זר של הדסים

לפני שבוע חניתי היכן שחניתי במרחק כמה דקות הליכה מהעבודה והתחלתי ללכת. בדרכי עצרה אותי אישה זקנה. היא החזיקה ביד אחת שקית וביד השני זר של הדסים. כה זערורית הייתה, אולי 1.40 מטר. אמרה לי אדוני, האם תוכל לעמוד ולהקשיב. עמדתי והקשבתי. אמרה לי, יש צרות בעולם כי אנחנו לא אוהבים מספיק את אבא שלנו. הוסיפה ואמרה לא אבא הפרטי של כל אחד ואחד, אבא הכללי של כולנו. שתקתי. הוסיפה ואמרה אתה יודע איפה הוא נמצא? הרימה ידה לשמים ואמרה הנה שם. חייכתי. ראתה את חיוכי והשתתקה. נטלתי מידה את זר ההדסים וברכתי ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא עשבי בשמים. מיד תיקנה אותי עצי בשמים, על הדסים מברכים עצי בשמים. תיקנתי את עצמי עצי בשמים. אמרה אמן. השבתי לה את הזר והלכנו שנינו לדרכנו.

יתום של שני אפוטרופוסים

המשנה במסכת פסחים פרק ח משנה א דנה במספר מקרים בהם אכילת קרבן פסח יכולה להיות רלבנטית לשני קורבנות פסח שונים. נזכיר, קרבן פסח הוא קרבן חובה שאפשר להקריב בחבורה. על החבורה צריך להימנות עוד לפני השחיטה כמו שאומר הפסוק "במכסת נפשות איש לפי אוכלו תכוסו על השה" (שמות יב ד). חבורות שונות נמנות ביחד כל אחת לעצמה ובני החבורה מקריבים ביחד קרבן פסח אחד ואוכלים אותו. במצב הזה ישנם פרטים שיכולים למצוא את עצמם קשורים לשתי קורבנות פסח של שתי חבורות שונות. המשנה דנה במקרים הללו וקובעת מה יהיה דינם:

האשה בזמן שהיא בבית בעלה, שחט עליה בעלה ושחט עליה אביה, תאכל משל בעלה.

הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה, שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה, תאכל במקום שהיא רוצה.

יתום ששחטו עליו אפוטרופסים, יאכל במקום שהוא רוצה.

עבד של שני שותפין, לא יאכל משל שניהן.

מי שחציו עבד וחציו בן חורין, לא יאכל משל רבו.

האישה שהתחתנה וחיה עם בעלה. בעלה הצטרף לחבורה אחת של קרבן פסח אחד ואביה הצטרף לחבורה אחרת. היא עצמה לא הצטרפה לאף חבורה מראש ובעלה ואביה שחטו עליה שניהם. תאכל משל בעלה כי מן הסתם התחתנה איתו כדי לחיות איתו.

הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה – בשנה הראשונה לנישואין האישה עדין רוצה לחגוג עם ההורים שלה. בהקשר זה אני זוכר כיצד לפני שנים ביקרתי חבר ילדות חרדי שהתחתן. ושם הוא הסביר לי כיצד מהמשנה הזו למדים את סדר הביקורים. בפסח הראשון אצל ההורים שלה, בפסח השני אצל ההורים שלו וכו'. במקרה כזה אי אפשר לומר באופן אוטומטי שהאישה אוכלת עם בעלה; היא עדין רגילה לסמוך על אביה שימנה אותה לחבורה שלו. ולכן תאכל במקום שירצה וצריכה להודיע מראש אצל מי היא אוכלת. ואם לא הודיעה לא תאכל אצל אף אחד (תוספות).

עד עכשיו דיברנו במקרה של הימנות על החבורה. אבל צריך לזכור שהפסח הוא לא רק של בני החבורה אלא גם של הבתים שלהם – "שה לבית אבות, שה לבית" (שם פסוק ג). ולכן אוכלים אותו אלו השייכים לבתים כמו ילדים ועבדים. אמנם לכאורה הם לא מקיימים מצווה באכילת הפסח אבל הם גם לא עוברים איסור באכילת הפסח (למשל בל תותירו). במקרים הבאים אנו דנים בשייכות לשני בתים שונים:

יתום ששחטו עליו אפוטרופוסים – יתום קטן שיש לו שני אפוטרופוסים ושניהם שחטו עליו יאכל אצל מי שירצה גם בלי להודיע מראש.

