בין בית אל להר המוריה

פרשיית השבוע "ויצא" יחד עם הפרשה של שבוע הבא "וישלח" מציבות לפנינו, אלו התומכים בקדושת ירושלים ומתפללים עליה, קושי גדול. מטרתי לחדד את השאלה ולא לעמעמם אותה שהרי אם לא נשאל את השאלה לא נבחין בתשובה. אני מודה שעדין לא הבחנתי בתשובה מספקת ומבחינתי עדין השאלה קיימת.

הפרשה מספרת כיצד יעקב אבינו יוצא מבאר שבע ללכת חרנה ויפגע במקום:

י ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה יא ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא יבויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו יג והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך יד והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך טו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך טז וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי יז ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים יח וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה ויצק שמן על ראשה יט ויקרא את שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשנה כ וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש כא ושבתי בשלום אל בית אבי והיה יהוה לי לאלהים כב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך

פרשיה קצרה זו עמוסה בחידושים. אני רוצה להתמקד בפסוק בסוף הפרשיה שבה קורא יעקב למקום בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה. ויעקב עוד מרחיב ומסביר שהמקום נורא ואין זה כי אם בית אלוהים ושער השמים, קרי בית מקדש. רש"י המשמש כשופרם של חז"ל ולפניהם בית המקדש בירושלים מסביר כי הר המוריה קפץ לבית אל, אולם נראה כי לפחות בתקופת התנ"ך היו שהבינו את יעקב אבינו כפשוטו: בית אלוהים נמצא בלוז שלה קורא יעקב בית אל ושם שער השמים ולכן ירבעם מקים שם בית מקדש עם עגלים כמרכבה לשכינה. במאמר מוסגר נוסיף כי הקשר בין ירבעם ליעקב אין מתמצה בכך. הבירות הראשונות של ממלכת ישראל היו שכם, סוכות ופנואל; כולם תחנות בדרכו של יעקב חזרה לארץ ישראל. ירבעם לא רק חוזר ליעקב אלא גם לאהרן בחטא העגל. כמו אהרן ירבעם שם עגלים במקום כרובים במקדש, עובד ככהן במקדש ולבניו קורא בשמות של בני אהרן נדב ואביה. עד כאן מאמר מוסגר. אם נשוב לשאלת בית אל ירבעם לא היה עושה זאת אם פשט הפסוק לא היה תומך בסברתו שמדובר בבית אלוהים כפשוטו. בית אל נמצאת בלוז ולא בהר המוריה. ניתן לטעון כי ישנם הוכחות נוספות (למשל מיומו האחרון של אליהו במלכים ב ב) אולם גם בלי הוכחות נוספות עולה השאלה הבאה: אם יעקב מצא את בית אלוהים בבית אל אז מדוע משה רבינו בספר דברים מודיע כי המקום של בית המקדש לא נבחר והוא יבחר רק כאשר ישראל יגיעו אל המנוחה ואל הנחלה:

ח לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום איש כל הישר בעיניו ט כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלהיך נתן לך י ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה' אלהיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל איביכם מסביב וישבתם בטח יא והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם עולתיכם וזבחיכם מעשרתיכם ותרמת ידכם וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה' (דברים פרק יב)

לכאורה המקום אשר בחר ה' לשכן שמו שם כבר נמסר לנו בספר בראשית על ידי יעקב אבינו. זהו לוז אשר שמה היום הוא בית אל. אז מדוע משה רבינו לא מקבל את בית אלוהים של יעקב אבינו וקובע כי המקום עדין לא נבחר וכי בחירתו תלויה בישיבה לבטח אשר תשלים את הביאה אל המנוחה ואל הנחלה?

זה לא הענין היחידי שבו משה רבינו חולק על יעקב אבינו ישירות. כך למשל אוסר משה רבינו את פולחן המצבות:

ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך (דברים טז כב)

אם יעקב אבינו לא הסס להקים מצבה מהאבן משה רבינו בשבתו כבג"ץ כבר אוסר את הנוהל. כאן רש"י מתייחס לניגוד במפורש:

"אשר שנא" – מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות ואת זו שנא כי חק היתה לכנענים ואע"פ שהיתה אהובה לו בימי האבות עכשיו שנאה מאחר שעשאוה אלו חק לעבודת אלילים"

ועדין לא ברור מדוע מה שהיה אהוב בימי האבות הופך לשנוא בימי הבנים או בניסוח למדני מה חשבו מעיקרא ומה השתנה במסקנה?

