השבת והמרחב הציבורי

דני אורבך פרסם פוסט המסביר מדוע חרדים וחילוניים לא יכולים לגור ביחד. האשמים הם החרדים שבכמות מסוימת באוכלוסיה בשכונה מתחילים להציב מחסומי שבת נגד מכוניות בכבישים בשכונה. הגבתי לטור שלו תגובה שמהר מאד התגלגלה לדיון על הכללה נגד חילונית שהכנסתי פנימה לתגובה. ועם זאת היה דומה לי שהעמדה שלי לא הובנה ולכן הוספתי תגובה נוספת שמבהירה את העמדה שלי שאותה אני רוצה לפרסם כאן:

הטיעון שלי הוא נגד הזהות של חרדיות עם מחסומי שבת ושל חילוניות עם נסיעה בשבת שיוצר אורבך בפוסט שלו. אפריורית ניתן לתאר חילוניות שבעד מחסומי שבת כי היא רוצה פעם בשבוע למנוע את השתלטות הרכבים הממונעים על המרחב הציבורי. ניתן גם לתאר חרדיות שחיה יפה עם רכבים אוטונומיים בשבת הנוסעים על בטריה שמוטענת מפאנלים סולריים ופועלים על שעון שבת. אין כאן בעיה הלכתית רשמית לכאורה ובמצב הזה למה לא להשתמש?
מהיכרותי עם החברה החרדית סביר להניח שלא יהיה להם בעיה ומכאן ניתן להסיק שזה לא הצביון של השבת שגורם להם לשים מחסומי שבת אלא חוסר הכבוד למחללי השבת. מכאן המקום של הפוסט שלי נגד האלימות החרדית.
מצד שני ההנחה של כותב הפוסט הנוכחי היא שחילוניות לא יכולה לחיות עם מחסומי שבת. עקרונית היא לא יכולה. עם זה אני לא מסכים. היו זמנים שחילונים תבעו את סגירת המסחר בשבת. היום נראה כאילו התמיכה במסחר בשבת היא חלק מהזהות החילונית (להוציא אבשלום בן צבי הסוציאליסט האחרון). מה הקשר?
למעשה גם מבחינה הלכתית טהורה מסחר בשבת איננו עובר על שום איסור מלאכה מן התורה. איסור מסחר בשבת נמצא אולי בציווים כלליים כמו "קדושים תהיו" (ויקרא יט א) כפי שמפרש זאת הרמב"ן או בציווי "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ ז). בפועל מסחר אסור בשבת מדברי סופרים. זה פשוט לא שבתי לעשות מסחר בשבת. לא מדובר כאן באיסור מהתורה אלא בקביעה ערכית תרבותית. השבת שלנו לא צריכה להיות יום צרכנות. היא צריכה להיות יום נופש ("וינפש בן אמתך והגר" – שמות כג יב). יום מנוחה ("למען ינוח שורך וחמורך" – שם).
לטעמי את אותה קביעה ערכית נגד מסחר בשבת אפשר להפעיל נגד נסיעה בשבת. המכונית הפרטית לא צריכה להשתלט על המרחב הציבורי. תנו לילדים להנות מהכביש.

שבת בשביל ילד בשכונה חרדית היא גן עדן. אין מכוניות בכביש. אפשר להתרוצץ ולרוץ בלי חשבון. בערב שבת ובשבת אחרי צהריים גדודים של נערות נעמדות על הכביש עם חבל ומקפצות בנחת. אפשר לשחק בכדור בלי לחשוש ממכוניות. זו איכות חיים אחרת. חילוניים נפגשים בה פעם בשנה ביום הכיפורים. אצל חרדים זה מידי שבת בשבתו.
בשכונה חילונית לעומת זאת שבת היא פחד נפשות. מכוניות תקועות בכל פינה כולל על המדרכות. אי אפשר ללכת בנחת. אי אפשר לשחק בנחת. בנו אצלנו מדרכה רחבה שמתפקדת כטיילת לכל הבניינים הגבוהים סביבה. בגלל תכנון לקוי לא הפרידו את המדרכה מהכניסה לחניות על ידי גשרונים וכדומה. כתוצאה מכך כל אלו שנוסעים בשבתות חונים על המדרכה שבכניסה לבניינים. ילדים שחוזרים מהגינה ורצים קדימה נמצאים בסכנת נפשות על ידי כל חילוני שמפעיל את הרכב ונוסע בשבת. איזו מין חוויה של שבת זו? 

