דברי תורה, חזיונות, ביקורות ספרים ומאמרים
לפני כשנה וחצי טענתי בפוסט שהחמאס רוצים לקבל מעמד של רשות פלסטינית נוספת. מאמר של אבשלום בן צבי מראה שצדקתי בטענה הזו ושראש הממשלה אכן שקל חלוקה של כספי המיסים הפלסטינים בין הגדה לעזה. רק פעולה זריזה של אבו מאזן מנעה מהתרחיש הזה להתרחש והשאירה את עזה עם המימון הקטארי.
אני ממליץ מאד לקרוא את המאמר של בן צבי. הוא מאד מאיר עיניים.
לסיפור קמצא ובר קמצא ישנו המשך. לאחר שפורצת המריבה בין שני היריבים הולך הנעלב ועושה תרגיל. מידי יום היה יוצא חייל רומאי מהמוצב הרומי בירושלים, הולך לשוק הבהמות, קונה בהמה ומביא אותה לביהמ"ק להקרבת קרבן. ביהמ"ק מקריב את הקרבן וכך מבטא את נאמנותו לקיסר. אותו יום מכר הנעלב לחייל הרומאי כבשה שלמראית עין שלמה אך מבחינה הלכתית היא פסולה – היה בה מום נסתר. כשהגיע החייל הרומי לבית המקדש פרץ ויכוח בין חכמים מה לעשות. היו שהציעו להקריב את הכבשה למרות שאיננה כשרה כדי להימנע ממרד ברומים. היו שהציעו לא להקריב אבל לביים תאונה שבה ימות החייל ולא ידווח שהבהמה לא הוקרבה; לאחר מכן ישלחו סל מלא דינרים בתור פיצוי על התאונה. היה שם טהרן אחד בשם זכריה בן אבקולוס שדחה כל הצעה בתואנות שונות . בסוף הבהמה לא הוקרבה והחייל דיווח לשלטונות על מרד שהביא לבסוף לחורבן בית המקדש. וכך סיכמה זאת הגמרא ענוונותו של זכריה בן אבקולוס החריבה את בית מקדשנו.
לפעמים בחיים צריך הכרעה. נחמד להיות טהרן וענוותן. למה להכריע בין ביבי לגנץ? הכי טוב אחדות! ומה נעשה אם אין אחדות? אז לא נכריע. זו השיטה של החברים החביבים הנדל והאוזר. הם לא מסוגלים להכריע בין ביבי לגנץ. בינתיים מדינת ישראל עולה באש. יו"ר הכנסת מתנגש עם בג"ץ והדברים מדרדרים מדחי אל דחי. כבר מתחילים הוויכוחים למי צריך לשמוע ואת מי צריך לעצור בעוון מרד… ישנו פתרון מאד פשוט למצב. להקים ממשלה – או של ביבי או של גנץ – ואיתו לבחור יושב ראש לכנסת – מאיר כהן או יולי אדלשטיין – ובא לציון גואל. אבל טהרנותם (ענוונותם) של הנדל והאוזר לא מאפשרת להכריע מי יהיה ראש הממשלה.
לידיעתם של שני הטהרנים הללו העולם לא יחרב בין אם יבחרו את ביבי ובין אם יבחרו את גנץ. מדינת ישראל לא תפסיק להיות ציונית אם הרשימה המשותפת תהיה בקואליציה כמו שנוכחות החרדים בקואליציה לא הפכה את מדינת ישראל למדינת הלכה. לא יקרה גם כלום אם הכנסת תכריע שלביבי יש חסינות ממשפט והוא לא יעמוד לדין; בארה"ב היו כבר 256 נשיאים ואף אחד מהם לא עמד מעולם למשפט. אולם כשאין הכרעה המצב מדרדר במהירות לטירוף הנוכחי. ענוונותם של הנדל והאוזר תחריב עלינו את המדינה.
בימים האחרונים מכריזים אנשי השמאל כי הליכוד עושה כאן מהפכה ומונע מהם להשתלט על הרשות המחוקקת דרך מינוי יו"ר הכנסת והוועדה המסדרת. אינני נכנס כאן לסבך העניין המשפטי. גם אם המהלך של יו"ר הכנסת הוא חוקי זה מריח לא טוב; עדיף לתת לכנסת הנבחרת לומר את דברה לטוב ולמוטב. ועם זאת, חברי כחול לבן פוסלים במומם כאשר הם זועקים על מהפכה נגד הדמוקרטיה בעוד הם עצמם מתכננים להעביר חוק פרסונלי שימנע מבנימין נתניהו להקים ממשלה עוד לפני שהורשע בבית משפט; על החוק הזה אף אחד לא יזעק חמס למרות שגם כן מדובר בהפיכה אנטי דמוקרטית.
פרק מעולה. ממש נהניתי.
מחכה לפרקים הבאים.
