מסורת ואמונה

את המתח היום בין דת ולאום בעם ישראל ניתן לתאר על שני צירים שונים:

א. האם אתה נאמן לעם ישראל בצורתו המסורתית (קרי קורפרטיבית וכפי שנגדיר זאת בהמשך)?

ב. האם אתה מאמין בקיומו של אלוהים מצווה?

יש הבדל בין השאלות. השאלה הראשונה היא שאלה של ערך: האם עם ישראל חשוב לך? השאלה השניה היא שאלה של עובדה: האם לדעתך יש בורא שמצווה את התורה או לא? על פי מאיר בוזגלו בספרו “שפה לנאמנים” תשובה חיובית לשאלה הראשונה מאפיינת את האדם המסורתי (השאלה של אמונה איננה ברורה אצל מאיר בוזגלו). על פי הרב מיכי אברהם תשובה חיובית לשאלה השניה מאפיינת את האדם הדתי. שילוב של שני השאלות מאפשר לנו לשרטט אותם כשני צירים שונים. כך אדם יכול להיות מסורתי אך לא מאמין, מסורתי ומאמין, לא מסורתי ולא מאמין ולא מסורתי ומאמין. אדם מסורתי אך לא מאמין ירצה לשלב את חייו בעם ישראל בזהותו הקורפרטיבית על מופיעיה השונים, להתחתן עם בן/ת זוג יהודי/ה בחתונה דתית, אם הוא ישראלי לשרת בצבא ולשלם מיסים, אם הוא בחוץ לארץ להיות קשור לקהילה יהודית, ולקיים יחס רגשי כלפי העם היהודי והנציגות המדינית שלו בארץ ישראל. אדם מסורתי ומאמין יהיה דומה לראשון אך בנוסף להיבטים המסורתיים ירגיש מחויבות לקיום מצוות ושמירת הלכה. לפעמים הדתיות שלו תגרום לו להיות ביקורתי כלפי הבטים מסוימים של הלאומיות הישראלית ומדינת ישראל אך הנאמנות שלו לעם ישראל תגרום לכך שאת הביקורת הוא ישמור לבפנים וכי הוא לא ישבור את הכלים מול אחיו החילוניים. אדם לא מסורתי ולא מאמין יטה להתבוללות ולניכור כלפי הזהות היהודית ואחיו היהודים. מבחינתו הלאומיות היהודית חסרת כל ערך וענין והוא ימקד את חייו או בטובתו האישית או בזהות אוניברסאלית חסרת מאפיינים יהודיים. אדם מאמין אך לא מסורתי ייטה לצייר את הדת או כעניין פרטי לחלוטין של אנ”ש תוך הגדרת כל מי שאיננו מאנ”ש כערב רב ואפיקורסים או כעניין אוניברסאלי לחלוטין חסר כל חשיבות לאומית (היהדות עניינה תיקון עולם ליברלי).

שני הצירים הללו מאפשרים לנו לגבש לדעתי ליבת זהות משותפת של אנשים מסורתיים הנאמנים לעם ישראל. השאלה השנייה היא שאלת עובדה אשר איננה יכולה לשמש אבן בוחן חברתי. מי שמאמין רואה את עצמו מחויב למצוות. למי שאיננו מאמין, למצוות אין משמעות (הרי זה כמעשה קוף בעלמא). ניתן לדון אם ניתן לכפות מניעת עברות אך בוודאי שלא ניתן לכפות אותו להאמין או לקיים מצוות עשה. יש בכך שחרור מסוים ומחאה נגד שתי עמדות נגדיות שרווחות היום בשיח. עמדה אחת שניתן לתאר אותה כחרדית קיצונית מניחה שניתן לכפות קיום מצוות ואמונה באלימות. מכאן חוסר הכבוד שהיא נוקטת נגד אנשים חילוניים בסביבה חרדית (ובעקפין גם כלפי החקירה המדעית החופשית). העמדה הנגדית רווחת בחוגים חילוניים משכילים ומניחה כי האמונה הדתית איננה חיווי עובדה אלא דחף פרמיטיבי שאדם בוגר צריך להתגבר עליו בדרך לחיים רציונאליים. לשיטתה הוויכוח אם ישנו אלוהים הוכרע מזמן ואדם שאיננו מקבל זאת איננו רציונאלי. היות שלתפקידים חשובים ניתן לקבל אך ורק אנשים רציונאלים היותו של אדם דתי מאמין מהווה מכשול לא רשמי מכניסה לתפקידים כאלו (במיוחד במה שנתפס כליבה של ההגות האניטלקטואלית כגון האקדמיה, התרבות וקביעת הטון התרבותי). שתי העמדות הללו משותפות ביחס לאמונה. מבחינתן אמונה היא אוניברסאלית רק שבעוד אלו דורשים אותה לשבח אלו דורשים אותה לגנאי. בעמדה של האמונה כחיווי עובדה האמונה הופכת לעניין פרטי. אין היא קשורה לאנשים אחרים אלא לאדם עצמו – האם הוא מאמין או לא מאמין?

