דברי תורה, חזיונות, ביקורות ספרים ומאמרים
לפני כשנה וחצי טענתי בפוסט שהחמאס רוצים לקבל מעמד של רשות פלסטינית נוספת. מאמר של אבשלום בן צבי מראה שצדקתי בטענה הזו ושראש הממשלה אכן שקל חלוקה של כספי המיסים הפלסטינים בין הגדה לעזה. רק פעולה זריזה של אבו מאזן מנעה מהתרחיש הזה להתרחש והשאירה את עזה עם המימון הקטארי.
אני ממליץ מאד לקרוא את המאמר של בן צבי. הוא מאד מאיר עיניים.
בפוסט ילדי עזה על הגדר ככשלון שלטון החמאס בעזה טענתי שהשאיפה של חמאס היא למעמד של רשות פלסטינאית המקבלת את התקציב שלו ישירות ממדינת ישראל. טענתי שדווקא הליכה לקראת חמאס תעניק לישראל מנוף לחץ נוסף מול חמאס שאיננו כוחני ותשלים את הפרדת הפלסטינאים לשני גורמים עוינים מתחרים אשר יאפשרו לישראל למשול. בידיעה חדשותית מסוף שבוע מסתבר שצדקתי. חמאס דורשים 15 מיליון דולר כל חודש לתחזוק המנגנון שלהם. עכשיו מה שנותר זה להוסיף מחירון על כל חריגה של החמאס:
הפגנות ליד הגדר 100,000- דולר
פריצת הגדר: 200,000- דולר
טיל על ישראל: 1,000,000- דולר
השמדת מנהרה: 3,000,000- דולר
שלושה חודשי שקט: בונוס 2,000,000+ דולר
את הפוסט הזה כתבתי כתוצאה מכמה פוסטים קשים של בלוגרים שמאלניים ברשת. מלכתחילה הגבתי אליהם קשה (מה שגרם להם לחסום אותי). אולם לאחר זמן הבנתי שצריך לחשוב על הנושא מחדש והתוצאה הייתה הפוסט הנוכחי.
תנועת החמאס שולחת ילדים לפרוץ את הגדר בין עזה לישראל. בכך היא מקווה לנצל את הרגשות ההומונטריים של הישראל כדי להרוס את ההפרדה בין ישראל לבין עזה ואת הניסיון של ישראל להתנתק מעזה. העובדה שילדים אלו נהרגים כתוצאה מהניסיון של ישראל להגדיר קו גבול בינה ובין עזה איננה מטרידה את שלטון החמאס בעזה. אם כבר בעיניו זה מעודד לחץ על ישראל ומביא להתקפלות של מדינת ישראל. זו טקטיקה אכזרית המזכירה סרטי סנאף אולם נדמה כאילו את החמאס זה לא מטריד. כל עוד בעיני העולם האשמה מוטלית על ישראל מטרתם מושגת ואילו המחיר ההומוניטרי חסר משמעות בעיניהם. האם באמת אין משמעות למחיר ההומניטרי? ברשימה הבאה נדון בשאלה זו ונבחן מה ניתן ללמוד ממנה ומה ההשתמעויות של בחירה זו של החמאס.
