האריה, המכשפה וארון הבגדים – הבגידה של אדמונד

הספר "האריה והמכשפה וארון הבגדים" של הסופר סי.אס.לואיס הוא הראשון בסדרת הפנטזיה נרניה. לאחרונה קראתי אותו שוב. כחלק מפתיחה של סדרת פנטזיה תפקידו של הספר הוא להציג את העולם המדומין אבל את זאת הוא עושה תוך שזירה של הכניסה לעולם של נרניה בבגידה של אדמונד והמאבק בין המכשפה לאריה. מבחינת ההתרחשות הגיאוגרפית הכל מתנהל בתוך ארון הבגדים ההופך לפיכך לתחנת מעבר בין העולמות.

בגידתו של אדמונד היא עניין חריג בספרי הפנטזיה. פה ושם מופיעים בוגדים בספרי הפנטזיה. לרוב הם לא חלק מהגיבורים. אדמונד, לעומת זאת, נשאר גיבור. פגום אבל גיבור. והדבר מזמין מחשבה.

אין ספק שהבגידה שקועה בתבנית הנוצרית של הספר אבל אדמונד לא בוגד באסלן אלא בלוסי ואת זה הוא עושה עוד מחוץ לנרניה כאשר שניהם חוזרים מנרניה ולוסי תולה בו את תקוותה לאושש את סיפור נרניה מול האחים הגדולים – פיטר וסוזן. אדמונד איננו טיפוס אמין כפי שמגלה השיחה עם הפרופסור. ועדין הבגידה שלו מהווה את אחד היסודות של הספר. כתוצאה ממנה המכשפה טוענת לזכות על אדמונד:

""יש ביניכם בוגד" אמרה המכשפה. כולם ידעו כמובן שהיא מתכוונת לאדמונד. "ובכן" אמר אסלן "הבגידה שלו לא היתה מכוונת נגדך". האם שכחת את הכישוף הגדול?" שאלה המכשפה "אתה הרי מכיר את הכישוף שהטיל הקיסר על נרניה בראשית הזמנים. אתה יודע שכל בוגד שייך לי כשלל המגיע לי על פי החוק, ושכל בגידה נותנת לי רשות להרוג""

אמנם נכון שאדמונד הלך וסיפר למכשפה על הפאון ולאחר מכן על אסלן אבל ברור שהוא לא בגד במישהו כפי שציין אסלן. איתרע מזלו של אדמונד והוא נתקל לבדו במכשפה הלבנה וכתוצאה מכך היה בצד שלה הבגידה האמיתית הייתה באחותו לוסי והיא התרחשה בכלל מחוץ לגבולות נרניה כפי שהספר מבהיר היטב:

"ברגע שפיטר שאל אותו את השאלה הזו, החליט בן-רגע לעשות את הדבר השפל והגועלי ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הוא החליט לבגוד בלוסי. אדמונד שלח בלוסי מבט מתנשא, כאילו הוא מבוגר ממנה בהרבה (ובעצם היה מבוגר ממנה רק בשנה אחת) ואז גיחך גיחוך קל ואמר, " כן , לוסי ואני שיחקנו – העמדנו פנים שכל הסיפור שלה על הארץ הנמצאת בארון הוא אמיתי. סתם בשביל המשחק, כמובן. אבל באמת אין שם שום דבר.""

אדמונד בוגד בלוסי. הוא גם בוגד בנרניה (שבה הוא ביקר למרות שהוא מכחיש, אליבא דלואיס) אבל את זה נניח רגע בצד. בגידתו בלוסי היא זו שמקנה עליו זכות בעיני המכשפה. המכשפה ואסלן יודעים שהוא בוגד ולכן למכשפה יש זכות עליו. יש כאן איזה שהוא ערבוב בין העולמות. אדמונד נחשב בוגד לא רק בעולם שלנו אלא גם בנרניה למרות שבפועל הבגידה לא התרחשה בנרניה. אינני אכנס כאן לפתרון שהספר מציע לבעיה (שברור משחזר את הסיפור של ישו אצל הנוצרים) אלא אתייחס לעניין עצמו. בשביל לואיס הבגידתו של אדמונד היא עיקר הספר והיא שמקנה לו את טעמו.

