ראש השנה המלכת השם

ראש השנה נתפס במקורתינו כיום שבו ממליכים את השם. בעקבות כך ארצה להרחיב בעניין המלוכה בעקבות סדרת הספרים המצוינת של אורסלה לה גווין "הקוסם מארץ ים". כפי שהשם מרמז מדובר בסדרת פנטזיה, אולי אחת המשובחות ביותר שנכתבו בסוגה הספרותית הזו. בחלק הראשון אני אתמצת את עלילת הסדרה ובחלק השני את התובנות שעולות ממנה לעניין המלוכה. בתמצות העלילה אני אציג חלקים גדולים של העלילה היות ואני מניח שאף קורא של הבלוג לא יתרעם עלי. מי שכבר קרא מכיר את העלילה ומי שלא קרא כנראה גם לא יקרא.

צלו של המוות

הספר הראשון בסדרה "הקוסם מארץ ים" שעל שמו נקראת גם הסדרה מספר את סיפורו של גד המכונה גם נץ. נץ הוא בחור צעיר בעל יכולת מבטיחה בקסם אולם המידות הלא מתוקנות שלו, הגאווה והיהרות, מובילות אותו לתחרות הרסנית מול תלמיד אחר בבית ספר לקוסמים באי בצר. כדי להראות את כוחו הוא מזמן רוח של מת אולם הקסם משתבש והצל שהוא מזמין הוא צל המוות של עצמו. לרוב קוסמים מזמינים רוחות של אנשים שכבר מתו אולם הזימון של צל המוות של עצמו משבש את האיזון במציאות. נוצר מאבק בין גד לצל שרק בסופו מבין גד שזהו הצל שלו ומקבל את המוות כחלק ממנו וכך משיב את השלמות לעצמו ואת האיזון לעולם.

במהלך המאבק בצל מקבל נץ חצי טבעת שבורה. בספר השני "הקברים של אטואן" מסתבר שחצי הטבעת הייתה חלק מטבעת שהיה לה את משל הסתרים של השלום. בלי משל הסתרים של השלום אין שלום בארץ ים. נץ יוצא להשיג את החצי השני מהקברים של אטואן הנשלטים בידי כוחות אפלים וחסרי שם. בקברים מסתבר שהכוחות שלהם חזק יותר משלו ורק בעזרת עזרה מבפנים מצליח נץ להשיג את החצי השני של הטבעת, לתקן אותה וכך להשיב את משל הסתרים האבוד של השלום.

שנים עוברות והשלום שב לארץ ים אך אין שלווה בארץ ים. אין מלך לארץ ים וצרה חדשה מתרגשת. נדמה כי אנשים איבדו את משמעות המילים. נץ יוצא לחקור את העניין. אליו מתלווה נסיך צעיר בשם ארן. בחיפושם הם מגלים כי אנשים איבדו את משמעות מעשיהם וכתוצאה מכך מפסיקים לפעול. לבסוף הם מוצאים כי קוסם אחד ניסה להשיג חיי נצח על ידי זימון של החיים של עצמו לעולם המתים בכך הוא מת אבל נשאר חי. זהו היפוך של הספר הראשון. בספר הראשון גד מזמן את הצל של מותו. בספר השלישי הקוסם מזמן את חייו למותו. הקוסם המת-חי משבש את ארץ ים. כדי לקבל משמעות צריך לתת סוף למציאות. קוסם שלא מת מונע מהמציאות להסתיים וכך גורם לה לאבד משמעות. גד והנסיך מצליחים לבטל את העיוות. הקוסם מת בלי לחיות. הנסיך ארן מתמנה למלך והסדר חוזר לארץ ים.

מהי מלוכה?

מהספר השלישי עולה כי אחד העניינים החשובים הוא השבת המלכות לארץ ים. וכאן עולה השאלה מהי המלכות בעיני לה גווין? מה הופך אדם למלך? שאלה קשורה היא מדוע צריך ייחוס כדי למלוך? ארן הוא נסיך מנצר מלוכה. מדוע זה חשוב?

על השאלה האחרונה לה גווין עונה בהמשילה את המלך לעץ. ככל שהשורשים של עץ עמוקים יותר כך הוא יציב יותר. יחוס ומסורת מעניקים פרספקטיבה. הם עוזרים לאדם להתנתק מהכאן ועכשיו ולראות א העניינים מנקודת מבט רחבה. כמובן שלעיתים הם לוכדים את האדם בנקודת מבט לא רלבנטית; כך קרה לנפוליון השלישי שהמשיך את האיבה של דודו, נפוליון בונפרטה, לאוסטריה במקום להבין את עליית פרוסיה ועדין ישכוח במסורת ויחוס אבות שמייצב את האדם. יחוס הוא טוב אך הוא לא מסביר את טיב המלוכה. בספר קשה להבין מדוע המלוכה חשובה ללה גווין. רמז לתשובה נמצא בהערה שמעיר גד, נץ, בהתבוננו בנסיך ארן: "לא מצאתי אף אחד שימשיך את דרכי חוץ ממך אבל אתה הרי מוכרח ללכת בדרכך ולא בדרכי. " מצד אחד כל אדם צריך ללכת בדרך שלו. מצד שני הנסיך ממשיך את דרכו של נץ. ולכן כדי להבין מהי מלכות צריך להבין את דרכו של נץ או גד כפי שהוא מובן בספרים. נץ מתואר כמי שמבין מה צריך לעשות ועושה אותו. כך הוא משיב את משל הסתרים האבוד מהקברים של אטואן וכך הוא משיב את המלכות. זוהי מלכות שאיננה רשמית. זוהי מלכות במובנה המהותי. חשבו על הרצל למשל. הרצל לא היה מלך היהודים באופן רשמי אך ההבנה שלו מה צריך לעשות כדי לגאול את היהודים הפכה אותו למלך היהודים (וכך גם התייחסו אליו יהודים וגויים).

כאשר אנו ממליכים את ריבונו של עולם בראש השנה אנחנו טוענים כי הקב"ה הוא מלך במובן המהותי. הקב"ה מבין מה צריך לעשוות ומצווה אותנו על עשייתו. מלכות השם איננה עניין טכני טקסי אלא ענין מהותי. הקב"ה הוא מלך במובן המהותי וממילא מלכות במובנה הרשמי.

שנה טובה לכולם ולכל בית ישראל.

