוע את הרדיפה באופנים אחרים כמו פגיעה באברים או פשוט חסימת הרודף אז הרצח נשאר רצח ולא יכול להתחבא מתחת אצטלה של דין רודף. המנגנון הדמוקרטי של בחירות מאפשר לנו בדיוק את זה – יכולת להפסיק את הרדיפה לא בעזרת אלימות אלא בעזרת בחירות חוזרות ולכן דין רודף פשוט לא חל.

עד כאן נתנו שלוש הסברים מדוע יגאל עמיר טעה אבל מעבר לזה האם באמת דין רודף הניע אותו למעשה? לדעתי לא כפי שארצה להראות עכשיו. נניח את הסיפור הבא שבוודאי התרחש בשואה לצערנו. משפחה מתחבאת במחבוא ושומעת את הנאצים ימח שמם מחפשים אותם ובדיוק באותו זמן ילדה קטנה לא מבינה ומחילה להשמיע קול וכך מאיימת על כל המשפחה להיתפס. אין ספק שלילדה יש דין רודף על המשפחה המתיר להם אף להרוג אותה כדי להימנע מתפיסה. ונניח שזה באמת מה שקרה. כי למנוע מהנאצים ימח שמם לתפוס אותם האמא חנקה את הילדה למוות וכך המתחבאים ניצלו מתפיסה. עברו השנים האמא אולי השתקמה, עלתה לארץ ישראל והביאה עוד ילדים לעולם. מדבר אחד היא לא תשתחרר יותר – מייסורי המצפון על זה שהיא הרגה את הילדה שלה בידיים. אין ספק שהרצח היה מוצדק ועל פי הדין אבל העובדה שהיא רצחה את הבת שלה לא תרפה ממנה עד יום מותה. הסיפור הזה מלמד אותנו עד כמה דין רודף איננו מובן מאליו, בלשון הגמרא הוא דחויה ולא הותרה (ולכן אם ניתן להציל באברים והרגת אינך אלא רוצח).

אצל יגאל עמיר התחושה היא שונה. החיוך שהיה לו במשפט אמר שלא היו לו שום יסורי מצפון על רציחת ראש הממשלה יצחק רבין. אפילו הרוצח של שירה בנקי, ישי שליסל, לא חייך במשפט. הוא חי בעולם אפל ומתועב אבל הוא הכיר בנוראות של מעשיו. אצל יגאל עמיר התחושה היא שונה. יגאל עמיר היה ונשאר גאה ברצח רבין. הוא לא סובל מיסורי מצפון על עצם המעשה. הוא לא מנסה להצטדק ולשכנע אותנו בפנים מיוסרות שהוא היה מוכרח. יגאל עמיר שבע רצון מהרצח הוא הרג את רבין ועכשיו הוא מחייך. הוא לא מתייחס לזה כמו שאנחנו מתייחסים לרצח הילדה בשואה כאל הכרח מתועב שרק השואה הביאה לו. בשביל יגאל עמיר אין כאן הכרח מתועב ולכן המסקנה שלי שהוא לא באמת הונע מדין רודף. אם הוא היא מונע מדין רודף הוא היה נראה אחרת.

אז מה הניע את יגאל עמיר באמת? ההשערה שלי שהיה כאן רצון לאותת על עצמו כעל גבר מוצלח וכך להשיג לעצמו בנות זוג. זה נשמע משונה אבל רוצחים, במיוחד אלימים, נתפסים לעיתים כגברים מושכים. יגאל עמיר נתפס ככה לפחות על ידי אישה אחת, לריסה טמבלורר, שהתחתנה איתו והביאה לו ילד בבית המאסר. אני לא אכנס כאן לכל העניין של איתותים אבל רצח, במיוחד של אדם חשוב יכול כמו אצל הטווס לאותת על עליונות אבולוציונית שתמשוך אליה נשים. המחאה שלנו אם כבר היא על הפיכת דין רודף ותורתנו הקדושה לכסות לתאווה של רוצח צעיר לסמן את עצמו כגבר גבר על מנת למשוך בנות זוג.

רצח רבין מבוא

רצח רצח רבין [ב] – האם ההיסטוריה היא אישית?

רצח רבין [ג] – האם הרצח היה מעשה ציוני?

רצח רבין [ד] – שנות הניהליזם

בן אדמה

ביום כיפור האחרון עברתי על מחזור ספרדי ומצאתי שם פיוט של רבי אברהם אבן עזרא אשר בפרוס שנת הארבעים לחיי דומני שמתארת את חיי עד עכשיו היטב. הפיוט נקרא בן האדמה והנה הוא לפניכם:

בֶּן אֲדָמָה יִזְכֹּר בְּמוֹלַדְתּוֹ כִּי לְעֵת קֵץ יָשׁוּב לְיוֹלַדְתּוֹ

קוּם וְהַצְלַח אִמְרוּ לְבֶן חָמֵשׁ מַעֲלוֹתָיו עוֹלִים עֲלוֹת שֶׁמֶשׁ
בֵּין שְׁדֵי אֵם יִשְׁכַּב וְאַל יָמֵשׁ צַוְּארֵי אָב יִקַּח לְמֶרְכַּבְתּוֹ

מַה תְּאִיצוּן מוּסָר לְבֶן עֶשֶׂר עוֹד מְעַט קָט יִגְדַּל וְיִוָּסֵר
דַּבְּרוּ לוֹ חֵן חֵן וְיִתְבַּשֵּׂר שַׁעֲשׁוּעָיו יוֹלְדָיו וּמִשְׁפַּחְתּוֹ

מַה נְּעִימִים יָמִים לְבֶן עֶשְׂרִים קַל כְּעֹפֶר דּוֹלֵג עֲלֵי הָרִים
בָּז לְמוּסָר לוֹעֵג לְקוֹל מוֹרִים יַעֲלַת חֵן חַבְלוֹ וּמַלְכֻּדְתּוֹ

בֶּן שְׁלוֹשִׁים נָפַל בְּיַד אֵשֶׁת קָם וְהִבִּיט הִנּוֹ בְתוֹךְ רֶשֶׁת
אִלְּצוּהוּ סָבִיב בְּנֵי קֶשֶׁת מִשְׁאֲלוֹת לֵב בָּנָיו וְלֵב אִשְׁתּוֹ

נָע וְנִכְנָע מַשִּׂיג לְאַרְבָּעִים שָׂשׂ בְּחֶלְקוֹ אִם רַע וְאִם נָעִים
רָץ לְדַרְכּוֹ וַיַּעֲזֹב רֵעִים עַל עֲמָלוֹ יַעְמֹד בְּמִשְׁמַרְתּוֹ

