לפני 6 שנים היה פיגוע בהר הבית. בתגובה החליטה ממשלת ישראל להציב את המגנומטרים בכניסות להר הבית. הוואקף הודיע שלא נכנסים להר הבית עד שהמגנומטרים מוסרים. למשך שבועיים לא נכנסו ערבים להר הבית. ואני תהיתי לעצמי האם חזר מורא שכינה להר הבית?
הגמרא במסכת יומא דף סט עמוד ב מסבירה מדוע ירמיהו בתפילתו השמיט את התואר נורא מהקב"ה – נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו??
התגלות שכינה אמורה לעורר מורא בבריות. הגויים אמורים לירוא כאשר הם מגיעים למקום שמייצג את אלוהים במציאות. העובדה שהם לא יראים היא בעיה ובמציאות הזו אי אפשר להחניף לקב"ה ולומר לו נורא. אני לא אכנס לשאלה מדוע אנחנו חזרנו לומר נורא בתפילת שמונה עשרה. הגמרא על אתר עושה זאת. אבל הגמרא הזו היתה הרקע לשאלה שהתעוררה בי באותם שבועיים מופלאים – האם חזר מורא שכינה להר הבית?
ואז ממשלת ישראל נכנעה והסירה את המגנומטרים והמציאות חזרה להיות כשהייתה.
בתפילת שמונה עשרה אנו אומרים ותחזנה עינינו בשובך לציון ברחמים. דומני שעל זה אנחנו מתפללים. על החזרת מורא שכינה להר הבית. אני מודה שכשלעצמי אני לא בטוח שאני כל כך רוצה בכך. זה דבר אחד ליפול בלי התגלות שכינה מולך לבין מציאות שבה אתה מול המלך. ועדין זו הייתה חוויה בלתי רגילה.
בקובץ תחומין יד, מחקרים בנושאים הלכתיים:
התפרסם מאמר של הראשון לציון לשעבר הרב בקשי דורון ז"ל עם הכותרת האזוטרית הבאה – "עידוד תיירות דתית של מוסלמים בארץ":
ליאו שטראוס היה גאה בכותרת הזו. במאמר דן הרב בקשי דורון בשאלה ההלכתית האם מותר לעבוד בענף התיירות המוסלמית בהבאת תיירים מוסלמיים להר הבית. השאלה היא האם מותר לזרים להיכנס לשטח הר הבית בזמן הזה והאם אנחנו מותר לנו להיות שותפים בכניסה כזו להר הבית. הוא מביא את שיטתו של השדה חמד, רבי יחזקיהו מדיני, הטוען שאין איסור כיום לזרים להיכנס להר הבית. האיסור הוא רק בזמן קיומו של בית המקדש. ואז הוא טוען ששיטת השדה חמד היא שיטת יחידאית ואסור למעשה לזרים להיכנס לשטח הר הבית כמו שאסור ליהודים להיכנס לשטח הר הבית. רק נזכיר ששטח הר הבית האסור הוא חלק קטן משטח הר הבית הגיאוגרפי אלא שמסיבות של ספקות הרחיבו את האיסור. הרב טאו בחוברת על הר הבית מסגיר בסוף – מה שהוא לא נוטה לעשות – כי המסורת בידו היא שהרב קוק סבר כשדה חמד. טוב, אפשר לצרף את הרב קוק לשדה חמד. ועם זאת מבחינת הרב בקשי דורון המציאות שזרים מסתובבים בשטח הר הבית היא למעשה בעייתית וצריך למנוע אותה. רק שהרב בקשי דורון כמו עורכי תחומין היו מודעים לחומר הנפץ שבידם וכדי להבטיח שעינים זרות שאינן אחראיות ישזפו את המאמר הזה הוא קיבל את הכותרת המשעממת הזו. אין ספק, מופת של כתיבה אזוטרית.
מדינת ישראל עד היום התעלמה מהאפשרות הזו. בהמשך למדיניות שקבע משה דיין אחרי מלחמת ששת הימים הר הבית הוא בידי המוסלמים והכניסה בו חופשית. ליהודים לעומת זאת נשמר הכותל. בשביל משה דיין, פוליטיקאי חילוני, הר הבית הוא סוג של וותיקן. מקום שצריך להידחק לשוליים. הניסיון של הרב שלמה גורן להקים שם בית כנסת נחסם באיבו על ידי משה דיין. רק זה מה שחסר לנו.
עברו הרבה שנים וקווי המדיניות של דיין עדיין נשמרים במידה רבה. בשוליים הם כורסמו בידי שורת עתירות של אנשי ימין שטענו כי איסור הכניסה להר הבית פוגע בשוויון אבל המקום נשאר עדין בידי הוואקף. אפשר לטעון כי זו המדיניות האופטימלית וכי אם יש כאן בעיה דתית אפשר להסתמך על שדה חמד והרב קוק. ועם זאת, אם כל כך הרבה השתנה מאז משה דיין אפשר להרהר גם אחרי קווי המדיניות שהוא התווה בהר הבית.
