על הבטלנות החרדית

בפוסט בזמנו על ירושלים ציטטתי את הסיפור הבא על התוכנית שהגו בזמנו בוני ירושלים החדשה להגדיל את מספר היהודים בירושלים לשש מאות אלף שאותה הציעו לנדבנים ההולנדים שתמכו בישוב הישן בירושלים:

"נניח שיעלה בידכם לבנות עליה אלפי בתים ולהושיב בתוכם אלפי משפחות שיעלו ויבוא לציון כדברכם הרי אפשר שיקום כאן עוד מחנה גדול של בטלנים ושנוררים, המטילים את עצמם על היהודים שבחו"ל. ולכם מנהיגי הכוללים, יתווסף עוד כר נרחב להרבות בצעקות לאחינו בני ישראל רחמנים בני רחמנים שישלחו לכם כסף להציל עוד אלפי משפחות ברעב" (עמ' 172).

וכפי שהערתי לא הרבה השתנה מאז. כאז כן היום ירושלים שורצת בטלנים ושנוררים. לאחרונה עלתה בי המחשבה שזה לא במקרה. יש משהו בירושלים שמעודד את הבטלנות הזו. ירושלים כפי שטענו הסוציולוגים גדעון ארן וזלי גורביץ במאמרם הקלאסי המומלץ מאד "על המקום" נמצאת על הגבול. זהו גבול מטאפיזי. עניינה של ירושלים שזה המקום אשר בחר ה' לשום שמו שם. במילים אחרות היא מסמנות את מי שאיננו חלק מהעולם הקיים אלא מעבר לו. ככזו היא מאתגרת גם את הציונות החילונית הקלאסית אבל גם את המציאות עצמה. העובדה שירושלים מסמנת את אלוהים במציאות גורמת לכך שכל עוד אנשים זוכרים זאת אי אפשר להפקיע אותה מקדושתה כמו שמסביר הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פרק ו הלכה טז:

"למה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא? לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר "והשמותי את מקדשיכם", ואמרו חכמים "אע"פ ששוממין בקדושתן הן עומדים"."

בית המקדש חרב וארץ ישראל חרבה ועדין ירושלים בקדושתה עומדת ומסמנת את מה שמעבר למציאות, שאיננו חלק מהמציאות החומרית הטבעית והמדעית הנורמלית. וכאשר יש סימון כזה של המציאות הוא מושך אליו את אלו שנמשכים אל הקודש ושכתוצאה מכך לא מוצאים את עצמם בעולם החומרי הרגיל. כל אלו שעוסקים בתורה, שמקפידים על טהרה, שמרבים בתפילות ועוד מאבדים עם הזמן את הרגליים על הקרקע והופכים לבטלנים. הם נשואים עם ילדים אך פרנסה מהם והלאה, נשותיהם סובלות, ילדיהם חיים בעוני אך אין עם מי לדבר. הם שם בקודש ולא כאן בארץ. זו לא מציאות חדשה. גיבור ספרו של שי עגנון הכנסת כלה היה בטלן שכזה. גם גיבורי מסעות בנימין השלישי, מחזהו הסטירי של מנדלי מוכר ספרים, היו זוג בטלנים שכאלו. למעשה נראה שבטלנים כאלו הם חלק מהמציאות הקבועה של העם היהודי. לצד אנשי עסקים, סתם בעלי בתים, רבנים ודיינים, וגם משכילים ומדענים יש תמיד את אלו שהתנתקו מהמציאות וחיים במציאות מקבילה. בזמנו חשבתי שבציבור הדתי לאומי אין את התופעה הזו והיום אני מבין שהיא חיה וקיימת בחוגים הסובבים את מרכז הרב והר המור. היית אומר שלפחות ילמדו את בניהם מלאכה, או לימודי ליבה, כמו שנפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן שו סעיף ו)? אך הם מסתמכים על שער הציון שמצטט את הגישה שאומרת אין אני מלמד את בני אלא תורה ולא מלמדים אותם אלא תורה. הניתוק מהם והלאה והם מעבירים אותו מדור לדור. ואין עם מי לדבר ואין את מי לשכנע.

