עמדנו שם שלושה עובדים, בוריס, אלכסיי ועבדכם הנאמן. בוריס הוא מתחזק. רווק מבוגר בן 44. אחותו חב"דניקית. הוא עצמו משתדל לשמור מצוות ברמה מסוימת אבל הוא לא יודע הרבה. היום בצהריים הוא החליט שהוא רוצה לקיים את מצוות טו בשבט אז הלכנו ביחד למכולת. אני קניתי שמן זית וצימוקים לבית. הוא רצה לפחות 3 ברכות. אז במקום לקנות מגש מוכן קנינו צימוקים, תאנים ותמרים, פירות שהשתבחה בהן הארץ לבורא פרי העץ, בוטנים לבורא פרי אדמה ופיתות להמוציא.
אלכסיי הוא בכלל סיפור אחר. הגובה שלו 2 מטר. דוקטור לחשמל שהעבודה רצתה אותו מאד. הוא לא זכאי חוק השבות. רק ההורים שלו. הוא כאן על תקן עובד זר של החברה. הוא כאן ולא צריך להילחם בצבא של פוטין.
עמדנו שלושתנו. בוריס אמר צריך להתחיל מהפרטני ביותר. תברך על התמר אמרתי לו. ברכנו ואכלנו. אחרי זה ברכנו על הבוטנים בורא פרי האדמה. אז אכלנו גם צימוקים כשבוריס מתרגם הכל לאלכסיי. לקחתי תאנה, פתחתי אותה ואמרתי אני מחפש תולעים. אז אלכסיי העיר ברוסיה קוראים להם אנטישמים.
י.ד. 
סיפור מתוק.
הייתי רוצה להיות שם.
ברשותך, מנצל את ההזדמנות להעביר את המשמעות של היום הזה עבורי.
זה יום של חיבוק (חיבור) וחיבה לארץ ישראל.
ואפילו יש אומרים שזו מצווה(החיבה לארץ)
https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%94%D7%91%D7%AA_%D7%90%D7%A8%D7%A5_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C
אהבתיLiked by 1 person
אתה קורא מדויק עמיחי. אין לכאורה מצוות סדר טו בשבט. אז מה יש? מצוות חיבוב הארץ. ודפח"ח
אהבתיאהבתי
אכן סיפור נחמד.
סביר שהמנהג לטעת עצים דווקא באמצע החורף – מותאם לתנאי הארץ בערך כמו המנהג לבנות בתים עם גגות רעפים משופעים (שלא יקרסו ממשקל השלג הכבד שנח עליהם).
או הנוהג, בארץ מעוטת מים, לכסות שטחים ענקיים בדשא, ולשיר בחדווה לממטרה שמפזרת לכל עבר "פניני אורה".
אבל נשארת בעינה השאלה באיזו מידה חשוב להקפיד על כך שלפחות בטו' בשבט הצימוקים, הבוטנים והדבלים (ושות') יהיו על טהרת תוצרת חקלאי הארץ.
סבתי, הקיבוצניקית לשעבר, סיפרה שבט'ו בשבט הם הקפידו לאכול שקדים, תפוזים, אשכוליות וקלמנטינות – שידעו בוודאות שגודלו בארץ. הבנתי שבעיני חילונים אלו אכילה בטו' בשבט של מוצרי יבוא גבלה בחילול הקודש. מעניינת אותי עמדת דתים לאומים ועמדת חרדים בסוגייה.
אהבתיאהבתי
מצ'ב חלק מערך הויקיפדיה שמצאתי על פירות ארץ ישראל ביהדות.
אבל התעלומה שאני חשה רק גברה.
אם אני מבינה נכונה ערך זה – קשה לי להבין כיצד רוב הישראלים, כולל רוב שומרי המצוות שבהם (?), אינם מקפידים על ההבחנה בטו' בשבט בין גידול מקומי לבין יבוא מטורקיה או מארצות אחרות. התעלמות מהשאלה מה בדיוק הם מכניסים לפיהם גם מאנשים שמקפידים על כל פירור החשוד כחמץ בחג פסח.
#################
" … חיבת הארץ
————————
הרמב"ם בהלכות מלכים כתב: ”גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין בעפרה, וכן הוא אומר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו”[8]
הרדב"ז כתב[9]: אם את אבני הארץ פסק הרמב"ם שיש מצווה לאהוב ק"ו את פירות ארץ ישראל יש מצווה לאהוב ולחבב, לכן מצווה לחפש פירות תוצרת ארץ ישראל, ולהימנע מתוצרת חו"ל.