בֶּן חֲמִשִּׁים יִזְכֹּר יְמֵי הֶבֶל יֶאֱבַל כִּי קָרְבוּ יְמֵי אֵבֶל
בָּז בְּעֵינָיו אֶת כָּל יְקָר תֵּבֵל כִּי יְפַחֵד פֶּן קָרְבָה עִתּוֹ

שַׁאֲלוּ מֶה הָיָה לְבֶן שִׁשִּׁים אֵין בְּעֵצָיו בַּדִּים וְשָׁרָשִׁים
כִּי שְׂרִידָיו דַּלִּים וְנֶחְלָשִׁים לֹא יְקוּמוּן אִתּוֹ בְמִלְחַמְתּוֹ

אִם שְׁנוֹתָיו נָגְעוּ אֱלֵי שִׁבְעִים אֵין דְּבָרָיו נִרְאִים וְנִשְׁמָעִים
רַק לְמַשָּׂא יִהְיֶה עֲלֵי רֵעִים מַעֲמָס עַל נַפְשׁוֹ וּמִשְׁעַנְתּוֹ

בֶּן שְׁמוֹנִים טֹרַח עֲלֵי בָנָיו אֵין לְבָבוֹ עִמּוֹ וְלֹא עֵינָיו
בוּז וְלַעַג לִבְנוֹ וְלִשְׁכֵנָיו רוֹש בְּכוֹסוֹ גַם לַעֲנָה פִתּוֹ

אַחֲרֵי זֶה כַּמֵּת יְהִי נֶחְשָׁב אַשְׁרֵי אִישׁ נֶחְשָׁב כְּגֵר תּוֹשָׁב
אֵין בְּלִבּוֹ רַעְיוֹן וְלֹא מַחְשָׁב רַק בְּאַחְרִית נַפְשׁוֹ וּמַשְׂכֻּרְתּוֹ

לשאת עול (לזכרו של הרב שטיינזלץ זצ"ל)

הגמרא אומרת כי תלמידי חכמים אין עושים להם אנדרטאות, אלא דבריהם הם זכרונם ולכן אביא כאן מהזיכרון משהו של הרב שטיינזלץ שפעם קראתי בעניין נשיאה בעול.

הנושא היה נשיאה בעול. מקובל לומר בדורנו שתנאי לעשיה הוא החשק של האדם אליה. "לא בא לי" נוהגים לומר ילדים כבר בגיל צעיר (מי שאל אותך אם בא לך או לא?) בגיל מבוגר הניסוח משתנה אך הרעיון נשאר – "אני לא מתחבר לזה". ההנחה היא כי פעולה צריכה להעשות אך ורק אם קיים הרצון לעשות אותה. ההנחה הזו מופיעה לא רק התורה אלא גם  בשלל נושאים אחרים. כך, למשל, רבים מניחים כי העבודה שאדם עושה צריכה לבוא ממקום נפשי, של חיבור והנאה. כמו כן מקובל שאי אפשר להקים זוגיות על בסיס שכלי לגמרי ועוד

. הרב שטיינזלץ טען כי יש בכך טעם לפגם. לפעמים צריך לעשות דברים לא כי אנחנו נהנים מאד או מתחברים אליהם. לפעמים יש עול על האדם והוא צריך לעשות את הדברים כי זו חובתו. אדם צריך להקים משפחה כי זו חובתו. אדם צריך ללכת לעבודה כדי להביא פרנסה לילדים שלו וכו'. האדם צריך לשמור מצוות כי זו חובתו ולא כי הוא עושה טובה לריבונו של עולם. לא כל דבר עובר דרך הרצון או ההנאה. לפעמים צריך לעשות דברים כי זו חובתינו.

בהקשר זה הרב שטיינזלץ סבר כי לצבא יש תפקיד חשוב מאד בעניין. הצבא מלמד את הצעירים הישראליים שלפעמים המוטיבציה לפעולה לא נובעת מהחיבור שלהם לעניין. לפעמים צריך לעשות דברים כי אם הם לא יעשו יהיו צרות; צרות מנהליות כמו ריתוק וכלא או צרות ממשיות כמו פיגועים ותקיפת המדינה. כתוצאה מכך הצעיר הישראלי לומד לשאת בעול, קרי לעשות דברים מתוך חובה ולא רק מתוך הנאה הדוניסטית. אני לא זוכר אם הוא כתב את זה אבל אולי זה מסביר את אחוזי הנישואין הגבוהים בישראל ואת הפריון הגבוה. העובדה שהישראלים מורגלים לשאת בעול בצבא ממשיכה לתת פירות באזרחות כאשר הם נושאים בעול של הקמת משפחה והולדת ילדים. בחברות הדוניסטיות מערביות זה לא קורה והרבה צעירים נמנעים מהקמת משפחה והולדת ילדים כי הם לא מסוגלים לשאת מחויבות מהסוג הזה.

יהי זכרו ברוך.

שתי קינות מתשעה באב

כיון שכתבתי על שריפת התלמוד חשבתי לצרף כאן את הקינה שכתב הרב מאיר מרוטונבורג על שריפת התלמוד שאותה הוא ראה כאשר הוא למד אצל רבו, רבי יחיאל מפריז, "שאלי שרופה באש" והיות והקינה הזו בנויה על משקל הקינה "ציון הלא תשאלי" של רבי יהודה הלוי החלטתי לצרף גם את הקינה "ציון הלא תשאלי" של ריה"ל. בזמנו חשבתי שאולי ציונות כונתה כך בעקבות הקינה "ציון הלא תשאלי" אבל לאחר מכן ראיתי שהיא כונתה כך בעקבות הפסוק "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה". עם זאת, לקינה "ציון הלא תשאלי" הייתה השפעה ברורה וחזקה על התודעה הציונית של היהודים.

