רצח רבין [ו] – כשלון היועץ המשפטי לממשלה

אנו נוטים להתייחס ליועץ המשפטי לממשלה כאל תפקיד רב עוצמה. בפועל הוא כשל פה ושם כשהכישלון החמור ביותר היה הרצחו של יצחק רבין. והמקום שמלאה הלכת פנחסי- דרעי בהגברת האיומים על יצחק רבין. על פי הלכה זו שרים המועמדים לדין נדרשים להתפטר מתפקידם למרות שעדין לא הורשעו בדין. רבים עוסקים בהלכה זו מהיבטה המשפטי אולם אני רוצה להידרש דווקא להיבט הציבורי של ההלכה הזו. הימים ימי אוסלו וממשלת רבין הורכבה משלוש סיעות עיקריות – מפלגת העבודה עם 44 מנדטים, מר"צ עם 12 וש"ס עם 6 סה"כ 62 מנדטים. כאשר רפאל פנחסי וראש הסיעה אריה דרעי מכהנים כשרים מטעם ש"ס. פתיחת החקירה נגדם (אשר החלה על ידי רוני מילוא שר הפנים מטעם הליכוד בממשלת הליכוד ב1988-1992) ולאחר מכן הגשת כתבי האישום ערערה את היציבות הקואליציונית. היה ברור כי ש"ס תעזוב את הקואליציה אם ראש הסיעה דרעי יאלץ להתפטר וכך תאבד ממשלת רבין את היציבות הקואליציונית שלה ותאלץ להסתמך מבחוץ על המפלגות הערביות. ממשלת רבין היתה באמצע מהלך היסטורי ומנגד עמד בית המשפט העליון, גוף ימני בראשות אהרן ברק, חברו הטוב של מנחם בגין, ושונא ידוע של יצחק רבין, אשר שש לתקוע מקל בגלגלים של ממשלת השמאל. העתירה נגד כהונתם של שרי ש"ס בממשלה נתנה לו בדיוק את ההזדמנות שהוא חיפש. אמנם לא היתה מניעה חוקית רשמית נגד המשך כהונתם – חוק יסוד הממשלה קבע כי שרים יסיימו את תפקידם אך ורק בהרשעה חלוטה עם קלון – אבל תמיד אפשר לגייס את הצורה החיצונית. בית המשפט הכריז כי לא סביר שראש הממשלה לא מפטר אותם בגלל כתב האישום. זה פשוט לא יפה. כאן נכשל היועץ המשפטי בתפקידו. במקום להודיע לבית המשפט כי לשרים יש חזקת חפות וכי ההיסטוריה והציבור ישפטו האם ראש הממשלה רבין היה מדינאי דגול אשר התעלה מעל שאלות פרוצדורליות לטובת הסכם שלום היסטורי של ישראל עם שכנותיה או פוליטיקאי מושחת המחפה על פוליטיקאים מושחתים, קיבל היועץ המשפטי את ההתייפייפות של בית המשפט וכפה על ראש הממשלה רבין לפטר את השרים. ש"ס יצאה מהקואליציה וראש הממשלה רבין נשאר עם ממשלת מיעוט.

אולם לפרשה הזו היה צד אפל נוסף שעליו עומד עורך הדין משה גולדבלט. כפי שהוא מציין נוכחות ש"ס בקואליציה נתנה לממשלת רבין לגיטימציה לאומית ואף דתית למהלך השלום עם הערבים. גם ככה עמדה ממשלת רבין תחת מתקפה בלתי פוסקת על עצם הלגיטימיות של מהלך השלום שהיא נקטה. לא מעט רבנים ממחנה הימין הקיצוני טענו כי לממשלה אין לגיטימציה לעשות שלום עם הערבים ואף תהו האם לרבין יש דין רודף כנגד עם ישראל. נוכחות ש"ס בממשלה ייצגה עמדה דתית שנתנה מרחב פעולה לשלטון לערוך הסכמי שלום גם במחיר של מסירת שטחי ארץ ישראל וסיכון יהודים. עם יציאת ש"ס מהממשלה איבדה לממשלת רבין את הלגיטימציה הלאומית לעריכת הסכמי שלום. מעכשיו נסמכה ממשלת רבין על קולות הערבים מבחוץ בלי רוב לאומי יהודי לטובת הסכמי השלום. לרוצח ראש הממשלה נוצר הצידוק לרצוח בטענה כי רבין בוגד ברוב היהודי. למהלך של בג"ץ שהיה מנוגד מפורשות לחוק יסוד הממשלה ולהיגיון הממשלי עצמו של המערכת הפרלמנטרית הישראלית היה אם כן השפעה ישירה על הרוצח ומכאן הכותרת של הרשימה של גולדבלט: "האם גם בג"ץ אחראי לרצח רבין?" היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן יאיר, היה צריך להגן על רבין מפני הניסיון הנואל הזה. הוא כשל. לאחר מכן, הוא ניסה לכפר על כך ברדיפת "הפשיסטים" אולם ברגע האמת הוא לא הצליח להעמיד את בג"ץ במקומו ולהגן על ראש הממשלה רבין.