ציינו קודם שאדמונד, בוגד גם בנרניה ולא רק באחותו לוסי. אדמונד, לפי זה, הוא האדם המודרני הבוגד באפשרות של פנטזיה למרות שהוא יודע שהיא אמיתית. והבגידה בפנטזיה קשורה בבגידה באחותך שאיננה רק אחותך הביולוגית (כמו שלוסי היא בסיפור) אלא בגידה באחווה האנושית של בני אדם וחווה כפי שהספר מדגיש שוב ושוב.

במאמר מוסגר, בשביל לואיס, הנצרות היא פנטזיה ומכאן שהחילוניות המודרנית היא בגידה בנצרות שהיא מאמינה בה בסתר ליבה. אינני יודע אם האדם המודרני מאמין בנצרות בסתר כפי שטוען לואיס אבל דומני שמההבנה שהאדם המודרני בוגד ,בפנטזיה נמצא חלק מכוחו של הספר. הכוח של סדרת נרניה (שחוזר באופנים כאלו ואחרים בכל הספרים), הוא בהבנה הזו ששכחת הפנטזיה או הדחקתה היא בגידה, שאיננה שונה מהבגידה באחיך ובאחיותך. הבגידה בפנטזיה משקפת את אובדן המושגים של נאמנות וברית באינדיבדואליזם המודרני. מכאן הדרך לתופעות החברתיות העכשוויות היא קצרה. האדם המודרני מקדש את הבוגדנות, וכתוצאה מכך הוא לא מסוגל לנאמנות משפחתית, לאומית או אוניברסאלית.

מיכאל אנדה בספר "הסיפור שאינו נגמר" טוען שאנשים מחיים את הפנטזיה על ידי כתיבתה החוזרת אולם הפנטזיה נשארת ברובד הספרותי. אצל לואיס נדמה שהפנטזיה איננה רק עניין ספרותי אלא רובד הקיים כאן ועשיו. לולי זאת, המכשפה והאריה לא היו מזהים את בגידתו של אדמונד. אנו רק חושבים שאנו יכולים לנתק בין העולמות. למעשה הם מחוברים וממשיכים להיות מחוברים כל העת. הפנטאזיה מחיה אותנו וכך מזכירה לנו שוב ושוב את אותם מושגים שהמודרניות מנסה למחוק.

7 תגובות בנושא “האריה, המכשפה וארון הבגדים – הבגידה של אדמונד

  1. מחשבה שחשבתי לאחר פרסום הפוסט. הבוגדנות החלה עם הנצרות שהאמינה שה' יפר את בריתו עם עמו ויחליפה בברית חדשה עם הגוים. וכך ענה גם האמורא רבא לאותו מין שלעג לו באומרו "עם פזיז אתם שהקדמתם נעשה לנשמע" בראותו את רבא כל כך שקוע בעיונו ולא שם לב לפצע שנפצע ברגל. ענה לו רבא עלינו נאמר: "תומת ישרים תנחם" ועליכם נאמר "וסלף בוגדים ישדם". והמינים הם כמובן הנוצרים.

    אהבתי

  2. שלוש הערות

    א. ניתן לטעון שהספר ה'אריה המכשפה וארון הבגדים' הוא המשך ישיר של התנ'ך. בלשון הנוצרים של הברית הישנה.
    גם בתנ'ך (כמו בספר) קיים דגש על העובדה שמערכת היחסים הקונפליקטואלית ביותר היא דווקא בין אחים. לא בין הורים וילדיהם ולא בין בני זוג. כולל בגידות ואפילו רצח. (קין והבל, יוסף ואחיו, אמנון ותמר ועוד ועוד ועוד).