נדמה בעיני שדווקא רוב האוכלוסיה במדינת ישראלנוקט בגישה הזו. מצד אחד חשובה לו המסורתיות ברמה כזו או אחרת (כל אחד לפי דרגה דיליה). רוב הישראלים מאמינים בערבות הדדית המתבטאת בשירות צבאי או בלימוד תורה, בוחרים בזוגיות עם בן זוג יהודי או בת זוג יהודית, ולחיות במעגל החיים היהודי. מן הצד השני אמונה נתפסת כעניין פרטי. אפשר לראות זאת בידיעות על עוד ועוד קיבוצים שנפתחים בהם בתי כנסת. הקיבוצים הגיעו למסקנה שכיום אף אחד לא מוטרד מהזהות החילונית שלהם כחוד החנית של הציונות החילונית. לריב עם אנשים פרטיים על האמונה הפרטית שלהם באלוהים זה מיותר. ולכן אם בן אדם הוא חבר קיבוץ, תורם ונתרם וגם רוצה להתפלל בבית כנסת כי במקרה הוא מאמין אז חבל לריב איתו. עדיף שיהיה לו בית כנסת. ישנו מקרה הפוך של חרדים המוצאים שאיבדו את האמונה שלהם ונעים לעבר סגנון חיים חילוני של לימודי חול, שירות צבאי והשתלבות בעולם העבודה. הרבה מאד דתיים מוצאים שחינוך דתי ללא לימודי חול לילדים הוא עול כבד מידי מכדי שישאו אותו. הם מעדיפים שלילד יהיה אפיק פרנסתי במקום להעמיס עליו מבחינה תורנית (רק לאחרונה התפרסם מחקר של מכון טאוב שמצא חוסר התאמה בין הילודה החרדית והדתית למספר הילדים הלומדים בזרמי החינוך החרדי והדתי). לגדול בתורה זה דבר גדול אבל היות ואנחנו אנשים פשוטים אז עדיף לאפשר לילד להצליח מבחינה תעסוקתית וחברתית. נדמה כי מדינת ישראל מציגה מסגרת המאפשרת למסורתיים נאמנות לעם ישראל בשומרה את המסגרת הקורפרטיבית בזמן שהפרטים נעים על הזהות הדתית שלהם על פי בחירתם החופשית.

עד כאן בחנו את הנושא מבחינה אמפירית ועדין צריך לבחון את הנושא מבחינה עקרונית. האם ישנה חשיבות למסורתיות היהודית כנאמנות לעם ישראל מבחינה דתית? מנגד האם יש לגיטימיציה לכך מבחינה פילוסופית רציונאלית חילונית? מבחינה חילונית לא אעסוק כאן. מבחינה דתית ישנם כאלה (נדמה לי שהרב מיכי אברהם אוחז בעמדה כזו) הטוענים כי אין חשיבות דתית למעורבות שלנו מבחינה אזרחית. ישנם חיובים הלכתיים מוגדרים אך מעבר לכך הסיבה למעורבות נעוצה בדרך ארץ. מדרך העולם יש לאדם מחויבות אזרחית והוא צריך לעמוד בה. יש בעמדה הזו המון כוח אך נדמה לי שהיא חסרה ולא משקפת את ההתנהגות המלאה שהיא הרבה יותר מחויבת הן מהצד החרדי והן מהצד החילוני. מבחינה דתית ארצה לפיכך להציע את הטיעון הבא:

על פי הבית יוסף סמכותו של התלמוד מחייבת כי הוא התקבל על כלל האומה. אנו למדים מכך שישנה קדימות לאומה לתורה. התורה היא החוק של עם ישראל אך אם אין עם ישראל אין מקום לתורה. התורה איננה עניין של כת או קבוצה של אנ”ש. היא גם לא איזה עקרון אוניברסאלי שכל אחד דורש על פי דעתו. התורה היא חוק של האומה. מכך נובע שישנה קדימות אונטולגית לאומה לתורה. קודם שתנתן תורה צריך אומה שתקבל אותה. אם זה נכון אפשר לטעון שהחשיבות של המסורתיות כנאמנות לעם ישראל נעוצה בחשיבות של קיומה של האומה. אמנם נכון שמי שאינו מאמין מנוע מלהכריע או מלהיות צד בקביעת ההלכה אבל עצם העובדה שהוא קשור לעם ישראל ומשתתף עימו במסגרות של עם ישראל (המדינה, המשפחה והקהילה) הוא חלק ממה שמכונן את האומה כאומה. אם יאמין הוא יכול לממש את הפוטנציאל שלו ולהשפיע על קביעת ההלכה עצמה, אך גם בלי אמונה עצם העובדה שהוא חלק מעם ישראל מאפשר לעם ישראל להתקיים כעם אחת אשר יכול לקבל את התורה. נדמה לי שגישה זו מסבירה מדוע גם לחוגים החרדיים השותפות עם אחיהם החילוניים היא חשובה מעבר לתחושת חובה אזרחית שקיימת או לא קיימת. הם חשו שכל עוד ישנה שותפות של האומה התורה לא שייכת רק להם אלא לכל היהודים.