ציון הלא תשאלי

צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ:
מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ:
וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ:
לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵך אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ:
לִבִּי לְבֵית אֵל וְלִפְנִיאֵל מְאֹד יֶהֱמֶה וּלְמַחֲנַיִם וְכֹל פִּגְעֵי טְהוֹרָיִךְ,
שָׁם הַשְּׁכִינָה שְׁכֵנָה לָךְ, וְהַיּוֹצְרֵךְ פָּתַח לְמוּל שַׁעֲרֵי שַׁחַק שְׁעָרָיִךְ,
וּכְבוֹד אֲדֹנָי לְבַד הָיָה מְאוֹרֵךְ, וְאֵין שֶׁמֶשׁ וְסַהַר וְכוֹכָבִים מְאִירָיִךְ.
אֶבְחַר לְנַפְשִׁי לְהִשְׁתַּפֵּךְ בְּמָקוֹם אֲשֶר רוּחַ אֱלֹהִים שְׁפוּכָה עַל בְּחִירָיִךְ.
אַתְּ בֵּית מְלוּכָה וְאַתְּ כִּסֵּא אֲדֹנָי, וְאֵיךְ יָשְׁבוּ עֲבָדִים עֲלֵי כִסְאוֹת גְּבִירָיִךְ?
מִי יִתְּנֵנִי מְשׁוֹטֵט בַּמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר נִגְלוּ אֱלֹהִים לְחוֹזַיִךְ וְצִירָיִךְ!
מִי יַעֲשֶׂה לִי כְנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדוֹד, אָנִיד לְבִתְרֵי לְבָבִי בֵּין בְּתָרָיִךְ!
אֶפֹּל לְאַפַּי עֲלֵי אַרְצֵךְ וְאֶרְצֶה אֲבָנַיִךְ מְאֹד וַאֲחֹנֵן אֶת-עֲפָרָיִךְ,
אַף כִּי בְעָמְדִי עֲלֵי קִבְרוֹת אֲבֹתַי וְאֶשְׁתּוֹמֵם בְּחֶבְרוֹן עֲלֵי מִבְחַר קְבָרָיִךְ!
אֶעְבֹר בְּיַעְרֵךְ וְכַרְמִלֵּךְ וְאֶעְמֹד בְּגִלְעָדֵךְ וְאֶשְׁתּוֹמֲמָה אֶל הַר עֲבָרָיִךְ,
הַר הָעֲבָרִים וְהֹר הָהָר, אֲשֶׁר שָׁם שְׁנֵי אוֹרִים גְּדוֹלִים מְאִירַיִךְ וּמוֹרָיִךְ.
חַיֵּי נְשָׁמוֹת – אֲוִיר אַרְצֵךְ, וּמִמָּר דְרוֹר אַבְקַת עֲפָרֵךְ, וְנֹפֶת צוּף – נְהָרָיִךְ!
יִנְעַם לְנַפְשִׁי הֲלֹךְ עָרֹם וְיָחֵף עֲלֵי חָרְבוֹת שְׁמָמָה אֲשֶׁר הָיוּ דְבִירָיִךְ,
בִּמְקוֹם אֲרוֹנֵךְ אֲשֶׁר נִגְנַז, וּבִמְקוֹם כְּרוּבַיִךְ אֲשֶׁר שָׁכְנוּ חַדְרֵי חֲדָרָיִךְ!
אָגֹז וְאַשְׁלִיךְ פְּאֵר נִזְרִי וְאֶקֹּב זְמָן, חִלֵּל בְּאֶרֶץ טְמֵאָה אֶת-נְזִירָיִךְ–
אֵיךְ יֶעֱרַב לִי אֲכֹל וּשְׁתוֹת בְּעֵת אֶחֱזֶה, כִּי יִסְחֲבוּ הַכְּלָבִים אֶת-כְּפִירָיִךְ?
אוֹ אֵיךְ מְאוֹר יוֹם יְהִי מָתוֹק לְעֵינַי בְּעוֹד אֶרְאֶה בְּפִי עֹרְבִים פִּגְרֵי נְשָׁרָיִךְ?
כּוֹס הַיְגוֹנִים, לְאַט! הַרְפִּי מְעַט, כִּי כְבָר מָלְאוּ כְסָלַי וְנַפְשִׁי מַמְּרוֹרָיִךְ.
עֵת אֶזְכְּרָה אָהֳלָה – אֶשְׁתֶּה חֲמָתֵךְ, וְאֶזְכֹּר אָהֳלִיבָה – וְאֶמְצֶה אֶת-שְׁמָרָיִךְ!
צִיּוֹן כְּלִילַת יֳפִי, אַהְבָה וְחֵן תִּקְשְׁרִי מֵאָז, וּבָךְ נִקְשְׁרוּ נַפְשׁוֹת חֲבֵרָיִךְ–
הֵם הַשְּׂמֵחִים לְשַׁלְוָתֵךְ וְהַכּוֹאֲבִים עַל שׁוֹמֲמוּתֵךְ וּבוֹכִים עַל שְׁבָרָיִךְ.
מִבּוֹר שְׁבִי שׁוֹאֲפִים נֶגְדֵּךְ וּמִשְׁתַּחֲוִים אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ אֱלֵי נֹכַח שְׁעָרָיִךְ,
עֶדְרֵי הֲמוֹנֵךְ, אֲשֶׁר גָּלוּ וְהִתְפַּזְּרוּ מֵהַר לְגִבְעָה וְלֹא שָׁכְחוּ גְדֵרָיִךְ,
הַמַּחֲזִיקִים בְּשׁוּלַיִךְ וּמִתְאַמְּצִים לַעְלוֹת וְלֶאְחֹז בְּסַנְסִנֵּי תְּמָרָיִךְ.
שִׁנְעָר וּפַתְרוֹס הֲיַעַרְכוּךְ בְּגָדְלָם, וְאִם הֶבְלָם יְדַמּוּ לְתֻמַּיִךְ וְאוּרָיִךְ?
אֶל מִי יְדַמּוּ מְשִׁיחַיִךְ וְאֶל מִי נְבִיאַיִךְ וְאֶל מִי לְוִיַּיִךְ וְשָׁרָיִךְ?
יִשְׁנֶה וְיַחְלֹף כְּלִיל כָּל-מַמְלְכוֹת הָאֱלִיל חָסְנֵךְ לְעוֹלָם, לְדוֹר וָדוֹר נְזָרָיִךְ.
אִוָּךְ לְמוֹשָׁב אֱלֹהַיִךְ, וְאַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יִבְחַר יְקָרֵב וְיִשְׁכֹּן בַּחֲצֵרָיִךְ!
אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת אוֹרֵךְ וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ,
לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ וְלַעְלֹז בְּשִׂמְחָתֵךְ בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ!