היעלמות הכסף – החורבן

המצור על ירושלים הביא בין היתר לאיבוד תפקידו של הכסף. היום תשעה באב ואני מרחיב על כך בפוסט חדש בי.ד. כלכלה

י.ד. כלכלה

עד כאן דנו ביצירת כסף. ראינו כיצד יש ביקוש לכסף דרך הניסוי של הקיוסק ומה המחיר שמוכנים לשלם על הכסף. בחלק הזה נבחן את הכיוון הנגדי – כיצד כסף יכול לאבד את מעמדו ככסף במקרים של משברים כלכליים ריאליים. כדי לבחון זאת אשתמש בשני מקרים היסטוריים שונים כפי שעלו במקורות – המצור על ירושלים וקריסת האימפריה הרומית במערב אירופה. נראה כיצד במקרים היסטוריים מסוימים הכסף יכול לאבד מערכו ולהעלם לטובת סחר חליפין. נתחיל עם הסיפור של המצור על ירושלים כפי שמסופר בתלמוד בבלי ולאחר מכן נעבור לדון בדוגמא של קריסת האימפריה הרומית. הגמרא מספרת על  מרתא בת ביתוס, מעשירות ירושלים, ששלחה את המשרת שלה להביא סולת בזמן המצור על ירושלים. חזר המשרת ואמר אין סולת יש קמח לבן. שלחה אותו להביא קמח לבן. חזר ואמר אין קמח לבן יש קמח מלא, שלחה אותו להביא להביא קמח מלא. חזר ואמר אין קמח מלא יש קמח שעורים, הלכה בעצמה להביא אוכל. דרכה…

View original post 692 מילים נוספות

הקיוסק

י.ד. כלכלה

הקדמה

בספרות המחקר יש לא מעט דיון כיצד כסף נוצר במובן החומרי שלו. במקביל קיים דיון מהו כסף מצידו הפונקציונאלי – איזה סוג של מוצר הוא כסף וכיצד הוא מקבל מעמד של כסף. שאלה נוספת שנידונת במחקר היא מהי פונקציית הביקוש לכסף ומה העלות שלו שקובעת את ההיצע שלו. במאמר הנוכחי אבקש לתרום קמעא לדיונים הללו ולהראות כי ישנו קשר בין מהות הכסף ומעמדו ככסף לשאלת הביקוש וההיצע שלו. כדי להמחיש את הניתוח שלי אציג ניסוי טבעי שערכתי לפני כמה שנים על כסף קטן. לבסוף אציג שני מקרים היסטוריים שבהם הכסף איבד את מעמדו ככסף מול מוצר גיפן וננסה לראות האם הניתוח שלי עוזר להבין את התהליכים שבהם זה קרה.

הקיוסק

לפני כמה שנים, בערב שבת אחת, הלכתי לקנות בקיוסק פיצוחים ופרחים לשבת. הקיוסק היה עמוס בקונים ובעל הבית עמד שם בין הקונים והמוכרים וניהל את העניינים ביד רמה. לאחר חשבון הוא הודיע לי שמחיר הקניה הוא 25.5 ₪. הסתכלתי…

View original post 1,009 מילים נוספות

בן אדמה

ביום כיפור האחרון עברתי על מחזור ספרדי ומצאתי שם פיוט של רבי אברהם אבן עזרא אשר בפרוס שנת הארבעים לחיי דומני שמתארת את חיי עד עכשיו היטב. הפיוט נקרא בן האדמה והנה הוא לפניכם:

בֶּן אֲדָמָה יִזְכֹּר בְּמוֹלַדְתּוֹ כִּי לְעֵת קֵץ יָשׁוּב לְיוֹלַדְתּוֹ

קוּם וְהַצְלַח אִמְרוּ לְבֶן חָמֵשׁ מַעֲלוֹתָיו עוֹלִים עֲלוֹת שֶׁמֶשׁ
בֵּין שְׁדֵי אֵם יִשְׁכַּב וְאַל יָמֵשׁ צַוְּארֵי אָב יִקַּח לְמֶרְכַּבְתּוֹ

מַה תְּאִיצוּן מוּסָר לְבֶן עֶשֶׂר עוֹד מְעַט קָט יִגְדַּל וְיִוָּסֵר
דַּבְּרוּ לוֹ חֵן חֵן וְיִתְבַּשֵּׂר שַׁעֲשׁוּעָיו יוֹלְדָיו וּמִשְׁפַּחְתּוֹ

מַה נְּעִימִים יָמִים לְבֶן עֶשְׂרִים קַל כְּעֹפֶר דּוֹלֵג עֲלֵי הָרִים
בָּז לְמוּסָר לוֹעֵג לְקוֹל מוֹרִים יַעֲלַת חֵן חַבְלוֹ וּמַלְכֻּדְתּוֹ

בֶּן שְׁלוֹשִׁים נָפַל בְּיַד אֵשֶׁת קָם וְהִבִּיט הִנּוֹ בְתוֹךְ רֶשֶׁת
אִלְּצוּהוּ סָבִיב בְּנֵי קֶשֶׁת מִשְׁאֲלוֹת לֵב בָּנָיו וְלֵב אִשְׁתּוֹ

נָע וְנִכְנָע מַשִּׂיג לְאַרְבָּעִים שָׂשׂ בְּחֶלְקוֹ אִם רַע וְאִם נָעִים
רָץ לְדַרְכּוֹ וַיַּעֲזֹב רֵעִים עַל עֲמָלוֹ יַעְמֹד בְּמִשְׁמַרְתּוֹ

בֶּן חֲמִשִּׁים יִזְכֹּר יְמֵי הֶבֶל יֶאֱבַל כִּי קָרְבוּ יְמֵי אֵבֶל
בָּז בְּעֵינָיו אֶת כָּל יְקָר תֵּבֵל כִּי יְפַחֵד פֶּן קָרְבָה עִתּוֹ

שַׁאֲלוּ מֶה הָיָה לְבֶן שִׁשִּׁים אֵין בְּעֵצָיו בַּדִּים וְשָׁרָשִׁים
כִּי שְׂרִידָיו דַּלִּים וְנֶחְלָשִׁים לֹא יְקוּמוּן אִתּוֹ בְמִלְחַמְתּוֹ

