האם הציבור הדתי צריך להתאחד למפלגה אחת גדולה?

ההחלטה של שר התחבורה לערוך את עבודות הגשר בנתיבי איילון באמצע שבוע מזכירים לנו שוב שמפלגת השלטון היא מפלגה חילונית. וכך שגם אם היום שר התחבורה החליט לעשות ג'סטה למפלגות "החרדיות", מחר הוא יכול להחליט אחרת. רה"מ ביטא זאת היטב כשביקר את ההחלטה להשבית את נתיבי איילון באמצע שבוע. למעשה, כפי ששמעתי עכשיו ברדיו מהמהנדס רז מור יש לא מעט עבודה שנעשית בשבת (ועוד יותר מרגיז היה העובדה שהשדרנית למעשה עודדה אותו לא להיתפס… אבל זה עניין לפוסט אחר). במצב הזה ישנן כמה שאלות שונות שעולות:

א. האם ניתן להימנע לגמרי מחילול שבת ועברות נוספות בתור מדינה יהודית ריבונית?

ב. האם אנחנו רוצים לקבל אחריות על המדינה לטוב ולמוטב כולל בהיבטים הללו?

ג. האם אנחנו רוצים להתאחד כדי שנוכל לקבל אחריות על המדינה?

על השאלה הראשונה יש לא מעט דיון אבל ניתן להניח שלפחות ניתן לצמצם את חילול השבת ועברות נוספות עד נקודה שבה ניתן יהיה להזדקק לקולות שונות אשר יאפשרו קיום פעילויות מסוימות גם בשבת (מסיבות ביטחוניות, צרכי הרבים והסתמכות על גויים). השאלות שיותר לענייננו הן השאלה השניה והשלישית. ביחס לשאלה השניה נדמה לפעמים שהציבור הדתי מעדיף לא לקבל אחריות על המדינה. בשל מה לו לקבל את הכאב ראש הזה של הסתמכות על היתרים דחוקים בשאלות של שבת והיחס לדתות אחרות (נצרות, אסלאם ועוד), שאלות טורדות כגון היחס לחילוניים ומדע והצורך מסירות נפש למען הכלל (במלחמה או במשטרה)? נראה שלחלקו עדיף מצב של "אני את נפשי הצלתי" מאשר קבלת אחריות למען הכלל. אני מודה שבאופן אישי גישה כזאת בעייתית בעיני ומסמנת גישה שקרית ולא דתית של שימת האני במרכז – גם אם אני רוחני – ולו כדי לא להתלכלך בשאלות הקשות שמתעוררות (גם אם התוצאה היא חיים בשקר ובנצלנות). גישה כזו גם סופה להביס את עצמה. הסתגרות בכוללים בלי השכלה כללית תביא למציאות שהעוני יעביר את האדם על דעת קונו עד כדי הגעה לחילול שבת ועברות נוספות של גזלנות וחמס (ראה שולחן ערוך סימן קנו). וכבר נתקלתי בתלמידי חכמים מובהקים וגדולים שהעוני העבירם על דעת קונם ועזבו את הדת ועכשיו רואים את עצמם חילוניים. גישה כזו גם מתנגשת עם החיוב שהתורה מחייבת אותנו לערבות הדדית ועזרה לחלשים כלכלית אשר מוצאים את עצמם עוזבים את המשפחה אחר קידוש כדי לעבוד בשביל העשירים מחללי השבת. מסיבות אלו ואחרות גישתי ביחס לשאלה ב היא לא אם אנו רוצים את האחריות אלא האם אנו יכולים לברוח ממנה.

