רצח רבין [ד] שנות הניהיליזם

לרצח רבין היו השפעות שליליות על התרבות הפוליטית בישראל. ההשפעות לא היו ברמה הטכנית מערכתית. כפי שהראנו בפוסט השני על רצח רבין, ההשפעה של רצח רבין על הדמוקרטיה הישראלית או "תהליך השלום" היתה לא משמעותית. מנהיגים נרצחים במשך ההיסטוריה ועדין תהליכים קודמים ממשיכים. ההשפעה האמיתית של רצח רבין התנהלה דווקא במישור הנפשי. באמונה של האנשים ביכולת שלנו לפעול יחד למען מטרה משותפת. אמונה זו היא שעומדת בבסיס הציונות. בלעדיה היינו ממשיכים לשבת בבית מדרש בשטייטל ולתאר פנטזיות פוליטיות חסרות מימוש. מה שמאפיין את הציונים או כיום את הישראלים היה דווקא התכל'ס, המימוש עצמו ולא הרעיונות שמאחוריו. כמי שבאופן אישי מעדיף רעיונות זו נקודה חסרה אולם יש כוח בממשות לעומת המופשט. סוג מסוים של תחיית המתים. והאמונה המשותפת הזו שעמדה בבסיס הישראלי נסדקה ברצח רבין. האמון בין האנשים נפגם ואיתו היכולת לפעול יחד.

ניתן לטעון שזה התחיל כבר קודם בביקורת על הכיבוש. אולם רצח רבין ירה את יריית הפתיחה לנטישה של המערכות הישראליות. זה התחיל כבר ב1996 כאשר נתניהו עלה לשלטון ומינה את יעקב נאמן לשר המשפטים. בתגובה אמר היועץ המשפטי, מיכאל בן יאיר, על גופתי המתה והורה על חקירה כנגד יעקב נאמן. נאמן נאלץ לנטוש את משרד המשפטים ולבסוף חווה התקף לב כתוצאה מהחקירה. החקירה הסתיימה בלא כלום אולם כאן התחילה שורה של חקירות שבמשך שנות רבות שיתקה כל אפשרות לניהול חיצוני של משרד המשפטים. משרד המשפטים החל לנהוג כגוף עצמאי בלי בקרה חיצונית. שורת שרי המשפטים שנחקרו או אוימו בחקירה הייתה לא פוסקת. במקביל הביאה המערכת המשפטית לכניסתו לכלא של ראש ממשלה מכהן ולעוד חקירות והאשמות נגד אנשים שונים.

נטישת האחריות והפעולה נגד המערכת עצמה לא פסקה. בהר הבית זנחה הממשלה כל ניסיון לשליטה על המתרחש. כאן השאלה על מי האחריות איננה ברורה. האם זה אנשיו של יצחק רבין או ממשלת נתניהו. מבחינת לוח הזמנים נראה שזה דווקא ממשלת נתניהו, אבל יכול להיות שאנשי רבין נתנו אור ירוק לוואקף ולתנועה האסלמית לפעול אחרי רצח רבין (קראתי את זה באיזשהו מקום אבל במחקר קטן שעשיתי לצורך הפוסט לא מצאתי אישוש). כך או אחרת, למרות דיבורי הרהב, ישראל למעשה שמטה את השליטה מידה בהר הבית.

ביטוי אחר לאובדן האמון נמצא בפעילות הבלתי פוסקת של גורמי שמאל למיניהם למען הפסקת "הכיבוש" גם נגד רצון הבוחר הישראלי שהגיעה לשיא בנאום של חגי אלעד באו"ם. הדבר שבלט בדבריו היה חוסר ההתייחסות לאזרחי מדינת ישראל כאל סובייקטים והפיכתם לאובייקטים. במקום לנסות לשכנע אותם צריך לפעול במישור הבין לאומי כדי להכריח אותם לקבל את עמדתו. חגי אלעד התעלם מנימוקים נגדיים, ממציאות אפורה, ומבעיות טכניות. מבחינתו את "הכיבוש" צריך להפסיק בלי התחשבות בעמדות של אזרחי ישראל האחרים. ההופעה של חגי אלעד באו"ם היא רק השיא של תופעה רחבה יותר של ישראלים שאיבדו עניין בהשפעה על אזרחים אחרים במדינת ישראל. חלקם עושים זאת כסוכנים של גורמים זרים המממנים אותם וחלקם מתוך אידיאליזם. כך או אחרת הגישה לישראלים היא כאל אובייקטים ולא כאל סובייקטים.

