בפרשת השבוע יש את אחת המצוות הקשות בתורה ואחת הבודדות המצוות על הצד הפסיכולוגי של האדם, איסור שנאה של אדם בלב. המצווה נמצאת ברצף של מצוות העוסקות ביחסים בין אדם לחברו:
"לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך אני ה' יז לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא יח לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'".
מבין המצוות נראה שהמצוות הקודמות לה (איסור רכילות ואיסור עמידה על דם רעך) והמאוחרות לה (איסור נקימה ונטירה) מפורסמות יותר בציבור. אולם האיסור על שנאה בלב הוא לא פחות משמעותי.
הרמב"ם בעקבות הגמרא פוסק כי האיסור הוא כאשר השנאה נשארת בלב. ולהפך כאשר האדם מודיע לחברו שהוא שונא אותו האיסור מתבטל. כך כותב הרמב"ם:
"כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב אבל המכה את חבירו והמחרפו אע"פ שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא."
אך הרמב"ם לא מסתפק באיסור אלא מחבר אותו לעשה שבא מיד אחריו של הוכח תוכיח:
"כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול ולא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים."
הציווי הזה להודיע לפוגע שהוא פגע בך הוא מהציוויים הקשים בתורה. הוא מחייב את האדם להודות בכך שהוא פגיע ושניתן לפגוע בו. לא די שמישהו פגע בך אלא אתה גם מראה לו שאתה נפגעת. אם הוא עשה זאת בזדון הוא יודע עכשיו שפגיעתו הקודמת הצליחה ולכן זה מזמין פגיעה נוספת. לכן הציווי הזה הוא מהציוויים הקשים בתורה. הוא מחייב אותנו להודות בפגיעות שלנו.
בהלכה כתוב שהמדד לשנאה נמצא כאשר אדם לא מדבר עם חברו שלושה ימים בגלל השנאה אולם מניסיוני מצאתי מדד נוסף והוא רצון שיקרה משהו רע לפוגע. אצל אדם פגוע עולות במחשבתו איחולים רעים לפוגע, הלוואי שהוא ידרס או יקרה לו משהו רע. כאשר אדם חושב מחשבות רעות ואיחולים רעים על חברו זה סימן שהוא שונא אותו בליבו וסימן לכך שהוא צריך ללכת להודיע זאת לחברו. לרוב יסתבר שזה היה בטעות.
זאת לא מצווה קלה ומבחינה פסיכולוגית היא מהדברים הקשים בחיים. ועם זאת כדי לטהר את המחשבות אין דרך אחרת מלקיים אותה.
י.ד. 