עבד של שני שותפין – מדובר בגוי שמכר את עצמו לעבד לשני יהודים שונים והתגייר בתור עבד. אם לא היה בוחר להתגייר היו חייבים לשחרר אותו אחרי שנה. כגוי הוא יכול היה להתגייר כיהודי רגיל אבל התורה מאפשרת מסלול גיור נוסף של עבדות שבו הגוי מוכר את עצמו ליהודי ואז מתגייר בתור עבד. הוא נקנס בכך שהילדים שלו נשארים עבדים כנעניים של היהודי. במקרה הנוכחי הוא נמכר לשני יהודים שונים. מבחינת ההלכה אנו מתייחסים אליו כאילו גופו נחלק לשנים – חצי מגופו שייך ליהודי אחד והחצי השני ליהודי אחר.  במקרה הזה העבד לא יכול לאכול מאף אחד מהפסחים שכן רק חצי הגוף שלו יכול לאכול מפסח אחד ואילו לחצי הגוף השני שלו אסור לאכול מאותו פסח. כתוצאה מכך השייכות שלו לשני בעלים שונים מונעת ממנו לאכול מהפסחים שלהם ולכן פוסקת המשנה לא יאכל משל שניהן.

ניתן לראות כאן את ההבדל בין יתום של שני אפוטרופוסים לבין עבד של שני אדונים. גוף היתום לא שייך לאף אחד מהאפוטרופוסים. אבל הוא חי בשני הבתים שלהם ולכן יכול לאכול היכן שירצה גם בלי להימנות מראש שכן שחיטת הפסח חלה על כל דיירי הבית כולל אותו. אצל העבד לעומת זאת גוף העבד שייך לשני האדונים כאחד ולכן הבעלות של אחד מהם על גופו מונעת ממנו לאכול מהפסח של השני וכן להיפך.

מי שחציו עבד וחציו בן חורין, לא יאכל משל רבו – כאן המשנה מתארת מקרה מורכב. היה עבד של שני אדונים. אחד מהם שחרר אותו. עכשיו הוא חצי עבד חצי בן חורין. הוא לא יכול לאכול את הפסח של אדוניו כי הצד של בן חורין לא נמנה על הפסח הזה. ומה עם לאכול פסח שלו? הפרשנים חלוקים בכך (ולא נכנס למחלוקת שלהם). אבל נראה לי שבשונה ממקרה של שני עבדים כאן אין בעיה מצד הבן חורין שכן הוא בוודאי שייך גם לבית של הצד שלו שהוא בן חורין (שהרי זה אותו גוף) ולכן באופן בסיסי מותר. וצריך לדון בכך עוד.

השמאלנים הם אויבי השלום

אין דבר שמאיים על הערבים יותר מאשר להיכנס לקואליציה כשווים או לסיים עם הסכם שלום. כל התדמית העצמית שלהם כאויבים תעלם. הם הרי אדוני הארץ ואויבי המפעל הציוני. להיכנס לקואליציה תהפוך אותם לשווים בין כולם. חלק מהמשחק אשר רק נבדלים בתביעות הקואליציוניות שלהם. זה מאיים על עצם זהותם העצמית. הם כבר לא יהיו אויבים של היהודים. כשזה קורה הם יוצאים מדעתם ומתחילים להשתולל. שני הפעמים שערבי ישראל החלו במהומות היה אחרי קמפ דיוויד שאיים לסיים את הסכסוך והיום כשהתכוונו ברצינות להכניס אותם לקואליציה והסתבר שהיהודים לא רואים בהם אויבים.

הושיעו הצילו! הערבים צריכים להיות אויבים ואם היהודים לא נותנים להם להיות אויבים הערבים יהפכו להיות אויבים בכוח. הם ישתוללו. הם יהרגו. הם יהרסו רכוש. העיקר שיהפכו אותם חזרה לאויבים. השמאלנים יחזרו לאופוזיציה. הימין יחזור לשלטון ויקבל אותם כאויבים והכל יבוא על מקומו בשלום. אין איום גדול יותר על הסדר מאשר השוויוניות השמאלנית והערבים יעשו הכל כדי לא לקבל אותה. אכן השמאל הוא האויב הגדול ביותר של השלום.

ומה אם היהודים עדין לא מקבלים אותם כאויבים?