    מה שניתן לקשר אפילו לפוסט הקודם על הילודה. כל מי שמביא לעולם יותר מילד אחד מסתכן בקונפליקטים קשים בין ילדיו. אבל הוא יוכל להתנחם בכך שחלק מהקונפליקטים הקשים יהיו כנראה כשיריבו על הירושה שלו, ולא בעודו בחיים. 😊

    ב. איני מומחית (גם) לראשית הנצרות.
    אבל נדמה לי שהנוצרים יתקוממו כנגד הטענה שדתם מתבססת על בגידה. על האמונה שה' יפר את בריתו עם עם ישראל.
    למיטב ידיעתי, (כאמור הדי עלובה) ישו תפס את עצמו כמי שנולד כיהודי, חי כיהודי ומת כיהודי. כנ'ל שליחיו. הם תפסו את עצמם כמי שבאו לתקן את הפגמים באופן יישום היהדות ע'י מעמד הכוהנים. הם ציפו לסחוף אחריהם את רובם המכריע של היהודים. הפנייה *גם* לעמים אחרים החלה רק בתקופת השליחים. הם לא חשבו שה' יפר את בריתו עם העם היהודי – אלא שהמוני היהודים יתקנו את דרכיהם לאור ההתפתחויות החשובות (של הולדת ישו ע'י רוח הקודש ובשורותיו).
    נדמה לי שכיום הנצרות הממוסדת תופסת את אי נכונות היהודים לקבל את בשורת ההתגלות של ישו, בדומה לדרך בה היהדות הממוסדת תופסת את הקראים. אנשים המתעקשים שלא להתעדכן ולא להתפתח.

    ג. הפוסט הזכיר לי את הספר של עמוס עוז על יהודה איש קריות.
    בתרבות הנוצרית – הסמל (בה' הידיעה) לבגידה האיומה ביותר. הפשע הנורא ביותר (האחריות לרצח ישו) שיוחס לדורות על דורות של יהודים והיווה הצדקה אפילו ל"עונש מוות" בפוגרומים.

    (אגב, בציורי הכנסיות על ישו והשליחים הם תמיד נראו כקבוצה גדולה של אחים. ישו בתפקיד הבן הבכור או לפחות הבן החשוב ביותר שיושב במרכז השולחן. גם כאן – הבגידה האיומה היא בין אחים. אם כי לא אחים ביולוגית)

    עמוס עוז ניסה לטעון שיהודה איש קריות בכלל לא בגד בישו. שלמעשה הוא היה היחיד שבאמת האמין שישו אינו בן תמותה ולפיכך גם לא באמת ימות. יהודה חשב שתוצאות נסיון השווא להוציא את ישו להורג דווקא יצליח לקדם את בשורתו.

    להערכתי, נסיון זה של עמוס עוז לתת פירוש / הצדקה למעשי יהודה איש קריות לא היה מוצלח במיוחד.
    מה שהביא אותי למחשבה שעמוס עוז עצמו נאלץ להתמודד עם הטענה שהוא בוגד בבני עמו ומשרת את גדולי אויביהם (בעיקר בהופעותיו הבינ'ל האנטי ישראליות).
    טענה שכנראה היה קשה לו להתמודד אתה. מכאן, שבספר על יהודה איש קריות הוא ניסה להתחמק מהאשמתו בבגידה ע'י הטענה שגם מי שנראה כבוגד ונתפס ע'י דורות רבים כבוגד אינו בהכרח בוגד. מיותר לציין שגם נסיון הצדקה עצמית זו של עמוס עוז לא נתפס בעיני כמוצלח יותר מהנסיון לזכות מאשמה את יהודה איש קריות.
    אבל אולי זו סתם ספקולציה / פסיכולוגיזציה מגונה של מניעי סופרים.

