כישור הזמן/רוברט ג'ורדן

בכריכה של ספרים 5-6 של מחזור כישור הזמן היה רשום שרוברט ג'ורדן מתכוון להמשיך לכתוב עד הקבר. חבר שלי בישיבה הביע חשש שהוא מתכוון לכך ברצינות. בספר ה11 הוא מת. ברנדון סנדרסון לקח על עצמו להשלים את הסדרה. הוא השלים את הסדרה בשלושה ספרים נוספים. אין ספק שסנדרסון השתדל מאד ועם זאת ניכר שהספרים ובמיוחד הספר האחרון אינם ברמת הכתיבה של ג'ורדן. הן מבחינת הדרמטיזיציה והן מבחינת המורכבות של הסיפור. לא כל החוטים הושלמו בצורה שג'ורדן חשב עליהם. טוב שהוא השלים. חבל שג'ורדן עצמו לא השלים.

בזמנו ג'ורדן נחשב חידוש גדול. ואז צץ אחריו ג'ורג' מרטין. מרטין נחשב סופר יותר ריאליסטי אך מאז יציאת הספר האחרון ב2012 מרטין שותק ולא מוציא ספרים חדשים. סדרת הטלוויזיה המצליחה 'משחקי הכס' התבססה על סדרת הספרים שלו אך קשה לומר שההתעללות הפרוגרסיבית שהיא עברה בסוף תרמה הרבה לסדרת הספרים שלו. אין ספק שבהיבטים מסוימים מרטין עולה על ג'ורדן ולו בשל הנכונות שלו להרוג דמויות לעומת הקמצנות השיטתית של ג'ורדן; מצד שני ניכר שמרטין איבד משהו בדרך ולא בכדי הוא לא מצליח להוציא ספרים חדשים. אם ג'ורדן הצליח לסיים את המשימה גם לאחר שהוא מת, מרטין לא מצליח לסיים אותה גם כשהוא חי.

אני לא חושב שהייתי הולך על הסיום של ג'ורדן. היה לי סיום אחר לגמרי למחזור כישור הזמן; כמו שחשבתי על סיום אחר לגמרי לסדרת הארי פוטר. ועם זאת הסיום של ג'ורדן הוא קוהרנטי ומסודר. גם מחזור כישור הזמן וגם הארי פוטר מסתיימים היטב (להארי פוטר כמובן היה את היתרון שהמחברת עדין חיה בזמן הכתיבה). והשאלה מדוע כישור הזמן של ג'ורדן התכנס לסיום בעוד ש'שיר של אש ושל קרח' התבדר בלי סיום צפוי לעין היא שאלה נכבדה.

לטעמי התשובה נעוצה בהבדל בין תיאוריות הקסם של ג'ורדן ומרטין. או אם נדייק בחיסרון של תיאוריית קסם ברורה אצל מרטין. אחד האתגרים הברורים ביותר של סופר פנטזיה הוא לבנות תיאוריית קסם ברורה ומוצקה. קיומה של תיאוריית קסם ברורה הוא אחד התנאים הראשוניים להצלחתה של סדרת פנטזיה. יש לכך כמה סיבות. קודם כל היא עוזרת לסופר לשמור על קהורנטיות של המציאות אותה הוא מתאר (מה שטולקין מתאר במסה שלו "עץ ועלה" כמתאם הפנימי של המציאות). מעבר לכך תיאורית קסם מוצקה עוזרת בבניית העלילה. לרוב השבר הקוסמי שאיתו מתמודדים הגיבורים קשור לשבר ביסודות המציאות המתוארת שמתבטא לפיכך גם בשבר בקסם עצמו. תיאוריית קסם ברורה עוזרת לאפיין את השבר עצמו ולפיכך נותנת מפתח לדרך שבה הגיבורים יפתרו את הבעיה הקוסמית. זה נכון ללא מעט סדרות פנטזיה מצליחות החל משר הטבעות, נרניה בדרכה, הקוסם מארץ ים, בלגיריאד, מחזור שער המוות, הרואים למרחוק וכמובן מחזור כישור הזמן של ג'ורדן. היות ובעולם פנטזיה הקסם קשור למהותו של העולם המתואר הרי ששבר בעולם חייב להתבטא כשבר גם במציאות הקסומה. תיקונו של השבר עובר דרך הבנה של השבר של המציאות הקסומה ותיקונו. לשם כך צריך תיאוריית קסם ברורה. החיסרון של תיאוריית קסם ברורה אצל מרטין שמביא למגוון סוגי קסם שונים ולא קשורים מקשה על הבנת השבר שיש במציאות. יש שבר בעולם של מרטין (המתים המהלכים והחומה) אבל בלי תיאוריה ברורה של קסם קשה לאפיין את השבר הקיים.