ביום חמישי כאשר שמענו את הבשורה שהיועץ המשפטי מגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה נתניהו היינו עצובים. עצובים בשביל מדינת ישראל שעוד ראש ממשלה עומד בפני הליך פלילי שעלול להסתיים בעונש מאסר. עצובים בשבילו שלשם הוא הגיע ועוד. אני מודה שבעניין תיק 4000 אינני בטוח כלל ועיקר שהיועץ המשפטי טועה. כפי שכתב יהודה יפרח הוא עבד כאן ממש לפי הספר. העובדה שנתניהו טרח להתערב בהתנהלות של מערכות שאינן כפופות לו – ולא רק לטובת סיקור אוהד לו ולמשפחתו (שעל כך היה אפשר להסתפק במרמה והפרת אמונים) – אלא גם ניסיון להכפשת אנשים אחרים, כמו אשתו של בנט, היא פסולה ומעלה חשש כבד לעניין פלילי. תיק 2000, לעומת זאת, הוא בעייתי מאד וראוי היה להסירו וגם תיק 1000 משתמע לכאן ולכאן; הגמרא בקידושין אומרת שאישה הנותנת מתנה לאדם חשוב יכולה להתקדש בהנאה שהיא נהנית מלתת לו את המתנה (דף ז עמוד א) ולמילצ'ן הייתה את ההנאה לתת מתנה לאדם חשוב כמו ראש הממשלה.
די ברור שזהו הסוף ורק נקווה שנתניהו לא יגמור בכלא. אינני יודע מי יבוא במקומו והדמוקרטיה בנויה על ההנחה שאין אדם שאין לו תחליף ועדין ראוי לדבר כאן בשבחו של נתניהו. בשבת נזכרתי בפסוק ממגילת איכה (פרק ד פסוק כ) המבכה את מותו של יאשיהו המלך: "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם, אשר אמרנו: בצילו נחיה בגוים". אינני יודע אם חלקו הראשון של הפסוק נכון לנתניהו אבל החלק השני מתאר מאד חזק את התחושה שהיתה לנו בעשר שנים האחרונות עם ראש הממשלה נתניהו: בצילו נחיה בגוים. לכאורה מנקודת מבט דתית יש כאן כפירה. האדם צריך לחיות בצל האל. אולם הפסוק מלמד אותנו אחרת. עם ישראל חוסה בצילו של מנהיג ישראל מול הגוים. המציאות מול הגוים היא מציאות קשה אשר בגלות היא חסרת הגנה. בארץ ישראל, במדינה יהודית ריבונית, הקושי הזה מוקהה. יש מנהיג לעם ישראל העומד איתן מול הגוים. כל מי שראה את נתניהו עומד מול הגוים הרגיש זאת בחוש. היתה בו מידת עיקשות מעורבת בקרטוב של מעורבות במציאות האמפירית הסובבת אותנו שאפשרה לו לעמוד איתן מול הגוים בלי מורא ובלי פחד. הוא לא שת את ליבו לתיאוריות כלליות כוזבות; אם הייתה לו תיאוריה, זו רק הייתה התיאוריה הקלאסית של מאזן הכוחות הנצחי. הוא על עומדו עמד לטובת עם ישראל כל הזמן. גם כשהיתה לי ביקורת עליו, תמיד יש לי מידה של הכרת הטוב על הטובות שהשיג לעם ישראל. בצילו חיינו בגוים.
זה נגמר וחבל שזה נגמר כפי שזה נגמר. עכשיו יצטרכו לבוא אנשים אחרים ונקווה שהם אולי למדו משהו מראש הממשלה נתניהו.
הסתכלו בטבלה הבאה של מספרי המנדטים בליכוד החל מ1992:
ב1992 קיבל הליכוד 32 מנדטים. זו היתה השנה של המהפך והעליה הרוסית שפחדה מהאמריקאים נתנה את קולה לעבודה. אם מסתכלים בנתוני המנדטים מאז מזדקרת עובדה פשוטה על נתניהו. הוא מעולם לא הצליח להביא מספרים כאלו. שרון בפעם היחידה שרץ ב2003 כראש מפלגת הליכוד הביא 38 מנדטים. אצל נתניהו זה עולה ויורד. ב1996 הוא הביא 22 מנדטים ב1999 הוא הביא 19 מנדטים. ב2006 מול אולמרט החלש הוא הביא רק 12 מנדטים. ב2009 מול מירוץ צמוד נגד לבני הוא הביא 27 מנדטים, מנדט אחד פחות ממנה. בעזרת שימוש מיומן במיקום של הליכוד כמפלגת ציר הוא הקים קואליציה. היית חושב שבזאת נגמרו הצרות של נתניהו אולם ב2013 הוא נפל חזרה ל20 מנדטים ונאלץ לקבל את לפיד כשותף שווה וראש ממשלה מקביל בפועל. ב2015 הוא סחט את כל המנדט שלו ותוך ניצול טעויות של בנט (במיוחד בפרשת אוחנה) השיג את שיא המנדטים שלו 30 מנדטים.
חזרתו של בנט ושקד לזירה עם הימין החדש מעלה את השאלה האם נתניהו לא הולך לחזור לסיוט של 2013. כפי שראינו הוא לא באמת מצליח להביא הרבה מנדטים ולרוב הוא נתון לחסדי שותפיו הקאלוציוניים. בליכוד שלטונו מוחלט אך בחוץ שלטונו מעורער הרבה יותר.
אז נחזור לשאלה שבכותרת האם הוא נכס לליכוד או נטל על הליכוד?
