למה תשרקים?

לאחרונה נתקלתי בביצוע לפיוט "תתן אחרית לעמך" שהיום הולך לא מעט בחתונות דתיות לפני שבירת הכוס. הפיוט עצמו מקורו ביום הכיפורים ולכאורה את הפוסט הייתי צריך לפרסם לפני יום כיפור אבל בעקבות הביצוע היתה לי תובנה שחשבתי לשתף אתכם עכשיו.

סדר העבודה ביום הכיפורים שייך למיטיבי הלכת, אלו שעקבו אחרי כל התפילות. שנמצאים בבית הכנסת בערב ובבוקר, שצלחו את הסליחות והווידויים. ואז במוסף מופיע סדר העבודה של הכהן הגדול. הכהן הגדול לוקח קטורת ונכנס איתה לפני ולפנים. שם בקודש הקודשים הוא מבעיר אותה. הוא שוחט את הפר ואת השעיר ומזה את דמם על מקום הארון ועל הפרוכת. הוא מתוודה ומזכיר את שם השם המפורש וכאשר החזן קורא זאת כל העם בבית הכנסת שמים מפית או מגבת לחצוץ את המצח מאבן משכית וכורעים ומשתחווים. האשכנזים 4 השתחוויות – 3 בסדר העבודה ו1 בעלינו לשבח – הספרדים רק את השלוש בסדר העבודה. אלו דברים שזר לא יראה. התנתקות מפה ועכשיו לטובת עבודת הכהן הגדול כאשר היה מקדש בירושלים. וסדר העבודה הולך ומסתיים עד הוצאת המחתה של הקטורת מקודש הקודשים ושיר תהילה לכהן הגדול.

ואז בבת אחת נוסח התפילה חוזר למציאות שאין בה לא בית מקדש ולא כהן גדול, לא קורבנות ולא עבודת יום הכיפורים . בעונותינו חרב בית המקדש ואנו נותרנו רק עם תפילה. כמו קרח המתבקע אנו צוללים לתוך מי האוקיינוס הקרים ונאבקים רק כדי לנשום. ופיוט רודף פיוט "ומרוב עווננו אין לנו לא אישים ולא אשם" "תכפו עלינו צרות, תלאות עברו ראשנו, שחרנו ישועה ואין, שלום והנה קפדה", "ומרוב עווננו תנות צרות לא נוכל, שבר בכל יום ואנחה", "והנה אנו עתה כתועים ואין לבקש כשבויים ואין לשובב". ולפיוטים מבנה אקסטרכוני של תשרק. מ'ת' ל'ש' ומ'ש' ל'ר' ומ'ר' ל'ק'. וכך גם הפיוט מלמעלה:

"תתן אחרית לעמך, תשיב מקדש לתוכינו.

תרומם הר מרום הרים, תקומם קרן גדועה.

תצהיר מחשכי איווי, תפאר יושבת בדד.

תעטה בה מלוכה לבדך, תסיר חרפה מעיר.

תנער זדים מזבולך, תמציא צדקה לעדתך.

תלבב את רעייתך, תכרות לה ברית חדשה.

תיקר נפשה בעיניך, תטהרנה במים טהורים.

תחנה בעיר חנה דוד, תזקוף קומת תמרה.

תודיע לכל אהבתנו, תהלך בקרב מחנותינו.

תדרוש גאולה לגלותנו, תגלה קץ לקנותנו.

תבוא מהרה לרחמנו, תאמירנו לך ונאמירך לנו."

והתשרק הוא מכוון. אנחנו כבר בתוך הבוץ, בדיוטא תחתונה. איננו מתפללים להתקדמות אלא ליציאה מהבוץ. תוציא אותנו מהמציאות הנוראית בה אנו מצויים. ה'ת' זו המדרגה הנמוכה ביותר. מכאן אפשר רק לעלות.

פירות טו בשבט

עמדנו שם שלושה עובדים, בוריס, אלכסיי ועבדכם הנאמן. בוריס הוא מתחזק. רווק מבוגר בן 44. אחותו חב"דניקית. הוא עצמו משתדל לשמור מצוות ברמה מסוימת אבל הוא לא יודע הרבה. היום בצהריים הוא החליט שהוא רוצה לקיים את מצוות טו בשבט אז הלכנו ביחד למכולת. אני קניתי שמן זית וצימוקים לבית. הוא רצה לפחות 3 ברכות. אז במקום לקנות מגש מוכן קנינו צימוקים, תאנים ותמרים, פירות שהשתבחה בהן הארץ לבורא פרי העץ, בוטנים לבורא פרי אדמה ופיתות להמוציא. 

אלכסיי הוא בכלל סיפור אחר. הגובה שלו 2 מטר. דוקטור לחשמל שהעבודה רצתה אותו מאד. הוא לא זכאי חוק השבות. רק ההורים שלו. הוא כאן על תקן עובד זר של החברה. הוא כאן ולא צריך להילחם בצבא של פוטין.

עמדנו שלושתנו. בוריס אמר צריך להתחיל מהפרטני ביותר. תברך על התמר אמרתי לו. ברכנו ואכלנו. אחרי זה ברכנו על הבוטנים בורא פרי האדמה. אז אכלנו גם צימוקים כשבוריס מתרגם הכל לאלכסיי. לקחתי תאנה, פתחתי אותה ואמרתי אני מחפש תולעים. אז אלכסיי העיר ברוסיה קוראים להם אנטישמים.

הנחות היסוד הדתיות לאומיות

בפוסט הקודם נשאלתי על ידי קמילה מדוע החרדים לא נכללים בקבוצות הפנים דתיות לאומיות. התשובה שעניתי שהם לא מסכימים למערכת הנחות הדתית לאומית. מה שמזמין את השאלה מהי מערכת ההנחות או האקסיומות  הדתית לאומית?

בפוסט הנוכחי אנסה לענות על כך. חשוב להבחין כי הנחות הן עניין רחב יותר מאשר היחס לשאלות קונקרטיות כמו היחס למוסדות המדינה, לרצינות דתית או לתרבות המערב העכשווית שבהן בחנו קבוצות פנים דתיות לאומיות. הן מבטאות הסתכלות על העולם ועל האדם שקודמת לשאלות המעשיות וכך יוצרות הבחנה בין תרבותית. אני מזהה שלוש הנחות מרכזיות ואפשר תמיד להוסיף.