אִם שְׁנוֹתָיו נָגְעוּ אֱלֵי שִׁבְעִים אֵין דְּבָרָיו נִרְאִים וְנִשְׁמָעִים
רַק לְמַשָּׂא יִהְיֶה עֲלֵי רֵעִים מַעֲמָס עַל נַפְשׁוֹ וּמִשְׁעַנְתּוֹ

בֶּן שְׁמוֹנִים טֹרַח עֲלֵי בָנָיו אֵין לְבָבוֹ עִמּוֹ וְלֹא עֵינָיו
בוּז וְלַעַג לִבְנוֹ וְלִשְׁכֵנָיו רוֹש בְּכוֹסוֹ גַם לַעֲנָה פִתּוֹ

אַחֲרֵי זֶה כַּמֵּת יְהִי נֶחְשָׁב אַשְׁרֵי אִישׁ נֶחְשָׁב כְּגֵר תּוֹשָׁב
אֵין בְּלִבּוֹ רַעְיוֹן וְלֹא מַחְשָׁב רַק בְּאַחְרִית נַפְשׁוֹ וּמַשְׂכֻּרְתּוֹ

שתי קינות מתשעה באב

כיון שכתבתי על שריפת התלמוד חשבתי לצרף כאן את הקינה שכתב הרב מאיר מרוטונבורג על שריפת התלמוד שאותה הוא ראה כאשר הוא למד אצל רבו, רבי יחיאל מפריז, "שאלי שרופה באש" והיות והקינה הזו בנויה על משקל הקינה "ציון הלא תשאלי" של רבי יהודה הלוי החלטתי לצרף גם את הקינה "ציון הלא תשאלי" של ריה"ל. בזמנו חשבתי שאולי ציונות כונתה כך בעקבות הקינה "ציון הלא תשאלי" אבל לאחר מכן ראיתי שהיא כונתה כך בעקבות הפסוק "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה". עם זאת, לקינה "ציון הלא תשאלי" הייתה השפעה ברורה וחזקה על התודעה הציונית של היהודים.

ציון הלא תשאלי

צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ:
מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ:
וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ:
לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵך אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ:
לִבִּי לְבֵית אֵל וְלִפְנִיאֵל מְאֹד יֶהֱמֶה וּלְמַחֲנַיִם וְכֹל פִּגְעֵי טְהוֹרָיִךְ,
שָׁם הַשְּׁכִינָה שְׁכֵנָה לָךְ, וְהַיּוֹצְרֵךְ פָּתַח לְמוּל שַׁעֲרֵי שַׁחַק שְׁעָרָיִךְ,
וּכְבוֹד אֲדֹנָי לְבַד הָיָה מְאוֹרֵךְ, וְאֵין שֶׁמֶשׁ וְסַהַר וְכוֹכָבִים מְאִירָיִךְ.
אֶבְחַר לְנַפְשִׁי לְהִשְׁתַּפֵּךְ בְּמָקוֹם אֲשֶר רוּחַ אֱלֹהִים שְׁפוּכָה עַל בְּחִירָיִךְ.
אַתְּ בֵּית מְלוּכָה וְאַתְּ כִּסֵּא אֲדֹנָי, וְאֵיךְ יָשְׁבוּ עֲבָדִים עֲלֵי כִסְאוֹת גְּבִירָיִךְ?
מִי יִתְּנֵנִי מְשׁוֹטֵט בַּמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר נִגְלוּ אֱלֹהִים לְחוֹזַיִךְ וְצִירָיִךְ!
מִי יַעֲשֶׂה לִי כְנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדוֹד, אָנִיד לְבִתְרֵי לְבָבִי בֵּין בְּתָרָיִךְ!
אֶפֹּל לְאַפַּי עֲלֵי אַרְצֵךְ וְאֶרְצֶה אֲבָנַיִךְ מְאֹד וַאֲחֹנֵן אֶת-עֲפָרָיִךְ,
אַף כִּי בְעָמְדִי עֲלֵי קִבְרוֹת אֲבֹתַי וְאֶשְׁתּוֹמֵם בְּחֶבְרוֹן עֲלֵי מִבְחַר קְבָרָיִךְ!
אֶעְבֹר בְּיַעְרֵךְ וְכַרְמִלֵּךְ וְאֶעְמֹד בְּגִלְעָדֵךְ וְאֶשְׁתּוֹמֲמָה אֶל הַר עֲבָרָיִךְ,
הַר הָעֲבָרִים וְהֹר הָהָר, אֲשֶׁר שָׁם שְׁנֵי אוֹרִים גְּדוֹלִים מְאִירַיִךְ וּמוֹרָיִךְ.
חַיֵּי נְשָׁמוֹת – אֲוִיר אַרְצֵךְ, וּמִמָּר דְרוֹר אַבְקַת עֲפָרֵךְ, וְנֹפֶת צוּף – נְהָרָיִךְ!
יִנְעַם לְנַפְשִׁי הֲלֹךְ עָרֹם וְיָחֵף עֲלֵי חָרְבוֹת שְׁמָמָה אֲשֶׁר הָיוּ דְבִירָיִךְ,
בִּמְקוֹם אֲרוֹנֵךְ אֲשֶׁר נִגְנַז, וּבִמְקוֹם כְּרוּבַיִךְ אֲשֶׁר שָׁכְנוּ חַדְרֵי חֲדָרָיִךְ!
אָגֹז וְאַשְׁלִיךְ פְּאֵר נִזְרִי וְאֶקֹּב זְמָן, חִלֵּל בְּאֶרֶץ טְמֵאָה אֶת-נְזִירָיִךְ–
אֵיךְ יֶעֱרַב לִי אֲכֹל וּשְׁתוֹת בְּעֵת אֶחֱזֶה, כִּי יִסְחֲבוּ הַכְּלָבִים אֶת-כְּפִירָיִךְ?
אוֹ אֵיךְ מְאוֹר יוֹם יְהִי מָתוֹק לְעֵינַי בְּעוֹד אֶרְאֶה בְּפִי עֹרְבִים פִּגְרֵי נְשָׁרָיִךְ?
כּוֹס הַיְגוֹנִים, לְאַט! הַרְפִּי מְעַט, כִּי כְבָר מָלְאוּ כְסָלַי וְנַפְשִׁי מַמְּרוֹרָיִךְ.
עֵת אֶזְכְּרָה אָהֳלָה – אֶשְׁתֶּה חֲמָתֵךְ, וְאֶזְכֹּר אָהֳלִיבָה – וְאֶמְצֶה אֶת-שְׁמָרָיִךְ!
צִיּוֹן כְּלִילַת יֳפִי, אַהְבָה וְחֵן תִּקְשְׁרִי מֵאָז, וּבָךְ נִקְשְׁרוּ נַפְשׁוֹת חֲבֵרָיִךְ–
הֵם הַשְּׂמֵחִים לְשַׁלְוָתֵךְ וְהַכּוֹאֲבִים עַל שׁוֹמֲמוּתֵךְ וּבוֹכִים עַל שְׁבָרָיִךְ.
מִבּוֹר שְׁבִי שׁוֹאֲפִים נֶגְדֵּךְ וּמִשְׁתַּחֲוִים אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ אֱלֵי נֹכַח שְׁעָרָיִךְ,
עֶדְרֵי הֲמוֹנֵךְ, אֲשֶׁר גָּלוּ וְהִתְפַּזְּרוּ מֵהַר לְגִבְעָה וְלֹא שָׁכְחוּ גְדֵרָיִךְ,
הַמַּחֲזִיקִים בְּשׁוּלַיִךְ וּמִתְאַמְּצִים לַעְלוֹת וְלֶאְחֹז בְּסַנְסִנֵּי תְּמָרָיִךְ.
שִׁנְעָר וּפַתְרוֹס הֲיַעַרְכוּךְ בְּגָדְלָם, וְאִם הֶבְלָם יְדַמּוּ לְתֻמַּיִךְ וְאוּרָיִךְ?
אֶל מִי יְדַמּוּ מְשִׁיחַיִךְ וְאֶל מִי נְבִיאַיִךְ וְאֶל מִי לְוִיַּיִךְ וְשָׁרָיִךְ?
יִשְׁנֶה וְיַחְלֹף כְּלִיל כָּל-מַמְלְכוֹת הָאֱלִיל חָסְנֵךְ לְעוֹלָם, לְדוֹר וָדוֹר נְזָרָיִךְ.
אִוָּךְ לְמוֹשָׁב אֱלֹהַיִךְ, וְאַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יִבְחַר יְקָרֵב וְיִשְׁכֹּן בַּחֲצֵרָיִךְ!
אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת אוֹרֵךְ וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ,
לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ וְלַעְלֹז בְּשִׂמְחָתֵךְ בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ!