רחמנא ליצלן (השם ירחם) איזו התעללות סדיסטית

אנושיות

בפוסט האחרון טענתי כי עדיף לראות את האנושי באדם במקום לפעול בכוחניות שתגרום לנו להתוודע לרשות. אין ספק שרבים חושבים שאני טועה כאן טעות חמורה. לדעתם רק הכוח הוא שמחזיק אותנו כאן והדיבורים האלה מעידים על הזיה. כשחשבתי על זה הגעתי למסקנה הפוכה דווקא האנושיות היא זו שמחזיקה אותנו כאן כשהכוחניות היא במקרה הטוב רק כוח עזר של המדינה לסייע לאנושיות. כדי להבין זאת אני רוצה לצטט קטע מהבלוג של ניר שטרן, אחד הבלוגרים המעמיקים ביותר בבלוגיספרה:

"סופר על החפץ חיים שפגש בחור קומוניסטי. והיו לידם בחורי ישיבה.. החפץ חיים אמר לבחורי הישיבה, הקומוניסט הזה הוא המאמין האמיתי, תלמדו ממנו. כי באמת אכפת לו מהפועלים העניים. "

ובמקום אחר הוא מסביר מדוע הקומוניסט הזה נקרא מאמין:

"המקור של ההגדרות ההלכתיות האלה הוא מזמן אברהם אבינו. אברהם הסתובב בכל העולם ולימד את כל באי עולם את העיקר האחד. אז היה פשוט שכל הבריאה מלאה חיים, לכן השתחוו לכל עץ ואבן ורוח וכו'. והוא לימד שהחיים האלה הם אחד, מקורם אחד, כמו חיים של גוף אחד שכל הדברים הם איברים שלו (כמו שכתב במורה נבוכים חלק א' פרק ע"ב).ונובע מזה שכולנו בני אב ואחד אנחנו, ואנשים אחים אנחנו, והעולם כולו הוא ביתנו ומשפחתנו, ונובע מזה חסד וטוב לב.  רבקה שאבה מים לגמלים של אדם זר ומזה נודע שהיא יודעת את העיקר שלימד אברהם וזה לבד הספיק לצרף אותה לתלמידיו של אברהם אבינו. כי אם אין מקור אחד לחיי העולם, אז איננו אחים ולמה לשאוב לאדם זר.מי שידע שאברהם דובר אמת, התאחד סביבו, ומי שהתנגד לדבריו עמד נגדו.בימינו יש אינספור קולות שמדברים על אותו עיקר של אברהם אבינו. רובם מערבבים בזה כל מיני כותרות ותוויות שאין להן שום משמעות. אם נאמר את העיקר הזה ונדביק על זה תווית עם האותיות י'ש'ו' (בלי בכלל לדעת מי זה ומה אמר) אז אנחנו חביבים ורצויים בני עולם הבא, (אפילו אם רק אמרנו מהשפה לחוץ ולא האמנו באמת ולא פעלנו לפי זה באמת). ואם הדבקנו על אותו עיקר עצמו בדיוק תווית עם האותיות מ'ו'ח'מ'ד' (אפילו בלי לדעת שום דבר על אותו אדם שמתכוונים אליו בשם הזה) אז אנחנו בני מוות וגיהנום. ולהיפך. וכן אינספור תוויות חסרות משמעות למיניהן. ומוסיפים לעיקר של אברהם כל מיני שיטות ופילוסופיות וטכניקות ופרקטיקות של עבודה שלפעמים יש בהן אמת חלקית כזו או אחרת, במידה כזו או אחרת, ולפעמים לא, ומערבים גם הגדרות חברתיות וקבוצתיות ולאומיות ועדתיות והבדלי סגנון ושפה ותרבות ופולקלור ועוד בלי סוף. ועל כל הבדל דק אומרים זה על זה כופר גמור והורגים ונהרגים על זה.בזמן אברהם אבינו לא היה כל בליל הקולות האינסופי והצעקני הזה. היה בכל העולם רק קול אחד פשוט מאוד, זך וצלול ובהיר לחלוטין, שאמר רק את העיקר עצמו, בתכלית הבהירות והנקיות, ולא שום דבר אחר. לא היה עם ישראל וגויים, לא היתה משפחה מיוחסת, אברהם עזב את משפחתו ועמו, הלך לארץ זרה רחוקה והיה בודד לגמרי. לא היו מצוות ולא היה להחמיר בקטניות בפסח.וכולם שמעו את הקול האחד הזה. חלק החליטו להצטרף אליו וחלק להילחם בו. לא בגלל שהם מקבלים את העיקר הזה רק בלבוש של דת מסויימת אלא בגלל שהם מתנגדים לעיקר עצמו. אין מקור אחד לחיים של העולם כולו ואנחנו לא אחים וחסד הוא לא רגש וערך שלנו. אנחנו זרים לאנשים אחרים ורוצים לטרוף אותם ולהקריב אותם לאליל של הארץ והמשפחה שלנו, שנלחם באלילים האחרים.הקול של אברהם היה צלול ופשוט, וחדר עד סוף עומק הדעת והלב של כל שומע ושומע ששמע אותו.כל העולם נחלק אז חלוקה אמיתית, נוקבת עד סוף חדרי הלב,  לשתי קבוצות בלבד, אלה אחזו שהעולם מקורו אחד וכולנו אחים והחסד מנהיג אותנו, ואלה אחזו שעולם אינו אחד ויש מלחמה לכל בכל ורגש הניצוח והמלחמה מנהיג אותנו.  אלה העכו"ם, הנכרים, הגויים, אומות העולם, עובדי עבודה זרה. היא זרה לעובדיה וזרה לאחרים. הם קוראים בשם אליליהם ואנחנו קוראים בשם אלוהינו מלך העולם כולו. מלחמה לנו בהם ולהם בנו. הם הרעים ואנחנו הטובים"