דווקא תחבורה ציבורית במקומות מוגדרים שאינם חלק מהשכונות נשמעת לי עניין נחמד. משפחות מבני ברק או מפתח תקווה יעלו על הסעה אוטונומית המופעלת עם בטריות המוטענות מפנאלים סולריים ויסעו לפיקניק ליד הים או בירקון בשבת. אפילו איסור תחומין אין כאן. איזה יופי.
זה בכלל לא קשור לשאלת האמונה הדתית שלנו אלא לצורה שאנו רוצים שהשבת תתפוש במרחב הציבורי; האם יום צרכנות שבו הרכב הממונע שולט במרחב הציבורי או יום מנוחה ונופש שבו המרחב הציבורי פתוח להולכי רגל ותחבורה ציבורית מחוץ לשכונות?

האם הציבור הדתי צריך להתאחד למפלגה אחת גדולה?

ההחלטה של שר התחבורה לערוך את עבודות הגשר בנתיבי איילון באמצע שבוע מזכירים לנו שוב שמפלגת השלטון היא מפלגה חילונית. וכך שגם אם היום שר התחבורה החליט לעשות ג'סטה למפלגות "החרדיות", מחר הוא יכול להחליט אחרת. רה"מ ביטא זאת היטב כשביקר את ההחלטה להשבית את נתיבי איילון באמצע שבוע. למעשה, כפי ששמעתי עכשיו ברדיו מהמהנדס רז מור יש לא מעט עבודה שנעשית בשבת (ועוד יותר מרגיז היה העובדה שהשדרנית למעשה עודדה אותו לא להיתפס… אבל זה עניין לפוסט אחר). במצב הזה ישנן כמה שאלות שונות שעולות:

א. האם ניתן להימנע לגמרי מחילול שבת ועברות נוספות בתור מדינה יהודית ריבונית?

ב. האם אנחנו רוצים לקבל אחריות על המדינה לטוב ולמוטב כולל בהיבטים הללו?

ג. האם אנחנו רוצים להתאחד כדי שנוכל לקבל אחריות על המדינה?

על השאלה הראשונה יש לא מעט דיון אבל ניתן להניח שלפחות ניתן לצמצם את חילול השבת ועברות נוספות עד נקודה שבה ניתן יהיה להזדקק לקולות שונות אשר יאפשרו קיום פעילויות מסוימות גם בשבת (מסיבות ביטחוניות, צרכי הרבים והסתמכות על גויים). השאלות שיותר לענייננו הן השאלה השניה והשלישית. ביחס לשאלה השניה נדמה לפעמים שהציבור הדתי מעדיף לא לקבל אחריות על המדינה. בשל מה לו לקבל את הכאב ראש הזה של הסתמכות על היתרים דחוקים בשאלות של שבת והיחס לדתות אחרות (נצרות, אסלאם ועוד), שאלות טורדות כגון היחס לחילוניים ומדע והצורך מסירות נפש למען הכלל (במלחמה או במשטרה)? נראה שלחלקו עדיף מצב של "אני את נפשי הצלתי" מאשר קבלת אחריות למען הכלל. אני מודה שבאופן אישי גישה כזאת בעייתית בעיני ומסמנת גישה שקרית ולא דתית של שימת האני במרכז – גם אם אני רוחני – ולו כדי לא להתלכלך בשאלות הקשות שמתעוררות (גם אם התוצאה היא חיים בשקר ובנצלנות). גישה כזו גם סופה להביס את עצמה. הסתגרות בכוללים בלי השכלה כללית תביא למציאות שהעוני יעביר את האדם על דעת קונו עד כדי הגעה לחילול שבת ועברות נוספות של גזלנות וחמס (ראה שולחן ערוך סימן קנו). וכבר נתקלתי בתלמידי חכמים מובהקים וגדולים שהעוני העבירם על דעת קונם ועזבו את הדת ועכשיו רואים את עצמם חילוניים. גישה כזו גם מתנגשת עם החיוב שהתורה מחייבת אותנו לערבות הדדית ועזרה לחלשים כלכלית אשר מוצאים את עצמם עוזבים את המשפחה אחר קידוש כדי לעבוד בשביל העשירים מחללי השבת. מסיבות אלו ואחרות גישתי ביחס לשאלה ב היא לא אם אנו רוצים את האחריות אלא האם אנו יכולים לברוח ממנה.

