לשון הרע על רוצחים

התגובות בפוסט הקודם הבהירו לי שאני צריך לתת הקדמה שתבהיר מנין אנו מבינים שמותר לקבל לשון הרע אם יש בה תועלת לשומע. הסיפור הקלאסי הוא סיפור רציחתו של גדליהו בן אחיקם שעליו צמים מידי שנה בשנה יום אחרי ראש השנה.  הסיפור של גדליהו נמצא בספר ירמיהו ובספר מלכים. אני אביא את הקטעים מספר ירמיהו פרק מ ומא:

ז וַיִּשְׁמְעוּ כָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, הֵמָּה וְאַנְשֵׁיהֶם, כִּי-הִפְקִיד מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם, בָּאָרֶץ; וְכִי הִפְקִיד אִתּוֹ, אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטָף, וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ, מֵאֲשֶׁר לֹא-הָגְלוּ בָּבֶלָה.  ח וַיָּבֹאוּ אֶל-גְּדַלְיָה, הַמִּצְפָּתָה; וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָהוּ וְיוֹחָנָן וְיוֹנָתָן בְּנֵי-קָרֵחַ וּשְׂרָיָה בֶן-תַּנְחֻמֶת וּבְנֵי עופי (עֵיפַי) הַנְּטֹפָתִי, וִיזַנְיָהוּ בֶּן-הַמַּעֲכָתִי–הֵמָּה, וְאַנְשֵׁיהֶם.  ט וַיִּשָּׁבַע לָהֶם גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן, וּלְאַנְשֵׁיהֶם לֵאמֹר, אַל-תִּירְאוּ, מֵעֲבוֹד הַכַּשְׂדִּים; שְׁבוּ בָאָרֶץ, וְעִבְדוּ אֶת-מֶלֶךְ בָּבֶל–וְיִיטַב לָכֶם.  י וַאֲנִי, הִנְנִי יֹשֵׁב בַּמִּצְפָּה, לַעֲמֹד לִפְנֵי הַכַּשְׂדִּים, אֲשֶׁר יָבֹאוּ אֵלֵינוּ; וְאַתֶּם אִסְפוּ יַיִן וְקַיִץ וְשֶׁמֶן, וְשִׂמוּ בִּכְלֵיכֶם, וּשְׁבוּ, בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר-תְּפַשְׂתֶּם.  יא וְגַם כָּל-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר-בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי-עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וַאֲשֶׁר בְּכָל-הָאֲרָצוֹת, שָׁמְעוּ, כִּי-נָתַן מֶלֶךְ-בָּבֶל שְׁאֵרִית, לִיהוּדָה; וְכִי הִפְקִיד עֲלֵיהֶם, אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶּן-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן.  יב וַיָּשֻׁבוּ כָל-הַיְּהוּדִים, מִכָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר נִדְּחוּ-שָׁם, וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ-יְהוּדָה אֶל-גְּדַלְיָהוּ, הַמִּצְפָּתָה; וַיַּאַסְפוּ יַיִן וָקַיִץ, הַרְבֵּה מְאֹד.  {ס}  יג וְיוֹחָנָן, בֶּן-קָרֵחַ, וְכָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים, אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה–בָּאוּ אֶל-גְּדַלְיָהוּ, הַמִּצְפָּתָה.  יד וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, הֲיָדֹעַ תֵּדַע כִּי בַּעֲלִיס מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן שָׁלַח אֶת-יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, לְהַכֹּתְךָ, נָפֶשׁ; וְלֹא-הֶאֱמִין לָהֶם, גְּדַלְיָהוּ בֶּן-אֲחִיקָם.  טו וְיוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ אָמַר אֶל-גְּדַלְיָהוּ בַסֵּתֶר בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר, אֵלְכָה נָּא וְאַכֶּה אֶת-יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, וְאִישׁ, לֹא יֵדָע; לָמָּה יַכֶּכָּה נֶּפֶשׁ, וְנָפֹצוּ כָּל-יְהוּדָה הַנִּקְבָּצִים אֵלֶיךָ, וְאָבְדָה, שְׁאֵרִית יְהוּדָה.  טז וַיֹּאמֶר גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם אֶל-יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ, אַל-תעש (תַּעֲשֵׂה) אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה:  כִּי-שֶׁקֶר אַתָּה דֹבֵר, אֶל-יִשְׁמָעֵאל.  {פ}

א וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה בֶן-אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וְרַבֵּי הַמֶּלֶךְ וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם–הַמִּצְפָּתָה; וַיֹּאכְלוּ שָׁם לֶחֶם יַחְדָּו, בַּמִּצְפָּה.  ב וַיָּקָם יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה וַעֲשֶׂרֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-הָיוּ אִתּוֹ, וַיַּכּוּ אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן בַּחֶרֶב–וַיָּמֶת אֹתוֹ:  אֲשֶׁר-הִפְקִיד מֶלֶךְ-בָּבֶל, בָּאָרֶץ.  ג וְאֵת כָּל-הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר-הָיוּ אִתּוֹ אֶת-גְּדַלְיָהוּ בַּמִּצְפָּה, וְאֶת-הַכַּשְׂדִּים, אֲשֶׁר נִמְצְאוּ-שָׁם–אֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, הִכָּה יִשְׁמָעֵאל.  ד וַיְהִי בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, לְהָמִית אֶת-גְּדַלְיָהוּ; וְאִישׁ, לֹא יָדָע.  ה וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן, שְׁמֹנִים אִישׁ, מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים, וּמִתְגֹּדְדִים; וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם, לְהָבִיא בֵּית יְהוָה.  ו וַיֵּצֵא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה לִקְרָאתָם, מִן-הַמִּצְפָּה, הֹלֵךְ הָלֹךְ, וּבֹכֶה; וַיְהִי, כִּפְגֹשׁ אֹתָם, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, בֹּאוּ אֶל-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם.  ז וַיְהִי, כְּבוֹאָם אֶל-תּוֹךְ הָעִיר; וַיִּשְׁחָטֵם יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, אֶל-תּוֹךְ הַבּוֹר–הוּא, וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-אִתּוֹ.  ח וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים נִמְצְאוּ-בָם, וַיֹּאמְרוּ אֶל-יִשְׁמָעֵאל אַל-תְּמִתֵנוּ–כִּי-יֶשׁ-לָנוּ מַטְמֹנִים בַּשָּׂדֶה, חִטִּים וּשְׂעֹרִים וְשֶׁמֶן וּדְבָשׁ; וַיֶּחְדַּל, וְלֹא הֱמִיתָם בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם.  ט וְהַבּוֹר, אֲשֶׁר הִשְׁלִיךְ שָׁם יִשְׁמָעֵאל אֵת כָּל-פִּגְרֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִכָּה בְּיַד-גְּדַלְיָהוּ–הוּא אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אָסָא, מִפְּנֵי בַּעְשָׁא מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל; אֹתוֹ, מִלֵּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָהוּ–חֲלָלִים.  י וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל אֶת-כָּל-שְׁאֵרִית הָעָם אֲשֶׁר בַּמִּצְפָּה, אֶת-בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ וְאֶת-כָּל-הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בַּמִּצְפָּה, אֲשֶׁר הִפְקִיד נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים, אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶּן-אֲחִיקָם; וַיִּשְׁבֵּם, יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, וַיֵּלֶךְ, לַעֲבֹר אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן.  {ס}  יא וַיִּשְׁמַע יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ, וְכָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה, יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה.  יב וַיִּקְחוּ, אֶת-כָּל-הָאֲנָשִׁים, וַיֵּלְכוּ, לְהִלָּחֵם עִם-יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה; וַיִּמְצְאוּ אֹתוֹ, אֶל-מַיִם רַבִּים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן.  יג וַיְהִי, כִּרְאוֹת כָּל-הָעָם אֲשֶׁר אֶת-יִשְׁמָעֵאל, אֶת-יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ, וְאֵת כָּל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ–וַיִּשְׂמָחוּ.  יד וַיָּסֹבּוּ, כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר-שָׁבָה יִשְׁמָעֵאל, מִן-הַמִּצְפָּה; וַיָּשֻׁבוּ, וַיֵּלְכוּ, אֶל-יוֹחָנָן, בֶּן-קָרֵחַ.  טו וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, נִמְלַט בִּשְׁמֹנָה אֲנָשִׁים, מִפְּנֵי, יוֹחָנָן; וַיֵּלֶךְ, אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן.  {ס}  טז וַיִּקַּח יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ וְכָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר-אִתּוֹ, אֵת כָּל-שְׁאֵרִית הָעָם אֲשֶׁר הֵשִׁיב מֵאֵת יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה מִן-הַמִּצְפָּה, אַחַר הִכָּה, אֶת-גְּדַלְיָה בֶּן-אֲחִיקָם–גְּבָרִים אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, וְנָשִׁים וְטַף וְסָרִסִים, אֲשֶׁר הֵשִׁיב, מִגִּבְעוֹן.  יז וַיֵּלְכוּ, וַיֵּשְׁבוּ בְּגֵרוּת כמוהם (כִּמְהָם), אֲשֶׁר-אֵצֶל, בֵּית לָחֶם–לָלֶכֶת, לָבוֹא מִצְרָיִם.  יח מִפְּנֵי, הַכַּשְׂדִּים, כִּי יָרְאוּ, מִפְּנֵיהֶם:  כִּי-הִכָּה יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶּן-אֲחִיקָם, אֲשֶׁר-הִפְקִיד מֶלֶךְ-בָּבֶל, בָּאָרֶץ.

