רצח רבין [ד] שנות הניהיליזם

לרצח רבין היו השפעות שליליות על התרבות הפוליטית בישראל. ההשפעות לא היו ברמה הטכנית מערכתית. כפי שהראנו בפוסט השני על רצח רבין, ההשפעה של רצח רבין על הדמוקרטיה הישראלית או "תהליך השלום" היתה לא משמעותית. מנהיגים נרצחים במשך ההיסטוריה ועדין תהליכים קודמים ממשיכים. ההשפעה האמיתית של רצח רבין התנהלה דווקא במישור הנפשי. באמונה של האנשים ביכולת שלנו לפעול יחד למען מטרה משותפת. אמונה זו היא שעומדת בבסיס הציונות. בלעדיה היינו ממשיכים לשבת בבית מדרש בשטייטל ולתאר פנטזיות פוליטיות חסרות מימוש. מה שמאפיין את הציונים או כיום את הישראלים היה דווקא התכל'ס, המימוש עצמו ולא הרעיונות שמאחוריו. כמי שבאופן אישי מעדיף רעיונות זו נקודה חסרה אולם יש כוח בממשות לעומת המופשט. סוג מסוים של תחיית המתים. והאמונה המשותפת הזו שעמדה בבסיס הישראלי נסדקה ברצח רבין. האמון בין האנשים נפגם ואיתו היכולת לפעול יחד.

ניתן לטעון שזה התחיל כבר קודם בביקורת על הכיבוש. אולם רצח רבין ירה את יריית הפתיחה לנטישה של המערכות הישראליות. זה התחיל כבר ב1996 כאשר נתניהו עלה לשלטון ומינה את יעקב נאמן לשר המשפטים. בתגובה אמר היועץ המשפטי, מיכאל בן יאיר, על גופתי המתה והורה על חקירה כנגד יעקב נאמן. נאמן נאלץ לנטוש את משרד המשפטים ולבסוף חווה התקף לב כתוצאה מהחקירה. החקירה הסתיימה בלא כלום אולם כאן התחילה שורה של חקירות שבמשך שנות רבות שיתקה כל אפשרות לניהול חיצוני של משרד המשפטים. משרד המשפטים החל לנהוג כגוף עצמאי בלי בקרה חיצונית. שורת שרי המשפטים שנחקרו או אוימו בחקירה הייתה לא פוסקת. במקביל הביאה המערכת המשפטית לכניסתו לכלא של ראש ממשלה מכהן ולעוד חקירות והאשמות נגד אנשים שונים.

נטישת האחריות והפעולה נגד המערכת עצמה לא פסקה. בהר הבית זנחה הממשלה כל ניסיון לשליטה על המתרחש. כאן השאלה על מי האחריות איננה ברורה. האם זה אנשיו של יצחק רבין או ממשלת נתניהו. מבחינת לוח הזמנים נראה שזה דווקא ממשלת נתניהו, אבל יכול להיות שאנשי רבין נתנו אור ירוק לוואקף ולתנועה האסלמית לפעול אחרי רצח רבין (קראתי את זה באיזשהו מקום אבל במחקר קטן שעשיתי לצורך הפוסט לא מצאתי אישוש). כך או אחרת, למרות דיבורי הרהב, ישראל למעשה שמטה את השליטה מידה בהר הבית.

ביטוי אחר לאובדן האמון נמצא בפעילות הבלתי פוסקת של גורמי שמאל למיניהם למען הפסקת "הכיבוש" גם נגד רצון הבוחר הישראלי שהגיעה לשיא בנאום של חגי אלעד באו"ם. הדבר שבלט בדבריו היה חוסר ההתייחסות לאזרחי מדינת ישראל כאל סובייקטים והפיכתם לאובייקטים. במקום לנסות לשכנע אותם צריך לפעול במישור הבין לאומי כדי להכריח אותם לקבל את עמדתו. חגי אלעד התעלם מנימוקים נגדיים, ממציאות אפורה, ומבעיות טכניות. מבחינתו את "הכיבוש" צריך להפסיק בלי התחשבות בעמדות של אזרחי ישראל האחרים. ההופעה של חגי אלעד באו"ם היא רק השיא של תופעה רחבה יותר של ישראלים שאיבדו עניין בהשפעה על אזרחים אחרים במדינת ישראל. חלקם עושים זאת כסוכנים של גורמים זרים המממנים אותם וחלקם מתוך אידיאליזם. כך או אחרת הגישה לישראלים היא כאל אובייקטים ולא כאל סובייקטים.

הזלזול באנשים אחרים, הניהליזם הגלוי וחוסר האמונה בפעולה משותפת מאכלת כל חלקה טובה של אידאליזם. אודה שרוב אנשי השמאל וגם הימין ממשיכים להאמין בפעולה משותפת. חיים רמון, למרות כל חסרונותיו עדין מאמין בשיח משותף עם הימין. ישנם גם אחרים המדברים שפה אחרת, אך קשה להשתחרר מהתחושה של אובדן האמון הרוחש המביא לניהליזם, ליאוש ולהתנהלות חסרת אחריות. כפי שראינו אובדן האמון לא נמצא בשוליים אלא באנשי המלוכה עצמם. מיכאל בן יאיר משתתף היום בסיורים של שוברים שתיקה ובצלם ושותף לרוב ההנחות המעשיות שלהם. רצח רבין הרג אצלו את היכולת לתת אמון ביריב שהוביל אותו עד השוליים ממש. מבחינה טכנית הדמוקרטיה הישראלית ממשיכה לתפקד. מבחינת הרוח, האמונה הציונית בשיתוף פעולה ובפעולה משותפת שרק מתוכה ניתן אולי לקוות לשלום בארץ נפגעה קשות. בשאלה האם ניתן לתקן את השבור יעסוק הפוסט הבא.

ילדי עזה על הגדר ככשלון שלטון החמאס בעזה

את הפוסט הזה כתבתי כתוצאה מכמה פוסטים קשים של בלוגרים שמאלניים ברשת. מלכתחילה הגבתי אליהם קשה (מה שגרם להם לחסום אותי). אולם לאחר זמן הבנתי שצריך לחשוב על הנושא מחדש והתוצאה הייתה הפוסט הנוכחי.

מבוא

תנועת החמאס שולחת ילדים לפרוץ את הגדר בין עזה לישראל. בכך היא מקווה לנצל את הרגשות ההומונטריים של הישראל כדי להרוס את ההפרדה בין ישראל לבין עזה ואת הניסיון של ישראל להתנתק מעזה. העובדה שילדים אלו נהרגים כתוצאה מהניסיון של ישראל להגדיר קו גבול בינה ובין עזה איננה מטרידה את שלטון החמאס בעזה. אם כבר בעיניו זה מעודד לחץ על ישראל ומביא להתקפלות של מדינת ישראל. זו טקטיקה אכזרית המזכירה סרטי סנאף אולם נדמה כאילו את החמאס זה לא מטריד. כל עוד בעיני העולם האשמה מוטלית על ישראל מטרתם מושגת ואילו המחיר ההומוניטרי חסר משמעות בעיניהם. האם באמת אין משמעות למחיר ההומניטרי? ברשימה הבאה נדון בשאלה זו ונבחן מה ניתן ללמוד ממנה ומה ההשתמעויות של בחירה זו של החמאס.