מן הצד הלא מאמין (אם יותר לי לדבר בשמם) נראה שהנאמנות לעם ישראל בצורתו ההיסטורית מתבטאת בקבלת המסגרת הלאומית של מדינת ישראל והמסגרת הדתית של הרבנות (נדמה לי שעינת רמון טענה זאת במאמר “חילוני בביתך, ממלכתי בצאתך” השילוח 2). במובן זה צודק הרב מיכי שמי שמקיים את הרבנות הם החילוניים והמסורתיים. אך הבחירה שלהם איננה מבטאת אמונה נסתרת אלא קבלה של הזהות היהודית ורצון לשמור על קשר. זהות יהודית איננה קרויז או ניסיון ל”ביטוי לתחושת מחוייבות לדת ולהיסטוריה היהודית בלי מוכנות לממש אותן בפועל. אנשים מחפשים אלטרנטיבות לזהות שהיתה פעם דתית, כך שהם יוכלו לחוש יהודים לאחר השלת הזהות והמחוייבות הדתית.” (“על זהות יהודית בזמננו ובכלל” הרב מיכאל אברהם), אלא נאמנות לזהות היהודית הקורפרטיבית כפי שהיא נתונה להם גם במציאות אובייקטיבית של חוסר אמונה באלוהים.

הגל, היידגר והרב מיכי

אינני מומחה בהגל ועם זאת אנסה להציג את שיטתו שאיננה פשוטה כלל וכלל על קצה המזלג. כדי לעשות זאת אנגיד אותה לשתי שיטות מתחרות – האחת הפילוסופיה הקלאסית שמי שמייצג אותה כיום זה הרב מיכי אברהם והשניה של הפילוסוף הנאצי היידגר.

אני אנסה להציג את השיטות דרך שאלת מיהו הנושא (הסובייקט) של התבונה. בדקדוק אנו מכירים שלכל משפט יש נושא ונשוא. הרעיון הזה הוא רעיון פילוסופי שהראשון שמציג אותו הוא סוקרטס בדיאלוגים של אפלטון. בקורס לשון שעשיתי אי אז בלימודי הוראה במסגרת הישיבה (הקורס היחידי שהשתתפתי בו) טענו שהנושא הוא הנתון והנשוא הוא החידוש. אחת השאלות בפילוסופיה הוא מיהו הנושא שהנשוא שלו זו התבונה או במילים אחרות מיהו הנתון שהתבונה פועלת עליו?

פילוסופיה קלאסית (הרב מיכי) – האדם היחיד. כל אדם נושא את התבונה בעצמו. כדי לעשות זאת הוא צריך לקבל את עקרון הסתירה. התבונה כפי שהציג זאת אפלטון היא סוג של תנועה שאיננה סובלת התנגדויות. אם ישנה סתירה הטענה נפסקת וצריך להתחיל אותה מחדש במקום אחר. תפקידו של הפילוסוף לקחת טענות ולבדוק שאין בהן סתירות. אולם הטענות אינן שלו אלא של הציבור. אנשים מעלים טענות והפילוסוף בודק את תקפותן (למעשה חלק גדול מהפוסטים באתר מוקדשים למשימה זו).

