השבת והמרחב הציבורי

דני אורבך פרסם פוסט המסביר מדוע חרדים וחילוניים לא יכולים לגור ביחד. האשמים הם החרדים שבכמות מסוימת באוכלוסיה בשכונה מתחילים להציב מחסומי שבת נגד מכוניות בכבישים בשכונה. הגבתי לטור שלו תגובה שמהר מאד התגלגלה לדיון על הכללה נגד חילונית שהכנסתי פנימה לתגובה. ועם זאת היה דומה לי שהעמדה שלי לא הובנה ולכן הוספתי תגובה נוספת שמבהירה את העמדה שלי שאותה אני רוצה לפרסם כאן:

הטיעון שלי הוא נגד הזהות של חרדיות עם מחסומי שבת ושל חילוניות עם נסיעה בשבת שיוצר אורבך בפוסט שלו. אפריורית ניתן לתאר חילוניות שבעד מחסומי שבת כי היא רוצה פעם בשבוע למנוע את השתלטות הרכבים הממונעים על המרחב הציבורי. ניתן גם לתאר חרדיות שחיה יפה עם רכבים אוטונומיים בשבת הנוסעים על בטריה שמוטענת מפאנלים סולריים ופועלים על שעון שבת. אין כאן בעיה הלכתית רשמית לכאורה ובמצב הזה למה לא להשתמש?
מהיכרותי עם החברה החרדית סביר להניח שלא יהיה להם בעיה ומכאן ניתן להסיק שזה לא הצביון של השבת שגורם להם לשים מחסומי שבת אלא חוסר הכבוד למחללי השבת. מכאן המקום של הפוסט שלי נגד האלימות החרדית.
מצד שני ההנחה של כותב הפוסט הנוכחי היא שחילוניות לא יכולה לחיות עם מחסומי שבת. עקרונית היא לא יכולה. עם זה אני לא מסכים. היו זמנים שחילונים תבעו את סגירת המסחר בשבת. היום נראה כאילו התמיכה במסחר בשבת היא חלק מהזהות החילונית (להוציא אבשלום בן צבי הסוציאליסט האחרון). מה הקשר?
למעשה גם מבחינה הלכתית טהורה מסחר בשבת איננו עובר על שום איסור מלאכה מן התורה. איסור מסחר בשבת נמצא אולי בציווים כלליים כמו "קדושים תהיו" (ויקרא יט א) כפי שמפרש זאת הרמב"ן או בציווי "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ ז). בפועל מסחר אסור בשבת מדברי סופרים. זה פשוט לא שבתי לעשות מסחר בשבת. לא מדובר כאן באיסור מהתורה אלא בקביעה ערכית תרבותית. השבת שלנו לא צריכה להיות יום צרכנות. היא צריכה להיות יום נופש ("וינפש בן אמתך והגר" – שמות כג יב). יום מנוחה ("למען ינוח שורך וחמורך" – שם).
לטעמי את אותה קביעה ערכית נגד מסחר בשבת אפשר להפעיל נגד נסיעה בשבת. המכונית הפרטית לא צריכה להשתלט על המרחב הציבורי. תנו לילדים להנות מהכביש.

שבת בשביל ילד בשכונה חרדית היא גן עדן. אין מכוניות בכביש. אפשר להתרוצץ ולרוץ בלי חשבון. בערב שבת ובשבת אחרי צהריים גדודים של נערות נעמדות על הכביש עם חבל ומקפצות בנחת. אפשר לשחק בכדור בלי לחשוש ממכוניות. זו איכות חיים אחרת. חילוניים נפגשים בה פעם בשנה ביום הכיפורים. אצל חרדים זה מידי שבת בשבתו.
בשכונה חילונית לעומת זאת שבת היא פחד נפשות. מכוניות תקועות בכל פינה כולל על המדרכות. אי אפשר ללכת בנחת. אי אפשר לשחק בנחת. בנו אצלנו מדרכה רחבה שמתפקדת כטיילת לכל הבניינים הגבוהים סביבה. בגלל תכנון לקוי לא הפרידו את המדרכה מהכניסה לחניות על ידי גשרונים וכדומה. כתוצאה מכך כל אלו שנוסעים בשבתות חונים על המדרכה שבכניסה לבניינים. ילדים שחוזרים מהגינה ורצים קדימה נמצאים בסכנת נפשות על ידי כל חילוני שמפעיל את הרכב ונוסע בשבת. איזו מין חוויה של שבת זו? 

דווקא תחבורה ציבורית במקומות מוגדרים שאינם חלק מהשכונות נשמעת לי עניין נחמד. משפחות מבני ברק או מפתח תקווה יעלו על הסעה אוטונומית המופעלת עם בטריות המוטענות מפנאלים סולריים ויסעו לפיקניק ליד הים או בירקון בשבת. אפילו איסור תחומין אין כאן. איזה יופי.
זה בכלל לא קשור לשאלת האמונה הדתית שלנו אלא לצורה שאנו רוצים שהשבת תתפוש במרחב הציבורי; האם יום צרכנות שבו הרכב הממונע שולט במרחב הציבורי או יום מנוחה ונופש שבו המרחב הציבורי פתוח להולכי רגל ותחבורה ציבורית מחוץ לשכונות?

האם ההסכם עם המורים עוקר את הזהות היהודית?

אחד הכותבים בטוויטר שאני נהנה לעקוב אחריהם זה התמנון האיטר. לאחר פרסום ההסכם עם ארגוני המורים טרח תמנון להביע את דעתו על ההסכם:

והמגיבים שם החרו את דעתם בתיאור המגמה הסופית של לפידסיטן – הקולוניה הגרמנית במזרח התיכון. ללא יהדות וללא מסורת.

ואחרי שהרהרתי בדבר כבר מאז הפעם הראשונה שהוא הציע את התזה שלו הגעתי למסקנה שאינני מזדהה עם הדברים. לא בענין לג בעומר אך גם לא בעניין יום כיפורים. בעניין לג בעומר קשה לי להזדהות לא עם זיהום האוויר האיום והנורא של המדורות וגם לא עם ביטול בית הספר למחרת. בהעדר לימודים הלילה הופך לליל בטלה ושממון שעליו אומרת המשנה באבות "הנעור בלילה הרי זה מתחייב בנפשו". קשה לי גם להזדהות עם החמסנות של ארגוני המורים שחמסו לעצמם עוד יום חופשה על חשבון ההורים. בצעירותי לג בעומר היה יום לימודים רגיל ועדין היו מדורות. ההפיכה שלו לקודשי האומה שעליה נסמכת הזהות היהודית לא עושה לי את זה. מי שרוצה שירד בלילה של לג בעומר למטה, יזרוק זרד למדורה לכבוד ההילולה של רבי שמעון ויחזור הביתה. לא צריך יותר.

ומה עם יום כיפור? גם זה לא כל כך מפריע לי. הנוכחות של יום כיפור במרחב הישראלי היא גם ככה כל כך חזקה שמי שנשאר בארץ לא יכול לברוח ממנה. וכמה אפשר לטוס לחו"ל? מתישהו נשארים וחווים. הלוואי שכל שבת תהיה ככה במרחב הישראלי.

ומה עם סוכות? כאן אני בהתלבטות. מהמגיבים על הבלוג אני למד שחג שאיננו במסגרת של מערכת החינוך איננו מוכר בכלל. לכאורה החופש בין יום הכיפורים לסוכות יגרום להשתכחות סוכות מהציבור הישראלי. גם ככה הלחצים של בניה לגובה ומרפסות מתחת מרפסות – הפסולות בהלכה לבניית סוכה לאור הדרישה שהסוכה תהיה מתחת כיפת השמים – דוחקים לאט לאט את החג החוצה. מצד שני עד כמה תוכל מערכת החינוך לתת קביים אם דברים לא מחזיקים את עצמם? דברים צריכים לדבר בעד עצמם. זה נכון ללג בעומר. זה נכון ליז בתמוז. זה נכון גם ליום כיפורים וסוכות.

ונקודה אחרונה. קל להשמיץ את ליברמן אבל צריך גם לראות את ההקשר. בעולם שבו ארגוני המורים חומסים וחומסים בעוד הממשלות בעבר שותקות ומעלימות עין בבטלנות או באדישות, זעקות החמס לא יעשו רושם כאשר בא מישהו וכן מנסה להתמודד עם המערכת החמסנית הזו. היו לליכוד 12 שנה לעשות יותר מול ארגוני המורים. הוא לא טרח לעשות.