בוא נחשוב על התרחישים האפשריים הבאים:
א. אליהו הנביא מתגלה ומודיע לכולנו היכן נמצא מקום המזבח ובית המקדש ומקימים בית מקדש מחדש.
ב. דמות רוחנית ברמתו של האריז"ל, גדול המקובלים מאז ספר הזוהר, מופיעה והיא מודיעה שנגלה לה ברוח הקודש היכן נמצא בית המקדש.
ג. כל חכמי ישראל מסכימים ביניהם היכן נמצא בית המקדש.
למותר לציין ששתי האפשרויות הראשונות נתפסות בעיני כריאליות הרבה יותר מאשר האפשרות השלישית. אין שום אפשרות להסכמה בין רבני ישראל באיזה נושא שהוא בעולם הזה. ועם זאת עצם קיומם של התרחישים הללו מראה שסוגיית הר הבית איננה סוגיה סגורה. מבחינה פוטנציאלית היא סוגיה פתוחה גם לשיטת השדה חמד שכרגע מתירה כניסת זרים להר הבית. מחר יכול לחול שינוי ואיתו ישתנה גם הדין של הכניסה להר הבית. לדבר על הר הבית כענין ליברלי משהו שבו אנחנו רק רוצים שיהיה פתוח לכולם – יהודים וערבים – זה לא מדויק. המקום קדוש ליהודים כאתר של בית המקדש (וגם קדוש למוסלמים אך בקדושה פחותה). קו הטיעון כאילו אין ליהודים עניין אמיתי בהר הבית הוא מטעה. מבחינת הרבנות העניין מופנה פנימה כנגד יהודים. ליהודים אסור לעלות להר הבית ולהיכנס אליו (חוץ מכוחות הביטחון). זהו ניסיון הירואי משהו להימנע משאלות קשות מידי ביחס למקום. כאשר משיח צדקנו יבוא אז הכול יבוא על מקומו בשלום ממלמלים לעצמם האופטימיים (למעשה ביאת המשיח רק תפתח קבוצת שאלות חדשות הלכה למעשה). זו תמונת עולם הרמונית שבה המשיח יבוא, כולם יחזרו בתשובה, עם הגויים המשיח יסתדר ולא יהיה לנו שום קושי ושאלה. אולם הגישה הזו יותר מאשר מבהירה היא מערפלת. במקום לקבוע קו מדיניות ברור מנחה היא מזמינה משברים שתכיפותם הולכת וגוברת.
מבחינת היהודים די ברור שאין שום הסכמה למסור את האתר לשליטה חיצונית. היחיד שהרהר בכך היה אהוד ברק… מצד שני בפועל אנחנו פועלים כאילו המקום מסור לשליטה חיצונית של הוואקף הירדני.
זהו מצב משברי. העמימות בניהול האתר מאפשרת לכל זב חוטם במרחב להתיימר להתערב בשם ההגנה על האתר מפני… (השלימו בעצמכם). הדבר נכון הן לשחקנים יהודיים והן לשחקנים מוסלמיים. מעבר לכך העמימות הזו מונעת התנהלות רציונאלית של השחקנים השונים כיון שהיא משאירה את כללי המשחק פתוחים. מקס וובר בזמנו טען כי לקפיטליזם דרושים כללים ברורים ובראשם זכות הקניין המאפשרים לשחקנים כלכליים שונים יכולת להעריך במדויק את התוצאות של הפעולות שלהם (זו אחת הבעיות עם בית המשפט היום שהשימוש שלו בפרשנות תכליתית, סבירות ומידתיות הוא פוגע ביכולת הזו של שחקנים שונים). הדבר נכון גם למדיניות. כדי לאפשר מדיניות רציונאלית היא צריכה להיות עקבית וברורה. המדיניות סביב להר הבית מעורפלת וכתוצאה מכך נתונה לשינויים תכופים.
הסיבה לכך היא פנימית יותר מאשר חיצונית. קשה לחילוניים במדינת ישראל להכיר בכך שסוגיית הר הבית היא בסופו של דבר סוגיה יהודית דתית פנימית עם השלכות בין לאומיות. כתוצאה מכך החילוניים בארץ נגררים לנקוט עמדה שבסופו של דבר פוגעת בהם. זה לא באמת עניינם של החילוניים מה קורה בהר הבית. זה כן עניינה של מדינת ישראל לתת לדת היהודית מעמד שוויוני במרחב. אם הר הבית הוא אתר קדוש לדת היהודית זה צריך לקבל הכרה. עם כל הכבוד למשה דיין גם אם מדובר בוותיקן זה לא עניינו. עניינו לכבד את הדת היהודית בדיוק כמו שהוא מכבד כל דת אחרת כאן במרחב (וכפי שהוא מכבד את הוותיקן עצמו). ברגע שהחילוניים מרשים לעצמם להתערב בהר הבית נגד הדת היהודית הם פוגעים ביכולת הטיעון שלהם להתנגדות להתערבות מקבילה של דתיים במרחב החילוני שלהם. הקוראים כאן יודעים שאני מתנגד לכפייה דתית על חילונים מסיבות דתיות (אין משמעות למצוות דתיות ללא אמונה). אך באותה מידה אני מתנגד לכפיה חילונית בעניינים דתיים. זה לא עניינם.