רצח רבין [ה] – חיוכו של יגאל עמיר

בחקירה ובמשפט אחרי רצח רבין טען יגאל עמיר כי מה שהניע אותו לרצח היה החלת דין רודף על יצחק רבין בעקבות הסכם השלום וכניסת אש"ף לשטחי ארץ ישראל שהביאו לפיגועי הטרור. ובאמת אחת התוצאות המשונות של רצח רבין היה הניסיון של אנשים בשמאל לשלול את דין רודף מעיקרו. ניסיון זה היה מגוחך ובחשבון סופי הביא דווקא לפגיעה באותם אנשי שמאל שנתפסו כלא רציניים. ההתמודדות העכשווית עם הקורונה מדגימה לנו עד כמה דין רודף הוא אקטואלי וממשי שלא ניתן להתעלם ממנו.

אין ספק שההצדקה של הרצח מדין רודף הפכו את הרצח לעניין אידיאולוגי ומשמעותי (עד כדי כך שהרב מיכי אברהם מתמודד עם השאלה כיצד מתייחסים לאדם שכזה). יגאל עמיר לא סתם פעל ממניעים נמוכים ופליליים אלא ממניעים עקרוניים ומשמעותיים. ועולה השאלה מדוע באמת זו טעות ואין לרבין דין רודף? וכי אם באמת ראש ממשלה השתגע ונוקט מדיניות שמביאה למות אנשים אין לו דין רודף שצריך לעצור אותו בכל מחיר?

לדעתי יש לכך 3 תשובות:

א. התשובה הראשונה היא שמדיניות איננה עניין אישי. רבין אמנם הנהיג את השמאל אבל המדיניות מעולם לא הייתה אך ורק מדיניות שלו. הסכמי השלום נתמכו בידי שרים נוספים בממשלה, חברי כנסת וכמובן מצביעים (בפוסט האם ההיסטוריה היא אישית הרחבתי על כך). כאשר מדיניות איננה עניין אישי החלת דין רודף על ראש ממשלה או אפילו על ממשלה שלמה היא מוטעית. ראש ממשלה אמנם מוביל מדיניות אבל הוא לא יוצר אותה יש מאין. ולכן דין רודף פשוט לא חל על ראשי ממשלות

ב. הסיבה הנוספת היא שהתורה נותנת לממשלה מרחב מתמרון מסוים. כמו שאומרת הגמרא בשבועות דף לה:  מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא ("מלכות שהורגת שישית לא נענשת") ומסביר רש"י באנגריא ובמלחמת רשות. כלומר, לשלטון יש רשות לנקוט מדיניות שיכולה לפגוע באנשים בלי להיקרא רודף. חופש התמרון הזה הוא חיוני ליכולת של שלטון לפעול באופן רציונאלי ואי אפשר להחיל עליו דין רודף.

ג. הסיבה האחרונה קשורה לאופי הדמוקרטי של מדינת ישראל. באופי זה ישנן בחירות חוזרות לממשלה שמאפשרות שינוי מדיניות ותיקון מדיניות כושלת. כך למשל הבחירות ב1996 הביאו לעליית נתניהו שאיים על ערפאת בהריסת הרשות אם לא יפסק הטרור, מה שהביא לכמה שנים של שקט. וכך גם נפל אהוד ברק בעקבות האינתיפדה השניה והוחלף באריאל שרון. האופי הזה של מדינות דמוקרטיות מנוסח על ידי הפילוסוף הפוליטי קרל פופר כעיקרון ההפרכה המדיני לפיו עד שאנו מחפשים מדיניות נכונה בוא נוודא שאנחנו יכולים להחליף אותה במקרה של כישלון. לעיקרון זה יש השלכה לדין רודף. אם אדם יכול לפגוע ברודף באבריו והוא בוחר להרוג אותו הוא חייב באשמת הרצח. כלומר אם ניתן למנוע את הרדיפה באופנים אחרים כמו פגיעה באברים או פשוט חסימת הרודף אז הרצח נשאר רצח ולא יכול להתחבא מתחת אצטלה של דין רודף. המנגנון הדמוקרטי של בחירות מאפשר לנו בדיוק את זה – יכולת להפסיק את הרדיפה לא בעזרת אלימות אלא בעזרת בחירות חוזרות ולכן דין רודף פשוט לא חל.