הגל – הרוח (Geist). על פי הגל הגורם הפעיל איננו האדם אלא מה שהוא מכנה הרוח. האנשים הם רק מושאים (אובייקטים) של הרוח שאיתם היא מפעילה את התבונה. כיון שהרוח היא סובייקט יחיד התנועה שלה היא עצמית. אי אפשר להעלות טענה ואז יבוא אדם אחר ויברר אותה. הרוח צריכה לברר את הטענה של עצמה בעצמה. כיצד הרוח עושה זאת? על ידי מה שהגל כינה דיאלקטיקה. קודם ישנה תזה. ואז מופיעה אנטי תזה. ולבסוף מופיעה סינתזה בין התזה לאנטי תזה (ירמיהו יובל תרגם את התהליך כ”שימה לעל” ומי שרוצה מוזמן לעיין במבוא שלו ל”הקדמה לפנמנולוגיה של הרוח” שהוא גם תרגם). כך למשל פרמנידס נתן תזה: “היש ישנו והאין איננו” ולכן כל שינוי במציאות הוא סך הכל אשליה (הפרדוקסים של זנון נועדו להבהיר את הרעיון הזה לעם הפשוט). אולם במציאות יש שינוי אז בא הרקליטוס ונתן אנטי תזה לפרמנידס וטען “הכל זורם”. בא אפלטון ונתן סינתזה בין פרמנידס להרקליטוס דרך רעיון האידיאות (השינוי נובע מהתגשמות האידיאות). התהליך איננו רק בפילוסופיה. האלילות הקדומה נתנה תזה – הכל חושני. היהדות נתנה אנטי תזה – אלוהים מופשט. הנצרות נתנה סינתזה – אלוהים מופשט שהתגשם בבשר. וכן הלאה וכן הלאה. העובדה שהרוח מבררת את עצמה הופכת את הפילוסופיה להסטורית ולכן להיסטוריוציסטית. ישנן תזות, ישנות אנטי תזות וישנן סינתזות. התהליך צריך להמשך כל עוד הרוח לא מודעת לעצמה. בעידן המודרני הרוח הופכת להיות מודעת לעצמה ולכן לחופשית. הביטוי של החופשיות שלה נמצאת בעליית החירות במדינה המודרנית שבה אנשים הם סובייקטים חופשיים השולטים בעצמם. וכך ההיסטוריה הגיעה לקצה (ואז נכנס טוויסט לעלילה – ההיסטוריה לא נגמרה עדיין והכל חוזר לתוהו ובוהו).

היידגר – השפה. על פי היידגר הנושא של התבונה או ההיסטוריה על פי דרכו של הגל איננו הרוח אלא השפה. השפה היא שפועלת על עצמה בעצמה וכך יוצרת את ההיסטוריה. אך ההיסטוריה של כל שפה לעצמה. ההיסטוריה של הגרמנים ולכן גם הפילוסופיה של הגרמנים איננה דומה להיסטוריה של האנגלים ולכן לפילוסופיה של האנגלים שגם הם לא דומים להיסטוריה של היוונים ולכן לפילוסופיה של היוונים. לכל עם ולכל שפה ישנן הנחות פנימיות שאינן מובנות לשפות אחרות ולעמים אחרים ולכן רק הם יכולים להבין את עצמם ולפתח את עצמם. אם הפילוסוף הקלאסי מתעלם מהשפה ומתרכז בטיעון (כמו שעושה הרב מיכי כל הזמן) הפילוסופיה של היידגר מתרכזת אך ורק בשפה ובציוויים שלה. הטענה לקיומה של תבונה אוניברסאלית בסגנון הקלאסי או ההגלייני למצער הוא אשליה. כמספר השפות מספר התבונות וכל אחת מזמינה התבוננות משל עצמה. רק ליהודים אין שפה משל עצמם (וכך להבדיל בין הטמא ובין הטהור גם סבר הרב’ה מסטמאר) ולכן קיומם הוא אנומליה לא טבעית שלטיפולה נבחר הפיהרר. הפוסט מודרניזם הוא פיתוח של הטענה של היידגר לתחומים נוספים דרך מה שמכונה פוליטיקה של זהויות.

עד כאן הצגה שטחית ביותר של הגישות השונות. אם תשים לב, הגישות הגליינית והפוסט מודרניסטית הן אנליטיות כפי שכינה זאת הרב מיכי בספרו “שתי עגלות וכדור פורח”. הן מניחות שאי אפשר לומר טענה על המציאות אלא רק לברר את ההנחות העצמיות של הנושא הקיים, כל אחת לפי שיטתה – הרוח אצל הגל והשפה אצל היידגר. מנגד גם הרב מיכי וגם הגל מאמינים בתבונה ובחוק הסתירה ברמה זו או אחרת. אצל היידגר אין דרישה כזו. לכל שפה ישנה ההנחות הפנימיות שלה שאינן מגיעות למכנה משותף עם שפות אחרות. לגישות האנליטיות מחיר נוסף. אם אתה מניח שהסובייקט איננו האדם הרגיל עם התבונה שלו אלא גורמים אחרים לגמרי כגון המעמד הכלכלי (מרקס), האומה (היידגר) החברה (פוקו) האמונה (הרב קוק) לא תהיה לך סיבה להתווכח ולשכנע אנשים אחרים. הרי הם רק מייצגים גורם אחר לגמרי. עדיף להפיל את הגורם המתחרה במקום לשכנע אנשים אחרים. מכאן אובדן הכבוד שהשמאל שאימץ את הגישות האנליטיות נוקט כלפי אנשים אחרים שגורם לאובדן הכבוד העצמי (שהרי איזה מכובד המכבד את הבריות). ככל שהתופעה של פוליטיקת זהויות מתרחבת כך גם היכולת להגיע לדיון תבוני  יורדת.

מקווה שעזרתי ובאמת שזה על קצה המזלג.