דמיון חומרי – אומנות ישראלית עכשווית

הלכתי לראות את התערוכה דמיון חומרי – אומנות ישראלית עכשווית – במוזיאון תל אביב. זה היה בעקבות מאמר ביקורת חיובי באתר ערב רב. כבר הלכתי לתערוכה בעקבות המלצה שלהם ומאד נהנתי. מדמיון חומרי נהנתי פחות. אולי זה לא הוגן ללכת לתערוכה הזו בעקבות צפייה ביצירות של רנואר ומארק שאגל אבל התחושה היא שהאומנות הישראלית אפילו לא מנסה לעמוד בתחרות. ועם זאת עלו לי כמה תובנות בעקבות הביקור וההשוואה הזו.

ראשית מבחינתי יצירה אומנותית צריכה לדבר בעד עצמה. היא צריכה לעורר את ההשתאות. אם אין השתאות אין אומנות. יכול להיות שיצירה היא חלק ממכלול שלם אבל אז המכלול הוא היצירה האומנותית. אם יצירה היא לעצמה אז אני כצופה צריך לכל הפחות להבין מה יש ביצירה שהוא מעבר לגוש סתמי ולא ברור שמבחינתי אני מוכן לקבל בתיקיית יצירות של הילד בגן. ולא, הכותרת כשלעצמה שנתן האמן או האוצר במוזיאון זה לא מספיק.

גם הגיוס של האומנות לפוליטיקה נותן טעם לפגם. השילוב בתערוכה של יצירה המשלבת את דגל אש"ף, דגל שמבחינתי מסמל את הרצון לרצוח אותי ואת יקיריי (גם אם רצון זה נמנע מסיבה טכנית או תחשיבית כלשהי), יש בו טעם לפגם. נראה גם שמרבית הציורים האותנטיים מגיעים מציירים ערביים. האם האוצר לא מעריך יצירות אותנטיות יהודיות או שפשוט אין יצירות אותנטיות יהודיות?

המחשבה שהאוצר מצדיק את היצירות כחלק מרעיון כללי היא משונה מאד ולמעשה לא משכנעת. ממה נפשך? אם היוצר משרת את האומנות אז האומנות צריכה לדבר בעד עצמה ואם צריך את היוצר כדי לתת פשר לאומנות אז מה תפקידו של האמן? השאלה הזו נכונה גם לאמן עצמו. אם אין משהו ביצירה שידבר בעד עצמה העובדה שליוצר יש כותרת של 'אמן' לא הופכת את היצירה לאומנות. ולכן עולה השאלה מהי אומנות שמצדיקה את עצמה?

לפני כמה שנים הלכנו למוזיאון ישראל והילד בן 4 נתקל בפסל של רודן והוא פלט משפט בסגנון זה יפה או משהו כזה. באותו רגע ידעתי שהביקור הצדיק את עצמו (חוץ מזה שלביקור באגף הארכיאולוגי היו תוצאות פסיכולוגיות לא מוצלחות בדמות סיוטים על שלדים ומומיות). יש משהו באומנות שמצליח לחלץ או להנכיח משהו מתוך המציאות. יש כאן עניין אפלטוני או אריסטוטלי של הנכחת הצורה תוך ניתוק מהחומריות הקיימת. מהסיבה הזו החשש של ציירים מאובדן הרבלנטיות בעקבות הצילום נעלם. מבחינה כלכלית באמת אי אפשר להתפרנס מציור כמו שהיה ניתן עד המאה ה19 אבל מבחינה אמנותית יש עדין טעם בציור. לא מתחכם. לא מתהדר בנוצות אחרות לא רלבנטיות. ציור כמו שהיה עד היום.

בתערוכה לא היו הרבה ציורים או פסלים. היו שם לא מעט גושים לא ברורים ורק מסיבה זו היא הייתה מאכזבת. ועם זאת הייתה בה תמונה אחת מוצלחת בשם דיוקן עצמי על רקע ירוק (אפשר לראות אותה כאן). מה שיפה בתמונה שברור שהגזרה של הבגדים היא עכשווית. התמונות של רנואר ושגל הן מהממות אבל הגזרה של הבגדים מתארת מציאות אחרת. מציאות זרה. חסר לנו צייר שיצייר אותנו כמות שאנחנו. עם הטייטסים והטישרטים. הג'ינסים, החולצות המכופתרות, כפכפי אצבע ועוד. עד כמה שהאופנה המקומית של נשים קצת משונה לי אין ספק שהיא קיימת. העולות הצרפתיות מצייתות בבירור לקוד אופנתי אחר. ואת הממשות הזו צריך לצייר (יחד עם הבתים, המכוניות ועוד). ואת הממשות הזו צריך לחבר לסיפורים היסטוריים, מהתנ"ך, מההיסטוריה היהודית, מההיסטוריה העולמית ועוד. איפה הצייר שיעשה זאת? בלי יומרות אומנותיות משונות. שיצייר את המציאות של חיינו כפי שהיא.

הרב קוק מול רבי נחמן

לפני עשר שנים בבחירות לרבנות הראשית ישיבת הר המור התנגדה מאד לבחירתו של הרב דוד סתיו. בו בזמן התפללתי עם אברך חשוב בהר המור (היום הוא כבר יותר מאברך). בוקר אחד הראתי לו את הסיפור מאבניה ברזל בפוסט הקודם ושאלתי אותו למה הם רודפים את הרב סתיו? הוא ענה שהוא רוצה לחשוב על תשובה.

למחרת פגשתי אותו דוחף את הבן שלו בעגלה לגן והוא ענה לי את התשובה הקוקניקית המדויקת "לפעול עם אל". אנחנו צריכים לפעול. אקטיביזם, ציונות, הגשמה. אנחנו לא נותנים לדברים לקרות לבד. אנחנו עושים עם אל.