עד כאן נתנו שלוש הסברים מדוע יגאל עמיר טעה אבל מעבר לזה האם באמת דין רודף הניע אותו למעשה? לדעתי לא כפי שארצה להראות עכשיו. נניח את הסיפור הבא שבוודאי התרחש בשואה לצערנו. משפחה מתחבאת במחבוא ושומעת את הנאצים ימח שמם מחפשים אותם ובדיוק באותו זמן ילדה קטנה לא מבינה ומחילה להשמיע קול וכך מאיימת על כל המשפחה להיתפס. אין ספק שלילדה יש דין רודף על המשפחה המתיר להם אף להרוג אותה כדי להימנע מתפיסה. ונניח שזה באמת מה שקרה. כי למנוע מהנאצים ימח שמם לתפוס אותם האמא חנקה את הילדה למוות וכך המתחבאים ניצלו מתפיסה. עברו השנים האמא אולי השתקמה, עלתה לארץ ישראל והביאה עוד ילדים לעולם. מדבר אחד היא לא תשתחרר יותר – מייסורי המצפון על זה שהיא הרגה את הילדה שלה בידיים. אין ספק שהרצח היה מוצדק ועל פי הדין אבל העובדה שהיא רצחה את הבת שלה לא תרפה ממנה עד יום מותה. הסיפור הזה מלמד אותנו עד כמה דין רודף איננו מובן מאליו, בלשון הגמרא הוא דחויה ולא הותרה (ולכן אם ניתן להציל באברים והרגת אינך אלא רוצח).

אצל יגאל עמיר התחושה היא שונה. החיוך שהיה לו במשפט אמר שלא היו לו שום יסורי מצפון על רציחת ראש הממשלה יצחק רבין. אפילו הרוצח של שירה בנקי, ישי שליסל, לא חייך במשפט. הוא חי בעולם אפל ומתועב אבל הוא הכיר בנוראות של מעשיו. אצל יגאל עמיר התחושה היא שונה. יגאל עמיר היה ונשאר גאה ברצח רבין. הוא לא סובל מיסורי מצפון על עצם המעשה. הוא לא מנסה להצטדק ולשכנע אותנו בפנים מיוסרות שהוא היה מוכרח. יגאל עמיר שבע רצון מהרצח הוא הרג את רבין ועכשיו הוא מחייך. הוא לא מתייחס לזה כמו שאנחנו מתייחסים לרצח הילדה בשואה כאל הכרח מתועב שרק השואה הביאה לו. בשביל יגאל עמיר אין כאן הכרח מתועב ולכן המסקנה שלי שהוא לא באמת הונע מדין רודף. אם הוא היא מונע מדין רודף הוא היה נראה אחרת.

אז מה הניע את יגאל עמיר באמת? ההשערה שלי שהיה כאן רצון לאותת על עצמו כעל גבר מוצלח וכך להשיג לעצמו בנות זוג. זה נשמע משונה אבל רוצחים, במיוחד אלימים, נתפסים לעיתים כגברים מושכים. יגאל עמיר נתפס ככה לפחות על ידי אישה אחת, לריסה טמבלורר, שהתחתנה איתו והביאה לו ילד בבית המאסר. אני לא אכנס כאן לכל העניין של איתותים אבל רצח, במיוחד של אדם חשוב יכול כמו אצל הטווס לאותת על עליונות אבולוציונית שתמשוך אליה נשים. המחאה שלנו אם כבר היא על הפיכת דין רודף ותורתנו הקדושה לכסות לתאווה של רוצח צעיר לסמן את עצמו כגבר גבר על מנת למשוך בנות זוג.

רצח רבין מבוא

רצח רצח רבין [ב] – האם ההיסטוריה היא אישית?

רצח רבין [ג] – האם הרצח היה מעשה ציוני?

