רצח רבין [ג] – האם הרצח היה מעשה ציוני?

כשהייתי בר מצווה החליט אחד מהשכנים החרדיים של ההורים שלי לעשות משהו בשביל השכלתי הכללית ובין שאר הספרים שקיבלתי לבר המצווה נתן לי ביוגרפיה חרדית של יעקב ישראל דה האן. דה האן, משורר יהודי הולנדי בעל נטיות הומוסקסואליות (עובדה שהושמטה מהביוגרפיה), עלה לארץ ישראל לאחר הצהרת בלפור. אולם האכזבה שלו מהציונות יחד עם התחזקותו הדתית הביאה אותו ליצור קשרים עם העדה החרדית האנטי ציונית ולנסות לייצג את עניינה מול האימפריה הבריטית. הסיכון לעליית שתי קולות לייצוג העניין היהודי בארץ ישראל יחד עם החשד כי הערבים מפתים את דה האן לקדם את עניינים באופן מיני הומוסקסואלי הביאו את ההגנה בירושלים להחליט על רציחתו וב1924 לממש את הרצח (כנראה על ידי אברהם תהומי). שמועות מסוימות קשרו את הרצח למפקד ההגנה בירושלים יצחק בן צבי ולא מן הנמנע שבחירתו לנשיא הייתה גמול מאוחר על ביצוע הרצח (כמו שמינויו של יהושע כהן לשומר הראש של דוד בן גוריון היה גמול על רציחתו של הרוזן ברנדוט, שליח האו"ם האנטישמי).

רציחתו של דה האן הייתה הרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל והיא מזכירה לנו כי הציונות היא סוג של מהפכה, קרי מהלך שהחוקיות שלו מושגת מתוך עצמו ומוצדקת בתוך עצמו. הציונים ראו את עצמם ככלל הלאומי היהודי ולא חששו להשתמש באלימות כוחנית כדי לסלק יריבים שעמדו בדרכם, פנימיים או חיצוניים. התפיסה הייתה שההזדהות העצמית של הפרט עם הכלל מצדיקה את סילוקם של יריבים מהדרך. השורה מהשיר "פתאום קם אדם ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת" מבטאת זאת יותר מכל. אנו נוטים לשיר את השיר הזה בחדווה ובהזדהות ומתעלמים מהשאלה המתעוררת – מי שמך להרגיש שאתה עם ולהתחיל ללכת? מנקודת מבט חרדית רצח דה האן מדגיש את כל השאלות שמעוררת התנועה הציונית: התנועה הציונית קמה ובמעשי אלימות ורציחה השליטה את עצמה במרחב בלי שהתבקשה לכך. מנקודת מבט ציונית לעומת זאת הצידוק הוא עצמי: הציונית היא העם ולכן החוק שלה חל על כולם. יש לכך השלכות הלכתיות. על פי ההלכה המורד במלכות חייב מיתה. כאשר הם הפך למלכות בקום המדינה ניסו גורמים באצ"ל לעקוף את המוסדות הרשמיים, ובעצם למרוד במלכות. התשובה היחידה לכך היא חיוב מיתה כמו שקרה באלטלנה (למרות שלא היה צורך לירות על האנשים במים). לדעתי הטבעת אלטלנה הייתה מוצדקת בלי כחל ושרק.