אבדן האפוטרופסות של חמאס

לכאורה, הבחירה של חמאס לשלוח ילדים למותם לא מחדשת הרבה. לחמאס אין אלוהים במלחמה עם ישראל וכל טקטיקה ואסטרטגיה מבחינתם היא לגיטימית נגד ישראל. במבט שני ניתן ללמוד הרבה מאד מהבחירה של חמאס לשלוח ילדים לההרג על הגדר. דה פקטו מגלה חמאס כי הוא חסר יכולת להיות אחראי על ילדים וכנראה גם על חסרי ישע אחרים ובעצם לא כשיר לקחת עליהם אחריות שלטונית. למה זה דומה? ישנם מקרים שבהם הורים לא מצליחים לקיים את האחריות שלהם כלפי ילדיהם. לפעמים זה נובע מסיבות טכניות. נולד להם ילד נכה או פגום שאין ביכולתם לטפל בו או לדאוג לצרכיו. במקרה כזה ההורים מעבירים את האפוטרופסות שלהם על הילד למדינה והמדינה לוקחת את האחריות לדאוג לצרכיו. לפעמים זה נובע מסיבות נפשיות. הילד בריא ושלם אולם ההורים מסיבות נפשיות לא מסוגלים לקבל אחריות על צרכי הילד והם מזניחים אותו (ואת עצמם). לפעמים זה נובע מהתמכרות לסמים, או ממחלת נפש כגון דיכאון או סיכוזפרניה. כאשר זה מתגלה ומציאות זו מובנת המדינה מתערבת ומעבירה את הילד לידי גורמים שיכולו לדאוג לו (אימוץ, משפחות אומנה, פנימיה ועוד). אין כאן שיפוט של ההורים כמו הכרה שצרכי הילד כיצור חסר ישע לא יכולים להיות מסופקים על ידי ההורים. כאשר חמאס שולח ילדים לשדה הקרב הוא מגלה שאין לו את היכולת לקבל אחריות שלטונית על ילדים. מדינה מתוקנת מרחיקה את הילדים משדה הקרב. ברור להשילדים כיצורים חסרי ישע ונטולי בחירה חופשית אינם רלבנטיים לשדה הקרב והיא משתדלת להרחיק אותם לאזורי עורף בטוחים שבהם הם לא יסתכנו. חמאס נוהג הפוך. במקום להרחיק את הילדים מהגדר הוא דוחף אותם לגדר. זה לא גילוי של אחריות שלטונית אלא של חוסר יכולת שלטונית. החמאס מודיע: אין ביכולתי לקבל אחריות שלטונית ממשית ולכן מבחינתי ניתן לשלוח את הילדים לההרג בניסיון פריצה של הגדר. במילים אחרות חמאס איננו כשיר לשמש כתנועה שלטונית אמיתית. מי שלא לוקח אחריות על חיי הילדים תחת שלטונו, איננו באמת גורם אוטונומי עצמאי היכול לתפקד כשלטון עצמאי. חמאס לא לוקח אחריות על חיי הילדים תחת שלטונו ולכן חמאס איננו גורם שלטוני אוטונומי. עובדה זו משליכה על כמה הנחות יסוד במדיניות הישראלית ומחייבת שינוי גישה ביחס לעזה כפי שאראה עכשיו ביחס להצעות הפתרון שמציעים למצב בעזה.

כשלון המודל הפיני

מאז ההתנתקות קיימות כמה הנחות של מדיניות החוץ הישראלית ביחס לעזה:

– עזה היא ישות מדינית אוטונומית עצמאית בעלת שלטון עצמי.

– הגדר בין ישראל לעזה מסמנת את הגבול בין הישות המדינית פוליטית של עזה לבין ישראל.

– ההתנהלות בין עזה לישראל צריכה להתנהל כשני יישויות מדיניות נפרדות המגיעות להסכמה על השגת מטרות משותפות בהתאם לאינטרסים ההדדיים של שתיהן (ביטחון לישראל, שגשוג לעזה).

במסגרת הנחות אלו מנסה ישראל להחיל את המודל הפיני סובייטי על יחסי עזה – ישראל. נחזור בכמה שורות על המודל הפיני סובייטי כפי שהתקיים במלחמה הקרה. מאז 1945 התקיימה פינלנד כמקרה מיוחד במסגרת המלחמה הקרה. מבחינה פנימית היתה פינלנד דמוקרטיה ליברלית בעלת כלכלת שוק ובחירות חופשיות. מבחינה חיצונית השתייכה פינלנד לגוש המזרחי והכפיפה את כל מדיניות החוץ והביטחון שלה לברית המועצות. בכך חרגה פינלנד משאר המקרים של הגוש המזרחי שבו מדיניות הפנים הייתה קומוניסטית סובייטית או מהגוש המערבי שבו מדיניות החוץ הייתה אנטי ברית המועצות. מה שהופך את ההשג הזה למדהים ואת פינלנד למדינה נערצת הוא העובדה שהוא הושג במשא ומתן באופן ישיר מול סטלין וזאת לאחר שתי מלחמות עקובות מדם (מלחמת החורף ומלחמת העולם השניה). ההשג הזה לא היה חסר מחיר. פינלנד נאלצה לוותר על חבל קרליה שנכבש במלחמת החורף ולהצטמצם לגבולותיה הנוכחיים כולל ישוב מחדש של כל הפליטים מחבל זה, אולם מנהיגי פינלנד היו נחושים לשמור את מה שהם הגדירו כליבה החיונית שלהם ולשם כך היו מוכנים לשלם מחיר כבד לסובייטים. כאשר אנו מסתכלים על הפתרונות המוצעים לעזה בין אם זה אי מלאכותי, נמל בקפריסין או באל עריש, או הקמת נתיב הגישה בנמל אשדוד ניכר כי המתכננים הישראלים מנסים לממש את המודל הפיני-סובייטי (גם אם לא בשם זה) ביחסי ישראל ועזה. ישראל מוכנה לאפשר שגשוג כלכלי וחברתי בעזה אך דורשת שמירה על האינטרסים החיצוניים והביטחוניים של ישראל. בלי קיום של דרישה זו ישראל לא תהיה מוכנה להסרת המצור על עזה והסתכנות בהקמת חיזבאללה 2 על גבול ישראל. אולם המציאות של הילדים על הגדר בעזה מצביעה על הבעייתיות בהחלת מודל הזה בעזה, שכן המודל מניח קיום של שני ישויות פוליטיות עצמאיות וריבוניות הפועלות יחד להשגת מטרות משותפות. שליחת הילדים לפריצת הגדר תוך סיכון חיי הילדים בידי החמאס מלמדת שאין בעזה גורם שלטוני אמיתי המסוגל לקבל אחריות מדינית ופוליטית על האזרחים תחת שלטונו. אין מדינה אמיתית בעזה שאיתה ישראל יכולה לעבוד למען השגת מטרות משותפות והגדר איננה נתפשית כקו גבול ממשי בין ישראל לעזה שבו אסור לפגוע אלא בזמן מלחמה רשמית. היא אמנם מתחמת את עזה ומונעת ממנה לפגוע בישראל אבל היא לא מתקבלת כקו גבול בין שתי ישויות מדיניות מובחנות. כתוצאה מכך לא ניתן לצפות מהעזתים שיהיו מוכנים לויתורים כואבים שיאפשרו את שגשוגה של עזה תוך שמירה על האינטרסים הביטחוניים של ישראל כפי שהמודל הפיני סובייטי מחייב. שלטון החמאס בעזה איננו כשיר לכך ואי אפשר לצפות ממנו לעשות משהו שהוא איננו כשיר לו באותה מידה שלא ניתן לצפות שמי שלוקה בנפשו יוכל לקבל אחריות על הילדים שלו. ההנחה כי קיימת בעזה ישות אוטונומית עצמאית אשר איתה ניתן לעבוד איננה נכונה וכתוצאה מכך הנחות הבסיס של המדיניות הישראלית העכשווית לא מתקיימות. במקום זה צריך לחשוב על מודל אחר ביחס לעזה שישיג תוצאות מספקות יותר.

