לפני כמה חודשים הזכרתי את רבי זכריה בן אבקולס בהקשר של סיפור חורבן בית המקדש ובתגובות לפוסט הקשתה קמיליה קושיה חזקה:
"גם, איני מבינה את טענת הגמרא ש"ענוונותו של זכריה בן אבקולוס החריבה את בית מקדשנו."
על פי הסיפור מי שהחליט, בתכנון מראש ובכוונה תחילה, להמיט את זעם רומא על יהודי הארץ היה הנעלב מסיפור קמצא ובר קמצא. הוא זה שמכר, בכוונה תחילה, כבשה פסולה להקרבה בכדי להעליל על היהודים את הכוונה למרוד ברומי.
על מניעיו האמיתיים /חוכמתו של של זכריה בן אבקולוס ניתן להתווכח.
מוזר לי שדווקא הוא זה שנתפס כפושע העיקרי."
קמיליה מקשה מסברה אולם את אותה קושיה ניתן להקשות גם מבחינה ספרותית. הגמרא פותחת את סיפור קמצא ובר קמצא בכותרת כללית (החוזרת בסיפורי חורבן נוספים) המספרת לנו על מה חרבה ירושלים: "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים" ומסיימת בהטלת האחריות על רבי זכריה בן אבוקלוס. אז מה לדעתה של הגמרא גרם לחורבן בית המקדש, קמצא ובר קמצא או ענוונותו של רבי זכריה בן אבקולוס?
נראה שהגמרא מטילה את האחריות על רבי זכריה בן אבקולס שכן בקודקס הלכתי כמו התוספתא מובאת עוד דוגמא לענוונותו של רבי זכריה בן אבקולס הגורמת לו לא להכריע בהלכות שבת בין בית שמאי ובין בית הלל וגם שם התוספתא לא מהססת לסמן את ענוונותו של רבי זכריה כמי שהביאה לחורבן בין המקדש וכך להנחיל את ההבנה שענוונות זו פסולה וצריך להתרחק ממנה: אמר רבי יוסי ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל. ועדין הקושיה של קמיליה נשארת – מדוע האחריות היא עליו ולא על קמצא ובר קמצא הגורמים הישירים?
נדמה לי שהתשובה היא זו. נעלבים ונרגנים יהיו תמיד אולם האחריות של ההנהגה היא למנוע מהמריבות הנצחיות שלהם לפגוע בעיקר ובדברים החשובים. בית המקדש לא היה אמור להיות מעורב במריבות הקטנוניות שלהם. ואם אחד מהסיעות עושה תרגיל עוקץ צריך להכריע ולא לתת לתרגיל העוקץ לאיים על קיומו של בית המקדש.
אני רוצה להביא דוגמא נוספת למקרה שבו מריבה פנימית חרגה מגבולות הגזרה היהודיים והביאה לבסוף לפגיעה חמורה הרבה יותר וזו שרפת התלמוד בצרפת ב1242. הרקע לשריפה היה מחלוקת קודמת על ספרי הרמב"ם שהביאלשריפתם ב1233. במקרה הזה המחלוקת הגיעה על רקע קצת יותר מבוסס מהמריבה המיותרת של קמצא ובר קמצא אולם כמו חורבן ירושלים עירוב הגויים במריבות הפנימיות של היהודים הביא לבסוף לחורבן הרבה יותר גדול.
הלקח של הגמרא לפי זה איננו הלקח הפשטני הרגיל של האשמת שנאת החינם כגורם לשריפת בית המקדש (למרות שגם לקח זה מופיע במקורותינו) אלא הצורך לשמור על ריסון עצמי וזהירות מעירוב גורמים חיצוניים במחלוקות פנימיות. עד כמה שלגורמים הפנימיים המחלוקת שלהם נראית גדולה וחשובה במבט נוסף מסתבר שהיא איננה אלא מחלוקת בין שני חגבים (חגב=קמצא בארמית).
בהקשר זה אולי יש גם קשר לדרך שבה תיארו את עצמם המרגלים מול הכנענים "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (במדבר יג לג) שלפי החישוב של הגמרא גם הוא התרחש בתשעה באב.
