חיזיון חורבן מכה בידי הודו [א]

האם העיר  מכה תשרוד את המאה ה21?

בשנים האחרונות הדינמיקה של האיסלאם בעולם הולכת לצדדים שונים. בצד השמאלי של המפה בעולם המערבי הופיעה מילה חדשה "איסלמופוביה" – אין בעיה עם האיסלאם. הבעיה היא רק עם האנשים שיש להם בעיה עם האיסלאם. מהצד השני התמוטטות הסדר הפוליטי הערבי הביאה לגל של פליטים ומהגרים למדינות אירופה. גל זה הצטרף למהגרי עבודה מהעולם המוסלמי שכבר נמצאים במדינות אירופה ועורר את הרדיקליזם המוסלמי. כתוצאה מכך מופיעה ראקציה כנגד המציאות של טשטוש הזהות ההיסטורית האירופאית עד כדי איבוד זהות זו למול התוהו ובוהו החברתי. זהו הסיפור במערב. אולם כפי שציין הבלוגר שי שפירא (שכולנו מקווים שימשיך לפרסם) בנוגע לרוהאניגה בבורמה זהו רק צידו המערבי של הגלובס המצוי בשקיעה מתמדת. בצידו המזרחי של הגלובס היחס לאיסלאם נוקשה הרבה יותר וקשה הרבה יותר. במדינות מזרחיות אין סבלנות לאיסלאם. בסין היחס לאוכלוסיה האויגרית המוסלמית כולל שימוש במתודות קונופוציניסטיות של חיברות מחדש של המוסלמים מתוך מטרה של עקירת הזהות המוסלמית שלהם. בבורמה נערך מבצע של גירוש בני הרוהאינגה לבנגלדש תוך טענה שמדובר במסתננים בנגלים. המדינות המוסלמיות באזור אינדונזיה, מלזיה ובנגלדש בתגובה נותרו חסרות אונים. הן סין והן הודו הודיעו על תמיכה בבורמה. הגינוי האירופי מצד גרמניה וצרפת, שתי מדינות אירופיות בינוניות החיות על אדי תהילת העבר היה כצפוי חסר משמעות.

בינתיים בסוריה נמשכת המלחמה במלוא עוזה. המנצחת הראשית היא כנראה איראן שכוננה קשת שיעית מאיראן עד הים התיכון. אולם הצלחה זו הושגה אך ורק על ידי הנוכחות האווירית הרוסית, גם היא מדינה שוקעת מבחינה היסטורית. לולא נוכחות זו סביר להניח שהכוחות הסונים הרדיקליים בראשות דעא"ש היו כותשים את הנוכחות השיעית בסוריה ובלבנון. ישראל, מדינה יהודית בעלת אינטרסים סותרים לא נעלמה מהמפה. למרות כל האיומים והסכנות עדיין יש לנו מספיק כוח אזורי. ישראל רשמית איננה נגד האיסלאם אולם המאבק המתמיד נגד הנוכחות היהודית והלגיטימציה של אתרים קדושים יהודיים כגון חברון, שכם ובוודאי ירושלים לצד חוסר היכולת להגיע לפשרה, תהא אשר תהא, מגבירה את המתח מול האיסלאם. גם כאן האיסלאם נתפס כבעיה מסוימת שאיתה צריך להתמודד. השלטון הישראלי נוקט בגישה אוניברסאלית (אולי הגורם היחידי שנוקט בגישה אוניברסאלית באזור) אולם המציאות של מאבק מתמיד תוך תחושה של חוסר צדק ביחס ליהדות מעלה קולות אחרים.