א. הנחת הכלליות. את ההנחה הזו אפשר להבין בעקבות תפיסת המוסר של קאנט לפיה המוסר מחייב כאשר הוא חוק כללי (צו קטגורי). על פי קאנט מעשה הוא מחייב כאשר הוא נכון לכלל בני האדם. את נקודת המבט הזו אפשר להרחיב מן המעשה המוסרי הפרטי לרצון הכללי החברתי. החברה כחברה צריכה רופאים, שוטרים, יצרנים ועוד. הדתיים לאומיים מוסיפים לטענה הזו גם לומדי תורה ואנשי הלכה – מדינה יהודית צריכה לכלול את מה שהופך אותנו ליהודים, קרי הברית שלנו עם ריבונו של עולם. אנחנו כפרטים צריכים לאמץ את נקודת המבט הזו ולפעול באופן שיתמודד עם הצורך להקיף את כלל ההיבטים של המציאות.. באופן המימוש יש מחלוקת בין הדתיים לאומיים הרגילים לחסידי הרב קוק. הדתיים לאומיים הרגילים מאמינים כי כל פרט צריך לכלול את כל ההיבטים בתוכו. כל פרט צריך להיות גם לומד תורה וגם עובד וגם חייל וגם מיישב את ארץ ישראל. חסידי הרב קוק מאמינים בחלוקת עבודה שבה כל פרט מתמקצע בכיוון שלו. זו לא מחלוקת מוחלטת. גם בשביל תלמידי הרב קוק האידיאל הוא שכל פרט יהיה תלמיד חכם וגם לוחם בצבא ומנגד גם דתיים לאומיים רגילים מכירים בחלוקת עבודה (בקיבוץ הדתי כדרכה של התנועה הקיבוצית פחות). ועדין ההבדל קיים ויש לו השלכות סוציולוגיות מסוימות בקצוות.

מבחינת החרדים אין בכלל קבלה של הנחת הכלליות. מה שחשוב זה שמירת מצוות והקהילה היהודית ומה שמעבר לא מעניין. במובן מסוים יש כאן המשך של התודעה הגלותית היהודית. יהודים בגלות נמנעו במכוון מלקבל אחריות כללית הן בהיבט הזכויות והן בהיבט החובות. העקביות הזו גרמה לכך שהטענה שהם עם בגלות נתפסה כאמינה על ידי החברה הסובבת. בארץ ישראל שבה היהודים הם חברת הרוב זה יותר מסובך. כדי לקיים את מדינת ישראל צריך גם ביטחון וכלכלה ולא רק תורה ויהדות. החרדים מנסים לאכול את העוגה ולשמור אותה שלמה. מצד אחד לקבוע מה ראוי להיות. מצד שני לא לשלם את המחיר של המציאות הקיימת.

ב. האמונה במשמעות הדתית של המדינה. דתיים לאומיים מאמינים כי הקמת המדינה מבטאת איזהשהו גילוי של ה' במציאות. מבחינתם הקמת המדינה לא היתה אירוע ניטרלי. בין אם הם מבינים את זה במשמעות הרחבה ביותר כמו תלמידי הרב קוק ובין במשמעות מצומצמת יותר עדין יש תפיסה שהקמת המדינה איננה אירוע ניטרלי מבחינה דתית. מסיבה זו הם מוסיפים את טקס קבלת עול מלכות שמים בסוף תפילת ערבית של יום העצמאות. העמדה הזו חריגה הן ביחס לחרדים שתופסים את המדינה באופן ניטרלי במקרה הטוב או כמעשה שטן במקרה הרע (סאטמר) והן ביחס לחילוניים שכופרים בכל משמעות דתית של המדינה.

ג. הנחת החירות והאקטביזם. הדתיים לאומיים מאמינים בחירות העצמית של הפרט והלאום. כאנשים מאמינים הם לא מתכחשים להלכה אבל מעבר להלכה הם מאמינים בערך החירות של האדם. יש לכך השלכות בכל המישורים כולל המישור האישי. בחברה הדתית לאומית מי שיוצר את הזוגיות אלו בני הזוג ולא גורמים חיצוניים כמו ההורים והחברה. המשפחה מלווה את התהליך אבל היא לא יוצרת אותו. באופן דומה הציונות הדתית מאמינה בציונות כעניין אקטיביסטי של תנועה מלמטה למעלה. אין כאן גאולה מלמעלה אלא אנחנו בעצמנו שותפים בגאולת הארץ ובקימומה. זה שונה מאד מהחרדיות הכופרת באקטביזם ומאמינה כי האדם כפוף למערכות חברתיות. זה מסביר את הקשר בין ישיבת מרכז הרב לנוער הגבעות. נוער הגבעות פועלים באופן אקטיבי לקומם את ארץ ישראל מעפרה. הם לא מצפים לגאולה מלמעלה אלא פועלים באופן ישיר להביא אותה בעולם הזה.

מערכת ההנחות שציירתי כאן משותפת למרבית הדתיים לאומיים הרגילים. אולם כמו כל תופעה אנושית גם כאן יש קצוות. ועדין ההסכמה על חלק מהנחות היסוד יוצרת שפה משותפת לכלל הציבור הדתי לאומי השונה מהשפה החילונית או החרדית.

החלוקה הפנים דתית לאומית

בבלוג תמריץ התפתח דיון האם שמחה רוטמן הוא חרד"לניק. אני טענתי שלא והבאתי ראיה מציוץ שצייץ רוטמן שמוכיח לדעתי שהוא לא חרד"ל:

כפי שהסברתי שם חרד"לים נמנעים מצריכה של תרבות מערבית עכשווית, ואם מישהו כמו רוטמן לא נמנע מצריכה של תרבות מערבית עכשווית אז הוא לא חרד"ל.