והאלוהים יבקש את הנרדף

כְּשֶׁחָזְרוּ מִקְּבוּרַת מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל, וְלִבָּם הָיָה מָלֵא דְּאָגָה מִי יִהְיֶה אַחֲרָיו הַמַּנְהִיג, וּבֵינֵיהֶם הָיָה אֶחָד מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, הָר' נַחְמָן פֶּסַח'לִיס, וְהוּא הָיָה בֶּאֱמֶת חָסִיד וִירֵא שָׁמַיִם, אֲבָל טָעוּת נִזְרְקָה בּוֹ שֶׁהוּא מֻרְשֶׁה לְמַנְהִיג לְאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, לִמְמַלֵּא מְקוֹם מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל. וּבְכֵן הָיָה מְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אָז דִּבְרֵי נִחוּמִים לְבַל יִדְאֲגוּ, וַה' לֹא יַעַזְבֵם (וְאֵינָם יוֹדְעִים אָז כַּוָּנָתוֹ). וְאַחַר כְּשֶׁסִּפֵּר הָר' נַחְמָן טוּלְטְשִׁינֶר זַ"ל, שֶׁמּוֹהַרְנַ"ת זַ"ל קֹדֶם הִסְתַּלְּקוּתוֹ אָמַר, הָעִקָּר הִתְקַשְּׁרוּת לְהַצַּדִּיק. "לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֶת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ". אָמַר עַל זֶה הָר' נַחְמָן פֶּסַחְ'ילֶס הַנַּ"ל שֶׁכַּוָּנַת מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל הוּא עָלָיו. וּבְכֵן הִתְחִיל לְהִתְגַּדֵּל כְּדֶרֶךְ הַמְפֻרְסָמִים, וּבָנָה לוֹ בִּבְרַסְלֶב בֵּית הַמִּדְרָשׁ מְיֻחָד בִּשְׁבִילוֹ וּבִשְׁבִיל אֵיזֶה אֲנָשִׁים שֶׁנִּמְשְׁכוּ בְּטָעוּת אַחֲרָיו. וְכֵן בְּשָׁנָה זוֹ נָסַע לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, וְחָזַר לְבֵיתוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְכַמּוּבָן שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִשִּׂיג אֵיזֶה מַדְרֵגָה גְּבוֹהָה וְזָכָה לְמֹחִין דְּגַדְלוּת. וְהוּא הָיָה יוֹדֵעַ לִתְקֹעַ שׁוֹפָר, וּבְכֵן פָּעַל אֵצֶל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ שֶׁהוּא יִהְיֶה הַבַּעַל תּוֹקֵעַ שָׁנָה זוֹ בְּאוּמֶאן. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה עָלָה עַל הַבִּימָה לִתְקֹעַ, וְאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ כְּבָר הָיוּ בַּמִּקְוֶה וְגָמְרוּ כָּל מַה שֶּׁאוֹמְרִים קֹדֶם הַתְּקִיעוֹת, וְהוּא זֶה עַתָּה הִתְחִיל לוֹמַר הַזֹּהַר שֶׁקֹּדֶם הַתְּקִיעוֹת, וּבֶאֱמֶת מֵעֹמֶק הַלֵּב בְּקוֹל וּבְכִי בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ וּמִלָּה בְּמִלָּה, אֲבָל מֵאַחַר שֶׁכָּל הַצִּבּוּר הָיוּ כְּבָר מוּכָנִים לִשְׁמֹעַ הַתְּקִיעוֹת, וְעוֹד לָהֶם לְבַלּוֹת זְמַן רַב עִם תְּפִלַּת הַמּוּסָף כְּמִנְהַג אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ בְּאוּמֶן בְּיוֹם הַדִּין, וּבִפְרָט בַּדּוֹר הַקּוֹדֵם. וּבְכֵן הָיָה מַטִּיל בָּזֶה עַל הַצִּבּוּר טִרְחָה יְתֵרָה, וּבְכָל זֹאת מֵאֵימַת יוֹם הַדִּין לֹא נִמְצָא אָז מִי שֶׁיַּרְהִיב עֹז בְּנַפְשׁוֹ לְהַפְרִיעַ לוֹ שֶׁיְּבָרֵךְ וְיִתְקַע. וַאֲפִלּוּ הָר' נַפְתָּלִי זַ"ל שֶׁחַי עוֹד אָז, וְהוּא הָיָה אָז הַגָּדוֹל וְהַזָּקֵן שֶׁבְּאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ תַּלְמִיד רַבֵּנוּ זַ"ל, וְהוּא הָיָה בְּטִבְעוֹ קַפְּדָן, בְּכָל זֹאת מֵאֵימַת יוֹם הַדִּין שָׁתַק לְדָבָר זֶה וְלֹא אָמַר כְּלוּם. כֻּלָּם סָבְלוּ וְהִמְתִּינוּ עַד שֶׁגָּמַר אֶת אֲמִירַת הַזֹּהַר, בֵּרַךְ אֶת הַבְּרָכָה, נָתַן עַל פִּיו אֶת הַשּׁוֹפָר מַתְחִיל לִתְקֹעַ, וְאֵין קוֹל תְּקִיעוֹת. עָשָׂה כָּל הַפְּעֻלּוֹת לָזֶה וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִתְקֹעַ. עַד שֶׁהַצִּבּוּר רָאוּ וְעַל פִּי שֻׁלְחָן עָרוּךְ כְּבָר כִּמְעַט גָּדוֹל הַהֶפְסֵק מֵהַבְּרָכוֹת לְהַתְּקִיעוֹת. וְשָׁם הָיָה אֶחָד מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ הָר' מֵאִיר בְּלֶכֶער מִבְּרַסְלֶב וְיָדוּעַ הוּא לְאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ לְתוֹקֵעַ אָמָּן, עַל כֵּן צִוּוּ עָלָיו שֶׁיֵּלֵךְ לִתְקֹעַ. וְהוּא הָיָה לַמְדָן וְיָדַע שֶׁאֵין מְסָרְבִין לְהַצִּבּוּר, וְעָלָה עַל הַבִּימָה. וּבָרֶגַע שֶׁנָּתַן הַשּׁוֹפָר לְפִיו הִתְחִיל לִתְקֹעַ וְתָקַע כָּל הַתְּקִיעוֹת עַד גְּמִירָא. וְכָל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ הָיוּ שְׂבֵעֵי רָצוֹן. וּמֵאָז הָיָה כָּל יְמֵי חַיָּיו לְבַעַל תּוֹקֵעַ בְּאוּמֶאן אֵצֶל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ. בְּכָל זֹאת לֹא נָפַל הָר' נַחְמָן פֶּסַחְ'לֶיס הַנַּ"ל בְּדַעְתּוֹ, וְאַדְּרַבָּא הִגְדִּיל עוֹד יוֹתֵר בְּעֵינָיו, וְהָא רְאָיָה שֶׁהַשָּׂטָן כָּל כָּךְ מִתְגָּרֶה עָלָיו. בְּקִצּוּר אֲמָרִים שֶׁהַנְהָלוֹתָיו בְּדֶרֶךְ הַמְפֻרְסָמִים הָיָה לְמוֹרַת רוּחַ כִּמְעַט לְכָל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, וּבִפְרָט לְאַנְשֵׁי אֱמוּנָה בְּדַעַת. וּבְכֵן נִמְצְאוּ אֲחָדִים שֶׁיָּדְעוּ שֶׁאִם הָר' נַחְמָן טוּלְטְשִׁינֶר זַ"ל יַתְחִיל לְרָדְפוֹ יִהְיוּ דְּבָרָיו נִשְׁמָעִים וּלְבַטְּלוֹ. וּבְכֵן פָּנוּ אֵלָיו וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ מַדּוּעַ הוּא אַדְּרַבָּא שׁוֹתֵק לָזֶה, עַל זֶה אָמַר לָהֶם אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁאֱלֹקִים יְבַקֵּשׁ אֶת הַנִּרְדָּף וַאֲפִלּוּ צַדִּיק רוֹדֵף אֶת הָרָשָׁע. בַּארֶעכִינְט אַייךְ וֶועל אִיךְ זַיין דֶּער רוֹדֵף אוּן עֶר דֶּער נִרְדָּף, אִיךְ פַארְגִין אִיהְם גָּאר נִיט אַז אִיךְ זָאל זַיין דֶּער רוֹדֵף אוּן עֶר דֶּער נִרְדָּף [תַּחְשְׁבוּ לְעַצְמְכֶם אַנִי אֶהְיֶה הָרוֹדֵף וְהוּא יִהְיֶה הַנִּרְדָּף, אֵינִי רוֹצֶה לָתֵת לוֹ זְכוּת זוֹ שֶׁהוּא יִהְיֶה הַנִּרְדָף וַאֲנִי הָרוֹדֵף]. סוֹף דָּבָר שֶׁעִם הַזְּמַן מֵאֵלָיו נַעֲשָׂה בָּטֵל וּמְבֻטָּל. וּלְבַד הַטָּעוּת הַזֶּה הָיָה בֶּאֱמֶת חָסִיד וִירֵא שָׁמַיִם, וּכְבָר אָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁל הַכְּשֵׁרִים בְּוַדַּאי הוּא דִּבּוּק – וְהָאֱמֶת קַיָּם לָעַד:

(אבניה ברזל סו רבי שמואל הורביץ)

סבתא יונה מנס ציונה/דתיה בן דור

לסבתא יונה מנס ציונה יש חמישה נכדים
הנכד זיו גר בתל אביב
הנכד חיים גר בירושליים
הנכדה רימונה גרה בדימונה
הנכדה הדסה גרה בסאסא
והנכד אלון גר באשקלון

כל השבוע נוסעת סבתא יונה לטייל ברחבי ישראל
וביום שישי סבתא יונה אינה נוסעת לשום מקום
ביום שישי כל הנכדים נוסעים לנס ציונה
לבקר את סבתא יונה

הנכד זיו בא מתל אביב
הנכד חיים בא מירושליים
הנכדה רימונה באה מדימונה
הנכדה הדסה באה מסאסא
והנכד אלון בא מאשקלון

וכלם נשארים אצל סבתא יונה עד מוצאי שבת.
וביום ראשון שוב מתחיל לסבתא שבוע נחמד, ביום ראשון היא נוסעת לתל אביב…………

השיר הלולאתי הזה חביב מאד על הילדים (פעם חזרתי על הלולאה 10 פעמים).

יש שתי נקודות בשיר שכדאי לשים לב. הראשון השם סבתא יונה שכבר איננו נפוץ כל כך (במקור דרך אגב יונה היה שם של זכרים ולא של נקבות).

הנקודה השניה שהיה ברור לשיר שאם באים לסבתא ביום שישי אז נשארים עד מוצאי שבת.