נאמר כמה מילים על ביקורת המקרא. על פי ביקורת המקרא ספר דברים הוא ספר מאוחר אשר אחד מתפקידיו זה להצדיק את ירושלים מסיבות פוליטיות. וכך מול הקדושה ההיסטורית של בית אל – טוענת ביקורת המקרא – בא ספר דברים לטעון כי המקום אשר יבחר ה' לשכון שמו שם עדיין לא נבחר. לכאורה פתרון. בפועל כשחושבים על זה מבינים שהשאלה פשוט הודחקה. שוב לא ברור מדוע ההצדקה של ירושלים צריכה לבוא על חשבונה של בית אל. אפשר לטעון שירושלים באה כנגד הר ה' יראה של אברהם (כמו שכתוב בספר דברי הימים) ואילו בית אל כנגד ההתגלות ליעקב. אך מדוע לשיטת ספר דברים אין מקום לבית אל? לביקורת המקרא ישנה הנחה מובלעת נוספת לפיה ציר הזמן מסמן התקדמות מהאמונה שהקורבנות שייכים בכל מקום לריכוז הקורבנות במקום אחד. זו הנחה נוצרית פרוטנסטנטית אשר סופה אמונה בישו כמבטל את כל הקרבנות. במילים אחרות בתוך ביקורת המקרא מובלעת הנחה נוצרית די רצינית.

אם נעזוב את ביקורת המקרא (הבאנו אותה כדי לחדד את השאלה ולא כתשובה לשאלה) ונחזור לשאלה העומדת בפנינו מה שמטריד אותנו זה השאלה מדוע לדעת משה רבינו התגלות קשורה להגעה אל המנוחה ואל הנחלה ומהו השבר שיש מול בית אל. נדמה שהשבר קשור לאיסור על המצבות שהזכרנו קודם. יעקב אומר שהמצבה יהיה בית אלוהים. יסוד המקדש בבית אל הוא המצבה. הפיכת המצבה לשנואה משנה גם את מעמדה של בית אל. בית אל כבר איננה יכולה לשמש כבית אלוהים וריבונו של עולם צריך לבחור שוב את המקום שבו הוא ישכן את שמו שם. על פי ספר דברים זה יקרה רק כאשר עם ישראל יגיע אל המנוחה ואל הנחלה וזאת בלי להסביר מדוע שיכון שמו של ה' יכול לקרות מתוך מציאות של מנוחה ונחלה?  על פי הפרשנות הנבואית ההגעה אל המנוחה ואל הנחלה קרה רק אצל דוד המלך. לכן מזכירים הפוסקים כי יסודו של בית המקדש יכול לבוא רק מתוך מלכות בית דוד. לעם ישראל היו מלכים לפני דוד ואחרי דוד אולם הם לא הביאו אותו אל המנוחה (זה מסביר מדוע בבית שני עדיין התענו תענית תשעה באב כיון שמלכות בית דוד לא חזרה). עניינו של משיח להביא את ישראל אל המנוחה שממנו ניתן יהיה לבנות את בית המקדש.

אם נחזור למדרש שהתחלנו בו על קפיצת הר המוריה לבית אל. נדמה לי להסביר שלמרות שבית אל נשללה, ההתגלות של בית אל נשמרת בהר הבית. שער השמים כבר לא נמצא בבית אל הוא עבר להר הבית ששם נמצא בית האלוהים. גילוי השכינה בהר הבית ממשיך לינוק מהתגלות השכינה שהיה בבית אל. ולכן למרות שמבחינה טכנית בית אל נזנחה כתוצאה מזניחת המצבות רוחה עדין נשמרת בהר הבית.

הערה לסיכום,

מצורף כאן קישור לפוסט של תומר פרסיקו על תופעת הבית אלים במרחב:

https://7minim.wordpress.com/2018/05/09/betyl/

נראה שריבונו של עולם בחר להתגלות ליעקב דרך מה שנתפס במרחב כבית אל. יכול להיות שההבנה שמצבות נתפסות לא כהתגלות של ה' אלא כביתו של ה' היא שהביאה לשינאתם ולכן לזניחת בית אל.

