מסורת ואמונה

את המתח היום בין דת ולאום בעם ישראל ניתן לתאר על שני צירים שונים:

א. האם אתה נאמן לעם ישראל בצורתו המסורתית (קרי קורפרטיבית וכפי שנגדיר זאת בהמשך)?

ב. האם אתה מאמין בקיומו של אלוהים מצווה?

יש הבדל בין השאלות. השאלה הראשונה היא שאלה של ערך: האם עם ישראל חשוב לך? השאלה השניה היא שאלה של עובדה: האם לדעתך יש בורא שמצווה את התורה או לא? על פי מאיר בוזגלו בספרו “שפה לנאמנים” תשובה חיובית לשאלה הראשונה מאפיינת את האדם המסורתי (השאלה של אמונה איננה ברורה אצל מאיר בוזגלו). על פי הרב מיכי אברהם תשובה חיובית לשאלה השניה מאפיינת את האדם הדתי. שילוב של שני השאלות מאפשר לנו לשרטט אותם כשני צירים שונים. כך אדם יכול להיות מסורתי אך לא מאמין, מסורתי ומאמין, לא מסורתי ולא מאמין ולא מסורתי ומאמין. אדם מסורתי אך לא מאמין ירצה לשלב את חייו בעם ישראל בזהותו הקורפרטיבית על מופיעיה השונים, להתחתן עם בן/ת זוג יהודי/ה בחתונה דתית, אם הוא ישראלי לשרת בצבא ולשלם מיסים, אם הוא בחוץ לארץ להיות קשור לקהילה יהודית, ולקיים יחס רגשי כלפי העם היהודי והנציגות המדינית שלו בארץ ישראל. אדם מסורתי ומאמין יהיה דומה לראשון אך בנוסף להיבטים המסורתיים ירגיש מחויבות לקיום מצוות ושמירת הלכה. לפעמים הדתיות שלו תגרום לו להיות ביקורתי כלפי הבטים מסוימים של הלאומיות הישראלית ומדינת ישראל אך הנאמנות שלו לעם ישראל תגרום לכך שאת הביקורת הוא ישמור לבפנים וכי הוא לא ישבור את הכלים מול אחיו החילוניים. אדם לא מסורתי ולא מאמין יטה להתבוללות ולניכור כלפי הזהות היהודית ואחיו היהודים. מבחינתו הלאומיות היהודית חסרת כל ערך וענין והוא ימקד את חייו או בטובתו האישית או בזהות אוניברסאלית חסרת מאפיינים יהודיים. אדם מאמין אך לא מסורתי ייטה לצייר את הדת או כעניין פרטי לחלוטין של אנ”ש תוך הגדרת כל מי שאיננו מאנ”ש כערב רב ואפיקורסים או כעניין אוניברסאלי לחלוטין חסר כל חשיבות לאומית (היהדות עניינה תיקון עולם ליברלי).

שני הצירים הללו מאפשרים לנו לגבש לדעתי ליבת זהות משותפת של אנשים מסורתיים הנאמנים לעם ישראל. השאלה השנייה היא שאלת עובדה אשר איננה יכולה לשמש אבן בוחן חברתי. מי שמאמין רואה את עצמו מחויב למצוות. למי שאיננו מאמין, למצוות אין משמעות (הרי זה כמעשה קוף בעלמא). ניתן לדון אם ניתן לכפות מניעת עברות אך בוודאי שלא ניתן לכפות אותו להאמין או לקיים מצוות עשה. יש בכך שחרור מסוים ומחאה נגד שתי עמדות נגדיות שרווחות היום בשיח. עמדה אחת שניתן לתאר אותה כחרדית קיצונית מניחה שניתן לכפות קיום מצוות ואמונה באלימות. מכאן חוסר הכבוד שהיא נוקטת נגד אנשים חילוניים בסביבה חרדית (ובעקפין גם כלפי החקירה המדעית החופשית). העמדה הנגדית רווחת בחוגים חילוניים משכילים ומניחה כי האמונה הדתית איננה חיווי עובדה אלא דחף פרמיטיבי שאדם בוגר צריך להתגבר עליו בדרך לחיים רציונאליים. לשיטתה הוויכוח אם ישנו אלוהים הוכרע מזמן ואדם שאיננו מקבל זאת איננו רציונאלי. היות שלתפקידים חשובים ניתן לקבל אך ורק אנשים רציונאלים היותו של אדם דתי מאמין מהווה מכשול לא רשמי מכניסה לתפקידים כאלו (במיוחד במה שנתפס כליבה של ההגות האניטלקטואלית כגון האקדמיה, התרבות וקביעת הטון התרבותי). שתי העמדות הללו משותפות ביחס לאמונה. מבחינתן אמונה היא אוניברסאלית רק שבעוד אלו דורשים אותה לשבח אלו דורשים אותה לגנאי. בעמדה של האמונה כחיווי עובדה האמונה הופכת לעניין פרטי. אין היא קשורה לאנשים אחרים אלא לאדם עצמו – האם הוא מאמין או לא מאמין?

