השבת והמרחב הציבורי

דני אורבך פרסם פוסט המסביר מדוע חרדים וחילוניים לא יכולים לגור ביחד. האשמים הם החרדים שבכמות מסוימת באוכלוסיה בשכונה מתחילים להציב מחסומי שבת נגד מכוניות בכבישים בשכונה. הגבתי לטור שלו תגובה שמהר מאד התגלגלה לדיון על הכללה נגד חילונית שהכנסתי פנימה לתגובה. ועם זאת היה דומה לי שהעמדה שלי לא הובנה ולכן הוספתי תגובה נוספת שמבהירה את העמדה שלי שאותה אני רוצה לפרסם כאן:

הטיעון שלי הוא נגד הזהות של חרדיות עם מחסומי שבת ושל חילוניות עם נסיעה בשבת שיוצר אורבך בפוסט שלו. אפריורית ניתן לתאר חילוניות שבעד מחסומי שבת כי היא רוצה פעם בשבוע למנוע את השתלטות הרכבים הממונעים על המרחב הציבורי. ניתן גם לתאר חרדיות שחיה יפה עם רכבים אוטונומיים בשבת הנוסעים על בטריה שמוטענת מפאנלים סולריים ופועלים על שעון שבת. אין כאן בעיה הלכתית רשמית לכאורה ובמצב הזה למה לא להשתמש?
מהיכרותי עם החברה החרדית סביר להניח שלא יהיה להם בעיה ומכאן ניתן להסיק שזה לא הצביון של השבת שגורם להם לשים מחסומי שבת אלא חוסר הכבוד למחללי השבת. מכאן המקום של הפוסט שלי נגד האלימות החרדית.
מצד שני ההנחה של כותב הפוסט הנוכחי היא שחילוניות לא יכולה לחיות עם מחסומי שבת. עקרונית היא לא יכולה. עם זה אני לא מסכים. היו זמנים שחילונים תבעו את סגירת המסחר בשבת. היום נראה כאילו התמיכה במסחר בשבת היא חלק מהזהות החילונית (להוציא אבשלום בן צבי הסוציאליסט האחרון). מה הקשר?
למעשה גם מבחינה הלכתית טהורה מסחר בשבת איננו עובר על שום איסור מלאכה מן התורה. איסור מסחר בשבת נמצא אולי בציווים כלליים כמו "קדושים תהיו" (ויקרא יט א) כפי שמפרש זאת הרמב"ן או בציווי "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ ז). בפועל מסחר אסור בשבת מדברי סופרים. זה פשוט לא שבתי לעשות מסחר בשבת. לא מדובר כאן באיסור מהתורה אלא בקביעה ערכית תרבותית. השבת שלנו לא צריכה להיות יום צרכנות. היא צריכה להיות יום נופש ("וינפש בן אמתך והגר" – שמות כג יב). יום מנוחה ("למען ינוח שורך וחמורך" – שם).
לטעמי את אותה קביעה ערכית נגד מסחר בשבת אפשר להפעיל נגד נסיעה בשבת. המכונית הפרטית לא צריכה להשתלט על המרחב הציבורי. תנו לילדים להנות מהכביש.

שבת בשביל ילד בשכונה חרדית היא גן עדן. אין מכוניות בכביש. אפשר להתרוצץ ולרוץ בלי חשבון. בערב שבת ובשבת אחרי צהריים גדודים של נערות נעמדות על הכביש עם חבל ומקפצות בנחת. אפשר לשחק בכדור בלי לחשוש ממכוניות. זו איכות חיים אחרת. חילוניים נפגשים בה פעם בשנה ביום הכיפורים. אצל חרדים זה מידי שבת בשבתו.
בשכונה חילונית לעומת זאת שבת היא פחד נפשות. מכוניות תקועות בכל פינה כולל על המדרכות. אי אפשר ללכת בנחת. אי אפשר לשחק בנחת. בנו אצלנו מדרכה רחבה שמתפקדת כטיילת לכל הבניינים הגבוהים סביבה. בגלל תכנון לקוי לא הפרידו את המדרכה מהכניסה לחניות על ידי גשרונים וכדומה. כתוצאה מכך כל אלו שנוסעים בשבתות חונים על המדרכה שבכניסה לבניינים. ילדים שחוזרים מהגינה ורצים קדימה נמצאים בסכנת נפשות על ידי כל חילוני שמפעיל את הרכב ונוסע בשבת. איזו מין חוויה של שבת זו? 