שאלי שרופה באש

שַׁאֲלִי שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ לִשְׁלוֹם אֲבֵלַיִךְ הַמִּתְאַוִּים שְׁכֹן בַּחֲצַר זְבֻלָיִךְ:
הַשּׁוֹאֲפִים עַל עָפָר אֶרֶץ וְהַכּוֹאֲבִים הַמִּשְׁתּוֹמְמִים עֲלֵי מוֹקֵד גְּלִילַיִךְ:
הוֹלְכִים חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ, וְקַוִּים לְאוֹר יוֹמָם, עֲלֵיהֶם אֲשֶׁר יִזְרַח וְעָלַיִךְ:
וּשְׁלוֹם אֱנוֹשׁ נֶאֱנָח, בּוֹכֶה בְּלֵב נִשְׁבָּר תָּמִיד מְקוֹנֵן עֲלֵי צִירֵי חֲבָלָיִךְ:
וַיִּתְאוֹנֵן כְּתַנִּים וּבְנוֹת יַעֲנָה וַיִּקְרָא מִסְפֵּד מַר בִּגְלָלָיִךְ:
אֵיכָה נְתוּנָה בְּאֵשׁ אוֹכְלָה תְּאֻכַּל בְּאֵשׁ בָּשָׂר וְלֹא נִכְווּ זָרִים בְּגַחֲלָיִךְ:
עַד אָן עֲדִינָה תְּהִי שׁוֹכְנָה בְּרֺב הַשְׁקֵט וּפְנֵי פְרָחַי הֲלֹא כָסּוּ חֲרֻלָּיִךְ:
תֵּשֵׁב בְּרֺב גַּאֲוָה לִשְׁפֹּט בְּנֵי אֵל בְּכָל הַמִּשְׁפָּטִים וְתָבִיא בִּפְלִילָיִךְ:
עוֹד תִּגְזֹר לִשְׂרֹף דָּת אֵשׁ וְחֻקִּים וְלָכֵן אַשְׁרֵי שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ גְּמוּלָיִךְ:
צוּרִי בְּלַפִּיד וְאֵשׁ הַלְבַעֲבוּר זֶה נְתָנֵךְ כִּי בְּאַחֲרִית תְּלַהֵט אֵשׁ בְּשׁוּלָיִךְ:
סִינַי הֲלָכֵן בְּךָ בָּחַר אֱלֹהִים וּמָאַס בִּגְדוֹלִים וְזָרַח בִּגְבוּלָיִךְ:
לִהְיוֹת לְמוֹפֵת לְדָת כִּי תִתְמַעֵט וְתֵרֵד מִכְּבוֹדָהּ וְהֵן אֶמְשֹׁל מְשָׁלָיִךְ:
מָשָׁל לְמֶלֶךְ אֲשֶׁר בָּכָה לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ צָפָה אֲשֶׁר יִגְוַע כֵּן אַתְּ בְּמִלָּיִךְ:
תַּחַת מְעִיל תִּתְכַּס סִינַי לְבוּשֵׁךְ בְּשַׂק תַּעְטֶה לְבוּשׁ אַלְמְנוּת תַּחֲלִיף שְׂמָלָיִךְ:
אוֹרִיד דְּמָעוֹת עֲדֵי יִהְיוּ כְנַחַל וְיַגִּיעוּ לְקִבְרוֹת שְׁנֵי שָׂרֵי אֲצִילָיִךְ:
משֶׁה וְאַהֲרֺן בְּהֺר הָהָר וְאֶשְׁאַל הֲיֵשׁ תּוֹרָה חֲדָשָׁה בְּכֵן נִשְׂרְפוּ גְלִילָיִךְ:
חֺדֶשׁ שְׁלִישִׁי וְהֻקְשַׁר הָרְבִיעִי לְהַשְׁחִית חֶמְדָּתֵךְ וְכָל יֺפִי כְּלִילָיִךְ:
גָּדַע לְלוּחוֹת וְעוֹד שָׁנָה בְּאֵוַּלְתּוֹ לִשְׂרוֹף בְּאֵשׁ דָּת הֲזֶה תַּשְׁלוּם כְּפֵלָיִךְ:
אֶתְמַהּ לְנַפְשִׁי וְאֵיךְ יֶעֱרַב לְחִכִּי אֲכֹל אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֲשֶׁר אָסְפוּ שְׁלָלָיִךְ:
אֶל תּוֹךְ רְחוֹבָהּ כְּנִדַּחַת וְשָׂרְפוּ שְׁלַל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר תִּמְאַס לָבוֹא קְהָלָיִךְ:
לֹא אֵדְעָה לִמְצֹא דֶּרֶךְ סְלוּלָיִךְ הָיוּ אֲבֵלוֹת נְתִיב ישֶׁר מְסִלָּיִךְ:
יֻמְתַּק בְּפִי מִדְּבַשׁ לִמְסֹךְ בְּמַשְׁקֶה דְּמָעוֹת וּלְרַגְלִי הֱיוֹת כָּבוּל כְּבָלָיִךְ:
יֶעֶרַב לְעֵינַי שְׁאֹב מֵימֵי דְּמָעַי עֲדֵי כִלּוּ לְכָל מַחֲזִיק בִּכְנַף מְעִילָיִךְ:
אַךְ יֶחֱרָבוּ בְּרִדְתָּם עַל לְחָיַי עֲבוּר כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמַי לִנְדֹד בְּעָלָיִךְ:
לָקַח צְרוֹר כַּסְפּוֹ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ לְמֵרָחוֹק וְעִמּוֹ הֲלֹא נָסוּ צְלָלָיִךְ:
וַאֲנִי כְּשָׁכוּל וְגַלְמוּד נִשְׁאַרְתִּי לְבַד מֵהֶם כְּתֺרֶן בְּרֺאשׁ הַר מִגְדָּלָיִךְ:
לֹא אֶשְׁמַע עוֹד לְקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת עֲלֵי כִּי נִתְּקוּ מֵיתְרֵי תֻפֵּי חֲלִילָיִךְ:
אֶלְבַּשׁ וְאֶתְכַּס בְּשַׂק כִּי לִי מְאֺד יָקְרוּ עָצְמוּ כְּחוֹל יִרְבְּיוּן נַפְשׁוֹת חֲלָלָיִךְ:
אֶתְמַהּ מְאֺד עַל מְאוֹר הַיּוֹם אֲשֶׁר יִזְרַח אֶל כֺּל אֲבָל יַחֲשִׁיךְ אֵלַי וְאֵלָיִךְ:
זַעֲקִי בְּקוֹל מַר לְצוּר עַל שִׁבְרוֹנֵךְ וְעַל חָלְיֵךְ וְלוּ יִזְכֹּר אַהֲבַת כְּלוּלָיִךְ:
חִגְרִי לְבוּשׁ שַׂק עֲלֵי הַהַבְעָרָה אֲשֶׁר יָצְתָה לְחַלֵּק וְסָפְתָה אֶת תְּלוּלָיִךְ:
כִּימוֹת עֱנוּתֵךְ יְנַחְמֵךְ צוּר וְיָשִׁיב שְׁבוּת שִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן וְיָרִים אֶת שְׁפָלָיִךְ:
עוֹד תַּעֲדִי בַּעֲדִי שָׁנִי וְתֺף תִּקְחִי תֵּלְכִי בְּמָחוֹל וְצַהֲלִי בִּמְחוֹלָיִךְ:
יָרוּם לְבָבִי בְּעֵת יָאִיר לְךָ צוּר וְיַגִּיהַּ לְחָשְׁכֵּךְ וְיָאִירוּ אֲפֵלָיִךְ:

תודעה של חגבים

אחרי שפרסמתי אתהפוסט האחרון שמתי לב לקשר שיש בין השמות של הגיבורים המפורסמים שעל הסיפור שלהם חרב בית המקדש – קמצא ובר קמצא או החגב ובן החגב – לבין תיאור מפורסם שתיארו את עצמם המרגלים "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" וחשבתי לעצמי שאולי הקשר בן הסיפורים איננו מקרי ולא סתם בחרו חז"ל לכנות כך את הגיבורים של הסיפור. על פי החשבון של חז"ל חטא המרגלים התרחש בליל תשעה באב ולכן יש קשר חזק מאד בין חטא המרגלים שכתוצאה ממנו ישראל נשארו במדבר ולא נכנסו לארץ לבין חורבן בית המקדש וגלות ישראל מארצם. כמו שאמרו חז"ל על הפסוק ויבכו כל העדה בלילה ההוא – " אותו היום [ערב] תשעה באב היה אמר הקב"ה הן בכו בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות". וכאשר נתנו חז"ל את הכותרת הזו לסיפור שלנו הם רצו לרמוז לנו על היסוד המשותף לחורבן והגלות וזה תודעה של חגבים.