אהבתיאהבתי
י.ד, רק צריך לשים לב, באם לשיטתך באמת ובתמים המקדש הוא זה החשוב, אזי, עסקינן היה בקורבן פסול. אז האם לפי דעתך, היה צריך בכל זאת לטמא בית המקדש ? זה מנוגד הרי לתפיסות הלכתיות ( בלי קשר להיסוס של בן אבקולוס). מצטט ( הספריה הוירטואלית, יש שם אגב, מאמר מאוד מקיף בנושא) כך:
"בתמונה השניה שולח הקיסר קרבן לבית המקדש כדי לבחון את נאמנותם של היהודים. אולם בר קמצא מטיל בו מום קטן (ב"ניב שפתים"), הנחשב מום פוסל בתורת ישראל, אף על פי שבעיני הרומאים הקרבן כשר. אמנם חכמים ביקשו להקריב את הקרבן משום שלום מלכות, אלא שזכריה בן אבקולס מנע מהם את זאת, מתוך הססנות הלכתית: "יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח"! ורפיון ידיו של זכריה גרם אף הוא לחורבן. דבר זה סוכם בדברי ר' יוחנן בסוף הפיסקא: "ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".
עד כאן הציטוט:
אז אם בית המקדש, כיצד ייעשה כדבר הזה לשיטתך ? אותו כנ"ל עם הספרים הרי. דברי כפירה כתובים שם לשיטתם של חכמים .כיצד להכיל אותם ?
אז אולי לא הלשנה. אבל, צריך עם זה להתמודד.
כאן:
https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=16875
אהבתיאהבתי
והמסקנה האולטימטיבית הינה: ריבונות. עצמאות. עם כזה, לא יכול להיות נתון לחסדי הפריץ. הלכות דקדקניות, דילמות בלתי אפשריות וכדומה. זוהי המסקנה המתבקשת בבירור. אבל, דווקא אורתודוקסים חרדים, לא מרגישים זאת ( או לפחות, פחות מאחרים).
אהבתיאהבתי
ואגב, אפשר לטעון שהוא כלל לא היסס. אמנם גרס: " יאמרו …" כלומר, מה יאמרו, ולא מה צריך ואסור או מותר לעשות. אבל, הרי מנהיג צריך גם להיות ער ללקחים חינוכיים כמובן. מה יאמרו או יחשבו בני העם הפשוטים, לא פחות חשוב, מן המעשה עצמו. לכן, לא מובן מדוע מייחסים לו ענווה או היסוס בהכרח. אפשר גם להבין מכך נחרצות. בבחינת דבר זה, הוא : ייהרג ובל יעבור. אם לא על זה, על מה ייהרג ובל יעבור ?
אהבתיאהבתי
הייתי מציע פרשנות חדשה לענוותנותו של רבי זכריה בין אבקולס. הגמרא בשבת קמג ע"א מספרת שישנה מחלוקת על מוקצה בשבת במקרה שהשתנה השימוש במהלך השבת. הדוגמא היא תמר שאחרי האכילה הגרעין מאבד שימוש לאדם ונהיה מוקצה. אלא אם נאמר שעכשיו ראוי לשימוש בהמה. מחלוקת כמו הרבה מחלוקות בש"ס. המעניין הוא שהגמרא מביאה מעשה: "אמרו עליו על רבי זכריה בן אבקולס שהיה מחזיר את פניו מאחורי המיטה וזורקן". עוד פעם רואים שהצדיק הזה, נזהר ממחלוקת ומצא פתרון בלי צורך להכריע בשאלה העקרונית. אז בשבת ושזה לעצמו זה מקסים. הבעיה היא – הנהגה הססנית. ענוונתנית. זה מה שהוביל לחורבן. כי לא נשאלה השאלה מה נכון אלא מה יאמרו.
אהבתיאהבתי
עמיחי
מסתבר שגם בהלכה זה בעייתי. האדם צריך להכריע (במיוחד במעמדו של רבי זכריה בן אבקולס)
אהבתיאהבתי
אל רום,
אפשר להציע כל מיני הצעות. אפשר לומר "עת לעשות לה' הפרו תורתך" כלומר התורה מתירה לנו להפר אותה כדי לעשות לה' (מכאן למדו את ההתר לכתוב את התורה שבעל פה).
נדמה לי שאפשר לעשות קל וחומר מהתר פיקוח נפש בשבת שאותו מסבירה הגמרא "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". גם השבת היא מקדש, מקדש הזמן , ועדין התורה מתירה לנו לחלל את השבת באופן חד פעמי כדי לשמור עליה בעתיד. גם כאן נחלל את קדושת המקדש כדי לשמור עליו פעמים רבות בעתיד.
בעניין הספרים דומני שיש הבדל בין ספרים חיצוניים לבין משנה תורה להרמב"ם שכל מי שרק מדפדף בו יכול להתרשם מגודל ההשקעה וההשג. ספר כזה ראוי לקצת יותר לימוד זכות מאשר סתם ספר כפירה.