הרשות הפלסטינאית השניה

אם עזה איננה כשירה לתפקד כמדינה עצמאית הדואגת לצרכי האוכלוסיה המקומית שלה, מה כן ניתן לצפות ממנה או אם נדייק יותר מה עזה מרשה לעצמה לשאוף להיות? כנראה עזה רוצה לתפקד כרשות פלסטינאית אוטונומית הנוספת על הרשות הפלסטינאית בגדה. אם נזכור, הבלאגן הנוכחי,כמו גם צוק איתן, התחיל כאשר אבו מאזן מנע העברת כספים לפקידי החמאס בעזה. מה שמאיים על שלטון החמאס בעזה איננו האיום של כיבוש ישראל את הרצועה כמו הצורך שלו לתחזק רשות פלסטינאית משל עצמו ברצועה. וכאשר מונעים העברת כספים לרשות זו הוא מתחיל לעשות בלאגן. רשות זו איננה מסוגלת לקבל אחריות על צרכי האוכלוסיה במובן הלאומי שאנו חושבים עליו אבל היא יוצרת תחום לעצמו שבמסגרתה חיים הערבים בנפרד מהאזרחים הישראליים של מדינת ישראל. המודל הזה מזכיר את המודל של פורטו ריקו וארה"ב שבמסגרתו מתקיימת פורטו ריקו כגרורה מדינית שלטונית של ארה"ב. גם בעזה נדמה שהעזתים לא מסוגלים לקיום מדיני עצמאי נפרד אשר יחייב אותם לקחת אחריות על כלל צורכי האוכלוסיה בעזה אלא לסוג של שלטון במסגרת השליטה הישראלית הכוללת במרחב. היות ופירוד פלסטינאי הוא אינטרס ישראלי, ישראל יכולה להשתמש בשאיפה הזו של העזתים לרשות פלסטינאית נפרדת מהגדה כדי להמשיך את המצב הקיים באופן הנוח לה. זה יכול להתבצע באופן מיידי אם ישראל וגורמי תמיכה נוספים במרחב הבין לאומי יעקפו את אבו מאזן, יחלקו את התקציב המועבר לרשות הפלסטינאית ויעבירו חלק ממנו לידי העזתים באופן נפרד. העברה זו תסיים את הבלאגן באופן מיידי ותפתח פתח לישראל לנהל את המציאות לטובתה. כיום אין לישראל מנוף מול החמאס בעזה להוציא צעדי ענישה. הכרה בעזה כרשות הפלסטינאית השניה עם תקציב נפרד מהתקציב של הרשות הפלסטינאית הראשונה תאפשר לישראל לראשונה להפעיל מנופי לחץ על עזה שאינם דווקא ביטחוניים. זה לא שולל כמובן את הפתרונות המעשיים של נמלים מלאכותיים וכדומה אבל זה מציב אותם בהקשר הנכון. פתרונות אלו לא צריכים לבוא כחלק מהסדר כללי של ישראל מול עזה כשתי ישויות עצמאיות נפרדות אלא כפתרון מעשי שישראל נותנת לעזה כחלק מהיות עזה גרורה מדינית ופוליטית של ישראל. גרורה זו קיימת עם תקציב נפרד ומרחב שליטה נפרד אך עם תלות במדינת ישראל, שמדינת ישראל צריכה לנצל לטובתה.

קיומן של שתי רשויות פלסטינאיות נפרדות משחק לטובתה של ישראל. לא צריך להקצין לפתרון האמרויות של מרדכי קידר בכל עיר בגדה אולם העובדה שיש שתי רשויות מאפשרת לישראל להפריד ולמשול. הכרה רשמית בקיומם המקביל מאפשר לישראל לנצל את התחרות ביניהן להשגת מטרות ישראליות כגון שלום וביטחון. זה לא מושלם אך מבין האפשריות זו האפשרות הפחות רעה.

הערה

אי כשירותם של העזתים לשלוט משליכה על נושאים נוספים כגון ביטול התקציב של אונר"א. מחד ביטולה של אונר"א וביטול החלטת האו"ם 194 של דרישת השיבה היא אינטרס ישראלי ראשון במעלה שאסור לו שייפגע. מאידך אי כשירותו של השלטון בעזה לא מאפשר להעביר אליו את השירותים שאונר"א מספק לערבים. כתוצאה מכך ישראל ומדינות נוספות צריכות להקים מנגנון שיאפשר את סיפוק השירותים בלי הצמדות להגדרת הפליטים המעוותת. ישראל צריכה לשאוף לפירוק וישוב מחדש של כל מחנות הפליטים (לאו דווקא בתחומי ארץ ישראל) יחד הקמת מנגנון מקביל אשר ימנע פגיעה במצב ההומניטרי שלהם ושל שאר התושבים בעזה.

האם הציבור הדתי צריך להתאחד למפלגה אחת גדולה?

ההחלטה של שר התחבורה לערוך את עבודות הגשר בנתיבי איילון באמצע שבוע מזכירים לנו שוב שמפלגת השלטון היא מפלגה חילונית. וכך שגם אם היום שר התחבורה החליט לעשות ג'סטה למפלגות "החרדיות", מחר הוא יכול להחליט אחרת. רה"מ ביטא זאת היטב כשביקר את ההחלטה להשבית את נתיבי איילון באמצע שבוע. למעשה, כפי ששמעתי עכשיו ברדיו מהמהנדס רז מור יש לא מעט עבודה שנעשית בשבת (ועוד יותר מרגיז היה העובדה שהשדרנית למעשה עודדה אותו לא להיתפס… אבל זה עניין לפוסט אחר). במצב הזה ישנן כמה שאלות שונות שעולות:

א. האם ניתן להימנע לגמרי מחילול שבת ועברות נוספות בתור מדינה יהודית ריבונית?

ב. האם אנחנו רוצים לקבל אחריות על המדינה לטוב ולמוטב כולל בהיבטים הללו?

ג. האם אנחנו רוצים להתאחד כדי שנוכל לקבל אחריות על המדינה?