 

מודעות פרסומת

שרת המשפטים מול המשנה ליועץ המשפטי

שרת המשפטים איילת שקד היא אישה חכמה מאד והמכתב שהיא בחרה לשלוח ליועץ המשפטי לממשלה ביחס להתנהלותה של המשנה ליועץ המשפטי דינה זילבר מדגים לנו באופן נאה את חכמתה. במכתב דורשת איילת שקד למצוא מחליפה לדינה זילבר בייצגה את הממשלה ואוסרת על דינה זילבר להמשיך לייצג אותה, את משרד המשפטים והממשלה בכל אחד מתחומי האחריות של דינה זילבר, וזאת לאור ההתנהלות של זילבר בוועדות הכנסת. הסיבה לכך שהמכתב הוא חכם הוא שאיילת שקד נמנעת במכתב מלנקוט צעד סמכותי כנגד זילבר (פיטורים, השעיה). בכך שרת המשפטים נמנעת מלגרור את הדיון אל הצד הטכני סמכותני שהיה מסיח את הדעת מהנושא העקרוני של תפקידי הייעוץ המשפטי לממשלה. במילים אחרות שרת המשפטים רוצה לנצח בוויכוח העקרוני ולא בשאלת הכבוד או הסמכות שלה. איילת שקד מבינה שהטיעון חשוב יותר מהסמכות העקרונית והיא רוצה לנצח ברמת הטיעון; הרמה המעשית כבר תגזר מרמת הטיעון עצמה. איילת שקד מציגה את עצמה כשמרנית. אני עצמי לא רואה את עצמי כשמרן כפי שהבאתי בשם תוספות יום טוב מנהג שאין לו טעם איננו אלא מידת סדום. ועם זאת אני שמח שאיילת שקד מתמקדת בטיעונים ולא בסמכות שרירותית. כפי שהיא מבינה היטב סמכות גרידא לא תשרת את מטרותיה בטווח הארוך.

חכמתה של איילת שקד מתבטאת גם בבחירה במשנה ליועץ המשפטי ולא ביועץ עצמו. בדומה לאהרן ברק שנמנע מלפסול חוקים מיד אלא התחיל בהודעה על סמכותו בלי מימושה המיידי וכך גרם לאנשים להתרגל לרעיון כך גם שקד בבחירתה מתחילה את הדיון שסופו בקביעה על היועץ המשפטי עצמו. בינתיים היא נותנת לאנשים זמן להתרגל לרעיון וגם מדגימה באופן ישיר מדוע נדרש חוק היועצים המשפטיים במתכנתו החדשה להיחקק.

חמאס חושבים כמוני!

בפוסט ילדי עזה על הגדר ככשלון שלטון החמאס בעזה טענתי שהשאיפה של חמאס היא למעמד של רשות פלסטינאית המקבלת את התקציב שלו ישירות ממדינת ישראל. טענתי שדווקא הליכה לקראת חמאס תעניק לישראל מנוף לחץ נוסף מול חמאס שאיננו כוחני ותשלים את הפרדת הפלסטינאים לשני גורמים עוינים מתחרים אשר יאפשרו לישראל  למשול. בידיעה חדשותית מסוף שבוע מסתבר שצדקתי. חמאס דורשים 15 מיליון דולר כל חודש לתחזוק המנגנון שלהם. עכשיו מה שנותר זה להוסיף מחירון על כל חריגה של החמאס:

הפגנות ליד הגדר 100,000- דולר

פריצת הגדר: 200,000- דולר

טיל על ישראל: 1,000,000- דולר

השמדת מנהרה: 3,000,000- דולר

שלושה חודשי שקט: בונוס 2,000,000+ דולר

מנהג שאין לו טעם

בשבת למדנו משנה במסכת בבא מציעא פרק ט משנה א:

"המקבל שדה מחבירו, מקום שנהגו לקצור, יקצור, לעקור, יעקור, לחרוש אחריו, יחרוש. הכל כמנהג המדינה."

מסביר בעל תוספות יום טוב כי לכל אחד מהמנהגים הללו ישנו הגיון משל עצמו. קצירת החיטה משאירה את התבן לזבל את השדה. עקירת התבואה משאירה את השדה נקי. חרישת השדה לאחר הקצירה הורגת את העשבים השוטים ועוד. ולכן אם קיים מנהג מדינה יכולים השוכר והמשכיר לכוף את הצד השני ללכת אחרי מנהג המדינה. אולם כאן מוסיף בעל תוספות יום טוב הגבלה:

"אבל מנהג בלא טעם. אין הולכין אחריו לעכב שכנגדו. שאיננו אלא מנהג סדום. "

