יוסף הצדיק

שמעתי לאחרונה כי מידתו של יוסף הצדיק, ספירת היסוד, נקראת כל. וחשבתי לבאר כך על פי דרכו של הרב שג"ר זצ"ל. ספירת היסוד מתקשרת לשמירת הברית והרב שג"ר מסביר כי שמירת הברית מבטאת איזו הסתפקות עצמית שאיננה זקוקה להנאה חיצונית. זה לא רק עצם ההימנעות מהמעשה בפועל אלא עצם הגישה שאיננה זקוקה להנאה חיצונית. הביטוי "כל", המופיע כאשר יעקב מודיע לעשו שיש לו כל (בניגוד לעשיו שיש לו רב) ובדומה לאברהם שבורך בכל וליצחק שנתן מעשר מכל, מבטא את ההסתפקות העצמית הזו של הצדיק שאיננו זקוק לשום דבר נוסף על מה שיש לו. במילים אחרות הצדיק איננו זקוק לאישור חיצוני שכן יש לו כל.

יוסף הצדיק נקרא צדיק בעקבות הניסיון שלו עם אשת פוטיפר אשר גילה את החירות העצמית שהייתה לו. עבדא בהפקירא ניחא ליה אומרת הגמרא (נוח לעבד בהפקרות של העבדות) ולכן הוא איננו חפץ בשחרור של בן החורין. עבדות איננה רק תיאור מצב אלא גם גישה לחיים. יוסף הצדיק גם כאשר היה עבד נשאר בן חורין שהרי את האלוהים הוא ירא. הוא לא נכנע להפקרות ולכן נשאר צדיק. מסיבה זו לא ניתן לשבור אותו. בצדקו הוא נשאר מתחילתו ועד סופו. במילים אחרות היה לו את "כל", את אותה מלאות עצמית שאיננה זקוקה לאישור חיצוני.

לכאורה היו ליוסף הצדיק את כל הצידוקים החיצוניים לחטוא עם אשת פוטיפר. אחיו מכרו אותו. אביו לא מחפש אותו ואולי היה שותף במכירתו. לפי הפירוש של הרב יואל בן נון לשם  מנשה "כי נשני (השכיחני) אלוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי" יוסף היה בטוח שהשמים גזרו עליו להיות הקליפה לעומת אחיו שנשארו הגרעין. בדומה לעשו לישמעאל וללוט גם הוא לא ינחל נחלה בארץ ישראל ויצטרך למצוא את מקומו מחוץ לארץ ישראל (עיין בפוסט דיבת הארץ). בקיצור נדחה הוא מכל המעלות ומהשותפות עם עם ישראל. מיואש שורה הוא בגולה מבלי להודיע לאביו שהוא נמצא במצרים מתוך אמונה שגם אביו שותף במכירתו. ועדין "את האלוהים אני ירא", "ואיך אעשה הרעה הגדולה, הזאת,וחטאתי, לאלוהים"??

יוסף הצדיק (ביחד עם מרדכי היהודי) הוא הארכיטיפ של היהודי בגלות. התבונה המעשית, הכישרון להסתדר עם הגוים ולצד הזה העצמאות המוחלטת. הידיעה של הצדיק שיש לו כל ולכן הוא איננו זקוק לשום דבר חיצוני. יוסף הצדיק מלמד אותנו שאף גורם חיצוני איננו סיבה מצדקת לבחירות שלנו. ברגע האמת שם במצרים לבדו מול אשת פוטיפר יוסף לא הצטדק ולא ויתר אלא נשאר בצדקו מסופו ועד תחילתו.

מאמר מאלכסון על השתמרותה של ההפקרות של תרבות העבדים גם לאחר שהעבדות בוטלה רשמית:

https://alaxon.co.il/article/%d7%96%d7%99%d7%9b%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%a2%d7%a7%d7%a2/

דיבת הארץ

בתחילת פרשת שלח מובאת רשימת התרים שהלכו לתור את הארץ ובתוכם התר משבט מנשה:

{יא} לְמַטֵּ֥ה יוֹסֵ֖ף לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה גַּדִּ֖י בֶּן-סוּסִֽי:

הפרשן דעת זקנים בעלי התוספות רואה פה שנוי משאר הרשימות של השבטים שבהם יוסף הוזכר עם אפרים ולא עם מנשה:

"ובכל מקומות הוא נזכר על מטה אפרים: "

ועל כך הוא עונה:

"כאן שקליה יוסף למטרפסיה לפי שהוציא דבה ולכך הוזכר כאן על מטה מנשה שהיה ממוציאי הדבה ולא על מטה אפרים שלא הוציא" ('כאן שקליה יסף למטרפסיה' = כאן קיבל יוסף את עונשו)

ונסביר את הדברים על פי דרכו של הרב יואל בן נון והכוזרי. ריה"ל בספר הכוזרי מסביר את המפנה הגדול של ספר בראשית במשפחת יעקב. על פי ריה"ל ספר בראשית מתאר תהליך של היפרדות הקליפה מן הגרעין הסגולי. על פי הבנתו ישנו גרעין סגולי אשר שייך בו העניין האלוהי של הנבואה ולכן יורשים את ארץ ישראל לעומת גורמים נגררים אשר לא שייך בהם העניין האלוהי והנבואה ולפיכך עוזבים את ארץ ישראל. השושלת של נח – שם – עבר – אברהם – יצחק – יעקב היא הגרעין לעומת אלו שפרשו חם ויפת – נחור – לוט – ישמעאל – עשו. אצל יעקב נגמר התהליך וכל עם ישראל נשאר בעניין האלוהי ויורש את ארץ ישראל.

(במאמר מוסגר נעיר על פי פירושו של מיכה גודמן בספר "חלומו של הכוזרי" כי הגרעין לא נשאר גרעין אלא הופך לעץ גדול שאמור לכלול את כלל המין האנושי בתוך עם ישראל)

הרב יואל בן נון במאמרו על השם מנשה (הפילוג והאחדות: כפל הטעות המרה והלם הגילוי) מפתח את המהלך של ריה"ל ומסביר על פיו את המחלוקת בין האחים לבין יוסף. הם הסתכלו אחורה והבחינו בתהליך של הפרדות הקליפה מהגרעין. הם לא הבינו שהתהליך הסתיים והם נשארים בתוך הגרעין אלא חששו שמא התהליך ממשיך בדור שלהם. וכאן פרץ ויכוח מיהו הגרעין ומיהו הקליפה. כאשר יוסף הוציא את דיבת אחיו רעה הוא בעצם הצביע עליהם כקליפה אשר אינם ראויים לנחול את הארץ (מה שמסביר מדוע האחים הוציאו עליו דין רודף). מנגד כאשר הוא נמכר מצרימה השתכנע יוסף שמבחינת אביו הוא הקליפה והאחים הגרעין. רק כאשר הבין יוסף שאביו לא היה שותף במכירתו וכי האחים מתחרטים על מכירתו התברר שכל האחים בתוך הגרעין ותהליך הפרדות הקליפה נסתיים. כפי שניסחה זאת הגמרא (מסכת פסחים דף נו עמוד א) על הפסוק שמע ישראל כמכוון לדו שיח בין האחים לאביהם ישראל: שמע ישראל (יעקב): ה' אלוקינו ה' אחד. שעל כך ענה יעקב על פי המסורת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

לאור זאת נוכל להבין את הקשר שמוצא "דעת זקנים בעלי התוספות", בין דיבתו של יוסף לדיבת המרגלים. יוסף הוציא דיבה על אחיו שהם שייכים לקליפה ולכן אינם ראויים לרשת את ארץ ישראל. גם המרגלים הוציאו דיבה על ישראל שהם אינם ראויים לרשת את הארץ. ולפיכך הוזכר יוסף בדיבת המרגלים עם שבט מנשה ולא עם שבט אפרים, יהושע בן נון, שלא הוציא דיבת הארץ רעה.

 

נספח

על פי דברינו אפשר להבין כמה חמור רואה רבונו של עולם הוצאת דיבה על יהודים שהם אינם יהודים. זה קרה בירושלים אחרי חורבן עליית רבי יהודה החסיד כאשר הספרדים השתמטו מתשלום חובות של האשכנזים תחת האמתלאה שהאשכנזים אינם יהודים וזה קורה היום כאשר מוציאים דיבה על חלק גדול מיהודי ברית המועצות לשעבר שהם אינם יהודים.