על השאלה הראשונה יש לא מעט דיון אבל ניתן להניח שלפחות ניתן לצמצם את חילול השבת ועברות נוספות עד נקודה שבה ניתן יהיה להזדקק לקולות שונות אשר יאפשרו קיום פעילויות מסוימות גם בשבת (מסיבות ביטחוניות, צרכי הרבים והסתמכות על גויים). השאלות שיותר לענייננו הן השאלה השניה והשלישית. ביחס לשאלה השניה נדמה לפעמים שהציבור הדתי מעדיף לא לקבל אחריות על המדינה. בשל מה לו לקבל את הכאב ראש הזה של הסתמכות על היתרים דחוקים בשאלות של שבת והיחס לדתות אחרות (נצרות, אסלאם ועוד), שאלות טורדות כגון היחס לחילוניים ומדע והצורך מסירות נפש למען הכלל (במלחמה או במשטרה)? נראה שלחלקו עדיף מצב של "אני את נפשי הצלתי" מאשר קבלת אחריות למען הכלל. אני מודה שבאופן אישי גישה כזאת בעייתית בעיני ומסמנת גישה שקרית ולא דתית של שימת האני במרכז – גם אם אני רוחני – ולו כדי לא להתלכלך בשאלות הקשות שמתעוררות (גם אם התוצאה היא חיים בשקר ובנצלנות). גישה כזו גם סופה להביס את עצמה. הסתגרות בכוללים בלי השכלה כללית תביא למציאות שהעוני יעביר את האדם על דעת קונו עד כדי הגעה לחילול שבת ועברות נוספות של גזלנות וחמס (ראה שולחן ערוך סימן קנו). וכבר נתקלתי בתלמידי חכמים מובהקים וגדולים שהעוני העבירם על דעת קונם ועזבו את הדת ועכשיו רואים את עצמם חילוניים. גישה כזו גם מתנגשת עם החיוב שהתורה מחייבת אותנו לערבות הדדית ועזרה לחלשים כלכלית אשר מוצאים את עצמם עוזבים את המשפחה אחר קידוש כדי לעבוד בשביל העשירים מחללי השבת. מסיבות אלו ואחרות גישתי ביחס לשאלה ב היא לא אם אנו רוצים את האחריות אלא האם אנו יכולים לברוח ממנה.

נותרנו עם השאלה השלישית – האם הציבור הדתי צריך להתאחד כדי שיוכל לקבל אחריות על המדינה? זו שאלה מורכבת עם טיעונים בעד ונגד. נציג את הטיעונים נגד האיחוד:

א. האיחוד יכול להיות באופוזיציה. המפלגות הדתיות הן מפלגות קליינטורה. קרי הן מייצגות קליינטים בעלי אינטרסים אשר אין להם בסיס משפטי וכלכלי עצמאי. אצל החרדים בנוגע ללימוד תורה בישיבות במקום גיוס לצבא, אצל הדתיים לאומיים בנוגע להתיישבות בשטחים. בשני המקרים מדובר במציאות בעייתית מבחינה משפטית אשר המפלגות הדתיות מכסות עליו ביושבן בממשלה. איחוד של המפלגות יכול להוביל אותן לאופוזיציה תוך ויתור על הגיבוי לקליינטים. ניתן כמובן לתהות כיצד יהיה אפשר להשתחרר מהתלות הזו באחרים אך כרגע זו מציאות קיימת.

ב. האיחוד יחייב את הקבוצות הדתיות להגיע לפשרה דתית. כל מי שקרוב מספיק למציאות הדתית יודע שקבוצות דתיות שונות חלוקות בעניינים רבים ומתנהלות באופן שונה בנושאים רבים. בין אם זה ביחס לצבא, לנשים, לעבודה, לדרך שבה מתנהלת פוליטיקה ועוד סוגיות שונות ומשונות. בכל הסוגיות הללו ההתנהלות היא שונה וקיימת הנחה שאי אפשר להתפשר על קוצו של יוד. ישנה גם התנשאות לא מעטה של קבוצות שונות על קבוצות אחרות של דתיים . במציאות הזו פיצול בין מפלגות שונות נתפס כדרך היחידה לאפשר לגוונים השונים להתבטא בלי להיכנס למלחמה קבועה בין הגורמים השונים. המלחמות שראינו בין אנשי הפלג לרוב החרדים בדגל התורה, בין אלי ישי לאריה דרעי ובין החרד"לים לליברלים במפלגת הבית היהודי שהביאו לבסוף לפרישת ההר המורניקים ממפלגת הבית היהודי מבטאים זאת היטב.

ג. איחוד והפיכה של הדתיים למפלגת שלטון יהפוך את הדת בציבוריות הישראלית לגורם מפלג במקום לגורם מאחד. במקום לפנות להיגיון הכללי של כלל הציבור תהפוך הדת לעניינה של מפלגה אחת תוך חוסר עניין ואף התנגדות אצל מפלגות אחרות. במידה רבה זה מה שאנו רואים כבר היום בעניין השבת. במקום שהשבת והצורך במנוחה יהיה מקובל על כולם נתפסת השבת כמין זכות סוציאלית כזו "שהדתיים" כופים על כלל הציבור נגד רצונו.

מנגד ניתן למנות את הגורמים הבאים בעד האיחוד:

א. האיחוד יאפשר לראשונה לדתיים להיהפך למפלגת שלטון. כבר היום איחוד בין המפלגות החרדיות והבית היהודי מביא ליותר מ20 מנדטים. איחוד רשמי יכול להקפיץ אותן ל30 מנדטים ולאפשר למפלגה המאוחדת לההיפך למפלגת ציר (מפלגה שבלעדיה אין שלטון ולכן היא המפלגה הקובעת בשאלות שונות בקואליציה).

ב. זה מגיע לשבת, ללימוד התורה ולארץ ישראל שישימו אותן במקומן הראוי. כיום כל אחת מהסוגיות הללו נתפסת כאינטרס של קבוצות לחץ דתיות. איחוד בין הדתיים למפלגת שלטון דתית תאפשר לשנות את היחס לסוגיות הללו מיחס אינטרסנטי כמו שהוא היום ליחס עקרוני – את השבת לא מחללים, לימוד תורה הוא חלק ממהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ומדינת ישראל צריכה ליישב את ארץ ישראל. הפיכת הדתיים למפלגת שלטון יאפשר גם פתרון לשאלות המציקות לציבור הדתי כגון שמיטה. עליית הדתיים לשלטון תאפשר לקבל החלטה על תמיכה של הממשלה בשנת שבתון של כלל החקלאים במשק מבלי להזדקק לפתרונות שנויים במחלוקת כגון היתר מכירה.

ג. מגיע לדתיים להטביע חותם על מדינת ישראל. בדומה לליכוד כיום ולמפא"י בעבר מגיע לדתיים להפסיק להסתמך על שולחנם של אחרים ולבטא אמירה משל עצמם על המדינה ועל החיים בה. נכון שיש לא מעט חששות מכך (חלקם מוצדקים) אולם כפי שהסתבר במהפך ב1977 חששות אלו מבטאים יותר את אובדן השליטה של ההגמוניה הקיימת מאשר חששות אמיתיים. עליית הדתיים לשלטון לא תביא לאובדן החופש והדמוקרטיה אבל תאפשר להופיע חזון אחר של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

מה דעתכם בנידון?