אם אינך יכול לתת צידוק הגיוני למנהג הקיים ההתעקשות עליו אינה אלא מידת סדום. לרוב אנו נוטים לפרש את סדום כנוטה לליברטיאניזם קיצוני האדיש לחיי אדם וזאת בעקבות יחזקאל: "הִנֵּה זֶה הָיָה עֲו‍ֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ: גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ, וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה. וַתִּגְבְּהֶינָה וַתַּעֲשֶׂינָה תוֹעֵבָה לְפָנָי וָאָסִיר אֶתְהֶן כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי”. (יחזקאל טז,מט-נ), אולם כבר בגמרא מספרים על מיטת סדום שבה קיצרו את הארוכים והאריכו את הקצרים (מסכת סנהדרין דף קט עמוד ב). כלומר מדגישים את האכזריות השרירותית שאיננה מוכנה לקבל את הגיוון האנושי. בשביל בעל תוספות יום טוב מנהגים ללא טעם מבטאים את אותה אכזריות שרירותית. האדם צריך טעם למעשיו. צריך להבין מדוע הוא עושה את מה שהוא עושה וכיצד. אם אין טעם העיכוב של כנגדו לעשות את המנהג חסר הטעם איננו אלא אכזריות שרירותית שאותה אי אפשר לקבל. לאחרונה, עולות גישות שמרניות הקוראות לקדש את הקיים. בעל תוספות יום טוב איננו מתנגד למנהגים אולם הוא דורש טעם רציונאלי. בלי טעם רציונאלי המנהג איננו אלא אכזריות שאין לה מקום וקידושה איננו אלא מנהג סדום.

משנה אותיות נשמה. יהי רצון שלימוד המשנה יהיה לעילוי נשמת 11 הקדושים שנרצחו בשבת בבית הכנסת בפיטסבורג במדינת פנסלווניה בארה"ב. יהי זכרם ברוך.

למי להצביע בבחירות לראש העיר ירושלים?

בשבת בינותי בספרים. אך בניגוד לדניאל שבינה בספר ירמיהו למלאות שבעים שנה לגלות בבל, אני בניתי בספרו של הגיאוגרף יהושע בן אריה "עיר בראי התקופה – ירושלים החדשה בראשיתה". ושם קראתי כיצד הלכה ונבנתה ירושלים החדשה אבן אחר אבן. אילו קשיים עמדו לפני הבונים ועם אילו אתגרים הם התמודדו. ושם הסתבר כי המסורת לפיה דברים מעניינים יקרו אם יהיו 60 ריבוא (600,000) יהודים בשערי ירושלים היא אכן עתיקה ומקורה בתלמידי הגר"א שכן היא הוזכרה בדרשה של יוסף ריבלין עם הקמתה של שכונת משכנות ישראל: "ולשאלת אחד האורחים כמה הוא השיעור של בנין ירושלים ויקבוץ גלויות שיש בידו לקרב את הגאולה? ניתנה התשובה: 'על פי רבינו הגר"א ותלמידיו, מייסדי הישוב, השיעור הוא: "60 ריבוא בשערי ירושלים". וזאת היא המטרה הראשית בשאיפתנו ובתוכניתנו המעשית" (עמ' 160). וזאת כאשר השכונה המתוכננת אמורה הייתה לכלול 140 בתים שמתוכם נבנו 44 בתים וכאשר בכל ירושלים החדשה היו כמה מאות בתים בלבד עם אוכלוסיה שמעורכת ב2000 נפשות. העובדה שזו הייתה תוכניתם המעשית מתאשרת בניסיון שלהם לשכנע את משלחת החקירה ברשות מונטאגיו וד"ר אשר שנשלחה מטעם 'ועד שליחי הקהילות' בלונדון לקנות שטחי אדמה נרחבים במערב ירושלים באזור הכפר ליפתא כדי ליישב בו עשרות ומאות אלפי יהודים. לצערם הם נתקלו בביקורת הקטלנית של חברי המשלחת אשר לא ראו בעין יפה את התלות שלהם בקהילות בחוץ לארץ ואת חוסר הפרודקטיביות שלהם, כפי שהם ענו להם: "נניח שיעלה בידכם לבנות עליה אלפי בתים ולהושיב בתוכם אלפי משפחות שיעלו ויבוא לציון כדברכם הרי אפשר שיקום כאן עוד מחנה גדול של בטלנים ושנוררים, המטילים את עצמם על היהודים שבחו"ל. ולכם מנהיגי הכוללים, יתווסף עוד כר נרחב להרבות בצעקות לאחינו בני ישראל רחמנים בני רחמנים שישלחו לכם כסף להציל עוד אלפי משפחות ברעב" (עמ' 172). הדבר המשונה הוא שחלפו 150 שנה מאז אותם חילופי דברים ועדין ירושלים נמצאת במידה רבה באותה מצב בדיוק כאשר חצי מהאוכלוסיה ממשיכה להיות לא פרודוקטיבית ולהיתמך על ידי אחיהם שבחו"ל וברוך השם שגם בארץ. דרשו זאת אתם לשבח או לגנאי.

