לא חייבים לכתוב

אחת מנקודות השחרור שלי בחיי הייתה ההבנה שאני לא חייב לכתוב. בראשי התנסח מאמר שלם חד, ברור ועוקצני אבל אז אני מרגיש בליבי שבעצם לא מתאים לי לכתוב את המאמר. הרבה שנים הייתי מאוכזב מעצמי אבל בנקודה מסוימת הבנתי שאני לא חייב לכתוב. לא יקרה שום דבר רע אם אני פשוט אשתוק. השמש תמשיך לזרוח בשמיים. הילדים שלי ימשיכו להעיר אותי בבוקר. המשימות בעבודה לא ייעלמו. העולם ימשיך כסדרו.

האמונה בחשיבותה של הכתיבה או בניסוח חד יותר בקדושת הביטוי היא אמונה רווחת. אם יש דבר המשותף לימין ושמאל, שמרנים ומהפכנים, הוגים ואינטלקטואלים זו האמונה שהאדם צריך לבטא את עצמו. האדם לא יכול סתם לשתוק. הוא חייב לומר. אם עולה לו משהו בראש הוא צריך להוציא אותו. ואם עולה לו משהו לא תקין לראש אז הוא צריך לדאוג שיעלה לו משהו תקין לראש יאמר הרב קוק, אבל לשתוק אסור. חייבים לדבר. ואם הסביבה החיצונית לא מאפשרת לך לדבר אז היא חטאה חטא איום ונורא. היא חסמה את יכולת הביטוי שלך. והאדם כמו שמתרגם אונקלוס הוא "רוח ממלא", יצור מדבר. והחירות נמצאת בדיבור. ואם האדם לא מדבר אז האדם אבוד; כלוא.

חז"ל לא סברו כך. בשביל חז"ל כשם שמצווה לומר דברים הנשמעים כך מצווה לא לומר דברים שאינם נשמעים (יבמות דף סה ע"ב). ישנה מצווה לומר דברים הנשמעים, אולי כדי שהשומעים יתקנו את דרכיהם, אבל ישנה גם מצווה לא לומר דברים שאינם נשמעים. לפעמים המציאות היא בבחינת דברים שאינם נשמעים ואז גם אם יש לך מה לומר עליה ישנה מצווה לשתוק. עדיף לא לדבר. "יישב בדד ויידום, כי נטל עליו.  ייתן בעפר פיהו, אוליי יש תקווה. ייתן למכהו לחי, ישבע בחרפה." כותב ירמיהו במגילת איכה (מכאן רואים דרך אגב שנתינת הלחי השנייה איננה מושג נוצרי אלא מקורה דווקא ביהדות). לא תמיד צריך לדבר. אפשר גם לשתוק.

בתחילת ספר דברים מצטט רש"י את דברי הספרי: "מפני ד' דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה: כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, כדי שלא יהיו חבירו רואהו ומתבייש הימנו, ושלא יהא בלבך עליו, שהתוכחה מביאו לידי שלום. ". לא תמיד כדאי להוכיח ולדבר. לפעמים אם תוכיח תבייש. לפעמים תרגיש שתוכחה אחת איננה מספקת ותתחיל להציק. לפעמים הדברים שתאמר יביישו את חברך או שיגרמו לו שיהא בליבו עליך. לפעמים התוכחה מביאה לידי מריבה במקום לידי שלום. עדיף לפעמים פשוט לשתוק, לא להתווכח ואז ליפול למלכודת של מחלוקת ושנאה . תוכחה עדיף לומר לפני המוות. אחריו כל החשבונות נעלמים.

מכל המקורות הללו עולה גישה מאד מאד שונה מהגישה המערבית הדוגלת בקדושת הדיבור.  לא כל דבר צריך לכתוב או לפרסם. אפשר גם לשתוק.

מודעות פרסומת

בין בית אל להר המוריה

פרשיית השבוע "ויצא" יחד עם הפרשה של שבוע הבא "וישלח" מציבות לפנינו, אלו התומכים בקדושת ירושלים ומתפללים עליה, קושי גדול. מטרתי לחדד את השאלה ולא לעמעמם אותה שהרי אם לא נשאל את השאלה לא נבחין בתשובה. אני מודה שעדין לא הבחנתי בתשובה מספקת ומבחינתי עדין השאלה קיימת.