שאלי שרופה באש

שַׁאֲלִי שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ לִשְׁלוֹם אֲבֵלַיִךְ הַמִּתְאַוִּים שְׁכֹן בַּחֲצַר זְבֻלָיִךְ:
הַשּׁוֹאֲפִים עַל עָפָר אֶרֶץ וְהַכּוֹאֲבִים הַמִּשְׁתּוֹמְמִים עֲלֵי מוֹקֵד גְּלִילַיִךְ:
הוֹלְכִים חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ, וְקַוִּים לְאוֹר יוֹמָם, עֲלֵיהֶם אֲשֶׁר יִזְרַח וְעָלַיִךְ:
וּשְׁלוֹם אֱנוֹשׁ נֶאֱנָח, בּוֹכֶה בְּלֵב נִשְׁבָּר תָּמִיד מְקוֹנֵן עֲלֵי צִירֵי חֲבָלָיִךְ:
וַיִּתְאוֹנֵן כְּתַנִּים וּבְנוֹת יַעֲנָה וַיִּקְרָא מִסְפֵּד מַר בִּגְלָלָיִךְ:
אֵיכָה נְתוּנָה בְּאֵשׁ אוֹכְלָה תְּאֻכַּל בְּאֵשׁ בָּשָׂר וְלֹא נִכְווּ זָרִים בְּגַחֲלָיִךְ:
עַד אָן עֲדִינָה תְּהִי שׁוֹכְנָה בְּרֺב הַשְׁקֵט וּפְנֵי פְרָחַי הֲלֹא כָסּוּ חֲרֻלָּיִךְ:
תֵּשֵׁב בְּרֺב גַּאֲוָה לִשְׁפֹּט בְּנֵי אֵל בְּכָל הַמִּשְׁפָּטִים וְתָבִיא בִּפְלִילָיִךְ:
עוֹד תִּגְזֹר לִשְׂרֹף דָּת אֵשׁ וְחֻקִּים וְלָכֵן אַשְׁרֵי שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ גְּמוּלָיִךְ:
צוּרִי בְּלַפִּיד וְאֵשׁ הַלְבַעֲבוּר זֶה נְתָנֵךְ כִּי בְּאַחֲרִית תְּלַהֵט אֵשׁ בְּשׁוּלָיִךְ:
סִינַי הֲלָכֵן בְּךָ בָּחַר אֱלֹהִים וּמָאַס בִּגְדוֹלִים וְזָרַח בִּגְבוּלָיִךְ:
לִהְיוֹת לְמוֹפֵת לְדָת כִּי תִתְמַעֵט וְתֵרֵד מִכְּבוֹדָהּ וְהֵן אֶמְשֹׁל מְשָׁלָיִךְ:
מָשָׁל לְמֶלֶךְ אֲשֶׁר בָּכָה לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ צָפָה אֲשֶׁר יִגְוַע כֵּן אַתְּ בְּמִלָּיִךְ:
תַּחַת מְעִיל תִּתְכַּס סִינַי לְבוּשֵׁךְ בְּשַׂק תַּעְטֶה לְבוּשׁ אַלְמְנוּת תַּחֲלִיף שְׂמָלָיִךְ:
אוֹרִיד דְּמָעוֹת עֲדֵי יִהְיוּ כְנַחַל וְיַגִּיעוּ לְקִבְרוֹת שְׁנֵי שָׂרֵי אֲצִילָיִךְ:
משֶׁה וְאַהֲרֺן בְּהֺר הָהָר וְאֶשְׁאַל הֲיֵשׁ תּוֹרָה חֲדָשָׁה בְּכֵן נִשְׂרְפוּ גְלִילָיִךְ:
חֺדֶשׁ שְׁלִישִׁי וְהֻקְשַׁר הָרְבִיעִי לְהַשְׁחִית חֶמְדָּתֵךְ וְכָל יֺפִי כְּלִילָיִךְ:
גָּדַע לְלוּחוֹת וְעוֹד שָׁנָה בְּאֵוַּלְתּוֹ לִשְׂרוֹף בְּאֵשׁ דָּת הֲזֶה תַּשְׁלוּם כְּפֵלָיִךְ:
אֶתְמַהּ לְנַפְשִׁי וְאֵיךְ יֶעֱרַב לְחִכִּי אֲכֹל אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֲשֶׁר אָסְפוּ שְׁלָלָיִךְ:
אֶל תּוֹךְ רְחוֹבָהּ כְּנִדַּחַת וְשָׂרְפוּ שְׁלַל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר תִּמְאַס לָבוֹא קְהָלָיִךְ:
לֹא אֵדְעָה לִמְצֹא דֶּרֶךְ סְלוּלָיִךְ הָיוּ אֲבֵלוֹת נְתִיב ישֶׁר מְסִלָּיִךְ:
יֻמְתַּק בְּפִי מִדְּבַשׁ לִמְסֹךְ בְּמַשְׁקֶה דְּמָעוֹת וּלְרַגְלִי הֱיוֹת כָּבוּל כְּבָלָיִךְ:
יֶעֶרַב לְעֵינַי שְׁאֹב מֵימֵי דְּמָעַי עֲדֵי כִלּוּ לְכָל מַחֲזִיק בִּכְנַף מְעִילָיִךְ:
אַךְ יֶחֱרָבוּ בְּרִדְתָּם עַל לְחָיַי עֲבוּר כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמַי לִנְדֹד בְּעָלָיִךְ:
לָקַח צְרוֹר כַּסְפּוֹ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ לְמֵרָחוֹק וְעִמּוֹ הֲלֹא נָסוּ צְלָלָיִךְ:
וַאֲנִי כְּשָׁכוּל וְגַלְמוּד נִשְׁאַרְתִּי לְבַד מֵהֶם כְּתֺרֶן בְּרֺאשׁ הַר מִגְדָּלָיִךְ:
לֹא אֶשְׁמַע עוֹד לְקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת עֲלֵי כִּי נִתְּקוּ מֵיתְרֵי תֻפֵּי חֲלִילָיִךְ:
אֶלְבַּשׁ וְאֶתְכַּס בְּשַׂק כִּי לִי מְאֺד יָקְרוּ עָצְמוּ כְּחוֹל יִרְבְּיוּן נַפְשׁוֹת חֲלָלָיִךְ:
אֶתְמַהּ מְאֺד עַל מְאוֹר הַיּוֹם אֲשֶׁר יִזְרַח אֶל כֺּל אֲבָל יַחֲשִׁיךְ אֵלַי וְאֵלָיִךְ:
זַעֲקִי בְּקוֹל מַר לְצוּר עַל שִׁבְרוֹנֵךְ וְעַל חָלְיֵךְ וְלוּ יִזְכֹּר אַהֲבַת כְּלוּלָיִךְ:
חִגְרִי לְבוּשׁ שַׂק עֲלֵי הַהַבְעָרָה אֲשֶׁר יָצְתָה לְחַלֵּק וְסָפְתָה אֶת תְּלוּלָיִךְ:
כִּימוֹת עֱנוּתֵךְ יְנַחְמֵךְ צוּר וְיָשִׁיב שְׁבוּת שִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן וְיָרִים אֶת שְׁפָלָיִךְ:
עוֹד תַּעֲדִי בַּעֲדִי שָׁנִי וְתֺף תִּקְחִי תֵּלְכִי בְּמָחוֹל וְצַהֲלִי בִּמְחוֹלָיִךְ:
יָרוּם לְבָבִי בְּעֵת יָאִיר לְךָ צוּר וְיַגִּיהַּ לְחָשְׁכֵּךְ וְיָאִירוּ אֲפֵלָיִךְ:

ענוונותם של הנדל והאוזר תחריב את המדינה

לסיפור קמצא ובר קמצא ישנו המשך. לאחר שפורצת המריבה בין שני היריבים הולך הנעלב ועושה תרגיל. מידי יום היה יוצא חייל רומאי מהמוצב הרומי בירושלים, הולך לשוק הבהמות, קונה בהמה ומביא אותה לביהמ"ק להקרבת קרבן. ביהמ"ק מקריב את הקרבן וכך מבטא את נאמנותו לקיסר. אותו יום מכר הנעלב לחייל הרומאי כבשה שלמראית עין שלמה אך מבחינה הלכתית היא פסולה – היה בה מום נסתר. כשהגיע החייל הרומי לבית המקדש פרץ ויכוח בין חכמים מה לעשות. היו שהציעו להקריב את הכבשה למרות שאיננה כשרה כדי להימנע ממרד ברומים. היו שהציעו לא להקריב אבל לביים תאונה שבה ימות החייל ולא ידווח שהבהמה לא הוקרבה; לאחר מכן ישלחו סל מלא דינרים בתור פיצוי על התאונה. היה שם טהרן אחד בשם זכריה בן אבקולוס שדחה כל הצעה בתואנות שונות . בסוף הבהמה לא הוקרבה והחייל דיווח לשלטונות על מרד שהביא לבסוף לחורבן בית המקדש. וכך סיכמה זאת הגמרא ענוונותו של זכריה בן אבקולוס החריבה את בית מקדשנו.
לפעמים בחיים צריך הכרעה. נחמד להיות טהרן וענוותן. למה להכריע בין ביבי לגנץ? הכי טוב אחדות! ומה נעשה אם אין אחדות? אז לא נכריע. זו השיטה של החברים החביבים הנדל והאוזר. הם לא מסוגלים להכריע בין ביבי לגנץ. בינתיים מדינת ישראל עולה באש. יו"ר הכנסת מתנגש עם בג"ץ והדברים מדרדרים מדחי אל דחי. כבר מתחילים הוויכוחים למי צריך לשמוע ואת מי צריך לעצור בעוון מרד… ישנו פתרון מאד פשוט למצב. להקים ממשלה – או של ביבי או של גנץ – ואיתו לבחור יושב ראש לכנסת – מאיר כהן או יולי אדלשטיין – ובא לציון גואל. אבל טהרנותם (ענוונותם) של הנדל והאוזר לא מאפשרת להכריע מי יהיה ראש הממשלה.
לידיעתם של שני הטהרנים הללו העולם לא יחרב בין אם יבחרו את ביבי ובין אם יבחרו את גנץ. מדינת ישראל לא תפסיק להיות ציונית אם הרשימה המשותפת תהיה בקואליציה כמו שנוכחות החרדים בקואליציה לא הפכה את מדינת ישראל למדינת הלכה. לא יקרה גם כלום אם הכנסת תכריע שלביבי יש חסינות ממשפט והוא לא יעמוד לדין; בארה"ב היו כבר 256 נשיאים ואף אחד מהם לא עמד מעולם למשפט. אולם כשאין הכרעה המצב מדרדר במהירות לטירוף הנוכחי. ענוונותם של הנדל והאוזר תחריב עלינו את המדינה.