לכאורה הקמת המדינה סיימה את הפרק הזה בהיסטוריה הישראלית אולם בסיפור המחתרת היהודית נתגלה שלא לגמרי. מי שקורא את הספר "אחים יקרים" של חגי סגל מתרשם כי לפחות הפעולות הראשונות של המחתרת לא נעשו מתוך מודעות יתרה לחריגות שלהן. כפי שסגל מציג זאת חברי המחתרת פעלו כאזרחים טובים המשלימים מעצמם את מה שהמדינה התעצלה מלעשות או מסיבות מדיניות נמנעה מלעשות. רק בשלב מסוים הבינו האנשים במחתרת שמעשיהם חריגים מהמסגרת של אזרחות טוב. כשהפוצצה הפרשייה נזעק הרב טאו לטעון כנגד יהודה עציון כי אין יותר מקום לגישה מהפכנית המזהה את עצמה כעם. מקום המדינה הביטוי של האדם כעם עובר דרך מוסדות המדינה והוא איננו יכול להופיע באופן פרטי. במאמר מוסגר נעיר כי מכאן החשדנות של הרב טאו כנגד הציבור הציוני דתי שמובילה אותו בשנים האחרונות להעדיף גורמים חרדיים. הציבור הציוני דתי כשמו כן הוא ציוני ולכן בעל פוטנציאל מתמיד למהפכנות בלתי מבוקרת. ניתן לסמוך רק על אנשים שהבינו את הטיעון של הרב טאו והפנימו אותו או כאלו שהוכיחו שהם שברו את האינסטנקיטים המהפכניים שלהם לטובת ציות מלא.

וכאן אנו מגיעים לשאלה שבכותרת: האם רצח רבין היה מעשה ציוני? הרוצח לא עשה זאת ממניעים קנאיים דתיים מסורתיים. קנאות דתית מסורתית כבולה במסגרת הפסיביות ההיסטורית. הרצח לעומת זאת היה פעולה אקטיבית. רצח רבין יטענו אנשים הוא ממזר של הציונות. אולם אם ישנו ממזר האם זה לא מצביע על כך שכל הציונות יסודה בחטא? וכך מתחילה האופנה לבחון את הציונות מחדש בעינים שליליות וביקורתיות. מה שנתפס בעבר כצודק וכנובע ממלחמת אין ברירה נתפס פתאום כשלילי ופגום – הקמת המדינה, הפליטים ב1948, הכיבוש ב1967, כולם טעויות נגררות של אותה טעות יסוד לפיה האדם יכול לקום בבוקר להרגיש שהוא עם ולהתחיל ללכת. טעות זו היא שהביאה לבעיית הפליטים, היא זו שמובילה לעוול שבכיבוש והיא זו שהובילה לרצח רבין. אם הטעות הזו לא הייתה מתרחשת הכל היה נחסך. נכתמה הציונות בחטא ואין לה כפרה..

רצח רבין [ב] – האם ההיסטוריה היא אישית?

אחד הויכוחים הידועים בניתוח היסטורי הוא האם היסטוריה היא תוצאה של אישים או של מערכות לא אישיות. הבולט אולי מבין אלו שהחזיקו בעמדה שניה נמצא קרל מרקס שמתעלם כמעט לחלוטין מאישים לטובת השינוי האימננטי של המציאות. המפורסם ממי שהחזיקו בעמדה הראשונה היה תומאס קרלייל שטען כי הגיבורים הם אלו שעושים את ההיסטוריה. אלכסנדר מוקדון, יוליוס קיסר, לותר, פרידריך הגדול ונפוליון היו האנשים הגדולים שעשו את ההיסטוריה למה שהיא. היסטוריה אמיתית זו ההיסטוריה של האנשים הגדולים אשר כפו את רצונם על המאורעות ועיצבו את המציאות על פי חזונם.

נדמה כי ברצח רבין, הרוצח, וכן קבוצות משמעותיות בשמאל הישראלי אוחזים בעמדתו של קרלייל. רבין עשה את הסכם אוסלו ועיצב את ההיסטוריה ולכן כדי לפגוע בתהליך זה רצח הרוצח, יגאל עמיר, את רה"מ יצחק רבין. על פי גירסת השמאל הישראלי הרצח פגע בתהליך השלום ובדמוקרטיה. ועולה השאלה: האמנם? האם באמת תהליך השלום והדמוקרטיה הישראלית נפגעו בהתנקשות זו?