תקציר מנהלים: גדליהו ממונה על ידי מלך בבל על ארץ יהודה לאחר נפילת מלכות בית דוד. יוחנן בן קרח מזהיר את גדליהו כי ישמעאל ממשפחת המלוכה מתכנן להרוג אותו. גדליהו מסרב לקבל את הדברים בגלל שהם לשון הרע. ואז מגיע ישמעאל ממשפחת המלוכה והורג את גדליהו. ובתגובה בורח כל הישוב היהודי מארץ יהודה וארץ יהודה נשארת חרבה בלי יהודים בכלל עד שיבת ציון.

הגמרא שמה לב למשהו משונה בפסוקים: "'והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי אנשים אשר הכה ביד גדליה' וכי גדליה הרגן והלא ישמעאל הרגן?" ועונה "אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן " (נידה דף סא עמוד א).

העובדה שמוציאים דיבה על אנשים לא אומרת שאנחנו צריכים להיות שוטים ולא לחוש לה. אם מזהירים אותך ממישהו תחשוש לכך שהדברים אמיתיים ותכונן לאפשרות כזו. זה מה שמכונה לשון הרע לתועלת. אולי אני שופך את דמו של מישהו אחר אבל אני מציל את השומע מסיכון. מי שהולך או הולכת להתחתן עם בן זוג או בת זוג שאני יודע עליהם שהם רמאים מוטלת עלי חובה להודיע לו או לה על כך כדי שלא יקנו חתול בשק. אותו דבר בעסקים ובוודאי כשמדובר באיום ברצח. איסור לשון הרע לא  נועד לאפשר לעבריינים לפגוע באנשים ישרים. אם אתה יודע על מישהו שהוא עבריין או סתם הולך לפגוע במישהו תזהיר אותו ואל תחשוש שיש כאן איסור של לשון הרע. התועלת איננה אם כן למספר ששופך את דמו של מי שאומרים עליו לשון הרע אלא היא לנפגע שימנע מפגיעה כאשר ישמע את הדברים ויזהר. אמנם השומע לא צריך לקבל את הדברים בתור אמת מוחלטת אבל הוא צריך לחשוש שמא יש אמת בדברים ולהיזהר כמו שמסכם זאת האמורא רבא בסוגיה: לשון הרע אסור לקבל אך צריך לחשוש.

בפוסט הקודם ניסיתי לברר האם באמת אין כאן לשון הרע (וכך גם הסיק עמיחי בתגובה שלו) או שפשוט לשון הרע נדחתה על ידי הציווי של 'לא תעמוד על דם רעך'. אסור לי לעמוד מהצד בזמן שרעי נפגע ולכן אני צריך להזהיר אותו גם במחיר של לשון הרע על פוגע פוטנציאלי כדי למנוע פגיעה.  אני מקווה שעכשיו הדברים יותר ברורים.

האם לשון הרע לתועלת היא דחויה או הותרה?

בהלכות לשון הרע ישנה הלכה חריגה: אם לשון הרע היא לתועלת של מי ששומע מותר לספר אותה.

ועולה הקושיה: ממתי תועלת מתירה איסור? האם התועלת מאכילת חזיר תתיר את אכילתו? האם התועלת מגניבה תתיר לגנוב?

לדעתי אין כאן היתר אלא שלשון הרע נדחת כתוצאה מחיוב אחר לא לעמוד על דם רעך. אם הנך רואה שחברך הולך להיזוק כתוצאה ממישהו שלישי אתה נדרש להודיע לו על כך כדי שיזהר.

לאחרונה הצעתי את שיטתי לפני הרב מיכאל אברהם והוא העיר לי שלפי שיטה זו לשון הרע לתועלת דוחה את איסור לשון הרע אבל לא מתירה אותו. הוא לעומת זאת בפוסקים מבין שהתועלת מתירה את הלשון הרע.

בשבת האחרונה בפרשת קדושים נתקלתי בפסוק הבא:

"לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך אני ה'"

וחשבתי שאולי יש קשר בין סמיכות האיסורים. העובדה שהאיסורים סמוכים זה לזה מלמדת אותנו שמתי אסור ללכת רכיל בעמך? כאשר אינך עומד על דם רעך.