למעשה יש לפחות שלושה ווקטורים.
הווקטור האחד הוא רצינות/חלישות דתית.
הווקטור השני הוא קונפורמיזם/ביקורתיות כלפי המדינה.
הווקטור השלישי הוא חיבור/ניכור לתרבות המערב העכשווית במובן של סרטים, ספורט וספרות עכשווית כמו פנטזיה.
המושג חרד"ל מסמן קטבים בווקטור הראשון והשלישי של רצינות דתית וניכור לתרבות המערב העכשווית. מי שרואה סרטים, ספורט וקורא פנטזיה כמו שמחה רוטמן לא יכול להיות חרד"ל גם אם הוא רציני מבחינה דתית.
לתועלת הציבור אני אעשה מיפוי של הווקטורים בציבור הדתי לאומי אבל צריך לזכור שמרבית הציבור לא נמצא בקטבים אלא באמצע עם נטיה פוליטית חזקה ימינה. אבל הנטיה הזו איננה משמעותית לווקטורים שהצגתי.
רצינות דתית/קונפורמיזם ממלכתי/ניכור לתרבות המערב – הר המור ורבני המכינות (הרב אלי סדן).
רצינות דתית/ביקורת על המדינה/ניכור לתרבות המערב – אנשי מרכז הרב ונוער הגבעות.
רצינות דתית/קונפורמיזם ממלכתית/חיבור לתרבות המערב העכשווית – גושניקים, בוגרי ישיבת הר עציון, ובוגרי נתיב מאיר (הרב שרלו, מתן כהנא).
רצינות דתית/ביקורת על המדינה/חיבור לתרבות המערב – בייני"שים למינהם.
חוסר רצינות דתית/קונפורמיזם ממלכתי/חיבור לתרבות המערב – לייטים, תלמידי המכינות.
חוסר רצינות דתית/ביקורתיות על המדינה/חיבור לתרבות המערב – מנהיגות יהודית של פייגלין?

יש ווקטורים נוספים כמו הווקטור הפוליטי של ימין/שמאל והווקטור החסידי/מתנגדי אבל לדעתי למרות הרעש שהם עושים הם לא באמת משמעותיים. מהווקטורים הללו קל להבין כיצד סמוטריץ המרכזניק (רצינות דתית/ביקורת על המדינה/ניכור לתרבות המערב העכשווית) התחבר לרוטמן הביני"ש (רצינות דתית/ביקורת על המדינה/חיבור לתרבות המערב העכשווית). שניהם שותפים לפחות לשני נושאים למרות ההבדל ביחס לנושא השלישי. קל גם להבין מדוע גם מרכזניקים וגם הר המורניקים נחשבים חרד"לים למרות הפער העמוק ביניהם ביחס למדינה. גושניקים, בוגרי ישיבת הר עציון ושלוחותיה, לעולם לא יחשבו חרד"לים למרות הרצינות ההלכתית מאד שלהם. הקבלה שלהם את תרבות המערב העכשווית חזקה מידי מכדי שיחשבו חרד"לים. נקודה נוספת חשובה שלפעמים המוסד התיכוני יש חשוב מאשר המוסד העל התיכוני. נתיב מאיר של הרב אריה בינה הצמיחה אינספור דמויות קונפורמיסטיות לפעמים מקצוות שונים של המערכת כמו הרבנים האחים שטרנברג בהר המור מצד אחד ושלושה אלופים בני אותה כיתה (אלעזר שטרן, יאיר נווה, וישי בר). מנגד זה לא מפתיע שהרב מיכאל אברהם למד במדרשה בפרדס חנה, מוסד שתלמידיו ולמעשה גם ראש הישיבה שלו נודעו באי הליכה בתלם.

מאי דהווי הווי (מה שהיה היה)

"הוא העלה את הרוחות של הגיבורים והמגים כדי לתת עצה למושלים של פלן במלחמותיהם ובבעיות ממשלם. ומה קרה? עצת המתים איננה מביאה תועלת לחיים. זמנים רעים באו על פלן. המג האפור גורש. הוא מת ללא שם." (החוף הרחוק ביותר, אורסלה ק. לה-גווין)