הדרשה הזו של "60 ריבוא בשערי ירושלים" המשיכה להתגלגל הלאה. כך למשל העובדה שהמדינה הוקמה כאשר היו בארץ ישראל 600 אלף יהודים או שישים ריבוא הוסברה על סמך הדרשה הזו. כל ארץ ישראל נחשבת כשערי ירושלים. דרשו ומצאו שמלחמת ששת הימים פרצה כאשר היו בארץ ישראל 600 אלף גברים (ותסלחנה הנשים על השובניזם). בכל אופן מהנתונים בויקפדיה עולה שב2016 היו 550 אלף יהודים בשטח המוניצפאלי של ירושלים. נשארו רק עוד 50,000 יהודים כדי להגיע לשאיפתו ותוכניתו המעשית של יוסף ריבלין. אם נמשיך עם הקו שלנו, עכשיו כשאנו עומדים לפני בחירות לראשות עיריית ירושלים, השאלה המרכזית היא מי יבנה את ירושלים כדי שתגיע ל60 ריבוא?

כמובן אשמח אם כל אחד מהמועמדים יציב זאת לעצמו כיעד ועדיין נטיית הלב שלי אומרת שיוסי דייטש החסיד החרדי יהיה זה שיעשה זאת. כל אחד מהמועמדים האחרים מדבר על ניהול העיר בעוד הוא מדבר על בניית העיר (כנראה גם לדתיים לאומיים ולחילוניים). אינני בטוח בתמיכה שלי בו ולחצים ביתיים לוחצים לכיוון מועמדים אחרים (או יותר מדויק למועמד חילוני אחר), ועדין יש משהו בדייטש שגורם לי להאמין בו. אינני חושש שהוא יזניח את הדתיים והחילוניים (במיוחד עכשיו כאשר הסיכוי שלו להיות ראש העיר תלוי בדתיים ובחילוניים) ואין ספק בניסיון שלו באגף הבנייה בירושלים. זאת המחשבה שלי. אינני יודע אם היא רציונאלית אך כפי שהבהרתי בפוסט הראשון בארצנו הקטנטונת תמיד צריך לחשוש שגורמים נוספים מוערבים.


לאחר שפרסמתי את הפוסט ראיתי שגם ברקוביץ מתכנן לבנות בירושלים:

https://www.inn.co.il/News/News.aspx/384878

בקיצור, ההתלבטות נמשכת.

 רצח רבין [ג] – האם הרצח היה מעשה ציוני?

כשהייתי בר מצווה החליט אחד מהשכנים החרדיים של ההורים שלי לעשות משהו בשביל השכלתי הכללית ובין שאר הספרים שקיבלתי לבר המצווה נתן לי ביוגרפיה חרדית של יעקב ישראל דה האן. דה האן, משורר יהודי הולנדי בעל נטיות הומוסקסואליות (עובדה שהושמטה מהביוגרפיה), עלה לארץ ישראל לאחר הצהרת בלפור. אולם האכזבה שלו מהציונות יחד עם התחזקותו הדתית הביאה אותו ליצור קשרים עם העדה החרדית האנטי ציונית ולנסות לייצג את עניינה מול האימפריה הבריטית. הסיכון לעליית שתי קולות לייצוג העניין היהודי בארץ ישראל יחד עם החשד כי הערבים מפתים את דה האן לקדם את עניינים באופן מיני הומוסקסואלי הביאו את ההגנה בירושלים להחליט על רציחתו וב1924 לממש את הרצח (כנראה על ידי אברהם תהומי). שמועות מסוימות קשרו את הרצח למפקד ההגנה בירושלים יצחק בן צבי ולא מן הנמנע שבחירתו לנשיא הייתה גמול מאוחר על ביצוע הרצח (כמו שמינויו של יהושע כהן לשומר הראש של דוד בן גוריון היה גמול על רציחתו של הרוזן ברנדוט, שליח האו"ם האנטישמי).