התחושה הזו של אחדות המין האנושי מגלה את השכינה במציאות.אם אנחנו מבינים שיש יסוד אחד שמאחד אותנו ואנחנו גם חיים ככה אנחנו מגלים את ה' במציאות. זה לא רק אמונה מהפה ולחוץ אלא אמונה ישירה כאן ועכשיו. כולנו התגלות של אותו עניין. כשאדם פועל באופן אנושי. כשמישהו רואה את האנושיות שיש אצל האחר ומגיב עליה הוא מגלה את אלוהים במציאות בצורה הרבה יותר גבוה מאשר אדם צועק ומצווח עד כמה הוא דתי. גילוי השכינה שיש כאן הוא ישיר שכן הוא מצביע על קשר שאיננו מובן בעיני בשר. בעיני בשר אין קשר ביני לבין הזולת הזולת הוא אחר. בן אדם נדיב יזרוק לו איזה מטבע או טובה אחרת אבל הוא לא יגלה את אחדות שיש במציאות. רק מי שפועל מתוך תחושה שכולנו בני אדם ויסוד משותף שייך לכולנו מצביע על יסוד רוחני שיש במציאות וההצבעה הזו היא גילוי שכינה.

גילוי שכינה איננו פועל בחלל ריק. עצם ההתגלות מעוררת יראה אצל אנשים. הגילוי שיש משהו משותף לכלל האנושות שעומד מעבר לקיום הפרטי של כל פרט חושף את הארעיות שיש בקיום הפרטי שלי. כבר אינני יכול להתייחס אל עצמי כיסוד ההוויה. ביסוד ההוויה עומד גורם אחר המשותף לכולנו. הזעזוע הזה מטיל יראה על האדם. הוא כבר איננו מובן מאליו. יש גורם שמעבר לו. וכאשר האדם ירא ההתנהגות שלו משתנה. הוא כבר לא מרשה לעצמו להתנהג בחופשיות כמו שהתנהג עד עכשיו. וכך כותב הרמ"א בסעיף הראשון של שולחן ערוך:

"שויתי ה' לנגדי תמיד", הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול; ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו, והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך.

מלך גדול כאן איננו רק עין רואה ואוזן שומעת אלא התבונה שמשתלטת על האדם וגורמת לו לפעול באופן תבוני. האדם כבר לא מרשה לעצמנו לפעול בפראות ובאכזריות כמו שהיה רגיל. היראה שיש לו מפני גילוי שכינה גורמת לו להתנהגות שונה; הוא כבר לא מרשה לעצמו להיות עבריין ופושע. היראה הזו היא זו שמאפשרת לנו להתקיים כחברה יהודים וערבים ביחד.

היראה הכוחנית הנובעת מקיומה של המדינה על מוסדותיה כמו המשטרה, בתי משפט, בתי מעצר ובתי כלא רק משלימה את היראה הטבעית במקום שבו הפראות האנושית מתפרצת. לא תמיד אנו נתקלים בגילוי שכינה ולפעמים כחברה אנו נזקקים למוסדות חיצוניים שיטילו מורא על בני אדם שלא ירצחו ויהרגו זה את זה.