דני אורבך מספר לנו שהעניין בהיסטוריה הולך ופוחת. פחות סטודנטים, פחות תקנים, פחות תקציבים. הציבור
הרחב צורך היסטוריה פופולרית אבל ההיסטוריה האקדמית הולכת ונחלשת. עץ ההיסטוריה עדין נושא פירות אבל
שורשיו המחקריים הולכים ומתייבשים.
אורבך נתון במילכוד מסוים. הוא לא יכול להצדיק את ההיסטוריה ככזו המצדיקה את עצמה, למשל, כמו שהחרדים
מצדיקים לימוד תורה. לימוד תורה, בעיני החרדים, נצרך בפני עצמו. לפי הגמרא לולי לימוד התורה היצירה,
העולם עצמו, היה חוזר לתוהו ובוהו. לימוד תורה הוא גן עדן, הוא העולם הבא. וראוי שכל המוסדות החברתיים
יתמכו בו. היסטוריה מתקיימת בעולם חילוני וככזה היא צריכה לשרת צורך חברתי מסוים. ההיסטוריה גם לא
נכללת בקלות במכלול המדעי השלם. גם אסטורנומיה וגיאולוגיה הם תחומים היסטוריים אבל אף אחד לא מכחיש
את השתייכותם למדע. היסטוריה לעומת זאת שייכת למדעי האדם או הרוח. היא לא מדע טבע וככזו היא
מפוקפקת. מה בצע לנו כי נמשיך לתחזק אותה?
ולבסוף השאלה הקשה ביותר מה זה משנה מה היה? מה שהיה היה. בלשון הגמרא "מאי דהוי הוי". אנשים
חילוניים נוטים להסתכל בהתנשאות על הגמרא הזו אבל כנראה לא באותה התנשאות שהגמרא עצמה מסתכלת
עליהם. מה זה חשוב מה היה? האם הידיעה שלסבא של סבא של סבא שלי קראו משה או בערל משנה משהו?
פעם חפרתי במאגר גאנולוגי מסוים במשפחה שלי. גליתי עוד דור אחד לפני הדור שידענו עליו. קראו לו פנחס.
גליתי גם שדרך שלשלת רבנים מסוימת מצד סבתא של אבא שלי אנחנו צאצאים של רש"י, מה שכבר ידעתי
מחישוב סטטיסטי פשוט (אם תעלה 2 בחזקת 30 תבין שאתה צאצא של כל יהודי שחי לפני 1000 שנה בערך).
ואז הבנתי את מה שסבא שלי טען. אין לזה שום משמעות. אם אתה יהודי פשוט ממזרח אירופה אז מה משנה
איך קראו להוריך או לאחיך? את מה שחשוב העבירו לי – אני יהודי ואני לוי. מעבר לזה מה פריטי המידע הללו
משנים לי?
אנשים העבירו את חנוכה שלהם בהרצת דחקות על נס פך השמן. לטעמם ההיסטוריה של המרד החשמונאי כולל
המריבה חסרת המשמעות של מנאלוס ויסון הם הנקודה המרכזי של סיפור חנוכה. מה שהם שכחו שבשביל חז"ל
בתקופת הגמרא, 500 שנה אחרי החשמונאים, מרד החשמונאים חסר כל משמעות. כאשר בית המקדש חרב,
הישוב היהודי בארץ גלה, ובית חשמונאי אבד לחלוטין (עד כדי כך שהגמרא מחליטה שכל מי שטוען שהוא מבית
חשמונאי הוא עבד מצאצאיו של הורדוס), איזה משמעות יש לחנוכה? חנוכה היה צריך להתבטל כמו שהתבטלו
שאר המועדים הלאומיים של בית שני הרשומים במגילת תענית. הסיבה שחז"ל השאירו את חנוכה הייתה בגלל
שהם הבינו שיש בחנוכה משמעות רוחנית החורגת מההקשר ההיסטורי של מרד החשמונאים בבית שני. הנס
גילה נגיעה בנצח שיש לו אמירה לדורות; גם כאלו שכבר מזמן לא ידעו מה היא חירות מדינית. 
בשביל הגמרא היסטוריה זה בזבוז זמן. לא משהו שאדם בוגר שעומד על דעתו יטרח לעשות. את הלקחים
הנדרשים לחיות בגלות ריכזה הגמרא עצמה בעקבות התנ"ך. כבר ירמיהו, נביא החורבן, הורה כיצד להסתדר
בגלות. במשך הדורות התווספו עוד תובנות והבנות אבל לא כאלו שדרשו ניתוח היסטורי מדוקדק. את סיפור
המרד הגדול שיוספוס פלאוויוס טרח וכתב על מאות עמודים תמצתו חז"ל לסיפור קצר של קמצא ובר קמצא
שעיקרו – תמנעו ממריבות פנימיות לגלוש החוצה לשלטון עוין.  על פי ההיסטוריון יורי סלזקיין בספרו הגדול
"המאה היהודית" הגישה של הגמרא אופיינית לעמים מרקוריאנים (על שם האל הרומי מרקור) אשר אסטרטגיית
ההשרדות שלהם היא שוליות חברתית, ניטרליות פוליטית, התרכזות בעסקים וניתוק מהדיון הציבורי הרווח.
סלזקיין מציין בספרו עוד עמים מרקוריאניים כמו הארמנים באימפריה העותמנית, הסינים בדרום מזרח אסיה ועוד.
את העמים הללו מנגיד סלזקיין לעמים אפולוניים (על שם האל היווני אפולו) אשר אסטרטגיית ההישרדות שלהם
כוללת הקמת ארגונים פוליטיים דוגמת המדינה, לחימה במלחמות ופונקציית יצור חקלאית. הניתוק היהודי מהווה
הפוליטי בתור עם הגולה מארצו מפני חטאיו לא היה באג אלא פיצ'ר. מציאת החן של יהודי חצר דוגמת יוסף,
דניאל, מרדכי ואסתר נבעה מכך שהיות ולא היה להם קרקע כבעלי אצולה הם לא איימו פוליטית על המלך.


הגמרא במסכת שבת דנה באיסור של עשיית ענייני חול בשבת, איסור אשר מקורו בדברי הנביא ישעיהו "אם
תשיב משבת רגלך, עשות חפצי וקראת לשבת עונג" (ישעיהו נח יג) ובין האיסורים היא מציינת את האיסור לעיין
בשטרי הדיוטות, מסמכים הקשורים לענייני החול. התוספות במסכת שבת דן בשאלה מה כולל האיסור הזה והאם
הוא כולל קריאה בספרי מלחמות  בלעז בשבת: "ומיהו אותן מלחמות הכתובין בלע"ז נראה לרבינו יהודה דאסור
לעיין בהן, דלא גרע מהא דתניא בפ' שואל (לקמן קמט.) כתב שתחת הצורה והדיוקנאות אסור לקרות בהן בשבת". על הדרך דן התוספות בשאלה האם בכלל מותר לקרוא את הספרים הללו: "ואפילו בחול לא ידע ר"י מי
התיר דהו"ל כמושב לצים" (דף קטז ד"ה וכ"ש בשטרי). לדעת ר"י, רבינו יצחק הזקן מדנייפרא מגדולי בעלי
התוספות, ספרי מלחמות אינם רק בזבוז זמן וביטול תורה אלא ממש מכשלה מוסרית של מושב ליצים. בקוטב
הנגדי נמצא, מי אם לא, הרמב"ם. הרמב"ם נשאל על ידי חכמי מרשלייה בענין האסטרולוגיה. הרמב"ם, פילוסוף
אריסטוטלי, שלל מכל וכל את הקשר בין העצמים שמעל גלגל הירח לעצמים שמתחתיו (טענה שהופרכה לאחר
מכן בידי ניוטון על בסיס ניתוח חוק המשיכה והתופעות האמפיריות של גאות ושפל). כתוצאה מכך שלל הרמב"ם
את האסטרולוגיה מכל וכל. לא נתקררה דעתו של הרמב"ם ובאגרת הוא מאשים את המשיכה לאסטרולוגיה
בחורבן בית המקדש:
"וזו היא שאבדה מלכותנו והחריבה בית מקדשנו והאריכה גלותינו והגיעתנו עד הלום. שאבותינו חטאו ואינם, לפי
שמצאו ספרים רבים באלה הדברים של דברי החוזים בכוכבים, שדברים אלו הם עיקר עבודה זרה, כמו שביארנו
בהלכות עבודה זרה, טעו ונהו אחריהן, ודימו שהם חכמות מפוארות ויש בהן תועלת גדולה, ולא נתעסקו בלמידת
מלחמה ולא בכיבוש ארצות, אלא דמו שאותן הדברים יועילו להם. ולפיכך קראו אותם הנביאים סכלים ואווילים."
בעיני הרמב"ם, אולי הריאליסט ביותר מבין חכמי ישראל, לימוד ספרי מלחמות לא רק שהוא מותר אלא שהוא
הכרחי, ההיסטוריה משרתת את צרכי הציבור ולכן צריך ללמוד היסטוריה. הוא בוודאי היה מחזיק מחלקה
להיסטוריה עם היסטוריונים צבאיים. בויכוח בין הרמב"ם לר"י קל לנו לקחת את הצד של הרמב"ם מול ר"י. קודם
כל על הרמב"ם שמענו בעוד של ר"י אין רבים ששמעו. וכציונים מעשיים שמאמינים כי חזרה לארץ תגיע באופן
ריאלי בוודאי שקל לנו יותר עם הריאליזם הרמב"מיסטי מאשר עם הבוז להיסטוריה של ר"י אך מבט שקול יותר
מראה שזה לא כל כך פשוט. כאחד מגדולי הלמדנים התלמודיים בכל הדורות ר"י לא נפל בכלל מהרמב"ם’
ובמבט היסטורי לסוגה הספרותית שהוא פיתח בתוספות של השוואת מקורות תלמודיים שונים יחד עם עיון
מדוקדק במבנה הסוגיה היתה בוודאי השפעה רחבה יותר מאשר הרמב"ם. הסוגה שהוא פיתח המשיכה מבעלי
התוספות לראשוני ספרד, הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א, הר"ן ומשם לאחרונים, מהרש"א, פני יהושע, צל"ח ועוד.
אי אפשר לדחות את ר"י בקש. אבל מעבר לכך בעמדה הרמב"מיסטית טמון מוקש שעליו עומדים דני אורבך ואור-
אל ביילינסון. אם העניין בהיסטוריה הוא תועלתני אז הציבור הוא מי שמגדיר את התועלת. הדחף לספק את רצון
הציבור הוא שבשבת שיכולה להתחלף במהירות גדולה יותר משבשבת רוח. אתמול היסטוריונים של מלחמות נהנו
מתקציבים מוגברים והיום היסטוריונים של מגדר, תחום שלמרבה המבוכה מקורות היסטוריים שותקים לגביו
אפילו יותר מאשר מלחמות. בחירה בתועלתנות היא חרב פיפיות היוצרת את המשבר הנוכחי שאיתו פתח דני
אורבך את הדיון.


