ברבאבא נולד בגינה

השיר ברבאבא של יורם טהרלב הוא אחד השירים החביבים עלי:

ברבאבא נולד בגינה
הוא גדל בין עצים וורדים
אך בגלל שהיתה לו צורה משונה
צחקו עליו כל הילדים.

הם קראו לו בלון מנופח
ותמיד לעגו לו כולם
בגלל זה התהלך הוא עצוב ומסכן
בלי חבר וידיד בעולם.

ברבאבא ברבאבא
אין כמוך בעולם
ברבאבא ברבאבא
אוהבים אותך כולם.

יום אחד הוא טייל בחצר
ופתאום – מי הופיעה מולו?
ברבאמא יפה, ברבאמא שחורה
מתאימה בדיוק בשבילו.

אז השניים עשו חתונה
והלכו לחופה יד ביד
ואלפי ציפורים שהיו בגינה
כך זימרו לכבודם פה אחד:

ברבאבא ברבאבא
אין כמוך בעולם
ברבאבא ברבאבא
אוהבים אותך כולם.

ונולדו לשניהם ילדים
ברביונים ששה או שבעה
זו היתה משפחה מאושרת מאוד
משפחה שכולה אהבה.

והיום הם עוברים בגינה
בשורה אחרי ההורים
ובלילה בלילה לפני השינה
הם נותנים נשיקה ושרים:

ברבאבא ברבאבא
אין כמוך בעולם
ברבאבא ברבאבא
אוהבים אותך כולם.

לברבאבא לועגים כל הילדים. ספר מודרני שנוצר אחרי הפרויקט של התקינות הפוליטית היה בוודאי מספר כיצד הילדים עברו שינוי של קבלת האחר כמו ברבאבא. אולם השיר ברבאבא נכתב בשנות השבעים כאשר הרעיון של תקינות פוליטית לא שלט ואולי גם לא הוכר, ולכן המשורר מסתפק בלספר לנו שבגלל זה הסתובב עצוב ומסכן בלי חבר וידיד בעולם.

המסקנה היא שלא תמיד אפשר לשנות וזה מה שהעולם יכול להציע. שיר חסר יומרות וחביב ביותר.

מודעות פרסומת

תלמיד חכם ראוי שילמד שלושה דברים

הגמרא במסכת חולין דף ט עמוד א מונה כמה דברים שראוי ללתלמיד חכם לדעת לעשות:

"ואמר רב יהודה אמר רב תלמיד חכם צריך שילמוד ג' דברים כתב שחיטה ומילה ורב חנניא בר שלמיא משמיה דרב אמר אף קשר של תפילין וברכת חתנים וציצית"

ברשימה הזו יש דברים שרווחים למדי, כמו שהגמרא עצמה אומרת לאחר מכן , כגון קשירת ציצית או ברכת חתנים. ודברים שפחות רווחים: שחיטה, מילה וקשר של תפילין (ואף כתב לשיטה שמדובר בכתב ספרי תורה, תפילין ומזוזות).

שחיטה:

בזמנו, שכן שלי שהיה איתי בידידות, אברך משי העמל בלימודי דיינות ובעל שאיפות אינטלקטואליות (הוא סיפר לי פעם שאת מורה נבוכים הוא יודע בעל פה וגם את קאנט קרא לא מעט) סיפר לי שהוא עושה קורס שחיטה. כשהסתיים הקורס שאלתי אותו מה למדת? ענה לי: לשחוט תרנגולת. אין ספק שליהדות חשוב גם מה מכניסים לפה ולא רק מה שמוציאים ממנו כפי שניסח זאת הרמב"ם ולכן הידע המעשי שמלווה גם בסיורים במפעלי מזון וכדומה הוא משמעותי לאלו הלומדים להיות מורי הוראה כדי שלא יגיעו למה שסופר על אברך שנלקח לסיור בבית מטבחיים וכאשר הציגו לפניו קורקבן קרא בהתפעלות עצומה: אז זהו הקורקבן הקדוש. ועדין ניכר היה שלא על זה חלם כאשר החל ללמוד בישיבה.