זו שאלה נושנה שאפשר לתת לה תשובות לכאן ולכאן. מה שבטוח שיגאל עמיר לא היה המתנקש הראשון בהיסטוריה ולכן ניתן לבחון את השאלה באופן אמפירי. מתנקשים בשליטים אנו מכירים משחר ההיסטוריה הפוליטית, מרצח גדליה בן אחיקם במקורותינו דרך רציחתו של פליפוס השני מלך מוקדון, יוליוס קיסר, אנרי הרביעי מלך צרפת, ולתר רתנאו שר החוץ היהודי של ממשלת ויאמר ועד התקופה המודרנית. למעשה לא פחות מ-4 נשיאים אמריקאים נרצחו בהתנקשות. באנגליה נרצח רה"מ ספנסר פריסבל ב1812 ועוד ועוד. מדינות מסוימות היו כל כך מועדות להתנקשויות שאין מקום לפרט אותן כמו איטליה הימי בינימית, רוסיה הצארית ויפן הקיסרית. מקיאבלי, שבעצמו השתתף בניסיון התנקשות בבני המדיצ'י שנכשל, כתב פרק מפורט מאד ומעניין מאד על התנקשויות בספרו "דיונים". למזלנו הוא ניחון כאשר ג'ובאני מדיצ'י התמנה לאפיפיור וכך נשארו לנו ספריו הקלאסיים. התנקשות בשליט היא אחד מהסיכונים המקצועיים ששליטים ובוחרים צריכים לקחת בחשבון בין במשטר דמוקרטי ובין במשטר לא דמוקרטי. קשה לומר שהדמוקרטיה האמריקאית נהרסה כתוצאה מרציחתם של לינקלן, קליבלנד, מקינללי וקנדי או שהמלוכה הצרפתית נהרסה כתוצאה מרציחתו של אנרי הרביעי. מנגד הרפובליקה הרומית קרסה כבר לפני יוליוס קיסר והריגתו בידי בורטוס רק הביאה לעלייתו של אקטוויניוס קיסר (אוגוסטוס).

עד כאן דנו בהשפעה על התנקשויות על משטרים ודמוקרטיות. ומה עם ההשפעה על תהליכים כגון תהליכי שלום? שוב כשאנו מתבוננים על ההיסטוריה קשה להגיע למחשבה שהתנקשויות השפיעו על תהליכים. ההתנקשות בפליפוס מלך מוקדון לא פגעה בהכנות לפלישה לאמפריה הפרסית. אם כבר להיפך, בנו אלכסנדר מימש אותן בצורה מכרעת. הסכם השלום שחתם מייקל קולינס עם האנגלים שהעניק חירות לאירים לא בוטל בעקבות מותו במלחמה עם מתנגדי ההסכם. עלייתו של דה ואלריה לשלטון ב1932 הביאה אמנם לפרישת אירלנד מהדמוניונים הבריטיים ולהפיכתה לרפובליקה אך המסגרת הכללית של הסכם השלום נשמרה (במלחמת העולם השניה שמרה אירלנד על ניטרליות מנוכרת אך הקפידה לא לעשות שום צעד שיתפרש כתמיכה בגרמנים). התהליך שהתרחש אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית כאשר הלבנים בדרום חזרו והשליטו את עליונותם במעשי רצח וחוקי ג'ק קראו התרחש בלי לינקולן אך סביר להניח שגם עם לינקולן הוא היה מתרחש. תהליכים לא קוראים סתם. מסביב האנשים שמובילים אותם יש סביבה שלמה של אנשים התומכים בהם ודוחפים אותם קדימה. המשטר השליט איננו תלוי רק בשליט עצמו ומורכב מקבוצה שלמה של אנשים המאמינה בקיומו והשומרת עליו גם בזמן ההתנקשות בו.