ערב שבת שובה לפני שנה וחצי דיבר הרב אהרן בוטבול בתוכניתו ברדיו בימי שישי ושיתף את הציבור בהחלטה
שקיבל לשבת שובה אותה שנה. נהוג בשבת שובה להחמיר יותר משאר השנה כדי לעורר את האדם לתשובה.
הרב בוטובול, איש הלכה מובהק עם תוכנית שאלות ותשובות פופלרית ברדיו קול ברמה, סיפר שבשבת הזו הוא
החליט להחמיר כשיטת הרמב"ם בעניין שטרי הדיוטות ולא לקרוא ספרי היסטוריה במהלך השבת כפי שהוא נוהג
כל השנה. במשך כל השנה הוא מתיר לעצמו על פי שיטת הרשב"א אבל בשבת הזו הוא יחמיר. ראינו קודם כי
שטרי הדיוטות אסורים בשבת ובשביל הרמב"ם כל מה שאיננו תורה הוא בגדר שטרי הדיוטות. מאה שנה אחר
הרמב"ם נשאל הרשב"א האם מותר להתעסק עם אצטרולב בשבת או שזה בגדר שטרי הדיוטות? הרשב"א התיר.
השולחן ערוך מביא את שתי השיטות ופוסק להקל כמו הרשב"א (שו"ע אורח חיים סימן שז סעיף יז). סיפר הרב
בוטובול שבמשך השנה הוא נוהג לקרוא ספרי היסטוריה על מלחמות נפוליון בשבת ורואה בכך התר לאור שיטת
הרשב"א. בשבת שובה הוא יחמיר כשיטת הרמב"ם. מדוע הרשב"א מתיר להתעסק עם אצטרולב בשבת? לא
בגלל התועלת. אם היה בכך תועלת חומרית זה היה הופך למעשה של חול ונאסר. הסיבה היא כי יש ערך עצמי
בחכמה ובמדע שמתיר אותו בשבת. אצטרולב בתקופה ההיא עמד בחזית המחקר המדעי ויש ערך עצמי במדע.
גם בהיסטוריה טוען הרב בוטבול יש ערך עצמי ולא רק תועלתני. ההיסטוריה מבטאת חכמה והחכמה היא חשובה
מצד עצמה ולא רק מצד התועלת שבה. אם נמשיך את קו הטיעון של הרב בוטבול גם לספרות טובה יש ערך עצמי
שכן היא מבטאת חכמה. היא הופכת את האדם לנאור. קריאה בעגנון או בהאקלברי פין או בקוסם מארץ ים
מבטאת חכמה.

הסיבה שאנחנו מתעניינים בהיסטוריה, במדע, בספרות, באומנות ובכלל המקצועות הללו איננה בגלל ההיבט
התועלתני שלהם, בגלל שאיזו היסטוריונית טרחנית מתקנת לכאורה פוליטיקאים פופליסטים שגם ככה לא
מתייחסים אליה כפי שהציע אור-אל ביילניסון. ההיבט התועלתני בהיסטוריה חשוב ועדיף להתעסק בספרי
מלחמות ובלימודם במקום באסטרולוגיה. אבל הסיבה המרכזית שאנו עוסקים בהיסטוריה היא שבזכות
ההיסטוריה אנחנו נוגעים בחכמה והחכמה מאירה אותנו והופכת אותנו לאנשים נאורים יותר, הומניים יותר,
מודעים יותר. לא סתם טענו היוונים כי העניין בהיסטוריה מגיע מאחת המוזות, קליאו. יש בה בהיסטוריה משהו
החורג מהכאן ועכשיו לעבר הטוב והנכון.
מבחינה פרקטית כדאי לתלמידי החוג להיסטוריה לא להסתמך על המקצוע הזה כאפיק פרנסתי. עדיף שילמדו
מקצוע נוסף לצידו או שיהיו מוכנים לעשות הסבה בעתיד משהו אחר. ועם זאת כמו בלימוד תורה, הסיבה שאנשים
עוסקים בהיסטוריה ומתעניינים בהיסטוריה איננה נובעת מהתועלת שבהיסטוריה אלא מהערך העצמי שבה. יש
תקופות של התרחבות ויש תקופות של צמצום אבל העניין האמיתי בהיסטוריה נובע מהערך העצמי שבה ולא
מתועלת חיצונית. בעולם שלנו אני מאמין שדברים צריכים לדבר בעד עצמם. גם ההיסטוריה צריכה לדבר בעד
עצמה.