בצד המוסלמי הצעקנות המוסלמית נמשכת. למרות חולשתן המדינית והצבאית מדינות ערב המוסלמיות רואות את עצמן כמדינות מרכזיות וזאת בזכות הנפט. קרבתן למוקדי הכוח והמרכזיות העולמית שלהן נותנת להן את התחושה כי לעולם חוסן. גם אם הן יתמכו במוקדים מופרעים כמו דעא"ש או גורמי טרור אחרים, סונים או שיעים, העולם יבליג. דעא"ש אמנם רוסקה אך עדין רוחה חיה במרכזים מוסלמיים. בארצות אירופה השוקעות, כמו באיזורים ליברליים בארה"ב, נדמה כי המערב מוכן לקבל את האיסלאם הרדיקלי ולחיות איתו. אולם לא כל העולם הוא המערב. בסופו של דבר מדינות האיסלאם פגיעות מאד ואין להן יכולת עצמית להתמודד עם תוקפנות חיצונית, במיוחד כאשר היא תבוא ממעצמות עולות. באופן היסטורי אוצרות טבע מזמינים תוקפנות מצד מדינות אחרות. בפוסט חיזיון על מלחמת רוסיה וסין על סיביר חזינו תוקפנות סינית כנגד רוסיה השוקעת. כרגע הנוכחות האמריקאית מגינה על מדינות המפרץ, אולם ככל שאמריקה הופכת ליצרנית נפט עצמאית ושוקעת באופן יחסי (בניגוד לשקיעה המוחלטת של אירופה) כך הסבירות לנטישת אמריקה את האזור גדלה. אין סיבה אמיתית לאמריקאים להישאר פה עם המטורפים של האזור. עדיף לנתק מגע ולהשאיר את האזור למטורפיו. ניתוק מגע של האמריקאים יזמין תוקפנים אחרים אשר ינסו להשתלט על שדות הנפט ולפתור את "בעיית" האיסלאם במכה אחת. יכול להיות שזו תהיה קואליציה של מדינות אולם נראה לי שהגורם האמיתי שיתקוף תהיה מדינה מרכזית אחת: הודו.

מודעות פרסומת

האם ישנם יהודים-ערביים?

הקדמה

בבפתיחת בלוג ציינתי כי יש לי בעיה עם עצם המונח יהודי-ערבי כפי שהציג אותו יהודה שנהב. בפוסט הזה ארצה להרחיב את הביקורת. למונח יהודי ערבי יש שני חלקים. החלק הראשון בא לתאר את הזהות הדתית של האדם. החלק השני את הזהות הלאומית שלו. עצם החלוקה בין זהות דתית לזהות לאומית שייך לנאורות. לפני הנאורות החברה הייתה בנויה באופן שונה לשדרות (קורפרציות) אשר כל אחת הייתה בעלת מערכת משפט אוטונומית. באותה חברה יכלו להיות שדרות שונות עם מערכות משפט שונות ודתות שונות שעדיין השתייכו לאותה חברה. כך למשל הכנסיה, האצולה והיהודים באירופה בימי הביניים היו שייכות לאותה חברה אך עם מערכות משפט ודת שונות. הכנסייה על פי תפיסתה כגוף אוניברסאלי היורש את האימפריה האוניברסאלית הרומית נשפטה על פי החוק הרומי. היהודים על פי החוק היהודי והאצילים על פי הפרבילגיות של האצולה. ועדין כולם השתייכו לחברה אחת. הנאורות פירקה את המערכת הזו ויצרה מערכת חדשה לפיה החברה מורכבת מפרטים היוצרים על ידי אמנה חברתית מערכת משפטית כללית ואחידה לכלל הפרטים. השותפות של הפרטים מכונה לאום ומערכת המשפט שייכת למדינה. הדת לעומת זאת היא עניין פרטי ולא לאומי. אנשים השייכים לקורפרציות היסטוריות שונות נדרשו לוותר על זהותם הקורפרטיבית הקודמת ולהצטרף ללאום הכללי. גם היהודים נתבעו זאת אך כאן עמדה לפניהם דילמה – האם היהדות בעולם המודרני היא זהות דתית או לאומית? משה מנדלסון, ענה: דת. הציונות ענתה: לאום. ועם זאת גם הציונות הסכימה שכל עוד יהודים חיים במדינות מודרניות אחרות הם יתפסו על פי זהותם הדתית – יהודים-פולנים, יהודים-אמריקאים ועוד. יהודה שנהב מנסה להעתיק את המודל הזה לארצות ערב ועולה השאלה האם הוא צודק?