הכיבוש של אירלנד

פתיחה

בקרב חוגי "השמאל" הישראלי נהוגה ההשוואה בין ישראל לבין מדינה אירופית מסוימת בשנות השלושים של המאה העשרים. השוואה זו מעידה במקרה הטוב על הבורות ההיסטורית של המשווים אשר בהעדר השכלה כללית רחבה מתקשים לחרוג מהראיה הבינארית של שחור ולבן שהשוואה זו מייצרת ובמקרה הרע על השפעות זרות של בעלי אינטרסים לא מקומיים שנהנים מההשוואה הזו. ההשוואה הזו מופרכת ועם זאת החזרה עליה הפכה לנוהג קבוע אצל מגלגלי עיניים מקצועיים. זו לא האפשרות היחידה. דני אורבך למשל דווקא השווה את ישראל ליפן של שנות העשרים והשלושים באופן שאכן היה מאתגר למדי. אני רוצה לעומת זאת להצביע על השוואה אפשרית שבין המציאות של הכיבוש בשטחים לשלטון הבריטי על אירלנד. נדמה לי כי השוואה זו תוריד כמה חששות וחרדות המופיעות מזמן לזמן ב"שמאל" הישראלי ותאפשר דיון מושכל יותר על המציאות הנוכחית שלנו. אעיר כי זו רק אפשרות אחת וכי ישנן אפשרויות נוספות כפי שיתבהר בפרק הסיכום.

אנגליה ואירלנד

אנגליה הייתה נוכחת באירלנד החל מאמצע ימי הבינים כאשר הרפתקנים אנגלים הקימו מאחז אנגלי בדבלין. מאחז זה לא הספיק כדי להשתלט על האי אך הוא כנראה מנע התגבשות של מדינה אירית עצמאית כפי שקרה בסוקטלנד. כתוצאה מכך נותרה אירלנד שטח הפקר להרפתקנים אנגליים במשך כל ימי הבינים יחד עם רבי אצולה מקומיים שצמחו מהאצולה הקלטית. עם זאת בימי הביניים מציאות זו לא הפכה לניגוד בין האנגלים לאירים. הניגוד פרץ בעת החדשה כאשר האנגלים הפכו לאנגליקנים בעוד האירים נשארו קתוליים. האיבה בין שתי הדתות רחשה על אש נמוכה עד פרוץ המהפכה האנגלית ב1640. מהפכה זו שיצרה את אנגליה המודרנית על חורבות המלוכה הבריטית הציפה את הניגוד בין אנגליה הפרוטסטנטית לאירלנד הקתולית. צבאותיו הפוריטניים של אוליבר קרומוול כבשו את אירלנד והשליטו את השלטון האנגלי באופן ישיר על האוכלוסיה האירית הקתולית עד תחילת המאה העשרים. שליטה זו חוותה עליות ומורדות במשך השנים אך היא לא פסקה עד 1921 כאשר אנגליה הסכימה להעניק לאירלנד – להוציא הצפון הפרוטסטנטי – מדינה עצמאית (המהלך הצליח כנראה בעקבות הלחץ של השדולה האירית בארה"ב אשר ניצלו את תלותה של אנגליה בארה"ב אחרי מלחמת העולם הראשונה).הניתוק הושלם בשנות השלושים כאשר אירלנד יצאה מהאימפריה הבריטית. בזמן מלחמת העולם השניה שמרה אירלנד על ניטרליות מנוכרת כנגד אנגליה אך נזהרה מכל ביטוי של תמיכה באויבי בריטניה.

השלטון האנגלי באירלנד לבש צורות שונות במשך השנים. בתחילה הייתה האוכלוסיה האירית משועבדת לאנגלים בלי זכות בחירה לפרלמנט. במאה התשע עשרה עם הרחבת זכות הבחירה קיבלו גם האירים זכות בחירה לפרלמנט האנגלי. שם הם תפקדו כגוש לעומתי מול הרוב האנגלי. לקראת שנות השמונים נעשה מאמץ להעניק אוטונומיה (הום רול) לאירים. במקביל לאורך כל התקופה התקיימה שדולה חזקה של המתנחלים האנגלים באירלנד שדחפה לשימור השלטון האנגלי באירלנד ובהרחבת ההתנחלויות. שארית של אותה התנחלות נשארו בשלטון בריטי גם היום בצפון אירלנד. שעתו המרושעת ביותר של השלטון האנגלי הייתה ב1845-1849 כאשר פטריה השמידה את כל יבול תפוחי האדמה באירלנד. מכסים על הדגן בבריטניה מנעו יבוא של דגן זול לאירלנד וכך הביאו בעקיפין למותם של מיליון אירים לערך ולעזיבתם ש 3 מיליון אירים נוספים, רובם לארה"ב. אוכלוסיית האי האירית הצטמצמה לחצי מ8 מיליון ל4 מיליון. השלטון האנגלי ניסה לבטל את מכסי הדגן אולם שדולה של בעלי קרקעות אנגליים שנהנתה מהם מנעה זאת בפרלמנט. דוגמה זו יחד עם דוגמאות נוספות מהודו גרמו לחתן פרס נבל בכלכלה אמריטה סן להסביר את חשיבות השלטון העצמי כמונע מקרי רעב. השלטון האנגלי באירלנד היה צבאי מתחילתו ועד סופו ומידי כמאה שנה הוא התמודד עם מרידות שונות ודיכא אותן. הדיכוי החריף ביותר היה של קרומבל, אולם גם אחריו התרחשו פעולות דיכוי שונות.וכאן עולה השאלה האם זה היה רע הכרחי? האם השלטון האנגלי באירלנד היה מוצדק?

השאלה לא נשאלת מנקודת מבט ניטשאינית של השרדות החזק וגם לא מנקודת מבט הגליאנית המפרידה בין אומות היסטוריות המעצבות את המציאות למול אומות לא היסטוריות המועצבות על ידי האומות ההיסטוריות. השאלה נשאלת מנקודת מבט ליברלית המאמינה בחירות כמו אצל לוק, והרדר.  האנגלים היו אומה ליברלית במשך 400 שנה האחרונות, אולי האומה הליברלית הגדולה ביותר בהיסטוריה. מתנגדיה נוהגים להצביע על זמנים אפלים באימפריה שבהם הם עצמם היו מתנהגים טוב יותר. הגרמנים למשל נהגו לתקוף את האנגלים כצבועים. למעשה ההתנהלות הגרמנית התגלתה כגרועה הרבה יותר. ועם זאת אנגליה הייתה מודעת לפינות אפלות אלו ונהגה לדון בהן וגם לתקן אותן. כך למשל האנגלים מיוזמתם הפסיקו את סחר העבדים ב1806 ולאחר מכן שחררו אותם ברחבי האימפריה. אי אפשר לומר שהאנגלים לא שמו ליבם לאנומליה וההסברים שהם נתנו מצביעים על הקושי לצייר מציאות בשחור ולבן.

השאלה הביטחונית

מנקודת מבט אנגלית כיבושה של אירלנד נצרך בראש ובראשונה מסיבות ביטחוניות. קרבתו של האי לאנגליה ולנמלים הגדולים של אנגליה איים עליה במישרין בכל מלחמה ומלחמה. הצי האנגלי היה הכלי הראשי להבטחת ביטחונה של אנגליה ולהחזקת האימפריה. בלעדיו היה נשארת אנגליה אי חסר חשיבות או נכבשת בידי מדינה מהיבשת כפי שקרה לה בכיבוש הנורמני ב1066. היותה של אירלנד אי הסמוך לחופיה איים למנוע שימוש יעיל בצי זה וכך איים על חירותה של אנגליה. הסיוט של אירלנד עצמאית בעלת ברית של מדינות היבשת היה מבחינת האנגלים איום מספיק להחזיק את אירלנד כבושה.סיוט זה לא נעלם מעיני היבשת כאשר במספר מקרים הם ניסו להמריד את אירלנד נגד האנגלים.

