רצח רבין [ו] – כשלון היועץ המשפטי לממשלה

אנו נוטים להתייחס ליועץ המשפטי לממשלה כאל תפקיד רב עוצמה. בפועל הוא כשל פה ושם כשהכישלון החמור ביותר היה הרצחו של יצחק רבין. והמקום שמלאה הלכת פנחסי- דרעי בהגברת האיומים על יצחק רבין. על פי הלכה זו שרים המועמדים לדין נדרשים להתפטר מתפקידם למרות שעדין לא הורשעו בדין. רבים עוסקים בהלכה זו מהיבטה המשפטי אולם אני רוצה להידרש דווקא להיבט הציבורי של ההלכה הזו. הימים ימי אוסלו וממשלת רבין הורכבה משלוש סיעות עיקריות – מפלגת העבודה עם 44 מנדטים, מר"צ עם 12 וש"ס עם 6 סה"כ 62 מנדטים. כאשר רפאל פנחסי וראש הסיעה אריה דרעי מכהנים כשרים מטעם ש"ס. פתיחת החקירה נגדם (אשר החלה על ידי רוני מילוא שר הפנים מטעם הליכוד בממשלת הליכוד ב1988-1992) ולאחר מכן הגשת כתבי האישום ערערה את היציבות הקואליציונית. היה ברור כי ש"ס תעזוב את הקואליציה אם ראש הסיעה דרעי יאלץ להתפטר וכך תאבד ממשלת רבין את היציבות הקואליציונית שלה ותאלץ להסתמך מבחוץ על המפלגות הערביות. ממשלת רבין היתה באמצע מהלך היסטורי ומנגד עמד בית המשפט העליון, גוף ימני בראשות אהרן ברק, חברו הטוב של מנחם בגין, ושונא ידוע של יצחק רבין, אשר שש לתקוע מקל בגלגלים של ממשלת השמאל. העתירה נגד כהונתם של שרי ש"ס בממשלה נתנה לו בדיוק את ההזדמנות שהוא חיפש. אמנם לא היתה מניעה חוקית רשמית נגד המשך כהונתם – חוק יסוד הממשלה קבע כי שרים יסיימו את תפקידם אך ורק בהרשעה חלוטה עם קלון – אבל תמיד אפשר לגייס את הצורה החיצונית. בית המשפט הכריז כי לא סביר שראש הממשלה לא מפטר אותם בגלל כתב האישום. זה פשוט לא יפה. כאן נכשל היועץ המשפטי בתפקידו. במקום להודיע לבית המשפט כי לשרים יש חזקת חפות וכי ההיסטוריה והציבור ישפטו האם ראש הממשלה רבין היה מדינאי דגול אשר התעלה מעל שאלות פרוצדורליות לטובת הסכם שלום היסטורי של ישראל עם שכנותיה או פוליטיקאי מושחת המחפה על פוליטיקאים מושחתים, קיבל היועץ המשפטי את ההתייפייפות של בית המשפט וכפה על ראש הממשלה רבין לפטר את השרים. ש"ס יצאה מהקואליציה וראש הממשלה רבין נשאר עם ממשלת מיעוט.

אולם לפרשה הזו היה צד אפל נוסף שעליו עומד עורך הדין משה גולדבלט. כפי שהוא מציין נוכחות ש"ס בקואליציה נתנה לממשלת רבין לגיטימציה לאומית ואף דתית למהלך השלום עם הערבים. גם ככה עמדה ממשלת רבין תחת מתקפה בלתי פוסקת על עצם הלגיטימיות של מהלך השלום שהיא נקטה. לא מעט רבנים ממחנה הימין הקיצוני טענו כי לממשלה אין לגיטימציה לעשות שלום עם הערבים ואף תהו האם לרבין יש דין רודף כנגד עם ישראל. נוכחות ש"ס בממשלה ייצגה עמדה דתית שנתנה מרחב פעולה לשלטון לערוך הסכמי שלום גם במחיר של מסירת שטחי ארץ ישראל וסיכון יהודים. עם יציאת ש"ס מהממשלה איבדה לממשלת רבין את הלגיטימציה הלאומית לעריכת הסכמי שלום. מעכשיו נסמכה ממשלת רבין על קולות הערבים מבחוץ בלי רוב לאומי יהודי לטובת הסכמי השלום. לרוצח ראש הממשלה נוצר הצידוק לרצוח בטענה כי רבין בוגד ברוב היהודי. למהלך של בג"ץ שהיה מנוגד מפורשות לחוק יסוד הממשלה ולהיגיון הממשלי עצמו של המערכת הפרלמנטרית הישראלית היה אם כן השפעה ישירה על הרוצח ומכאן הכותרת של הרשימה של גולדבלט: "האם גם בג"ץ אחראי לרצח רבין?" היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן יאיר, היה צריך להגן על רבין מפני הניסיון הנואל הזה. הוא כשל. לאחר מכן, הוא ניסה לכפר על כך ברדיפת "הפשיסטים" אולם ברגע האמת הוא לא הצליח להעמיד את בג"ץ במקומו ולהגן על ראש הממשלה רבין.