דווקא תחבורה ציבורית במקומות מוגדרים שאינם חלק מהשכונות נשמעת לי עניין נחמד. משפחות מבני ברק או מפתח תקווה יעלו על הסעה אוטונומית המופעלת עם בטריות המוטענות מפנאלים סולריים ויסעו לפיקניק ליד הים או בירקון בשבת. אפילו איסור תחומין אין כאן. איזה יופי.
זה בכלל לא קשור לשאלת האמונה הדתית שלנו אלא לצורה שאנו רוצים שהשבת תתפוש במרחב הציבורי; האם יום צרכנות שבו הרכב הממונע שולט במרחב הציבורי או יום מנוחה ונופש שבו המרחב הציבורי פתוח להולכי רגל ותחבורה ציבורית מחוץ לשכונות?

סבתא יונה מנס ציונה/דתיה בן דור

לסבתא יונה מנס ציונה יש חמישה נכדים
הנכד זיו גר בתל אביב
הנכד חיים גר בירושליים
הנכדה רימונה גרה בדימונה
הנכדה הדסה גרה בסאסא
והנכד אלון גר באשקלון

כל השבוע נוסעת סבתא יונה לטייל ברחבי ישראל
וביום שישי סבתא יונה אינה נוסעת לשום מקום
ביום שישי כל הנכדים נוסעים לנס ציונה
לבקר את סבתא יונה

הנכד זיו בא מתל אביב
הנכד חיים בא מירושליים
הנכדה רימונה באה מדימונה
הנכדה הדסה באה מסאסא
והנכד אלון בא מאשקלון

וכלם נשארים אצל סבתא יונה עד מוצאי שבת.
וביום ראשון שוב מתחיל לסבתא שבוע נחמד, ביום ראשון היא נוסעת לתל אביב…………

השיר הלולאתי הזה חביב מאד על הילדים (פעם חזרתי על הלולאה 10 פעמים).

יש שתי נקודות בשיר שכדאי לשים לב. הראשון השם סבתא יונה שכבר איננו נפוץ כל כך (במקור דרך אגב יונה היה שם של זכרים ולא של נקבות).

הנקודה השניה שהיה ברור לשיר שאם באים לסבתא ביום שישי אז נשארים עד מוצאי שבת.

עשיית מלאכה מדרבנן בין השמשות של שבת

(הנושא הנידון הוא סיכום של לימוד במשנה ברורה בחלק אורח חיים של השולחן ערוך סימן שמב)

המשנה בשבת בפרק במה מדליקין (ב ז) מפרטת מה הבית נדרש לעשות לפני שבת:

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה:עִשַּׂרְתֶּן? עֵרַבְתֶּן? הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר.

בנוסף מפרטת המשנה מה אפשר לעשות אם הייתה שקיעה ואנחנו נמצאים בבין השמשות, זמן ששייך לשני הימים, היום שהיה יום שישי והיום שיבוא יום שבת:

סָפֵק חֲשֵׁכָה, סָפֵק אֵינָהּ חֲשֵׁכָה,אֵין מְעַשְּׂרִין אֶת הַוַּדַּאי,וְאֵין מֵטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים,וְאֵין מַדְלִיקִין אֶת הַנֵּרוֹת.אֲבָל מְעַשְּׂרִין אֶת הַדְּמַאי, וּמְעַרְבִין, וְטוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין.

