מה הייתה תרומתו של רש"י לפירוש התלמוד? אי אפשר להתעלם מהכישרון הכביר של רש"י ומהיכולות הספרותיות שלו אולם באשר לתלמוד נדמה כאילו רש"י בעיקר סיכם את המסורת הפרשנית שהגיעה אליו מבבל במקום לתרום תרומה משל עצמו לפירוש התלמוד. בפוסט הזה ארצה להציע שזה לא נכון. לדעתי רש"י ערך מהפכה בפירוש התלמוד. האתר קצר מכדי להוכיח את הטיעון אבל לפחות אציג את המחשבה ואם ירצה השם אולי היא גם תוכח ברבות הימים.
רש"י היה מדקדק ושותף למהפכה הפרשנית של פשט התורה. מהפכה זו טענה כי את התורה צריך לפרש לא על פי כלים ספרותיים (שבהם כנראה השתמשו חז"ל לדרשות שלהם) אלא לאור מתודה דקדוקית ברורה. לפי המתודה הדקדוקית לשפה יש מבנה ברור החוזר על עצמו במשפטים. חשיפת המבנה של המשפט תחשוף את משמעות המשפט. הכלי לזה הוא ניתוח דקדוקי של הפועל על פי הבניין שלו – קל/כבד, פעיל/סביל ועוד. לכל בניין ניקוד משלו שאותו צריך לזהות. כל מבנה מתמלא בשורשים שונים והשילוב בין המבנה לשורשים יוצר את משמעות המשפט. הפרשן מנתח את המבנה של המשפט ואת השרשים ולאור מתודה מדעית זו נותן לנו את הפירוש הפשטי של המשפט. התחילו בכך המדקדקים הגדולים דונש אבן לברט, מנחם סרוק, יהודה אבן חיוג' וממשיכיהם פרשני הפשט הגדולים – רש"י, אבן עזרא, רד"ק ועוד. התפיסה הפילוסופית העומדת בבסיס הגישה הזו היא של השפה כמבנה היוצר משמעות. המשמעות נבנית מהמבנה הדקדוקי של המשפט. מה הגישה האלטרנטיבית למדקדקים? תפישת השפה כצופן. אנו מניחים שתי קבוצות שפונקציה חד חד ערכית נותנת לנו ערכים בהינתן משתנים. במידה רבה זו התפישה של הגמרא את השפה. השאלה מה מרבה "ו" או "את" מניחה כי "ו" ו"את" מתפקדים כצופן לערך אחר. לפעמים במילה אחת מופיעים צפנים רבים. הגמרא מציעה כי התורה יכלה לכתוב מילה באופן מסוים, לפעמים אופן שאיננו דקדוקי באופן בולט, מכך שהתורה בחרה לכתוב בצורה מסוימת היא שלחה לנו צופן שממנו נקבל ערך אחר. המשמעות או הערך לא מתקבל מהמבנה של המשפט אלא מקיומם של צפנים במילים שמצביעים לנו על ערכים. לפעמים מפרשי הגמרא טורחים להראות כיצד מתוך המילה אכן עולה המשמעות אבל לפעמים הם מסתפקים בהבאת הלימוד בלי הסבר. אם נסכם יש שני הבנות שונות של השפה, השפה כמבנה והשפה כצופן.
את ההבנה של השפה כמבנה העביר רש"י לתחום פרשנות הגמרא. על פי רש"י תפקידו של הפרשן הוא להסביר כיצד נבנה הטיעון מהטענות השונות. לא לסכם אותו או להסביר במילים אחרות אלא לעקוב אחרי חלקי הטיעון השונים ולהסביר כיצד נוצר מהם הטיעון. הגמרא נתפסת כרצף של טיעונים המורכבים מטענות ותפקיד הפרשן לעבור על כל הטיעונים ולהסביר כיצד הם נבנים מהנחות וטענות. וכאשר זהו תפקידו של הפרשן, אין חשיבות לשאלה האם הטיעון התקבל להלכה או לא, או האם הוא שאלה או תשובה. מה שחשוב זה להסביר את חלקי הטיעון השונים ולהסביר כיצד הוא נבנה מהם. כאן נמצא החידוש של רש"י. רש"י לא בא לסכם את הגמרא כמו רבינו חננאל או לחזור עליה בשפה אחרת. רש"י גם לא מסביר כל שורה ושורה כפי שמציג זאת חוקרים מסויימים (את זה עושים דווקא פירושים מודרניים כמו שטיינזלץ ושוטנשטיין). רש"י בוחר את הטענות שמהן נבנה הטיעון ומסביר כיצד נבנה מהן הטיעון. הטענות שמהן נבנה הטיעון הן מה שאנו מכנים היום "הדיבור המתחיל". הדיבור המתחיל מציין את הטענה שאותה רש"י רוצה להסביר כדי להבין את הטיעון. כמובן שרש"י כפרשן גם הקדיש מקום להסבר פשט הגמרא, אגדתות וארמית קשה ולעתים רחוקות גם פסק הלכה אולם לא בגלל כך רש"י התפרסם. רש"י התפרסם כי הוא נתן ללומדים מפתח כיצד נבנים הטיעונים בגמרא וכשזה הובן פרצה מהפכה בלימוד הגמרא.