נתחיל בלהעביר תקציב

כבר שנה אנו מבזבזים זמן על שאלת הממשלה. באה הקורונה וגילתה שמה שחשוב איננו הממשלה אלא התקציב. אנחנו צריכים להרחיב את התקציב של המלחמה בקורונה. יש לכך שני ביטויים משמעותיים:

  • הרחבת הבדיקות לכל מי שמרגיש לא טוב ולא רק אם הוא בא במגע משוער עם חולה קורונה.
  • סיפוק אפשרויות בידוד יעילות יותר ומוצלחות יותר בבתי מלון וכדומה (ראו את המאמר המצוין של נדב אייל)

זה זמן אני סובר שכל מהלך הבידוד לאלו שבאים מחו"ל הוא מטופש לחלוטין. פשוט מדינה של חלמאים. כולם צריכים לעקוב אחרי איפה איזה חולה קורונה משוער היה כדי להחליט אם אנו צריכים להיות בבידוד או לא. לחברות הסלולר יש איכון מוחלט של המיקום שלנו והצלבה שלו תשיג את המידע הרבה יותר במדויק. עכשיו חכמי חלם הוסיפו לנו סגירה של בתי הספר שתביא לתוהו ובוהו ונזק כלכלי כביר. כנראה שזה נדרש אבל המדינה צריכה להוסיף כלים נרחבים הרבה יותר להתמודדות עם הקורונה.

ההצעות שהצעתי דורשות כסף  אבל בגלל שאין ממשלה כבר שנה שלמה שאין תקציב ובמקום זה מציעים לנו פלסטרים במקום התמודדות ישירה עם המצב. לא מעניין אותי מי יהיה ראש הממשלה. שחבורת האדיוטים שם למעלה תמשיך לריב אחד עם השני במרץ רב. כל רדיפת הכבוד הזו לא חשובה לי כלל ועיקר. הדבר החשוב הוא לעשות דברים ולא מי יהיה ראש הממשלה קודם ומי אחר כך. תעבירו את התקציב ונתעלם מכם לשנה הקרובה. גם ככה לא הולכות להיות עכשיו בחירות בקרוב בגלל נגיף הקורונה אז לפחות נטפל בבעיות הדחופות כדי שנוכל לדעת מי חולה ומי לא, מי צריך להיות בבידוד ומי לא ואיפה.

הערה: באופן כללי אני משתדל לכבד את היושבים שם למעלה אבל לאחרונה דומני שהכבוד בורח מהם.

אי סבירותו של מבחן הסבירות

( אני מודה למגיב אלרום מהבלוג של תמריץ על הזמן שהקדיש להשכילני בנושא. המאמר לא ערוך ואיתכם הסליחה.)

מהי סבירות
אחד היסודות של המהפכה השיפוטית שהחלה לפני 30 שנה היה הכנסתו של מבחן הסבירות, כלומר השיפוט של פעולות מנהליות של המדינה לאור סבירותן. חשוב להבחין שלא מדובר בדרישה לאכוף את החוק במקום שבו הוא קיים או בפגיעה ישירה בזכויות הפרט כפי שהוגדרו בחוקי יסוד כאלו ואחרים. מדובר במקרים שבהם החוק אפילו תומך בפעולה המנהלית או מאשר אותה ועדין נטען שהפעולה לא סבירה, מידתית או תואמת את טוהר המידות. בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ טוען שביכולתו לקבוע האם המעשה סביר אם לאו ולבטל את הפעולה המנהלית כפי שנעשתה.
סבירות היא מושג חמקמק. במקורה היא באה לבטא קביעה על ההתנהלות של האדם הרגיל שמאפשרת לבית המשפט לפרש את ההתנהגות של הנידונים במקרים הבאים לפניו. אם נרצה, זוהי המקבילה של מושג החזקה ההלכתי לפיו ההלכה קובעת מה אנו יכולים לחזות על ההתנהגות של בני אדם. כך למשל ישנה חזקה הלכתית לפיה אין שכירות משתלמת אלא בסוף – רוב האנשים מחכים לרגע האחרון של החודש כדי לשלם שכר דירה. סבירות במובן זה היא קביעה פוזיטיבית על העולם; ככה העולם מתנהל. עם זאת בניסוח של המשפט הישראלי צץ לו גם איזה פן נורמטיבי. לא מדובר סתם באנשים רגילים, אלא באנשים סבירים ורציונליים הגרים ברחביה ובעלי מעמד חברתי גבוה. ועם זאת גם אז עדין מדובר בקביעה פוזיטיבית על העולם ולא נורמטיבית.
זה משתנה כשאנו עוברים מדיון עם אנשים פרטיים להחלטות מנהליות של המדינה. אם אצל אנשים פרטיים אנחנו יכולים לקבוע מדגם מייצג ולפיו לקבוע איזשהו כלל סטטיסטי תקף לגבי ההתנהגות שלהם, אצל מדינה פשוט אין מדגם מייצג. כל החלטה היא לגופה בלי יכולת לקבוע מבחינה פוזיטיבית אם היא סבירה או לא. הקביעה היא אך ורק נורמטיבית – האם זה טוב או לא? כדי שבית המשפט יוכל להתערב בשאלות נורמטיביות הוא נדרש לאיזשהו קנה מידה חיצוני שעל פיו נקבע האם הפעולה לגיטימית או לא. קנה מידה חיצוני כזה הוא החוק. החוק קובע האם הפעולה מותרת או אסורה והשופט יכול להסתמך עליו ולשפוט את הפעולה הנידונה. ומה קורה כאשר אין חוק או הוראות כלליות בנוגע לזכויות הנידון? כאן בית המשפט מציע להפעיל את מבחן הסבירות. אולם כפי שהבחנו, במקרים מדיניים קשה לקבוע מה סביר לעשות או רגיל לעשות. לא מדובר בהתנהגות רגילה של בני אדם שעל בסיסה ניתן לבנות איזה היסק רלבנטי לעניין. בסופו של דבר, זה נתון לנקודת המבט של המחליט עצמו.
עכשיו אנחנו מתחילים להבין את הבעייתיות שיש במבחן הסבירות (או המידתיות או טוהר המידות או כל אחד מהמבחנים הנגזרים ממנו). כדי שמבחן הסבירות במובנו הנורמטיבי יהיה סביר נדרש שלשאלה הנידונה תהיה תשובה נכונה אחת ויחידה, כלומר שניתן לקבוע שישנה תשובה נכונה לשאלה הזו ושהיא אחת ושהיא יחידה. ישנן הרבה שאלות שפשוט אין להן תשובה נכונה, או בגלל שמספר המשתנים גדול מידי או בגלל שמדובר במחלוקת ערכית. ישנן שאלות שיש להן כמה תשובות נכונות אבל אי אפשר לקבוע מי מהן נכונה יותר. הדברים נתונים לשיקול דעתו של האדם וכל אדם קובע אחרת בהתאם לערכיו, לתפיסת המציאות שלו, ולאפשרויות העומדות לפניו. אם לא ניתן לקבוע תשובה כזו מבחן הסבירות איננו סביר שכן לא ניתן לקבוע שאלו שקובעים את התשובה – ויהיה מעמדם רם ככל שיהיה – צודקים. מה שנותר לעשות זה להניח לציבור ונבחריו לקבוע. ולא בגלל שהציבור חכם יותר, אלא בגלל שהלב יודע מרת נפשו; אדם קרוב אצל עצמו ויכול להכריע האם הפעולה הנידונה סבירה בעיניו ומשרתת את טובתו וערכיו או לא.

