כל הנבואות בטלות לעתיד לבוא

אחת הנבואות הקשות בנבואה כנגד עם ישראל נמצא בספר יחזקאל פרק טז. יחזקאל מדמה את ירושלים לאישה הבוגדת בבעלה ואת נקמתו של הבעל, הקב"ה, באשתו הזונה. הוא מפשיט אותה ערום וערייה וחושף את ערוותה לעיני כל. הוא נוטל ממנה את כל תכשיטיה ובגדיה ומשאיר אותה ערומה וכואבת מול מאהביה. לכאורה נבואה קשה ביותר. בפועל קשה לומר האם ריבונו של עולם התכוון ללכת איתנו כל כך רחוק. הנבואה מסתיימת בשיבת הזוגיות של הבעל והאישה 'הזונה' אשר תשאר מבוישת לאור התנהגותה ועונשה ובהבטחה שעכשיו בעקבות כך היא תמנע מביקורת על בעלה. סיום כזה לא מתאים למקרה שבאמת האשה זנתה. הנבואה הקשה נועדה לסתום את הפה לעם ישראל לאור חדלונו של אלוהים להגן על עם ישראל. אלוהים מנצל את ההזדמנות שעם ישראל סרח כדי להשתיק את הביקורת של עם ישראל על אלוהים. המסקנה המתבקשת היא שגם אלוהים לא מתכוון ללכת רחוק עם הנבואה הזו. המטרה היא להשתיק את עם ישראל לא באמת להגשים את הנבואה

משל למה הדבר דומה, לזוג שכל הזמן רבו ביניהם. האישה התלוננה כל הזמן על הבעל והבעל גם כן לא רווה נחת מהאישה. יום אחד תפס הבעל את האישה בקלקלתה והחליט שזו ההזדמנות שלו. וכך אמר לה: תראי איך את מתנהגת… את תגידי תודה שאני בכלל נשאר איתך אחרי התנהגות שכזו. לאישה לא היה מה להגיד והיא שתקה. עברו הימים והזוג גלה מביתו. מסיבות שונות הבעל היה ספון בבית ואילו האישה פעלה בחוץ ועשתה חיל, פרחה והצליחה. יום אחד לקראת סוף נדודיהם נפל על האישה גרמני רשע פתח את ראשה, שבר את צלעותיה וחבל אותה מכף רגל ועד ראש עד שנזקקה האישה לאשפוז בבית חולים כשהיא מורדמת. כל הזמן הזה ישב לידה בעלה ותהה אם תתאושש ממה שעברה. עבר שם איזה טרדן ואמר לבעל: אתה זוכר את המריבה שרבתם אז כשהייתם צעירים? אין, פשוט מחקת לה את הצורה, היא פשוט נשארה בלי מילים. הסתכל עליו הבעל ואז צעק: יא חתיכת אדיוט אשתי מאושפזת במצב חמור בבית חולים וזה מה שיש לך לומר?!