    אהבתי

  3. א. נקודה טובה. אפשר לחפור על הספר הזה לא מעט. בקשר לירושה השאלה אם את בצד של היורשים או המורישים (או שניהם 🙂 )
    ב. זו אחת הסיבות מדוע אני נהנה לגור בארץ ישראל ולא נדרש לתת להם דין וחשבון לא לגרמנים ולא לאמריקאים עם התרבות היהוד-נוצרית שלהם. ההשוואה עם הקראים מעניינת אבל השוני בולט. זה לא שהקראים נעלמו כל כך מהר אבל חשיבותם הלכה ופחתה עד היעלמותם הכמעט סופית היום. הרבניים הלכו ותססו החל מהתלמוד (שהוציא את הגרמנים מדעתם), קבלה, חסידות ומתנגדות, מהפכנים חילוניים וכמובן ציונות בדורנו. כמעט ניתן להרגיש את הנוצרים חורקים שיניים למראה העץ "היבש" שלא מפסיק להוציא שורשים, עלים ופירות. ההבדל השני שהן הקראים והן הרבניים ראו בעצמם לפחות בתחילה עם אחד (בשואה כבר לא). דרך אגב בערך קראים באינצקלופדיה העברית עולה השאלה מדוע פסקה התפתחותם ההיסטורית של קראים.
    ג. אני לא יודע אם זה מהלך פסיכולוגי שלו להתמודד עם טענת הבגידה כמו הפיתוי הספרותי לבדוק אותה. דומה שבשביל הדור הקודם ציונות משמעה השתלבות באומות בעוד שבדורנו היא חוזרת להיות עם לבדד ישכן.

    אהבתי

  4. לי.ד,
    כתבת: "דומה שבשביל הדור הקודם ציונות משמעה השתלבות באומות בעוד שבדורנו היא חוזרת להיות עם לבדד ישכן."
    ___________

    אולי תענין אותך החלוקה שהייתה (על פי המאמר המצ'ב), מימי ראשית הציונות, בתוך השמאל הציוני סוציאליסטי.
    בין האוניברסליטים (האבות הרוחנים של מר'צ בימנו) לבין הדוגלים בהקמת חברת מופת שתהווה אור לגויים (האבות הרוחניים, המעט נשכחים, של תנועת העבודה בימנו).
    לתפיסתי האופציה של "עם לבדד ישכון" ממשיכה את רעיון קיר הברזל של זאב ז'בוטינסקי. האב הרוחני, המעט נשכח, של הליכוד הרוויזיוניסטי. מה שמסמן שבימנו העם הלך ימינה.

    כלומר קיימות לפחות 3 חלופות ליחסו של עם ישראל לעולם הגדול / לגויים. לא שתיים בלבד.

    https://www.zavitaheret.com/המקף-והפסיק-של-השמאל-הציוני-והמפנה-של?utm_source=spotim&utm_medium=spotim_recirculation&spotim_referrer=recirculation

    מאמר המתכתב עקיפות עם הטענה לחשיבות המקף (בהשוואה לםסיק) המחבר בין דתי לבין לאומי.

    *******

    אגב, היום הדבקתי את המאמר הנ'ל גם בבלוג עמדת תצפית של אבשלום בן צבי. בגלל העניין שלו בהיסטוריה של תנועת העבודה.
    זכור לי דיון שלם בבלוג שלו בנושא משה דיין ומה שהניע אותו. כולל כמובן ויכוח בינו לביני.
    מזיכרון מעט מעורפל – בשני פוסטים עוקבים, ועם רמז להתייחסות גם של אודי מנור. אולי יעניין אותך לחפש את הפוסטים האלו בבלוג שלו.

    אהבתי

  5. ידעתי שתאהבי את המאמר מזווית אחרת 🙂
    האמת רציתי לצטט אותו בעצמי אצל תמריץ אבל שתקתי. באמת מאמר טוב אבל חלקי כמו שהערתי בהערה אנונימית בסוף המאמר. אני חושב שאני אפתח את הנקודה שלי בפוסט נפרד כי אני עדין מנסה לחשוב עליה.

    אני זוכר את הדיאלוגים הללו. הבעיה שלי שההגדרות הוצגו די מכלי שני וכך היה לי קשה להבין אותם היטב. לכן נראה שעדיף לקרוא את הספרים עצמם ולא להסתפק בפוסטים חלקיים.

    אהבתי

  6. בן ציון נתניהו, במאמר באתר מידה על מקורות האנטישמיות, שוטח את תובנותיו לגבי הקשר בין הנצרות ליהדות ואלמנט הבגידה שבהתפתחות הדת הנוצרית.