מהי תודעה של חגבים?

זו תודעה נמוכה שאיננה יכולה להתרומם לעבר נקודת מבט גבוהה יותר על המציאות. עם ישראל יוצא ממצרים בניסים גדולים אבל ברגע האמת לא מסוגל להשתכנע שהקב"ה יהיה איתו בכניסה לארץ ישראל. מבחינה תודעתית הם נשארו חגבים – אנשים קטנים וחסרי חשיבות.  גם סיפור קמצא ובר קמצא מתאר תודעה נמוכה של חגבים שעסוקה במריבות קטנוניות ורדיפת כבוד נמוכה שבשלה היא מוכנה אפילו להחריב את בית המקדש. גם רבי זכריה בן אבקולס דבוק באותה תודעה חגבית שאיננה מסוגלת להכריע ורק חיה בחשש של מה יאמרו. כל מי שנמצא בסיפור נגוע בתודעה חגבית ומה הפלא שבסוף חל חורבן.

בנקודה מסוימת זה נכון גם על המחלוקת על כתבי הרמב"ם. רבני צרפת כל כך נבהלו מהנכונות של הרמב"ם לדון באופן ישיר עם הפילוסופים שקמו והחרימו את כתביו. אולם כשנתקלים בכזו יצירת מופת שממשה עד משה לא הייתה כמוה ראוי להרחיב את נקודת המבט ולא למהר לשפוט. מי שהרחיב אותה היה הרמב"ן שבאגרת לרבני צרפת הרגיע את הרוחות והביא להורדת החרם על ספרי הרמב"ם אולם רק אחרי שהנזק כבר נעשה.

יש יסוד של אמת בתודעה החגבית של היהודים שכן היהודים ממעטים עצמם לפני ריבונו של עולם כמו שאומרת הגמרא:

"לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט מכל העמים" (דברים פרק ז פסוק ז) אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני נתתי גדולה לאברהם אמר לפני (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר למשה ואהרן אמר (שמות טז, ז) ונחנו מה לדוד אמר (תהלים כב, ז) ואנכי תולעת ולא איש אבל עובדי כוכבים אינן כן נתתי גדולה לנמרוד אמר (בראשית יא, ד) הבה נבנה לנו עיר לפרעה אמר (שמות ה, ב) מי ה' לסנחריב אמר (מלכים ב יח, לה) מי בכל אלהי הארצות וגו' לנבוכדנצר אמר (ישעיהו יד, יד) אעלה על במתי עב לחירם מלך צור אמר (יחזקאל כח, ב) מושב אלהים ישבתי בלב ימים (מסכת חולין דף פט עמוד א)

ועדין המיעוט העצמי אסור לו שיגרום לתודעה להתכנס למקום נמוך החסר את נקודת המבט הגבוהה ומביא לפיכך לחורבן ולגלות.

על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים

לפני כמה חודשים הזכרתי את רבי זכריה בן אבקולס בהקשר של סיפור חורבן בית המקדש ובתגובות לפוסט הקשתה קמיליה קושיה חזקה:

"גם, איני מבינה את טענת הגמרא ש"ענוונותו של זכריה בן אבקולוס החריבה את בית מקדשנו."

על פי הסיפור מי שהחליט, בתכנון מראש ובכוונה תחילה, להמיט את זעם רומא על יהודי הארץ היה הנעלב מסיפור קמצא ובר קמצא. הוא זה שמכר, בכוונה תחילה, כבשה פסולה להקרבה בכדי להעליל על היהודים את הכוונה למרוד ברומי.

על מניעיו האמיתיים /חוכמתו של של זכריה בן אבקולוס ניתן להתווכח.

מוזר לי שדווקא הוא זה שנתפס כפושע העיקרי." 

קמיליה מקשה מסברה אולם את אותה קושיה ניתן להקשות גם מבחינה ספרותית. הגמרא פותחת את סיפור קמצא ובר קמצא בכותרת כללית (החוזרת בסיפורי חורבן נוספים) המספרת לנו על מה חרבה ירושלים: "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים"  ומסיימת בהטלת האחריות על רבי זכריה בן אבוקלוס. אז מה לדעתה של הגמרא גרם לחורבן בית המקדש, קמצא ובר קמצא או ענוונותו של רבי זכריה בן אבקולוס?

נראה שהגמרא מטילה את האחריות על רבי זכריה בן אבקולס שכן בקודקס הלכתי כמו התוספתא מובאת עוד דוגמא לענוונותו של רבי זכריה בן אבקולס הגורמת לו לא להכריע בהלכות שבת בין בית שמאי ובין בית הלל וגם שם התוספתא לא מהססת לסמן את ענוונותו של רבי זכריה כמי שהביאה לחורבן בין המקדש וכך להנחיל את ההבנה שענוונות זו פסולה וצריך להתרחק ממנה: אמר רבי יוסי ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל. ועדין הקושיה של קמיליה נשארת – מדוע האחריות היא עליו ולא על קמצא ובר קמצא הגורמים הישירים?

נדמה לי שהתשובה היא זו. נעלבים ונרגנים יהיו תמיד אולם האחריות של ההנהגה היא למנוע מהמריבות הנצחיות שלהם לפגוע בעיקר ובדברים החשובים. בית המקדש לא היה אמור להיות מעורב במריבות הקטנוניות שלהם. ואם אחד מהסיעות עושה תרגיל עוקץ צריך להכריע ולא לתת לתרגיל העוקץ לאיים על קיומו של בית המקדש.

אני רוצה להביא דוגמא נוספת למקרה שבו מריבה פנימית חרגה מגבולות הגזרה היהודיים והביאה לבסוף לפגיעה חמורה הרבה יותר וזו שרפת התלמוד בצרפת ב1242. הרקע לשריפה היה מחלוקת קודמת על ספרי הרמב"ם שהביאלשריפתם ב1233. במקרה הזה המחלוקת הגיעה על רקע קצת יותר מבוסס מהמריבה המיותרת של קמצא ובר קמצא אולם כמו חורבן ירושלים עירוב הגויים במריבות הפנימיות של היהודים הביא לבסוף לחורבן הרבה יותר גדול.