אהבת חינם

פתחתי את הבלוג במוצאי שבת וגליתי ויכוח מעניין. גריזלדה תוקפת את קמיליה על שנתנה לייק לפוסט של דני אורבך. קמיליה בתגובה טוענת שיש כאן טעות. היא לא נתנה לייק לפוסט. היא לא רואה את עצמה כשמאלנית ובכלל היא לא חושבת שהיה על מה להתדיין עם דני אורבך. גרזילדה עצמה לא נתנה דין וחשבון מדוע היא עוקבת אחרי דני אורבך. אם הוא באמת היה פסול לבוא בקהל לא הייתה עוקבת אחריו. בזמנו הייתי קורא בלוגר אמריקאי ימני קיצוני אנטי פרוגרסיבי. אולם יום אחד נתקלתי בפוסט אנטישמי שלו ובאותו רגע העניין שלי באותו בולגר נעלם. אף אחד לא מכריח אותך לקרוא כותבים. אם קוראים אותם כנראה שיש בהם עניין. למרות הירידות על דני אורבך גריזלדה כנראה סבורה שאורבך מעניין מספיק כדי לעקוב. לי עצמי לא מפריע לתת לייקים לדני אורבך וגם נתתי לפוסט המדובר. ואני רוצה להרחיב בעניין.

מכתם מפורסם של הרב קוק אומר כשם שבית המקדש חרב על שנאת חנם כך הוא יבנה מחדש על אהבת חינם. על ציטוט דומה של הרבי מוויז'ניץ' לפיו עדיף להיכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם העיר הרב מיכאל אברהם שהוא מעדיף לא להיכשל בשניהם. לכאורה הרב מיכאל אברהם צודק, גם אהבת חינם היא כשל (עדיף לאהוב מסיבה אמיתית ולא מחינם) ועם זאת חושבני שבמכתם הזה יש יותר מאשר כשל שאותו אני רוצה לפרש בעקבות הרב צבי יהודה הכהן קוק ויחסו להרצל.

אחד הדוגמאות הרווחות בפולמוס החרדי נגד הציונות נמצא ברעיון שכתב הרצל ביומן שבו הוא מציע כי פיתרון לבעיית היהודים יושג על ידי התנצרות כללית של היהודים. החרדים משתמשים בדוגמא הזו כדי להראות כיצד הציונות היא רקובה מהיסוד וכל עניינה להסיט את עם ישראל מעבודת ה'. אני לא אכנס לבעייתיות ההיסטורית בטיעון שלהם (החילון התחיל הרבה לפני הציונות והוא המשיך גם בלי קשר אליה) אלא אתייחס לעניין עצמו. הטענה שאם הרצל הגה רעיון פסול אז כל רעיון אחר שהרצל הגה ומימש הוא פסול. הטיעון הזה מתקשר לטיעון אחר נגד הציונות. לא מעט אנשים הצביעו על הדמיון בין הביקורת הציונית על היהודי הגלותי לבין הביקורת האנטישמי. על הטיעון הזה אני משיב כי יש הבדל ראשוני מאד ובסיסי מאד בין הציונות לאנטישמיות. בעוד שהאחרונה הונעה משנאת יהודים הראשונה הונעה מאהבת יהודים. וההבדל הזה הוא ההבדל בין שמים לארץ. כשהרצל חושב על התנצרות היהודים הוא לא מעלה זאת בגלל אהבת הנצרות אלא בגלל הדאגה ליהודים.

האם אני מתחבר לפתרון הזה של הרצל? התשובה היא שלילית ועם זאת ברור לי שלפעמים כדי לקבל את מרחב המחשבה השלם צריך להסיר מחסומי חשיבה. רק מוח חופשי לחלוטין כמו המוח של הרצל יכל להציע ולממש את המהפכה הציונית כמו שהוא עשה. בלי זה המהפכה הציונית לא הייתה מתחוללת. ויש קשר בין החילוניות של הרצל לבין חופש המחשבה המוחלט שבתוכו הוא פעל. הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל בנו של הרב אברהם יצחק קוק רבה של ארץ ישראל החזיק תמונה של הרצל אצלו בבית לצד תמונה של אשתו המנוחה. האם הוא לא הכיר את הצדדים החילוניים אנרכיסטיים של הרצל? הכיר ועוד איך. ועם זאת כאשר תלמיד אחד העלים את התמונה של הרצל סירב הרב צבי יהודה להמשיך בשיעור עד שהתמונה תחזור. הסיבה היא שהרב צבי יהודה הבין שללא החופש של הרצל לא היינו מקבלים את הפירות של החשיבה של הרצל.

הקבלה של החילוניות אצל הרב צבי יהודה הייתה מוחלטת. לא במובן של אי שמירת מצוות אלא בקידוש חופש המחשבה. אי אפשר להרוויח בהשקעות בלי סיכון ואי אפשר להגיע לגבהים של הציונות בלי אותו שחרור של חשיבה לכל הכיוונים; אותו שחרור שיכול להגיע למקומות בעייתיים ופסולים.

הפסילה המפלגתית של דני אורבך רק בגלל שהוא החליט להצביע רע"ם קשורה לשנאת חינם ולאי קבלה של חופש המחשבה. האם אני מסכים עם הבחירה של אורבך? התשובה הייתה ועודנה שלילית. האם אני פוסל את אורבך קטגורית? התשובה היא גם שלילית. ברור לי שכדי להשיג את המקומות המסחררים של חופש המחשבה נדרש גם לקבל את האפשרות של המקומות הדיביליים של חופש המחשבה. אי אפשר לקבל את האחד בלי השני. האם אורבך אחראי לממשלה עם רע"ם? לדעתי לא. יש רבים וגדולים ממנו שאחראים לכך. האם אני מרוצה מהממשלה שהייתה עם רע"ם? התשובה היא גם כן שלילית (לטעמי חבל שסמוטריץ' לא נכנס לקואליציה במקום רע"ם). ועדיין אני לא פוסל קטגורית אנשים שכן הכל תלוי בליבא (בלב); האם זה מגיע ממקום של אהבת ישראל או ממקום של שנאת ישראל.

אין לי בעיה עם מחלוקות פוליטיות ואין לי גם בעיה עם חרמים פוליטיים. זה דרכו של המשחק הפוליטי. יש לחרם הפוליטי גם מחיר. ועדיין אני חושב שהרב צבי יהודה הראה כיוון אחר שמשוחרר מפסילות קטגוריות לטובת מבט ענייני על אנשים. הרב צבי יהודה הראה מה זו אהבת חינם; אהבה שמעבר לחשבונאות המפלגתית הקובעת מה נכון ומה לא נכון. אהבה שמקבלת את חופש המחשבה של אנשים וממנו ממריאה לגבהי המרומים של החשיבה והמעשה.

מלך אסור ברהטים

כבר הרבה שנים אני בהכרה שהיום הכי דתי מבחינתי בשנה הוא תשעה באב. אין יום יותר דתי ממנו. אולי בגלל שבתשעה באב הוא היום היחידי בשנה שמבחינתי עוסק באלוהים בהווה; כפי שהוא היום. אין עוד יום כזה בשנה.

ברוב החגים אני עסוק במצוות. בסוכות אני עסוק בלהקים סוכה כשרה ולשבת בה ולהשיג ארבעת המינים וליטול אותם. בפסח אני נבלע על ידי נקיונות כפשוטו; שלושה ימי חופש בשנה הולכים לי על נקיונות לפסח. אבל גם כשמגיע ליל הסדר אני עסוק במצוות והגדת לבנך, ובמצוות של ליל הסדר – אכילת מצה, מרור וארבע כוסות. יש רגע של שחרור כשאומרים הלל לאחר הסעודה מתוך שכרות מסוימת. בשבועות אין מצווה מיוחדת אבל עיקר העניין זו קבלת התורה – קריאת רשימת המצוות ועוד כל מיני קטעים מעניינים (מדרשים, זוהר). פורים הוא בכלל יום קשה מבחינתי ובחנוכה מדליקים נרות (ואוכלים סופגניות). בראש השנה אני עסוק בלשמוע קול שופר ובלהימנע מהפסק עד שנגמרים 100 קולות (הבן שלי נבהל כאשר נמנעתי מלענות לו בזמן השופר עד שכדי להרגיע אותו שאלתי אותו מה העניין). יש גם את העניין של הדין אבל לדעתי הוא נובע מעצם המלכת ה' שבעקבותיה מתעוררת השאלה האם אתה ראוי להמליך את ה'. ויום כיפור זה יום כיפור.