יש מקומות שאני בהחלט מסכים עם מה שאנשים מסויימים תופסים ככפיה חילונית. במקרה של התנגדות לאוטובוסים מופרדים אני בהחלט הייתי בצד של דינה זילבר (כמו שנאמר גם שעון עומד צודק פעמיים ביממה). אוטובוסים מופרדים גוזלים את המרחב הציבורי של נשים באופן כוחני ואלים. מצד שני ניסיון לקבוע לציבור איך לממש טקסים דתיים נראה לי מופרך ואפילו פגיעה בהופעות יעודיות נפרדות לציבור הדתי נראה לי גבולי. יש גבול כמה ניתן לקבוע לאחרים את דרך ההתנהלות. בהר הבית זו אכן סוגיה בין לאומית אבל היא תהיה ברורה יותר אם היא תוצג נכונה כהתנגשות בין דתית ולא רק כעניין לאומי. הטענה כאילו ליהדות יש ענין רק ברחבת הכותל היא מגוחכת. העניין של היהדות הוא בהר הבית והכותל רק מהווה סימן חיצוני לכך. כבוד ליהדות היה אומר להגדיר את הר הבית כאתר קדוש ליהדות בנוסף להיות קדוש לאיסלאם.
זה לא אומר שצריך שיהיה שם בית כנסת כמו שרצה הרב גורן. כזירת תפילה רחבת הכותל מתאימה בהחלט. זה רק אומר שצריך לשקול לתת לרבנות הראשית כנציגה הרשמית של היהדות במדינת ישראל מעמד בהר הבית. ואולי גם הפרדה בהר הבית בין האיזור הקדוש ליהודים לבין האיזור הקדוש למוסלמים כולל מסגד אל אקצא. מסגד אל אקצא עצמו לא נמצא בכמעט שום תרחיש באיזור קדוש ליהודים (בתרחיש הקיצוני שבית המקדש היה בדרום הר הבית במקום בכיפת הסלע כשיטה המקובלת, אז חלק ממסגד אל אקצא נמצא בלשכת הגזית). זה לא חלוקה שאי אפשר לחיות איתה והיא תבהיר היכן נמצאים האינטרסים של כל צד וצד בהר הבית. ואם אחד מהתרחישים שציירתי למעלה יתממש זה יהיה עניינם של הגורמים המוסמכים היהודיים בלי קשר לגורמים חיצוניים – יהודים חילוניים, מוסלמים או נוצרים (אולי נדרש לעזרה דיפלומטית מול ירדן אם נרצה להרוס את כיפת הסלע בשביל בית המקדש).
בתחילת המלחמה הקרה הייתה ברלין מוקד של משבר תמידי. שאלת גרמניה לא באה על פיתרון מספק. בעלות הברית לא רצו לאחד את גרמניה במיוחד כאשר כל צד חשש ממצב שבו גרמניה תהיה מאוחדת עם משטר של הצד השני. חלוקת גרמניה הסתבכה עוד יותר עם ברלין ששכנה בלב השטח הסובייטי אך נשלטה בחלקה הגדול בידי מדינות המערב. המציאות הזו יצרה מצב משברי שהלך ותפח ככל שתושבי מזרח גרמניה זיהו בברלין פתח יציאה לבריחה מן המשטר הקומוניסטי. המשבר הסתיים לבסוף בצורה חד צדדית עם חומת ברלין (העניין מתואר לפרוטרוט בספרו של הנרי קיסנג'ר דיפלומטיה). במובן מסוים יש דמיון בין הקונפליקט היהודי ערבי למלחמה הקרה. גם אצלנו המטרה איננה ניצחון אלא בלימה סבלנית עד הרגע שיחול שינוי פנימי במערכת הערבית שיביא לשלום אמיתי איתנו. ירושלים להבדיל בין הטמא ובין הטהור מזכירה את שאלת ברלין. רק שאצל ירושלים כפי שכתבתי הרבה פעמים הפצע הוא מטאפיזי. השכינה בגלות. אין הרבה דברים שבשלב זה נוכל לעשות מצידנו. אבל לפחות את המעט הזה נראה לי שכדאי לעשות.
י.ד. 