נדמה בעיני שדווקא רוב האוכלוסיה במדינת ישראלנוקט בגישה הזו. מצד אחד חשובה לו המסורתיות ברמה כזו או אחרת (כל אחד לפי דרגה דיליה). רוב הישראלים מאמינים בערבות הדדית המתבטאת בשירות צבאי או בלימוד תורה, בוחרים בזוגיות עם בן זוג יהודי או בת זוג יהודית, ולחיות במעגל החיים היהודי. מן הצד השני אמונה נתפסת כעניין פרטי. אפשר לראות זאת בידיעות על עוד ועוד קיבוצים שנפתחים בהם בתי כנסת. הקיבוצים הגיעו למסקנה שכיום אף אחד לא מוטרד מהזהות החילונית שלהם כחוד החנית של הציונות החילונית. לריב עם אנשים פרטיים על האמונה הפרטית שלהם באלוהים זה מיותר. ולכן אם בן אדם הוא חבר קיבוץ, תורם ונתרם וגם רוצה להתפלל בבית כנסת כי במקרה הוא מאמין אז חבל לריב איתו. עדיף שיהיה לו בית כנסת. ישנו מקרה הפוך של חרדים המוצאים שאיבדו את האמונה שלהם ונעים לעבר סגנון חיים חילוני של לימודי חול, שירות צבאי והשתלבות בעולם העבודה. הרבה מאד דתיים מוצאים שחינוך דתי ללא לימודי חול לילדים הוא עול כבד מידי מכדי שישאו אותו. הם מעדיפים שלילד יהיה אפיק פרנסתי במקום להעמיס עליו מבחינה תורנית (רק לאחרונה התפרסם מחקר של מכון טאוב שמצא חוסר התאמה בין הילודה החרדית והדתית למספר הילדים הלומדים בזרמי החינוך החרדי והדתי). לגדול בתורה זה דבר גדול אבל היות ואנחנו אנשים פשוטים אז עדיף לאפשר לילד להצליח מבחינה תעסוקתית וחברתית. נדמה כי מדינת ישראל מציגה מסגרת המאפשרת למסורתיים נאמנות לעם ישראל בשומרה את המסגרת הקורפרטיבית בזמן שהפרטים נעים על הזהות הדתית שלהם על פי בחירתם החופשית.

עד כאן בחנו את הנושא מבחינה אמפירית ועדין צריך לבחון את הנושא מבחינה עקרונית. האם ישנה חשיבות למסורתיות היהודית כנאמנות לעם ישראל מבחינה דתית? מנגד האם יש לגיטימיציה לכך מבחינה פילוסופית רציונאלית חילונית? מבחינה חילונית לא אעסוק כאן. מבחינה דתית ישנם כאלה (נדמה לי שהרב מיכי אברהם אוחז בעמדה כזו) הטוענים כי אין חשיבות דתית למעורבות שלנו מבחינה אזרחית. ישנם חיובים הלכתיים מוגדרים אך מעבר לכך הסיבה למעורבות נעוצה בדרך ארץ. מדרך העולם יש לאדם מחויבות אזרחית והוא צריך לעמוד בה. יש בעמדה הזו המון כוח אך נדמה לי שהיא חסרה ולא משקפת את ההתנהגות המלאה שהיא הרבה יותר מחויבת הן מהצד החרדי והן מהצד החילוני. מבחינה דתית ארצה לפיכך להציע את הטיעון הבא:

על פי הבית יוסף סמכותו של התלמוד מחייבת כי הוא התקבל על כלל האומה. אנו למדים מכך שישנה קדימות לאומה לתורה. התורה היא החוק של עם ישראל אך אם אין עם ישראל אין מקום לתורה. התורה איננה עניין של כת או קבוצה של אנ”ש. היא גם לא איזה עקרון אוניברסאלי שכל אחד דורש על פי דעתו. התורה היא חוק של האומה. מכך נובע שישנה קדימות אונטולגית לאומה לתורה. קודם שתנתן תורה צריך אומה שתקבל אותה. אם זה נכון אפשר לטעון שהחשיבות של המסורתיות כנאמנות לעם ישראל נעוצה בחשיבות של קיומה של האומה. אמנם נכון שמי שאינו מאמין מנוע מלהכריע או מלהיות צד בקביעת ההלכה אבל עצם העובדה שהוא קשור לעם ישראל ומשתתף עימו במסגרות של עם ישראל (המדינה, המשפחה והקהילה) הוא חלק ממה שמכונן את האומה כאומה. אם יאמין הוא יכול לממש את הפוטנציאל שלו ולהשפיע על קביעת ההלכה עצמה, אך גם בלי אמונה עצם העובדה שהוא חלק מעם ישראל מאפשר לעם ישראל להתקיים כעם אחת אשר יכול לקבל את התורה. נדמה לי שגישה זו מסבירה מדוע גם לחוגים החרדיים השותפות עם אחיהם החילוניים היא חשובה מעבר לתחושת חובה אזרחית שקיימת או לא קיימת. הם חשו שכל עוד ישנה שותפות של האומה התורה לא שייכת רק להם אלא לכל היהודים.

מן הצד הלא מאמין (אם יותר לי לדבר בשמם) נראה שהנאמנות לעם ישראל בצורתו ההיסטורית מתבטאת בקבלת המסגרת הלאומית של מדינת ישראל והמסגרת הדתית של הרבנות (נדמה לי שעינת רמון טענה זאת במאמר “חילוני בביתך, ממלכתי בצאתך” השילוח 2). במובן זה צודק הרב מיכי שמי שמקיים את הרבנות הם החילוניים והמסורתיים. אך הבחירה שלהם איננה מבטאת אמונה נסתרת אלא קבלה של הזהות היהודית ורצון לשמור על קשר. זהות יהודית איננה קרויז או ניסיון ל”ביטוי לתחושת מחוייבות לדת ולהיסטוריה היהודית בלי מוכנות לממש אותן בפועל. אנשים מחפשים אלטרנטיבות לזהות שהיתה פעם דתית, כך שהם יוכלו לחוש יהודים לאחר השלת הזהות והמחוייבות הדתית.” (“על זהות יהודית בזמננו ובכלל” הרב מיכאל אברהם), אלא נאמנות לזהות היהודית הקורפרטיבית כפי שהיא נתונה להם גם במציאות אובייקטיבית של חוסר אמונה באלוהים.

האם ישנם יהודים-ערביים?

הקדמה

בבפתיחת בלוג ציינתי כי יש לי בעיה עם עצם המונח יהודי-ערבי כפי שהציג אותו יהודה שנהב. בפוסט הזה ארצה להרחיב את הביקורת. למונח יהודי ערבי יש שני חלקים. החלק הראשון בא לתאר את הזהות הדתית של האדם. החלק השני את הזהות הלאומית שלו. עצם החלוקה בין זהות דתית לזהות לאומית שייך לנאורות. לפני הנאורות החברה הייתה בנויה באופן שונה לשדרות (קורפרציות) אשר כל אחת הייתה בעלת מערכת משפט אוטונומית. באותה חברה יכלו להיות שדרות שונות עם מערכות משפט שונות ודתות שונות שעדיין השתייכו לאותה חברה. כך למשל הכנסיה, האצולה והיהודים באירופה בימי הביניים היו שייכות לאותה חברה אך עם מערכות משפט ודת שונות. הכנסייה על פי תפיסתה כגוף אוניברסאלי היורש את האימפריה האוניברסאלית הרומית נשפטה על פי החוק הרומי. היהודים על פי החוק היהודי והאצילים על פי הפרבילגיות של האצולה. ועדין כולם השתייכו לחברה אחת. הנאורות פירקה את המערכת הזו ויצרה מערכת חדשה לפיה החברה מורכבת מפרטים היוצרים על ידי אמנה חברתית מערכת משפטית כללית ואחידה לכלל הפרטים. השותפות של הפרטים מכונה לאום ומערכת המשפט שייכת למדינה. הדת לעומת זאת היא עניין פרטי ולא לאומי. אנשים השייכים לקורפרציות היסטוריות שונות נדרשו לוותר על זהותם הקורפרטיבית הקודמת ולהצטרף ללאום הכללי. גם היהודים נתבעו זאת אך כאן עמדה לפניהם דילמה – האם היהדות בעולם המודרני היא זהות דתית או לאומית? משה מנדלסון, ענה: דת. הציונות ענתה: לאום. ועם זאת גם הציונות הסכימה שכל עוד יהודים חיים במדינות מודרניות אחרות הם יתפסו על פי זהותם הדתית – יהודים-פולנים, יהודים-אמריקאים ועוד. יהודה שנהב מנסה להעתיק את המודל הזה לארצות ערב ועולה השאלה האם הוא צודק?