עברו הימים והגלגל התהפך. מה שמחל כתרועת ניצחון פטריכאלית של ריבונו של עולם עלינו נהפך לקול ענות חלושה. כן יש בכוחו עלינו תמיד, אך חוקי המשחק כובלים אותו. אין הוא מתגלה עוד בכוחו החזק אלא דרכנו. ואתם עדיי. התגלותו של השם לא מתגלה אלא דרכנו. ובלעדנו מי יש לו עוד בעולמו. כזוג שהזקנה קפצה עליו. כל כך הרבה עברנו ביחד. אז הודעת לנו שלא יהיה לנו פתחון פה. אז אמרת. כבר עברו השנים. כל כך הרבה שנים. שתקנו, נכלמנו, בושנו ועכשיו פתאום הזמן נעשה קצר. פתאום עליך מוטל החוב לפרוע. הבטחת משיח (הבת שלי שאלה אותי איפה המשיח כל כך הרבה שנים? היא עדיין לא מבינה את משך הזמן אבל כיום כל מי שמדברר את המשיח בין אם זה ביני לנדאו או עמיר בניון מתנצל על האיחור). הבטחת גאולה. הבטחת פדות. בינתיים ההבטחות מתנהלות באופן צולע. זה היה צפוי (ראו רש”י על הפסוק “ושב השם את שבותך” בפרשת ניצבים), אך עדיין חוסר ההצלחה בולט. תיאולוגים יהודיים עסוקים בחלוקת האשמה. החכמים שבהם פשוט שותקים.
קראתי ששאלו את הרב קוק “האם הוא ציוני?” ענה הרב קוק “אני ציוני?! ריבונו של עולם ציוני” אנשים מבינים זאת כקל וחומר אך נראה לי שהרב קוק לא היה ציוני, לא התלהב מהציונות. ריבונו של עולם בחר להיות ציוני באופן שהרב קוק לא כל כך הבין. קשה לומר שהציונות הייתה סיפור הצלחה לפחות במדדים שהיא עצמה הציבה . היא לא הצליחה להקים מדינה יהודית לפני 1939 באופן שהיה מונע את השואה. אז מה ריבונו של עולם יגיד עכשיו ל6 המיליונים: מצטער פישלתי. בחרתי בקבוצה הלא נכונה. אם רק הייתם משתדלים יותר. מה הם יענו לו: אתה לא יכולת להשתדל יותר?! אוי לחילול השם הגדול והנורא שהיה בשואה. אז תיאולוגים יהודיים מחלקים אשמה. החכמים שבהם פשוט שותקים.
כן יש גאולה אבל היא מתנהלת באופן כל כך צולע שעדיף לשתוק. המהר”ל והרמח”ל יכולים להאריך בהסברים והרב קוק אוחז בשיפולי גלימותיהם ויכול להיות שההסברים אפילו טובים ונכונים. להגיד שלא יהיה לנו פתחון פה? את זה יכולת להגיד לפני 2500 שנה. מאז עברו השנים ולכל אחד יש חשבון לסגור. רבי לוי יצחק מברדיטשב כבר חש בזה לפני 200 שנה. היום הטענות מתעצמות.
לא היינו מוצלחים. מודים. אך גם אתה קשה לומר שהיית 100% מוצלח. תמיד תוכל להאריך בהסברים וחשבונות אבל אם בחרת להעמיד זאת במישור הזוגי תזכור שההודעה שלא תהיה לאישה פיתחון פה צריכה להיבחן במבחן המציאות. עשית לנו טובה. נחיה ונראה את הטובה ואז נחליט אם יש לנו פתחון פה

אמרו חכמים כל הנבואות בטלות לעתיד. כל אותן נבואות העסוקות בכל מיני מריבות ישנות וחסרות עניין בטלות לעתיד לבוא. מה מעניין במריבה זוגית לפני שלושת אלפים שנה? אנחנו כבר במקום אחר לחלוטין. מה עניין יש בנבואה הזו?.

זכור לתורתו ואל תזכור למעשיו

הגמרא בחגיגה נדרשת למעשה מרכבה ומעשה בראשית. דוד בבשקין מעיר יפה שיכול להיות שזה קשור לציווי לראות ולהראות שיש בעליה ברגל בשלושת הרגלים להקריב קרבן חגיגה. אנו עולים כדי לראות את ה' וכדי להראות על ידי ה'. וראיית השכינה מובילה אותנו למקומות האזוטריים של תורת הסוד היהודית שאותה מזהה הגמרא עם מעשה בראשית (הבריאה) ומעשה מרכבה, התיאור של עזיבת הקב"ה את המקדש לפני החורבן ועלייתו למרכבה שלוקחת אותו לשמים כגורם שמאפשר את החורבן בנבואת יחזקאל. מעשה מרכבה מתקשר גם להתגלות ה' לנביא ישעיהו בתוך בית המקדש בעודו יושב על הכיסא והשרפים עומדים ממעל לו. שני התיאורים משוחזרים כל יום בתפילה בחזרת השליח ציבור כאשר הציבור מקדש את ה' בפסוקים שהמלאכים קידשו את ה' על פי אותם תיאורים – 'קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלוא כל הארץ כבודו' ו'ברוך כבוד ה' ממקומו'.