לזמן הזה אנחנו מתייחסים כאל ספק יום ספק לילה. אם למשל נולד בן בזמן הזה הוא ספק נולד ביום שישי וספק נולד ביום שבת. ביום שישי הבא לא נוכל למול אותו כי אולי זמנו בשבת. בשבת לא נוכל למול כי אולי זמנו ביום שישי ולכן יעשו לו ברית מילה ביום ראשון. גם מבחינת הלכות שבת אנו נמצאים בספק. מקובל כי מה שהוא ספק באיסורים מן התורה אנחנו מחמירים. אם יש ספק אז אין ספק אומרת הפתגם הצה"לי ולכן המשנה אוסרת על איסורי תורה וודאיים בזמן הזה כמו הדלקת נרות. אבל היהדות היא לא רק איסורי תורה מפורשים. ביהדות יש גם כוח לחכמים לגזור גזרות ולתקן תקנות. ניתן לתהות מנין הכוח הזה שיש בידי חכמים. הרמב"ם טוען כי הכוח הזה ניתן בידי התורה בפסוק לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. הרמב"ן טוען כי הציווי הזה חל רק על פרשנות לתורה והוא מסור אך ורק לסנהדרין גדולה היושבת בלשכת הגזית בהר הבית. אז מניין הכוח של חכמים לגזור גזירות ולתקן תקנות? לשיטת הרמב"ן לא ברור אבל העובדה שיש להם; אולי זה בא מקבלת הציבור. בכל אופן מקובל שמה שהוא תקנה של חכמים במצב ספק אין צורך להחמיר ואפשר להקל בו. במשנה שלנו אנחנו רואים זאת בחלק האחרון:

אֲבָל מְעַשְּׂרִין אֶת הַדְּמַאי, וּמְעַרְבִין, וְטוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין

לא נכנס לשאלה מדוע אלו איסורים מדרבנן אבל המשנה מקילה בפירוש לעשות אותם גם בזמן שהוא ספק יום וספק לילה של ערב שבת. כלומר, אם אם נסכם את המשנה לכאורה מה שהוא איסור מן התורה אסור גם בזמן הספק של בין השמשות ומה שהוא אסור מדברי סופרים מותר בזמן הספק של בין השמשות.

אולם כפי שנראה הדברים אינם פשוטים כל כך (וזו הסיבה מדוע אני מקדיש לנושא הזה את הפוסט הזה). איסורים מדברי סופרים אפשר לשייך למשפחות שונות והדינים של המשפחות השונות אינם זהים גם בזמן הספק של בין השמשות. כך למשל חלוקה גסה של תקנות חז"ל תתחלק לקבוצות הבאות:

  • הרחקה מעבירה מן התורה. מן התורה כדי שמעשה יחשב עבירה נדרשים כמה תנאים למשל שהעבירה תעשה במתכוון, שמהמעשה יעשה באופן רגיל ויום יומי, שתוצאת המעשה תהיה מכוונת על ידי האדם (מלאכה הצריכה לגופה) ועוד. אם התנאים הללו לא מתקיימים אין כאן עבירה מבחינת התורה. אדם ימני העושה מעשה ביד שמאל לא נחשב שעבר עבירה מן התורה. רק אם הוא יעשה את המעשה ביד ימין הוא יתחייב בעבירה מן התורה. זה נקרא שינוי. אותו דבר, מעשה שאדם אחד יכול לעשות ועושים אותו שניים ביחד, שניהם פטורים מן התורה כי זה נחשב שינוי. במקרה הפוך שבו רק שניים יכולים לעשות את המעשה אז אם שניהם עושים אותו שניהם מתחייבים. אדם יחיד שיצליח לעשות אותו לבדו יהיה פטור. אדם העושה מעשה אך בלי להתכוון אליו גם הוא פטור מן התורה. התורה אוסרת מעשים מכוונים ולא מעשים שקרו בלי מחשבה. עם זאת, את כל המקרים הללו חכמים אסרו גם אם לא עמדת בדרישות של התורה כי בנקל ניתן לעשות את המעשים באופן רגיל ולהתחייב באיסור. הם הרחיקו את האדם מן העבירה.
  • אמירה לגוי. מן התורה אין איסור לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת. יש חיוב שביתה על העבד ועל הבהמה (וגם על ילדים למרות שכאן זה מסובך) אבל אין איסור על גויים. עם זאת חכמים גזרו לומר לגוי לעשות בשבילך מלאכה, שוב אולי בגלל שזה מרחיק את האדם מן העבירה (אם הגוי לא ישמע לו הוא יקום ויחלל שבת בעצמו).
  • גזרות חכמים. ישנם מעשים שאינם קשורים למלאכות האסורות בתורה אך עדין חכמים גזרו עליהם. כך למשל חכמים גזרו על קבוצות של חפצים שיהיו מוקצות בשבת ואסרו לטלטל אותם או לגעת בהם. חכמים גזרו על דברים שעוברים שינוי בשבת גם אם לא נעשה בהם מלאכה (איסור מוליד) ועוד ועוד. אנו רגילים לומר היום שחשמל אסור בשבת כי הוא מוליד מציאות חדשה בעולם. גם אם לא מדובר במקרים של בישול (כמו שיש בגריל בתנור שהברזל מתחמם עד שהוא מתלהט או בנורת להט) עדיין חכמים גזרו על חשמל כי הוא מוליד מציאות חדשה.