במובן חזק זה מחרפן ומעצבן אבל אני חושב שיש בזה גם יסוד חשוב לקיומו של עם ישראל. בערך קראים באינציקלופדיה העברית צץ המשפט הבא "עדיין לא ברור מדוע נבלמה התפתחות הקראים אחרי המאה ה11.". לא משפט שהיית מצפה למצוא בספר מדעי. זה גם לא מדויק לגמרי היסטורית אבל אין ספק שיש כאן נקודה. גישות מתחרות ליהדות הרבנית כמו הצדוקיות, הקראיות ובימינו הרפורמיות והקונסרבטיביות חסרות איזשהי חיוניות שיש ביהדות הרבנית. הן מתחילות עם הרבה ביקורת ואז עם הזמן מתאבנות עד שהופכות ללא רלבנטיות. ביהדות הרבנית לעומת זאת יש איזה יסוד תוסס. מהפכות הלכתיות מופיעות ונקלעות למחלוקות קשות. רעיונות דתיים מופיעים ומעוררים מחלוקת. אלו חולקים על אלו, אלו מבקרים את אלו וכל הזמן מתווכחים. יש תסיסה מתמדת והתסיסה הזו גורמת ליהדות להיות חיונית כל הזמן. אני חושב שהיסוד של התסיסה מגיע מהבטלנים. החתירה שלהם למגע עם הקודש שהוא הרסני מבחינה חומרית הוא גם מפרה מבחינה רוחנית. לא מקבלים שום דבר כמובן מאליו. החיפוש אחר דבקות באלוהים שומר על המערכת חיה ונושמת. לא מעופשת ומחניקה.

החיוניות הזו משפיעה גם על אלו שאינם בטלנים ואפילו לא דתיים. החתירה המתמדת למה שלא ניתן להשיג לא מניחה ליהודים לשקוט על שמריהם. כתוצאה מכך היהודים עסוקים כל הזמן בלעשות עוד ועוד מבחינה חומרית ומבחינה רוחנית. אי אפשר להסתפק במציאות הקיימת כי מולה יש מציאות רוחנית שאיננה נגישה שמאתגרת אותה. ולכן היהודים תוססים. ישראל לתפיסתי היא המשך של היהדות המסורתית. לא המשך פשוט. למרות הלעג בכינוי שטייטלנד ישראל היא לא באמת שטייטל אבל במקום העמוק שלה היא אכן המשך של אותה מציאות. היא לא באה להחליף את היהדות הרבנית כמו שעשו הקונסרבטיבים והרפורמים אלא ליצור מעטפת שתאפשר ליהדות להתקיים בהצלחה בעולם המודרני. היא לא יכולה להיות פסיבית כמו בעבר. היא צריכה צבא והיא צריכה משכילים וחילוניים ומדענים ועוד ועוד. מבחינה היסטורית אחד ההצלחות של ישראל היא לשכן את המשכילים עם שאר היהודים לאחר שהם נפרדו באמנציפיציה. אבל עדין מצד שני ישראל ללא בטלנים לא תהיה יהודית ולא תהיה תוססת באופן שיהפוך אותה לכל כך מעניינת.

אין ספק שהבטלנים מקשים על כלל ישראל והסיכון של מדינת הכולל הוא ממשי כמה שהוא בכלל אפשרי. מנגד יש מחיר לבטלנות שגורם לילדים של הבטלנים לקום ולעזוב את הבטלנות לחזרה לטובת חיי עבודה. צריך למצוא איזו נקודת איזון ביניהם.

בהקשר העכשווי של פורים אוסיף שהנס מתחיל כאשר אסתר מצווה על מרדכי וכל היהודים לצום שלושת ימים. גם לפורים נכנסים מתוך צום. הצום מבטא בדיוק את ההתנתקות מהחומר שמאפשרת קרבה אל הקודש שממנו מגיע החיוניות שנותנת את הפתרון לגזרת המן הרשע. זה אותו מוטיב עצמו דיאלקטי של המתח בין הקודש שמאיין את החול מצד אחד ומצד שני נותן ליהודים חיוניות שאיננה פוסקת.

פטור משירות ללומדי תורה – מכתב לחבר

שאלת מדוע העיקשות הזו שיש לדתיים עם לימוד תורה? מדוע הדרישה הזו לפטור לומדי תורה משירות צבאי?