אינני בא לומר שאין לאנשים השפעה על ההיסטוריה.ההיסטוריה האנושית כמו כל היבט של הפעילות האנושית נעשית על ידי אנשים והיחודיות האנושית משפיעה על הדרך שבה הם עושים דברים. אין ספק שגאוניותו של נפוליון אפשרה לו להגיע לשערי מוסקבה. מנגד הוא סיים את חייו באי סנט הלנה. ומבחינה היסטורית קוד נפוליון והקונקרדנט שחתם עם הכנסיה הקתולית שרדו הרבה יותר. נוטים להזכיר את השפעתו של צ'רצ'יל כדוגמה לחשיבותו של האדם הגדול, אך למעשה גם אם לורד הליפקס היה מתמנה לראש ממשלה ואנגליה היתה חותמת הסכם שלום עם היטלר, סביר להניח שאנגליה וארה"ב היו נסחפות חזרה למלחמה בתוך שנה או שנתיים. תוקפנותו של היטלר לא הייתה מאפשרת שלום ממומשך בדיוק כמו ששאפתנותו של נפוליון הביאה להפרת כל הסכם שלום שנחתם עימו. זה לא אומר שאין מה ללמוד מצ'רצ'יל על גדלות הרוח והיכולת של מדינאי לעמוד כנגד רוח הזמן (נתניהו מול אובמה הוא דוגמה לתלמיד טוב של צ'רצ'יל) אולם זה אומר שההשפעה של צ'רצ'יל על ההיסטוריה לא הייתה מכרעת כפי שמציגים אותה.

אם נחזור להשפעה של רצח רה"מ רבין על הדמוקרטיה הישראלית או על הסכם השלום קשה לומר שההשפעה היתה גדולה. מבחינה מוסדית נדמה כי הדמוקרטיה הישראלית לא נפגעה כלל. עשר שנים אחרי ההתנקשות ברבין התרחשה ההתנתקות מעזה ואיש לא פצה פה או צייץ. תהליך השלום קרטע עוד לפני ההתנקשות עם פיגועי ההתאבדות באוטובוסים. עצרת התמיכה בהסכם השלום שבה רה"מ רבין נרצח אורגנה כנגד פיגועי הטרור שהציבו סימן שאלה על תהליך השלום ופגעו בתמיכה בו מצד הישראלים. מהצד השני המסגרת הכללית של הסכמי אוסלו נשמרה גם לאחר אירועי הדמים ומבצע חומת מגן. בעזה כיום משגשגת לה ישות טרור עצמאית העורכת איתנו סבב לחימה כל כמה שנים. מעבר לכך כפי שהעיר בלוגר שנון יכול להיות שרציחתו של רבין השפיעה על מחנה השלום כמו השפעת "המחלה ההולנדית" על הכלכלה (מה שמכונה גם קללת המשאבים). העובדה שמבחינה מוסרית רצח רבין שם אותם בצד של "הטובים" גרם לכך שהם הזניחו את ההתמודדות הרצינית עם הבעיות של תהליך השלום באופן שהוביל את הציבור להתייחס בחוסר רצינות למחנה השלום.

אם נסכם את הדיון הזה, מבחינה מוסדית קשה לומר שרצח רבין אכן השפיע על הדמוקרטיה או על תהליך השלום כפי שזה מוצג על ידי כותבים ודוברים שונים. ההשוואה ההיסטורית להתנקשויות קודמות בראשי מדינות מלמדת שזה לא כל כך פשוט ועדיף להיזהר מקביעות גורפות.

רצח רבין (מבוא)

רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל הוא מהאירועים האלה שכל אחד זוכר היכן הוא היה ברגע שהוא שמע על הרצח. אני שמעתי על הרצח באוטובוס מהבית לישיבה באותו מוצאי שבת. חבר שלי היה בעצרת עצמה ואז ברח כששמע את היריות. אחרים ראו פרק מהתוכנית מגייוור בערוץ 1 שהופסק עם החדשות על הרצח ומעולם לא הוחזר.

רצח רבין היה הטראומה של הדור שלי. מה שמלחמת יום הכיפורים הייתה לדור מעלי. ההבנה שדברים כבר לא יחזרו להיות מה שהיו. מאז אנחנו סוחבים את הרצח 24 שנים. עם השנים התאספו בי מחשבות שונות על רצח רבין, על ההשפעה שלו ועל הדרך בה הוא נתפס וחשבתי להעלות אותם בבלוג. על פי עצתה של קמיליה הנושאים השונים יוצגו בפוסטים שונים כדי לאפשר לקוראים לעכל אותם בנחת במקום לקבל אותם בבום.

בפוסט פתיחה זה אתם מוזמנים לכתוב היכן אתם הייתם ברגע הרצח לפני שנצלול פנימה לנושאים השונים.