נותרנו עם השאלה השלישית – האם הציבור הדתי צריך להתאחד כדי שיוכל לקבל אחריות על המדינה? זו שאלה מורכבת עם טיעונים בעד ונגד. נציג את הטיעונים נגד האיחוד:

א. האיחוד יכול להיות באופוזיציה. המפלגות הדתיות הן מפלגות קליינטורה. קרי הן מייצגות קליינטים בעלי אינטרסים אשר אין להם בסיס משפטי וכלכלי עצמאי. אצל החרדים בנוגע ללימוד תורה בישיבות במקום גיוס לצבא, אצל הדתיים לאומיים בנוגע להתיישבות בשטחים. בשני המקרים מדובר במציאות בעייתית מבחינה משפטית אשר המפלגות הדתיות מכסות עליו ביושבן בממשלה. איחוד של המפלגות יכול להוביל אותן לאופוזיציה תוך ויתור על הגיבוי לקליינטים. ניתן כמובן לתהות כיצד יהיה אפשר להשתחרר מהתלות הזו באחרים אך כרגע זו מציאות קיימת.

ב. האיחוד יחייב את הקבוצות הדתיות להגיע לפשרה דתית. כל מי שקרוב מספיק למציאות הדתית יודע שקבוצות דתיות שונות חלוקות בעניינים רבים ומתנהלות באופן שונה בנושאים רבים. בין אם זה ביחס לצבא, לנשים, לעבודה, לדרך שבה מתנהלת פוליטיקה ועוד סוגיות שונות ומשונות. בכל הסוגיות הללו ההתנהלות היא שונה וקיימת הנחה שאי אפשר להתפשר על קוצו של יוד. ישנה גם התנשאות לא מעטה של קבוצות שונות על קבוצות אחרות של דתיים . במציאות הזו פיצול בין מפלגות שונות נתפס כדרך היחידה לאפשר לגוונים השונים להתבטא בלי להיכנס למלחמה קבועה בין הגורמים השונים. המלחמות שראינו בין אנשי הפלג לרוב החרדים בדגל התורה, בין אלי ישי לאריה דרעי ובין החרד"לים לליברלים במפלגת הבית היהודי שהביאו לבסוף לפרישת ההר המורניקים ממפלגת הבית היהודי מבטאים זאת היטב.

ג. איחוד והפיכה של הדתיים למפלגת שלטון יהפוך את הדת בציבוריות הישראלית לגורם מפלג במקום לגורם מאחד. במקום לפנות להיגיון הכללי של כלל הציבור תהפוך הדת לעניינה של מפלגה אחת תוך חוסר עניין ואף התנגדות אצל מפלגות אחרות. במידה רבה זה מה שאנו רואים כבר היום בעניין השבת. במקום שהשבת והצורך במנוחה יהיה מקובל על כולם נתפסת השבת כמין זכות סוציאלית כזו "שהדתיים" כופים על כלל הציבור נגד רצונו.

מנגד ניתן למנות את הגורמים הבאים בעד האיחוד:

א. האיחוד יאפשר לראשונה לדתיים להיהפך למפלגת שלטון. כבר היום איחוד בין המפלגות החרדיות והבית היהודי מביא ליותר מ20 מנדטים. איחוד רשמי יכול להקפיץ אותן ל30 מנדטים ולאפשר למפלגה המאוחדת לההיפך למפלגת ציר (מפלגה שבלעדיה אין שלטון ולכן היא המפלגה הקובעת בשאלות שונות בקואליציה).

ב. זה מגיע לשבת, ללימוד התורה ולארץ ישראל שישימו אותן במקומן הראוי. כיום כל אחת מהסוגיות הללו נתפסת כאינטרס של קבוצות לחץ דתיות. איחוד בין הדתיים למפלגת שלטון דתית תאפשר לשנות את היחס לסוגיות הללו מיחס אינטרסנטי כמו שהוא היום ליחס עקרוני – את השבת לא מחללים, לימוד תורה הוא חלק ממהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ומדינת ישראל צריכה ליישב את ארץ ישראל. הפיכת הדתיים למפלגת שלטון יאפשר גם פתרון לשאלות המציקות לציבור הדתי כגון שמיטה. עליית הדתיים לשלטון תאפשר לקבל החלטה על תמיכה של הממשלה בשנת שבתון של כלל החקלאים במשק מבלי להזדקק לפתרונות שנויים במחלוקת כגון היתר מכירה.