כשאנו מתירים לעשות איסורי דרבנן בין השמשות אנו רואים שיש חלוקה בין הקטגוריות הללו. הקטגוריה הראשונה עדין נאסרת גם בין השמשות. החשש שמא מתוך שאתה עושה בשינוי תבוא לעשות כרגיל ותתחייב חטאת עדיין קיים ולכן חכמים עדין אוסרים לעשות זאת בין השמשות. הקטגוריה השניה של אמירה לנוכרי מקלים בה מאד ומתירים אותה לצורך מצווה. הקטגוריה השלישית היא מה שלכאורה מותרת לעשות בין השמשות לצורך השבת כמו למשל להדליק מזגן ביום חם כדי למנוע הזעה. לכאורה זהו זמן בין השמשות שהוא ספק וספק בתקנות חכמים הוא להקל ולהתיר. אך כאן צץ גורם נוסף והוא קבלת השבת. אדם המקבל שבת על עצמו מקבל שבת גם לעניין תקנות חכמים. מרגע קבלת השבת הוא מקבל גם לא לעשות דברים שחכמים אסרו. בנוסף לכך גם אם הוא עצמו לא קיבל שבת הציבור יכול לקבל שבת והיות והוא נכלל בציבור הוא הוא נכלל באיסורים של עשיית מלאכה. כיום מקובל כי בעיר הגדולה אין ציבור אחד המחייב את האדם. יש הרבה ציבורים. מנגד מקובל כי בשקיעה כלל הציבורים בעיר גדולה קיבלו את השבת ולכן הם מחייבים גם את הפרט. בעיר גדולה הפרט מקבל את השבת בשקיעה ולכן אינו יכול לעשות איסורים דרבנן גם בזמן הספק שכן קבלת השבת של הציבור מחייבת אותו. היוצא מן הכלל היחיד הוא אמירה לנוכרי שעדין מקילים.

ומה אם אדם נסע לנסיעת עסקים בסין שאין שם ציבור או נמצא בטיול במדבר? במקרה הזה הוא עדיין יכול לעשות איסורים דרבנן מהסוג השלישי גם אחרי השקיעה. אין כאן ציבור שמחייב אותו והוא יכול להחליט לעצמו אם הוא מקבל את השבת או לא. הוא אמנם מאבד את תוספת שבת אבל לצורך מצווה או למנוע צער בשבת הוא יכול להקל. ושוב אך ורק לצורך שבת או מצווה. כתיבת תגובה באינטרנט לא נכללת בהתר.

עלילות י.ד. ויוסי – פגישה עם א"ז

בשבת היה קידוש קריאת שם לבן של שכנים. יש לתינוק ניתוח עוד כמה חודשים שרק לאחריו תהיה ברית. בנתיים נתנו לו שם. בקידוש נפגש י.ד. עם יוסי. וכיון שעדין היה מוקדם הם הלכו לגינה. בגינה הסתופפו כמה גברים סביב אדם בגיל עמידה על ספסל בשמש. בין האנשים היה אודי (שם בדוי) חבר של י.ד. ויוסי. כשהוא ראה את י.ד. ויוסי הוא קם ואמר להם שלום, ואז הוא אמר להם שהאדם המבוגר הוא א"ז שי.ד. ויוסי ידעו כבר מקודם שאודי חסיד שלו. א"ז בעל גוף כבד ולבוש ברישול. י.ד. ויוסי הלכו הצידה. אבל המראה על הספסל ממול היה מסקרן. נראה היה שהאנשים על הספסל ממש שותים בצמא את דברי א"ז. הם החליטו להתקרב ולצפות בתופעה מקרוב.