רצח רבין [ד] – שנות הניהליזם

רצח רבין [ד] שנות הניהיליזם

לרצח רבין היו השפעות שליליות על התרבות הפוליטית בישראל. ההשפעות לא היו ברמה הטכנית מערכתית. כפי שהראנו בפוסט השני על רצח רבין, ההשפעה של רצח רבין על הדמוקרטיה הישראלית או "תהליך השלום" היתה לא משמעותית. מנהיגים נרצחים במשך ההיסטוריה ועדין תהליכים קודמים ממשיכים. ההשפעה האמיתית של רצח רבין התנהלה דווקא במישור הנפשי. באמונה של האנשים ביכולת שלנו לפעול יחד למען מטרה משותפת. אמונה זו היא שעומדת בבסיס הציונות. בלעדיה היינו ממשיכים לשבת בבית מדרש בשטייטל ולתאר פנטזיות פוליטיות חסרות מימוש. מה שמאפיין את הציונים או כיום את הישראלים היה דווקא התכל'ס, המימוש עצמו ולא הרעיונות שמאחוריו. כמי שבאופן אישי מעדיף רעיונות זו נקודה חסרה אולם יש כוח בממשות לעומת המופשט. סוג מסוים של תחיית המתים. והאמונה המשותפת הזו שעמדה בבסיס הישראלי נסדקה ברצח רבין. האמון בין האנשים נפגם ואיתו היכולת לפעול יחד.

ניתן לטעון שזה התחיל כבר קודם בביקורת על הכיבוש. אולם רצח רבין ירה את יריית הפתיחה לנטישה של המערכות הישראליות. זה התחיל כבר ב1996 כאשר נתניהו עלה לשלטון ומינה את יעקב נאמן לשר המשפטים. בתגובה אמר היועץ המשפטי, מיכאל בן יאיר, על גופתי המתה והורה על חקירה כנגד יעקב נאמן. נאמן נאלץ לנטוש את משרד המשפטים ולבסוף חווה התקף לב כתוצאה מהחקירה. החקירה הסתיימה בלא כלום אולם כאן התחילה שורה של חקירות שבמשך שנות רבות שיתקה כל אפשרות לניהול חיצוני של משרד המשפטים. משרד המשפטים החל לנהוג כגוף עצמאי בלי בקרה חיצונית. שורת שרי המשפטים שנחקרו או אוימו בחקירה הייתה לא פוסקת. במקביל הביאה המערכת המשפטית לכניסתו לכלא של ראש ממשלה מכהן ולעוד חקירות והאשמות נגד אנשים שונים.

נטישת האחריות והפעולה נגד המערכת עצמה לא פסקה. בהר הבית זנחה הממשלה כל ניסיון לשליטה על המתרחש. כאן השאלה על מי האחריות איננה ברורה. האם זה אנשיו של יצחק רבין או ממשלת נתניהו. מבחינת לוח הזמנים נראה שזה דווקא ממשלת נתניהו, אבל יכול להיות שאנשי רבין נתנו אור ירוק לוואקף ולתנועה האסלמית לפעול אחרי רצח רבין (קראתי את זה באיזשהו מקום אבל במחקר קטן שעשיתי לצורך הפוסט לא מצאתי אישוש). כך או אחרת, למרות דיבורי הרהב, ישראל למעשה שמטה את השליטה מידה בהר הבית.

ביטוי אחר לאובדן האמון נמצא בפעילות הבלתי פוסקת של גורמי שמאל למיניהם למען הפסקת "הכיבוש" גם נגד רצון הבוחר הישראלי שהגיעה לשיא בנאום של חגי אלעד באו"ם. הדבר שבלט בדבריו היה חוסר ההתייחסות לאזרחי מדינת ישראל כאל סובייקטים והפיכתם לאובייקטים. במקום לנסות לשכנע אותם צריך לפעול במישור הבין לאומי כדי להכריח אותם לקבל את עמדתו. חגי אלעד התעלם מנימוקים נגדיים, ממציאות אפורה, ומבעיות טכניות. מבחינתו את "הכיבוש" צריך להפסיק בלי התחשבות בעמדות של אזרחי ישראל האחרים. ההופעה של חגי אלעד באו"ם היא רק השיא של תופעה רחבה יותר של ישראלים שאיבדו עניין בהשפעה על אזרחים אחרים במדינת ישראל. חלקם עושים זאת כסוכנים של גורמים זרים המממנים אותם וחלקם מתוך אידיאליזם. כך או אחרת הגישה לישראלים היא כאל אובייקטים ולא כאל סובייקטים.