בעניין המדינה לצערנו התורה מניחה שחלק גדול מההיסטוריה שלנו נבלה בארץ לא לנו ובשלטון לא לנו. החל מברית בין הבתרים ובהמשך בקללות של ספר ויקרא ודברים.
בעניין החינוכי, יש גם יסוד חינוכי ללמד שלפעמים צריך לחלל את המקדש כדי לשמור עליו. אם נחזור להשוואה לפיקוח נפש אז ההלכה אומרת שעדיף שמי שיחלל שבת בשביל פיקוח נפש יהיו דווקא הגדולים והחכמים ולא הקטנים ופשוטי העם.
אהבתיאהבתי
י.ד, גם אם הגישה שלך יש לה אחיזה, עדיין, זה לא עשה ועושה אותו הססן או ענוותן ( שזו בעצם הסוגיה). מה גם, שבפוסט זה לא מה שנגעת בו.
אפשר, ואגב גם בהסתמך על פרשת המרגלים שהבאת בפוסט הבא, לטעון, שבעצם דעת הרוב, שהיא הייתה הססנית, לא מיליטנטית, נסוגה, היא הביאה החורבן, ולא בן אבקולס. כפי שכלב יירש הארץ( והיה במיעוט בכלל) בגלל הנחרצות המיליטנטית שלו, כך גם בן אבקולס, ניתן לטעון, שבגין ההססנות של הרוב, נחרב המקדש. כפי שההססנות של הרוב בפרשת המרגלים, העלתה את חמתו של האלוהים, והוא הענישם קשות.
וצריך לשים לב, היסוד הכי מכריע בתורת ישראל, הינו זה של ריבונות. העם הינו ריבון בארצו, בארץ ישראל, ולא בארץ אחרת.מקדמת דנא, האלוהים מכוון לכך, מן אברהם אבינו שצריך לארוז ולהגיע לארץ כנען, כי שם ורק שם הוא יהיה גוי גדול, דרך יציאת מצרים מעמד הר סיני והלאה. על כך, בניית המקדש, עם הוראות דקדקניות בדבר סדרי הפולחן וכדומה, לא משאירים מקום לספק בדבר חשיבות הדבר. כך שקשה לקבל,דווקא הגרסה שהתרפסות, פגיעה בריבונות, חילול המקדש וכדומה, היא הדרך היותר תואמת, או נושאת חן בעיני האלוהים.
כך, שניתן בעליל לגרוס,שמבחינת קוהרנטיות תיאולוגית, בית המקדש חרב, לא בגלל בן אבקולס, אלא, בגלל, ההססנות וההתרפסות של הרוב. בטח אם אתה מביא כאנלוגיה, את פרשת המרגלים.
תקרא אגב התגובות שלי בפרשת המרגלים, זה יהיה יותר ישיר וחד.
אהבתיאהבתי
ואלו לא הצעות כלל. אלו ניתוחים מדוייקים ואובייקטיבים. אלו לא הצעות יצירתיות.
אהבתיאהבתי
חירות ישראל היא אכן מטרה יפה ונאה אבל כדי להשיג אותה אי אפשר לפעול מתוך פלגנות ויריבות נמוכה או מתוך הססנות תורנית נמוכה. ואם אתה מגיע למסקנה שהתנאים לא בשלו בקרב עם ישראל אינך יכול לגרור את עם ישראל למרד שרק יביא לחורבן נוסף. ולכן ההשוואה לכלב היא מופרכת שכן לצד כלב הייתה התגלות שכינה מפורשת. לצד המורדים לא היה דבר. ובמצב הזה עדיף לחלל את המקדש פעם אחת כדי לשמור עליו פעמים רבות. בהקשר זה נזכור שזו הייתה רק אופציה אחת. הייתה גם אופציה לביים תאונת עבודה לחייל הרומאי ואחר כך לפצות את השלטון הרומאי. מה שבטוח שלצאת למרד נגד הרומאים מתוך הליצנות של הסיעות היריבות רק הביא חורבן.
אהבתיאהבתי
י.ד. ,
אבל, זו חוכמה בדיעבד. ומעבר לזה, איפה הייתה לכלב התגלות שכינה מובהקת ? לא היה כדבר הזה. והרי זוהי משמעות האמונה:
אם הייתה או תהיה התגלות מובהקת, אזי, האדם יהא משוכנע שאלוהים לצידו, או כי אז, כיצד האמונה תבוא לידי ביטוי ? האמונה, צריכה להתגלם, מתוך הקושי של ההתמודדות, כאשר האמונה הפנימית, לא החזותית, היא זו שנוטעת באדם ביטחון.
