הקדמה
בבפתיחת בלוג ציינתי כי יש לי בעיה עם עצם המונח יהודי-ערבי כפי שהציג אותו יהודה שנהב. בפוסט הזה ארצה להרחיב את הביקורת. למונח יהודי ערבי יש שני חלקים. החלק הראשון בא לתאר את הזהות הדתית של האדם. החלק השני את הזהות הלאומית שלו. עצם החלוקה בין זהות דתית לזהות לאומית שייך לנאורות. לפני הנאורות החברה הייתה בנויה באופן שונה לשדרות (קורפרציות) אשר כל אחת הייתה בעלת מערכת משפט אוטונומית. באותה חברה יכלו להיות שדרות שונות עם מערכות משפט שונות ודתות שונות שעדיין השתייכו לאותה חברה. כך למשל הכנסיה, האצולה והיהודים באירופה בימי הביניים היו שייכות לאותה חברה אך עם מערכות משפט ודת שונות. הכנסייה על פי תפיסתה כגוף אוניברסאלי היורש את האימפריה האוניברסאלית הרומית נשפטה על פי החוק הרומי. היהודים על פי החוק היהודי והאצילים על פי הפרבילגיות של האצולה. ועדין כולם השתייכו לחברה אחת. הנאורות פירקה את המערכת הזו ויצרה מערכת חדשה לפיה החברה מורכבת מפרטים היוצרים על ידי אמנה חברתית מערכת משפטית כללית ואחידה לכלל הפרטים. השותפות של הפרטים מכונה לאום ומערכת המשפט שייכת למדינה. הדת לעומת זאת היא עניין פרטי ולא לאומי. אנשים השייכים לקורפרציות היסטוריות שונות נדרשו לוותר על זהותם הקורפרטיבית הקודמת ולהצטרף ללאום הכללי. גם היהודים נתבעו זאת אך כאן עמדה לפניהם דילמה – האם היהדות בעולם המודרני היא זהות דתית או לאומית? משה מנדלסון, ענה: דת. הציונות ענתה: לאום. ועם זאת גם הציונות הסכימה שכל עוד יהודים חיים במדינות מודרניות אחרות הם יתפסו על פי זהותם הדתית – יהודים-פולנים, יהודים-אמריקאים ועוד. יהודה שנהב מנסה להעתיק את המודל הזה לארצות ערב ועולה השאלה האם הוא צודק?
עבר
החברה הקדם מודרנית הייתה בנויה על בסיס של שדרות או קורפרציות. גם הסולטנות העותמנית, יורשתן של החליפויות האיסלאמיות הקלאסיות הייתה בנויה באופן דומה. במקרה שלה הן כונות מילת' או עדה בתרגום לעברית, כאשר הבסיס לעדות היה דתי. היתה העדה המוסלמית שקבלה את ההגמוניה באימפריה. והיו את העדות הנוצרית והיהודית שהיו בעלות מעמד שפל, ועם זאת גם להן הייתה אוטונומיה שיפוטית מסוימת. היו עממים שונים ברחבי האימפריה. לטורקים למשל היתה בכורה שלטונית. אך מבחינת הזכויות לא היה הבדל בין מוסלמי טורקי, ערבי או כורדי. כולם היו אזרחי שווי זכויות. היו גם יהודים דוברי שפות שונות: לדינו, כורדית, ערבית (מוסתערבים) וטורקית אך כולם היו שייכים לאותה עדה. הרעיון הלאומי לא חדר למזרח התיכון אלא לקראת סוף המאה התשע עשרה כאשר הטורקים השליטים החלו להגיע למסקנה שלמול הלחצים המערביים הם צריכים לערוך ריביזיה, לוותר על האימפריה ולהקים מדינה טורקית משלהם. מי שהובילו את המהלך היו הטורקים הצעירים אשר דחפו לחולל רפורמות שלטוניות באימפריה. הם ביטלו את צבא היינצ'ירים המסורתי אשר בהתאם למסורת האיסלאמית הקלאסית היה צבא עבדים והקימו צבא טורקי לאומי. במלחמת העולם הראשונה הצבא הזה נחל הצלחה בבלימת הבריטים באנדרדנלים ולאחר המלחמה בגירוש היוונים באופן שאפשר להם הקמת מדינה טורקית לאומית. הערבים אשר היו שוליים באימפריה החלו לקלוט את השינוי רק בשנות העשרים עם פירוק האימפריה העותמנית. זהות לאומית ערבית לא התקיימה כמושג קיים לפני כן. לא היו יהודים ערבים באימפריה העותמנית כי לא היו ערבים באימפריה העותמאנית.
הווה
אחת מנקודות המחלוקת המרות בין ימין ושמאל במדינת ישראל היא האם קיים עם פלסטינאי. הימין טוען בעקבות גולדה מאיר כי אין עם פלסטינאי. יש עם ערבי עם מדינות שונות. הערבים בשטח ארץ ישראל זכאים לזכויות או למצער לאוטונומיה עד שמדינת ישראל תוכל לספח את השטחים אבל אין זכות למדינה ערבית נוספת בארץ ישראל. לאחרונה העירה ענת ברקו כי המונח פלסטינאי עצמו הוא קולוניאליסטי. המילה עצמה לא קיימת בשפה הערבית. השמאל לעומת זאת טוען כי ישנו עם פלסטינאי שיש לו זכויות לאומיות בארץ ישראל.