הזלזול באנשים אחרים, הניהליזם הגלוי וחוסר האמונה בפעולה משותפת מאכלת כל חלקה טובה של אידאליזם. אודה שרוב אנשי השמאל וגם הימין ממשיכים להאמין בפעולה משותפת. חיים רמון, למרות כל חסרונותיו עדין מאמין בשיח משותף עם הימין. ישנם גם אחרים המדברים שפה אחרת, אך קשה להשתחרר מהתחושה של אובדן האמון הרוחש המביא לניהליזם, ליאוש ולהתנהלות חסרת אחריות. כפי שראינו אובדן האמון לא נמצא בשוליים אלא באנשי המלוכה עצמם. מיכאל בן יאיר משתתף היום בסיורים של שוברים שתיקה ובצלם ושותף לרוב ההנחות המעשיות שלהם. רצח רבין הרג אצלו את היכולת לתת אמון ביריב שהוביל אותו עד השוליים ממש. מבחינה טכנית הדמוקרטיה הישראלית ממשיכה לתפקד. מבחינת הרוח, האמונה הציונית בשיתוף פעולה ובפעולה משותפת שרק מתוכה ניתן אולי לקוות לשלום בארץ נפגעה קשות. בשאלה האם ניתן לתקן את השבור יעסוק הפוסט הבא.

רצח רבין [ג] – האם הרצח היה מעשה ציוני?

כשהייתי בר מצווה החליט אחד מהשכנים החרדיים של ההורים שלי לעשות משהו בשביל השכלתי הכללית ובין שאר הספרים שקיבלתי לבר המצווה נתן לי ביוגרפיה חרדית של יעקב ישראל דה האן. דה האן, משורר יהודי הולנדי בעל נטיות הומוסקסואליות (עובדה שהושמטה מהביוגרפיה), עלה לארץ ישראל לאחר הצהרת בלפור. אולם האכזבה שלו מהציונות יחד עם התחזקותו הדתית הביאה אותו ליצור קשרים עם העדה החרדית האנטי ציונית ולנסות לייצג את עניינה מול האימפריה הבריטית. הסיכון לעליית שתי קולות לייצוג העניין היהודי בארץ ישראל יחד עם החשד כי הערבים מפתים את דה האן לקדם את עניינים באופן מיני הומוסקסואלי הביאו את ההגנה בירושלים להחליט על רציחתו וב1924 לממש את הרצח (כנראה על ידי אברהם תהומי). שמועות מסוימות קשרו את הרצח למפקד ההגנה בירושלים יצחק בן צבי ולא מן הנמנע שבחירתו לנשיא הייתה גמול מאוחר על ביצוע הרצח (כמו שמינויו של יהושע כהן לשומר הראש של דוד בן גוריון היה גמול על רציחתו של הרוזן ברנדוט, שליח האו"ם האנטישמי).

רציחתו של דה האן הייתה הרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל והיא מזכירה לנו כי הציונות היא סוג של מהפכה, קרי מהלך שהחוקיות שלו מושגת מתוך עצמו ומוצדקת בתוך עצמו. הציונים ראו את עצמם ככלל הלאומי היהודי ולא חששו להשתמש באלימות כוחנית כדי לסלק יריבים שעמדו בדרכם, פנימיים או חיצוניים. התפיסה הייתה שההזדהות העצמית של הפרט עם הכלל מצדיקה את סילוקם של יריבים מהדרך. השורה מהשיר "פתאום קם אדם ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת" מבטאת זאת יותר מכל. אנו נוטים לשיר את השיר הזה בחדווה ובהזדהות ומתעלמים מהשאלה המתעוררת – מי שמך להרגיש שאתה עם ולהתחיל ללכת? מנקודת מבט חרדית רצח דה האן מדגיש את כל השאלות שמעוררת התנועה הציונית: התנועה הציונית קמה ובמעשי אלימות ורציחה השליטה את עצמה במרחב בלי שהתבקשה לכך. מנקודת מבט ציונית לעומת זאת הצידוק הוא עצמי: הציונית היא העם ולכן החוק שלה חל על כולם. יש לכך השלכות הלכתיות. על פי ההלכה המורד במלכות חייב מיתה. כאשר הם הפך למלכות בקום המדינה ניסו גורמים באצ"ל לעקוף את המוסדות הרשמיים, ובעצם למרוד במלכות. התשובה היחידה לכך היא חיוב מיתה כמו שקרה באלטלנה (למרות שלא היה צורך לירות על האנשים במים). לדעתי הטבעת אלטלנה הייתה מוצדקת בלי כחל ושרק.