כך, שעל פי כל אמת מידה, ניתן גם לטעון, שבית המקדש חרב, לא בגלל בן אבקולוס, אלא, נהפוך הוא, בגלל החגבים או קטני האמונה (ואפילו הרוב) ולא בגלל אבקולוס.
ואם הבאת את סיפור המרגלים, כאנלוגיה, על אחת כמה וכמה שכך הדבר.
ושוב לסיפור המרגלים, מצטט במדבר פרק יג:
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם.
אין פה שום התגלות בקשר לחגבות אם לאיו. יש פה ציווי של האלוהים, את משה לשלוח אנשים שיתורו את הארץ. הא ותו לאיו. ואכן, מיד בתכוף, מצטט:
ג וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל-פִּי יְהוָה כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה.
עד כאן:
כלומר, האלוהים, לא נותן הוראות בקשר אפילו למטרת הריגול או התיור למעשה. אלא, בוחן למעשה את האמונה הפנימית של המרגלים ושל העם. מזה משה מבין, מבלי שה' מורה אותו מפורשות, שיש לתור ולבדוק, מה טיבה של הארץ : האם חזק העם ? האם רפה ? האם שמנה ? האם רזה ? ובכלל, אם האלוהים לצידך, למה לתור הארץ ?
אם ה' מתגלה בפועל, חזותית, סימולטנית ובניסים, הרי, האמונה של האדם אפסית היא.
צר לי שאינך מבין דבר כה יסודי י.ד.
אז שום התגלות ושום שכינה עם כל הכבוד.
אהבתיאהבתי
תגובה שהשארתי בבלוג של תמריץ, אך מתאימה יותר לפוסט זה,
————————————-
מאוד מומלץ להקדיש 8 דקות לצפייה בסרטון זה.
הן כהמלצת צפייה בסרט קולנוע חדש, ואפילו חשוב יותר – לאלו שיחליטו שלא לצפות בסרט.
כולל גם אסוציאציות לתקופתנו. לדוגמא – אליטות, המנוכרות לבני עמן, ותומכות באויב (במקרה שלהם – הרומי).
***
ככל שיוצא לי ללמוד על חורבן הבית הראשון – כך אני קולטת שהידע (המועט להדהים) של בוגרי החינוך הממלכתי על הנושא מוטה קשות + נעשה רבות (בכוונה או שלא בכוונה) בכדי ליצור ניכור בין החילונים לבין תשעה באב.
הדגש על חורבן בית המקדש (להבדיל מחורבן העם היהודי והגלייתו) מנכר את החילונים +
ההבנה שהעם היהודי התרסק והוגלה לא בגלל קשקושי "שנאת חינם", ותגובה רגשית מוגזמת לעלבונות ולביוש פומבי (כמו בסיפור קמצא ובר קמצא). בפועל השתוללה בארץ מלחמת אחים / אזרחים מרובת קורבנות. מה שעשה את מלאכת הליגיונות הרומיים, שבאו לדכא את המרד, לקלה להחריד.
אהבתיLiked by 1 person
חורבן בית ראשון היה גם חורבן לאומי – חורבן מלכות בית דוד ועל כך אנו צמים ביז בתמוז (נפילת החומות הביאה לנפילת מלכות בית דוד). חורבן בית שני גם הוא היה חורבן לאומי לפחות לפי הרמב"ם שהייתה מלכות אוטונומית של ישראל עד חורבן הבית.
בעניין הזה של הבורות נפלת על בדיחה של ג'קי לוי מהשבת האחרונה:
https://www.israelhayom.co.il/magazine/shishabat/article/3416918
אני מסכים שעיקר העניין לא היה הביוש. הייתה כאן מריבה לאומית שיצאה מכלל שליטה. ובמקום להגבילה אפשרו לסבך איתה את השלטונות הרומאיים. דרך אגב מרד בר כוכבא היה עניין רציני הרבה יותר ושם חרבה יהודה באופן מלא.
אהבתיLiked by 1 person
אחת השאלות, שמעסיקה אותי לאחרונה, היא סיבת/ות העומק להתנכרות של מערכת החינוך הממלכתית מחורבן הבית הראשון והשני /מתשעה באב.
הטענה שבגלל צירוף מקרים לא מוצלח תשעה באב תמיד נופל על החופש הגדול, ולפיכך אין ברירה אחרת מלבד התעלמות ממנו – מעולם לא באמת שכנעה אותי.
מה עוד שי'ז בתמוז, שאותו אתה מזכיר (שגם ממנו מערכת החינוך הממלכתית מתעלמת, ואני בכלל לא הכרתי) – אמור ליפול לפעמים על חודש לימודים.