הפרשה מספרת כיצד יעקב אבינו יוצא מבאר שבע ללכת חרנה ויפגע במקום:

י ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה יא ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא יבויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו יג והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך יד והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך טו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך טז וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי יז ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים יח וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה ויצק שמן על ראשה יט ויקרא את שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשנה כ וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש כא ושבתי בשלום אל בית אבי והיה יהוה לי לאלהים כב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך

פרשיה קצרה זו עמוסה בחידושים. אני רוצה להתמקד בפסוק בסוף הפרשיה שבה קורא יעקב למקום בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה. ויעקב עוד מרחיב ומסביר שהמקום נורא ואין זה כי אם בית אלוהים ושער השמים, קרי בית מקדש. רש"י המשמש כשופרם של חז"ל ולפניהם בית המקדש בירושלים מסביר כי הר המוריה קפץ לבית אל, אולם נראה כי לפחות בתקופת התנ"ך היו שהבינו את יעקב אבינו כפשוטו: בית אלוהים נמצא בלוז שלה קורא יעקב בית אל ושם שער השמים ולכן ירבעם מקים שם בית מקדש עם עגלים כמרכבה לשכינה. במאמר מוסגר נוסיף כי הקשר בין ירבעם ליעקב אין מתמצה בכך. הבירות הראשונות של ממלכת ישראל היו שכם, סוכות ופנואל; כולם תחנות בדרכו של יעקב חזרה לארץ ישראל. ירבעם לא רק חוזר ליעקב אלא גם לאהרן בחטא העגל. כמו אהרן ירבעם שם עגלים במקום כרובים במקדש, עובד ככהן במקדש ולבניו קורא בשמות של בני אהרן נדב ואביה. עד כאן מאמר מוסגר. אם נשוב לשאלת בית אל ירבעם לא היה עושה זאת אם פשט הפסוק לא היה תומך בסברתו שמדובר בבית אלוהים כפשוטו. בית אל נמצאת בלוז ולא בהר המוריה. ניתן לטעון כי ישנם הוכחות נוספות (למשל מיומו האחרון של אליהו במלכים ב ב) אולם גם בלי הוכחות נוספות עולה השאלה הבאה: אם יעקב מצא את בית אלוהים בבית אל אז מדוע משה רבינו בספר דברים מודיע כי המקום של בית המקדש לא נבחר והוא יבחר רק כאשר ישראל יגיעו אל המנוחה ואל הנחלה:

ח לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום איש כל הישר בעיניו ט כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלהיך נתן לך י ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה' אלהיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל איביכם מסביב וישבתם בטח יא והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם עולתיכם וזבחיכם מעשרתיכם ותרמת ידכם וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה' (דברים פרק יב)

לכאורה המקום אשר בחר ה' לשכן שמו שם כבר נמסר לנו בספר בראשית על ידי יעקב אבינו. זהו לוז אשר שמה היום הוא בית אל. אז מדוע משה רבינו לא מקבל את בית אלוהים של יעקב אבינו וקובע כי המקום עדין לא נבחר וכי בחירתו תלויה בישיבה לבטח אשר תשלים את הביאה אל המנוחה ואל הנחלה?

זה לא הענין היחידי שבו משה רבינו חולק על יעקב אבינו ישירות. כך למשל אוסר משה רבינו את פולחן המצבות:

ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך (דברים טז כב)

אם יעקב אבינו לא הסס להקים מצבה מהאבן משה רבינו בשבתו כבג"ץ כבר אוסר את הנוהל. כאן רש"י מתייחס לניגוד במפורש:

"אשר שנא" – מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות ואת זו שנא כי חק היתה לכנענים ואע"פ שהיתה אהובה לו בימי האבות עכשיו שנאה מאחר שעשאוה אלו חק לעבודת אלילים"

ועדין לא ברור מדוע מה שהיה אהוב בימי האבות הופך לשנוא בימי הבנים או בניסוח למדני מה חשבו מעיקרא ומה השתנה במסקנה?