הלקח של הגמרא לפי זה איננו הלקח הפשטני הרגיל של האשמת שנאת החינם כגורם לשריפת בית המקדש (למרות שגם לקח זה מופיע במקורותינו) אלא הצורך לשמור על ריסון עצמי וזהירות מעירוב גורמים חיצוניים במחלוקות פנימיות. עד כמה שלגורמים הפנימיים המחלוקת שלהם נראית גדולה וחשובה במבט נוסף מסתבר שהיא איננה אלא מחלוקת בין שני חגבים (חגב=קמצא בארמית).

 

 

סיפור קצר על הרב מיכי

השעה היתה אחרי חצות הלילה הרב מיכי התכונן לשינה. עבר עליו יום ארוך. בבוקר במדרשה העביר שיעור לדוקטורנטיות. אחרי צהריים נפגש עם ר”מ חרדי שנקלע לספקות באמונה ובין לבין השתתף בשטף של דיונים קרא מאמרים וענה לשאלות שנשאל. היו ימים שעברו עליו כשהוא מנהל עשרה דיונים במקביל בעניינים הלכתיים ופילוסופיים שונים. הוא קרא קריאת שמע, בירך המפיל, שם את המסכה על פניו ונרדם. בחלומו נדדה המחשבה שלו לענייני מיגו ככוח טענה. הייתה שם נקודה שהוא ניסה לברר.
פתאום הוא שמע קול קורא אליו: מיכי
הרב מיכי: אני עסוק
הקול לא הרפה: מיכי
הרב מיכי הרפה את עיונו בסוגיה: מי זה?
הקול: אני
הרב מיכי:
הקול:
הרב מיכי: מי שהוכחתי את מציאותו בהוכחה אונטולוגית, ההוכחה הקוסמולוגית, ההוכחה הפיסקו-תיאולוגית, ההוכחה מן המוסר ומההיסטוריה? מי שאין לי שמץ של וודאות מוחלטת בקיומו ועדין מוסר את נפשי למען שמירת המצוות והאהבתו על הבריות כבר שלושים שנה (ולאחרונה מאז סיום הטרילוגיה אני קצת עייף)?
הקול מהמהם בהסכמה
הרב מיכי:
הקול:
הרב מיכי:
הקול: אני חייב לציין שיש לנו בשמיים שאלה על ההוכחה הפסיקו-תיאולוגית כפי שהיא מוצגת בטרילוגיה. משהו שם ביחס בין הסבירות להסתברות לא לגמרי ברור לנו אבל לא על זה באתי לדבר איתך. אני צריך שתעשה בשבילי משהו.
הרב מיכי: אין מישהו אחר?
הקול: יש?
הרב מיכי: גדולי הדור הליטאיים?
הקול: לא מעורבים בדעת עם הבריות. ראית איזה בושות עשו לי עם הקורונה?
הרב מיכי: אדמו”רים חסידיים?
הקול: נו באמת
הרב מיכי: רבנים ספרדיים?
הקול: עסוקים בלהעביר שעורי הלכה ושאלות ותשובות לציבור; אני לא רוצה להפריע להם.
הרב מיכי: הרבנים הראשיים?
הקול: לא מספיק עצמאיים..
הרב מיכי: רבנים דתיים לאומיים?
הקול: מזוהים פוליטית יותר מידי.
הרב מיכי: הרב טאו?
הקול: עסוק במלחמות מטאפיזיות משל עצמו. אני עוד עלול להיות מגויס למלחמות שלו.
הרב מיכי: רבני צוהר?
הקול: עסוקים.
הרב מיכי: איזה רב’ה קונסרבטיבית?
הקול: אתה עצמך טענת שייקח להן זמן הבשיל.
הרב מיכי: אין מישהו אחר?
הקול: אין.
הרב מיכי: טוב, מה אתה רוצה שאני אעשה?
הקול: לך ותגיד לכל אלו המדברים בשמי, החומסים ועושקים וגוזלים את עם ישראל עם ברכות וקמעות וסגולות ושאר מרעין בישין, העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס, המדברים גבוהה גבוהה על צניעות והסתפקות במועט בזמן שחומדים ועושקים ממון בלי הפסקה, שהמשחק נגמר. אני מגיע.

גברת ורבורג (עירית לינור)

גברת ורבורג היא אישה רעה העושה דברים רעים עם תירוצים קלושים. היא מצליחה לחמוק מלתת את הדין על מעשיה על ידי שילוב של עזות מצח ומזל. אחרי שגמרתי את הספר שאלתי את עצמי אז למה היא עשתה את הדברים הרעים שעשתה? ואז חשבתי לעצמי שלפעמים גם אני עושה דברים רעים עם תירוצים קלושים.

הספר הוא גם אנטי פסיכולוגיסטי. פסיכולוגיה מתיימרת לא לשפוט אנשים. רק לעזור להם. הולכים אחורה הולכים קדימה אבל התוצאה היא בסוף קבלה של המעשים הרעים שעושים. הספר לא מספק את הסחורה הפסיכולוגית המשומשת הזו. הגיבורה אמנם התייתמה לה מאימא בשלב מסוים אבל ברור שהמעשים שהיא עושה אינם תולדה של פסיכו אנליזה כזו או אחרת הנובעת מהעבר שלה ומוצדקת באופן נלוז. גברת ורבורג בחרה לעשות את מה שעשתה מרצונה החופשי לעשות את מה שעשתה ואת זה הפסיכולוגיה מנסה לטאטא מתחת לשטיח. הרבה יותר קל להסביר למטופל שהוא חווה תסכול או שזה בגלל משהו טראומטי מהעבר במקום לעמוד מול המציאות ולהגיד את האמת.

ביקורות אחרות לקחו את הספר לביקורת על הבורגנות. במילים אחרות הלבישו עליו את הדעה הקודמת שלהם. לטעמי זהו ספר מוסר העוסק בטבע האדם.

