הגל, היידגר והרב מיכי

אינני מומחה בהגל ועם זאת אנסה להציג את שיטתו שאיננה פשוטה כלל וכלל על קצה המזלג. כדי לעשות זאת אנגיד אותה לשתי שיטות מתחרות – האחת הפילוסופיה הקלאסית שמי שמייצג אותה כיום זה הרב מיכי אברהם והשניה של הפילוסוף הנאצי היידגר.

אני אנסה להציג את השיטות דרך שאלת מיהו הנושא (הסובייקט) של התבונה. בדקדוק אנו מכירים שלכל משפט יש נושא ונשוא. הרעיון הזה הוא רעיון פילוסופי שהראשון שמציג אותו הוא סוקרטס בדיאלוגים של אפלטון. בקורס לשון שעשיתי אי אז בלימודי הוראה במסגרת הישיבה (הקורס היחידי שהשתתפתי בו) טענו שהנושא הוא הנתון והנשוא הוא החידוש. אחת השאלות בפילוסופיה הוא מיהו הנושא שהנשוא שלו זו התבונה או במילים אחרות מיהו הנתון שהתבונה פועלת עליו?

פילוסופיה קלאסית (הרב מיכי) – האדם היחיד. כל אדם נושא את התבונה בעצמו. כדי לעשות זאת הוא צריך לקבל את עקרון הסתירה. התבונה כפי שהציג זאת אפלטון היא סוג של תנועה שאיננה סובלת התנגדויות. אם ישנה סתירה הטענה נפסקת וצריך להתחיל אותה מחדש במקום אחר. תפקידו של הפילוסוף לקחת טענות ולבדוק שאין בהן סתירות. אולם הטענות אינן שלו אלא של הציבור. אנשים מעלים טענות והפילוסוף בודק את תקפותן (למעשה חלק גדול מהפוסטים באתר מוקדשים למשימה זו).

הגל – הרוח (Geist). על פי הגל הגורם הפעיל איננו האדם אלא מה שהוא מכנה הרוח. האנשים הם רק מושאים (אובייקטים) של הרוח שאיתם היא מפעילה את התבונה. כיון שהרוח היא סובייקט יחיד התנועה שלה היא עצמית. אי אפשר להעלות טענה ואז יבוא אדם אחר ויברר אותה. הרוח צריכה לברר את הטענה של עצמה בעצמה. כיצד הרוח עושה זאת? על ידי מה שהגל כינה דיאלקטיקה. קודם ישנה תזה. ואז מופיעה אנטי תזה. ולבסוף מופיעה סינתזה בין התזה לאנטי תזה (ירמיהו יובל תרגם את התהליך כ”שימה לעל” ומי שרוצה מוזמן לעיין במבוא שלו ל”הקדמה לפנמנולוגיה של הרוח” שהוא גם תרגם). כך למשל פרמנידס נתן תזה: “היש ישנו והאין איננו” ולכן כל שינוי במציאות הוא סך הכל אשליה (הפרדוקסים של זנון נועדו להבהיר את הרעיון הזה לעם הפשוט). אולם במציאות יש שינוי אז בא הרקליטוס ונתן אנטי תזה לפרמנידס וטען “הכל זורם”. בא אפלטון ונתן סינתזה בין פרמנידס להרקליטוס דרך רעיון האידיאות (השינוי נובע מהתגשמות האידיאות). התהליך איננו רק בפילוסופיה. האלילות הקדומה נתנה תזה – הכל חושני. היהדות נתנה אנטי תזה – אלוהים מופשט. הנצרות נתנה סינתזה – אלוהים מופשט שהתגשם בבשר. וכן הלאה וכן הלאה. העובדה שהרוח מבררת את עצמה הופכת את הפילוסופיה להסטורית ולכן להיסטוריוציסטית. ישנן תזות, ישנות אנטי תזות וישנן סינתזות. התהליך צריך להמשך כל עוד הרוח לא מודעת לעצמה. בעידן המודרני הרוח הופכת להיות מודעת לעצמה ולכן לחופשית. הביטוי של החופשיות שלה נמצאת בעליית החירות במדינה המודרנית שבה אנשים הם סובייקטים חופשיים השולטים בעצמם. וכך ההיסטוריה הגיעה לקצה (ואז נכנס טוויסט לעלילה – ההיסטוריה לא נגמרה עדיין והכל חוזר לתוהו ובוהו).