ג. מגיע לדתיים להטביע חותם על מדינת ישראל. בדומה לליכוד כיום ולמפא"י בעבר מגיע לדתיים להפסיק להסתמך על שולחנם של אחרים ולבטא אמירה משל עצמם על המדינה ועל החיים בה. נכון שיש לא מעט חששות מכך (חלקם מוצדקים) אולם כפי שהסתבר במהפך ב1977 חששות אלו מבטאים יותר את אובדן השליטה של ההגמוניה הקיימת מאשר חששות אמיתיים. עליית הדתיים לשלטון לא תביא לאובדן החופש והדמוקרטיה אבל תאפשר להופיע חזון אחר של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

מה דעתכם בנידון?

מודעות פרסומת

מסורת ואמונה

את המתח היום בין דת ולאום בעם ישראל ניתן לתאר על שני צירים שונים:

א. האם אתה נאמן לעם ישראל בצורתו המסורתית (קרי קורפרטיבית וכפי שנגדיר זאת בהמשך)?

ב. האם אתה מאמין בקיומו של אלוהים מצווה?

יש הבדל בין השאלות. השאלה הראשונה היא שאלה של ערך: האם עם ישראל חשוב לך? השאלה השניה היא שאלה של עובדה: האם לדעתך יש בורא שמצווה את התורה או לא? על פי מאיר בוזגלו בספרו “שפה לנאמנים” תשובה חיובית לשאלה הראשונה מאפיינת את האדם המסורתי (השאלה של אמונה איננה ברורה אצל מאיר בוזגלו). על פי הרב מיכי אברהם תשובה חיובית לשאלה השניה מאפיינת את האדם הדתי. שילוב של שני השאלות מאפשר לנו לשרטט אותם כשני צירים שונים. כך אדם יכול להיות מסורתי אך לא מאמין, מסורתי ומאמין, לא מסורתי ולא מאמין ולא מסורתי ומאמין. אדם מסורתי אך לא מאמין ירצה לשלב את חייו בעם ישראל בזהותו הקורפרטיבית על מופיעיה השונים, להתחתן עם בן/ת זוג יהודי/ה בחתונה דתית, אם הוא ישראלי לשרת בצבא ולשלם מיסים, אם הוא בחוץ לארץ להיות קשור לקהילה יהודית, ולקיים יחס רגשי כלפי העם היהודי והנציגות המדינית שלו בארץ ישראל. אדם מסורתי ומאמין יהיה דומה לראשון אך בנוסף להיבטים המסורתיים ירגיש מחויבות לקיום מצוות ושמירת הלכה. לפעמים הדתיות שלו תגרום לו להיות ביקורתי כלפי הבטים מסוימים של הלאומיות הישראלית ומדינת ישראל אך הנאמנות שלו לעם ישראל תגרום לכך שאת הביקורת הוא ישמור לבפנים וכי הוא לא ישבור את הכלים מול אחיו החילוניים. אדם לא מסורתי ולא מאמין יטה להתבוללות ולניכור כלפי הזהות היהודית ואחיו היהודים. מבחינתו הלאומיות היהודית חסרת כל ערך וענין והוא ימקד את חייו או בטובתו האישית או בזהות אוניברסאלית חסרת מאפיינים יהודיים. אדם מאמין אך לא מסורתי ייטה לצייר את הדת או כעניין פרטי לחלוטין של אנ”ש תוך הגדרת כל מי שאיננו מאנ”ש כערב רב ואפיקורסים או כעניין אוניברסאלי לחלוטין חסר כל חשיבות לאומית (היהדות עניינה תיקון עולם ליברלי).