ישבתי ותמהתי לעצמי באמת מדוע? מה יש בלימוד תורה שכל כך שונה עד שהוא מקבל פטור באופן עקרוני? שאלה דומה מתעוררת אצלי לגבי שבת. מעבר לעניין התועלתני הגישה שלי לשמירת שבת הציבורית היא עקרונית. במכתב הזה לא אעסוק בשבת אבל הנושא דומה ודורש תשובה. במכתב הזה אעסוק בלימוד תורה. ארצה להפריד אותו מחרדיות כפי שאני מסביר במכתב כי דומני שעצם הערבוב בין לימוד תורה לחרדיות מביא להרבה תקלות בחברה הישראלית. לכן בהקדמה אפריד בין החרדיות ללומדי תורה ולאחר מכן נדון בלימוד תורה. בסוף נשוב אל החרדיות ונחשוב מה יש לנו לטעון מולה.

הקדמה

כמה נקודות חשובות  בעניין פטור משירות ללומדי תורה:

–          דחיית הגיוס נעשית על ידי הממשלה

–          דרישה לפטור משירות של לומדי תורה היא קדומה וכבר הגמרא מאשימה את אברהם אבינו ודוד המלך שעשו אנגריה בתלמידי חכמים

–          למרות הפטור, במלחמת מצווה יש חובה להשתתף במלחמה גם לתלמידי חכמים (למרות שבלילה אסור לבטל אותם מתורה – כמו שמאשימה הגמרא את יהושע)

הנקודות הללו חשובות כדי לעורר את המחשבה שמדובר בנושא רחב יותר מאשר ההאשמה הקבועה נגד לומדי תורה כמשתמטים. אם נניח המשכיות מסוימת בהיסטוריה היהודית (דבר שיהיו שיחלקו עליו) המתח בין שירות צבאי ללימוד תורה הוא קבוע וההיענות של הממשלה בישראל לבקשה לפטור את לומדי התורה מגיוס איננה מתרחשת בחלל ריק. ישנם צדדים שונים לסוגיה וצריך להעמיק בה.

אך לפני שנעמיק בה נרצה לעשות איזו חלוקה בין לומדי תורה לחרדיות. אלו שתי קטגוריות נפרדות שיש להן שדה משותף אבל הן לא זהות. אפשר להגדיר חרדיות כאמונה לפיה לא ניתן להשתתף במפעל הציוני בלי לעגל פינות מבחינה דתית. זהו לוז טענתו המקורית של החזון איש. בהסתמך על הרמב"ם בהלכות דעות פרק ו:

א  דרך ברייתו של אדם–להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחבריו, ונוהג במנהג אנשי מדינתו.  לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם; ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמוד ממעשיהם.  הוא ששלמה אומר, "הולך את חכמים, יחכם; ורועה כסילים, ירוע" (משלי יג,כ).  ואומר, "אשרי האיש . . ." (תהילים א,א).

ב  וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים, ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה–ילך למקום שאנשיו צדיקים, ונוהגים בדרך טובים.  ואם היו כל המדינות שהוא יודען ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה, כמו זמננו זה, או שאינו יכול לילך למדינה שמנהגותיה טובים, מפני הגייסות או מפני החולי–יישב לבדו יחידי, כעניין שנאמר "יישב בדד ויידום" (איכה ג,כח).  ואם היו רעים וחטאים, שאין מניחין אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עימהן ונוהג במנהגן הרע–ייצא למערות ולחווחים ולמדברות ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כעניין שנאמר "מי ייתנני במדבר . . ." (ירמיהו ט,א).

טען החזון איש כי ההגמוניה הציונית מחטיאה את הבריות וכי הדרך היחידה להישאר דתי עוברת בניתוק מהציבור הישראלי. וכאשר הוא נשאל מהן המדבריות שאפשר לפרוש אליהן? ענה: אלו הישיבות. כאן אנחנו רואים את השדה המשותף ללומדי התורה ולחרדיות. המסגרת הישיבתית או הכולל הן מקום המפגש בין לומדי התורה לחרדים, ועם זאת המוטיבציה הבסיסית שונה. לומד התורה נמצא בישיבה כי הוא רוצה ללמוד תורה. החרדי נמצא בתורה כי הוא לא רוצה להתערבב עם החברה החילונית. מטרתם של החרדים להקים איים אוטונומיים שבהם הם לא יהיו מושפעים מהציונות. לוז טענתו של החזון איש היא זו שהסבירה את מעמדו הכביר בחברה החרדית (הנקודה הזו מורחבת בביוגרפיה המאד מומלצת של בני בראון על החזון איש). החרדים שהגיעו לארץ לאחר השואה ותהו מה האסטרטגיה הנכונה מול הציונות החילונית מצאו בחזון איש את התשובה. האסטרטגיה צריכה להיות של ניתוק ואסור לערבב בין החברות. מכאן מובנית ההסתגרות החרדית מול החברה הכללית. זה לא אומר שאין בעיות בהסתגרות החרדית אבל לטעמם של החרדים המחיר שווה את הרווח.