    המאמר הנ'ל מאוד מאוד ארוך ( כולל מספר תת פרקים) – לפיכך העתקתי את הקטע הרלוונטי לדיון הנוכחי. למרות שגם הוא די ארוך.

    בלי קשר, מומלץ להצטייד בהרבה זמן ולקרוא גם את שאר המאמר.

    https://mida.org.il/2019/03/21/מקורות-האנטישמיות-שאלת-היהודים/

    _____________________________

    ." … וכך נותרנו עם תהייה ביחס לתקופת התייחסותנו: כיצד יכלו ההמונים של העולם ההלניסטי, הטבולים בשנאה בוערת כלפי היהודים, לקבל דוקטרינה שהיא יהודית בבסיסה, שנבעה מחשיבה וספרות יהודיות ושמטיפים לה שליחים יהודיים? או, אם ננסח זאת בתמציתיות: כיצד ניתן להסביר את הזרם הגואה של ההמרות לנצרות מבערך שנת 150 לספירה ואילך – זרם שהקיף את המחצית המזרחית של האימפריה וגלש למחוזות המערביים שלה?

    התשובה לשאלה זו נמצאת בשינוי המכריע שהתרחש בעמדתה של הנצרות כלפי היהדות וביחסה כלפי העם היהודי. השינוי התבטא לא רק בשימת דגש רב יותר על ההבדלים בין שתי האמונות, אלא גם בהיפרדות מוחלטת של הנצרות מהיהדות כדת, מנהגי הפולחן הדתי ואורחות חיים.

    ניתן כמובן לטעון כי את מגמת ההיפרדות כבר החל פאולוס, כששחרר את הגויים ממשא המצוות וכך הקל עליהם לקבל את הגירסה שלו ליהדות המתנצרת. ללא ספק, יש הרבה אמת בטענה זו, כמו גם בטיעון שעובדי אלילים רבים באימפריה השתוקקו למסר של הצלה מן הסוג שהציע להם הרעיון המשיחי היהודי. אך עדיין, בעוד שגורמים אלה סללו את הדרך לנצרות, הם לא יכלו ליצור את הנהירה ההמונית של גויים אליה שהתרחשה במרוצת הזמן.

    למעשה, כפי שאנו רואים זאת, לנצרות “יהודית” לא היה מראשיתה שום סיכוי להפך לתנועה המונית בקרב האוכלוסיה ההלניסטית, שנעשתה יותר ויותר חדורת שנאה ליהודים. פאולוס, בשבחיו ל”אחיו” היהודים ובהערצתו חסרת הגבולות להישגיהם, לא יכול היה להצליח בכך. כן גם מחבריהם של שלושת ספרי הבשורה הראשונים של הברית החדשה, היות שגם הם היו ספוגים במחשבה יהודית, במושגים דתיים ומשפטיים יהודיים, ובתקוות יהודיות לגאולה. היתה זו רק נצרות שניתקה את הקשר עם היהדות בכל מה שבאמת חשוב לעצם מהותה – נצרות שפיתחה ראייה חדשה של האלהות, דוֹגמות חדשות, וראייה היסטורית חדשה, שהיו שונות ולמעשה מרוחקות מאוד מאלה של היהדות – שהיתה יכולה להוות אבן שואבת לעולם הגויי.