שני הצירים הללו מאפשרים לנו לגבש לדעתי ליבת זהות משותפת של אנשים מסורתיים הנאמנים לעם ישראל. השאלה השנייה היא שאלת עובדה אשר איננה יכולה לשמש אבן בוחן חברתי. מי שמאמין רואה את עצמו מחויב למצוות. למי שאיננו מאמין, למצוות אין משמעות (הרי זה כמעשה קוף בעלמא). ניתן לדון אם ניתן לכפות מניעת עברות אך בוודאי שלא ניתן לכפות אותו להאמין או לקיים מצוות עשה. יש בכך שחרור מסוים ומחאה נגד שתי עמדות נגדיות שרווחות היום בשיח. עמדה אחת שניתן לתאר אותה כחרדית קיצונית מניחה שניתן לכפות קיום מצוות ואמונה באלימות. מכאן חוסר הכבוד שהיא נוקטת נגד אנשים חילוניים בסביבה חרדית (ובעקפין גם כלפי החקירה המדעית החופשית). העמדה הנגדית רווחת בחוגים חילוניים משכילים ומניחה כי האמונה הדתית איננה חיווי עובדה אלא דחף פרמיטיבי שאדם בוגר צריך להתגבר עליו בדרך לחיים רציונאליים. לשיטתה הוויכוח אם ישנו אלוהים הוכרע מזמן ואדם שאיננו מקבל זאת איננו רציונאלי. היות שלתפקידים חשובים ניתן לקבל אך ורק אנשים רציונאלים היותו של אדם דתי מאמין מהווה מכשול לא רשמי מכניסה לתפקידים כאלו (במיוחד במה שנתפס כליבה של ההגות האניטלקטואלית כגון האקדמיה, התרבות וקביעת הטון התרבותי). שתי העמדות הללו משותפות ביחס לאמונה. מבחינתן אמונה היא אוניברסאלית רק שבעוד אלו דורשים אותה לשבח אלו דורשים אותה לגנאי. בעמדה של האמונה כחיווי עובדה האמונה הופכת לעניין פרטי. אין היא קשורה לאנשים אחרים אלא לאדם עצמו – האם הוא מאמין או לא מאמין?

נדמה בעיני שדווקא רוב האוכלוסיה במדינת ישראלנוקט בגישה הזו. מצד אחד חשובה לו המסורתיות ברמה כזו או אחרת (כל אחד לפי דרגה דיליה). רוב הישראלים מאמינים בערבות הדדית המתבטאת בשירות צבאי או בלימוד תורה, בוחרים בזוגיות עם בן זוג יהודי או בת זוג יהודית, ולחיות במעגל החיים היהודי. מן הצד השני אמונה נתפסת כעניין פרטי. אפשר לראות זאת בידיעות על עוד ועוד קיבוצים שנפתחים בהם בתי כנסת. הקיבוצים הגיעו למסקנה שכיום אף אחד לא מוטרד מהזהות החילונית שלהם כחוד החנית של הציונות החילונית. לריב עם אנשים פרטיים על האמונה הפרטית שלהם באלוהים זה מיותר. ולכן אם בן אדם הוא חבר קיבוץ, תורם ונתרם וגם רוצה להתפלל בבית כנסת כי במקרה הוא מאמין אז חבל לריב איתו. עדיף שיהיה לו בית כנסת. ישנו מקרה הפוך של חרדים המוצאים שאיבדו את האמונה שלהם ונעים לעבר סגנון חיים חילוני של לימודי חול, שירות צבאי והשתלבות בעולם העבודה. הרבה מאד דתיים מוצאים שחינוך דתי ללא לימודי חול לילדים הוא עול כבד מידי מכדי שישאו אותו. הם מעדיפים שלילד יהיה אפיק פרנסתי במקום להעמיס עליו מבחינה תורנית (רק לאחרונה התפרסם מחקר של מכון טאוב שמצא חוסר התאמה בין הילודה החרדית והדתית למספר הילדים הלומדים בזרמי החינוך החרדי והדתי). לגדול בתורה זה דבר גדול אבל היות ואנחנו אנשים פשוטים אז עדיף לאפשר לילד להצליח מבחינה תעסוקתית וחברתית. נדמה כי מדינת ישראל מציגה מסגרת המאפשרת למסורתיים נאמנות לעם ישראל בשומרה את המסגרת הקורפרטיבית בזמן שהפרטים נעים על הזהות הדתית שלהם על פי בחירתם החופשית.