ועם זאת ישנם לומדי תורה שאינם חרדים. ישנם לומדי תורה המאמינים כי החברה החילונית לא מאיימת על הדתיים ועדיין דבקים בתורה במרץ. מכאן שהזהות בין לימוד תורה לחרדיות איננו מוחלט. אינני בטוח אבל יכול להיות שגם הזהות בין לימוד תורה ודתיות איננו מוחלט. אפשר לחשוב על חילוניים הדבקים בתורה. דבקות בתורה היא עניין אחר מהחרדיות. החרדיות מתקיימת כתשליל של החילוניות הציונית ההגמונית. לצורך קיומה היא צריכה חברה חילונית שממנה היא תתנתק. לימוד תורה ודבקות בתורה איננה מחייבת ניתוק מהחברה החילונית. האמירה שלה שונה ועליה ארצה להרחיב את הדיבור.

לימוד תורה כנתינת ריח טוב בעולם

בסיפורי רבי נחמן מברסלב מובא הסיפור על אותו אדם שטעם יין הונגרי. וכאשר היה טועם יין אחר היה אומר: זה איננו היין ההונגרי. וכאשר היו שואלים אותו: איך אתה יודע?  היה עונה שמי שטעם יין הונגרי לא ישכח טעמו לעולם. דבקות בתורה היא כעין היין ההונגרי שבסיפורי רבי נחמן. מי שנתקל בה לא ישכח טעמה לעולם. אינני יודע אם יש כאן הסבר רציונאלי ברור כמו שתעמולה דתית נוהגת לתת (התורה מגנה ומצלה או התורה היא מימוש הזהות היהודית). יש כאן עניין שמעבר. מי שנפגש בלימוד תורה אמיתי רוצה לשמר אותו. אין לו עניין בדברים אחרים. הציונות חידשה את החשיבות של המעשיות, של התכל'ס, של ההגשמה. זהו קוטב חשוב שמהווה חידוש לעומת הגלות. לימוד התורה מזכיר לנו את החשיבות של הדבר כשלעצמו בלי התועלת שתצמח ממנו. לומדי התורה מציגים גבריות שאיננה כוחנית ושאיננה מעשית. גבריות מופשטת המתמסרת ללימוד התורה בלי עניין בכל נושא אחר: " ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך; ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני; בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני; מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ; כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלהים לעולם;

הלומד תורה אין לו עניין מעשי לענות בו. אין הוא חפץ לא בהגשמה ולא במימוש, ולא בתכל'ס של העשייה שלו. עניינו היחיד הוא בלימוד תורה ואך ורק בלימוד תורה. אצל חילוניים זה מתקרב במכינות קדם צבאיות אבל גם שם אין את הניתוק מחיי המעשה שיש בישיבות.

הניתוק הזה מחיי העולם הזה נותן ריח טוב בעולם. הוא מסמן גבריות שונה מהגבריות הבוטה, המחפיצה, הדורסנית הקיימת לעיתים אצל החילונים. גבריות שיש בה בושה מהאישה ואשר יודעת כי עצם הבליעה היצרית היא הרסנית. כמו שאומר המדרש על משה בסנה: "בשכר ויסתר משה פניו" (שם שם, יא) זכה "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים". דומני שזו הסיבה מדוע החברה הדתית מסתייגת מהליכת נשים לצבא. הסביבה הבוטה החילונית לא מאפשרת את הבושה. גם אם האישה נשארת דתית בצבא משהו בה מתחספס במגע עם הבוטות החילונית ומאבד את הרגישות לגבריות האחרת של תלמידי חכמים. יש בשירות צבאי צדדים חיוביים שאולי גם נדרשים להגנת המדינה אבל יש לכך גם מחיר שממנו נרתעים הדתיים.