מעבר לכך קיומו של שבר מחייב תמונת עולם תיאולוגית או אתית ברורה שתנחה את התיקון על ידי הגיבורים אשר נשמתם קשורה לתמונת האתיקה הנכונה ולפיכך יכולים להנחות את התיקון הנכון. דמבלדור צדק לגמרי כשטען שנשמתו של הארי פוטר היא האויב הגדול ביותר של וולדומורט. בלי דמויות כאלו השבר רק ילך ויעמיק. יש דמויות כאלו אצל מרטין אולם נראה שבשלב מסוים מרטין איבד את הצפון האתי ולכן גם את היכולת לגרום לסדרה להתכנס. ג'ורדן לעומתו לא איבד מעולם את המצפן האתי הפנימי של העולם שלו. לכן ג'ורדן יכל להעלות שאלות מעניינות כמו עד כמה הגיבורים שלו יכולים לעמוד בניסיון, מה ההבדל בין הטובים והרעים ולבסוף האם הגיבור הראשי שלו, הדרקון שנולד מחדש, רנד אלת'ור, יצליח לשמור על שפיותו למרות כל ההתעללות המרוכזת שהוא עובר מצד הרעים.

וכמובן, הניסיון לבחון תהליכים סוציולוגיים. ג'ורדן הוא הראשון שמנסה לבחון מה קורה בעולם שבו אדון האופל מתחיל להשתחרר מכבליו והדרקון נולד מחדש ברמת הקבוצות. אם נשווה זאת לבלגריאד נבחין מיד בהבדל. בבלגריאד עד כמה שהיא סדרת פנטזיה מהנה עם תיאוריית קסם ברורה ואפקטיבית עדיין העלילה מתנהלת ברמת של הגיבורים. ההמונים הם בעיקר ניצבים בסיפור. אצל ג'ורדן התגובה של ההמונים היא חלק מרכזי בסיפור, כולל הופעה של תנועות משיחיות, התפרקות חברתית, תוהו ובוהו, אימפריה מתפשטת ועוד. כל הגורמים הללו יוצרים רמת מורכבות קשה הרבה יותר מסדרות הפנטזיה שקדמו לו. לכאורה אצל מרטין יש תיאור דומה אבל ההתבדרות של הסיפור של מרטין מקשה על גיבוש מחדש של המציאות. וכך הסופר עצמו מאבד שליטה וסופו שמוסר את הסיפור שלו לחבורה של פרוגרסיבים חסרי השראה.

לאחרונה החליטה הוצאת הספרים אופוס להוציא את ספרי כישור הזמן מחדש עם עריכה מחודשת. זה מעיד על כוח המשיכה של הסדרה הזו שהיא ללא ספק אחת מסדרות הספרים הארוכות בתבל. למרות כל ההשמצות והקיטורים יש כוח בסדרה של רוברט ג'ורדן. וללא ספק גם הנאה. יהי זכרו ברוך.

האריה, המכשפה וארון הבגדים – הבגידה של אדמונד

הספר "האריה והמכשפה וארון הבגדים" של הסופר סי.אס.לואיס הוא הראשון בסדרת הפנטזיה נרניה. לאחרונה קראתי אותו שוב. כחלק מפתיחה של סדרת פנטזיה תפקידו של הספר הוא להציג את העולם המדומין אבל את זאת הוא עושה תוך שזירה של הכניסה לעולם של נרניה בבגידה של אדמונד והמאבק בין המכשפה לאריה. מבחינת ההתרחשות הגיאוגרפית הכל מתנהל בתוך ארון הבגדים ההופך לפיכך לתחנת מעבר בין העולמות.

בגידתו של אדמונד היא עניין חריג בספרי הפנטזיה. פה ושם מופיעים בוגדים בספרי הפנטזיה. לרוב הם לא חלק מהגיבורים. אדמונד, לעומת זאת, נשאר גיבור. פגום אבל גיבור. והדבר מזמין מחשבה.

אין ספק שהבגידה שקועה בתבנית הנוצרית של הספר אבל אדמונד לא בוגד באסלן אלא בלוסי ואת זה הוא עושה עוד מחוץ לנרניה כאשר שניהם חוזרים מנרניה ולוסי תולה בו את תקוותה לאושש את סיפור נרניה מול האחים הגדולים – פיטר וסוזן. אדמונד איננו טיפוס אמין כפי שמגלה השיחה עם הפרופסור. ועדין הבגידה שלו מהווה את אחד היסודות של הספר. כתוצאה ממנה המכשפה טוענת לזכות על אדמונד:

""יש ביניכם בוגד" אמרה המכשפה. כולם ידעו כמובן שהיא מתכוונת לאדמונד. "ובכן" אמר אסלן "הבגידה שלו לא היתה מכוונת נגדך". האם שכחת את הכישוף הגדול?" שאלה המכשפה "אתה הרי מכיר את הכישוף שהטיל הקיסר על נרניה בראשית הזמנים. אתה יודע שכל בוגד שייך לי כשלל המגיע לי על פי החוק, ושכל בגידה נותנת לי רשות להרוג""

אמנם נכון שאדמונד הלך וסיפר למכשפה על הפאון ולאחר מכן על אסלן אבל ברור שהוא לא בגד במישהו כפי שציין אסלן. איתרע מזלו של אדמונד והוא נתקל לבדו במכשפה הלבנה וכתוצאה מכך היה בצד שלה הבגידה האמיתית הייתה באחותו לוסי והיא התרחשה בכלל מחוץ לגבולות נרניה כפי שהספר מבהיר היטב:

"ברגע שפיטר שאל אותו את השאלה הזו, החליט בן-רגע לעשות את הדבר השפל והגועלי ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הוא החליט לבגוד בלוסי. אדמונד שלח בלוסי מבט מתנשא, כאילו הוא מבוגר ממנה בהרבה (ובעצם היה מבוגר ממנה רק בשנה אחת) ואז גיחך גיחוך קל ואמר, " כן , לוסי ואני שיחקנו – העמדנו פנים שכל הסיפור שלה על הארץ הנמצאת בארון הוא אמיתי. סתם בשביל המשחק, כמובן. אבל באמת אין שם שום דבר.""

אדמונד בוגד בלוסי. הוא גם בוגד בנרניה (שבה הוא ביקר למרות שהוא מכחיש, אליבא דלואיס) אבל את זה נניח רגע בצד. בגידתו בלוסי היא זו שמקנה עליו זכות בעיני המכשפה. המכשפה ואסלן יודעים שהוא בוגד ולכן למכשפה יש זכות עליו. יש כאן איזה שהוא ערבוב בין העולמות. אדמונד נחשב בוגד לא רק בעולם שלנו אלא גם בנרניה למרות שבפועל הבגידה לא התרחשה בנרניה. אינני אכנס כאן לפתרון שהספר מציע לבעיה (שברור משחזר את הסיפור של ישו אצל הנוצרים) אלא אתייחס לעניין עצמו. בשביל לואיס הבגידתו של אדמונד היא עיקר הספר והיא שמקנה לו את טעמו.

ציינו קודם שאדמונד, בוגד גם בנרניה ולא רק באחותו לוסי. אדמונד, לפי זה, הוא האדם המודרני הבוגד באפשרות של פנטזיה למרות שהוא יודע שהיא אמיתית. והבגידה בפנטזיה קשורה בבגידה באחותך שאיננה רק אחותך הביולוגית (כמו שלוסי היא בסיפור) אלא בגידה באחווה האנושית של בני אדם וחווה כפי שהספר מדגיש שוב ושוב.

במאמר מוסגר, בשביל לואיס, הנצרות היא פנטזיה ומכאן שהחילוניות המודרנית היא בגידה בנצרות שהיא מאמינה בה בסתר ליבה. אינני יודע אם האדם המודרני מאמין בנצרות בסתר כפי שטוען לואיס אבל דומני שמההבנה שהאדם המודרני בוגד ,בפנטזיה נמצא חלק מכוחו של הספר. הכוח של סדרת נרניה (שחוזר באופנים כאלו ואחרים בכל הספרים), הוא בהבנה הזו ששכחת הפנטזיה או הדחקתה היא בגידה, שאיננה שונה מהבגידה באחיך ובאחיותך. הבגידה בפנטזיה משקפת את אובדן המושגים של נאמנות וברית באינדיבדואליזם המודרני. מכאן הדרך לתופעות החברתיות העכשוויות היא קצרה. האדם המודרני מקדש את הבוגדנות, וכתוצאה מכך הוא לא מסוגל לנאמנות משפחתית, לאומית או אוניברסאלית.

מיכאל אנדה בספר "הסיפור שאינו נגמר" טוען שאנשים מחיים את הפנטזיה על ידי כתיבתה החוזרת אולם הפנטזיה נשארת ברובד הספרותי. אצל לואיס נדמה שהפנטזיה איננה רק עניין ספרותי אלא רובד הקיים כאן ועשיו. לולי זאת, המכשפה והאריה לא היו מזהים את בגידתו של אדמונד. אנו רק חושבים שאנו יכולים לנתק בין העולמות. למעשה הם מחוברים וממשיכים להיות מחוברים כל העת. הפנטאזיה מחיה אותנו וכך מזכירה לנו שוב ושוב את אותם מושגים שהמודרניות מנסה למחוק.