לשון הרע על רוצחים

התגובות בפוסט הקודם הבהירו לי שאני צריך לתת הקדמה שתבהיר מנין אנו מבינים שמותר לקבל לשון הרע אם יש בה תועלת לשומע. הסיפור הקלאסי הוא סיפור רציחתו של גדליהו בן אחיקם שעליו צמים מידי שנה בשנה יום אחרי ראש השנה.  הסיפור של גדליהו נמצא בספר ירמיהו ובספר מלכים. אני אביא את הקטעים מספר ירמיהו פרק מ ומא:

ז וַיִּשְׁמְעוּ כָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, הֵמָּה וְאַנְשֵׁיהֶם, כִּי-הִפְקִיד מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם, בָּאָרֶץ; וְכִי הִפְקִיד אִתּוֹ, אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטָף, וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ, מֵאֲשֶׁר לֹא-הָגְלוּ בָּבֶלָה.  ח וַיָּבֹאוּ אֶל-גְּדַלְיָה, הַמִּצְפָּתָה; וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָהוּ וְיוֹחָנָן וְיוֹנָתָן בְּנֵי-קָרֵחַ וּשְׂרָיָה בֶן-תַּנְחֻמֶת וּבְנֵי עופי (עֵיפַי) הַנְּטֹפָתִי, וִיזַנְיָהוּ בֶּן-הַמַּעֲכָתִי–הֵמָּה, וְאַנְשֵׁיהֶם.  ט וַיִּשָּׁבַע לָהֶם גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן, וּלְאַנְשֵׁיהֶם לֵאמֹר, אַל-תִּירְאוּ, מֵעֲבוֹד הַכַּשְׂדִּים; שְׁבוּ בָאָרֶץ, וְעִבְדוּ אֶת-מֶלֶךְ בָּבֶל–וְיִיטַב לָכֶם.  י וַאֲנִי, הִנְנִי יֹשֵׁב בַּמִּצְפָּה, לַעֲמֹד לִפְנֵי הַכַּשְׂדִּים, אֲשֶׁר יָבֹאוּ אֵלֵינוּ; וְאַתֶּם אִסְפוּ יַיִן וְקַיִץ וְשֶׁמֶן, וְשִׂמוּ בִּכְלֵיכֶם, וּשְׁבוּ, בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר-תְּפַשְׂתֶּם.  יא וְגַם כָּל-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר-בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי-עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וַאֲשֶׁר בְּכָל-הָאֲרָצוֹת, שָׁמְעוּ, כִּי-נָתַן מֶלֶךְ-בָּבֶל שְׁאֵרִית, לִיהוּדָה; וְכִי הִפְקִיד עֲלֵיהֶם, אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶּן-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן.  יב וַיָּשֻׁבוּ כָל-הַיְּהוּדִים, מִכָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר נִדְּחוּ-שָׁם, וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ-יְהוּדָה אֶל-גְּדַלְיָהוּ, הַמִּצְפָּתָה; וַיַּאַסְפוּ יַיִן וָקַיִץ, הַרְבֵּה מְאֹד.  {ס}  יג וְיוֹחָנָן, בֶּן-קָרֵחַ, וְכָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים, אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה–בָּאוּ אֶל-גְּדַלְיָהוּ, הַמִּצְפָּתָה.  יד וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, הֲיָדֹעַ תֵּדַע כִּי בַּעֲלִיס מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן שָׁלַח אֶת-יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, לְהַכֹּתְךָ, נָפֶשׁ; וְלֹא-הֶאֱמִין לָהֶם, גְּדַלְיָהוּ בֶּן-אֲחִיקָם.  טו וְיוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ אָמַר אֶל-גְּדַלְיָהוּ בַסֵּתֶר בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר, אֵלְכָה נָּא וְאַכֶּה אֶת-יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, וְאִישׁ, לֹא יֵדָע; לָמָּה יַכֶּכָּה נֶּפֶשׁ, וְנָפֹצוּ כָּל-יְהוּדָה הַנִּקְבָּצִים אֵלֶיךָ, וְאָבְדָה, שְׁאֵרִית יְהוּדָה.  טז וַיֹּאמֶר גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם אֶל-יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ, אַל-תעש (תַּעֲשֵׂה) אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה:  כִּי-שֶׁקֶר אַתָּה דֹבֵר, אֶל-יִשְׁמָעֵאל.  {פ}

א וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה בֶן-אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וְרַבֵּי הַמֶּלֶךְ וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם–הַמִּצְפָּתָה; וַיֹּאכְלוּ שָׁם לֶחֶם יַחְדָּו, בַּמִּצְפָּה.  ב וַיָּקָם יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה וַעֲשֶׂרֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-הָיוּ אִתּוֹ, וַיַּכּוּ אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן בַּחֶרֶב–וַיָּמֶת אֹתוֹ:  אֲשֶׁר-הִפְקִיד מֶלֶךְ-בָּבֶל, בָּאָרֶץ.  ג וְאֵת כָּל-הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר-הָיוּ אִתּוֹ אֶת-גְּדַלְיָהוּ בַּמִּצְפָּה, וְאֶת-הַכַּשְׂדִּים, אֲשֶׁר נִמְצְאוּ-שָׁם–אֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, הִכָּה יִשְׁמָעֵאל.  ד וַיְהִי בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, לְהָמִית אֶת-גְּדַלְיָהוּ; וְאִישׁ, לֹא יָדָע.  ה וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן, שְׁמֹנִים אִישׁ, מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים, וּמִתְגֹּדְדִים; וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם, לְהָבִיא בֵּית יְהוָה.  ו וַיֵּצֵא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה לִקְרָאתָם, מִן-הַמִּצְפָּה, הֹלֵךְ הָלֹךְ, וּבֹכֶה; וַיְהִי, כִּפְגֹשׁ אֹתָם, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, בֹּאוּ אֶל-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם.  ז וַיְהִי, כְּבוֹאָם אֶל-תּוֹךְ הָעִיר; וַיִּשְׁחָטֵם יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, אֶל-תּוֹךְ הַבּוֹר–הוּא, וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-אִתּוֹ.  ח וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים נִמְצְאוּ-בָם, וַיֹּאמְרוּ אֶל-יִשְׁמָעֵאל אַל-תְּמִתֵנוּ–כִּי-יֶשׁ-לָנוּ מַטְמֹנִים בַּשָּׂדֶה, חִטִּים וּשְׂעֹרִים וְשֶׁמֶן וּדְבָשׁ; וַיֶּחְדַּל, וְלֹא הֱמִיתָם בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם.  ט וְהַבּוֹר, אֲשֶׁר הִשְׁלִיךְ שָׁם יִשְׁמָעֵאל אֵת כָּל-פִּגְרֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִכָּה בְּיַד-גְּדַלְיָהוּ–הוּא אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אָסָא, מִפְּנֵי בַּעְשָׁא מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל; אֹתוֹ, מִלֵּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָהוּ–חֲלָלִים.  י וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל אֶת-כָּל-שְׁאֵרִית הָעָם אֲשֶׁר בַּמִּצְפָּה, אֶת-בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ וְאֶת-כָּל-הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בַּמִּצְפָּה, אֲשֶׁר הִפְקִיד נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים, אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶּן-אֲחִיקָם; וַיִּשְׁבֵּם, יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, וַיֵּלֶךְ, לַעֲבֹר אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן.  {ס}  יא וַיִּשְׁמַע יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ, וְכָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה, יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה.  יב וַיִּקְחוּ, אֶת-כָּל-הָאֲנָשִׁים, וַיֵּלְכוּ, לְהִלָּחֵם עִם-יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה; וַיִּמְצְאוּ אֹתוֹ, אֶל-מַיִם רַבִּים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן.  יג וַיְהִי, כִּרְאוֹת כָּל-הָעָם אֲשֶׁר אֶת-יִשְׁמָעֵאל, אֶת-יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ, וְאֵת כָּל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ–וַיִּשְׂמָחוּ.  יד וַיָּסֹבּוּ, כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר-שָׁבָה יִשְׁמָעֵאל, מִן-הַמִּצְפָּה; וַיָּשֻׁבוּ, וַיֵּלְכוּ, אֶל-יוֹחָנָן, בֶּן-קָרֵחַ.  טו וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, נִמְלַט בִּשְׁמֹנָה אֲנָשִׁים, מִפְּנֵי, יוֹחָנָן; וַיֵּלֶךְ, אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן.  {ס}  טז וַיִּקַּח יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ וְכָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר-אִתּוֹ, אֵת כָּל-שְׁאֵרִית הָעָם אֲשֶׁר הֵשִׁיב מֵאֵת יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה מִן-הַמִּצְפָּה, אַחַר הִכָּה, אֶת-גְּדַלְיָה בֶּן-אֲחִיקָם–גְּבָרִים אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, וְנָשִׁים וְטַף וְסָרִסִים, אֲשֶׁר הֵשִׁיב, מִגִּבְעוֹן.  יז וַיֵּלְכוּ, וַיֵּשְׁבוּ בְּגֵרוּת כמוהם (כִּמְהָם), אֲשֶׁר-אֵצֶל, בֵּית לָחֶם–לָלֶכֶת, לָבוֹא מִצְרָיִם.  יח מִפְּנֵי, הַכַּשְׂדִּים, כִּי יָרְאוּ, מִפְּנֵיהֶם:  כִּי-הִכָּה יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶּן-אֲחִיקָם, אֲשֶׁר-הִפְקִיד מֶלֶךְ-בָּבֶל, בָּאָרֶץ.