    פרישה רדיקלית זו מהיהדות ניתן לזהות לראשונה בבשורה על-פי יוחנן, שאם לשפוט על-פי המידע הקיים, חוברה בערך בשנת 125. ספר זה הוא שהחליף לראשונה את הרעיון היהודי של אלוהים עם הבסיס המושגי של השילוש, את ההשקפה היהודית של המשיח (כבן-דוד) עם התפיסה של האל כ’לוגוס’ מוגשם, וההשקפה הפאולינית בדבר שליחותו האוניברסלית עם המשגה מחודשת שאינה מעניקה ליהודים עדיפות בשום עניין. כאן לא נוכל כמובן למצוא שום אות לכך שישראל היה המושא היחיד של שליחותו של ישו, כפי שקורה בספרי בשורה אחרים – למשל שישו בא להושיע רק את “הצאן האובד של ישראל”, ש”לחם” הישועה שנועד ל”בנים” (כלומר, היהודים) לא יכול להיזרק ל”כלבים” (כלומר, הגויים), או שהוא אסר על תלמידיו להטיף בין השומרונים. בכל העניינים הללו נוקט ספר הבשורה על-פי יוחנן עמדה שונה לחלוטין. הוא גם אינו מציג את ישו כמי שדורש קיום קפדני של חוקי התורה – למעשה עד יוד אחת או קוץ אחד ממנה (הבשורה על-פי מתי ה, 18) – אלא דווקא כמי שמתנגד להם באופן ישיר ובגלוי. וכשהוא פונה ליהודים המתנגדים לדעותיו, הוא קורא לתורה “תורתכם” (כלומר לא תורתו שלו), ובכך הוא מבהיר שהוא חולק עליהם לא סתם בפרשנות הדברים אלא במהותם. יתר-על-כן, בעוד ששלושת ספרי הבשורה האחרים מבהירים כי מתנגדיו של ישו מבין היהודים היו קבוצות מסויימות (הפרושים, הצדוקים, “הכוהנים הגדולים” והזקנים), הרי שהבשורה על-פי יוחנן מציינת – למעשה מדגישה – כי העימות אינו רק עם קבוצות אלה, אלא עם היהודים בכלל, ובהתאם לכך, שהיהודים ביקשו להמיתו, אפילו במו ידיהם. ובהתאם לכל אלה, אנו מוצאים שם את התוכחה החריפה של ישו כלפי היהודים כבני השטן, הארכי-רוצח, כהסבר לרצונם להמיתו.

    הצגה זו של קדושת ישו, של יחסיו עם היהודים ושל דעתו על העם היהודי, יכלה כמובן למצוא חן בעיני הפגאנים היווניים, שהיו מלאי שנאה ליהודים. היא יכלה לעזור לשכנעם כי הנוצרים אינם רק “כת יהודית”, וכי הנצרות אינה רק גירסה של היהדות, כפי שרבים כל כך האמינו וטענו, אלא דת שאינה תלויה ביהדות, שונה ממנה בכל הנושאים העיקריים ונמצאת אִתה בקונפליקט מר, כזה שאינו מאפשר פשרה או השלמה עִמה. הנטייה הגוברת של היוונים הפגאניים לאמץ את הנצרות ממחצית המאה השנייה – למעשה, העובדה שמאז אותה עת, הזרזיף הדק של מומרים פגאניים לנצרות הפך לזרם רחב – מוכרחה להיות קשורה להתפתחותם של הרעיונות החדשים שאת תחילתם אנו מזהים בבשורה על-פי יוחנן. אלא שהדבר מייצג רק חלק מן ההסבר לתופעה ייחודית זו. החלק האחר קשור להתפתחות מקבילה, בעלת חשיבות לא פחותה.

    מפני שעם כל השינויים הרדיקליים שהתרחשו במושגי הדת הבסיסיים של הנצרות, עדיין נותרה הבעייה של ההסתמכות על התנ”ך וההערצה לנביאים וגיבורי ישראל, כפי שאלה משתקפים מהדברים הן של ישו והן של פאולוס – הסתמכות שעמדה בסתירה ישירה לרגש האנטי-יהודי של ההמונים היוונים. את השאלה העולה מסתירה זו ניתן אולי לנסח באופן כזה: כיצד יכלו ההמונים ההלניסטים לראות בתנ”ך, שנוצר על-ידי יהודים, ביטוי רוחני עליון של האנושות, וכיצד יכלו לקבל את אבותיו של העם היהודי בהערצה בלתי מסוייגת, בעוד הם שונאים כל כך את צאצאיהם ואת תלמידיהם? התשובה מצוייה באותן עבודות שחוברו על-ידי המוני אפולוגיסטים נוצריים, מורים ופרשנים, שפירשו את התנ”ך באופן כזה שהוא נראה לא כספר פרו-יהודי, אלא כספר אנטי-יהודי – ספר שבו אבותיו של עם ישראל הפכו לאבות העולם הנוצרי, שמעכשיו נתפס כישראל האמיתי, בעוד שישראל העם הוצג כישראל השקרי, שזוהה עם היהודים.