לכאורה, הבחירה של חמאס לשלוח ילדים למותם לא מחדשת הרבה. לחמאס אין אלוהים במלחמה עם ישראל וכל טקטיקה ואסטרטגיה מבחינתם היא לגיטימית נגד ישראל. במבט שני ניתן ללמוד הרבה מאד מהבחירה של חמאס לשלוח ילדים לההרג על הגדר. דה פקטו מגלה חמאס כי הוא חסר יכולת להיות אחראי על ילדים וכנראה גם על חסרי ישע אחרים ובעצם לא כשיר לקחת עליהם אחריות שלטונית. למה זה דומה? ישנם מקרים שבהם הורים לא מצליחים לקיים את האחריות שלהם כלפי ילדיהם. לפעמים זה נובע מסיבות טכניות. נולד להם ילד נכה או פגום שאין ביכולתם לטפל בו או לדאוג לצרכיו. במקרה כזה ההורים מעבירים את האפוטרופסות שלהם על הילד למדינה והמדינה לוקחת את האחריות לדאוג לצרכיו. לפעמים זה נובע מסיבות נפשיות. הילד בריא ושלם אולם ההורים מסיבות נפשיות לא מסוגלים לקבל אחריות על צרכי הילד והם מזניחים אותו (ואת עצמם). לפעמים זה נובע מהתמכרות לסמים, או ממחלת נפש כגון דיכאון או סיכוזפרניה. כאשר זה מתגלה ומציאות זו מובנת המדינה מתערבת ומעבירה את הילד לידי גורמים שיכולו לדאוג לו (אימוץ, משפחות אומנה, פנימיה ועוד). אין כאן שיפוט של ההורים כמו הכרה שצרכי הילד כיצור חסר ישע לא יכולים להיות מסופקים על ידי ההורים. כאשר חמאס שולח ילדים לשדה הקרב הוא מגלה שאין לו את היכולת לקבל אחריות שלטונית על ילדים. מדינה מתוקנת מרחיקה את הילדים משדה הקרב. ברור להשילדים כיצורים חסרי ישע ונטולי בחירה חופשית אינם רלבנטיים לשדה הקרב והיא משתדלת להרחיק אותם לאזורי עורף בטוחים שבהם הם לא יסתכנו. חמאס נוהג הפוך. במקום להרחיק את הילדים מהגדר הוא דוחף אותם לגדר. זה לא גילוי של אחריות שלטונית אלא של חוסר יכולת שלטונית. החמאס מודיע: אין ביכולתי לקבל אחריות שלטונית ממשית ולכן מבחינתי ניתן לשלוח את הילדים לההרג בניסיון פריצה של הגדר. במילים אחרות חמאס איננו כשיר לשמש כתנועה שלטונית אמיתית. מי שלא לוקח אחריות על חיי הילדים תחת שלטונו, איננו באמת גורם אוטונומי עצמאי היכול לתפקד כשלטון עצמאי. חמאס לא לוקח אחריות על חיי הילדים תחת שלטונו ולכן חמאס איננו גורם שלטוני אוטונומי. עובדה זו משליכה על כמה הנחות יסוד במדיניות הישראלית ומחייבת שינוי גישה ביחס לעזה כפי שאראה עכשיו ביחס להצעות הפתרון שמציעים למצב בעזה.
מאז ההתנתקות קיימות כמה הנחות של מדיניות החוץ הישראלית ביחס לעזה:
– עזה היא ישות מדינית אוטונומית עצמאית בעלת שלטון עצמי.
– הגדר בין ישראל לעזה מסמנת את הגבול בין הישות המדינית פוליטית של עזה לבין ישראל.
– ההתנהלות בין עזה לישראל צריכה להתנהל כשני יישויות מדיניות נפרדות המגיעות להסכמה על השגת מטרות משותפות בהתאם לאינטרסים ההדדיים של שתיהן (ביטחון לישראל, שגשוג לעזה).