מילה:

מעמדם של המוהלים מבחינה חברתית קצת יותר גבוה משל שוחטים בחברה היהודית למרות שהפעולה די דומה. ההבדל בחומר משפיע. ועדין מילה איננה עניין נפוץ אצל מי שאינם מומחים בדבר. עם זאת לפחות אצלי במשפחה סופר על אביו של סבי ע"ה שהיה רב קהילה ולא מל אף ילד. כשנולדו לו חמשת בניו ביקש רשות מאשתו ומל את חמישתם כדי לקיים את המצווה בעצמו. ולאחר מכן שוב לא מל.

קשר של תפילין:

גם קשר של תפילין  הוא לרוב עניין של מומחים ועם זאת, דווקא כאן, יש חשיבות לתלמיד חכם, ובעצם לכל אדם, לדעת להקטין או להגדיל את הרצועה של ראש. הסיבה לכך נעוצה בהלכות תפילין. על פי התורה תפילין של ראש צריכים להיות מונחים בין העינים: "והיו לטוטפות בין עיניכם" (דברים יא יח,). עם זאת כבר התנאים הסבירו שלא מדובר על האף אלא באזור השיער מעל המצח. את זאת הם הוכיחו מהפסוק "ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים יד א) קרחת אפשר לעשות רק במקום שצומח משהו – במקרה הזה שיער. מכאן מוכח שבין עיניכם שייך רק במקום שהשיער צומח בו המכוון כנגד בין העינים. אם התפילין מונחות על המצח, המצווה לא התקיימה. עכשיו אפשר להבין מדוע חשוב לדעת לשחק עם הרצועות של תפילין של ראש. אם למישהו, החלק של הרצועות מהתפילין עד הקשר המקיף את הראש כמין חגורה או נזר, גדול מידי, התפילין ישמטו על המצח. אורך הרצועה צריך להיות מתחילת הגולגולת מעל השקערורית של העורף עד קצת לפני קו השיער כדי שהתפילין לא יעברו אותו. כאן יש שני סוגי קשירה הנהוגים בציבור קשר מרובע (אצל מיעוט האנשים) וקשר בצורת האות ד (אצל רוב האנשים). אצלי, למשל, הקשר מרובע ואני יודע לשחק עם הרצועות כדי להקטין או להגדיל אותו. בזמנו השתמשתי בידע הזה להקטין את הרצועות הן בשבילי, הן בשביל אבי, כדי שהתפילין לא ישמטו. את הקשר השני לא הצלחתי להבין עדין. ראוי לדעתי לכל תלמיד חכם להכיר את שניהם כך שבמידה ויראה מישהו שהתפילין שמוטות לו על מצחו שיוכל להקטין לו כדי שיקיים את המצווה כהלכתה.

האריה, המכשפה וארון הבגדים – הבגידה של אדמונד

הספר "האריה והמכשפה וארון הבגדים" של הסופר סי.אס.לואיס הוא הראשון בסדרת הפנטזיה נרניה. לאחרונה קראתי אותו שוב. כחלק מפתיחה של סדרת פנטזיה תפקידו של הספר הוא להציג את העולם המדומין אבל את זאת הוא עושה תוך שזירה של הכניסה לעולם של נרניה בבגידה של אדמונד והמאבק בין המכשפה לאריה. מבחינת ההתרחשות הגיאוגרפית הכל מתנהל בתוך ארון הבגדים ההופך לפיכך לתחנת מעבר בין העולמות.

בגידתו של אדמונד היא עניין חריג בספרי הפנטזיה. פה ושם מופיעים בוגדים בספרי הפנטזיה. לרוב הם לא חלק מהגיבורים. אדמונד, לעומת זאת, נשאר גיבור. פגום אבל גיבור. והדבר מזמין מחשבה.

