אהבת חינם

פתחתי את הבלוג במוצאי שבת וגליתי ויכוח מעניין. גריזלדה תוקפת את קמיליה על שנתנה לייק לפוסט של דני אורבך. קמיליה בתגובה טוענת שיש כאן טעות. היא לא נתנה לייק לפוסט. היא לא רואה את עצמה כשמאלנית ובכלל היא לא חושבת שהיה על מה להתדיין עם דני אורבך. גרזילדה עצמה לא נתנה דין וחשבון מדוע היא עוקבת אחרי דני אורבך. אם הוא באמת היה פסול לבוא בקהל לא הייתה עוקבת אחריו. בזמנו הייתי קורא בלוגר אמריקאי ימני קיצוני אנטי פרוגרסיבי. אולם יום אחד נתקלתי בפוסט אנטישמי שלו ובאותו רגע העניין שלי באותו בולגר נעלם. אף אחד לא מכריח אותך לקרוא כותבים. אם קוראים אותם כנראה שיש בהם עניין. למרות הירידות על דני אורבך גריזלדה כנראה סבורה שאורבך מעניין מספיק כדי לעקוב. לי עצמי לא מפריע לתת לייקים לדני אורבך וגם נתתי לפוסט המדובר. ואני רוצה להרחיב בעניין.

מכתם מפורסם של הרב קוק אומר כשם שבית המקדש חרב על שנאת חנם כך הוא יבנה מחדש על אהבת חינם. על ציטוט דומה של הרבי מוויז'ניץ' לפיו עדיף להיכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם העיר הרב מיכאל אברהם שהוא מעדיף לא להיכשל בשניהם. לכאורה הרב מיכאל אברהם צודק, גם אהבת חינם היא כשל (עדיף לאהוב מסיבה אמיתית ולא מחינם) ועם זאת חושבני שבמכתם הזה יש יותר מאשר כשל שאותו אני רוצה לפרש בעקבות הרב צבי יהודה הכהן קוק ויחסו להרצל.

אחד הדוגמאות הרווחות בפולמוס החרדי נגד הציונות נמצא ברעיון שכתב הרצל ביומן שבו הוא מציע כי פיתרון לבעיית היהודים יושג על ידי התנצרות כללית של היהודים. החרדים משתמשים בדוגמא הזו כדי להראות כיצד הציונות היא רקובה מהיסוד וכל עניינה להסיט את עם ישראל מעבודת ה'. אני לא אכנס לבעייתיות ההיסטורית בטיעון שלהם (החילון התחיל הרבה לפני הציונות והוא המשיך גם בלי קשר אליה) אלא אתייחס לעניין עצמו. הטענה שאם הרצל הגה רעיון פסול אז כל רעיון אחר שהרצל הגה ומימש הוא פסול. הטיעון הזה מתקשר לטיעון אחר נגד הציונות. לא מעט אנשים הצביעו על הדמיון בין הביקורת הציונית על היהודי הגלותי לבין הביקורת האנטישמי. על הטיעון הזה אני משיב כי יש הבדל ראשוני מאד ובסיסי מאד בין הציונות לאנטישמיות. בעוד שהאחרונה הונעה משנאת יהודים הראשונה הונעה מאהבת יהודים. וההבדל הזה הוא ההבדל בין שמים לארץ. כשהרצל חושב על התנצרות היהודים הוא לא מעלה זאת בגלל אהבת הנצרות אלא בגלל הדאגה ליהודים.

האם אני מתחבר לפתרון הזה של הרצל? התשובה היא שלילית ועם זאת ברור לי שלפעמים כדי לקבל את מרחב המחשבה השלם צריך להסיר מחסומי חשיבה. רק מוח חופשי לחלוטין כמו המוח של הרצל יכל להציע ולממש את המהפכה הציונית כמו שהוא עשה. בלי זה המהפכה הציונית לא הייתה מתחוללת. ויש קשר בין החילוניות של הרצל לבין חופש המחשבה המוחלט שבתוכו הוא פעל. הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל בנו של הרב אברהם יצחק קוק רבה של ארץ ישראל החזיק תמונה של הרצל אצלו בבית לצד תמונה של אשתו המנוחה. האם הוא לא הכיר את הצדדים החילוניים אנרכיסטיים של הרצל? הכיר ועוד איך. ועם זאת כאשר תלמיד אחד העלים את התמונה של הרצל סירב הרב צבי יהודה להמשיך בשיעור עד שהתמונה תחזור. הסיבה היא שהרב צבי יהודה הבין שללא החופש של הרצל לא היינו מקבלים את הפירות של החשיבה של הרצל.

הקבלה של החילוניות אצל הרב צבי יהודה הייתה מוחלטת. לא במובן של אי שמירת מצוות אלא בקידוש חופש המחשבה. אי אפשר להרוויח בהשקעות בלי סיכון ואי אפשר להגיע לגבהים של הציונות בלי אותו שחרור של חשיבה לכל הכיוונים; אותו שחרור שיכול להגיע למקומות בעייתיים ופסולים.

הפסילה המפלגתית של דני אורבך רק בגלל שהוא החליט להצביע רע"ם קשורה לשנאת חינם ולאי קבלה של חופש המחשבה. האם אני מסכים עם הבחירה של אורבך? התשובה הייתה ועודנה שלילית. האם אני פוסל את אורבך קטגורית? התשובה היא גם שלילית. ברור לי שכדי להשיג את המקומות המסחררים של חופש המחשבה נדרש גם לקבל את האפשרות של המקומות הדיביליים של חופש המחשבה. אי אפשר לקבל את האחד בלי השני. האם אורבך אחראי לממשלה עם רע"ם? לדעתי לא. יש רבים וגדולים ממנו שאחראים לכך. האם אני מרוצה מהממשלה שהייתה עם רע"ם? התשובה היא גם כן שלילית (לטעמי חבל שסמוטריץ' לא נכנס לקואליציה במקום רע"ם). ועדיין אני לא פוסל קטגורית אנשים שכן הכל תלוי בליבא (בלב); האם זה מגיע ממקום של אהבת ישראל או ממקום של שנאת ישראל.

אין לי בעיה עם מחלוקות פוליטיות ואין לי גם בעיה עם חרמים פוליטיים. זה דרכו של המשחק הפוליטי. יש לחרם הפוליטי גם מחיר. ועדיין אני חושב שהרב צבי יהודה הראה כיוון אחר שמשוחרר מפסילות קטגוריות לטובת מבט ענייני על אנשים. הרב צבי יהודה הראה מה זו אהבת חינם; אהבה שמעבר לחשבונאות המפלגתית הקובעת מה נכון ומה לא נכון. אהבה שמקבלת את חופש המחשבה של אנשים וממנו ממריאה לגבהי המרומים של החשיבה והמעשה.