עבר

החברה הקדם מודרנית הייתה בנויה על בסיס של שדרות או קורפרציות. גם הסולטנות העותמנית, יורשתן של החליפויות האיסלאמיות הקלאסיות הייתה בנויה באופן דומה. במקרה שלה הן כונות מילת' או עדה בתרגום לעברית, כאשר הבסיס לעדות היה דתי. היתה העדה המוסלמית שקבלה את ההגמוניה באימפריה. והיו את העדות הנוצרית והיהודית שהיו בעלות מעמד שפל, ועם זאת גם להן הייתה אוטונומיה שיפוטית מסוימת. היו עממים שונים ברחבי האימפריה. לטורקים למשל היתה בכורה שלטונית. אך מבחינת הזכויות לא היה הבדל בין מוסלמי טורקי, ערבי או כורדי. כולם היו אזרחי שווי זכויות. היו גם יהודים דוברי שפות שונות: לדינו, כורדית, ערבית (מוסתערבים) וטורקית אך כולם היו שייכים לאותה עדה. הרעיון הלאומי לא חדר למזרח התיכון אלא לקראת סוף המאה התשע עשרה כאשר הטורקים השליטים החלו להגיע למסקנה שלמול הלחצים המערביים הם צריכים לערוך ריביזיה, לוותר על האימפריה ולהקים מדינה טורקית משלהם. מי שהובילו את המהלך היו הטורקים הצעירים אשר דחפו לחולל רפורמות שלטוניות באימפריה. הם ביטלו את צבא היינצ'ירים המסורתי אשר בהתאם למסורת האיסלאמית הקלאסית היה צבא עבדים והקימו צבא טורקי לאומי. במלחמת העולם הראשונה הצבא הזה נחל הצלחה בבלימת הבריטים באנדרדנלים ולאחר המלחמה בגירוש היוונים באופן שאפשר להם הקמת מדינה טורקית לאומית. הערבים אשר היו שוליים באימפריה החלו לקלוט את השינוי רק בשנות העשרים עם פירוק האימפריה העותמנית. זהות לאומית ערבית לא התקיימה כמושג קיים לפני כן. לא היו יהודים ערבים באימפריה העותמנית כי לא היו ערבים באימפריה העותמאנית.

הווה

אחת מנקודות המחלוקת המרות בין ימין ושמאל במדינת ישראל היא האם קיים עם פלסטינאי. הימין טוען בעקבות גולדה מאיר כי אין עם פלסטינאי. יש עם ערבי עם מדינות שונות. הערבים בשטח ארץ ישראל זכאים לזכויות או למצער לאוטונומיה עד שמדינת ישראל תוכל לספח את השטחים אבל אין זכות למדינה ערבית נוספת בארץ ישראל. לאחרונה העירה ענת ברקו כי המונח פלסטינאי עצמו הוא קולוניאליסטי. המילה עצמה לא קיימת בשפה הערבית. השמאל לעומת זאת טוען כי ישנו עם פלסטינאי שיש לו זכויות לאומיות בארץ ישראל.

כשאנו בוחנים את הטיעון של יהודה שנהב אנו מבחינים בפער מוזר בין העמדה הפוליטית שלו לעמדה המדעית שלו. בעמדה הפוליטית שלו יהודה שנהב מקבל את העמדה של השמאל לפיה יש עם פלסטינאי. בעמדה המדעית שלו הוא מקבל את העמדה הימנית לפיה אין עם פלסטינאי אלא רק עם ערבי. יהודה שנהב איננו מדבר על יהודי-עיראקי, יהודי-מצרי, יהודי-תוניסאי, יהודי-פלסטינאי ועוד אלא אך ורק על יהודי-ערבי. יש לאום ערבי אחד שלו שייכים דתות שונות – מוסלמים, יהודים, נוצרים ועוד. עזמי בשארה היה עקבי יותר בין העמדה המדעית שלו והפוליטית שלו ודגל בטענה שאין עם פלסטינאי. יש רק עם ערבי שבינתיים היצוג הפוליטי הנכון שלו במרחב עד שיחול איחוד כלל ערבי זו סוריה ומותר לרגל נגד ישראל למענה.