אין ספק שהבגידה שקועה בתבנית הנוצרית של הספר אבל אדמונד לא בוגד באסלן אלא בלוסי ואת זה הוא עושה עוד מחוץ לנרניה כאשר שניהם חוזרים מנרניה ולוסי תולה בו את תקוותה לאושש את סיפור נרניה מול האחים הגדולים – פיטר וסוזן. אדמונד איננו טיפוס אמין כפי שמגלה השיחה עם הפרופסור. ועדין הבגידה שלו מהווה את אחד היסודות של הספר. כתוצאה ממנה המכשפה טוענת לזכות על אדמונד:

""יש ביניכם בוגד" אמרה המכשפה. כולם ידעו כמובן שהיא מתכוונת לאדמונד. "ובכן" אמר אסלן "הבגידה שלו לא היתה מכוונת נגדך". האם שכחת את הכישוף הגדול?" שאלה המכשפה "אתה הרי מכיר את הכישוף שהטיל הקיסר על נרניה בראשית הזמנים. אתה יודע שכל בוגד שייך לי כשלל המגיע לי על פי החוק, ושכל בגידה נותנת לי רשות להרוג""

אמנם נכון שאדמונד הלך וסיפר למכשפה על הפאון ולאחר מכן על אסלן אבל ברור שהוא לא בגד במישהו כפי שציין אסלן. איתרע מזלו של אדמונד והוא נתקל לבדו במכשפה הלבנה וכתוצאה מכך היה בצד שלה הבגידה האמיתית הייתה באחותו לוסי והיא התרחשה בכלל מחוץ לגבולות נרניה כפי שהספר מבהיר היטב:

"ברגע שפיטר שאל אותו את השאלה הזו, החליט בן-רגע לעשות את הדבר השפל והגועלי ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הוא החליט לבגוד בלוסי. אדמונד שלח בלוסי מבט מתנשא, כאילו הוא מבוגר ממנה בהרבה (ובעצם היה מבוגר ממנה רק בשנה אחת) ואז גיחך גיחוך קל ואמר, " כן , לוסי ואני שיחקנו – העמדנו פנים שכל הסיפור שלה על הארץ הנמצאת בארון הוא אמיתי. סתם בשביל המשחק, כמובן. אבל באמת אין שם שום דבר.""

אדמונד בוגד בלוסי. הוא גם בוגד בנרניה (שבה הוא ביקר למרות שהוא מכחיש, אליבא דלואיס) אבל את זה נניח רגע בצד. בגידתו בלוסי היא זו שמקנה עליו זכות בעיני המכשפה. המכשפה ואסלן יודעים שהוא בוגד ולכן למכשפה יש זכות עליו. יש כאן איזה שהוא ערבוב בין העולמות. אדמונד נחשב בוגד לא רק בעולם שלנו אלא גם בנרניה למרות שבפועל הבגידה לא התרחשה בנרניה. אינני אכנס כאן לפתרון שהספר מציע לבעיה (שברור משחזר את הסיפור של ישו אצל הנוצרים) אלא אתייחס לעניין עצמו. בשביל לואיס הבגידתו של אדמונד היא עיקר הספר והיא שמקנה לו את טעמו.

ציינו קודם שאדמונד, בוגד גם בנרניה ולא רק באחותו לוסי. אדמונד, לפי זה, הוא האדם המודרני הבוגד באפשרות של פנטזיה למרות שהוא יודע שהיא אמיתית. והבגידה בפנטזיה קשורה בבגידה באחותך שאיננה רק אחותך הביולוגית (כמו שלוסי היא בסיפור) אלא בגידה באחווה האנושית של בני אדם וחווה כפי שהספר מדגיש שוב ושוב.

במאמר מוסגר, בשביל לואיס, הנצרות היא פנטזיה ומכאן שהחילוניות המודרנית היא בגידה בנצרות שהיא מאמינה בה בסתר ליבה. אינני יודע אם האדם המודרני מאמין בנצרות בסתר כפי שטוען לואיס אבל דומני שמההבנה שהאדם המודרני בוגד ,בפנטזיה נמצא חלק מכוחו של הספר. הכוח של סדרת נרניה (שחוזר באופנים כאלו ואחרים בכל הספרים), הוא בהבנה הזו ששכחת הפנטזיה או הדחקתה היא בגידה, שאיננה שונה מהבגידה באחיך ובאחיותך. הבגידה בפנטזיה משקפת את אובדן המושגים של נאמנות וברית באינדיבדואליזם המודרני. מכאן הדרך לתופעות החברתיות העכשוויות היא קצרה. האדם המודרני מקדש את הבוגדנות, וכתוצאה מכך הוא לא מסוגל לנאמנות משפחתית, לאומית או אוניברסאלית.

