דני אורבך פרסם פוסט המסביר מדוע חרדים וחילוניים לא יכולים לגור ביחד. האשמים הם החרדים שבכמות מסוימת באוכלוסיה בשכונה מתחילים להציב מחסומי שבת נגד מכוניות בכבישים בשכונה. הגבתי לטור שלו תגובה שמהר מאד התגלגלה לדיון על הכללה נגד חילונית שהכנסתי פנימה לתגובה. ועם זאת היה דומה לי שהעמדה שלי לא הובנה ולכן הוספתי תגובה נוספת שמבהירה את העמדה שלי שאותה אני רוצה לפרסם כאן:
הטיעון שלי הוא נגד הזהות של חרדיות עם מחסומי שבת ושל חילוניות עם נסיעה בשבת שיוצר אורבך בפוסט שלו. אפריורית ניתן לתאר חילוניות שבעד מחסומי שבת כי היא רוצה פעם בשבוע למנוע את השתלטות הרכבים הממונעים על המרחב הציבורי. ניתן גם לתאר חרדיות שחיה יפה עם רכבים אוטונומיים בשבת הנוסעים על בטריה שמוטענת מפאנלים סולריים ופועלים על שעון שבת. אין כאן בעיה הלכתית רשמית לכאורה ובמצב הזה למה לא להשתמש?
מהיכרותי עם החברה החרדית סביר להניח שלא יהיה להם בעיה ומכאן ניתן להסיק שזה לא הצביון של השבת שגורם להם לשים מחסומי שבת אלא חוסר הכבוד למחללי השבת. מכאן המקום של הפוסט שלי נגד האלימות החרדית.
מצד שני ההנחה של כותב הפוסט הנוכחי היא שחילוניות לא יכולה לחיות עם מחסומי שבת. עקרונית היא לא יכולה. עם זה אני לא מסכים. היו זמנים שחילונים תבעו את סגירת המסחר בשבת. היום נראה כאילו התמיכה במסחר בשבת היא חלק מהזהות החילונית (להוציא אבשלום בן צבי הסוציאליסט האחרון). מה הקשר?
למעשה גם מבחינה הלכתית טהורה מסחר בשבת איננו עובר על שום איסור מלאכה מן התורה. איסור מסחר בשבת נמצא אולי בציווים כלליים כמו "קדושים תהיו" (ויקרא יט א) כפי שמפרש זאת הרמב"ן או בציווי "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ ז). בפועל מסחר אסור בשבת מדברי סופרים. זה פשוט לא שבתי לעשות מסחר בשבת. לא מדובר כאן באיסור מהתורה אלא בקביעה ערכית תרבותית. השבת שלנו לא צריכה להיות יום צרכנות. היא צריכה להיות יום נופש ("וינפש בן אמתך והגר" – שמות כג יב). יום מנוחה ("למען ינוח שורך וחמורך" – שם).
לטעמי את אותה קביעה ערכית נגד מסחר בשבת אפשר להפעיל נגד נסיעה בשבת. המכונית הפרטית לא צריכה להשתלט על המרחב הציבורי. תנו לילדים להנות מהכביש.
שבת בשביל ילד בשכונה חרדית היא גן עדן. אין מכוניות בכביש. אפשר להתרוצץ ולרוץ בלי חשבון. בערב שבת ובשבת אחרי צהריים גדודים של נערות נעמדות על הכביש עם חבל ומקפצות בנחת. אפשר לשחק בכדור בלי לחשוש ממכוניות. זו איכות חיים אחרת. חילוניים נפגשים בה פעם בשנה ביום הכיפורים. אצל חרדים זה מידי שבת בשבתו.
בשכונה חילונית לעומת זאת שבת היא פחד נפשות. מכוניות תקועות בכל פינה כולל על המדרכות. אי אפשר ללכת בנחת. אי אפשר לשחק בנחת. בנו אצלנו מדרכה רחבה שמתפקדת כטיילת לכל הבניינים הגבוהים סביבה. בגלל תכנון לקוי לא הפרידו את המדרכה מהכניסה לחניות על ידי גשרונים וכדומה. כתוצאה מכך כל אלו שנוסעים בשבתות חונים על המדרכה שבכניסה לבניינים. ילדים שחוזרים מהגינה ורצים קדימה נמצאים בסכנת נפשות על ידי כל חילוני שמפעיל את הרכב ונוסע בשבת. איזו מין חוויה של שבת זו?
דווקא תחבורה ציבורית במקומות מוגדרים שאינם חלק מהשכונות נשמעת לי עניין נחמד. משפחות מבני ברק או מפתח תקווה יעלו על הסעה אוטונומית המופעלת עם בטריות המוטענות מפנאלים סולריים ויסעו לפיקניק ליד הים או בירקון בשבת. אפילו איסור תחומין אין כאן. איזה יופי.
זה בכלל לא קשור לשאלת האמונה הדתית שלנו אלא לצורה שאנו רוצים שהשבת תתפוש במרחב הציבורי; האם יום צרכנות שבו הרכב הממונע שולט במרחב הציבורי או יום מנוחה ונופש שבו המרחב הציבורי פתוח להולכי רגל ותחבורה ציבורית מחוץ לשכונות?
י.ד. 