מטעם זה גם לבני חו"ל מצווה להדר לברך על יינות ותפוזי ארץ ישראל, כי גם פירות ארץ ישראל שיצאו לחו"ל הם בכלל כי רצו עבדיך את פירותיה[10], כמו שמסופר בגמרא[11] על רב יהודה, שהיה גר בבבל והיה מברך על שמן אפרסמון ברוך בורא שמן ארצנו משום שחיבב את ארץ ישראל.
יש שכתבו טעם נוסף: התענוג מביא לידי דבקות[12]. הדרך להגיע לאהבת ארץ ישראל היא על ידי התענוג הגשמי של הגוף מארץ ישראל ופירותיה. משום כך התורה מייחסת חשיבות למעלתם של פירות הארץ[13].
קדושת פירות הארץ
————————-
טעם נוסף, להעדיף את פירות ארץ ישראל, הוא מפני הקדושה שנמצאת בהם:
כתב החת"ס: ”והנה שבח א"י זבת חלב ודבש, אם שהוא כפשוטו בלי ספק מ"מ זה התואר מורה עוד קדושת הארץ ופירותיו כי הם מולידים קדושה בנפש האוכל אותם ומוסיף אהבה ודבקות בה'”[14].
וכן כתב הבית חדש[15]: ”הלא קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ, ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכת מעין שלש ונאכל מפריה ונשבע מטובה כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה”.
כתב המור וקציעה (או"ח סימן ר"ח): ”אף על גב דאמרינן וכי משה לאכול מפריה ולשבוע מטובה היה צריך, אנו וודאי צריכים להם כי פירות ארץ ישראל מוסיפים כח וחכמה”.
לחזק את ישוב הארץ
—————————
הרב קוק ראה בקניית פירות ארץ ישראל דבר המחזק את כוחן של ישראל בישוב ארץ ישראל ודבר המגביר את אהבה ואחווה בכל העם[16].
כך כתב הרב עוזיאל רבה הראשי של ארץ ישראל והראשון לציון[17]: ”משום חבת הארץ ומצות ישוב ארץ ישראל מצווה להדר אחרי אתרוגי ארץ ישראל כדי להחזיק ידי העמלים בה לישב הארץ באוכלסי ישראל, וכל המבכר אתרוגי חו"ל הרי הוא חוטא לעמו וארצו בזה שמרפה את ידי אחיו היושבים בארץ ממעט כח קליטתה לאוכלוסי ישראל המצפים להתישב בה להחיות אדמתה ולהתפרנס מעמל ידיהם, מעטם זה אני אומר מצווה וגם חובה היא לבכר תוצרת הארץ בתבואתה ותעשיתה”.
אהבתיאהבתי
הערך המלא
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%90%D7%A8%D7%A5_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%91%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA
אהבתיאהבתי
התרחקנו מאד מאהבת הארץ. בעבר הרגש הזה פיעם בנו יותר והיום אנחנו מרוחקים מהעניין. יש עדין נוער גבעות והשומר החדש ועוד תנועות ואנשים פרטיים שמחוברים לעניין אבל מרביתנו מנותקים. צריך לחזור לאהבת הארץ כפשוטה, לשיר שירי אהבה לארץ ישראל, לרצות לאכול את פירות ארץ ישראל ובעולמנו הכלכלי קפיטליסטי זה לא קל. אין לי תשובה טובה. אני עצמי לא מקפיד בעניין אז מה אומר לאחרים?!
אהבתיאהבתי
מסכימה שבחיי היום יום כמעט בלתי אפשרי עד קשה ביותר להקפיד לאכול רק / בעיקר מפירות הארץ.
אין לי מושג היכן גודלו תפוחי העץ שאני קונה בסופר, ואיני מוכנה לוותר על פירות עצי הפיסטוק, הקפה והקקאו, שברור לי מראש שגודלו במרחקים. (אני מקפידה על תוצרת הארץ *רק* לגבי שמן זית. אך זאת רק כאמצעי להקטין את הסיכון בזיופים ומהילת שמן זית יקר בשמני גרעינים נחותים וזולים).