אולם את האיום הביטחוני אי אפשר לנתק מהאיום הקתולי. בימינו זה לא תקין פוליטית לדבר על איום דתי אולם הוגי הנאורות ובראשם לוק סברו אחרת. מנקודת מבטם דת יכולה בהחלט להיות איום על הסדר הפוליטי של הנאורות באופן שסובלנות דתית כלפיה לא תתאפשר בלי שינוי פנימי מצידה. לטעמם כדי שדת תתקבל באופן סובלני היא צריכה לקבל את הנחת האמנה החברתית שעומדת בבסיס המערכת הפוליטית של הנאורות ואת ההפרדה בין הדת כעניין פרטי לבין הפוליטיקה והמדע כעניין כללי. הנצרות הקתולית לא התאימה למבנה זה. כשריד של האימפריה הרומית (המחוזות הקתוליים הדיולקטנסים שימרו את המחזות הרומיים של האימפריה עד ימינו) תפסה את עצמה הכנסיה כגוף אוניברסאלי המאשרר את הסדר הפוליטי המקומי באופן רוחני. היה לכך גם השלכות מעשיות אנשי הכנסיה נידונו בבתי המשפט של הכנסיה על פי המשפט הרומי ולא על פי המשפט הפיאודלי המקומי ורק לאחר מכן הועברו לביצוע גזר הדין לרשויות החילוניות. החברה נתפסה כגוף אורגני המורכב ממונטים שונים המקבילים על פי הסדר האפלטוני לצדדים שונים של האדם – הרוח (הכנסיה), הכבוד (האצולה) ההמון והיהודים (שגם להם היה סדר משפטי שונה מההמון). כתוצאה מכך התנגשה הכנסיה באופן ישיר עם הסדר החדש של הנאורות כפי שכוננו אותו הוגי הנאורות – הובס, דקארט, לוק, ואחרים וכפי שמומש באופן רשמי באנגליה אחרי המהפכה המהוללה ב1689 (שבתורה רק אשררה את תוצאות המהפכה האנגלית ב1640 עם תיקונים). רק עם הקונקרנט מול נפוליון ב1804 קבלה עליה הכנסיה את עקרונות הנאורות ויכלה להינות מעקרונות הסובלנות הדתית של הנאורות. מנקודת מבט אירית הביטוי של שינוי זה היה האפשרות של קתולים להיבחר לפרלמנט האנגלי החל מ1828 והתביעה לעצמאות שהחלה להתגבש מאז ועד השגתה מאה שנים מאוחר יותר. עד אותו הרגע הפרוטסטנטים לא בטחו בקתולים האירים (או האנגלים לצורך העניין) באופן שיאפשר להם הכרה פוליטית.

ביטחון אם כן איננו רק עניין גיאוגרפי אלא גם פוליטי: האם הסדר הפוליטי יציב מספיק כדי לאפשר הכרה הדדית שתבטיח שלום? אם הסדר הפוליטי הפנימי מבטא גישה שונה שאינה מאפשרת הכרה הדדית, היכולת להשתית שלום שאיננו מבוסס על הפסקת אש מתוחה עומדת על כרעי תרנגולת. הכיבוש האנגלי של אירלנד היה ענין מגעיל ואף מרושע אך קשה להאשים גורם הנמצא במלחמה של סכום 0 שמנסה להבטיח את שלומו גם במחיר של חירות האחר. אינני מצדיק כל עוולה אך אני מוסיף גוונים נוספים למציאות שאינם צבועים בשחור ולבן בלבד שגורמים לכך שהתשובה למציאות לא נשארת בינארית.

ישראל והשטחים

הניתוח שערכנו מבהיר את ההשוואה בין המקרה של אנגליה ואירלנד וישראל והשטחים. בשני המקרים מדובר בגורם בעל קרבה גיאוגרפית היכול לפגוע באופן ישיר בליבה של הקיום של המדינה השולטת ובעל סדר פוליטי פנימי שאיננו מאפשר הכרה שוויונית ברוח הנאורות – באירלנד הנצרות הקתולית ובשטחים האיסלאם. יאמרו מה שיאמרו, הנחות המוצא של האיסלאם אינן מאפשרות קבלה של הסדר הפוליטי של הנאורות. גישת התקינות הפוליטית רק מעמעמת את ההבנה הזו במקום לשים אותה על השולחן. במקרה הטוב היא מבטאת יהירות היסטורית שאין לה מקום, במקרה הרע היא מבטאת שחיתות מוסרית מהסוג שמישל וולבק תיאר בספר "כניעה". מנקודת מבט ביטחונית גם אם אהוד ברק, צודק בביקורת שלו על מיכה גודמן, וניתן באופן עקרוני להשיג ביטחון תוך ויתור על ההר המחיר נתפש כגבוה מידי והרסני מידי במיוחד לאור ההתרחשויות האזוריות. ולכן כתוצאה מכך כמו באנגליה גם בישראל ההתגבשה ההכרה שהכיבוש הוא רע הכרחי.

מי שעל כורחה הודתה בכך היתה זהבה גלאון בראיון ברדיו ביחס לתוכנית הסיפוח של בנט. בראיון הבדילה גלאון, במפורש בין המציאות של כיבוש שהיא רע, אך כנראה הכרחי, לבין סיפוח שיצור שתי מעמדות של אוכלוסיה מבחינה חוקית רשמית שהוא הרסני למערכת הליברלית של מדינת ישראל ויביא למה שגלאון, תארה כאפרטהייד. אם זה נכון, אבד הכלח על המדיניות האופיזציונית שזהבה גלאון, קדמה בשנים האחרונות כיושבת ראש מפלגת מרצ. במקום זה עדיף היה להצטרף לקואליציה ברשות נתניהו, ולפעול מבפנים לשימור הכיבוש כהכרחי מול מגמות הסיפוח של המתנחלים ("בזמן שהשועל מולך סגוד לו" אומר הפתגם ברש"י). כדרכן של הכרות מהסוג הזה הן נעשו מאוחר מידי ביחס לנפשות הפועלות וגלאון, נאלצה לוותר על מקומה כיושבת ראש מפלגת מרצ.