היידגר – השפה. על פי היידגר הנושא של התבונה או ההיסטוריה על פי דרכו של הגל איננו הרוח אלא השפה. השפה היא שפועלת על עצמה בעצמה וכך יוצרת את ההיסטוריה. אך ההיסטוריה של כל שפה לעצמה. ההיסטוריה של הגרמנים ולכן גם הפילוסופיה של הגרמנים איננה דומה להיסטוריה של האנגלים ולכן לפילוסופיה של האנגלים שגם הם לא דומים להיסטוריה של היוונים ולכן לפילוסופיה של היוונים. לכל עם ולכל שפה ישנן הנחות פנימיות שאינן מובנות לשפות אחרות ולעמים אחרים ולכן רק הם יכולים להבין את עצמם ולפתח את עצמם. אם הפילוסוף הקלאסי מתעלם מהשפה ומתרכז בטיעון (כמו שעושה הרב מיכי כל הזמן) הפילוסופיה של היידגר מתרכזת אך ורק בשפה ובציוויים שלה. הטענה לקיומה של תבונה אוניברסאלית בסגנון הקלאסי או ההגלייני למצער הוא אשליה. כמספר השפות מספר התבונות וכל אחת מזמינה התבוננות משל עצמה. רק ליהודים אין שפה משל עצמם (וכך להבדיל בין הטמא ובין הטהור גם סבר הרב’ה מסטמאר) ולכן קיומם הוא אנומליה לא טבעית שלטיפולה נבחר הפיהרר. הפוסט מודרניזם הוא פיתוח של הטענה של היידגר לתחומים נוספים דרך מה שמכונה פוליטיקה של זהויות.

עד כאן הצגה שטחית ביותר של הגישות השונות. אם תשים לב, הגישות הגליינית והפוסט מודרניסטית הן אנליטיות כפי שכינה זאת הרב מיכי בספרו “שתי עגלות וכדור פורח”. הן מניחות שאי אפשר לומר טענה על המציאות אלא רק לברר את ההנחות העצמיות של הנושא הקיים, כל אחת לפי שיטתה – הרוח אצל הגל והשפה אצל היידגר. מנגד גם הרב מיכי וגם הגל מאמינים בתבונה ובחוק הסתירה ברמה זו או אחרת. אצל היידגר אין דרישה כזו. לכל שפה ישנה ההנחות הפנימיות שלה שאינן מגיעות למכנה משותף עם שפות אחרות. לגישות האנליטיות מחיר נוסף. אם אתה מניח שהסובייקט איננו האדם הרגיל עם התבונה שלו אלא גורמים אחרים לגמרי כגון המעמד הכלכלי (מרקס), האומה (היידגר) החברה (פוקו) האמונה (הרב קוק) לא תהיה לך סיבה להתווכח ולשכנע אנשים אחרים. הרי הם רק מייצגים גורם אחר לגמרי. עדיף להפיל את הגורם המתחרה במקום לשכנע אנשים אחרים. מכאן אובדן הכבוד שהשמאל שאימץ את הגישות האנליטיות נוקט כלפי אנשים אחרים שגורם לאובדן הכבוד העצמי (שהרי איזה מכובד המכבד את הבריות). ככל שהתופעה של פוליטיקת זהויות מתרחבת כך גם היכולת להגיע לדיון תבוני  יורדת.

מקווה שעזרתי ובאמת שזה על קצה המזלג.