עבר

החברה הקדם מודרנית הייתה בנויה על בסיס של שדרות או קורפרציות. גם הסולטנות העותמנית, יורשתן של החליפויות האיסלאמיות הקלאסיות הייתה בנויה באופן דומה. במקרה שלה הן כונות מילת' או עדה בתרגום לעברית, כאשר הבסיס לעדות היה דתי. היתה העדה המוסלמית שקבלה את ההגמוניה באימפריה. והיו את העדות הנוצרית והיהודית שהיו בעלות מעמד שפל, ועם זאת גם להן הייתה אוטונומיה שיפוטית מסוימת. היו עממים שונים ברחבי האימפריה. לטורקים למשל היתה בכורה שלטונית. אך מבחינת הזכויות לא היה הבדל בין מוסלמי טורקי, ערבי או כורדי. כולם היו אזרחי שווי זכויות. היו גם יהודים דוברי שפות שונות: לדינו, כורדית, ערבית (מוסתערבים) וטורקית אך כולם היו שייכים לאותה עדה. הרעיון הלאומי לא חדר למזרח התיכון אלא לקראת סוף המאה התשע עשרה כאשר הטורקים השליטים החלו להגיע למסקנה שלמול הלחצים המערביים הם צריכים לערוך ריביזיה, לוותר על האימפריה ולהקים מדינה טורקית משלהם. מי שהובילו את המהלך היו הטורקים הצעירים אשר דחפו לחולל רפורמות שלטוניות באימפריה. הם ביטלו את צבא היינצ'ירים המסורתי אשר בהתאם למסורת האיסלאמית הקלאסית היה צבא עבדים והקימו צבא טורקי לאומי. במלחמת העולם הראשונה הצבא הזה נחל הצלחה בבלימת הבריטים באנדרדנלים ולאחר המלחמה בגירוש היוונים באופן שאפשר להם הקמת מדינה טורקית לאומית. הערבים אשר היו שוליים באימפריה החלו לקלוט את השינוי רק בשנות העשרים עם פירוק האימפריה העותמנית. זהות לאומית ערבית לא התקיימה כמושג קיים לפני כן. לא היו יהודים ערבים באימפריה העותמנית כי לא היו ערבים באימפריה העותמאנית.

הווה

אחת מנקודות המחלוקת המרות בין ימין ושמאל במדינת ישראל היא האם קיים עם פלסטינאי. הימין טוען בעקבות גולדה מאיר כי אין עם פלסטינאי. יש עם ערבי עם מדינות שונות. הערבים בשטח ארץ ישראל זכאים לזכויות או למצער לאוטונומיה עד שמדינת ישראל תוכל לספח את השטחים אבל אין זכות למדינה ערבית נוספת בארץ ישראל. לאחרונה העירה ענת ברקו כי המונח פלסטינאי עצמו הוא קולוניאליסטי. המילה עצמה לא קיימת בשפה הערבית. השמאל לעומת זאת טוען כי ישנו עם פלסטינאי שיש לו זכויות לאומיות בארץ ישראל.

כשאנו בוחנים את הטיעון של יהודה שנהב אנו מבחינים בפער מוזר בין העמדה הפוליטית שלו לעמדה המדעית שלו. בעמדה הפוליטית שלו יהודה שנהב מקבל את העמדה של השמאל לפיה יש עם פלסטינאי. בעמדה המדעית שלו הוא מקבל את העמדה הימנית לפיה אין עם פלסטינאי אלא רק עם ערבי. יהודה שנהב איננו מדבר על יהודי-עיראקי, יהודי-מצרי, יהודי-תוניסאי, יהודי-פלסטינאי ועוד אלא אך ורק על יהודי-ערבי. יש לאום ערבי אחד שלו שייכים דתות שונות – מוסלמים, יהודים, נוצרים ועוד. עזמי בשארה היה עקבי יותר בין העמדה המדעית שלו והפוליטית שלו ודגל בטענה שאין עם פלסטינאי. יש רק עם ערבי שבינתיים היצוג הפוליטי הנכון שלו במרחב עד שיחול איחוד כלל ערבי זו סוריה ומותר לרגל נגד ישראל למענה.