הראשונים שהפנימו את המהפכה היו תלמידיו הישירים, בעלי הפלוגתא הגדולים ביותר שלו וצאצאיו הישירים שלמדו אצלו בבית המדרש – בעלי התוספות, רבינו תם ורבינו יצחק הזקן. אורבך בספרו "בעלי התוספות" מצביע על כך שהתוספות לא מסתפקים בראיית התלמוד כמכלול כדי לטעון טענות. להיפך כל טענה של בעלי התוספות צריכה להיות מוסברת ונתמכת בסוגיה המקומית. לא מספיק לגלגל את התלמוד ככדור כדימויו הציורי של המהרש"ל. מבעלי התוספות נדרש גם להראות מה בבניית הטיעון בסוגיה הם מבינים אחרת. אורבך הגיע למסקנה הזו מהמחקר הפילולוגי של התפתחות התוספות. התוספות היו מבוססים בתחילה על קריאה הדוקה וזהירה מאד של הגמרא. רק לאחר מכן מסיבות של יעילות וחיסכון הוחלפה הקריאה הצמודה של הסוגיה בתמצות של הטענות שעל בסיסה הגמרא נלמדה אחרת. אולם גם בכתיבה המרוכזת בסוף התוספות תמיד מצביעים על הטענות שהם לומדים באופן שונה בסוגיה שכן בבית המדרש של רש"י פרשנות אמיתית נעוצה בהבנה של חלקי הטיעון ובהסברתם. בלי זה פרשנות הגמרא מסתיימת בנפנופי ידים. רק פירוק הטיעונים לטענות הבסיס והבנתם מאפשרת הבנה אמיתית של הגמרא וכדי להצדיק פרשנות שונה הלומד נדרש להסביר מה בטיעון הוא מבין אחרת. לא מספיק להבין אחרת את הגמרא, הוא גם צריך להסביר מה הוא מבין שונה.
הדבר יצר מהפכה בלימוד הגמרא. לראשונה למדנים יכלו לא רק לחלוק אחד על השני אלא גם להסביר במה הם חולקים אחד על השני, מה הם לומדים שונה בגמרא המחלוקת שמציגים רבי זרחיה הלוי, בעל המאור, והרמב"ן, בעל מלחמות השם, שניהם תלמידים של בעלי התוספות מדגימה זאת היטב. בעל המאור ובעל מלחמות השם לא רק חולקים בהלכה אלא גם מסבירים מה הם מפרשים שונה בגמרא שמביא אותם להלכה השונה. הם עוברים על חלקי הטיעון השונים ומסבירים מה הם לומדים שונה. זו רמה אחרת לגמרי של למדנות עם עוצמה רבה הרבה יותר. אם נתבונן על ספרי ראשונים קודם שהמהפכה של רש"י ותוספות הופנמה, למשל בספרי הלכה ספרדיים, נראה כי שיטות שונות מובאות להלכה בלי הסבר מה הם הבינו שונה. ישנה מחלוקת וזהו. אחרי כניסת רש"י והתוספות לספרד ראשוני ספרד כמו הרמב"ן, הרשב"א והרא"ה והבאים אחריהם מקדישים עמודים שלמים כדי להסביר מה הם בעצם מבינים אחרת. הם כבר לא יכולים לטעון שהם מבינים אחרת. הם גם צריכים להסביר מה הם מבינים אחרת. הם צריכים להסביר מה הבעיה בהסבר הטיעון האחר וכיצד ההסבר שלהם הוא נכון יותר. זה יוצר רמה אחרת של למדנות.
החידוש של רש"י היא בהבנה אחרת מה תפקידו של הפרשן. לא עוד סיכום של הגמרא או חזרה עליה במילים אחרות. הפרשן צריך לנתח את הגמרא ולהסביר כיצד נבנים הטיעונים שלה. כאן מופיע הרעיון של הדיבור המתחיל. הדיבור המתחיל מצביע על איזה שלב בטיעון הפרשן רוצה להתמקד. ולכן הרעיון של הדיבור המתחיל נפוץ כאש מרגע שהגישה של רש"י התקבלה. כל פרשן שרצה להציע ניתוח שונה של הגמרא בחר את הדיבור המתחיל הרלבנטי כדי להסביר מהו מבין שונה. התהליך הזה נמשך כל תקופת הראשונים ולאחר מכן בתקופת האחרונים הוא הוסב על לימוד רש"י ובעלי התוספות אצל המהרש"ל, המהרש"א וממשיכיהם. רק בתקופה המודרנית הופיעה גישה חדשה ללימוד שהציעה כיוון חדש למהו לימוד.
י.ד. 