א"ז ישב על ספסל. מימינו ישבו שני אנשים ומשמאלו עוד אדם אחד. מולו עמדו אודי ועוד חבר נוסף של יוסי. א"ז ישב בשמש ודיבר על נושא לא חשוב. לא היה יום חם אבל זבובים נחתו על ראשו של א"ז מבלי שנראה שהוא מגיב. פתאום אחד האנשים משמאלו הפיח. א"ז הגיב על כך במבטא צרפתי בשפה לא הכי נקיה (הפליץ). פרץ צחוק לא ברור שגבר כאשר כנראה עוד אחד הפיח. א"ז המשיך לדבר על כך בצורה קצת לא נקיה. ואז י.ד. שאל שאלה: שבת מוקשית לתפילין שהרי שניהם נקראים אות. כשאדם מניח תפילין צריך לשמור על גוף נקי ואסור לו להפיח. האם גם בשבת אסור להפיח?

א"ז התחיל לענות שזה לא אותו דבר והביא הוכחה שהנה תיקנו לאכול חמין כדי להפיח… יוסי העיר שלא חייבים לאכול חמין. מי שישב לשמאלו של א"ז אמר שכתוב במשנה שאוכלים חמין אבל כפי שתיקנו אותו הכוונה למים חמים בשבת. א"ז המשיך באופן מבולבל משהו לטעון שבניגוד לתפילין מותר להפיח בשבת. בנקודה מסוימת נשמע כאילו הוא טוען שאפשר עם תפילין להפיח באופן מותר. לאחר מכן הוא גלש לפינוקיו ולסבא ג'פטו. טען שהמחבר היה יהודי דתי (בדיקה בויקפדיה גילתה שלא). ואז טען שהאף הארוך של פינוקיו בעקבות השקר מצביע על כך שצריך להשתמש בשתי העיניים (לא היה ברור). אודי, כנראה היחיד שם שחושב על מה שעמיעד מדבר, הסביר שהמציאות הוא מורכבת והשקר מצביע רק על צד אחד. אף ארוך מכוון את שתי העיניים ולכן הוא אמת.

התחלנו ללכת הביתה. ואז יוסי קרא לי.ד. ואמר לו השם ישמור. הוא שאל את י.ד. אם הוא ראה את הזבובים מתקבצים על א"ז? י.ד. הנהן בשתיקה. יוסי אמר שהוא פרוץ מאד. יוסי כיוון למדרש על אלישע אשר עליו אומר האישה השונמית שהיה איש קדוש:

איש אלהים קדוש – 

מנא ידעה? 

רב ושמואל 

חד אמר: 

שלא עבר זבוב על שלחונו.

וחד אמר:

סדינין של פשתן הייתה מצעת לו ולא ראתה עליהן קרי מעולם. (מסכת ברכות דף י עמוד ב)

גם י.ד. חשב על המדרש הזה אבל שתק. אפשר תמיד להגיד שא"ז כבד ומזיע ועדין חוסר התגובה שלו לזבובים הציקה. נדמה שהוא לא מרגיש אותם. מאז י.ד. ויוסי מהורהרים מאד.

וסתם מחשבה, האם אנחנו מפרישים פורמונים המושכים זבובים כאשר אנו פרוצים בעריות?

האם הציבור הדתי צריך להתאחד למפלגה אחת גדולה?