לכאורה הקמת המדינה סיימה את הפרק הזה בהיסטוריה הישראלית אולם בסיפור המחתרת היהודית נתגלה שלא לגמרי. מי שקורא את הספר "אחים יקרים" של חגי סגל מתרשם כי לפחות הפעולות הראשונות של המחתרת לא נעשו מתוך מודעות יתרה לחריגות שלהן. כפי שסגל מציג זאת חברי המחתרת פעלו כאזרחים טובים המשלימים מעצמם את מה שהמדינה התעצלה מלעשות או מסיבות מדיניות נמנעה מלעשות. רק בשלב מסוים הבינו האנשים במחתרת שמעשיהם חריגים מהמסגרת של אזרחות טוב. כשהפוצצה הפרשייה נזעק הרב טאו לטעון כנגד יהודה עציון כי אין יותר מקום לגישה מהפכנית המזהה את עצמה כעם. מקום המדינה הביטוי של האדם כעם עובר דרך מוסדות המדינה והוא איננו יכול להופיע באופן פרטי. במאמר מוסגר נעיר כי מכאן החשדנות של הרב טאו כנגד הציבור הציוני דתי שמובילה אותו בשנים האחרונות להעדיף גורמים חרדיים. הציבור הציוני דתי כשמו כן הוא ציוני ולכן בעל פוטנציאל מתמיד למהפכנות בלתי מבוקרת. ניתן לסמוך רק על אנשים שהבינו את הטיעון של הרב טאו והפנימו אותו או כאלו שהוכיחו שהם שברו את האינסטנקיטים המהפכניים שלהם לטובת ציות מלא.

וכאן אנו מגיעים לשאלה שבכותרת: האם רצח רבין היה מעשה ציוני? הרוצח לא עשה זאת ממניעים קנאיים דתיים מסורתיים. קנאות דתית מסורתית כבולה במסגרת הפסיביות ההיסטורית. הרצח לעומת זאת היה פעולה אקטיבית. רצח רבין יטענו אנשים הוא ממזר של הציונות. אולם אם ישנו ממזר האם זה לא מצביע על כך שכל הציונות יסודה בחטא? וכך מתחילה האופנה לבחון את הציונות מחדש בעינים שליליות וביקורתיות. מה שנתפס בעבר כצודק וכנובע ממלחמת אין ברירה נתפס פתאום כשלילי ופגום – הקמת המדינה, הפליטים ב1948, הכיבוש ב1967, כולם טעויות נגררות של אותה טעות יסוד לפיה האדם יכול לקום בבוקר להרגיש שהוא עם ולהתחיל ללכת. טעות זו היא שהביאה לבעיית הפליטים, היא זו שמובילה לעוול שבכיבוש והיא זו שהובילה לרצח רבין. אם הטעות הזו לא הייתה מתרחשת הכל היה נחסך. נכתמה הציונות בחטא ואין לה כפרה..

רצח רבין [ב] – האם ההיסטוריה היא אישית?

אחד הויכוחים הידועים בניתוח היסטורי הוא האם היסטוריה היא תוצאה של אישים או של מערכות לא אישיות. הבולט אולי מבין אלו שהחזיקו בעמדה שניה נמצא קרל מרקס שמתעלם כמעט לחלוטין מאישים לטובת השינוי האימננטי של המציאות. המפורסם ממי שהחזיקו בעמדה הראשונה היה תומאס קרלייל שטען כי הגיבורים הם אלו שעושים את ההיסטוריה. אלכסנדר מוקדון, יוליוס קיסר, לותר, פרידריך הגדול ונפוליון היו האנשים הגדולים שעשו את ההיסטוריה למה שהיא. היסטוריה אמיתית זו ההיסטוריה של האנשים הגדולים אשר כפו את רצונם על המאורעות ועיצבו את המציאות על פי חזונם.

נדמה כי ברצח רבין, הרוצח, וכן קבוצות משמעותיות בשמאל הישראלי אוחזים בעמדתו של קרלייל. רבין עשה את הסכם אוסלו ועיצב את ההיסטוריה ולכן כדי לפגוע בתהליך זה רצח הרוצח, יגאל עמיר, את רה"מ יצחק רבין. על פי גירסת השמאל הישראלי הרצח פגע בתהליך השלום ובדמוקרטיה. ועולה השאלה: האמנם? האם באמת תהליך השלום והדמוקרטיה הישראלית נפגעו בהתנקשות זו?