עתיד

ב2011 פרץ האביב הערבי והסתבר שערביות איננו גורם מגדיר במזרח התיכון. יותר חשוב הדת שלך. אם אתה סוני אתה בצד אחד, אם אתה לא סוני אתה בצד השני. ערביות שימשה שם צופן לכל מי שאיננו סוני. במובן זה היא מזכירה את אותה בדיחה ישנה על צ'כוסלובקיה – ישנם צ'כים וישנם סלובקים אך צ'כוסלובקים הם אך ורק היהודים. גם במזרח התיכון לאומיות ערבית היא אך ורק לא סונית. אם התנועה הפאן ערבית פרצה בשנות החמישים הרי שכיום קשה לדבר על פאן ערביות. מה שיש נע בין שבטיות אזורית לפנאטיות דתית. במקום הזה לדבר על עם ערבי (או כל עם אחר עיראקי, סורי או לובי באזור) הופך להיות לא שייך. הניסיון של שנהב לדבר על זהות יהודית ערבית תלוי בזהות ערבית קיימת. כאשר היא נחרבה לחלוטין באביב הערבי, הצד הערבי במשוואה נפל. מה שנותר זו זהות יהודית חזקה מול זהות מוסלמית חזקה.

אין ספק שהטיעון של יהודה שנהב על קיומם של יהודים ערבים התבסס על מציאות תרבותית קיימת. מי שגדל בשפה הערבית ולמד לקרוא אותיות ערביות ולשמוע מוזיקה ערבית אכן היה קשור מבחינה תרבותית לערביות. הבעייתיות מתחילה במעבר מההיבט התרבותי שהיה קיים להיבט הפוליטי. בהיבט הפוליטי קשה לדבר יהודים ערביים במובן הלאומי כי הבסיס הלאומי פשוט לא התקיים. כדי להתקיים נדרשה קבלה של הנאורות שפשוט לא קרתה (וכאן לא נכנס לשאלה מדוע היא לא קרתה). הלאומיות הערבית מתקיימת כבית אב לכל אלו שאינם סונים אך כאמור קשה לדעתי לומר שהקישור הזה יהיה בעל קיום בעתיד גם אם הקואליציה של אסד נצחה במלחמה בסוריה.

לכן למרות שזהות יהודית-ערבית תרבותית התקיימה ויכולה אולי להתקיים גם היום קשה לי לקבל את הטיעון הפוליטי של קיומה של אומה ערבית שאליה השתייכו היהודים. עד המאה העשרים היא לא הייתה קיימת כאופציה. גם כשהתקיימה כאופציה הזהויות האלטרנטיביות (מצרית, סורית פלסטינאית) התקיימו במרחב ולבסוף היא קרסה בעקבות המאורעות שעקבו את האביב הערבי וקריסת השלום הערבי. סיכום מנקודת המבט שלי – הייתה יהדות-ערבית תרבותית. לא הייתה יהדות-ערבית פוליטית.

הערה

בשולי הדברים נוסיף כי ישראל ירשה את המבנה הקורפרטיבי הקודם של האימפריה העותמנית לפחות במישור האישי. ירושת חוקי העדות והסדרת הנישואין בבתי הדין הדתיים משלבת היטב את המסורת הקורפרטיבית הקודמת בתוך מדינת ישראל. ישראל ממשיכה להיות מדינה מערבית כאשר היא מאפשרת לבני עדות שונות להתחתן אחד עם השני אך בבסיסה המבנה הקורפרטיבי נשאר. שימור זה מאפשר לה לשמור על מערכת יחסים טובה מול היהדות האורתודוכסית ההיסטורית שנשארה במידה רבה קורפרטיבית בעודה מקימה מדינת לאום ליברלית מודרנית. למרות כל הטענות והפקפוקים נראה כי מרבית הישראלים מרוצים מההסדר הזה ותומכים בו בפועל.