ההחלטה של שר התחבורה לערוך את עבודות הגשר בנתיבי איילון באמצע שבוע מזכירים לנו שוב שמפלגת השלטון היא מפלגה חילונית. וכך שגם אם היום שר התחבורה החליט לעשות ג'סטה למפלגות "החרדיות", מחר הוא יכול להחליט אחרת. רה"מ ביטא זאת היטב כשביקר את ההחלטה להשבית את נתיבי איילון באמצע שבוע. למעשה, כפי ששמעתי עכשיו ברדיו מהמהנדס רז מור יש לא מעט עבודה שנעשית בשבת (ועוד יותר מרגיז היה העובדה שהשדרנית למעשה עודדה אותו לא להיתפס… אבל זה עניין לפוסט אחר). במצב הזה ישנן כמה שאלות שונות שעולות:

א. האם ניתן להימנע לגמרי מחילול שבת ועברות נוספות בתור מדינה יהודית ריבונית?

ב. האם אנחנו רוצים לקבל אחריות על המדינה לטוב ולמוטב כולל בהיבטים הללו?

ג. האם אנחנו רוצים להתאחד כדי שנוכל לקבל אחריות על המדינה?

על השאלה הראשונה יש לא מעט דיון אבל ניתן להניח שלפחות ניתן לצמצם את חילול השבת ועברות נוספות עד נקודה שבה ניתן יהיה להזדקק לקולות שונות אשר יאפשרו קיום פעילויות מסוימות גם בשבת (מסיבות ביטחוניות, צרכי הרבים והסתמכות על גויים). השאלות שיותר לענייננו הן השאלה השניה והשלישית. ביחס לשאלה השניה נדמה לפעמים שהציבור הדתי מעדיף לא לקבל אחריות על המדינה. בשל מה לו לקבל את הכאב ראש הזה של הסתמכות על היתרים דחוקים בשאלות של שבת והיחס לדתות אחרות (נצרות, אסלאם ועוד), שאלות טורדות כגון היחס לחילוניים ומדע והצורך מסירות נפש למען הכלל (במלחמה או במשטרה)? נראה שלחלקו עדיף מצב של "אני את נפשי הצלתי" מאשר קבלת אחריות למען הכלל. אני מודה שבאופן אישי גישה כזאת בעייתית בעיני ומסמנת גישה שקרית ולא דתית של שימת האני במרכז – גם אם אני רוחני – ולו כדי לא להתלכלך בשאלות הקשות שמתעוררות (גם אם התוצאה היא חיים בשקר ובנצלנות). גישה כזו גם סופה להביס את עצמה. הסתגרות בכוללים בלי השכלה כללית תביא למציאות שהעוני יעביר את האדם על דעת קונו עד כדי הגעה לחילול שבת ועברות נוספות של גזלנות וחמס (ראה שולחן ערוך סימן קנו). וכבר נתקלתי בתלמידי חכמים מובהקים וגדולים שהעוני העבירם על דעת קונם ועזבו את הדת ועכשיו רואים את עצמם חילוניים. גישה כזו גם מתנגשת עם החיוב שהתורה מחייבת אותנו לערבות הדדית ועזרה לחלשים כלכלית אשר מוצאים את עצמם עוזבים את המשפחה אחר קידוש כדי לעבוד בשביל העשירים מחללי השבת. מסיבות אלו ואחרות גישתי ביחס לשאלה ב היא לא אם אנו רוצים את האחריות אלא האם אנו יכולים לברוח ממנה.

נותרנו עם השאלה השלישית – האם הציבור הדתי צריך להתאחד כדי שיוכל לקבל אחריות על המדינה? זו שאלה מורכבת עם טיעונים בעד ונגד. נציג את הטיעונים נגד האיחוד:

א. האיחוד יכול להיות באופוזיציה. המפלגות הדתיות הן מפלגות קליינטורה. קרי הן מייצגות קליינטים בעלי אינטרסים אשר אין להם בסיס משפטי וכלכלי עצמאי. אצל החרדים בנוגע ללימוד תורה בישיבות במקום גיוס לצבא, אצל הדתיים לאומיים בנוגע להתיישבות בשטחים. בשני המקרים מדובר במציאות בעייתית מבחינה משפטית אשר המפלגות הדתיות מכסות עליו ביושבן בממשלה. איחוד של המפלגות יכול להוביל אותן לאופוזיציה תוך ויתור על הגיבוי לקליינטים. ניתן כמובן לתהות כיצד יהיה אפשר להשתחרר מהתלות הזו באחרים אך כרגע זו מציאות קיימת.