תסריט מדינת הכולל

אנשים תוהים מה ההצעה של החרדים למדינת ישראל? מה יקרה אם מדינת ישראל תגיע לשליש חרדים ב2065? התשובה פשוטה ההצעה החרדית היא מדינת הכולל. מדינה שבה כל הגברים היהודיים לומדים תורה בכולל והנשים והגויים עובדים. במידה רבה המציאות כבר הולכת לשם. הגידול באחוז המבקשים פטור משירות צבאי לשם לימוד תורה מחייב את הצבא להכניס נשים לתפקידי לחימה שקודם גברים מילאו. גם המחסור בכוח אדם בתפקידי הובלה וכדומה מוביל את הצבא להשתמש בערבים על ידי מיקור חוץ של התפקידים הללו. זה אמנם בעייתי מבחינה ביטחונית; נשים לא בנויות מבחינת פיזית להרים פגז טנק. נהגים ערביים לא מתייצבים לשירות בזמן מלחמה בעזה, אבל אין לצבא ממש ברירה. על חוסר הברירה הוא מחפה בשיח פרוגרסיבי/כלכלי. במדינת הכולל נשים יהיו הכל. הן יעבדו, הן יהיו מדעניות, רופאות, כבאיות, ואם יש איזה מקצוע שחייבים בשבילו גברים אז בשביל זה יש לנו כאן ערבים. אנשים חושבים שלחרדים מפריע שנשים משרתות בצבא או לומדות באקדמיה. להיפך, הם מעודדים את זה. וכי יפריע לחרדים שנשים יתגייסו לצבא שכולו נשים? מה פתאום. העיקר שגברים יהודיים ילמדו תורה. ומה אם יש גבר יהודי שאיננו מאמין חס וחלילה? באמת רחמים עליו. אותו לא יכריחו ללמוד תורה.

כמה תחזיות פוליטיות

אתמול פגשתי חבר טוב. בעבר היינו נוסעים ביחד ומדסקסים הרבה פוליטיקה. גם כאן היה לנו מה לדקסקס ובעקבות השיחה התחדדו לי כמה נקודות.

החדשות המרכזיות ביותר כרגע הן שהגל האדום התברר כאדווה. כן הרופבליקנים כנראה לקחו את הבית אבל בסנאט הם בקרב צמוד. המועמדים של טראמפ כשלו והמפלגה הרפובליקנית מפולגת ללא תקנה בין טראמפיסטים ושמרנים. הממשל הדמוקרטי בהחלט יכול להמשיך עוד שנתיים לקדנציה נוספת. במצב הזה אי אפשר להתפרע. צריך לחזור לימי אובמה, להוריד את הראש ולנווט את ההתנהלות בחכמה ובשיקול דעת. המשמעות הראשונה של העובדה הזו שסמוטריץ' לא יכול להיות שר הביטחון. זה מתכון לפיצוץ. לכן שר הביטחון יהיה גלנט.

אם סמוטריץ' לא יקבל את הביטחון הוא ידרוש את האוצר. היות וסמוטריץ' ובן גביר מגיעים כגוש אחד הם המפלגה השניה בגודלה ובהתאם לכך הוא יכול לדרוש את האוצר. דרעי יסתפק בתיק הפנים. גם ככה הוא מעדיף להיות באזור הדמדומים ולא באור הזרקורים. מי כמוהו יודע איזה נזק זה עשה לו במשך השנים. בן גביר ילך למשרד הפנים ונראה שיש לו כבר תוכניות אופרטיביות. יריב לוין יקח את המשפטים.

מבחינת הרפורמות המשפטיות נראה שפסקת ההתגברות כבר בפנים. ביבי מפנים את הלחץ הכללי ויודע שלא יוותרו לו. רפורמה נוספת תהיה לדעתי במשרד היועץ המשפטי. כאן נראה שהיועצת המשפטית, גלי בהרב מיארה, בדומה לבורבונים לא שוכחת דבר ולא לומדת דבר ונופלת לכל בור בדרך. הכניעות שלה לסער וללפיד מצד אחד והבוז לליכוד גורמים לכך שאפילו הליכוד לא ירצה לעבוד איתה. מה שמזמין חוק של פיצול תפקיד היועץ המשפטי והחלפתה. הרפורמה השלישית היא שינוי שיטת הבחירות של שופטים. מבחינת נתניהו הוא ירצה למסמס אותה וכאן המבחן של השותפים שלו ושל האנשים בליכוד.לוודא ששיטת בחירת השופטים תשקף יותר את הציבור. רק נעיר שהפיאסקו של כישלון עיסקת הטיעון שניסה לרקוח אהרון ברק בין ביבי לפרקליטות אומר שכרגע אין לאהרן ברק מנופים על ביבי.

חוק צרפתי לא יעבור וביטול עברת הפרת אמונים לא יחול על משפט ביבי. זה היה גמיק נחמד של סמוטריץ' לפני הבחירות אבל עכשיו לא שווה לו להעביר את החוק ולאפשר לנתניהו להפיל את הקואליציה. מה שיקרה לדעתי שלאחר שיעבירו כמה חוקים שיסדירו את העניינים מול המערכת המשפטית כמו סעיף ההתגברות ועוד כמה חוקים יגיע נתניהו להסכם טיעון עם הפרקליטות לפיו יורידו את סעיף השוחד והוא יודה בכמה סעיפים של הפרת אמונים בתמורה לפרישה מהפוליטיקה בסיום הקדנציה. גם ככה הוא מתכנן לפרוש בסוף הקדנציה אז אין סיבה למה לא להגיע להסדר טיעון.

יש דיבורים על הצטרפות של גנץ וחבריו לקואליציה אבל בשלב זה הם ישארו דיבורים. בע"ה יבוא שלום עלינו ועל כל עם ישראל.

סתירת זקנים בנין, בנין נערים סתירה

בבחירות האחרונות הצבעתי מחל לנתניהו. זה מוזר כי במובנים רבים אני דווקא מזדהה עם המהלך המהפכני של הציונות הדתית. ובכל זאת ברגע האמת הצבעתי ביבי למרות שברור לי שאם הוא יוכל, הוא יעדיף ללכת עם גנץ ולא עם בן גביר וסמוטריץ'. ועולה השאלה מדוע? למה ביבי?