תשעה באב זה היום היחידי שעוסק באלוהים. שאר הצומות הם צומות לאומיים. ביז בתמוז אנו מתאבלים על נפילת מלכות בית דוד ואובדן החרות הלאומית שלנו. בצום גדליה (ג בתשרי) על נטישת ארץ ישראל בעקבות מותו של גדליה ובעשרה בטבת על תחילת המצור על ירושלים. רק בתשעה באב אני עסוק באלוהים עצמו. נכון יש עניין לצום בתשעה באב אבל כפי שאמר אותו אדמו"ר חסידי – "בתשעה באב אי אפשר לאכול, ביום כיפור מי רוצה לאכול?" (יש גם ציווי לא לאכול ביום כיפור)

והאלוהים של תשעה באב הוא מלך אסור ברהטים. האלוהים של תשעה באב הוא אלוהים חסר אונים הרואה כיצד מחריבים את מקדשו ומגלים את עמו ואין ביכולתו לעשות דבר. זה לא אלוהים של התנ"ך עזוז כוח ונערץ. זה אלוהים שלמול אויביו אין ביכולתו לעשות דבר. אם זה בגלל חטאינו או כיון שאלוהים רוצה שנקבל אחריות על המציאות אינני יודע. בפועל זה אלוהים מנוטרל.

הקליר מבטא זאת היטב בקינות הבאות::

אָהֳלִי אֲשֶׁר תָּאַבְתָּ עַד לֹא בְרֵאשִׁית עִם כִּסֵּא כָבוֹד לְצָרְפוֹ.
לָמָּה לָנֶצַח שֻׁדַּד בְּיַד שׁוֹדְדִים.
וְנִהְיֵיתָ כְּרוֹעֶה בְּעֹטְיָהּ וְרָעַשְׁתָּ וְרָגַנְתָּ.
וְעַתָּה מַה לִּי פֹה:

אָהֳלִי אֲשֶׁר קוֹמַמְתָּ לְאֵיתָנֵי אֶרֶץ בְּחֶרְדַּת מִי אֵפוֹא.
לָמָּה לָנֶצַח צֻמַּת בְּיַד צָרִים.
וְנִהְיֵיתָ כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גַּג מַר צוֹרֵחַ.
מַה לִּידִידִי פֹּה:

אָהֳלִי אֲשֶׁר פַּצְתָּ לְמַעֲנוֹ לְצִיר. וְאַתָּה עֲמֹד עִמָּדִי פֹּה.
לָמָּה לָנֶצַח עֻרְעַר בְּיַד עֲרֵלִים.
וְנִהְיֵיתָ כְּשֹוֹנֵא וְצָר.
וְאַיֵּה אִוּוּי מוֹשָׁב פֹּה:

אָהֳלִי אֲשֶׁר נָחִית בְּעַנְנֵי הוֹד. לְזֹאת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה.
לָמָּה לָנֶצַח מֹאַס בְּיַד מוֹרְדִים.
וְנִהְיֵיתָ כְּגִּבּוֹר לֹא יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ.
מַה לְּךָ פֹה וּמִי לְךָ פֹה:

אָהֳלִי אֲשֶׁר כּוֹנַנְתָּ מוּל מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ לְחוֹפֵף לְחֻפּוֹ.
לָמָּה לָנֶצַח יֻעָה בְּיַד יְהִירִים.
וְנִהְיֵיתָ כְּטָס בֶּחָלָל וְאֵין עוֹד נָבִיא.
וְנַמְתָּ הַאֵין פֹּה:

אָהֳלִי אֲשֶׁר חָנִיתָ מֵאָז בְּתָאָיו מִפֹּה וּמִפֹּה.
לָמָּה לָנֶצַח זֻנַּח בְּיַד זָרִים.
וְנִהְיֵיתָ כְּוָתִיק יוֹצֵא חוּצָה.
וְלֹא עָבַר פֹּה:

אָהֳלִי אֲשֶׁר הֵכַנְתָּ לְהַשְׁלִיךְ בּוֹ לְפָנֶיךָ גּוֹרָל פֹּה.
לָמָּה לָנֶצַח דֹּחָה בְּיַד דָּמִים.
וְנִהְיֵיתָ כְּגֵר בָּאָרֶץ.
וְנַמְתָּ כִּי לֹא נָסוֹב עַד בּוֹאוֹ פֹּה:

אָהֳלִי אֲשֶׁר בַּעֲוֹן בִּצְעִי חָשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ.
לָמָּה לָנֶצַח אֻפַּל בְּיַד אֻמּוֹת.
וְנִהְיֵיתָ כְּאוֹרֵחַ בְּמָלוֹן.
וְעוֹד מִי לְךָ פֹּה:

אָחוֹר וָקֶדֶם מִפֹּה וּמִפֹּה.
לְכָל דּוֹר וָדוֹר נוֹדַע קִצְפּוֹ וְחֻפּוֹ.
עַל מָה מִכָּל אוֹם שָׁת עָלַי כַּפּוֹ.
זֹאת בַּעֲלִיל כִּי פִּיד חָקוּק בְּכַפּוֹ.
רְפוּאָתִי בְּטוּחָה כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ.

וְעַד עַתָּה אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ:

ובקינה הזו:

אֵי כֹּה אֹמֶר כּוֹרֵת לְאָב בְּפֶצַח. בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים כֹּה יִהְיֶה לָנֶצַח.

וְהֵן עַתָּה בֻּלְּעוּ עֲצָמַי בְּרֶצַח. לָמָה אֱלֹהִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח:


אֵי כֹּה גָּשׁ כְּשֶׂה לְעוֹלָה לְרַצּוֹתֶךָ. נֵלְכָה עַד כֹּה פִּתּוּ בְּעֵדוֹתֶיךָ.

וְהֵן עַתָּה דָּקְרוּ כְּפֶלַח רַעְיָתֶךָ. יֶעְשַׁן אַפְּךָ בְּצֹאן מַרְעִיתֶךָ:


אֵי כֹּה הַבְטָחַת עֲקֻדִּים נְקֻדִּים בְּמַשּׂוֹאוֹת. אִם כֹּה יֹאמַר כֹּה יוּחַשׁ אוֹת.

וְהֵן עַתָּה וִכַּחְתָּ עִיר מְלֵאָה תְּשׁוּאוֹת. הָרִימָה פְעָמֶיךָ לְמַשֻּׁאוֹת:


אֵי כֹּה זָם וְהָרַג מִצְרִי בְּגַן נָעוּל בַּקֹּדֶשׁ. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה חֻתַּם בַּעֲדַת קֹדֶשׁ.

וְהֵן עַתָּה חֶלְקָם אָכַל חֹדֶשׁ. כָּל הֵרַע אוֹיֵב בַּקֹּדֶשׁ:


אֵי כֹּה טוֹב כְּשֻׁלַּח גְּאֹל עֲבָדֶיךָ. כֹּה תֹאמַר לְשַׁלֵּחַ עַם לְעָבְדֶּךָ.

וְהֵן עַתָּה יָשְׁבוּ בּוֹגְדִים בְּבֵית וִעוּדֶךָ. שָׁאֲגוּ צוֹרְרֶיךָ בְּקֶרֶב מוֹעֲדֶיךָ:


אֵי כֹּה כְּרִיתוּת חֲדָשׁוֹת בְּרִיתוֹת. בְּכֹה אָמַר כַּחֲצוֹת לַיְלָה בְּמוֹפְתֵי אוֹתוֹת.

וְהֵן עַתָּה לֻהָקוּ בְּנַעֲלֵיהֶם לֶאֱתוֹת. שָׂמוּ אוֹתוֹתָם אוֹתוֹת:


אֵי כֹּה מִשְׁמַע וּמֹשֶׁה עָלָה. כֹּה תֹאמַר לִנְוַת בַּיִת מְעֻלָּה.

וְהֵן עַתָּה נִאֲצוּהָ בְּנֵי עַוְלָה. יִוָּדַע כְּמֵבִיא לְמַעְלָה:


אֵי כֹּה שִׂיחַ שִׁשִּׁים אוֹתִיּוֹת הַקְּדוּמוֹת. כֹּה תְבָרְכוּ לְשִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים דּוֹמוֹת.

