נטילת ידים

בשולחן ערוך חלק אורח חיים סימן ד מפורטות הלכות נטילת ידים. המפרשים מחלקים שם בין שתי מטרות של נטילת ידים:

א. לצורך נקיות במקרים הבאים:

נגיעה בנעלים.

נגיעה במלמולי זיעה.

הטלת מימיו בשדה.

ב. להסיר רוח רעה במקרים הבאים:

שינה

מקלחת

הוצאת צואה

גזירת צפורנים

תספורת

יציאה מבית הכסא ובית המרחץ

תשמיש המיטה

כניסה לבית קברות

הקזת דם

נגיעה במת

נגיעה בכינה (אך לא בפרעוש).

השולחן ערוך מוסיף את האזהרה הבאה למי שאיננו מקפיד על נטילת ידים:

"ומי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל, אם תלמיד חכם הוא – תלמודו משתכח, ואם אינו תלמיד חכם – יוצא מדעתו."

ומסביר המשנה ברורה: " יוצא מדעתו – עיין באליה רבה, דרוצה לומר דנתלבש בו רוח שטות, ועל ידי זה יוכל לבוא אחר כך לעבירה, וכמאמרם דאין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות"

בעינים מודרניות כל הסימן נראה מוזר מאד. הרוח הרעה המתלבשת על הידים ואשר איננה סרה אלא בנטילת ידים לא מובנית מנקודת מבט מודרנית. גם אזהרתו של השולחן ערוך תמוהה למדי – מדוע מתלבשת באדם רוח שטות ומביאה אותו לידי עבירה? רשימת המקרים שמביאה לרוח רעה תמוהה ביותר. לא ברור מדוע נגיעה בכינה מביאה לרוח רעה אך בפרעוש לא (ורק נדרש ניקוי הידים) והקזת דם? תספורת? גזירת צפורניים? גם הזהירות מנטילת המים במקום שלא יזיקו לא ברורה.

אין לי תשובה לכל השאלות ועדין הייתי רוצה להציע מתווה לתשובה לשאלות הללו ודווקא דרך המקרה של פליית כינים. פליית כינים איננה דבר חדש. למעשה כבר שימפנזות עסוקות באופן נרחב בפליית כינים. מבחינה גנטית איננו שונים כל כך משימפנזות ולכן ניתן לראות בפליית כינים חלק ממורשתנו השימפנזית. אינני יודע באשר להורים אחרים אך כפי שתעיד עלי אשתי הידיעה שיש כינים על הראשים של הילדים שלי מכניסה אותי לאובססיה. אני מתחיל להתעסק בראש שלהן באופן מכני; במילים אחרות אני חוזר להיות קוף. אינני בוחר לפלות כינים. אני כפוי לפלות כינים. פליית כינים היא חלק מהמכניזם של הגוף שלי וכאשר יש כינים הגוף שלי מתחיל לפעול באופן עצמאי.

לאור זאת, ניתן לראות את המכנה המשותף לכל המקרים שבהן יש לאדם רוח רעה. כולם קשור להתעסקות של האדם עם צידו המכני של הגוף. התעסקות זו נדרשת לאור העובדה שהאדם משותף מגוף ונשמה אבל עצם ההתעסקות של האדם עם הצדדים המכניים, הלא בחיריים, של האדם נוסכת על האדם רוח רעה. צפורניים גדלות לבד. וגם השיער. בשינה הרוח מושבתת; הגורם היחיד הפעיל הוא הגוף. גם הצואה מופרשת באופן אוטומטי. בתשמיש המיטה, רגע הוצאת הזרע קורה באופן מכני (יש לכך השלכה הלכתית כאשר אישה מודיעה לבעלה בזמן התשמיש שפרסה נידה. על פי ההלכה אסור להוציא את האיבר מיד בזמן הקישוי שמא זה יעורר את הגוף להוציא זרע וצריך לחכות שהאיבר ימות ורק אז להוציא). אצל המת נשאר רק הגוף והרוח הולכת לאלוקים. גם אצל כינים הדחף לפליית כינים נכון אך ורק אצל כינים ולא אצל פרעושים. ישנם כמובן גם חריגים. הטלת מים בשדה איננה משרה רוח רעה והאדם נדרש רק לנקות את ידיו. מנגד עצם הכניסה לבית הכסא ולבית המרחץ מחייבת נטילת ידים (כאן אולי ניתן לחלק בין שם טומאה לבין אקראי – לבית הכיסא יש שם טומאה ואילו הטלת מים בשדה זה רק אקראי ועדיין צריך עיון). אולם העיקרון ברור. רוח רעה מתרחשת כאשר האדם מתעסק עם צידו המכני. ישנם מקרים שהאדם מתלכלך ואז הוא צריך לנקות את עצמו – כגון חליצת מנעליו ונגיעה במלמולי זיעה אולם לכלוך איננו רוח רעה. האדם צריך לנקות את ידיו אך לא ליטול אותן.

עכשיו ניתן להבין את אזהרתו של השולחן ערוך. עצם ההתעסקות של האדם בצדדים המכניים של הגוף עלולה להביא את האדם למחשבה שבעצם אין לו צד בחירי אלא רק מכני. האדם איננו שולט על גופו אלא גופו שולט עליו (צדיקים, לבם ברשותם, רשעים נמצאים ברשות ליבם). זוהי רוח השטות השורה על האדם ומביאה אותו לעבור עבירה. נטילת ידים מגרשת את הרוח הרעה ומזכירה לאדם כי הוא יצור בחירי. האדם צריך להתעסק עם גופו אולם לאחר שהתעסק עם גופו הוא נוטל ידים ומזכיר לעצמו את כוח הבחירה שבידיו.