מגני בית המשפט והיועץ המשפטי טוענים שהדמוקרטיה היא שלטון החוק. זה נכון. אבל כפי שאפיינו את הבעיה מלכתחילה לא מדובר פה בשלטון החוק – כלומר באלוגריתם חיצוני קבוע ומוסכם שאותו צריך לממש. מדובר בתחומים שאותם החוק לא הגדיר ולמעשה גם לא יכול להגדיר. וכמה שהפיתוי גדול לקבוע את הסבירות של הנושא הנידון, הצניעות מחייבת לסגת ולתת לציבור להחליט מה סביר ומה לא.
הטעות של מבחן הסבירות לפי זה פוגעת בדמוקרטיה עצמה, כלומר, ביכולת של הציבור לתת משוב בעצמו על פעולות הממשלה. מבחן הסבירות במובנו הפוזיטיבי הוא הגיוני ונדרש. מבחן הסבירות במובנו הנורמטיבי איננו אפשרי וסופו להביא למכשלות.

איך בעצם הציבור קובע האם פעולה היא סבירה או לא? יש כאן תהליך של ביקורת עמיתים. תחילה של ראש הממשלה והשרים הקובעת האם הפעולה המנהלית היא סבירה או לא. לאחר מכן ישנה ביקורת של הכנסת על הממשלה. הכנסת יכולה להפיל את הממשלה או להגביל אותה. ולבסוף יש את הביקורת הכללית ביותר של המצביעים הן על הכנסת והן על הממשלה. כמובן שמנגנונים אלו לא יכולים להיות יעילים לחלוטין אך בסופו של דבר אין מנגנון עדיף. ישנה טענה מבית מדרשם של התומכים במהפכה המשפטית לפיה הכנסת מנוהלת על ידי הממשלה ולכן לצורך איזון בין הרשויות נדרש מעורבות של הרשות השופטת. זו טענה כוזבת שהיתה כוזבת עוד כשהיא נטענה בשנות השמונים. כדי להבין את הכזב בטענה הזו צריך רק להתבונן בשאלה מי ממנה את מי ומי מפטר את מי. ברור שהכנסת מפטרת את הממשלה ולא הממשלה מפטרת את הכנסת. הממשלה לא יכולה לפזר את הכנסת. רק הכנסת יכולה לעשות זאת דרך חוק. לעומת זאת, הכנסת יכולה להפיל ממשלות ולהחליף אותם בממשלות אחרות והיא גם עשתה זאת במשך השנים. אין מנגנון בקרה חזק יותר מאשר העובדה שקיומה של הממשלה תלוי ברצונה הטוב של הכנסת. הטוענים את הטענה הזו מנסים להשוות את השיטה הישראלית לשיטות בהן הבחירות נעשות עם שתי פתקים שונים – לנשיא ולבית המחוקקים. בשיטות אלו ישנם מנגנונים המאזנים בין הממשלה לבית המחוקקים (ושגם יכולים להביא לשיתוק עבודת הממשלה כמו שרואים בארה"ב לעיתים מזומנות). בשיטה הישראלית של הצבעה של פתק אחד מנגנונים אלו אינם נצרכים ורק מתוך רצון טוב כלפי הממשלה הכנסת קיבלה את המגבלה הקונסטרוקטיבית המחייבת אותה להציע ממשלה אלטרנטיבית במקרה של הצבעת אי אמון. ולבסוף אם גם הכנסת לא ביקרה את הממשלה כראוי אז הציבור יבקר את הכנסת ויחליף אותה בהליך הבחירות. הציבור הוא הפוסק הסופי כיון שרק הוא יכול להחליט האם פעולות הממשלה והכנסת מקובלות עליו.

כמה דוגמאות בולטות לחוסר הסבירות עולות כל הזמן. דוגמא אחת היא פסיקת פנחסי המחייבת שר להתפטר במקרה של הגשת כתב אישום. טענת מערכת המשפט היא שפסיקה כזו מחויבת – למרות שאין שום חוק המחייב זאת במפורש ואפילו נכתב חוק מפורש הדוחה זאת – בגלל הצורך בטוהר המידות. אולם הדרישה לטוהר המידות פוגעת בערכים אחרים. קודם כל חשד איננו הרשעה. בנוסף הכוח שנותנת הפסיקה הזו לפרקליטות מאפשר לה להסיר מן הדרך שרים בלי שום קביעה של אדם חיצוני ובלתי תלוי. ולבסוף המחיר של דרישת פיטורים כזו הוא לפעמים גבוה מבחינה פוליטית ומדינית מהרווח שמושג. אז מה קובע אם מינוי זה סביר או לא? שוב אינני שולל את ביטול המינוי על רקע של טוהר המידות אבל ראוי שהביטול יעשה על ידי הממשלה, הכנסת והעם ולא על ידי שופטים.