וְהֵן עַתָּה עָתְקוּ רְדוּמוֹת. בִּסְבָךְ עֵץ קַרְדֻּמּוֹת:


אֵי כֹּה פָּץ לָקֹב עָם וּבֵרַךְ עַם קְדוֹשֶׁךָ. בְּשׁוּב וְכֹה תְדַבֵּר הוּמַר לִקְדוֹשֶׁךָ.

וְהֵן עַתָּה צָרוּ עַל עִיר קָדְשֶׁךָ. שִׁלְחוּ בָאֵשׁ מִקְדָּשֶׁךָ:


אֵי כֹּה קִיחַת לְוִיִּם שְׁלֵמֶיךָ. כֹּה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם לְבֵית עוֹלָמֶךָ.

וְהֵן עַתָּה רָעֲשׁוּ וְהִרְעִישׁוּ שָׁמֶיךָ. לָאָרֶץ חִלְּלוּ מִשְׁכַּן שְׁמֶךָ:


אֵי כֹּה שִׁבְעַת שׁוֹפְרוֹת עֶרֶץ. כֹּה תַעֲשֶׂה שֵׁשֶׁת יָמִים לְהַפִּיל חוֹמָה לָאָרֶץ.

וְהֵן עַתָּה שְׁעָרִים טָבְעוּ בָאָרֶץ. שָׂרְפוּ כָל מוֹעֲדֵי אֵל בָּאָרֶץ:

אֵי כֹּה תְּשׁוּעוֹת אֲסָמֵי אוֹצָר. בְּכֹה אָמַר אֲשֶׁר לַחוֹזִים נָצָר.

וְהֵן עַתָּה תֻּפְּחוּ פְּרָחַי בַּחֲצַר. עַד מָתַי אֱלֹהִים יְחָרֶף צָר:

ובקינה הבאה:

וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ. וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמָּךְ. וְלָמָּה בְּנֵי בְלִיַּעַל חִלְּלוּ שְׁמָךְ. וְלֹא שָׁפַכְתָּ עֲלֵיהֶם זַעְמָךְ:
אַתָּה גִּדַּלְתָּ וְרוֹמַמְתָּ בָּנִים לְהָנֵק. כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאוֹמֵן אֶת הַיּוֹנֵק. וְלָמָּה דּוֹדָנִים דָּצוּ (נ"א צָחוּם) לְזַנֵּק. וְאַרְיֵה (בְּדֵי) (נ"א אינו) גֺרוֹתָיו לְחַנֵּק:
אַתָּה הֵינַקְתָּ דְּבַשׁ מִסֶּלַע. וַתּוֹצִיא נוֹזְלִים מִסֶּלַע. וְלָמָּה שׁוֹפְטֵיהֶם נִשְׁמְטוּ בּידֵי סֶלַע. וְעוֹלְלֵיהֶם נֻפְּצוּ אֶל הַסָּלַע:
אַתָּה זָנַחְתָּ וַתִּמְאַס כָּל גּוֹי. וְלָקַחְתָּ לְךָ (נ"א לָקַחַת) גּוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי. וְלָמָּה חָשׁ וְעָלָה עַל אַרְצִי גּוֹי. וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי:
אַתָּה טִאטֵּאתָ שִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנִים. לְהָבִיא גּוֹי שֺׁמֵר אֱמוּנִים. וְלָמָּה יָזְמוּ מוֹאָבִים וְעַמּוֹנִים. לְעַם זוּ בַּכּוֹכָבִים נִמְנִים (נ"א בַּכְּרוּבִים מוֹנִים):
אַתָּה כִּוַּנְתָּ (נ"א כּוֹנַנְתָּ) לְשֶׁבֶת הוֹדֶךָ. הַר זֶה קָנְתָה יְמִינְךָ וְיָדֶךָ. וְלָמָּה לְאָחוֹר הֵשַׁבְתָּ יְמִין הוֹדֶךָ. וַתְּנַבֵּל כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ:
אַתָּה מָרוֹם לְעוֹלָם יְיָ וְרִאשׁוֹן. כּוֹנַנְתָּ מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן. וְלָמָּה נִאֵץ רָשָׁע בְּפֶה וְלָשׁוֹן. עַד כִּי נָגַע צָר בְּאִישׁוֹן:
אַתָּה שַׂשְׂתָּ לְטוֹב עָלֵימוֹ. בְּשִׂיחַ תְּבִיאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ. וְלָמָּה עָרִיץ חֵרֵף וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ. אֲשֶׁר יֺאכַל חֵלֶב זְבָחֵימוֹ:
אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם. וַתָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם. וְלָמָּה צָלַלְתִּי עַד נִבְכֵי יָם. וַיִּגְדַּל שִׁבְרִי כַּיָּם:
אַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת קְדוֹשִׁים. בְּקֶרֶב (נ"א בְּסוֹד) יְשִׁישִׁים הַמְקֻדָּשִׁים. וְלָמָּה רָגְשׁוּ גּוֹיִם קְדֵשִׁים. וְהֵשִׁימוּ בֵּית קֺדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:
אַתָּה שָׁמַעְתָּ (נ"א שְׁמַע אֱלֹהֵינוּ) כִּי הָיִינוּ חֶרְפָּה. וְסֻכָּתְךָ בָּאֵשׁ נִשְׂרְפָה. וְלָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת חֻפָּה. תַּצְמִיחַ תְּרוּפָה וְעָלֵינוּ חוֹפְפָה:
אַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא. לְךָ יְיָ הַצְּדָקָה וְנַצְדִּיקְךָ בְחִבָּה. וְלָמָּה נָהִינוּ וְלָנוּ הַדִּבָּה. כִּי כָל זֺאת בָּאַתְנוּ בְּחוֹבָה:

וכאן בתפילה לאלוהים שיטה אוזנו (ומשמע מכאן שהוא לא היטה אוזנו):

הַטֵּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ לְתִפְלֶצֶת מְנַאֶצֶת מִי לִי בַשָּׁמָיִם. וּשְׁמָע שַׁאֲגַת צוֹרֲרֶיךָ הָאוֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד שַׁעַר הַשָּׁמָיִם:
הַטֶּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ לְרִגְשַׁת הַדּוֹבֶרֶת עַל צַדִּיק עָתָק. וּשְׁמָע קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר בְּחֵמָה שְׁפוּכָה לְשַׁתַּק:
הַטֶּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ לְצִיר שֻׁלָּח וְנָם קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה. וּשְׁמָע פַּלָּצוּת הוֹמִים בָּא הָעֵת אִתּוֹ בְּבֵיתוֹ לְהִלָּחֲמָה:
הַטֶּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ לְעֻצּוּ עֵצָה וְחָשְׁבוּ מְזִמָּה בַּל יוּכָלוּ. וּשְׁמָע שִׂיחַת נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ עֲלוֹת נִסְתַּכָּלוּ:
הַטֶּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ לְנִאֲצוּ וְשִׁלְּחוּ בָאֵשׁ מִקְדַּשׁ הַמּוֹרָא. וּשְׁמָע מְחָרַפֶיךָ מַדְמִימֵי תוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה:
הַטֶּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ לַלֵּצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם. וּשְׁמָע כָּל חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ וְהַפֵּל אֵימָתְךָ עֲלֵיהֶם:
הַטֶּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ לְיָהֲרוּ וְהוֹצִיאוּ הַכְּרוּבִים בִּרְחובוֹת מְחַזְּרִים. וּשְׁמָע טַרְחוֹת טִנּוּפָם כְּהֶעֱלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ חֲזִירִים:
הַטֶּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ לְחִלְּלוּ וְטִנְּפוּ בֵּית קֺדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. וּשְׁמָע זֵדִים מְזָרְקִים לְמוּלְךָ מִילוֹת קְדוֹשִׁים:
הַטֶּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ לוֹעֲזִים מְעִזִּים מֶצַח לְכוּ וְנִלָּחֲמָה אִתּוֹ בְּבֵיתוֹ. וּשְׁמָע הַוּוֹת הוֹלְלִים מְהַלְלִים כִּי אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ:
הַטֶּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ לְדוֹבֶרֶת אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד. וּשְׁמָע גִּדּוּפֶיהָ וְחֵרוּפֶיהָ מִשְׁתַּחֶצֶת עַד כִּסְאֲךָ עוֹד:
הַטֶּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ לְבוֹזָה וּמַלְעֶגֶת מַה תּוֹחִילִי וְאֵינוֹ נִבְנֶה. וּשְׁמָע בְּכִיַּת מַסְפִּידִים וְקוֹרְעִים וּמְחַכִּים מָתַי יִבָּנֶה:
הַטֶּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ לְאוֹמְרִים עֻזַּב וְשֻׁכַּח וְנֻטַּשׁ וְלָעַד שׁוֹמֵם. וּשְׁמָע אֶנְקָתֵנוּ וְקַנֵּא קִנְאָתֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם:

