תודעה של חגבים

אחרי שפרסמתי אתהפוסט האחרון שמתי לב לקשר שיש בין השמות של הגיבורים המפורסמים שעל הסיפור שלהם חרב בית המקדש – קמצא ובר קמצא או החגב ובן החגב – לבין תיאור מפורסם שתיארו את עצמם המרגלים "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" וחשבתי לעצמי שאולי הקשר בן הסיפורים איננו מקרי ולא סתם בחרו חז"ל לכנות כך את הגיבורים של הסיפור. על פי החשבון של חז"ל חטא המרגלים התרחש בליל תשעה באב ולכן יש קשר חזק מאד בין חטא המרגלים שכתוצאה ממנו ישראל נשארו במדבר ולא נכנסו לארץ לבין חורבן בית המקדש וגלות ישראל מארצם. כמו שאמרו חז"ל על הפסוק ויבכו כל העדה בלילה ההוא – " אותו היום [ערב] תשעה באב היה אמר הקב"ה הן בכו בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות". וכאשר נתנו חז"ל את הכותרת הזו לסיפור שלנו הם רצו לרמוז לנו על היסוד המשותף לחורבן והגלות וזה תודעה של חגבים.

מהי תודעה של חגבים?

זו תודעה נמוכה שאיננה יכולה להתרומם לעבר נקודת מבט גבוהה יותר על המציאות. עם ישראל יוצא ממצרים בניסים גדולים אבל ברגע האמת לא מסוגל להשתכנע שהקב"ה יהיה איתו בכניסה לארץ ישראל. מבחינה תודעתית הם נשארו חגבים – אנשים קטנים וחסרי חשיבות.  גם סיפור קמצא ובר קמצא מתאר תודעה נמוכה של חגבים שעסוקה במריבות קטנוניות ורדיפת כבוד נמוכה שבשלה היא מוכנה אפילו להחריב את בית המקדש. גם רבי זכריה בן אבקולס דבוק באותה תודעה חגבית שאיננה מסוגלת להכריע ורק חיה בחשש של מה יאמרו. כל מי שנמצא בסיפור נגוע בתודעה חגבית ומה הפלא שבסוף חל חורבן.

בנקודה מסוימת זה נכון גם על המחלוקת על כתבי הרמב"ם. רבני צרפת כל כך נבהלו מהנכונות של הרמב"ם לדון באופן ישיר עם הפילוסופים שקמו והחרימו את כתביו. אולם כשנתקלים בכזו יצירת מופת שממשה עד משה לא הייתה כמוה ראוי להרחיב את נקודת המבט ולא למהר לשפוט. מי שהרחיב אותה היה הרמב"ן שבאגרת לרבני צרפת הרגיע את הרוחות והביא להורדת החרם על ספרי הרמב"ם אולם רק אחרי שהנזק כבר נעשה.

יש יסוד של אמת בתודעה החגבית של היהודים שכן היהודים ממעטים עצמם לפני ריבונו של עולם כמו שאומרת הגמרא:

"לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט מכל העמים" (דברים פרק ז פסוק ז) אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני נתתי גדולה לאברהם אמר לפני (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר למשה ואהרן אמר (שמות טז, ז) ונחנו מה לדוד אמר (תהלים כב, ז) ואנכי תולעת ולא איש אבל עובדי כוכבים אינן כן נתתי גדולה לנמרוד אמר (בראשית יא, ד) הבה נבנה לנו עיר לפרעה אמר (שמות ה, ב) מי ה' לסנחריב אמר (מלכים ב יח, לה) מי בכל אלהי הארצות וגו' לנבוכדנצר אמר (ישעיהו יד, יד) אעלה על במתי עב לחירם מלך צור אמר (יחזקאל כח, ב) מושב אלהים ישבתי בלב ימים (מסכת חולין דף פט עמוד א)

ועדין המיעוט העצמי אסור לו שיגרום לתודעה להתכנס למקום נמוך החסר את נקודת המבט הגבוהה ומביא לפיכך לחורבן ולגלות.

התרים את הארץ

פרשתנו, פרשת שלח, עוסקת במרגלים. אולם המילה מרגלים איננה נמצאת בספר במדבר. היא נמצאת בסיפור המקביל בספר דברים  (פרק א).  בספר במדבר הכינוי הוא האנשים התרים את הארץ. לא לרגל את הארץ הם באים אלא לתור בה.  על פי מה ששמעתי מהרב שרלו הטעות הייתה של משה שעירב שני עניינים שונים. עניין אחד היה השליחות של נשיאי העדה לחבב את הארץ על בני ישראל. השליחות הזו הייתה של ריבונו של עולם שרצה שבני ישראל יאהבו את הארץ ויחפצו בה. השליחות השנייה הייתה של ריגול צבאי לברר דרכי כניסה לארץ ישראל ומלחמה מטעם משה המופיעה בספר דברים. טעותו של משה שאיחד בין השליחויות והטיל על נשיאי העדה הנכבדים שליחות של ריגול צבאי שלא הוכשרו לה. וכך במקום להתייחס למציאות הצבאית מולם באופן ענייני, נתקפו אימה ובמקום לשבח את הארץ גינו אותה:

"כח אפס כי עז העם הישב בארץ והערים בצרות גדלת מאד וגם ילדי הענק ראינו שם כט עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמרי יושב בהר והכנעני ישב על הים ועל יד הירדן ל ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה לא והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו לב ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אתה אל בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אתה ארץ אכלת יושביה הוא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות לג ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפלים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם " (פרק יג)

כשיהושע שולח מרגלים לרגל את יריחו הוא לא חוזר על הטעות ושולח שני לוחמים ולא שני נשיאים. ועם זאת בסוף הפרשה אנו קוראים את פרשת ציצית:

לט והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות יהוה ועשיתם אתם ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם (פרק טו)

ואת האזהרה נגד התירה אחרי הלב ואחרי העיניים. למרגלים היו את כל התירוצים שבעולם אבל בסופו של דבר האדם צריך לשלוט על ליבו ועל עיניו. ומי שאיננו שולט על ליבו ועל עיניו והולך בשרירות ליבו, מביא חורבן לעולם ומונע מבני ישראל את הטובה המגיעה להם לעוד ארבעים שנה.