יש לי דודה (היום היא כבר דמנטית) שעבדה כאחות הרבה שנים ותמיד טיפלה בכל האנשים בכבוד יהודים וערבים גם יחד. היא לא הייתה דמות אינטלקטואלית גדולה אבל היה לה לב גדול והיא אהבה את המקצוע שלה. ברור לי שעצם העבודה שלה עוררה יראה בלב הרבה יותר מכל פעולתו של שוטר ושופט. האנשים הרגישו שיש שם משהו שגדול יותר מאשר הקיום האישי שלהם וזה עורר אותם להשליט את השכל על ההתנהגות שלהם. היום אני חושב שבאופן בסיסי האנושיות הזו משפיעה הרבה יותר מאשר כוחניות גרידא. וכאשר אנשים פועלים באופן אנושי הם משיגים הרבה יותר מאשר הם פועלים באופן כוחני.

כמובן יש חשיבות גם לכוח המדיני ובפוסט הבא אני אתייחס לכישלון של המדינה ביחס לעבריינות בחברה הערבית אבל בשלב זה היה חשוב להבהיר יותר את הביקורת שהצגתי בפוסט הקודם על הבחירה בכוחניות במקום באנושיות.

יבוא שלום עלינו

ימים קשים עוברים על עם ישראל ועל ארץ ישראל וגם על הערבים הגרים פה איתנו. ועדין אני רוצה לתהות האם השיטה הכוחנית טובה לנו או לא. אינני מדבר על המדינה; לממשלה יש שיקול דעת משל עצמה ואינני מתיימר להחליף אותו. אני מדבר עלינו האזרחים. האם הגישה הכוחנית שאנו נוקטים היא נכונה או לא.

בניסיון לייהד את ירושלים בחרנו להפעיל את בית המשפט כדי לפנות משפחות ערביות שהתיישבו בבתים יהודיים לאחר נפילתם בידי הערבים בתקופת המנדט ומלחמת קוממיות. אינני נכנס כאן לסבך המשפטי ולשאלת הנוכחים נפקדים שהופעלה הן בצד הישראלי והן בצד הירדני שלמען ההגינות אולי היה כדאי לשמר אותה בשני הצדדים. בית המשפט פסק מה שפסק. אני מדבר מהצד התבוני. הרב קוק במאמרי הראי"ה כותב שמעיקר הדין ארץ ישראל שייכת ליהודים (הוא מסתמך על מהר"ם מרוטנבורג) ואין הם צריכים לפצות את התושבים המקומיים אבל לפנים משורת הדין צריך לקנות מהם בצורה מסודרת.  מה הסברה שעומדת בבסיס הטענה של הרב קוק. הסברה היא פשוטה. גם אם מבחינה משפטית טהורה ארץ ישראל שלנו, בשביל הערבי הפשוט שחי כאן הבית הזה הוא שלו. הוא לא ראה אותנו מחזיקים את הבית. וגם אם הוא ראה אותנו באה מלחמה והפקיעה מאיתנו את הבית. הלך המחשבה הזה הוא יותר מדיני מאשר משפטי. אותו הלך מחשבה גרם לוינסטון צ'רצ'יל בתפקידו כשר האוצר הבריטי ב1925 להציע לנשיא האמריקאי קלווין קולידג' שמיטת חובות כללית לאנגלים והצרפתים שבתורם יוותרו לגרמנים על דרישת הפיצויים. קולידג' ענה כסף זה כסף. על כך אמר צ'רצ'יל לא הכל זה כסף. מעבר להסדרים הטכניים צריך לראות את הצד האנושי בעניין. גם היום כדאי להפעיל את הגישה הזו לדעתי. נכון הבתים שייכים ליהודים מבחינה טכנית אבל מבחינה אנושית עדיף לפנים משורת הדין לשלם כסף לתושבים.