וקינה של אבן עזרא המנגיד בין יציאת מצרים ליציאת ירושלים:

אֵשׁ תּוּקַד בְּקִרְבִּי, בְּהַעֲלוֹתִי עַל לְבָבִי.      בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      קִינִים אָעִירָה, לְמַעַן אַזְכִּירָה      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
אָז יָשִׁיר משֶׁה, שִׁיר לֹא יִנָּשֶׁהבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָה, וְנָהָה נְהִי נִהְיָה      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
בֵּיתִי הִתְכּוֹנַן, וְשָׁכַן הֶעָנָןבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      וַחֲמַת אֵל שָׁכְנָה, עָלַי כַּעֲנָנָה      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
גַּלֵּי יָם הָמוּ, וְכַחוֹמָה קָמוּבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      זְדוֹנִים שָׁטָפוּ, וְעַל רֹאשִׁי צָפוּ      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
דָּגָן מִשָּׁמַיִם, וְצוּר יָזוּב מַיִםבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      לַעֲנָה וְתַמְרוּרִים, וּמַיִם הַמָּרִים      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב, סְבִיבוֹת הַר חוֹרֵבבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      קָרוּא אֱלֵי אֵבֶל, עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
וּמַרְאֶה כְּבוֹד יְיָ, כְּאֵשׁ אוֹכֶלֶת לְפָנַיבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      וְחֶרֶב לְטוּשָׁה, לַטֶּבַח נְטוּשָׁה      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
זֶבַח וּמִנְחָה, וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָהבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      סְגֻלַּת אֵל לְקוּחָה, כַּצּאֹן לַטִּבְחָה      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
חַגִּים וְשַׁבָּתוֹת, וּמוֹפְתִים וְאוֹתוֹתבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      תַּעֲנִית וָאֵבֶל, וּרְדֹף הַהֶבֶל      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
טוֹבוּ אֹהָלִים, לְאַרְבַּע הַדְּגָלִיםבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      אָהֳלֵי יִשְׁמְעֵאלִים, וּמַחֲנוֹת עֲרֵלִים      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
יוֹבֵל וּשְׁמִטָּה, וְאֶרֶץ שׁוֹקֵטָהבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      מָכוּר לִצְמִיתוּת, וְכָתוּב לִכְרִיתוּת      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
כַּפֹּרֶת וְאָרוֹן, וְאַבְנֵי זִכָּרוֹןבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      וְאַבְנֵי הַקֶּלַע, וּכְלֵי הַבֶּלַע      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
לְוִיִּים וְאַהֲרֹנִים, וְשִׁבְעִים זְקֵנִיםבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      נוֹגְשִׂים וּמוֹנִים, מוֹכְרִים וְקוֹנִים      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
מֹשֶׁה יִרְעֵנִי, וְאַהֲרֹן יַנְחֵנִיבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      וּנְבוּכַדְנֶצַּר הָרַע, וְטִיטוּס הָרָשָׁע      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
נַעֲרֹךְ מִלְחָמָה, וַייָ שָׁמָּהבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      רָחַק מִמֶּנּוּ, וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
סִתְרֵי פָרֹכֶת, וְסִדְרֵי מַעֲרָכֶתבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      חֵמָה נִתֶּכֶת, עָלַי סוֹבֶכֶת      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
עוֹלוֹת וּזְבָחִים, וְאִשֵּׁי נִיחוֹחִיםבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      בַּחֶרֶב מְדֻקָּרִים, בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
פַּאֲרֵי מִגְבָּעוֹת, לְכָבוֹד נִקְבָּעוֹתבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      שְׁרִיקוֹת וּתְרוּעוֹת, לְקָלוֹן וּזְוָעוֹת      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
צִיצַת הַזָּהָב, וְהַמְשַׁל וָרַהַבבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      אָפֵס הָעֵזֶר, וְהֻשְׁלַךְ הַנֵּזֶר      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
קְדֻשָּׁה וּנְבוּאָה, וּשְׁכִינָה נוֹרָאָהבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      נִגְאָלָה וּמוֹרְאָה, וְדָוָה וּטְמֵאָה      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
רִנָּה וִישׁוּעָה, וַחֲצוֹצְרוֹת תְּרוּעָהבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      זַעֲקַת עוֹלָל, עִם נַאֲקַת חָלָל      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
שֻׁלְחָן וּמְנוֹרָה, וְכָלִיל וּקְטוֹרָהבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      וֶאֱלִיל וְתוֹעֵבָה, וּפֶסֶל מַצֵּבָה      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
תּוֹרָה וּתְעוּדָה, וּכְלֵי הַחֶמְדָהבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, וְנָס יָגוֹן וַאֲנָחָה,      בְּשׁוּבִי לִירוּשָׁלָיִם

זה האלוהים של ההווה. מלך אסור ברהטים. יש פה עוד פוסט שעסק בנושא מזווית אחרת.

האם מוראו יחזור למציאות?

האם נתניהו יכול להגיע ל61 חברי כנסת?

בכנסת האחרונה היו לנתניהו 52 מנדטים ובצירוף ימינה 59 מנדטים. זה לא הספיק. 4 מערכות בחירות לא הספיקו לתת לנתניהו 61 חברי כנסת. כדי שנתניהו יקבל 61 חברי כנסת, 7 מנדטים של ימינה ועוד 2 של גדעון סער צריכים לעבור אליו. בלי זה יאיר לפיד ימשיך להיות ראש הממשלה שלנו.

יש עוד שני דרכים שבהם הוא יקבל 61 חברי כנסת. או שתהיה ירידה באחוז ההצבעה הערבי (מה שלדעתי לא יקרה כי עם האוכל בא התיאבון). או שתהיה עליה באחוז ההצבעה היהודי. פגשתי כמה אנשים שהחליטו בזמנו לא להצביע. הנימוקים נטו להיות בסגנון של "כולם אותו דבר", "כולם מושחתים" וכדומה. ועם זאת עליית המחירים ומשבר כלכלי אולי יביאו את האנשים לצאת מהבית להצביע וכך לתת לנתניהו 61 מנדטים.

ואולי אותם אנשים צודקים? האם יש הבדל אמיתי במקרו בין ההתנהלות של נתניהו להתנהלות של יריביו?

הפילוסופיה הפוליטית של יאיר לפיד

לידידי י.פ. מצביע יש עתיד

יאיר לפיד הוא תעלומה בעיני לא מעט אנשי ימין. בעיני רבים הוא נתפס כחלול ולא רציני, חסר השכלה ורדוד. יש לו גוש בוחרים יציב אבל ההתייחסות אליהם היא כאל אנשים לא רציניים. הוא הצליח להדיח את נתניהו מהשלטון ועכשיו עם התפטרותו של בנט להפוך לראש ממשלה. עדין הוא נתפס כקריקטורה. ראש ממשלה אמיתי זה נתניהו. יש בסיס ללגלוג. לפיד חלש מאד בכלכלה. הוא שולף מהבטן. נראה כאילו הוא כותב בקלישאות. ועדין משום מה הוא האדם החזק ביותר בשמאל מרכז הישראלי. זה נתפס כהזוי.

לאחרונה הבנתי את הפילוסופיה הפוליטית של יאיר לפיד שהופכת אותו למושך למצביעי מרכז. הם מודעים לחולשותיו אבל עדין הם מסכימים איתו לגבי הטיעון המרכזי. הוא לא היחיד במרחב. גנץ תופס את הפונקציונרים והמפא"ייניקים. מרב מיכאלי את השמאל הישראלי, מרצ את האליטה השמאלנית. בניגוד לליכוד, יש עתיד לא הצליחה מעולם לפרוץ מעל 20 מנדטים, ועדין העמדה שהיא ביצרה לעצמה שמה אותה במרכז המחנה כמפלגת הציר של המחנה. ואת העמדה הזו אי אפשר להבין בלי הבנה של הפילוסופיה הפוליטית של יאיר לפיד.