רציחתו של דה האן הייתה הרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל והיא מזכירה לנו כי הציונות היא סוג של מהפכה, קרי מהלך שהחוקיות שלו מושגת מתוך עצמו ומוצדקת בתוך עצמו. הציונים ראו את עצמם ככלל הלאומי היהודי ולא חששו להשתמש באלימות כוחנית כדי לסלק יריבים שעמדו בדרכם, פנימיים או חיצוניים. התפיסה הייתה שההזדהות העצמית של הפרט עם הכלל מצדיקה את סילוקם של יריבים מהדרך. השורה מהשיר "פתאום קם אדם ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת" מבטאת זאת יותר מכל. אנו נוטים לשיר את השיר הזה בחדווה ובהזדהות ומתעלמים מהשאלה המתעוררת – מי שמך להרגיש שאתה עם ולהתחיל ללכת? מנקודת מבט חרדית רצח דה האן מדגיש את כל השאלות שמעוררת התנועה הציונית: התנועה הציונית קמה ובמעשי אלימות ורציחה השליטה את עצמה במרחב בלי שהתבקשה לכך. מנקודת מבט ציונית לעומת זאת הצידוק הוא עצמי: הציונית היא העם ולכן החוק שלה חל על כולם. יש לכך השלכות הלכתיות. על פי ההלכה המורד במלכות חייב מיתה. כאשר הם הפך למלכות בקום המדינה ניסו גורמים באצ"ל לעקוף את המוסדות הרשמיים, ובעצם למרוד במלכות. התשובה היחידה לכך היא חיוב מיתה כמו שקרה באלטלנה (למרות שלא היה צורך לירות על האנשים במים). לדעתי הטבעת אלטלנה הייתה מוצדקת בלי כחל ושרק.

לכאורה הקמת המדינה סיימה את הפרק הזה בהיסטוריה הישראלית אולם בסיפור המחתרת היהודית נתגלה שלא לגמרי. מי שקורא את הספר "אחים יקרים" של חגי סגל מתרשם כי לפחות הפעולות הראשונות של המחתרת לא נעשו מתוך מודעות יתרה לחריגות שלהן. כפי שסגל מציג זאת חברי המחתרת פעלו כאזרחים טובים המשלימים מעצמם את מה שהמדינה התעצלה מלעשות או מסיבות מדיניות נמנעה מלעשות. רק בשלב מסוים הבינו האנשים במחתרת שמעשיהם חריגים מהמסגרת של אזרחות טוב. כשהפוצצה הפרשייה נזעק הרב טאו לטעון כנגד יהודה עציון כי אין יותר מקום לגישה מהפכנית המזהה את עצמה כעם. מקום המדינה הביטוי של האדם כעם עובר דרך מוסדות המדינה והוא איננו יכול להופיע באופן פרטי. במאמר מוסגר נעיר כי מכאן החשדנות של הרב טאו כנגד הציבור הציוני דתי שמובילה אותו בשנים האחרונות להעדיף גורמים חרדיים. הציבור הציוני דתי כשמו כן הוא ציוני ולכן בעל פוטנציאל מתמיד למהפכנות בלתי מבוקרת. ניתן לסמוך רק על אנשים שהבינו את הטיעון של הרב טאו והפנימו אותו או כאלו שהוכיחו שהם שברו את האינסטנקיטים המהפכניים שלהם לטובת ציות מלא.

וכאן אנו מגיעים לשאלה שבכותרת: האם רצח רבין היה מעשה ציוני? הרוצח לא עשה זאת ממניעים קנאיים דתיים מסורתיים. קנאות דתית מסורתית כבולה במסגרת הפסיביות ההיסטורית. הרצח לעומת זאת היה פעולה אקטיבית. רצח רבין יטענו אנשים הוא ממזר של הציונות. אולם אם ישנו ממזר האם זה לא מצביע על כך שכל הציונות יסודה בחטא? וכך מתחילה האופנה לבחון את הציונות מחדש בעינים שליליות וביקורתיות. מה שנתפס בעבר כצודק וכנובע ממלחמת אין ברירה נתפס פתאום כשלילי ופגום – הקמת המדינה, הפליטים ב1948, הכיבוש ב1967, כולם טעויות נגררות של אותה טעות יסוד לפיה האדם יכול לקום בבוקר להרגיש שהוא עם ולהתחיל ללכת. טעות זו היא שהביאה לבעיית הפליטים, היא זו שמובילה לעוול שבכיבוש והיא זו שהובילה לרצח רבין. אם הטעות הזו לא הייתה מתרחשת הכל היה נחסך. נכתמה הציונות בחטא ואין לה כפרה..