זו שאלה נושנה שאפשר לתת לה תשובות לכאן ולכאן. מה שבטוח שיגאל עמיר לא היה המתנקש הראשון בהיסטוריה ולכן ניתן לבחון את השאלה באופן אמפירי. מתנקשים בשליטים אנו מכירים משחר ההיסטוריה הפוליטית, מרצח גדליה בן אחיקם במקורותינו דרך רציחתו של פליפוס השני מלך מוקדון, יוליוס קיסר, אנרי הרביעי מלך צרפת, ולתר רתנאו שר החוץ היהודי של ממשלת ויאמר ועד התקופה המודרנית. למעשה לא פחות מ-4 נשיאים אמריקאים נרצחו בהתנקשות. באנגליה נרצח רה"מ ספנסר פריסבל ב1812 ועוד ועוד. מדינות מסוימות היו כל כך מועדות להתנקשויות שאין מקום לפרט אותן כמו איטליה הימי בינימית, רוסיה הצארית ויפן הקיסרית. מקיאבלי, שבעצמו השתתף בניסיון התנקשות בבני המדיצ'י שנכשל, כתב פרק מפורט מאד ומעניין מאד על התנקשויות בספרו "דיונים". למזלנו הוא ניחון כאשר ג'ובאני מדיצ'י התמנה לאפיפיור וכך נשארו לנו ספריו הקלאסיים. התנקשות בשליט היא אחד מהסיכונים המקצועיים ששליטים ובוחרים צריכים לקחת בחשבון בין במשטר דמוקרטי ובין במשטר לא דמוקרטי. קשה לומר שהדמוקרטיה האמריקאית נהרסה כתוצאה מרציחתם של לינקלן, קליבלנד, מקינללי וקנדי או שהמלוכה הצרפתית נהרסה כתוצאה מרציחתו של אנרי הרביעי. מנגד הרפובליקה הרומית קרסה כבר לפני יוליוס קיסר והריגתו בידי בורטוס רק הביאה לעלייתו של אקטוויניוס קיסר (אוגוסטוס).

עד כאן דנו בהשפעה על התנקשויות על משטרים ודמוקרטיות. ומה עם ההשפעה על תהליכים כגון תהליכי שלום? שוב כשאנו מתבוננים על ההיסטוריה קשה להגיע למחשבה שהתנקשויות השפיעו על תהליכים. ההתנקשות בפליפוס מלך מוקדון לא פגעה בהכנות לפלישה לאמפריה הפרסית. אם כבר להיפך, בנו אלכסנדר מימש אותן בצורה מכרעת. הסכם השלום שחתם מייקל קולינס עם האנגלים שהעניק חירות לאירים לא בוטל בעקבות מותו במלחמה עם מתנגדי ההסכם. עלייתו של דה ואלריה לשלטון ב1932 הביאה אמנם לפרישת אירלנד מהדמוניונים הבריטיים ולהפיכתה לרפובליקה אך המסגרת הכללית של הסכם השלום נשמרה (במלחמת העולם השניה שמרה אירלנד על ניטרליות מנוכרת אך הקפידה לא לעשות שום צעד שיתפרש כתמיכה בגרמנים). התהליך שהתרחש אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית כאשר הלבנים בדרום חזרו והשליטו את עליונותם במעשי רצח וחוקי ג'ק קראו התרחש בלי לינקולן אך סביר להניח שגם עם לינקולן הוא היה מתרחש. תהליכים לא קוראים סתם. מסביב האנשים שמובילים אותם יש סביבה שלמה של אנשים התומכים בהם ודוחפים אותם קדימה. המשטר השליט איננו תלוי רק בשליט עצמו ומורכב מקבוצה שלמה של אנשים המאמינה בקיומו והשומרת עליו גם בזמן ההתנקשות בו.