הדבר נכון גם לצדדים אחרים של הקצוות הרדיקליים של "השמאל" הישראלי. לא במקרה גופים הדורשים סוף לכיבוש בכל תנאי ובכל מצב תחת כסות של "זכויות אדם" נדחים כלא לגיטימיים ולאט לאט הופכים לסוכנים מדיניים של גורמים זרים המומנים על ידיהם. בעיני המרכז הישראלי האיום הביטחוני גדול מידי מכדי שוויתור על השליטה בשטחים תוכל להתרחש בדומה למה שקרה בעזה (שאף הצליחה במלחמה האחרונה לשתק את שדה התעופה בן גוריון). גופים אלו טוענים כי עצם הכיבוש מביא לאובדן הליברליזם של מדינת ישראל והופך אותה לאפרטהייד. ההשוואה לאנגליה ואירלנד מלמדת כי טענה זו מוגבלת.  אנגליה הצליחה להיות כובשת וליברלית במשך מאות שנים ולא צריך לחשוש כי ישראל תפסיק להיות ליברלית רק בגלל הכיבוש. צריך להזהר מקשיות לב כמו שהיה ברעב האירי הגדול ב1848 ועדין הכיבוש לא הופך אותנו ללא ליברלים. טענה נוספת היא שהמתנחלים משתלטים על מדיניות הישראלית. העובדה היא שהמתנחלים האירים לא הצליחו להשתלט על המדיניות האנגלית ולהכריח את האנגלים לבלוע את אירלנד על קרבה ועל בלעה. גם בישראל בתשע שנים אחרונות עומד למעשה ראש הממשלה נתניהו כנגד הניסיונות של המתנחלים לספח את השטחים באופן עיוור וחסר אחריות (הוא הסתייע בכך במידה רבה ב8 השנים של ממשל אובמה). כיהודי דתי אני מאמין בהתיישבות בארץ ישראל אך גם אני אינני חפץ באזרוח מלא וחסר מחשבה של כלל הערבים בשטחים שיפגע אנושות בדמוקרטיה הישראלית. תהליכי הפריימריז בליכוד מובילים ללחץ לסיפוח השטחים אך עדין מרבית האוכלוסיה הישראלית מתנגדת לכך בפועל כפי שראש הממשלה מודע לכך היטב. עצם הצווחנות של גופים אלו ושל אחרים המקדמים חרם על ישראל על בסיס טיעונים אלו רק מביא לדחיה של המרכז הישראלי ולהפיכתם ללא לגיטימיים.

הימנעות משירות צבאי על רקע ה"הכיבוש" נתפשת כהתנשאות טהרנית שאין לה בסיס מוסרי. במציאות שבה אלפי טילים מוכוונים על ישראל מצפון ומדרום ושבה אנו רואים כיצד בעלי הטילים טובחים בבני עמם ללא רחם נקל להבין שהיחס אלינו יהיה גרוע בהתאם וכי רק הרתעה ממשית תבלום אותם מלממש את זדונם. אינני בא לשפוט אף אדם על בחירתו באופן אישי (אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו) ועדיין עצם האמירה החברתית של הימנעות משירות צבאי היא לטעמי פסולה. גם אם הכיבוש הוא רע ראוי לכל הפחות לדון אותו לכף זכות כרע הכרחי עד שיוכח אחרת. כאדם דתי אומר שעדיף שילכו ללמוד בישיבות שמגינות עלינו באופן מטאפיזי מאשר שבאנינות מתנשאת יטענו שאיננו זקוקים להגנה והצלה.

האם זו ההשוואה היחידה?

ערכתי השוואה לאינגליה ואירלנד אולם המציאות אף פעם לא נכנסת למסגרת אחרת סופית. אנגליה ואירלנד בסופו של דבר היו איים בעלי זהות נפרדת ברורה. אנחנו והערבים, לעומת זאת, משחקים על אותה משבצת במרחב שאיננו רק סכום אפס מבחינה ביטחונית אלא גם מבחינה מקומית. על פי תפיסת הערבים – תפיסה המגובה בהחלטות של האו"ם על הפליטים – במשבצת הגיאוגרפית שבין הירדן לים אמורה להתקיים ישות ערבית ולא יהודית (האמונה הזה של קיום ישות אחת – יהודית דווקא – נכון גם לימין הדתי הישראלי אך בלי הגיבוי של האו"ם). גם אם הערבים מוכנים להסכם של פשרה זמנית באופן עקרוני הם עדין לא קבלו את התביעה היהודית לנוכחות באזור (איננו היחידים באזור כמובן – זו צרת רבים של גורמים נוספים כגון הנוצרים, היזידים, העלאווים, השיעים, הדרוזים ועוד גורמים שכנראה איננו חשופים אליהם). העובדה שתפסנו עמדה באזור לא אומרת שאנחנו מקובלים. לפי זה ההשוואה המתבקשת תהיה אולי לרודזיה/זימבבואה או לדרום אפריקה שגם בהן הנוכחות הלבנה לא התקבלה כלגיטימית בעיני המקומיים.

מעבר לכך למדינת ישראל כמגשימה של החזון הציוני יש עדין פוטנציאל לקליטת עליה יהודית מרחבי העולם. ההנחה של השמאל הישראלי החילוני לפיה לא צפויה להגיע עליה יהודית מארצות המערב יכולה להתבדות בעתיד, בצרפת, כתוצאה מההגירה המוסלמית ובארה"ב, כתוצאה מתהליכים פנימיים שעדין מוקדם להעריך בצורה מלאה. עליה כזו תשנה את הדמוגרפיה של האזור ויכולה להבטיח רוב יהודי מוצק גם בהתחשב בכלל האוכלוסיה הערבית באזור. כבר היום משתווה מספר הילדים בילודה היהודית למספר הילדים בילודה הערבית בואפן שמשנה את התחזיות הדמוגרפיות. גידול בעליה יכול לשנות את המצב פעם נוספת. במקרה הזה נקודת ההשוואה תהיה דווקא למדינות כמו ארה"ב, ואוסטרליה, שבהן גידול האוכלוסין של המתיישבים הלבנים ביטל הסכמים קודמים וגרם להשלטתה של האוכלוסיה הלבנה במדינה. גידול באוכלוסיה היהודית יאפשר התפשטות של מדינת ישראל לשטחים (ואולי גם לירדן, וסוריה, אם תהליך הקריסה של המדינות הערביות באזור ימשך) תוך נתינת אזרחות לתושבים הערביים שישארו פה.

אם נסכם יש לנו שלוש אפשרויות שונות להמשך קיומה של מדינה יהודית פה באזור שיוצרות גם 3 מרשמים שונים:

מרכז : דו קיום של שתי מדינות לשני עמים וכיבוש של הפלסטינאים עד שיחול שינוי כמו במודל האנגלי אירי

שמאל קיצוני: הצטמצמות המדינה היהודית עד כדי העלמותה ועליית מדינה ערבית כמו בזימבאבואה

ימין: המשך ההתפשטות היהודית והטמעת האוכלוסיה הערבית כמו בארה"ב ובאוסטרליה

הכללה של כל הממדים הללו מציירת מציאות סבוכה ולא מוחלטת. קשה לתת מרשמים אבל אולי ניתן להאחז בשולי גלימתו של קהלת הממליץ בסוף ספרו:

" א שַׁלַּח לַחְמְךָ, עַל-פְּנֵי הַמָּיִם:  כִּי-בְרֹב הַיָּמִים, תִּמְצָאֶנּוּ.  ב תֶּן-חֵלֶק לְשִׁבְעָה, וְגַם לִשְׁמוֹנָה:  כִּי לֹא תֵדַע, מַה-יִּהְיֶה רָעָה עַל-הָאָרֶץ.  ג אִם-יִמָּלְאוּ הֶעָבִים גֶּשֶׁם עַל-הָאָרֶץ יָרִיקוּ, וְאִם-יִפּוֹל עֵץ בַּדָּרוֹם וְאִם בַּצָּפוֹן–מְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ, שָׁם יְהוּא.  ד שֹׁמֵר רוּחַ, לֹא יִזְרָע; וְרֹאֶה בֶעָבִים, לֹא יִקְצוֹר.  ה כַּאֲשֶׁר אֵינְךָ יוֹדֵעַ מַה-דֶּרֶךְ הָרוּחַ, כַּעֲצָמִים בְּבֶטֶן הַמְּלֵאָה:  כָּכָה, לֹא תֵדַע אֶת-מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה, אֶת-הַכֹּל.  ו בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת-זַרְעֶךָ, וְלָעֶרֶב אַל-תַּנַּח יָדֶךָ:  כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ-זֶה, וְאִם-שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, טוֹבִים." (פרק יא)

האם מדינת ישראל מקיימת מצוות "שום תשים עליך מלך"?