דיבת הארץ

בתחילת פרשת שלח מובאת רשימת התרים שהלכו לתור את הארץ ובתוכם התר משבט מנשה:

{יא} לְמַטֵּ֥ה יוֹסֵ֖ף לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה גַּדִּ֖י בֶּן-סוּסִֽי:

הפרשן דעת זקנים בעלי התוספות רואה פה שנוי משאר הרשימות של השבטים שבהם יוסף הוזכר עם אפרים ולא עם מנשה:

"ובכל מקומות הוא נזכר על מטה אפרים: "

ועל כך הוא עונה:

"כאן שקליה יוסף למטרפסיה לפי שהוציא דבה ולכך הוזכר כאן על מטה מנשה שהיה ממוציאי הדבה ולא על מטה אפרים שלא הוציא" ('כאן שקליה יסף למטרפסיה' = כאן קיבל יוסף את עונשו)

ונסביר את הדברים על פי דרכו של הרב יואל בן נון והכוזרי. ריה"ל בספר הכוזרי מסביר את המפנה הגדול של ספר בראשית במשפחת יעקב. על פי ריה"ל ספר בראשית מתאר תהליך של היפרדות הקליפה מן הגרעין הסגולי. על פי הבנתו ישנו גרעין סגולי אשר שייך בו העניין האלוהי של הנבואה ולכן יורשים את ארץ ישראל לעומת גורמים נגררים אשר לא שייך בהם העניין האלוהי והנבואה ולפיכך עוזבים את ארץ ישראל. השושלת של נח – שם – עבר – אברהם – יצחק – יעקב היא הגרעין לעומת אלו שפרשו חם ויפת – נחור – לוט – ישמעאל – עשו. אצל יעקב נגמר התהליך וכל עם ישראל נשאר בעניין האלוהי ויורש את ארץ ישראל.

(במאמר מוסגר נעיר על פי פירושו של מיכה גודמן בספר "חלומו של הכוזרי" כי הגרעין לא נשאר גרעין אלא הופך לעץ גדול שאמור לכלול את כלל המין האנושי בתוך עם ישראל)

הרב יואל בן נון במאמרו על השם מנשה (הפילוג והאחדות: כפל הטעות המרה והלם הגילוי) מפתח את המהלך של ריה"ל ומסביר על פיו את המחלוקת בין האחים לבין יוסף. הם הסתכלו אחורה והבחינו בתהליך של הפרדות הקליפה מהגרעין. הם לא הבינו שהתהליך הסתיים והם נשארים בתוך הגרעין אלא חששו שמא התהליך ממשיך בדור שלהם. וכאן פרץ ויכוח מיהו הגרעין ומיהו הקליפה. כאשר יוסף הוציא את דיבת אחיו רעה הוא בעצם הצביע עליהם כקליפה אשר אינם ראויים לנחול את הארץ (מה שמסביר מדוע האחים הוציאו עליו דין רודף). מנגד כאשר הוא נמכר מצרימה השתכנע יוסף שמבחינת אביו הוא הקליפה והאחים הגרעין. רק כאשר הבין יוסף שאביו לא היה שותף במכירתו וכי האחים מתחרטים על מכירתו התברר שכל האחים בתוך הגרעין ותהליך הפרדות הקליפה נסתיים. כפי שניסחה זאת הגמרא (מסכת פסחים דף נו עמוד א) על הפסוק שמע ישראל כמכוון לדו שיח בין האחים לאביהם ישראל: שמע ישראל (יעקב): ה' אלוקינו ה' אחד. שעל כך ענה יעקב על פי המסורת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

לאור זאת נוכל להבין את הקשר שמוצא "דעת זקנים בעלי התוספות", בין דיבתו של יוסף לדיבת המרגלים. יוסף הוציא דיבה על אחיו שהם שייכים לקליפה ולכן אינם ראויים לרשת את ארץ ישראל. גם המרגלים הוציאו דיבה על ישראל שהם אינם ראויים לרשת את הארץ. ולפיכך הוזכר יוסף בדיבת המרגלים עם שבט מנשה ולא עם שבט אפרים, יהושע בן נון, שלא הוציא דיבת הארץ רעה.

 

נספח

על פי דברינו אפשר להבין כמה חמור רואה רבונו של עולם הוצאת דיבה על יהודים שהם אינם יהודים. זה קרה בירושלים אחרי חורבן עליית רבי יהודה החסיד כאשר הספרדים השתמטו מתשלום חובות של האשכנזים תחת האמתלאה שהאשכנזים אינם יהודים וזה קורה היום כאשר מוציאים דיבה על חלק גדול מיהודי ברית המועצות לשעבר שהם אינם יהודים.