הבעיה היא שלדרוש סמוכים במקרא איננו עניין מוסכם. לא כל החכמים מסכימים שניתן לדרוש סמוכים במקרא. ועדין זהו דרוש יפה.

דברי לשון הרע וניצחון במלחמות

הערה שהעירה קמיליה בבלוג תמריץ עוררה בי כמה מחשבות שחשבתי לפרוס כאן. קמיליה כתבה:

וכאן אני מגיעה, לאחר סיבוב, לטענה נוספת שלי כלפי הצמד גנץ & יעלון

זכור לי ממבצע צוק איתן שהרמטכ'ל ושר הביטחון דאז חזרו וטענו, פעם אחר פעם, שהחמאס מאוד מעונין בהפסקת אש, שהוא מתכנן להפסיק לירות אלינו, שהוא מתחנן כבר להפסקת אש וכד' וכד'. נאום הכלניות היה רק חוליה קטנה אחת בשרשרת ההצהרות הנ'ל.
טענות אלו של הרמטכ'ל ושר הביטחון למעשה ביטלו את כל התכנונים וכל ההכנות של צה'ל לפעולה כלשהי נגד רצועת עזה. יותר מכך, היא הובילה לשאננות יתר של כוחותינו בזמן שהחמאס הסכים (לכאורה) להפסקת אש. שאננות שעלתה לנו גם בחיי הדר גולדין.

רק בדיעבד התברר שגנץ & יעלון שגו אסטרטגית בהבנת החמאס ומה שמניע אותו.
כיון שלא שמעתי מאף אחד מהם הודאה בטעות זו בתפיסת האויב ולא שוכנעתי שהם מסוגלים להפיק לקחים מטעויות העבר שלהם – איני מסוגלת לסמוך עליהם שלא יבצעו טעויות דומות, או אפילו חמורות יותר, בעתיד."

דבריה של קמיליה עוררו אותי להיזכר בדרך שבה גנץ נבחר. גנץ, כזכור, לא היה המועמד הראשוני. המועמד הראשוני היה דווקא יואב גלנט. אלא שטענות שהועלו כנגד חריגות בניה של גלנט הביאו לבסוף לבחירתו של גנץ. כלומר, המועמד שנבחר לא היה המועמד הראוי אלא המועמד הלא ראוי מסיבות שאינן רלבנטיות (גלנט אפילו לא הועמד לדין והמשיך לקריירה פוליטית של שר מטעם מפלגת כולנו וכיום מועמד ברשימת הליכוד).

הנקודה הזו הזכירה לי את דברי המדרש: "דורו של דוד שהיו בו דלטורין (אומרי לשון הרע)היו נופלין, אבל דורו של אחאב כלן עובדי עבודת כוכבים היו ועל ידי שלא היו בהן דילטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין" (ויקרא רבה כו ב). תמיד המדרש הזה נדמה לי באופן מיסטי אולם המחשבה על בחירת גנץ גרמה לי מחשבות אחרות. לשון הרע מביאה להפסד במלחמות כיון שהיא גורמת להחלטות לא על בסיס איכות אלא על בסיס דברים לא רלבנטיים. כאשר אומרים לשון הרע וכאשר מקבלים לשון הרע שמים דגש לא על הדברים החשובים שצריכים להשפיע על ההחלטות אלא דווקא אלא דווקא על עניינים לא חשובים אשר מקבלים נפח ציבורי לא חשוב. וכתוצאה מכך מי שנבחר אינם האנשים הטובים שמנצחים במלחמה אלא האנשים הגרועים שאינם מנצחים במלחמה.

גם בדיבורים על גלנט היה יסוד של לשון הרע . עורכי החדשות בעיתונות הכתובה והמשודרת יכלו להתעלם מהסיפור הזה ולהשתיק אותו. היועצים המשפטיים יכלו להודיע שהם לא רואים מקום להתערבות משפטית. אולם ההצפה של הסיפור בתקשורת והחקירה המשפטית לא השאירו ברירה. ההשוואה לשנות החמישים והשישים ברורה למדי. אז דווקא העדיפו לשתוק על נושאים לא חשובים והתוצאה היתה שמדינת ישראל ניצחה במלחמות. ישנם כאלו שיטענו שהמציאות הנוכחית היא ריאקציה לשתיקה של העבר שבה ההערצה של אלופי הצבא הביאה ליחס סלחני שאיננו ראוי. ועם זאת ניתן לראות זאת כאותו עניין – ההתבטלות לאלופים אתמול הביאה ליחס מוגזם היום. אם לאנשים היה יחס מכבד אתמול השומר על העצמיות שלהם הם לא היו מגיעים ללשון הרע היום.