לפיכך התייחסתי רק למנהגי יום חג *אחד* בשנה. גם אם כלליו ההלכתיים משאירים כר פורה לאינטרפרטציות שונות זו מזו (מה שהזכיר לי אסוציאטיבית את השאיפה להידור במצוות באמצעות אכילת מצה שמורה עגולה ויקרה בערב פסח).
אני חושדת שהשינויים שחלו בעשורים האחרונים במסורת טו בשבט לא נובעים רק מהירידה בעוצמת האהבה לארץ. הם נובעים גם מייחוס משקל יתר למה שנמצא על שולחן החג. שהשאיפה לבלוס פירות מיובשים גוברת על העובדה שאין בארץ ישראל תעשייה מפותחת של ייבוש פירות. וגם לו הייתה – פירות אלו היו יקרים משמעותית מהיבוא מטורקיה.
אהבתיאהבתי
במקרה נתקלתי היום,
כתבה די פיוטית לטו בשבט של דרור אידר.
אידר כמעט ולא מתייחס לשאלת תוצרת הארץ / יבוא , אלא למנהג לאכול דווקא פירות מיובשים וחסרי כל לחלוחיות וזכר לחיות (בניגוד לפירות טריים).
מנהג שלתפיסתו למעשה מקבע את הגלות, ומתעלם מהחזרה לארץ והפרחתה.
https://www.google.com/amp/s/www.israelhayom.co.il/magazine/hashavua/article/13655317%3famp=1
חלק מכתבתו:
" … יותר מ־2,500 שנה לאחר חזון העצמות היבשות של יחזקאל בבבל, ישב משורר עברי בגלות רומניה ותוך שהוא מתכתב עם חזון יחזקאל, עודד את בני דורו לא לאבד תקווה. הוא אמר שכל עוד בלב הומייה נפש יהודי ועינינו צופות מזרחה לציון, לא אבדה תקוותנו הנושנה לשוב ארצה. את הטיוטה הראשונה חיבר עוד ב־1877 ולאחר מכן הפיץ אותה במושבות העלייה הראשונה.
שנה לאחר מכן, ו־11 שנים לאחר מסעו של טווין, קמה פתח תקווה, שחלוציה בקעו סדק בתודעה הלאומית הרדומה של העם והוכיחו לכולם, שאפשר לחיות במולדת העתיקה חיים עצמאיים וליהנות מפרי עמלנו, ו"טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד". ואם נאמין ביכולתה לקום לתחייה מחדש ונהיה נאמנים לה, היא תשיב לנו אהבה ותפרח מחדש.
ואולי זאת הסיבה שבגללה בוחרים לציין את ט"ו בשבט בפירות יבשים: זכר לשממת הארץ בתקופת הגלות, תזכורת מצמיתה לעצמות היבשות שהיינו אך לפני רגע במונחים היסטוריים. אבל חשוב לא פחות לזכור את התיקון: עם שיבת היהודים לציון החלה הארץ השוממה להתכסות שוב בירק ובעצים, ופירות יפים צמחו ועלו מאדמתה, כמו אם ששמרה את חלבה לילדיה, כמו אישה שציפתה לאהובה שנות דור.
5. פרק לפני חזון העצמות, נותן יחזקאל סימנים כיצד נדע שהגיע קץ הגלות: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא…" בתחילת המאה הרביעית עלה ארצה האמורא רבי אבא, למרות התנגדות רבו וסביבתו לעלייה זו. הוא ראה בתיאור של יחזקאל סימן מובהק לגאולת העם והארץ: "אין לך קץ מגולה מזה", הובא בשמו במסכת סנהדרין. ורש"י פירש ממעמקי גלות צרפת במאה ה־11: "כשתיתן ארץ ישראל פרייה בעין יפה, אז יקרב הקץ – ואין לך קץ מגולה יותר".
לכן, בט"ו בשבט הקרוב, לצד הפירות היבשים המזכירים את הגלות, כדאי להוסיף על שולחן החג פירות טריים, מיבול ארצנו להתפאר. חשוב שנתמוך בחקלאים שלנו ובחקלאות הישראלית, גם במחיר יותר גבוה. ארץ ישראל שווה את המחיר. כך ניאחז באדמת הארץ הטובה ונבטיח לא עוד גלות. …"
אהבתיאהבתי
יפה ונאה. למרות שעם ענבים ותאנים, פירות שהשתבחה בהן הארץ, נצטרך לאכול
מיובשים עם הקפדה על יבול הארץ.
אהבתיאהבתי