שאלה דומה יש בנוגע למה שקרה בלוד. היו התפרעויות, המשטרה בוששה לבוא ומישהו הרגיש איום על חייו והרג אדם. וגם שם אני תוהה האם הגישה הכוחנית היתה הדבר הנכון. אשתי עובדת עם ערבים וממה שהיא מספרת לי הערבים היום אחרי חודש של צום, יום אחר יום, נמצאים על סף טירוף. הקושי, הרעב המתמיד, החולשה מוציאים מהם את הצדדים הכי גרועים שלהם. האם לא היה עדיף במקום לשלוף אקדח להכין מנגל ולהאכיל אותם בשר שירגיע אותם או להכין להם מקרר גלידות שמהם יוכלו לקחת? סתם מתוך שכנות טובה. הם רעבים, הם מסכנים בוא ניתן להם לחם במקום לפעול מולם באופן כוחני.

מחשבה נוספת יש לי על נערי הגבעות. כן הם מוסרים את הנפש על ארץ ישראל אבל האם השיטה הכוחנית של התפרעויות וזריקת אבנים מעבר לבעיות ההלכתיות שיש כאן באמת עוזרת? מותו של אהוביה סנדק בא בעקבות התפרעות כזו האם זה היה הדבר הנכון?

שימוש בכוח הוא דבר בעייתי. הוא מונע מאיתנו לראות את האדם מולנו ונועל אותנו בסמטה ללא מוצא. אנחנו חיים עם הערבים, האם לא עדיף להימנע משימוש בכוח כמושכל ראשון, לחשוב כיצד אנחנו יכולים לראות את האדם מולנו ולא את הכוח שצריך להפעיל נגדו? כן המדינה היא בעייתית, המשטרה לא תמיד מגיעה ולא תמיד מתפקדת, ולשלם לאנשים להתפנות עולה עוד כסף אבל אם פועלים בשלום מורידים מאיתנו הרבה דינים. יכול להיות עכשיו שהמדינה תתקפל ואותם ערבים ישארו בבתים בשמעון הצדיק. אלו שירו נתונים עכשיו למעצר ובתביעה משפטית על הריגה ואהוביה סנדק מת. לא עדיף לפעול באופן לא כוחני? לעשות שלום איתם גם במחיר של מאמץ נוסף שלנו?

חז"ל מצווים אותנו לא להתוודע לרשות. כל המקרים הללו מתוודעים לרשות ויש לכך מחיר כבד. חבל. בוא ננסה לראות את הצד האנושי שמאחד את כולנו, בני ברית ושאינם בעלי ברית, ואולי נמנע ככה מלהתוודע לרשות.

בלוג חדש בנושאים כלכליים

לאחר שפרסמתי שני פוסטים בתגובה לפוסטים של עומר מואב הגעתי למסקנה שכדאי לייחד בלוג נוסף לעניינים כלכליים שבו מי שירצה יוכל לקרוא באופן מרוכז פוסטים שלי בנושאים כלכליים. אותם פוסטים ימשיכו להתפרסם פה בבלוג הראשי, רק ששם הם יהיו מרוכזים יותר. בנוסף יש קישור בצד לפוסטים של הבלוג. מקווה שתהנו.

רוזוולט נגד איגודי עובדים במגזר הציבורי

אחת הבעיות הקשות של מדינת ישראל הוא הכוח של איגודי במגזר הציבורי. המגזר הציבורי בהגדרתו הוא מונופול וכאשר ניתן כוח לאיגודי עובדים לפעול במגזר הציבורי הם ישתמשו בו כדי להשתלט על המגזר הציבורי לתועלתם. לאחרונה ראיתי במאמר באתר היהודי שמרני האמריקאי טבלט ציטוט של הנשיא האמריקאי פרנקלין רוזוולט נגד איגודי עובדים במגזר הציבורי שאני חושב שמגדיר את הטענה הזו היטב. תהנו:

All Government employees should realize that the process of collective bargaining, as usually understood, cannot be transplanted into the public service … The very nature and purposes of Government make it impossible for administrative officials to represent fully or to bind the employer in mutual discussions with Government employee organizations. The employer is the whole people, who speak by means of laws enacted by their representatives in Congress … Particularly, I want to emphasize my conviction that militant tactics have no place in the functions of any organization of Government employees … Since their own services have to do with the functioning of the Government, a strike of public employees manifests nothing less than an intent on their part to prevent or obstruct the operations of Government until their demands are satisfied. Such action, looking toward the paralysis of Government by those who have sworn to support it, is unthinkable and intolerable.