במסגרת הנחות אלו מנסה ישראל להחיל את המודל הפיני סובייטי על יחסי עזה – ישראל. נחזור בכמה שורות על המודל הפיני סובייטי כפי שהתקיים במלחמה הקרה. מאז 1945 התקיימה פינלנד כמקרה מיוחד במסגרת המלחמה הקרה. מבחינה פנימית היתה פינלנד דמוקרטיה ליברלית בעלת כלכלת שוק ובחירות חופשיות. מבחינה חיצונית השתייכה פינלנד לגוש המזרחי והכפיפה את כל מדיניות החוץ והביטחון שלה לברית המועצות. בכך חרגה פינלנד משאר המקרים של הגוש המזרחי שבו מדיניות הפנים הייתה קומוניסטית סובייטית או מהגוש המערבי שבו מדיניות החוץ הייתה אנטי ברית המועצות. מה שהופך את ההשג הזה למדהים ואת פינלנד למדינה נערצת הוא העובדה שהוא הושג במשא ומתן באופן ישיר מול סטלין וזאת לאחר שתי מלחמות עקובות מדם (מלחמת החורף ומלחמת העולם השניה). ההשג הזה לא היה חסר מחיר. פינלנד נאלצה לוותר על חבל קרליה שנכבש במלחמת החורף ולהצטמצם לגבולותיה הנוכחיים כולל ישוב מחדש של כל הפליטים מחבל זה, אולם מנהיגי פינלנד היו נחושים לשמור את מה שהם הגדירו כליבה החיונית שלהם ולשם כך היו מוכנים לשלם מחיר כבד לסובייטים. כאשר אנו מסתכלים על הפתרונות המוצעים לעזה בין אם זה אי מלאכותי, נמל בקפריסין או באל עריש, או הקמת נתיב הגישה בנמל אשדוד ניכר כי המתכננים הישראלים מנסים לממש את המודל הפיני-סובייטי (גם אם לא בשם זה) ביחסי ישראל ועזה. ישראל מוכנה לאפשר שגשוג כלכלי וחברתי בעזה אך דורשת שמירה על האינטרסים החיצוניים והביטחוניים של ישראל. בלי קיום של דרישה זו ישראל לא תהיה מוכנה להסרת המצור על עזה והסתכנות בהקמת חיזבאללה 2 על גבול ישראל. אולם המציאות של הילדים על הגדר בעזה מצביעה על הבעייתיות בהחלת מודל הזה בעזה, שכן המודל מניח קיום של שני ישויות פוליטיות עצמאיות וריבוניות הפועלות יחד להשגת מטרות משותפות. שליחת הילדים לפריצת הגדר תוך סיכון חיי הילדים בידי החמאס מלמדת שאין בעזה גורם שלטוני אמיתי המסוגל לקבל אחריות מדינית ופוליטית על האזרחים תחת שלטונו. אין מדינה אמיתית בעזה שאיתה ישראל יכולה לעבוד למען השגת מטרות משותפות והגדר איננה נתפשית כקו גבול ממשי בין ישראל לעזה שבו אסור לפגוע אלא בזמן מלחמה רשמית. היא אמנם מתחמת את עזה ומונעת ממנה לפגוע בישראל אבל היא לא מתקבלת כקו גבול בין שתי ישויות מדיניות מובחנות. כתוצאה מכך לא ניתן לצפות מהעזתים שיהיו מוכנים לויתורים כואבים שיאפשרו את שגשוגה של עזה תוך שמירה על האינטרסים הביטחוניים של ישראל כפי שהמודל הפיני סובייטי מחייב. שלטון החמאס בעזה איננו כשיר לכך ואי אפשר לצפות ממנו לעשות משהו שהוא איננו כשיר לו באותה מידה שלא ניתן לצפות שמי שלוקה בנפשו יוכל לקבל אחריות על הילדים שלו. ההנחה כי קיימת בעזה ישות אוטונומית עצמאית אשר איתה ניתן לעבוד איננה נכונה וכתוצאה מכך הנחות הבסיס של המדיניות הישראלית העכשווית לא מתקיימות. במקום זה צריך לחשוב על מודל אחר ביחס לעזה שישיג תוצאות מספקות יותר.