אינני בא לומר שאין לאנשים השפעה על ההיסטוריה.ההיסטוריה האנושית כמו כל היבט של הפעילות האנושית נעשית על ידי אנשים והיחודיות האנושית משפיעה על הדרך שבה הם עושים דברים. אין ספק שגאוניותו של נפוליון אפשרה לו להגיע לשערי מוסקבה. מנגד הוא סיים את חייו באי סנט הלנה. ומבחינה היסטורית קוד נפוליון והקונקרדנט שחתם עם הכנסיה הקתולית שרדו הרבה יותר. נוטים להזכיר את השפעתו של צ'רצ'יל כדוגמה לחשיבותו של האדם הגדול, אך למעשה גם אם לורד הליפקס היה מתמנה לראש ממשלה ואנגליה היתה חותמת הסכם שלום עם היטלר, סביר להניח שאנגליה וארה"ב היו נסחפות חזרה למלחמה בתוך שנה או שנתיים. תוקפנותו של היטלר לא הייתה מאפשרת שלום ממומשך בדיוק כמו ששאפתנותו של נפוליון הביאה להפרת כל הסכם שלום שנחתם עימו. זה לא אומר שאין מה ללמוד מצ'רצ'יל על גדלות הרוח והיכולת של מדינאי לעמוד כנגד רוח הזמן (נתניהו מול אובמה הוא דוגמה לתלמיד טוב של צ'רצ'יל) אולם זה אומר שההשפעה של צ'רצ'יל על ההיסטוריה לא הייתה מכרעת כפי שמציגים אותה.

אם נחזור להשפעה של רצח רה"מ רבין על הדמוקרטיה הישראלית או על הסכם השלום קשה לומר שההשפעה היתה גדולה. מבחינה מוסדית נדמה כי הדמוקרטיה הישראלית לא נפגעה כלל. עשר שנים אחרי ההתנקשות ברבין התרחשה ההתנתקות מעזה ואיש לא פצה פה או צייץ. תהליך השלום קרטע עוד לפני ההתנקשות עם פיגועי ההתאבדות באוטובוסים. עצרת התמיכה בהסכם השלום שבה רה"מ רבין נרצח אורגנה כנגד פיגועי הטרור שהציבו סימן שאלה על תהליך השלום ופגעו בתמיכה בו מצד הישראלים. מהצד השני המסגרת הכללית של הסכמי אוסלו נשמרה גם לאחר אירועי הדמים ומבצע חומת מגן. בעזה כיום משגשגת לה ישות טרור עצמאית העורכת איתנו סבב לחימה כל כמה שנים. מעבר לכך כפי שהעיר בלוגר שנון יכול להיות שרציחתו של רבין השפיעה על מחנה השלום כמו השפעת "המחלה ההולנדית" על הכלכלה (מה שמכונה גם קללת המשאבים). העובדה שמבחינה מוסרית רצח רבין שם אותם בצד של "הטובים" גרם לכך שהם הזניחו את ההתמודדות הרצינית עם הבעיות של תהליך השלום באופן שהוביל את הציבור להתייחס בחוסר רצינות למחנה השלום.

אם נסכם את הדיון הזה, מבחינה מוסדית קשה לומר שרצח רבין אכן השפיע על הדמוקרטיה או על תהליך השלום כפי שזה מוצג על ידי כותבים ודוברים שונים. ההשוואה ההיסטורית להתנקשויות קודמות בראשי מדינות מלמדת שזה לא כל כך פשוט ועדיף להיזהר מקביעות גורפות.

רצח רבין (מבוא)

רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל הוא מהאירועים האלה שכל אחד זוכר היכן הוא היה ברגע שהוא שמע על הרצח. אני שמעתי על הרצח באוטובוס מהבית לישיבה באותו מוצאי שבת. חבר שלי היה בעצרת עצמה ואז ברח כששמע את היריות. אחרים ראו פרק מהתוכנית מגייוור בערוץ 1 שהופסק עם החדשות על הרצח ומעולם לא הוחזר.

רצח רבין היה הטראומה של הדור שלי. מה שמלחמת יום הכיפורים הייתה לדור מעלי. ההבנה שדברים כבר לא יחזרו להיות מה שהיו. מאז אנחנו סוחבים את הרצח 24 שנים. עם השנים התאספו בי מחשבות שונות על רצח רבין, על ההשפעה שלו ועל הדרך בה הוא נתפס וחשבתי להעלות אותם בבלוג. על פי עצתה של קמיליה הנושאים השונים יוצגו בפוסטים שונים כדי לאפשר לקוראים לעכל אותם בנחת במקום לקבל אותם בבום.

בפוסט פתיחה זה אתם מוזמנים לכתוב היכן אתם הייתם ברגע הרצח לפני שנצלול פנימה לנושאים השונים.