תמיד הסברתי את הפטור לתלמידי חכמים כביטוי של הזהות היהודית של המדינה. היום אני חושב שיש בכך משהו שמעבר. המפגש על לימוד תורה מעורר את מקום הפטור או דחיית הגיוס. לא סתם הממשלה פוטרת את לומדי התורה משירות צבאי. פוליטיקאים כאנשים המעורבים בדעת עם הבריות חשים שיש מקום לדחיית השירות או לפטור ונותנים אותו מדעתם.

חזרה לחברה החרדית

פתחנו בהבחנה בין לומדי תורה לחרדים. דומני שההבחנה הזו חשובה. אני מסוגל להבין את הטיעון של החזון איש אבל יש בו משום דרך קצרה ארוכה. באופן אישי הטענה לפיה לא ניתן להקים מדינה יהודית כמדינה מודרנית מערבית בלי חילוניות – טענה המוסכמת הן על חרדים והן על חילוניים – היא סוג של חילול ה'. אם קיבלנו מדינה מריבונו של עולם דרך החלטת אומות העולם צריכה להיות הדרך לקיים אותה בלי עברות הלכתיות. ולכן אינני יכול לקבל את החרדיות כגישה. מול החזון איש עומד הרב קוק הטוען כי יש בטענתו של החזון איש טעות אופטית. המקום של הציונות איננו החילוניות אלא המורשת הדתית היהודית והיניקה מן הקודש. לא הקמנו מדינה באוגנדה. הקמנו מדינה בארץ ישראל שבירתה ירושלים. מסיבה זו הקוקניקים תמיד סברו שאין שום בעיה להתערבב עם החילוניים (אם כבר להיפך). כמסתכלים על ההתנהלות הפוליטית הדתית ניכר שיש בכך משהו. הדתיים פועלים כי אילו המדינה צריכה להיות דתית ולא כבמציאות גלותית.

אינני גוזר מכך כפייה דתית אבל העוקץ הוא נגדי. אין מקום לחרדיות מסתגרת אם זה כך. חרדים לא צריכים לחשוש משירות צבאי או מהשתלבות בחברה הישראלית. אם קבוצות מסוימות חפצות לשמור על זהות נפרדת – כמו הקהילות החסידיות למשל – ישנן מסגרות שניתן לתת להם את זה כמו מסלול ההסדר או מסלולים חרדיים או אפילו שירות לאומי. מי שמכיר בעצמו שאיננו דבק ועמל בתורה כראוי לו (וחלק גדול מהחברה החרדית הוא כזה) ראוי לו לא להפוך את הישיבות לערי מקלט אלא לצאת ולהשתלב בחברה הכללית. מבחינה זו ההפרדה בין לומדי התורה לחרדיות פועלת כנגדם. השימוש שעושים החרדים בפטור שניתן ללומדי התורה (שאולי אצל החזון איש היה טבעי) פוגע ביחס של החברה הישראלית אל לומדי התורה ומבזה אותם. לומדי התורה צריכים להיות קטגוריה נפרדת השייכת לאלו המתמסרים לתורה ודבקים בה. לא מדובר בעילויים כמו שאנשים חילוניים אומרים לפעמים מתוך בורות. אלא במי שמוסר נפשו על התורה. מי שלא, שיקום ויעשה דברים אחרים. ישרת בצבא, ילך לעבוד ויחיה חיים של דרך ארץ. ההבנה הזו או ההבחנה האנליטית הזו חיונית כדי להתמודד עם החברה החרדית. לחברה החרדית נוח לראות את עצמה בגלות. הם לא חלק מכולם וכולם מתבקשים לא להפריע לה. זהו כזב אבל כזב שעובד. אם אנחנו רוצים להתמודד עם החברה החרדית אנחנו צריכים להפריד בין הגורמים ולזהות את אותם אלו שאינם באמת דבקים בתורה אבל נוחה להם הכסות החרדית בשביל המסגרות הפנימיות שלהם. זיהוי שכזה יאפשר להציע להם לשמר את המסגרת הקהילתית גם תוך כדי השתלבות ודבקות בכלל ישראל.