אם עזה איננה כשירה לתפקד כמדינה עצמאית הדואגת לצרכי האוכלוסיה המקומית שלה, מה כן ניתן לצפות ממנה או אם נדייק יותר מה עזה מרשה לעצמה לשאוף להיות? כנראה עזה רוצה לתפקד כרשות פלסטינאית אוטונומית הנוספת על הרשות הפלסטינאית בגדה. אם נזכור, הבלאגן הנוכחי,כמו גם צוק איתן, התחיל כאשר אבו מאזן מנע העברת כספים לפקידי החמאס בעזה. מה שמאיים על שלטון החמאס בעזה איננו האיום של כיבוש ישראל את הרצועה כמו הצורך שלו לתחזק רשות פלסטינאית משל עצמו ברצועה. וכאשר מונעים העברת כספים לרשות זו הוא מתחיל לעשות בלאגן. רשות זו איננה מסוגלת לקבל אחריות על צרכי האוכלוסיה במובן הלאומי שאנו חושבים עליו אבל היא יוצרת תחום לעצמו שבמסגרתה חיים הערבים בנפרד מהאזרחים הישראליים של מדינת ישראל. המודל הזה מזכיר את המודל של פורטו ריקו וארה"ב שבמסגרתו מתקיימת פורטו ריקו כגרורה מדינית שלטונית של ארה"ב. גם בעזה נדמה שהעזתים לא מסוגלים לקיום מדיני עצמאי נפרד אשר יחייב אותם לקחת אחריות על כלל צורכי האוכלוסיה בעזה אלא לסוג של שלטון במסגרת השליטה הישראלית הכוללת במרחב. היות ופירוד פלסטינאי הוא אינטרס ישראלי, ישראל יכולה להשתמש בשאיפה הזו של העזתים לרשות פלסטינאית נפרדת מהגדה כדי להמשיך את המצב הקיים באופן הנוח לה. זה יכול להתבצע באופן מיידי אם ישראל וגורמי תמיכה נוספים במרחב הבין לאומי יעקפו את אבו מאזן, יחלקו את התקציב המועבר לרשות הפלסטינאית ויעבירו חלק ממנו לידי העזתים באופן נפרד. העברה זו תסיים את הבלאגן באופן מיידי ותפתח פתח לישראל לנהל את המציאות לטובתה. כיום אין לישראל מנוף מול החמאס בעזה להוציא צעדי ענישה. הכרה בעזה כרשות הפלסטינאית השניה עם תקציב נפרד מהתקציב של הרשות הפלסטינאית הראשונה תאפשר לישראל לראשונה להפעיל מנופי לחץ על עזה שאינם דווקא ביטחוניים. זה לא שולל כמובן את הפתרונות המעשיים של נמלים מלאכותיים וכדומה אבל זה מציב אותם בהקשר הנכון. פתרונות אלו לא צריכים לבוא כחלק מהסדר כללי של ישראל מול עזה כשתי ישויות עצמאיות נפרדות אלא כפתרון מעשי שישראל נותנת לעזה כחלק מהיות עזה גרורה מדינית ופוליטית של ישראל. גרורה זו קיימת עם תקציב נפרד ומרחב שליטה נפרד אך עם תלות במדינת ישראל, שמדינת ישראל צריכה לנצל לטובתה.
קיומן של שתי רשויות פלסטינאיות נפרדות משחק לטובתה של ישראל. לא צריך להקצין לפתרון האמרויות של מרדכי קידר בכל עיר בגדה אולם העובדה שיש שתי רשויות מאפשרת לישראל להפריד ולמשול. הכרה רשמית בקיומם המקביל מאפשר לישראל לנצל את התחרות ביניהן להשגת מטרות ישראליות כגון שלום וביטחון. זה לא מושלם אך מבין האפשריות זו האפשרות הפחות רעה.
אי כשירותם של העזתים לשלוט משליכה על נושאים נוספים כגון ביטול התקציב של אונר"א. מחד ביטולה של אונר"א וביטול החלטת האו"ם 194 של דרישת השיבה היא אינטרס ישראלי ראשון במעלה שאסור לו שייפגע. מאידך אי כשירותו של השלטון בעזה לא מאפשר להעביר אליו את השירותים שאונר"א מספק לערבים. כתוצאה מכך ישראל ומדינות נוספות צריכות להקים מנגנון שיאפשר את סיפוק השירותים בלי הצמדות להגדרת הפליטים המעוותת. ישראל צריכה לשאוף לפירוק וישוב מחדש של כל מחנות הפליטים (לאו דווקא בתחומי ארץ ישראל) יחד הקמת מנגנון מקביל אשר ימנע פגיעה במצב ההומניטרי שלהם ושל שאר התושבים בעזה.
י.ד. 