"ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך יהוה אלהיך שמה" (דברים ל ג)
רש"י על אתר מעורר קושיה:
"היה לו לכתוב והשיב את שבותך?"
ועונה שתי תשובות:
"רבותינו למדו מכאן כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם ועוד י"ל שגדול יום קבוץ גליות ובקושי כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו כענין שנאמר ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל ואף בגליות שאר האומות מצינו כן ושבתי את שבות בני עמון"
השינוי הדקדוקי מוהשיב (בנין הפעיל) ושב (בנין קל) מעורר את רש"י להביא שתי תשובות מדברי רבותינו. הראשון מציין את ההבדל בין האובייקט של הפעולה. הקב"ה איננו רק הסובייקט של שיבת ציון אלא כביכול גם האובייקט של שיבת ציון. עם ישראל מסמן את הנוכחות האלוהית בעולם. כאשר ישראל שבים לארצם גם ריבונו של עולם שב לארצו, אך במעבר חל שינוי. יהודים בגולה אינם כישראל במדינת ישראל בארץ ישראל (ורק בארץ ישראל יכולה לקום מדינה יהודית ואכמ"ל). גם ריבונו של עולם בגולה איננו ריבונו של עולם בארץ ישראל. שיבת ה' ציון משנה גם את ה' ולא רק את עמו.
התשובה השניה של רש"י לא משנה את מושא הפעולה שנשאר עם ישראל אלא את דרך הפעולה "שגדול יום קבוץ גליות ובקושי כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו כענין שנאמר ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל". כשאני מסתכל סביב על הטירוף שאחז בעולם וממשיך לאחוז בעולם מזה יותר ממאה שנה מאז פרוץ מלחמת העולם הראשונה אני מרגיש את הקושי של ריבונו של עולם לאחוז איש איש ממקומו ולהשיבו לארץ ישראל.
נדמה לי שהדוגמא הטובה ביותר זו עיראק (בבל). הגמרא בכתובות דף קי: "אמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר: בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם נְאֻם ה' (ירמיהו פרק כז פסוק 22)". כשעם ישראל גלה מארץ ישראל לבבל הוא נדרש להשאר שם עד יום פקוד ה' אותם. כתוצאה מכך טען רב יהודה שקיים עשה מדברי סופרים להשאר בבל (בגמרא מובאת פרשנות נוספת של רבי זירא הטוענת כי מדובר בכלי השרת של בית המקדש). חלפו השנים – לא מעט שנים – ורוחות חדשות החלו לנשב בעולם ממלכות קמו ונפלו, מרכז הכובד נדד מבבל לארצות אחרות אך הישוב היהודי בבבל נשאר. ואז באה המאה העשרים. אנשים מוזרים החלו להסתובב. בלי כיפה וחסרי אמונה המאמינים בשיבה לארץ ישראל. פתאום הוקמה מדינה, הושלך רימון באיזה בית קפה וקהילה שלמה קמה ועלתה לארץ ישראל. עד שרב יהודה התעורר שם למעלה וצעק "עובר בעשה" אף אחד כבר לא נשאר.
אני זוכר שקראתי את יהודה שנהב בספר "היהודים הערבים" והרגשתי את תחושת הפספוס. גם בלי כל המעטפת התיאולוגית של רש"י. חל מהפך שלם במציאות והעיסוק המרכזי שלו זה בהאשמת "הממסד" הציוני שגרם למשפחה שלו לאבד את רכושה בעיראק. יהודה שנהב מודע למעבר. הוא אפילו טבע מונח לתאר את היהודים בארצות ערביות: "יהודי ערבי" (מונח בעייתי מאד אבל אין זה הנושא) אבל הוא לא טורח להרהר על השינוי שהם עברו. במין מהותנות עיקשת הוא מניח שמשהו נשאר כשלמעשה הכל השתנה.
לתחושתי העולם משתגע מסביבנו. השגעון רוחש במזרח התיכון, באירופה ובארה"ב. מה שנתפס כהגיוני ורציונאלי לפני 20 שנה בספרו של פוקיאמה "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון" מתברר כחסר כל היגיון. כתוצאה מכך אי אפשר להבין את המתרחש מבלי לשקול את האופציה של רש"י כאופציה קיימת. אינני קובע מסמרות ואינני טוען שאין פרשנויות אחרות. אני קורא אותן ומתעניין בהן. ועדין אני חושב שכדי להיות רציונאליסט אינני יכול לשלול את האופציה של רש"י.
בבלוג הזה אני מקווה להעלות רעיונות ומחשבות שהצטברו לי במשך השנים. חלקם פרסמתי במקומות אחרים ועדין אני רוצה לחזור ולהציג אותם. אני מקווה שתמצאו אותם מעניינים מספיק כדי להגיב עליהם, להתווכח ולחשוב עליהם.
י.ד. 