נעיין במשנה תורה הלכות גזלה ואבדה פרק ה הלכה יח:
"במה דברים אמורים, במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות, שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ, וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים. אבל אם אין מטבעו יוצא, הרי הוא כגזלן בעל זרוע, וכמו חבורת ליסטים המזויינין, שאין דיניהן דין; וכן מלך זה וכל עבדיו, כגזלן לכל דבר. "
אומר כאן הרמב"ם שסמכותו של מלך נובעת מקבלת העם עליהם את סמכותו שמתבטא בקבלת המטבע שלו כהילך לגיטימי. דין זה חל גם בארץ ישראל כמו שאנו למדים מהגמרא במסכת מגילה דף יד העוסקת בסיפור דוד ונבל הכרמלי. על פי הסיפור בספר שמואל דוד חפץ להרוג את נבל הכרמלי. אז מופיעה אביגיל ומשכנעת את דוד להפסיק. על פי הגמרא טענתה כלפיו הייתה שאין לו דין מלך כיון שאין טבעו ידוע בעולם:
– אמר לה: מורד במלכות הוא, ולא צריך למידייניה.
אמרה לו: עדיין שאול קיים, ולא יצא טבעך בעולם (טבעך מלשון מטבע כפי שמסביר הערוך).
ומכאן שקבלת המטבע על ידי בני הארץ מועלת גם בארץ ישראל לתת לשלטון דין מלך.
(בהקשר זה נעיר כי הדרך שבה השלטון עולה איננה משנה כמו שסופר על הרב משה פיינשטיין (מופיע בהקדמה של אגרות משה כרך ט) שנקט שלשלטון הקומוניסטי דין מלכות ולכן נמנע מללמד את בנו דוד תורה ואפילו את אותיות האלף בית כל עוד היו ברוסיה והקפיד להמיר את הדולרים שקיבל מקרוביו בשירותי המרה הרשמיים של השלטון במחיר הנמוך בהרבה מהמחיר בשוק השחור (מה שעזר לו בדיעבד כאשר נלקח לחקירה והציג את כל הקבלות). העובדה שהקומוניסטים עלו במהפכה אלימה לא משנה אם בני המקום מקבלים את המטבע שלהם.)
הבהרנו מי מסמיך את המלך אך לא בררנו מה הגדר של מלכות. על זה אומר המדרש ""שום תשים עליך מלך" שתהא אימתו עליך". הגדר של מלך שתהא אימתו על הציבור. במובן זה אם יש מורא מן המלך מתקיים הגדר של מלכות.
ומה באשר למינוי על ידי נביא וסנהדרין?
התוספות בסנהדרין כ: ד"ה "מלך" בתירוץ האחרון גורס כי מה שנאמר בפרשת המלך שייך רק במלך שמונה על ידי נביא ומולך על כל ישראל ויהודה: "שנמלך על כל ישראל ויהודה ומאת המקום". עם זאת גם התירוץ הזה מודה שלאחאב היה דין מלך שהרי הוא ממשיך "ואחאב לא מלך על יהודה וגם לא מלך מאת המקום" (שאר התירוצים מניחים בפשטות שפרשת המלך שייכת באחאב גם בלי מינוי המקום ובלי למלוך על יהודה). גם הרמב"ם בהלכות חנוכה פרק א הלכה א כותב "וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה" וכידוע לא היה נביא בבית שני. המקרה של אחאב וגם של מלכי בית שני כגון ינאי מלכא והורדוס המלך מוכיח שגם סנהדרין אינה לעיכובא.
סמכויות המלך בארץ ישראל נידון לאורך בידי הראשונים. אולם ברור שגם מה שהר"ן טען שדינא דמלכותא דינא אינו חל בארץ ישראל הוא לגבי טובת הנאתו האישית. לגבי דברים שהציבור נהנה כגון תחבורה, ביטחון, מערכת משפט, בריאות, חינוך ועוד בוודאי שיש חובה לשמוע למלכות ולשלם מיסים שהרי המלכות מסדירה את ענייני המדינה, וראיה לזה ממה שאמר רבא (בבא קמא קי"ג ע"ב), תדע דאמרינן דינא דמלכותא דינא, שהרי שלוחיו כורתים אילנות דקלים לעשות מהם גשר, ואנו עוברים עליהם וכו'.
האם המצווה של שום תשים עליך מלך מתקיימת רק בפעולה או במציאות?
ניתן לשאול האם המצווה של המלכת מלך מתרחשת רק כאשר אנו ממליכים אותו כמו בלולב או שעצם המציאות של המלך שלו אנו משלמים מיסים ושומרים על חוקיו כבר גורמת לנו לקיים את המצווה בדומה לפרו ורבו שהביאו הפוסקים שאם הוליד בהיותו גוי והתגיירו הוא ובנו קיים את המצווה? נשווה בנפשינו אדם שנולד בזמן שהמקדש בנוי. האם נעקרה המצווה ממנו? בוודאי שלא שכן ברור שעיקר המצווה שתהיה מציאות של מקדש בעולם. אין עניין שיחריב את המקדש ויבנה אותו מחדש אלא עצם התחזוקה של המקדש ותשלום מחצית השקל מספקת לקיום מצוות "ועשו לי מקדש". ובאותו עניין נאמר גם על מלך – עצם המציאות של מלך ותשלום מיסים מספקת לקיים את מצוות "שום תשים עליך מלך".
בענין המדינה רואים כאן כי בני ארץ ישראל קיבלו את המטבע של המדינה (השקל חדש). אימת המדינה נאכפת על ידי הוצאה להורג של מורדים במלכות הן במקרה של דה האן (עוד לפני קום המדינה), באלטלנה ועכשיו גם בגבול עזה כאשר העזתים ניסו לחצות שלא ברשות. כפי שראינו נביא או סנהדרין אינם לעיכובא וגם ברור שמה שהמדינה לוקחת איננה לכיס הפרטי אלא אך ורק בשליחות הציבור לתקן את ענייני המדינה. וכפי שכבר ראינו עניין מצוות "שום תשים" היא שמלכותו קיימת ולא בעצם הפעולה של המלכתו.
מצורף כאן קישור לדיון בנושא. הוא מביא דעה חולקת ושולל את טענותיה:
https://www.yeshiva.org.il/midrash/17675

(הפוסט הזה התחיל בעקבות ויכוח שהיה לי עם חב"דניק משיחי שהאמין שהרבי הוא מלך המשיח והורחב בדיון עם ניר שטרן הי"ו כאן:

 https://nirstern.wordpress.com/2018/05/23/%D7%91%D7%A2%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9F-%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%9E%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%9E%D7%9C%D7%9A-%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98-%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99-%D7%95%D7%93/comment-page-1/#comment-583)