הרב שלמה קרליבך רצה להיות בגיהנום

בזמנו קראתי סיפור על ביאליק שכשהיה היה ילד לאימו היה בית מרזח שהיו בו פריצים(אולי אני מבלבל עם משורר אחר). פעם אחת שאל פריץ אחד את ביאליק היכן הוא רוצה להיות בגן עדן או בגיהנום? שאל אותו הילד מי נמצא בגיהנום ומי בגן עדן? ענה לו הפריצים בגן עדן והיהודים בגיהנום. ענה לו הילד שהוא מעדיף להיות עם היהודים בגיהנום.

הרב שלמה קרליבך חי בגן עדן. הלצה חרדית ליטאית מספרת שהעולם הבא הוא בדמות בדמות בית מדרש בישיבה ליטאית – סטנדר וגמרא. מי שבשבילו סטנדר וגמרא הם גן עדן גם בעולם הבא נמצא בגן עדן. ומי שבשבילו גמרא עם סטנדר זה גיהנום יהיה בגיהנום. לקח לי זמן להבין שההלצה הזו מקפלת את כל התפיסה החרדית. בשביל החרדים הליטאיים עולם התורה הוא גן עדן. הוא אוטופיה; אוטופיה שהתגשמה במציאות. הרב שלמה קרליבך חי בגן עדן בישיבת לייקווד של הרב אהרן קוטלר. אבל הרב שלמה קרליבך רצה להיות עם יהודים בגיהנום. מה שווה גן עדן אם יהודים נמצאים בגיהנום. אז עזב רבי שלמה קרליבך את גן עדן והלך לחיות בגיהנום, בעולם של תערובות נשים גברים, של יצרים אסורים ותשוקות אסורות (כך ניסח זאת רבי נחמן מברסלב "כאן זה הגיהנום"). וכך הוא נכנס לגיהנום עם היהודים שנמצאים בגיהנום. ישנו סיפור שהוא חזר בתשובה לפני מותו. אולי הקב"ה הצליח להחזיר אותו לגן עדן. אבל הרב שלמה קרליבך רצה להיות בגיהנום ולא בגן עדן. את גן עדן הוא כבר הכיר. הוא רצה להיות בגיהנום עם היהודים.

עמיחי כאן שואל על רצון השם, האם הוא מתגלם בהלכה או שהוא קיים מעבר להלכה. החסיד במסילת ישרים מגדיר את מידת החסידות כמתחסדת עם קונה מעבר לקו הדין שיש בהלכה. הסיפור של רבי שלמה קרליבך מעצים את השאלה הזו. מהו רצון השם? להיות בגן עדן או להיות בגיהנום עם היהודים?

יש כאן שרשור שלם המתפלפל על העניין. יש כאן גם קישור לראיון עם הרב הראשי לישראל הרב ישראל מאיר לאו שגם היה המספיד היחיד של הרב שלמה קרליבך בהלוויה ומתברר כחסיד של הרב שלמה קרליבך.

עמיחי בפוסט שלו טוען שאין לנו יכולת להכריע בשאלות הגדולות. הרב שלמה קרליבך הכריע כפי שהכריע ויודע מחשבות יחליט מה שיחליט. אבל בעולם הקטן שלנו איננו פטורים מהשאלה וסיפורו של הרב שלמה קרליבך מעורר אותנו לחשוב על זה שוב ושוב.

2 תגובות בנושא “הרב שלמה קרליבך רצה להיות בגיהנום

  1. מענין.

    אנקדוטה מסופרת עליו בויקיפדיה, ומתאימה מאוד, לראש של הפוסט. וכך אירע הדבר, מצטט:

    "בשנת 1954 פנה שלמה לרבי ואמר לו שאם באים מאה איש לשיעור, לאחר שהוא מבקש מהם לשבת גברים ונשים בנפרד הוא מרגיש שהוא איבד 90 מתוכם, וכשהוא מבקש מהבנות לא לשיר הוא מאבד תשעה נוספים, וכך במקום לדבר עם מאה הוא מדבר עם אחד. הוא ביקש את רשותו לאפשר ישיבה מעורבת. הרב קרליבך סיפר שהרבי ענה לו: "אני לא אומר לך מה לעשות וגם לא אומר לך מה לא לעשות, אם אתה רוצה לעשות משהו על דעת עצמך, יהי רצון שתצליח"[5]. הרבי עצמו כתב שהוא מצטער על שסברו שהוא תומך בדרכו של קרליבך, שאותה הגדיר כמנוגדת להלכה ולשיטת החסידות[6]. קרליבך החליט לעזוב את ליובאוויטש ולפתוח בדרך עצמאית."

    וזה על רגל אחת בעצם, כל הסיפור:

    הדיאלקטיקה שבין רגש לשכל. בין חובה לחיבה. בין חסידות לליטאים. בין הכרת הטוב הנובעת מתחושה פנימית, לבין הטוב הנורמטיבי החיצוני הנכפה על האדם בחינוך או קונפורמיזם. בין ריטואל נוקשה, לבין חסד ואהבה.

    כאן לויקיפדיה:

    https://he.wikipedia.org/wiki/שלמה_קרליבך

    תודה

    Liked by 1 person

  2. ושוב בפרשתנו, חיי שרה. אברהם לא טורח לבשר לשרה שלוקח את יצחק לעקידה על השלכותיה. היא שומעת על זה על פי חז"ל ופורחת נשמתה. שימו לב, שאין בחז"ל ביקורת על אברהם! שוב רואים בחירות של אדם גדול. מה לשתף על מה להתיעץ ומה לא נתון להתייעצות ולא מתמהמה להגיד שלום בבית.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s