ב. האיחוד יחייב את הקבוצות הדתיות להגיע לפשרה דתית. כל מי שקרוב מספיק למציאות הדתית יודע שקבוצות דתיות שונות חלוקות בעניינים רבים ומתנהלות באופן שונה בנושאים רבים. בין אם זה ביחס לצבא, לנשים, לעבודה, לדרך שבה מתנהלת פוליטיקה ועוד סוגיות שונות ומשונות. בכל הסוגיות הללו ההתנהלות היא שונה וקיימת הנחה שאי אפשר להתפשר על קוצו של יוד. ישנה גם התנשאות לא מעטה של קבוצות שונות על קבוצות אחרות של דתיים . במציאות הזו פיצול בין מפלגות שונות נתפס כדרך היחידה לאפשר לגוונים השונים להתבטא בלי להיכנס למלחמה קבועה בין הגורמים השונים. המלחמות שראינו בין אנשי הפלג לרוב החרדים בדגל התורה, בין אלי ישי לאריה דרעי ובין החרד"לים לליברלים במפלגת הבית היהודי שהביאו לבסוף לפרישת ההר המורניקים ממפלגת הבית היהודי מבטאים זאת היטב.

ג. איחוד והפיכה של הדתיים למפלגת שלטון יהפוך את הדת בציבוריות הישראלית לגורם מפלג במקום לגורם מאחד. במקום לפנות להיגיון הכללי של כלל הציבור תהפוך הדת לעניינה של מפלגה אחת תוך חוסר עניין ואף התנגדות אצל מפלגות אחרות. במידה רבה זה מה שאנו רואים כבר היום בעניין השבת. במקום שהשבת והצורך במנוחה יהיה מקובל על כולם נתפסת השבת כמין זכות סוציאלית כזו "שהדתיים" כופים על כלל הציבור נגד רצונו.

מנגד ניתן למנות את הגורמים הבאים בעד האיחוד:

א. האיחוד יאפשר לראשונה לדתיים להיהפך למפלגת שלטון. כבר היום איחוד בין המפלגות החרדיות והבית היהודי מביא ליותר מ20 מנדטים. איחוד רשמי יכול להקפיץ אותן ל30 מנדטים ולאפשר למפלגה המאוחדת לההיפך למפלגת ציר (מפלגה שבלעדיה אין שלטון ולכן היא המפלגה הקובעת בשאלות שונות בקואליציה).

ב. זה מגיע לשבת, ללימוד התורה ולארץ ישראל שישימו אותן במקומן הראוי. כיום כל אחת מהסוגיות הללו נתפסת כאינטרס של קבוצות לחץ דתיות. איחוד בין הדתיים למפלגת שלטון דתית תאפשר לשנות את היחס לסוגיות הללו מיחס אינטרסנטי כמו שהוא היום ליחס עקרוני – את השבת לא מחללים, לימוד תורה הוא חלק ממהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ומדינת ישראל צריכה ליישב את ארץ ישראל. הפיכת הדתיים למפלגת שלטון יאפשר גם פתרון לשאלות המציקות לציבור הדתי כגון שמיטה. עליית הדתיים לשלטון תאפשר לקבל החלטה על תמיכה של הממשלה בשנת שבתון של כלל החקלאים במשק מבלי להזדקק לפתרונות שנויים במחלוקת כגון היתר מכירה.

ג. מגיע לדתיים להטביע חותם על מדינת ישראל. בדומה לליכוד כיום ולמפא"י בעבר מגיע לדתיים להפסיק להסתמך על שולחנם של אחרים ולבטא אמירה משל עצמם על המדינה ועל החיים בה. נכון שיש לא מעט חששות מכך (חלקם מוצדקים) אולם כפי שהסתבר במהפך ב1977 חששות אלו מבטאים יותר את אובדן השליטה של ההגמוניה הקיימת מאשר חששות אמיתיים. עליית הדתיים לשלטון לא תביא לאובדן החופש והדמוקרטיה אבל תאפשר להופיע חזון אחר של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

מה דעתכם בנידון?