נותרנו עם השאלה השלישית – האם הציבור הדתי צריך להתאחד כדי שיוכל לקבל אחריות על המדינה? זו שאלה מורכבת עם טיעונים בעד ונגד. נציג את הטיעונים נגד האיחוד:

א. האיחוד יכול להיות באופוזיציה. המפלגות הדתיות הן מפלגות קליינטורה. קרי הן מייצגות קליינטים בעלי אינטרסים אשר אין להם בסיס משפטי וכלכלי עצמאי. אצל החרדים בנוגע ללימוד תורה בישיבות במקום גיוס לצבא, אצל הדתיים לאומיים בנוגע להתיישבות בשטחים. בשני המקרים מדובר במציאות בעייתית מבחינה משפטית אשר המפלגות הדתיות מכסות עליו ביושבן בממשלה. איחוד של המפלגות יכול להוביל אותן לאופוזיציה תוך ויתור על הגיבוי לקליינטים. ניתן כמובן לתהות כיצד יהיה אפשר להשתחרר מהתלות הזו באחרים אך כרגע זו מציאות קיימת.

ב. האיחוד יחייב את הקבוצות הדתיות להגיע לפשרה דתית. כל מי שקרוב מספיק למציאות הדתית יודע שקבוצות דתיות שונות חלוקות בעניינים רבים ומתנהלות באופן שונה בנושאים רבים. בין אם זה ביחס לצבא, לנשים, לעבודה, לדרך שבה מתנהלת פוליטיקה ועוד סוגיות שונות ומשונות. בכל הסוגיות הללו ההתנהלות היא שונה וקיימת הנחה שאי אפשר להתפשר על קוצו של יוד. ישנה גם התנשאות לא מעטה של קבוצות שונות על קבוצות אחרות של דתיים . במציאות הזו פיצול בין מפלגות שונות נתפס כדרך היחידה לאפשר לגוונים השונים להתבטא בלי להיכנס למלחמה קבועה בין הגורמים השונים. המלחמות שראינו בין אנשי הפלג לרוב החרדים בדגל התורה, בין אלי ישי לאריה דרעי ובין החרד"לים לליברלים במפלגת הבית היהודי שהביאו לבסוף לפרישת ההר המורניקים ממפלגת הבית היהודי מבטאים זאת היטב.

ג. איחוד והפיכה של הדתיים למפלגת שלטון יהפוך את הדת בציבוריות הישראלית לגורם מפלג במקום לגורם מאחד. במקום לפנות להיגיון הכללי של כלל הציבור תהפוך הדת לעניינה של מפלגה אחת תוך חוסר עניין ואף התנגדות אצל מפלגות אחרות. במידה רבה זה מה שאנו רואים כבר היום בעניין השבת. במקום שהשבת והצורך במנוחה יהיה מקובל על כולם נתפסת השבת כמין זכות סוציאלית כזו "שהדתיים" כופים על כלל הציבור נגד רצונו.

מנגד ניתן למנות את הגורמים הבאים בעד האיחוד:

א. האיחוד יאפשר לראשונה לדתיים להיהפך למפלגת שלטון. כבר היום איחוד בין המפלגות החרדיות והבית היהודי מביא ליותר מ20 מנדטים. איחוד רשמי יכול להקפיץ אותן ל30 מנדטים ולאפשר למפלגה המאוחדת לההיפך למפלגת ציר (מפלגה שבלעדיה אין שלטון ולכן היא המפלגה הקובעת בשאלות שונות בקואליציה).

ב. זה מגיע לשבת, ללימוד התורה ולארץ ישראל שישימו אותן במקומן הראוי. כיום כל אחת מהסוגיות הללו נתפסת כאינטרס של קבוצות לחץ דתיות. איחוד בין הדתיים למפלגת שלטון דתית תאפשר לשנות את היחס לסוגיות הללו מיחס אינטרסנטי כמו שהוא היום ליחס עקרוני – את השבת לא מחללים, לימוד תורה הוא חלק ממהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ומדינת ישראל צריכה ליישב את ארץ ישראל. הפיכת הדתיים למפלגת שלטון יאפשר גם פתרון לשאלות המציקות לציבור הדתי כגון שמיטה. עליית הדתיים לשלטון תאפשר לקבל החלטה על תמיכה של הממשלה בשנת שבתון של כלל החקלאים במשק מבלי להזדקק לפתרונות שנויים במחלוקת כגון היתר מכירה.

ג. מגיע לדתיים להטביע חותם על מדינת ישראל. בדומה לליכוד כיום ולמפא"י בעבר מגיע לדתיים להפסיק להסתמך על שולחנם של אחרים ולבטא אמירה משל עצמם על המדינה ועל החיים בה. נכון שיש לא מעט חששות מכך (חלקם מוצדקים) אולם כפי שהסתבר במהפך ב1977 חששות אלו מבטאים יותר את אובדן השליטה של ההגמוניה הקיימת מאשר חששות אמיתיים. עליית הדתיים לשלטון לא תביא לאובדן החופש והדמוקרטיה אבל תאפשר להופיע חזון אחר של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

מה דעתכם בנידון?