למרות השפה הציורית התיאורים אינם כפשוטם. הגמרא ביבמות ממחישה זאת כאשר היא מנגידה בין תיאורו של ישעיהו הנביא: ' בשנת מות המלך עזיהו ואראה את אדני ישב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל' לבין טענתו של משה רבינו 'כי לא יראני האדם וחי' ואז היא מתרצת 'כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה'. אספקלריה זה חלון. משה רבינו רואה את הנבואה כמו חלון שקוף, שאר הנביאים רואים בחלון שאיננו שקוף. במילים אחרות התיאור של ישעיהו הוא דימוי ולא תיאור של המציאות. הקב"ה נתפס כמי שמנהיג את המציאות מתוך בית המקדש. יחזקאל מתאר כבר את המעבר של הנהגת הקב"ה של המציאות מתוך בית המקדש למציאות של גלות השכינה. השכינה גולה עם ישראל ונודדת איתו בגלות. מעשה מרכבה לפי זה הוא משל. האם גם פרטי המשל חשובים? הרמב"ם במורה נבוכים טען שלא. העיקר הוא המסר. אני חושב שהמקובלים סברו אחרת וחשבו שכל פרט הוא חשוב. כך או אחרת על פי המשנה במסכת חגיגה דרישת מעשה מרכבה הוא עניין המסור ליחידים בלבד. לא כל אחד יכול לבוא ולדרוש.

בעצם הכניסה לפרדס שהוא הכינוי לדרישה של מעשה מרכבה יש סכנה. הגמרא מספרת כיצד ארבע נכנסו לפרדס אך רק אחד יצא בשלום. בן זומא מת, בן עזאי יצא מדעתו, אלישע בן אבויה התפקר והפך לאחר ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. אין ספק שהתפקרותו של אלישע בן אבויה הכתה בהלם את חכמי התלמוד ואת הסביבה. את הכינוי 'אחר' נתנה לו זונה שאלישע בן אבויה תבעה לקיים איתו יחסי מין. אף היא הייתה בהלם מכך שגדול הדור נתפקר. להתפקרותו ניתנו הסברים שונים. היו שטענו שמלכתחילה הקדשתו לתורה לא באה מתוך יראת שמים. הזכירו את ספרי היוונים שהיו נושרים מחיקו. אף תלאות רדיפות הרומאים הוסיפו לעניין. נשאר אלישע בן אבויה אחר.

בשלהי קובץ הסיפורים על אלישע בן אבויה (כולל מותו ושריפתו בגיהנום) מביאה הגמרא סיפור; לא על אלישע בן אבויה אלא על בתו. היו ימי רעבון והלכה בתו לבקש צדקה מרבי יהודה הנשיא (המכונה רבי):

אמרה ליה רבי פרנסני

אמר לה בת מי את אמרה לו בתו של אחר אני

אמר לה עדיין יש מזרעו בעולם והרי כתוב (איוב יח, יט) לא נין לו ולא נכד בעמו ואין שריד במגוריו

אמרה לו זכור לתורתו ואל תזכור מעשיו

מיד ירדה אש וסכסכה ספסלו של רבי בכה ואמר רבי ומה למתגנין בה כך למשתבחין בה על אחת כמה וכמה

אלישע בן אבויה מעיד על עצמו שבא מבית עשיר. גם העדות על ספרי יוונים שנשרו מחיקו מעידות זאת. אנשים רגילים לא טורחים להשיג ספרי יוונים. רק מי שבא מהאליטות רואה חשיבות להיות קשור לתרבות היוונית. ועם זאת נראה שביחד עם ההתפקרות של אלישע בן אבויה בא גם התפקרות נכסיו. הוא עדיין רכב על סוס אולם בנותיו נאלצות לחזר על הפתחים כדי להתפרנס ולא למות מבושה (עשירים שנעשים עניים מתים מבושה ולא מרעב). רבי שומע ותוהה האם עדיין נשאר שריד לאותו רשע?

אומרת לו בתו של אחר זכור לתורתו ולא למעשיו. המעשים אינם חשובים וגם הממון איננו חשוב. המעשים הלכו ויחד איתם גם הנכסים. מה שחשוב הוא התורה. והנה אני בתו עדין קשורה לתורה וקוראת לך רבי. התיאור בתלמוד בבלי מוסיף דרמה של ירידת אש מהשמים. בתלמוד הירושלמי אין צורך בזאת: 'באותה השעה בכה רבי וגזר עליהן שיתפרנסו אמר מה אם זה שיגע בתורה שלא לשום שמים ראו מה העמיד מי שהוא יגע בתורה לשמה על אחת כמה וכמה'. כוח התורה הוא מה שחשוב. לא המעשים ולא הנכסים. זכור לתורתו ואל תזכור למעשיו.