הערה של קמיליה בפוסט הקודם הפנתה את תשומת לבי לדיון מעניין של זאב גלילי ויובל רון בהגדה מודרנית שכתב בן גוריון. וחשבתי שלמרות שהנושא נדמה כשולי הוא זוקק פוסט נפרד.
אם נסתכל ברמת המיקרו ההגדה של בן גוריון בעיקר מרגישה כמו קוריוז היסטורי. במקרה הטוב היא תעלה כמה חיוכים כמו שקרה לקמיליה. הניסיונות של הקיבוצים לשכתב את ההגדה לא תפסו מקום ונדמה שמבחינה היסטורית הם יותר פגעו בקיבוצניקים שנתפסו כמנותקים ומתנשאים מאשר קידמו אותם בפרויקט הגדול של יצירת עם יהודי חדש. ההגדה בסופו של דבר היא במשקל של פיל כפי שציין הרב חיים נבון והיכולת של שחקנים במשקל נוצה כמו בני הקיבוצים להשפיע עליה פשוט זניחים מבחינה היסטורית.
אולם ברמת המאקרו העניינים סבוכים הרבה יותר וכאן אנחנו נכנסים לשאלת התוחלת של ההגדה שכן כבר בגוף ההגדה אנו נפגשים בדיון מהי התוחלת של ההגדה. מדובר בקטע שבשביל קוראי ההגדה נתפס כבלתי חשוב בעליל ובשביל החילוניים שבהם כהזוי לגמרי:
"אָמַר אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַים בַּלֵּילוֹת עַד שֶׁדְּרָשָׁה בֶּן זוֹמָא: שֶׁנֶּאֱמַר, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיְם כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ יְמֵי חַיֶּיךָ – הַיָמִים, כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ – הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יְמֵי חַיֶּיךָ – הָעוֹלָם הַזֶּה, כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ – לְהָבִיא לִימוֹת הַמָשִׁיחַ
"
כפי שמסביר אראל סגל הלוי המחלוקת של בן זומא וחכמים איננה לפסח עצמו אלא לכל ימות השנה. אנו מזכירים את יציאת מצרים בתפילת שחרית באמירת פרשת ציצית שבה מופיע הפסוק "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים" ולאחר מכן בברכת הגאולה שהיא הברכה השלישית מברכות קריאת שמע. וכאן מופיעה מחלוקת האם את הזכרת יציאת מצרים צריך לעשות רק בתפילת שחרית או גם בתפילת ערבית? טוען בן זומא כי הביטוי כל ימי חייך מסגיר בתוכו משמעות כפולה: ימי חייך אלו הימים. כל ימי חייך כולל גם לילות. טוענים כנגדו חכמים שהוא מפרש לא נכון: ימי חייך זה העולם הזה. כל ימי חייך כולל גם את ימות המשיח. בגמרא מובאת ברייתא המסבירה את המחלוקת שלהם:
תניא: 'אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר (ירמיהו כג7) "[לכן] הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם [וישבו על אדמתם] "! אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו. כיוצא בו אתה אומר (בראשית לה י) ויאמר לו אלקים שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל
" (תלמוד בבלי, ברכות יב:).
טוען בן זומא בעקבות הנביא ירמיהו שיבואו ימים שבהם זיכרון נס יציאת מצרים יעלם ואת מקומו יתפוס נס קיבוץ גלויות. תוחלת ההגדה היא אך ורק לימי שיעבוד מלכויות שבהם זיכרון יציאת מצרים שולט. לעתיד לבוא, כאשר יתרחש נס קיבוץ גלויות מצפון ומים יעלם זכר יציאת מצרים וכבר לא תהיה מצווה לקרוא את ההגדה ולזכור את יציאת מצרים. טוענים כנגדו חכמים שהוא טועה בהבנת הנביא ירמיהו. לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהיה יציאת מצרים טפלה לקיבוץ גלויות. הם מוכיחים זאת מדיוק לשוני בלשון הפסוק " לא יאמר … כי אם" שאותו הם משווים לנתינת שם ישראל ליעקב אבינו (וזאת בניגוד לאברהם ושרה שאצלם השינוי מאברם ושרי הוא סופי). כלומר טוענים חכמים כי תוחלת ההגדה היא גם לימי קיבוץ גלויות וימות המשיח ולא רק לימי הגלות, אלא שיציאת מצרים תהיה טפלה לו.
אנו פוסקים הלכה כבן זומא ומזכירים יציאת מצרים בלילות. ועם זאת הטיעון של חכמים נדמה כמשכנע והתוחלת של ההגדה היא גם לימים של קיבוץ גלויות וימיות המשיח אלא שהוא טפל לנס הגדול של קיבוץ גלויות.
כשאנו מסתכלים בפרספקטיבה כזו פתאום הטיעון של בני הקיבוצים נתפס אחרת לגמרי. את נוסח ההגדה המסורתית הייתי משאיר כמו שטענו חכמים שיציאת מצרים לא תיעקר לגמרי אבל הדגש בדורנו צריך להיות על הנס הגדול הרבה יותר של קיבוץ גלויות; כלומר על יום העצמאות.
חג שמח
י.ד. 