מיכאל אנדה בספר "הסיפור שאינו נגמר" טוען שאנשים מחיים את הפנטזיה על ידי כתיבתה החוזרת אולם הפנטזיה נשארת ברובד הספרותי. אצל לואיס נדמה שהפנטזיה איננה רק עניין ספרותי אלא רובד הקיים כאן ועשיו. לולי זאת, המכשפה והאריה לא היו מזהים את בגידתו של אדמונד. אנו רק חושבים שאנו יכולים לנתק בין העולמות. למעשה הם מחוברים וממשיכים להיות מחוברים כל העת. הפנטאזיה מחיה אותנו וכך מזכירה לנו שוב ושוב את אותם מושגים שהמודרניות מנסה למחוק.

ילדים, רווקות ושפע אלוהי

בספרו הגדול "לידתה של אירופה" בפרק שחר אירופה מנתח ההיסטוריון הדגול רוברטו לופז (יהודי-איטלקי מג'נובה) את התפנית של אירופה במאה העשירית:

" האמת היא שאת המאורעות המשמעותיים ביותר של המאה העשרית אין למצוא בכרוניקות, והם גם אינם כרוכים באנשים ידועי שם. כדי לצפות בשחר אירופה שהחל עתה עולה ומפציע, עלינו לעזוב את הספרות הגבוהות של ההיסטוריה הפוליטית והאינטלקטואלית, ולרדת עד מקורות החיים עצמם… במאה העשרית כבר אין מקום לספקות: בספרד כבסין, בשבדיה כבמצרים, החלה האוכלוסיה צומחת במהירות. בני אדם הם החומר היסוד של ההיסטוריה; הגידול הזה, שנמשך ללא תנודות עד למחצית שהשניה של המאה השלושה עשרה ופסק לחלוטין רק במאה הארבע עשרה, גידול זה הינו הכוח המניע של כל המאורעות בימי הביניים. אין פירושו של דבר שהיה זה בהכרח  המאורע החשוב ביותר; אוניברסיטאות ותדרלות, פרלמנטים וערים, אלה, אפשר שהם משמעותיים הרבה יותר ממספר הלידות והמיתות, אך העליה החדה במספר האוכלוסין היתה ללא ספק הדחף העיקרי שאיפשר את כל התוצאות האחרות." (עמ' 137)

'בני אדם הם החומר הגלם של ההיסטוריה' מסביר לנו רוברט לופז וכאשר אין בני אדם, או כשלא מולידים בני אדם, אין היסטוריה ואין גם מה שנגזר מההיסטוריה כמו קידמה (טכנולוגית ומוסרית). ילדים הם מטילי אימה. אין מי שחש את זה או ביטא זאת בחריפות יותר מאשר קוהלת:

"יח ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש שאניחנו לאדם שיהיה אחרי יט ומי יודע החכם יהיה או סכל וישלט בכל עמלי שעמלתי ושחכמתי תחת השמש גם זה הבל כ וסבותי אני ליאש את לבי על כל העמל שעמלתי תחת השמש כא כי יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת ובכשרון ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו גם זה הבל ורעה רבה" (פרק ב)