אל -תאמר קבלו דעתי שהם רשאים ולא אתה (אבות פרק ד משנה ח)

בשבוע האחרון התפרסם שהתובעת בבית המשפט הפלילי בהאג פתחה בחקירה נגד ישראל בחשד לפשעי מלחמה. על פי הנמסר החשד הוא בשני נושאים שונים, מבצע צוק איתן וההתמודדות עם חמאס בעזה ובניית ההתנחלויות. החלטה על החקירה התקבלה לאחר שהשופטים בבית הדין בהאג החליטו שיש מדינה הקרויה פלסטין אשר זכות ההגדרה העצמית שלה חלה בגבולות שביתת הנשק ב1949. אין ספק שהחלטה זו מסבכת את ישראל כאשר לא רק בניה בהתנחלויות היא פשע מלחמה אלא גם בירושלים המזרחית או בשטח הרחבה של הכותל. כל מה שמעבר לגבולות שביתת הנשק ב1949 שייך לפי זה לערבים וכל פעולה אזרחית של ישראל היא בעצם פשע מלחמה.

היית אומר שההחלטה הזו היא על דעת גורמים באומות העולם בלבד אך האמת היא שיש מחנה שלם בישראל המסכים ואפילו תומך בטענה הזו. מבחינתו הקו הירוק הוא קו הגבול של מדינת ישראל ומה שמעבר לו הוא כיבוש; כן גם הכותל. הפוסט הבא שבו תומר פרסיקו מתנצל שעבר את הקו הירוק ובכך נהנה מפירות הגזל מבהיר את הגישה הזו היטב. בעיני פרסיקו הקו הירוק הוא קו הגבול של מדינת ישראל ואי אפשר לעבור אותו. לאור זאת שיתוף הפעולה של לא מעט גופים ישראליים עם בית המשפט בהאג שהביא להחלטה מהחודש האחרון מובנת למדי. בית המשפט קבע את מה שהם גם ככה חשבו מזמן.

וכאן עולה השאלה האם זה לגיטימי? השאלה איננה על העמדה הזו. העמדה כמובן לגיטימית. השאלה היא על שיתוף הפעולה עם בית המשפט בהאג שדרכו מנסים אותם גורמים לכפות את עמדתם על שאר הציבור בישראל. פשוט וברור ששאר הציבור בישראל סבור אחרת.. מבחינתו מדינת ישראל במלחמת ששת הימים לא כבשה את הכותל אלא שחררה אותו. קו שביתת הנשק המכונה הקו הירוק מעולם לא היה קו הגבול של ישראל והוא במפורש לא הוגדר כקו הגבול של ישראל. הוא סך הכול היה הסכם של הפסקת לחימה באופן מוסכם על ידי שני הצדדים. הניסיון להגדיר אותו כקו גבול של מדינת ישראל שמעבר אליו כל פעולה של ישראל היא פשע מלחמה, הוא ניסיון נואל לכפות את דעתם של אותם אנשים על שאר הציבור בישראל.

אכן, ישנה בעיה הומניטארית בשטחים של אוכלוסייה שאיננה זוכה לזכויות אזרח. זו בעיה סבוכה שאפשר להציע לה פתרונות שונים, החל ממשל עצמי ברוח הסכם אוסלו וכלה בסיפוח כולל של השטחים ונתינת מעמד אזרח לאותם תושבים. להוציא כהניסטים שרופים אשר הפרשנות הפשטנית שלהם לתורה מביאה אותם לשלול זכויות אזרח גם מהערבים בתוך שטחי ישראל אין מישהו שלא ער לבעייתיות הקיימת. אולם מכאן ועד לגזור שקווי שביתת הנשק מוגדרים באופן אנליטי כקו הגבול של מדינת ישראל המרחק רב.

הניסיון הזה הוא ניסיון נואל של אנשים רעים ואלימים אשר מנסים לכפות את דעתם על הציבור באופן כוחני. ועליהם נאמר "אל תאמר, קבלו דעתי, שהם רשאים ואתה אינך רשאי". דומני שרוב ניכר במדינת ישראל לא יסכים לקבל את העמדה הזו. הכותל איננו שטח כבוש וגם לא ארץ ישראל. והתגובה תהיה קשה.