רצח רבין [ב] – האם ההיסטוריה היא אישית?

אחד הויכוחים הידועים בניתוח היסטורי הוא האם היסטוריה היא תוצאה של אישים או של מערכות לא אישיות. הבולט אולי מבין אלו שהחזיקו בעמדה שניה נמצא קרל מרקס שמתעלם כמעט לחלוטין מאישים לטובת השינוי האימננטי של המציאות. המפורסם ממי שהחזיקו בעמדה הראשונה היה תומאס קרלייל שטען כי הגיבורים הם אלו שעושים את ההיסטוריה. אלכסנדר מוקדון, יוליוס קיסר, לותר, פרידריך הגדול ונפוליון היו האנשים הגדולים שעשו את ההיסטוריה למה שהיא. היסטוריה אמיתית זו ההיסטוריה של האנשים הגדולים אשר כפו את רצונם על המאורעות ועיצבו את המציאות על פי חזונם.

נדמה כי ברצח רבין, הרוצח, וכן קבוצות משמעותיות בשמאל הישראלי אוחזים בעמדתו של קרלייל. רבין עשה את הסכם אוסלו ועיצב את ההיסטוריה ולכן כדי לפגוע בתהליך זה רצח הרוצח, יגאל עמיר, את רה"מ יצחק רבין. על פי גירסת השמאל הישראלי הרצח פגע בתהליך השלום ובדמוקרטיה. ועולה השאלה: האמנם? האם באמת תהליך השלום והדמוקרטיה הישראלית נפגעו בהתנקשות זו?

זו שאלה נושנה שאפשר לתת לה תשובות לכאן ולכאן. מה שבטוח שיגאל עמיר לא היה המתנקש הראשון בהיסטוריה ולכן ניתן לבחון את השאלה באופן אמפירי. מתנקשים בשליטים אנו מכירים משחר ההיסטוריה הפוליטית, מרצח גדליה בן אחיקם במקורותינו דרך רציחתו של פליפוס השני מלך מוקדון, יוליוס קיסר, אנרי הרביעי מלך צרפת, ולתר רתנאו שר החוץ היהודי של ממשלת ויאמר ועד התקופה המודרנית. למעשה לא פחות מ-4 נשיאים אמריקאים נרצחו בהתנקשות. באנגליה נרצח רה"מ ספנסר פריסבל ב1812 ועוד ועוד. מדינות מסוימות היו כל כך מועדות להתנקשויות שאין מקום לפרט אותן כמו איטליה הימי בינימית, רוסיה הצארית ויפן הקיסרית. מקיאבלי, שבעצמו השתתף בניסיון התנקשות בבני המדיצ'י שנכשל, כתב פרק מפורט מאד ומעניין מאד על התנקשויות בספרו "דיונים". למזלנו הוא ניחון כאשר ג'ובאני מדיצ'י התמנה לאפיפיור וכך נשארו לנו ספריו הקלאסיים. התנקשות בשליט היא אחד מהסיכונים המקצועיים ששליטים ובוחרים צריכים לקחת בחשבון בין במשטר דמוקרטי ובין במשטר לא דמוקרטי. קשה לומר שהדמוקרטיה האמריקאית נהרסה כתוצאה מרציחתם של לינקלן, קליבלנד, מקינללי וקנדי או שהמלוכה הצרפתית נהרסה כתוצאה מרציחתו של אנרי הרביעי. מנגד הרפובליקה הרומית קרסה כבר לפני יוליוס קיסר והריגתו בידי בורטוס רק הביאה לעלייתו של אקטוויניוס קיסר (אוגוסטוס).