והתובנה עלתה בי אחרי הרבה שנים כי סתירת זקנים בנין, בנין נערים סתירה. הגמרא במסכת מגילה דף לא עמוד ב נותנת סימן לדבר על רחבעם בן שלמה. נזכיר כי כאשר עלה רחבעם בן שלמה למלכות פנה אליו העם וביקש הקלה במיסים.:

וַיִּוָּעַ֞ץ הַמֶּ֣לֶךְ רְחַבְעָ֗ם אֶת־הַזְּקֵנִים֙ אֲשֶׁר־הָי֣וּ עֹמְדִ֗ים אֶת־פְּנֵי֙ שְׁלֹמֹ֣ה אָבִ֔יו בִּֽהְיֹת֥וֹ חַ֖י לֵאמֹ֑ר אֵ֚יךְ אַתֶּ֣ם נֽוֹעָצִ֔ים לְהָשִׁ֥יב אֶת־הָֽעָם־הַזֶּ֖ה דָּבָֽר׃ ז וידבר (וַיְדַבְּר֨וּ) אֵלָ֜יו לֵאמֹ֗ר אִם־הַ֠יּוֹם תִּֽהְיֶה־עֶ֜בֶד לָעָ֤ם הַזֶּה֙ וַֽעֲבַדְתָּ֔ם וַעֲנִיתָ֕ם וְדִבַּרְתָּ֥ אֲלֵיהֶ֖ם דְּבָרִ֣ים טוֹבִ֑ים וְהָי֥וּ לְךָ֛ עֲבָדִ֖ים כָּל־הַיָּמִֽים׃ ח וַֽיַּעֲזֹ֛ב אֶת־עֲצַ֥ת הַזְּקֵנִ֖ים אֲשֶׁ֣ר יְעָצֻ֑הוּ וַיִּוָּעַ֗ץ אֶת־הַיְלָדִים֙ אֲשֶׁ֣ר גָּדְל֣וּ אִתּ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר הָעֹמְדִ֖ים לְפָנָֽיו׃ ט וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם מָ֚ה אַתֶּ֣ם נֽוֹעָצִ֔ים וְנָשִׁ֥יב דָּבָ֖ר אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה אֲשֶׁ֨ר דִּבְּר֤וּ אֵלַי֙ לֵאמֹ֔ר הָקֵל֙ מִן־הָעֹ֔ל אֲשֶׁר־נָתַ֥ן אָבִ֖יךָ עָלֵֽינוּ׃ י וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָ֗יו הַיְלָדִים֙ אֲשֶׁ֨ר גָּדְל֣וּ אִתּוֹ֮ לֵאמֹר֒ כֹּֽה־תֹאמַ֣ר לָעָ֣ם הַזֶּ֡ה אֲשֶׁר֩ דִּבְּר֨וּ אֵלֶ֜יךָ לֵאמֹ֗ר אָבִ֙יךָ֙ הִכְבִּ֣יד אֶת־עֻלֵּ֔נוּ וְאַתָּ֖ה הָקֵ֣ל מֵעָלֵ֑ינוּ כֹּ֚ה תְּדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֔ם קָֽטָנִּ֥י עָבָ֖ה מִמָּתְנֵ֥י אָבִֽי׃ יא וְעַתָּ֗ה אָבִי֙ הֶעְמִ֤יס עֲלֵיכֶם֙ עֹ֣ל כָּבֵ֔ד וַאֲנִ֖י אוֹסִ֣יף עַֽל־עֻלְּכֶ֑ם אָבִ֗י יִסַּ֤ר אֶתְכֶם֙ בַּשּׁוֹטִ֔ים וַאֲנִ֕י אֲיַסֵּ֥ר אֶתְכֶ֖ם בָּעַקְרַבִּֽים׃ יב ויבו (וַיָּב֨וֹא) יָרָבְעָ֧ם וְכָל־הָעָ֛ם אֶל־רְחַבְעָ֖ם בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לֵאמֹ֔ר שׁ֥וּבוּ אֵלַ֖י בַּיּ֥וֹם הַשְּׁלִישִֽׁי׃ יג וַיַּ֧עַן הַמֶּ֛לֶךְ אֶת־הָעָ֖ם קָשָׁ֑ה וַֽיַּעֲזֹ֛ב אֶת־עֲצַ֥ת הַזְּקֵנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר יְעָצֻֽהוּ׃ יד וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם כַּעֲצַ֤ת הַיְלָדִים֙ לֵאמֹ֔ר אָבִי֙ הִכְבִּ֣יד אֶֽת־עֻלְּכֶ֔ם וַאֲנִ֖י אֹסִ֣יף עַֽל־עֻלְּכֶ֑ם אָבִ֗י יִסַּ֤ר אֶתְכֶם֙ בַּשּׁוֹטִ֔ים וַאֲנִ֕י אֲיַסֵּ֥ר אֶתְכֶ֖ם בָּעַקְרַבִּֽים׃ טו וְלֹֽא־שָׁמַ֥ע הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־הָיְתָ֤ה סִבָּה֙ מֵעִ֣ם יְהוָ֔ה לְמַ֜עַן הָקִ֣ים אֶת־דְּבָר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהוָה֙ בְּיַד֙ אֲחִיָּ֣ה הַשִּׁילֹנִ֔י אֶל־יָרָבְעָ֖ם בֶּן־נְבָֽט׃ טז וַיַּ֣רְא כָּל־יִשְׂרָאֵ֗ל כִּ֠י לֹֽא־שָׁמַ֣ע הַמֶּלֶךְ֮ אֲלֵיהֶם֒ וַיָּשִׁ֣בוּ הָעָ֣ם אֶת־הַמֶּ֣לֶךְ דָּבָ֣ר ׀ לֵאמֹ֡ר מַה־לָּנוּ֩ חֵ֨לֶק בְּדָוִ֜ד וְלֹֽא־נַחֲלָ֣ה בְּבֶן־יִשַׁ֗י לְאֹהָלֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל עַתָּ֕ה רְאֵ֥ה בֵיתְךָ֖ דָּוִ֑ד וַיֵּ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵ֖ל לְאֹהָלָֽיו׃ יז וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּעָרֵ֣י יְהוּדָ֑ה וַיִּמְלֹ֥ךְ עֲלֵיהֶ֖ם רְחַבְעָֽם׃

רחבעם מתייעץ עם הזקנים ועם הצעירים (הצעירים פה באופן יחסי). הזקנים אומרים תניח. הצעירים אומרים תכפה בכוח. רחבעם בוחר ללכת אחרי הצעירים והתוצאה פילוג הממלכות לממלכת ישראל וממלכת יהודה. הצעירים נחפזים. הם חסרי ביטחון ומרגישים שהדרישות של העם מאיימות עליהם. הזקנים נינוחים יותר. קח את הזמן ותן לעם קצת מנוחה אחרי שלמה. לפעמים החיפזון מהשטן.