הנימוק הנפוץ השני הוא שהציונות תמיד העדיפה לציין פעלתנות, אירועי גבורה, ורצוי גם ניצחונות (כמו מרד בר כוכבא. לפחות בראשיתו). כלומר להתעלם מאירועים של בכי ונהי פסיביים. המטרה הקדושה של יצירת "יהודי חדש" חייבה גם ביצוע מספר שיחזורים של ההיסטוריה היהודית. כלומר הדגשת מספר ארועים די שוליים והתעלמות מחלקים אחרים.
אבל דווקא העלייה הגדולה מבריה'מ ערערה את בטחוני בהסבר זה.
העולים מרוסיה ביטאו את חוסר הבנתם, ואפילו זעזעועם, מהעובדה שבישראל אנו מציינים את יום הזיכרון לשואה
אבל מתעלמים לחלוטין מיום הניצחון על הנאצים במלחה'ע השנייה.
כלומר כיצד יתכן שהציונות מדגישה דווקא את הבכי והנהי, וכיצד יתכן שהציונות מתעלמת מניצחון צבאי חשוב כל כך?
אני מודה שאין לי תשובות על כך (מלבד המענה הבנאלי שאפילו הציונות היא לא כפי שהייתה בתחילת המאה ה 20 ו/או שרובם המכריע של האחראים לנצחון על מדינות הציר ,*לא* היו יהודים).
אם יש לך או למי מקוראיך השערות על הנושא – אשמח לקראן.
אהבתיאהבתי
פוסט, שאין לי שמץ של מושג לגבי מידת נכונותו ההיסטורית, על טבע עבודות בית המקדש.
*אולי* יעניין אותך או את קוראיך. אותי הוא הפתיע.
https://mafyahu.wordpress.com/2021/07/19/%D7%9C%D7%9E%D7%94-%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%A6%D7%9D-%D7%91-9-%D7%91%D7%90%D7%91-%D7%9E%D7%94-%D7%91%D7%90%D7%9E%D7%AA-%D7%A7%D7%A8%D7%94-%D7%91%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%A7%D7%93%D7%A9/
אהבתיLiked by 1 person
אינני יודע האם הקטורת שינתה תודעה כפי שהוא מתאר זאת. יכול להיות.
רק אעיר שלפי ההלכה הקטרת קטורת ליחיד אסור בתכית האיסור.
אהבתיאהבתי
רציתי להעיר לגבי הבחירה/ סלקציה בהקשר להערה של קמיליה, הבחירה במה להתמקד היא בחירה או דתית או חברתית. אם הולכים על הדתית אז זה גמור אין שאלה – כי אין טעם לקבוע יום לציון אירוע אם לאינו עומד בקרטריונים הלכתיים. ולא לשם רצית ללכת. למרות שלדעתי זה דיון סוער לא פחות. בהקשרים חברתיים – ברור שאת צודקת שהבחירה במה להתמקד זה שייך לתקופה ולחברה וממילא לגיטימי שמשמעות של ימים במעגל השנה יקבלו משנה תוקף ולעיתים להיפך.
אחרי הקדמה כה ארוכה אגש לעניין. לא חוכמה לשחוט פרה שחוטה כמו הציונות. אין למשהו, עוד ספק שהציונית ההסטורית בחרה הרבה מאוד פילטרים למציאות כדי להתמקד במטרתה. יתכן שזה היה טוב לשעתו. בטוח שהציאות לא מתכתבת עם הציונות הקלאסית. למען האמת הביקורות היו כבר אז- אבל הרכבת דהרה. ביקורות של אנשי אקדמיה אנשי דת פילוסופים ומרקסיסטים. היום שאנחנו מרגישים יותר שבעים אנחנו מרשים לעצמנו לפתוח את זה.
לסיום, לדעתי קמיליה נגעה פה בנקודה שהיא רק ההתחלה קצה קרחון זה נושא ענק. איפה מרכז הכובד החרתי ב15 שנה הקרובות. מי שעוקב אחרי הפוליטקה רואה בעליל שאנו במטוטלת שעדיין לא הכריע לאן היא רוצה ללכת. אבל יש פה תהליך מרתק.לא פחות.
הנבואה ניתנה ל..אז רק אומר שלפי קווי המגמה לי אין ספק שהמדינה היהודית הולכת לשנות פניה בכל פרמטר שאתם מדמיינים בחמישים שנה הקרובים.
שיהיה לנו בהצלחה 🙂
אהבתיLiked by 1 person