עד כאן דנו בהשפעה על התנקשויות על משטרים ודמוקרטיות. ומה עם ההשפעה על תהליכים כגון תהליכי שלום? שוב כשאנו מתבוננים על ההיסטוריה קשה להגיע למחשבה שהתנקשויות השפיעו על תהליכים. ההתנקשות בפליפוס מלך מוקדון לא פגעה בהכנות לפלישה לאמפריה הפרסית. אם כבר להיפך, בנו אלכסנדר מימש אותן בצורה מכרעת. הסכם השלום שחתם מייקל קולינס עם האנגלים שהעניק חירות לאירים לא בוטל בעקבות מותו במלחמה עם מתנגדי ההסכם. עלייתו של דה ואלריה לשלטון ב1932 הביאה אמנם לפרישת אירלנד מהדמוניונים הבריטיים ולהפיכתה לרפובליקה אך המסגרת הכללית של הסכם השלום נשמרה (במלחמת העולם השניה שמרה אירלנד על ניטרליות מנוכרת אך הקפידה לא לעשות שום צעד שיתפרש כתמיכה בגרמנים). התהליך שהתרחש אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית כאשר הלבנים בדרום חזרו והשליטו את עליונותם במעשי רצח וחוקי ג'ק קראו התרחש בלי לינקולן אך סביר להניח שגם עם לינקולן הוא היה מתרחש. תהליכים לא קוראים סתם. מסביב האנשים שמובילים אותם יש סביבה שלמה של אנשים התומכים בהם ודוחפים אותם קדימה. המשטר השליט איננו תלוי רק בשליט עצמו ומורכב מקבוצה שלמה של אנשים המאמינה בקיומו והשומרת עליו גם בזמן ההתנקשות בו.

אינני בא לומר שאין לאנשים השפעה על ההיסטוריה.ההיסטוריה האנושית כמו כל היבט של הפעילות האנושית נעשית על ידי אנשים והיחודיות האנושית משפיעה על הדרך שבה הם עושים דברים. אין ספק שגאוניותו של נפוליון אפשרה לו להגיע לשערי מוסקבה. מנגד הוא סיים את חייו באי סנט הלנה. ומבחינה היסטורית קוד נפוליון והקונקרדנט שחתם עם הכנסיה הקתולית שרדו הרבה יותר. נוטים להזכיר את השפעתו של צ'רצ'יל כדוגמה לחשיבותו של האדם הגדול, אך למעשה גם אם לורד הליפקס היה מתמנה לראש ממשלה ואנגליה היתה חותמת הסכם שלום עם היטלר, סביר להניח שאנגליה וארה"ב היו נסחפות חזרה למלחמה בתוך שנה או שנתיים. תוקפנותו של היטלר לא הייתה מאפשרת שלום ממומשך בדיוק כמו ששאפתנותו של נפוליון הביאה להפרת כל הסכם שלום שנחתם עימו. זה לא אומר שאין מה ללמוד מצ'רצ'יל על גדלות הרוח והיכולת של מדינאי לעמוד כנגד רוח הזמן (נתניהו מול אובמה הוא דוגמה לתלמיד טוב של צ'רצ'יל) אולם זה אומר שההשפעה של צ'רצ'יל על ההיסטוריה לא הייתה מכרעת כפי שמציגים אותה.

אם נחזור להשפעה של רצח רה"מ רבין על הדמוקרטיה הישראלית או על הסכם השלום קשה לומר שההשפעה היתה גדולה. מבחינה מוסדית נדמה כי הדמוקרטיה הישראלית לא נפגעה כלל. עשר שנים אחרי ההתנקשות ברבין התרחשה ההתנתקות מעזה ואיש לא פצה פה או צייץ. תהליך השלום קרטע עוד לפני ההתנקשות עם פיגועי ההתאבדות באוטובוסים. עצרת התמיכה בהסכם השלום שבה רה"מ רבין נרצח אורגנה כנגד פיגועי הטרור שהציבו סימן שאלה על תהליך השלום ופגעו בתמיכה בו מצד הישראלים. מהצד השני המסגרת הכללית של הסכמי אוסלו נשמרה גם לאחר אירועי הדמים ומבצע חומת מגן. בעזה כיום משגשגת לה ישות טרור עצמאית העורכת איתנו סבב לחימה כל כמה שנים. מעבר לכך כפי שהעיר בלוגר שנון יכול להיות שרציחתו של רבין השפיעה על מחנה השלום כמו השפעת "המחלה ההולנדית" על הכלכלה (מה שמכונה גם קללת המשאבים). העובדה שמבחינה מוסרית רצח רבין שם אותם בצד של "הטובים" גרם לכך שהם הזניחו את ההתמודדות הרצינית עם הבעיות של תהליך השלום באופן שהוביל את הציבור להתייחס בחוסר רצינות למחנה השלום.

אם נסכם את הדיון הזה, מבחינה מוסדית קשה לומר שרצח רבין אכן השפיע על הדמוקרטיה או על תהליך השלום כפי שזה מוצג על ידי כותבים ודוברים שונים. ההשוואה ההיסטורית להתנקשויות קודמות בראשי מדינות מלמדת שזה לא כל כך פשוט ועדיף להיזהר מקביעות גורפות.