כשאנו בוחנים את הטיעון של יהודה שנהב אנו מבחינים בפער מוזר בין העמדה הפוליטית שלו לעמדה המדעית שלו. בעמדה הפוליטית שלו יהודה שנהב מקבל את העמדה של השמאל לפיה יש עם פלסטינאי. בעמדה המדעית שלו הוא מקבל את העמדה הימנית לפיה אין עם פלסטינאי אלא רק עם ערבי. יהודה שנהב איננו מדבר על יהודי-עיראקי, יהודי-מצרי, יהודי-תוניסאי, יהודי-פלסטינאי ועוד אלא אך ורק על יהודי-ערבי. יש לאום ערבי אחד שלו שייכים דתות שונות – מוסלמים, יהודים, נוצרים ועוד. עזמי בשארה היה עקבי יותר בין העמדה המדעית שלו והפוליטית שלו ודגל בטענה שאין עם פלסטינאי. יש רק עם ערבי שבינתיים היצוג הפוליטי הנכון שלו במרחב עד שיחול איחוד כלל ערבי זו סוריה ומותר לרגל נגד ישראל למענה.
עתיד
ב2011 פרץ האביב הערבי והסתבר שערביות איננו גורם מגדיר במזרח התיכון. יותר חשוב הדת שלך. אם אתה סוני אתה בצד אחד, אם אתה לא סוני אתה בצד השני. ערביות שימשה שם צופן לכל מי שאיננו סוני. במובן זה היא מזכירה את אותה בדיחה ישנה על צ'כוסלובקיה – ישנם צ'כים וישנם סלובקים אך צ'כוסלובקים הם אך ורק היהודים. גם במזרח התיכון לאומיות ערבית היא אך ורק לא סונית. אם התנועה הפאן ערבית פרצה בשנות החמישים הרי שכיום קשה לדבר על פאן ערביות. מה שיש נע בין שבטיות אזורית לפנאטיות דתית. במקום הזה לדבר על עם ערבי (או כל עם אחר עיראקי, סורי או לובי באזור) הופך להיות לא שייך. הניסיון של שנהב לדבר על זהות יהודית ערבית תלוי בזהות ערבית קיימת. כאשר היא נחרבה לחלוטין באביב הערבי, הצד הערבי במשוואה נפל. מה שנותר זו זהות יהודית חזקה מול זהות מוסלמית חזקה.
אין ספק שהטיעון של יהודה שנהב על קיומם של יהודים ערבים התבסס על מציאות תרבותית קיימת. מי שגדל בשפה הערבית ולמד לקרוא אותיות ערביות ולשמוע מוזיקה ערבית אכן היה קשור מבחינה תרבותית לערביות. הבעייתיות מתחילה במעבר מההיבט התרבותי שהיה קיים להיבט הפוליטי. בהיבט הפוליטי קשה לדבר יהודים ערביים במובן הלאומי כי הבסיס הלאומי פשוט לא התקיים. כדי להתקיים נדרשה קבלה של הנאורות שפשוט לא קרתה (וכאן לא נכנס לשאלה מדוע היא לא קרתה). הלאומיות הערבית מתקיימת כבית אב לכל אלו שאינם סונים אך כאמור קשה לדעתי לומר שהקישור הזה יהיה בעל קיום בעתיד גם אם הקואליציה של אסד נצחה במלחמה בסוריה.
לכן למרות שזהות יהודית-ערבית תרבותית התקיימה ויכולה אולי להתקיים גם היום קשה לי לקבל את הטיעון הפוליטי של קיומה של אומה ערבית שאליה השתייכו היהודים. עד המאה העשרים היא לא הייתה קיימת כאופציה. גם כשהתקיימה כאופציה הזהויות האלטרנטיביות (מצרית, סורית פלסטינאית) התקיימו במרחב ולבסוף היא קרסה בעקבות המאורעות שעקבו את האביב הערבי וקריסת השלום הערבי. סיכום מנקודת המבט שלי – הייתה יהדות-ערבית תרבותית. לא הייתה יהדות-ערבית פוליטית.
הערה
בשולי הדברים נוסיף כי ישראל ירשה את המבנה הקורפרטיבי הקודם של האימפריה העותמנית לפחות במישור האישי. ירושת חוקי העדות והסדרת הנישואין בבתי הדין הדתיים משלבת היטב את המסורת הקורפרטיבית הקודמת בתוך מדינת ישראל. ישראל ממשיכה להיות מדינה מערבית כאשר היא מאפשרת לבני עדות שונות להתחתן אחד עם השני אך בבסיסה המבנה הקורפרטיבי נשאר. שימור זה מאפשר לה לשמור על מערכת יחסים טובה מול היהדות האורתודוכסית ההיסטורית שנשארה במידה רבה קורפרטיבית בעודה מקימה מדינת לאום ליברלית מודרנית. למרות כל הטענות והפקפוקים נראה כי מרבית הישראלים מרוצים מההסדר הזה ותומכים בו בפועל.
י.ד. 