מהר האלוהים להר סיני

בתחילת ספר שמות ההר שבו ניתנה תורה מתואר ההר שבו ניתנה התורה כהר האלוהים. החל ממשה שהולך אחרי צאנו להר האלוהים, לאחר מכן אהרן פוגש אותו בהר האלוהים, אלוהים מתגלה בהר האלוהים עם עשרת הדיברות, ולבסוף, בסוף פרשת משפטים משה עולה אל הר האלוהים. אך בפרשת כי תשא אחרי התיאור הארוך מאד של בניית המשכן משה מקבל את לוחות הברית ומכאן ואילך שם ההר משתנה להר סיני. גם לאחר שמשה שובר את הלוחות בחטא העגל ועולה לקבל לוחות שניים שם ההר נשאר הר סיני. דומה כי מרגע שניתנו הלוחות איבד ההר ממעמדו כהר האלוהים והפך לנקודת ציון גיאוגרפית סתמית – הר סיני.

לא במקרה איננו יודעים את מקומו של הר סיני (למרות המסורת הנוצרית המפוקפקת). להר סיני היה תפקיד היסטורי מוגדר – למסור את הלוחות העדות לבני האדם. לאחר מכן הוא חסר כל חשיבות.

התערבות בנק ישראל שוק המוצרים

בפוסט הקודם הצגנו את התערבות בנק ישראל בשוק ההלוואות דרך קביעת מחיר מקסימום לשער הריבית. בפוסט הנוכחי נבחן כיצד משפיעה ההתערבות הזו על שוק המוצרים. לרוב ההתערבות הזו בשוק ההלוואות מוצדקת בטענה של שמירה על רמת המחירים. בשנים האחרונות ההתערבות הזו הוצדקה לאור החשש מהמשבר הכלכלי. בפוסט הזה נבחן מה עושה ההתערבות הזו בפועל ומה המחיר שלה. שוב מדובר בהצגה טכנית של התהליך ועם הקוראים הסליחה..

לצורך הפשטות אני מניח שהתהליך מתרחש על מוצר אחד אשר שאר המוצרים אדישים לו. נניח שאנו נמצאים בשווי משקל וחל בשיקוי שינוי הגורם לעקומת ההיצע לרדת כלפי מטה. זה יכול להיות שינוי טכנולוגי או ירידת מחירים של מקורות יצור בין לאומיים:

כתוצאה מהירידה חל שינוי בנקודת שווי המשקל ונקבע מחיר נמוך יותר בכמות גבוהה יותר אשר מביאה לגידול בעודף הצרכן. בנק ישראל מחליט להתערב ודרך שוק ההלוואות קובע מחיר מקסימום לשער הריבית שאותו הוא מכסה בעזרת הדפסת כסף והלוואתו למשקיעים. למשקיעים יש יותר כסף עכשיו וכתוצאה מכך נקודת העלות השולית שלהם איננה מוגבלת למחיר של שווי משקל כמו קודם. הם יכולים לשכור יותר פועלים לקנות יותר מכונות ולהגדיל את הייצור שלהם. כתוצאה מכך מחיר המוצר עולה ונע לכיוון המחיר שקובע לו בנק ישראל (נקודת שווי משקל בנק ישראל)

מה שאני מתאר כאן איננו מתאר נקודת שווי משקל. הוא לא מתאר את התנועה של הביקוש בעקבות הגידול בהכנסות (הטרפז האדום) אולם גם בלי ניתוח מדויק ניתן לראות שהצירוף של הטרפז האדום והמלבן הירוק איננו מספיק לכסות את המלבן החדש של המכפלה של מחיר ראשוני כפול כמות בנק מרכזי. מה שאני מתאר הוא חיתוך בזמן וכדי לממן את ההתרחבות נצרך התרחבות נוספת בעתיד. מה שבטוח שעליית המחירים מוחקת את הגידול בעודף הצרכן ומעבירה אותו במידה רבים לגורמים אחרים כמו המשקיעים וגורמי היצור החדשים שגויסו לעבודה. מסיבה זו הדפסת כסף מבחינתי היא סוג של מס. היא מעבירה נכסים מהציבור לידי גורמים אחרים דרך פגיעה בעודף הצרכן. במקום לתת למחירים לרדת וכך לשפר את רמת החיים של כולנו בנק ישראל מקפיד לשמור על רמת מחירים קבועים אם לא גדלה ואת המחיר כולנו משלמים. את הגידול בכמות הכסף בישראל שהוכנס בעזרת הלוואות אפשר לראות כאן:

בקובץ המצורף ניתן לראות ניסיון שלי ושל נ.כ. לחקור את האפשרות של שמירה על יציבות מחירים לאורך זמן. מסיבות שונות הניסיון הזה לא פורסם בבמה מסודרת :