גם ממשלת מעבר היא דוגמא למבחן הסבירות שיצא מכלל שליטה. בחוק אין שום מגבלה על ממשלות מעבר. ועם זאת פסיקת בג"ץ יצרה נוהג חדש של ממשלת מעבר מוגבלת המשתק את הממשלה למעשה. גם כאן הנוהג מבוסס על עיקרון הגינות מסוים הקובע כי ראוי שהממשלה החדשה הנבחרת תקבל החלטות שלטוניות ולא הממשלה הקודמת אולם מול עיקרון זה ניצב ערכים אחרים כמו הצורך במשילות והמשכיות השלטונית. נתבונן בדוגמא של אנגליה ממלחמת העולם השניה. הבחירות האחרונות לפרלמנט הבריטי התרחשו ב1935 וניצחה בהן המפלגה השמרנית בראשות סטנלי בולדווין. בולדווין פרש ב1937 וצ'מברליין החליף אותו כאשר היו אמורות להיות בחירות ב1940. אולם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב1939 טרף את הקלפים. בפרלמנט הגיעו להכרה כי הגנה על הממלכה חשובה יותר מהדמוקרטיה (הפוך לגמרי מהמסורת המדינית העכשווית) והבחירות לפרלמנט הבריטי נדחו ב5 שנים לאחר המלחמה. בינתיים כהנה באנגליה ממשלת מעבר (למעשה פרלמנט מעבר) בראשותו של צ'רציל. ממשלת מעבר זו גייסה צבאות, כרתה בריתות, השיתה משטר צנע כלכלי חמור, מינתה ופיטרה פקידים בכירים ומפקדים בלי פוצה פה ומצפצף. כשהסתיימה המלחמה ב1945 נערכו בחירות ששלחו את צ'רציל הביתה והעלו את מפלגת העבודה (צ'רצ'יל נבחר בזכות עצמו בבחירות של 1951). עד אז ניהל פרלמנט המעבר בראשות צ'רצ'יל את המלחמה בהיטלר ביד רמה ובזרוע נחושה. האם מבחן הסבירות שפוסל ממשלות מעברות באמת כל כך סביר?

תומכי המעורבות המשפטית מתמודדים עם הקושי שהצגתי של דרישות שונות וערכים שונים בעזרת מושג המידתיות. הם עושים רשימה של הדרישות השונות שביניהן מכריעים לכאורה השופטים. שיטה זו מבוססת על פרשנות חוקים. כך למשל חוק חופש המידע מאפשר חיסיון של מידע במקרים של צנעת הפרט וביטחון המדינה. כאשר מתעורר ספק, שיטת המידתיות מציעה איזון בין הדרישות השונות של החוק על ידי נתינת משקלות שונות לדרישות השונות (ישנן שיטות אחרות שלא מנסות לתת איזון בין הדרישות השונות אלא פשוט מכריעות לאיזו דרישה שייך המקרה הנתון). אולם מה שאפשר לעשות עם חוק סופי לא ניתן לעשות עם המציאות. האם בית המשפט בכלל מודע לכל ההשלכות וההיבטים שיש למציאות קיימת? נתבונן למשל בשאלת מתווה הגז. הרי ברור שלמתווה הגז ישנן השלכות על מעמדה הבין לאומי של ישראל, על יכולת התמרון שלה, על העצמאות האנרגטית שלה ועוד. האם בית המשפט מסוגל בכלל להכליל את כל ההיבטים הללו ולאזן ביניהם באופן מידתי?! ברור שלא. בשביל זה קיימת מערכת פוליטית שהיא ואך ורק היא מסוגלת לאזן בין הדרישות השונות.

כל הדוגמאות הללו מבהירות עד כמה מבחן הסבירות על שמותיו השונים איננו סביר בעליל.

איך מדינת ישראל יכולה לאזן את בית המשפט?

ישנה גישה הסוברת שלנוכח המציאות הקיימת צריך לחוקק חוקים ופסקאות התגברות שיבלמו את בית המשפט. גישה זו סובלת מהבעיה הבאה: בית המשפט הוא הפרשן המוסמך לפרש חוקים במדינת ישראל ולכן חקיקת חוקים רק תשחק לידיו של בית המשפט שיפסול אותם או יפרש אותם כרצונו. לדעתי הדרך להתמודד עם בג"ץ איננה במישור החוקתי אלא במישור העקרוני: מבחן הסבירות איננו סביר והממשלה צריכה להבהיר זאת באופן ישיר לבג"ץ. דומני שהכלי המרכזי של הממשלה מול בג"ץ נמצא למעשה במחלקת בג"צים במשרד המשפטים. מחלקה זו היא זו שצריכה להגביל את בג"ץ ולהבהיר לו את גבולות סמכותו. מחלקת בג"צים צריכה להבהיר לבג"ץ כי במקרים של חוסר זכות עמידה מצד העותרים שנפגעו או במקרים של מבחני סבירות למיניהם אין לבית המשפט סמכות על הממשלה. אם אין למחלקת בג"צים את הכוח לעשות זאת שר המשפטים צריך ללכת לבג"ץ ולהבהיר זאת תוך שימוש בעיקרון החסינות.

השאלה הסופית אם כן היא כיצד הממשלה אוכפת את מרותה על מחלקת בג"צים? בשביל זה ניתן לערוך שימוש בכללי התקשיר הממשלתי. הממשלה צריכה לקבל החלטה כי במקרים שאין חוק או שהעותר חסר זכות עמידה עמדת הממשלה היא שלבית המשפט אין סמכות על החלטות הממשלה. על פי כללי התקשיר הממשלתי פקידים נדרשים לעמוד מאחרי החלטות הממשלה או להיות מודחים באופן מיידי בידי נציבות שירות המדינה. הפקידים במחלקת בג"צים אינם חריגים מבחינה זו והם צריכים להבהיר לבית המשפט את גבולות סמכותו.