עתיד

ב2011 פרץ האביב הערבי והסתבר שערביות איננו גורם מגדיר במזרח התיכון. יותר חשוב הדת שלך. אם אתה סוני אתה בצד אחד, אם אתה לא סוני אתה בצד השני. ערביות שימשה שם צופן לכל מי שאיננו סוני. במובן זה היא מזכירה את אותה בדיחה ישנה על צ'כוסלובקיה – ישנם צ'כים וישנם סלובקים אך צ'כוסלובקים הם אך ורק היהודים. גם במזרח התיכון לאומיות ערבית היא אך ורק לא סונית. אם התנועה הפאן ערבית פרצה בשנות החמישים הרי שכיום קשה לדבר על פאן ערביות. מה שיש נע בין שבטיות אזורית לפנאטיות דתית. במקום הזה לדבר על עם ערבי (או כל עם אחר עיראקי, סורי או לובי באזור) הופך להיות לא שייך. הניסיון של שנהב לדבר על זהות יהודית ערבית תלוי בזהות ערבית קיימת. כאשר היא נחרבה לחלוטין באביב הערבי, הצד הערבי במשוואה נפל. מה שנותר זו זהות יהודית חזקה מול זהות מוסלמית חזקה.

אין ספק שהטיעון של יהודה שנהב על קיומם של יהודים ערבים התבסס על מציאות תרבותית קיימת. מי שגדל בשפה הערבית ולמד לקרוא אותיות ערביות ולשמוע מוזיקה ערבית אכן היה קשור מבחינה תרבותית לערביות. הבעייתיות מתחילה במעבר מההיבט התרבותי שהיה קיים להיבט הפוליטי. בהיבט הפוליטי קשה לדבר יהודים ערביים במובן הלאומי כי הבסיס הלאומי פשוט לא התקיים. כדי להתקיים נדרשה קבלה של הנאורות שפשוט לא קרתה (וכאן לא נכנס לשאלה מדוע היא לא קרתה). הלאומיות הערבית מתקיימת כבית אב לכל אלו שאינם סונים אך כאמור קשה לדעתי לומר שהקישור הזה יהיה בעל קיום בעתיד גם אם הקואליציה של אסד נצחה במלחמה בסוריה.

לכן למרות שזהות יהודית-ערבית תרבותית התקיימה ויכולה אולי להתקיים גם היום קשה לי לקבל את הטיעון הפוליטי של קיומה של אומה ערבית שאליה השתייכו היהודים. עד המאה העשרים היא לא הייתה קיימת כאופציה. גם כשהתקיימה כאופציה הזהויות האלטרנטיביות (מצרית, סורית פלסטינאית) התקיימו במרחב ולבסוף היא קרסה בעקבות המאורעות שעקבו את האביב הערבי וקריסת השלום הערבי. סיכום מנקודת המבט שלי – הייתה יהדות-ערבית תרבותית. לא הייתה יהדות-ערבית פוליטית.

הערה

בשולי הדברים נוסיף כי ישראל ירשה את המבנה הקורפרטיבי הקודם של האימפריה העותמנית לפחות במישור האישי. ירושת חוקי העדות והסדרת הנישואין בבתי הדין הדתיים משלבת היטב את המסורת הקורפרטיבית הקודמת בתוך מדינת ישראל. ישראל ממשיכה להיות מדינה מערבית כאשר היא מאפשרת לבני עדות שונות להתחתן אחד עם השני אך בבסיסה המבנה הקורפרטיבי נשאר. שימור זה מאפשר לה לשמור על מערכת יחסים טובה מול היהדות האורתודוכסית ההיסטורית שנשארה במידה רבה קורפרטיבית בעודה מקימה מדינת לאום ליברלית מודרנית. למרות כל הטענות והפקפוקים נראה כי מרבית הישראלים מרוצים מההסדר הזה ותומכים בו בפועל.