ב-14 שנים האחרונות היחסים שלי עם נתניהו סבלו מעליות ומורדות. ב2009 הצבעתי לו נגד אולמרט. ב2013 הייתי מאוכזב מהגירעון ולכן סתם הצבעתי למפלגה חסרת חשיבות שלא עברה את אחוז החסימה. ב2015 הייתי מזועזע מתחושת הכישלון בצוק איתן. היה נדמה לי שהמערכת הביטחונית לא עומדת מול אתגר המנהרות. נתניהו משך את הזמן כדרכו ורק בנט נדמה היה כדוחף לכיוון הנכון. מאז הבחירות של 2021 הצבעתי בנט וסמכתי עליו. ב2021 הבנתי שבנט הולך ללכת עם השמאל וחזרתי לביבי.

אולם החזרה לביבי לא נבעה רק מהחשש מבנט אלא גם מההבנה שיש לביבי תובנות גלובליות שמדריכות אותו שאני מפספס. קראתי את הספר דיפלומטיה של הנרי קיסנג'ר והבנתי שנתניהו פועל בתוך המסורת הקלאסית של מאזן כוחות. אני עדיין חושב שהוא מזניח את מצב הביטחון הפנימי ואת הצבא אבל אני גם חושב שיש משהו בחשיבה ארוכת הטווח שלו. נתניהו חושב באופן ארוך טווח וצריך לכבד את הדרך שבה הוא מסתכל. זה לא שהוא חף מטעויות אבל הטעויות שלו הן אחרות מהטעויות של אחרים.

אם נשווה אותו ליריב המרכזי שלו בשנים האחרונות נפתלי בנט אזי בנט הוא בניין צעירים שסופו סתירה. במקום להמתין בסבלנות בנט ניסה לסחוט את הלימון מוקדם מידי. נתניהו לעומתו הוא סתירת זקנים בניין. נכון שהכל נדמה שלא הולך אבל בפועל דברים הולכים ונבנים.

אני לא יודע איך הוא יקים קואליציה אבל בשלב זה נדמה שהוא זה שיקים את הקואליציה הבאה. נקווה שהקואליציה הזו תעשה מספר דברים הכרחיים שנדרשים מאד. נקווה גם שהטרלול הזה של משפטי נתניהו ירד מאיתנו ונוכל להתרכז בדברים החשובים.

שמחת התורה

שאל אותי חבר בעבודה, יהודי מסורתי עם רקע קלוש ביהדות, מדוע שמחת תורה איננה בחג שבועות עם קבלת התורה? קיבלנו את התורה, נתחיל לקרוא אותה ובשבועות הבא נסיים את הקריאה ונחגוג את הסיום יחד עם קבלת התורה. מדוע אנחנו מפרידים את זה לשני חגים נפרדים?

צריך לזכור שמחזור הקריאה של התורה הוא תקנת חכמים ובעבר היו נהוגים שני מנהגים. היו שסיימו את קריאת התורה לאחר שנה אחת והיו שסיימו לאחר שלוש וחצי שנים. נהוג לזהות את המחזור השנתי עם בבל ואת המחזור התלת שנתי עם ארץ ישראל. להיסטוריון עזרא פליישר יש מאמר יפה שבו הוא טוען שגם המחזור השנתי החל בארץ ישראל ובו הוא דן מדוע בעצם המנהג התפצל. בכל אופן עולה מכאן ששמחת תורה איננה מהכתובים. אך גם הזיהוי של שבועות עם מתן תורה איננו מהכתובים. חכמים חשבנו את החשבון והגיעו למסקנה שאנו חוגגים את מתן תורה בשבועות. וכאן חוזרת השאלה, אם מחזור הקריאה הוא תקנת חכמים אז למה לא להתחיל ולסיים בשבועות?

אני חושב שבעצם הפיצול לימדו אותנו חכמים שמדובר בשני עניינים שונים. בשבועות אנו חוגגים את קבלת התורה מהאל. בשמחת תורה אנו שמחים עם התורה את סיום קריאת התורה. התורה בשמחת תורה שמחה שעם ישראל סיים לקרוא אותה וכל עם ישראל שמח יחד איתה בשמחתה. אפשר לומר שבשבועות אנו מודים לאל על נתינת התורה, בשמחת תורה אנו חוגגים את ההישג שלנו של סיום התורה על ידינו. ולא רק אנו שמחים אלא גם התורה שמחה.

מכאן מקור למנהגים רבים של שמחת תורה. ההקפות עם ספר תורה סגור שמבטא את שלמות התורה (בניגוד לשבועות שבו קוראים את עשרת הדיברות). העלאת כל המשתתפים בתפילה לתורה לבטא את השייכות של כולם לסיום התורה (כולל ילדים ופעוטות). הקפות בערב, הקפות ביום ובעקבות האריז"ל גם הקפות במוצאי שמחת תורה. זה עניין אחר לגמרי ואין ספק שמבחינתי היום הקדוש ביותר בשנה הוא שמחת תורה.

גלות האשכנזים

הם עמדו בתור לקופה הראשית. הוא היה איש נמוך עם זקן קצר לבן וכיפה שחורה. אני כבר מורה 50 שנה הוא אמר. ראיתי כבר הכל. הדור של היום יותר גרוע מהדור הקודם. היום ההורים משמיצים את המורים לפני התלמידים. פעם התלמידים כיבדו את ההורים. היום ההורים אומרים לתלמידים עזוב אותו. הוא מורה גרוע. אל תתייחס. כך הם אומרים. אולי ההורים של היום היו התלמידים של פעם? הציע השני. הם יודעים עם מי יש להם עסק וכך הם מתנהגים. לא, לא השיב הנמוך. הם פשוט תלמידים גרועים היום. אתה ספרדי נכון? פתאום אמר הגבוה. נכון השיב הנמוך. קראת את מגילת קהלת? שאל הגבוה. קצת, פה ושם ענה הנמוך. אם היית קורא את מגילת קהלת כל שנה כמונו האשכנזים היית רואה מה שאומר קהלת "אל תאמר מה היה שהימים הראשנים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה" (קהלת ז י). הנמוך סובב את הראש ופנה אל השלישי מתי כבר יבוא המשיח ויגאל אותנו מבין האשכנזים?