תקציר מנהלים: גדליהו ממונה על ידי מלך בבל על ארץ יהודה לאחר נפילת מלכות בית דוד. יוחנן בן קרח מזהיר את גדליהו כי ישמעאל ממשפחת המלוכה מתכנן להרוג אותו. גדליהו מסרב לקבל את הדברים בגלל שהם לשון הרע. ואז מגיע ישמעאל ממשפחת המלוכה והורג את גדליהו. ובתגובה בורח כל הישוב היהודי מארץ יהודה וארץ יהודה נשארת חרבה בלי יהודים בכלל עד שיבת ציון.

הגמרא שמה לב למשהו משונה בפסוקים: "'והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי אנשים אשר הכה ביד גדליה' וכי גדליה הרגן והלא ישמעאל הרגן?" ועונה "אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן " (נידה דף סא עמוד א).

העובדה שמוציאים דיבה על אנשים לא אומרת שאנחנו צריכים להיות שוטים ולא לחוש לה. אם מזהירים אותך ממישהו תחשוש לכך שהדברים אמיתיים ותכונן לאפשרות כזו. זה מה שמכונה לשון הרע לתועלת. אולי אני שופך את דמו של מישהו אחר אבל אני מציל את השומע מסיכון. מי שהולך או הולכת להתחתן עם בן זוג או בת זוג שאני יודע עליהם שהם רמאים מוטלת עלי חובה להודיע לו או לה על כך כדי שלא יקנו חתול בשק. אותו דבר בעסקים ובוודאי כשמדובר באיום ברצח. איסור לשון הרע לא  נועד לאפשר לעבריינים לפגוע באנשים ישרים. אם אתה יודע על מישהו שהוא עבריין או סתם הולך לפגוע במישהו תזהיר אותו ואל תחשוש שיש כאן איסור של לשון הרע. התועלת איננה אם כן למספר ששופך את דמו של מי שאומרים עליו לשון הרע אלא היא לנפגע שימנע מפגיעה כאשר ישמע את הדברים ויזהר. אמנם השומע לא צריך לקבל את הדברים בתור אמת מוחלטת אבל הוא צריך לחשוש שמא יש אמת בדברים ולהיזהר כמו שמסכם זאת האמורא רבא בסוגיה: לשון הרע אסור לקבל אך צריך לחשוש.

בפוסט הקודם ניסיתי לברר האם באמת אין כאן לשון הרע (וכך גם הסיק עמיחי בתגובה שלו) או שפשוט לשון הרע נדחתה על ידי הציווי של 'לא תעמוד על דם רעך'. אסור לי לעמוד מהצד בזמן שרעי נפגע ולכן אני צריך להזהיר אותו גם במחיר של לשון הרע על פוגע פוטנציאלי כדי למנוע פגיעה.  אני מקווה שעכשיו הדברים יותר ברורים.

האם לשון הרע לתועלת היא דחויה או הותרה?

בהלכות לשון הרע ישנה הלכה חריגה: אם לשון הרע היא לתועלת של מי ששומע מותר לספר אותה.

ועולה הקושיה: ממתי תועלת מתירה איסור? האם התועלת מאכילת חזיר תתיר את אכילתו? האם התועלת מגניבה תתיר לגנוב?

לדעתי אין כאן היתר אלא שלשון הרע נדחת כתוצאה מחיוב אחר לא לעמוד על דם רעך. אם הנך רואה שחברך הולך להיזוק כתוצאה ממישהו שלישי אתה נדרש להודיע לו על כך כדי שיזהר.

לאחרונה הצעתי את שיטתי לפני הרב מיכאל אברהם והוא העיר לי שלפי שיטה זו לשון הרע לתועלת דוחה את איסור לשון הרע אבל לא מתירה אותו. הוא לעומת זאת בפוסקים מבין שהתועלת מתירה את הלשון הרע.

בשבת האחרונה בפרשת קדושים נתקלתי בפסוק הבא:

"לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך אני ה'"

וחשבתי שאולי יש קשר בין סמיכות האיסורים. העובדה שהאיסורים סמוכים זה לזה מלמדת אותנו שמתי אסור ללכת רכיל בעמך? כאשר אינך עומד על דם רעך.

הבעיה היא שלדרוש סמוכים במקרא איננו עניין מוסכם. לא כל החכמים מסכימים שניתן לדרוש סמוכים במקרא. ועדין זהו דרוש יפה.