נאמר כמה מילים על ביקורת המקרא. על פי ביקורת המקרא ספר דברים הוא ספר מאוחר אשר אחד מתפקידיו זה להצדיק את ירושלים מסיבות פוליטיות. וכך מול הקדושה ההיסטורית של בית אל – טוענת ביקורת המקרא – בא ספר דברים לטעון כי המקום אשר יבחר ה' לשכון שמו שם עדיין לא נבחר. לכאורה פתרון. בפועל כשחושבים על זה מבינים שהשאלה פשוט הודחקה. שוב לא ברור מדוע ההצדקה של ירושלים צריכה לבוא על חשבונה של בית אל. אפשר לטעון שירושלים באה כנגד הר ה' יראה של אברהם (כמו שכתוב בספר דברי הימים) ואילו בית אל כנגד ההתגלות ליעקב. אך מדוע לשיטת ספר דברים אין מקום לבית אל? לביקורת המקרא ישנה הנחה מובלעת נוספת לפיה ציר הזמן מסמן התקדמות מהאמונה שהקורבנות שייכים בכל מקום לריכוז הקורבנות במקום אחד. זו הנחה נוצרית פרוטנסטנטית אשר סופה אמונה בישו כמבטל את כל הקרבנות. במילים אחרות בתוך ביקורת המקרא מובלעת הנחה נוצרית די רצינית.

אם נעזוב את ביקורת המקרא (הבאנו אותה כדי לחדד את השאלה ולא כתשובה לשאלה) ונחזור לשאלה העומדת בפנינו מה שמטריד אותנו זה השאלה מדוע לדעת משה רבינו התגלות קשורה להגעה אל המנוחה ואל הנחלה ומהו השבר שיש מול בית אל. נדמה שהשבר קשור לאיסור על המצבות שהזכרנו קודם. יעקב אומר שהמצבה יהיה בית אלוהים. יסוד המקדש בבית אל הוא המצבה. הפיכת המצבה לשנואה משנה גם את מעמדה של בית אל. בית אל כבר איננה יכולה לשמש כבית אלוהים וריבונו של עולם צריך לבחור שוב את המקום שבו הוא ישכן את שמו שם. על פי ספר דברים זה יקרה רק כאשר עם ישראל יגיע אל המנוחה ואל הנחלה וזאת בלי להסביר מדוע שיכון שמו של ה' יכול לקרות מתוך מציאות של מנוחה ונחלה?  על פי הפרשנות הנבואית ההגעה אל המנוחה ואל הנחלה קרה רק אצל דוד המלך. לכן מזכירים הפוסקים כי יסודו של בית המקדש יכול לבוא רק מתוך מלכות בית דוד. לעם ישראל היו מלכים לפני דוד ואחרי דוד אולם הם לא הביאו אותו אל המנוחה (זה מסביר מדוע בבית שני עדיין התענו תענית תשעה באב כיון שמלכות בית דוד לא חזרה). עניינו של משיח להביא את ישראל אל המנוחה שממנו ניתן יהיה לבנות את בית המקדש.

אם נחזור למדרש שהתחלנו בו על קפיצת הר המוריה לבית אל. נדמה לי להסביר שלמרות שבית אל נשללה, ההתגלות של בית אל נשמרת בהר הבית. שער השמים כבר לא נמצא בבית אל הוא עבר להר הבית ששם נמצא בית האלוהים. גילוי השכינה בהר הבית ממשיך לינוק מהתגלות השכינה שהיה בבית אל. ולכן למרות שמבחינה טכנית בית אל נזנחה כתוצאה מזניחת המצבות רוחה עדין נשמרת בהר הבית.

הערה לסיכום,

מצורף כאן קישור לפוסט של תומר פרסיקו על תופעת הבית אלים במרחב:

https://7minim.wordpress.com/2018/05/09/betyl/

נראה שריבונו של עולם בחר להתגלות ליעקב דרך מה שנתפס במרחב כבית אל. יכול להיות שההבנה שמצבות נתפסות לא כהתגלות של ה' אלא כביתו של ה' היא שהביאה לשינאתם ולכן לזניחת בית אל.