הזלזול באנשים אחרים, הניהליזם הגלוי וחוסר האמונה בפעולה משותפת מאכלת כל חלקה טובה של אידאליזם. אודה שרוב אנשי השמאל וגם הימין ממשיכים להאמין בפעולה משותפת. חיים רמון, למרות כל חסרונותיו עדין מאמין בשיח משותף עם הימין. ישנם גם אחרים המדברים שפה אחרת, אך קשה להשתחרר מהתחושה של אובדן האמון הרוחש המביא לניהליזם, ליאוש ולהתנהלות חסרת אחריות. כפי שראינו אובדן האמון לא נמצא בשוליים אלא באנשי המלוכה עצמם. מיכאל בן יאיר משתתף היום בסיורים של שוברים שתיקה ובצלם ושותף לרוב ההנחות המעשיות שלהם. רצח רבין הרג אצלו את היכולת לתת אמון ביריב שהוביל אותו עד השוליים ממש. מבחינה טכנית הדמוקרטיה הישראלית ממשיכה לתפקד. מבחינת הרוח, האמונה הציונית בשיתוף פעולה ובפעולה משותפת שרק מתוכה ניתן אולי לקוות לשלום בארץ נפגעה קשות. בשאלה האם ניתן לתקן את השבור יעסוק הפוסט הבא.

מודעות פרסומת

שרת המשפטים מול המשנה ליועץ המשפטי

שרת המשפטים איילת שקד היא אישה חכמה מאד והמכתב שהיא בחרה לשלוח ליועץ המשפטי לממשלה ביחס להתנהלותה של המשנה ליועץ המשפטי דינה זילבר מדגים לנו באופן נאה את חכמתה. במכתב דורשת איילת שקד למצוא מחליפה לדינה זילבר בייצגה את הממשלה ואוסרת על דינה זילבר להמשיך לייצג אותה, את משרד המשפטים והממשלה בכל אחד מתחומי האחריות של דינה זילבר, וזאת לאור ההתנהלות של זילבר בוועדות הכנסת. הסיבה לכך שהמכתב הוא חכם הוא שאיילת שקד נמנעת במכתב מלנקוט צעד סמכותי כנגד זילבר (פיטורים, השעיה). בכך שרת המשפטים נמנעת מלגרור את הדיון אל הצד הטכני סמכותני שהיה מסיח את הדעת מהנושא העקרוני של תפקידי הייעוץ המשפטי לממשלה. במילים אחרות שרת המשפטים רוצה לנצח בוויכוח העקרוני ולא בשאלת הכבוד או הסמכות שלה. איילת שקד מבינה שהטיעון חשוב יותר מהסמכות העקרונית והיא רוצה לנצח ברמת הטיעון; הרמה המעשית כבר תגזר מרמת הטיעון עצמה. איילת שקד מציגה את עצמה כשמרנית. אני עצמי לא רואה את עצמי כשמרן כפי שהבאתי בשם תוספות יום טוב מנהג שאין לו טעם איננו אלא מידת סדום. ועם זאת אני שמח שאיילת שקד מתמקדת בטיעונים ולא בסמכות שרירותית. כפי שהיא מבינה היטב סמכות גרידא לא תשרת את מטרותיה בטווח הארוך.

חכמתה של איילת שקד מתבטאת גם בבחירה במשנה ליועץ המשפטי ולא ביועץ עצמו. בדומה לאהרן ברק שנמנע מלפסול חוקים מיד אלא התחיל בהודעה על סמכותו בלי מימושה המיידי וכך גרם לאנשים להתרגל לרעיון כך גם שקד בבחירתה מתחילה את הדיון שסופו בקביעה על היועץ המשפטי עצמו. בינתיים היא נותנת לאנשים זמן להתרגל לרעיון וגם מדגימה באופן ישיר מדוע נדרש חוק היועצים המשפטיים במתכנתו החדשה להיחקק.