ועם זאת ילדים גם נושאים בחובם הבטחה; המציאות היא דינמית. דברים משתנים ומתפתחים והילדים יגדלו ויעשו דברים שלא נשער אותם. בנקודה זו למרות כל אהבתי לקהלת אני חש שיש בדבריו גאווה. מין אמונה שאיתו נגמרת ההיסטוריה; היא רק מתחילה.  ועם זאת יש אמת בדבריו. הנה מישהו שחשוב לך ואין לך שליטה עליו.  את/ה תלכ/י לבית עולמך והוא יתנהל בכוחות עצמו. ועם זאת, דווקא בגלל הנקודה הזו ילדים משחררים אותך. לא על כל דבר יש לך שליטה. ילדים מבטאים את הזרימה של ההיסטוריה ולכן את האפשרות של קידמה. ההיסטוריה נמשכת ולכן יש מה לשפר. עולם שאין בו ילדים הוא עולם שאין בו בני אדם המהווים את חומר הגלם של ההיסטוריה כדבריו של לופז, ולכן הוא עולם שאין בו היסטוריה. זהו עולם של אינדיבדואלים אטומים המצויים בתוך מונאדות כפי שהגדיר זאת לייבניץ. המוסריות שלהם מתבטאת בשחרור עצמי של כל התשוקות שלהם בלי מחויבות להמשך הקיום האנושי.

את העולם הזה שרטטה הסופרת איין ראנד בספריה ובמיוחד בספר כמעין המתגבר. לכאורה, השמאל חולק עליה, אבל כיון שהשמאל מחויב להפסקת ילודה אין הבדל גדול, למעשה, בין מה שהיא מציעה לבין ההתנהלות שלו בפועל. את ההבדל ניתן אולי לראות בכך שהיא מבינה שההיסטוריה וקידמה הם פונקציה של ילודה והיות והיא נגד ילודה כגורם המשעבד את החופש האנושי (ובמיוחד הנשי) היא גם לא מכירה בקיום ההיסטוריה והקידמה. ואילו השמאל ממשיך להאמין בהם באופן כוזב למרות שבפועל אין הבדל בינו ובינה כפי שהיא טורחת לעקוץ שוב ושוב. ילודה, ואימהות כפועל יוצא של ילודה, הם אם כל חטאת בעיני ראנד. בספר, אין מישהי המושמת ללעג יותר גדול מאשר אימו של פיטר קיטינג אשר המחויבות שלה כלפיו מוצגת שוב ושוב כשתלטנות בלתי נסבלת. את שאר הגיבורים היא מציגה באופן עקבי כחסרי אימהות. אימה של דומיניק פרנקון נפטרה בצעירותה, רוראק בא מרקע לא ברור. הוריו של אליסרוות' טוהי לא מוזכרים וגייל וונדהד בנה את עצמו מילדות. כל הדמויות מוצגות בלי אימהות וגם בלי ילדים. החירות של הגיבורים מושכת עד שקולטים את הנביבות שלה. דומיניק פרנקון לא נכנסת להיריון מפיטר קיטניג למרות שהם מותארים כמקיימים יחסים ועלילת הספר מתנהלת בשנות השלושים כשעדין לא גילו אמצעי מניעה. האם העלילה יכלה להמשיך באותה מידה אם היא הייתה נכנסת להיריון מפיטר קיטניג ? איזה מביך להיגרר עם ילד של פיטר קיטינג ואולי להשמין, כתוצאה מההיריון, כמו שקורה באופן טבעי לחלק מהנשים בהריונות. האם היא יכלה להיות המודל המושלם לחירות האדם כפי שהיא מוצגת בספר, אם היא הייתה משמינה  והופכת לבן אדם נורמאלי (שבעלה אוהב אותה בלי לדרוש ממנה להיות מודל החירות בעולם)? המוסר של איין ראנד מתאים ככפפה ליד לעולם שלנו המערבי, שבו נשים לא מתחתנות ולא מביאות ילדים, ושבה יחסי מין מנותקים לגמרי ממהקשר פריה ורביה. רק דבר אחד חסר בעולם הזה: עתיד. עולם ללא ילדים הוא עולם ללא עתיד, ללא היסטוריה ולכן גם ללא קידמה. המוסר השולט בו הוא מוסר של פיתוח הדוניסטי של הנאות הפרט בלי נכונות לקבלת מחויבות כלפי ילדים. הביקורת של ראנד על השמאל – המציג את עצמו כמאמין בקידמה בעודו כופר בה בלאט – מדויקת לחלוטין אולם העובדה שראנד כנה יותר מהשמאל לא הופך את המוסר שלה לטוב יותר.