    כמובן, השגת תוצאה כזו דרשה מאמץ בלתי נלאה ותהליך בלתי פוסק של מחשבה קזואיסטית; צריך היה לבאר כל משפט וכל מילה בתנ”ך באופן שיתאימו לכל שאר החלקים לפי פירושם החדש; וכתוצאה מכך, הבנה אלגורית וסמלית היתה מוכרחה להחליף את המשמעות הפשוטה והברורה. בסופו של התהליך, ניתן היה להכריז על “פסק הדין הסופי”, כדברי א. הארנק: “לתנ”ך, מכריכה לכריכה, אין דבר וחצי דבר עם היהודים”. לבטח, נטען, המורים היהודיים “באורח לא חוקי ובחוצפה נטלו עליו חזקה, החרימו אותו וניסו לטעון שהוא רכושם; הם זייפו אותו בתיאוריהם. ואפילו באמצעות תיקונים והשמטות”,

    “אבל כל נוצרי חייב … לשלול מהם את החזקה על הברית הישנה. יהיה זה חטא לנוצרי לומר ‘ספר זה שייך גם לנו וגם ליהודים’, היות שהספר היה שייך מלכתחילה, ועוד יותר כיום, ולנצח נצחים, אך ורק לנוצרים, בעוד שהיהודים הם העם הגרוע ביותר, חסר האלוהים ביותר, וזנוח על-ידי אלוהים מכל האומות על פני האדמה, הם בני השטן … חבורה של צבועים … המוטבעים בחותם צליבתם את האל”.

    כפי שמסכם הארנק את התהליך כולו:

    עוולה כמו זו שנגרמה ליהדות מצד הכנסייה הנוצרית היא כמעט חסרת תקדים בדברי ימי העמים. כנסייה זו הפשיטה אותה מהכל, היא לקחה ממנה את ספרה הקדוש; היא עצמה שאינה אלא טרנספורמציה של היהדות, ניתקה כל קשר עם דת האם. תחילה שדדה הבת את אמה, ואחר כך התכחשה לה.

    התנתקות זו של הנצרות מהיהדות מסמנת את מאבקה לזהות חדשה – מאבק שמצביע על אי-שביעות רצון עמוק מעצמה ככת יהודית או יהודית-למחצה …."

    ________________

    אהבתי

  7. קראתי את הדברים וחשבתי שיש שני צדדים למטבע. מצד אחד בן ציון נתניהו טורח להראות ששנאת היהודים חורגת מהצד הדתי שלה ולכן הוא מתחיל עם שנאת היוונים ליהודים. מצד שני גלומה בניתוח שלו איזו סתירה פנימית בין הניסיון להסביר את שנאת היהודים על בסיס מטריאליסטי ומצד שני העובדה שהמשך קיומם של היהודים איננו יכול לנבוע אך ורק מגורמים מטריאליסטים. אם היא הייתה נובעת ממניעים מטריאליסטים הרי שקיומם היה נתון להשפעה של כל אותם גורמי בלאי ושקיעה המשפיעים על חברות אנוש. מכאן מובן לדעתי שהגורם המטריאליסטי איננו יכול להיות הסבר סופי וכוחו של ההסבר הנוצרי. היוונים שהתעמתו עם היהודים חשו בהיבט האידאי הזה שאותו הם ניתחו כברית בין אלוהים ובין עמו. וכיון שהם עצמם חשקו בו הם אימצו את הנצרות.שנתנה להם גירסא מרוככת בלי ברית מילה ומצוות.

    אוסיף שהרנק היה מאלו שהביאו להוצאת הברית הישנה ממהכנסיה הלותרנית ב1930, שלוש שנים לפני היטלר אך זה באמת נושא נוסף.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s