רצח רבין [ד] שנות הניהיליזם

לרצח רבין היו השפעות שליליות על התרבות הפוליטית בישראל. ההשפעות לא היו ברמה הטכנית מערכתית. כפי שהראנו בפוסט השני על רצח רבין, ההשפעה של רצח רבין על הדמוקרטיה הישראלית או "תהליך השלום" היתה לא משמעותית. מנהיגים נרצחים במשך ההיסטוריה ועדין תהליכים קודמים ממשיכים. ההשפעה האמיתית של רצח רבין התנהלה דווקא במישור הנפשי. באמונה של האנשים ביכולת שלנו לפעול יחד למען מטרה משותפת. אמונה זו היא שעומדת בבסיס הציונות. בלעדיה היינו ממשיכים לשבת בבית מדרש בשטייטל ולתאר פנטזיות פוליטיות חסרות מימוש. מה שמאפיין את הציונים או כיום את הישראלים היה דווקא התכל'ס, המימוש עצמו ולא הרעיונות שמאחוריו. כמי שבאופן אישי מעדיף רעיונות זו נקודה חסרה אולם יש כוח בממשות לעומת המופשט. סוג מסוים של תחיית המתים. והאמונה המשותפת הזו שעמדה בבסיס הישראלי נסדקה ברצח רבין. האמון בין האנשים נפגם ואיתו היכולת לפעול יחד.

ניתן לטעון שזה התחיל כבר קודם בביקורת על הכיבוש. אולם רצח רבין ירה את יריית הפתיחה לנטישה של המערכות הישראליות. זה התחיל כבר ב1996 כאשר נתניהו עלה לשלטון ומינה את יעקב נאמן לשר המשפטים. בתגובה אמר היועץ המשפטי, מיכאל בן יאיר, על גופתי המתה והורה על חקירה כנגד יעקב נאמן. נאמן נאלץ לנטוש את משרד המשפטים ולבסוף חווה התקף לב כתוצאה מהחקירה. החקירה הסתיימה בלא כלום אולם כאן התחילה שורה של חקירות שבמשך שנות רבות שיתקה כל אפשרות לניהול חיצוני של משרד המשפטים. משרד המשפטים החל לנהוג כגוף עצמאי בלי בקרה חיצונית. שורת שרי המשפטים שנחקרו או אוימו בחקירה הייתה לא פוסקת. במקביל הביאה המערכת המשפטית לכניסתו לכלא של ראש ממשלה מכהן ולעוד חקירות והאשמות נגד אנשים שונים.

נטישת האחריות והפעולה נגד המערכת עצמה לא פסקה. בהר הבית זנחה הממשלה כל ניסיון לשליטה על המתרחש. כאן השאלה על מי האחריות איננה ברורה. האם זה אנשיו של יצחק רבין או ממשלת נתניהו. מבחינת לוח הזמנים נראה שזה דווקא ממשלת נתניהו, אבל יכול להיות שאנשי רבין נתנו אור ירוק לוואקף ולתנועה האסלמית לפעול אחרי רצח רבין (קראתי את זה באיזשהו מקום אבל במחקר קטן שעשיתי לצורך הפוסט לא מצאתי אישוש). כך או אחרת, למרות דיבורי הרהב, ישראל למעשה שמטה את השליטה מידה בהר הבית.

ביטוי אחר לאובדן האמון נמצא בפעילות הבלתי פוסקת של גורמי שמאל למיניהם למען הפסקת "הכיבוש" גם נגד רצון הבוחר הישראלי שהגיעה לשיא בנאום של חגי אלעד באו"ם. הדבר שבלט בדבריו היה חוסר ההתייחסות לאזרחי מדינת ישראל כאל סובייקטים והפיכתם לאובייקטים. במקום לנסות לשכנע אותם צריך לפעול במישור הבין לאומי כדי להכריח אותם לקבל את עמדתו. חגי אלעד התעלם מנימוקים נגדיים, ממציאות אפורה, ומבעיות טכניות. מבחינתו את "הכיבוש" צריך להפסיק בלי התחשבות בעמדות של אזרחי ישראל האחרים. ההופעה של חגי אלעד באו"ם היא רק השיא של תופעה רחבה יותר של ישראלים שאיבדו עניין בהשפעה על אזרחים אחרים במדינת ישראל. חלקם עושים זאת כסוכנים של גורמים זרים המממנים אותם וחלקם מתוך אידיאליזם. כך או אחרת הגישה לישראלים היא כאל אובייקטים ולא כאל סובייקטים.

הזלזול באנשים אחרים, הניהליזם הגלוי וחוסר האמונה בפעולה משותפת מאכלת כל חלקה טובה של אידאליזם. אודה שרוב אנשי השמאל וגם הימין ממשיכים להאמין בפעולה משותפת. חיים רמון, למרות כל חסרונותיו עדין מאמין בשיח משותף עם הימין. ישנם גם אחרים המדברים שפה אחרת, אך קשה להשתחרר מהתחושה של אובדן האמון הרוחש המביא לניהליזם, ליאוש ולהתנהלות חסרת אחריות. כפי שראינו אובדן האמון לא נמצא בשוליים אלא באנשי המלוכה עצמם. מיכאל בן יאיר משתתף היום בסיורים של שוברים שתיקה ובצלם ושותף לרוב ההנחות המעשיות שלהם. רצח רבין הרג אצלו את היכולת לתת אמון ביריב שהוביל אותו עד השוליים ממש. מבחינה טכנית הדמוקרטיה הישראלית ממשיכה לתפקד. מבחינת הרוח, האמונה הציונית בשיתוף פעולה ובפעולה משותפת שרק מתוכה ניתן אולי לקוות לשלום בארץ נפגעה קשות. בשאלה האם ניתן לתקן את השבור יעסוק הפוסט הבא.