עד כאן בחנו את הנושא מבחינה אמפירית ועדין צריך לבחון את הנושא מבחינה עקרונית. האם ישנה חשיבות למסורתיות היהודית כנאמנות לעם ישראל מבחינה דתית? מנגד האם יש לגיטימיציה לכך מבחינה פילוסופית רציונאלית חילונית? מבחינה חילונית לא אעסוק כאן. מבחינה דתית ישנם כאלה (נדמה לי שהרב מיכי אברהם אוחז בעמדה כזו) הטוענים כי אין חשיבות דתית למעורבות שלנו מבחינה אזרחית. ישנם חיובים הלכתיים מוגדרים אך מעבר לכך הסיבה למעורבות נעוצה בדרך ארץ. מדרך העולם יש לאדם מחויבות אזרחית והוא צריך לעמוד בה. יש בעמדה הזו המון כוח אך נדמה לי שהיא חסרה ולא משקפת את ההתנהגות המלאה שהיא הרבה יותר מחויבת הן מהצד החרדי והן מהצד החילוני. מבחינה דתית ארצה לפיכך להציע את הטיעון הבא:

על פי הבית יוסף סמכותו של התלמוד מחייבת כי הוא התקבל על כלל האומה. אנו למדים מכך שישנה קדימות לאומה לתורה. התורה היא החוק של עם ישראל אך אם אין עם ישראל אין מקום לתורה. התורה איננה עניין של כת או קבוצה של אנ”ש. היא גם לא איזה עקרון אוניברסאלי שכל אחד דורש על פי דעתו. התורה היא חוק של האומה. מכך נובע שישנה קדימות אונטולגית לאומה לתורה. קודם שתנתן תורה צריך אומה שתקבל אותה. אם זה נכון אפשר לטעון שהחשיבות של המסורתיות כנאמנות לעם ישראל נעוצה בחשיבות של קיומה של האומה. אמנם נכון שמי שאינו מאמין מנוע מלהכריע או מלהיות צד בקביעת ההלכה אבל עצם העובדה שהוא קשור לעם ישראל ומשתתף עימו במסגרות של עם ישראל (המדינה, המשפחה והקהילה) הוא חלק ממה שמכונן את האומה כאומה. אם יאמין הוא יכול לממש את הפוטנציאל שלו ולהשפיע על קביעת ההלכה עצמה, אך גם בלי אמונה עצם העובדה שהוא חלק מעם ישראל מאפשר לעם ישראל להתקיים כעם אחת אשר יכול לקבל את התורה. נדמה לי שגישה זו מסבירה מדוע גם לחוגים החרדיים השותפות עם אחיהם החילוניים היא חשובה מעבר לתחושת חובה אזרחית שקיימת או לא קיימת. הם חשו שכל עוד ישנה שותפות של האומה התורה לא שייכת רק להם אלא לכל היהודים.

מן הצד הלא מאמין (אם יותר לי לדבר בשמם) נראה שהנאמנות לעם ישראל בצורתו ההיסטורית מתבטאת בקבלת המסגרת הלאומית של מדינת ישראל והמסגרת הדתית של הרבנות (נדמה לי שעינת רמון טענה זאת במאמר “חילוני בביתך, ממלכתי בצאתך” השילוח 2). במובן זה צודק הרב מיכי שמי שמקיים את הרבנות הם החילוניים והמסורתיים. אך הבחירה שלהם איננה מבטאת אמונה נסתרת אלא קבלה של הזהות היהודית ורצון לשמור על קשר. זהות יהודית איננה קרויז או ניסיון ל”ביטוי לתחושת מחוייבות לדת ולהיסטוריה היהודית בלי מוכנות לממש אותן בפועל. אנשים מחפשים אלטרנטיבות לזהות שהיתה פעם דתית, כך שהם יוכלו לחוש יהודים לאחר השלת הזהות והמחוייבות הדתית.” (“על זהות יהודית בזמננו ובכלל” הרב מיכאל אברהם), אלא נאמנות לזהות היהודית הקורפרטיבית כפי שהיא נתונה להם גם במציאות אובייקטיבית של חוסר אמונה באלוהים.