אני חושב שהדרך הטובה ביותר להבין את יאיר לפיד היא ביחס שלו להיסטוריה. יאיר לפיד סובר שאנחנו מייחסים חשיבות רבה מידי להיסטוריה. זה לא שהוא לא בן אדם משכיל שיודע היסטוריה אבל הוא סבור שיותר מידי מדגישים את ההיסטוריה (הקשקוש שהוא לא מכיר היסטוריה או שהוא חסר השכלה הוא מטופש). כדי להבין זאת טוב אני רוצה להתייחס לעמדה רוחנית אחרת שגם לה יש יחס דומה להיסטוריה – התלמוד. בלא מעט מקומות התלמוד מביא איזו עובדה היסטורית ואז שואל – את מי זה מעניין, מה שהיה היה (מאי דהווה הווה)? ואז התלמוד מסביר שיש לעובדה ההיסטורית הזו השלכה כזו או אחרת להלכה למעשה. עמדו על כך שהתלמוד הוא א-היסטורי. היסטוריה במובנה הכרונולוגי פשוט לא מעניינת אותו. התלמוד באופן עקבי יעקר את העניין ההיסטורי לטובת העניין הלמדני.

התלמוד הולך בכך בעקבות המורשת הרוחנית שלו – התנ"ך. מי שיקרא בתנ"ך על אחאב לא ידע מעולם שאחאב עמד בראש קואליציה מערב תיכונית שבלמה את אשור למאה שנה. מה שהיה נתפס בעיני הכותבים הלאומיים שלנו כמרכז העניין הוא חסר כל חשיבות בעיני התנ"ך. את התנ"ך מעניין הקשר שלנו לאלוהים. מה שלא קשור לא קיים. סיפור אחאב מובא רק בהקשר של הקשר שבין עם ישראל לאלוהים. זה לא רק אחאב. כל סיפורי הנביאים רק מבהירים לנו מדוע אנו נמצאים במצב הרוחני שבו אנו נמצאים. הם חסרי כל עניין בהיסטוריה כשלעצמה. אותו דבר גם בתלמוד. אנו בשלושת השבועות בין יז בתמוז לתשעה באב. הסיבה שאנו זוכרים אותם היא לא בגלל ההיסטוריה. אלא בגלל ההווה. דרך הצומות אנו מבינים את השבר הרוחני שבו אנו נמצאים. סיפורי החורבן בתלמוד הם לא היסטוריה. מי שינסה להסיק מהם את הסדר הכרונולוגי של המאורעות יעלה חרס בידו. מטרתם לתת לקחים רוחניים או פרקטיים. סיפור קמצא ובר קמצא מזהיר מפני עירוב גויים במריבות פנימיות של היהודים. חורבן הר מלך מפני מעשים פזיזיים מול כוחות השלטון הרומיים והזהרות מפני גאווה רוחנית. היסטוריה כשלעצמה לא מעניינת את חז"ל.

יאיר לפיד איננו חז"ל אבל הסנטימנט שלו דומה. מה שחשוב הוא טוען שוב ושוב הוא העתיד ולא העבר. אנחנו מייחסים חשיבות רבה מידי לעבר. זה לא שיאיר לפיד מתנגד לכך שארץ ישראל או הר הבית הוא חשוב ליהודים. אבל הוא חשוב ליהודים כי הוא חשוב להם מסיבות דתיות עכשוויות ולא בגלל ההיסטוריה. העובדה שיהודים היו שם ויש כאן איזה אתר ארכיאולוגי זה חסר חשיבות כשלעצמו. צריך לשמור על אתרים ארכיאולוגיים יהודיים אבל זה בגלל שהם אתרים ארכיאולוגיים; לא בגלל שהם יהודיים. הדבר החשוב הוא העתיד ולא העבר.

מה ההבדל בין העתיד לעבר? העתיד הוא פתוח העבר הוא סופי. העתיד הוא דינאמי, העבר מקובע. יאיר לפיד מסביר זאת בנאום שלו למסיימי קורס קצינים:

"נהוג בנאומים כאלה להגיד ש"אדם הוא תבנית נוף הולדתו״. זה משיר יפה של טשרניחובסקי, אבל זה לא נכון. אדם הוא הרבה יותר מזה. נוף הולדתכם חשוב, אבל הוא רק נקודת הזינוק שממנה יוצאים לדרך. את התבנית שלכם אתם יצרתם בעצמכם. יצרתם אותה כשהתגייסתם, יצרתם אותה כשבחרתם להיות המצטיינים במחלקה או בפלוגה, יצרתם אותה בחודשים האחרונים פה בקורס. מסלול חייכם לא נקבע מראש. הרקע והרגע שבו נולדתם הוא לא הדבר היחיד שיגדיר אתכם עד יום מותכם. הדרגות שאתם עונדים היום הן הוכחה – הדבר שקובע את גורלכם הן הבחירות שאתם עושים.מדינת ישראל לא נוסדה בידי אנשים שקיבלו את המציאות כפי שהיא, אלא בידי אנשים צעירים – בגילכם – שהסתכלו על המציאות ואמרו לעצמם, ״אני הולך לשנות אותה״. בדרך לשם הם עשו עוד דבר. הם הסתכלו בראי ואמרו: ״אני הולך לשנות את עצמי.״ אתם מקבלים היום דרגות של קצינים בצה״ל מפני שזו הבחירה שעשיתם: להיות בראש המחנה. לקחת עליכם אתגר בידיעה ברורה שהוא יגדיר אתכם יותר מכל דבר אחר שעשיתם בחייכם...הגרסה הטובה ביותר של עצמכם היא הגרסה שמסתכלת על החברים שלכם ולא רואה מאיפה הם באו אלא לאן אתם הולכים."

הדבר החשוב לא נמצא בעבר, הוא נמצא בעתיד. לאן אתם הולכים ולא מאיפה באתם והאם אתם שותפים בתודעת העתיד. הפתיחות של העתיד מקנה ליאיר לפיד גמישות. אפשר להיות ימני ואפשר להיות שמאלני. זה לא חשוב. זה יקבע בעתיד. בינתיים אפשר ללכת עם בנט ועם מרצ. כל עוד יש להם תודעת עתיד אפשר ללכת איתם. בנט ההייטקיסט מייצג את תודעת העתיד וכך גם מרצ.

מי לא מייצג את תודעת העתיד? הליכוד, החרדים, בן גביר. אלו האויבים של יאיר לפיד. אלו מייצגים תודעת עבר. המאבק מסביר לפיד הוא בין העתיד לעבר. שם המפלגה "יש עתיד" איננו סתם סלוגן. הוא מהותי. יש עתיד אומר לפיד, תתרכזו בעתיד ולא בעבר. המחלוקת כאן היא מהותית. הליכוד מייצג את חשיבת העבר. הדבר החשוב הוא ההיסטוריה. נתניהו הוא הליכודניק המושלם בגלל השליטה המוחלטת שלו בהיסטוריה ובניתוח היסטורי. בעיני לפיד זה חסר חשיבות. מה שחשוב זה העתיד. אם יש לנו אויבים נלחם בהם אבל לא נהיה עסוקים בעבר. נתניהו עסוק בכל מיני חשבונות של מאזן כוחות היסטוריים. לפיד לא מתנגד למאזן הכוחות אבל הפתיחות של העתיד היא כזו שכל החשבונות הללו יכולים להתהפך ברגע אחד. יותר חשוב להתעסק בעתיד מאשר בעבר.

קל לבקר את לפיד. הוא "משקל נוצה" טוענים המבקרים, מידת התאמתו לתפקיד הבכיר ביותר במדינת ישראל מוטלת בספק (בעניין זה כדאי לקרוא את הביקורת החריפה של קמילה על יאיר לפיד). גם את הפילוסופיה הפוליטית שהצגתי כאן מבקרים כדוגמה לעגלה הריקה החילונית. ועם זאת, לא ניתן לחלוק על כך שהפילוסופיה הפוליטית של יאיר לפיד מציגה את האלטרנטיבה החזקה ביותר לפילוסופיה הפוליטית של נתניהו והליכוד. גם אם יאיר לפיד לא יצליח כראש ממשלה הוא מציג אלטרנטיבה מחשבתית חריפה ביותר לגישה של נתניהו. זו אלטרנטיבה שמתעלה על המחלוקת הישנה של ימין ושמאל לטובת שאלות מהותיות יותר, ולכן הופכת את יאיר לפיד לאלטרנטיבה האמיתית לנתניהו.