כשהייתי בר מצווה החליט אחד מהשכנים החרדיים של ההורים שלי לעשות משהו בשביל השכלתי הכללית ובין שאר הספרים שקיבלתי לבר המצווה נתן לי ביוגרפיה חרדית של יעקב ישראל דה האן. דה האן, משורר יהודי הולנדי בעל נטיות הומוסקסואליות (עובדה שהושמטה מהביוגרפיה), עלה לארץ ישראל לאחר הצהרת בלפור. אולם האכזבה שלו מהציונות יחד עם התחזקותו הדתית הביאה אותו ליצור קשרים עם העדה החרדית האנטי ציונית ולנסות לייצג את עניינה מול האימפריה הבריטית. הסיכון לעליית שתי קולות לייצוג העניין היהודי בארץ ישראל יחד עם החשד כי הערבים מפתים את דה האן לקדם את עניינים באופן מיני הומוסקסואלי הביאו את ההגנה בירושלים להחליט על רציחתו וב1924 לממש את הרצח (כנראה על ידי אברהם תהומי). שמועות מסוימות קשרו את הרצח למפקד ההגנה בירושלים יצחק בן צבי ולא מן הנמנע שבחירתו לנשיא הייתה גמול מאוחר על ביצוע הרצח (כמו שמינויו של יהושע כהן לשומר הראש של דוד בן גוריון היה גמול על רציחתו של הרוזן ברנדוט, שליח האו"ם האנטישמי).
רציחתו של דה האן הייתה הרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל והיא מזכירה לנו כי הציונות היא סוג של מהפכה, קרי מהלך שהחוקיות שלו מושגת מתוך עצמו ומוצדקת בתוך עצמו. הציונים ראו את עצמם ככלל הלאומי היהודי ולא חששו להשתמש באלימות כוחנית כדי לסלק יריבים שעמדו בדרכם, פנימיים או חיצוניים. התפיסה הייתה שההזדהות העצמית של הפרט עם הכלל מצדיקה את סילוקם של יריבים מהדרך. השורה מהשיר "פתאום קם אדם ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת" מבטאת זאת יותר מכל. אנו נוטים לשיר את השיר הזה בחדווה ובהזדהות ומתעלמים מהשאלה המתעוררת – מי שמך להרגיש שאתה עם ולהתחיל ללכת? מנקודת מבט חרדית רצח דה האן מדגיש את כל השאלות שמעוררת התנועה הציונית: התנועה הציונית קמה ובמעשי אלימות ורציחה השליטה את עצמה במרחב בלי שהתבקשה לכך. מנקודת מבט ציונית לעומת זאת הצידוק הוא עצמי: הציונית היא העם ולכן החוק שלה חל על כולם. יש לכך השלכות הלכתיות. על פי ההלכה המורד במלכות חייב מיתה. כאשר הם הפך למלכות בקום המדינה ניסו גורמים באצ"ל לעקוף את המוסדות הרשמיים, ובעצם למרוד במלכות. התשובה היחידה לכך היא חיוב מיתה כמו שקרה באלטלנה (למרות שלא היה צורך לירות על האנשים במים). לדעתי הטבעת אלטלנה הייתה מוצדקת בלי כחל ושרק.
לכאורה הקמת המדינה סיימה את הפרק הזה בהיסטוריה הישראלית אולם בסיפור המחתרת היהודית נתגלה שלא לגמרי. מי שקורא את הספר "אחים יקרים" של חגי סגל מתרשם כי לפחות הפעולות הראשונות של המחתרת לא נעשו מתוך מודעות יתרה לחריגות שלהן. כפי שסגל מציג זאת חברי המחתרת פעלו כאזרחים טובים המשלימים מעצמם את מה שהמדינה התעצלה מלעשות או מסיבות מדיניות נמנעה מלעשות. רק בשלב מסוים הבינו האנשים במחתרת שמעשיהם חריגים מהמסגרת של אזרחות טוב. כשהפוצצה הפרשייה נזעק הרב טאו לטעון כנגד יהודה עציון כי אין יותר מקום לגישה מהפכנית המזהה את עצמה כעם. מקום המדינה הביטוי של האדם כעם עובר דרך מוסדות המדינה והוא איננו יכול להופיע באופן פרטי. במאמר מוסגר נעיר כי מכאן החשדנות של הרב טאו כנגד הציבור הציוני דתי שמובילה אותו בשנים האחרונות להעדיף גורמים חרדיים. הציבור הציוני דתי כשמו כן הוא ציוני ולכן בעל פוטנציאל מתמיד למהפכנות בלתי מבוקרת. ניתן לסמוך רק על אנשים שהבינו את הטיעון של הרב טאו והפנימו אותו או כאלו שהוכיחו שהם שברו את האינסטנקיטים המהפכניים שלהם לטובת ציות מלא.
וכאן אנו מגיעים לשאלה שבכותרת: האם רצח רבין היה מעשה ציוני? הרוצח לא עשה זאת ממניעים קנאיים דתיים מסורתיים. קנאות דתית מסורתית כבולה במסגרת הפסיביות ההיסטורית. הרצח לעומת זאת היה פעולה אקטיבית. רצח רבין יטענו אנשים הוא ממזר של הציונות. אולם אם ישנו ממזר האם זה לא מצביע על כך שכל הציונות יסודה בחטא? וכך מתחילה האופנה לבחון את הציונות מחדש בעינים שליליות וביקורתיות. מה שנתפס בעבר כצודק וכנובע ממלחמת אין ברירה נתפס פתאום כשלילי ופגום – הקמת המדינה, הפליטים ב1948, הכיבוש ב1967, כולם טעויות נגררות של אותה טעות יסוד לפיה האדם יכול לקום בבוקר להרגיש שהוא עם ולהתחיל ללכת. טעות זו היא שהביאה לבעיית הפליטים, היא זו שמובילה לעוול שבכיבוש והיא זו שהובילה לרצח רבין. אם הטעות הזו לא הייתה מתרחשת הכל היה נחסך. נכתמה הציונות בחטא ואין לה כפרה..