בסופו של דבר, ההדוניזם של ראנד הורג את ההמשכיות האנושית ואת האמונה בחיוב של הקיום האנושי באשר הוא באופן המנותק מהאינידבידואל עצמו. כתוצאה מכך אין מקום לקידמה או לדאגה אמיתית לעתיד שכן אין עתיד; האנושיות נמצאת בזרימה, בהמשכיות. ובהקשר זה נדמה שאין יותר טוב מלצטט את הרב פרומן זצ"ל:

"בעיני, הענין הרוחני של הזוהר ושל רבי נחמן הוא אותו עניין: להעביר אותנו מעולם העובדות לעולם השפע. אפשר לראות את העולם הזה כמורכב מעובדות – בית, הרים, אנשים וכן הלאה. אבל אפשר לתפוס את העולם לא כעומד בפני עצמו אלא כנהר של זרימה אלוהית. שפע שזורם ממנו. והשפע האלוהי מופיע בצורה הטובה ביותר במובן של דורות – האבא, הבן והנכד. זרימת הדורות. אם אתה עוצר את השפע הזה ולא מתחתן, אתה קוטע את הזרימה. לכן, בזוהר הרווקות היא החטא בה" א הידיעה" (חסידים צוחקים מזה עמ' 11).

החללית בראשית עלתה רק 95 מיליון דולר!

לפי מה שהתפרסם בערך החללית בראשית בויקפדיה החללית בראשית עלתה די בזול. למעשה מאד בזול ביחס לחלליות אחרות שנשלחו לירח. ההישג הזה הזכיר לי קטע שקראתי בזמנו בספר "המוסד השמימי" של איזיק אסימוב, מהנאום של הובר מאלו – אחד משני הגיבורים הגדולים של הספר יחד עם סלבור הארדין – שאני רוצה להביא:

"הקיסרות הייתה מאז ומעולם ממלכה של משאבים עצומים. הם חישבו כל דבר בקנה מידה של כוכבים שלמים, של מערכות כוכבים, של סקטורים גלאקטיים. המחוללים האטומייים שלהם ענקיים משום שדרך המחשבה שלהם ענקית.

אבל אנחנו – אנחנו, המוסד הקטן, העולם היחיד החסר כמעט לגמרי מתכות – נאלצנו לעבוד אחרת. המחוללים האטומיים שלנו נבנו בגודל של בוהן משום שלא יכולנו להרשות לעצמנו לבזבז יותר מתכת.נאלצנו לפתח טכניקות חדשות ושיטות חדשות – טכניקות ושיטות שאותן אין הקיסרות יכולה להפעיל משום שכבר עברה את הקו האדום בנפילתה וכבר אינה מסוגלת לפיתוח מדעי רציני.

למרות שיש להם מגינים אטומיים ענקיים שדי בהם כדי להגן על ספינה, על עיר, אפילו על כוכב שלם – לא הצליחו מעולם לבנות שדה כוח שיגן על אדם יחיד. כדי לספק אור וחימום לעיר בנו מנועים אטומיים בני שש קומות – ראיתי אותם – בעוד שהמחולל שלנו לאותה מטרה ממלא בקושי חדר. וכשסיפרתי לאחד המומחים האטומיים שלהם שמיכל עופרת בגודל אגוז מכיל מחולל אטומי, כמעט ונחנק מזעם ותדהמה.

וכיום הם עצמם אינם מבינים כיצד פועלים הענקים שלהם. המכונות פועלות אוטומטית, דור אחרי דור, וההשגחה עליהן עוברת בירושה מאב לבן – אלא שהמשגיחים לא יידעו מה לעשות אם תשרף שפופרת אחת בכל המבנה העצום הזה" (עמ' 182).

אני מצרף קישור לתיאוריה של אלי אשד הטוען שההשראה למוסד היתה לא אחרת מאשר המפעל הציוני ועליית תלמידי הגר"א.