האם שינוי שפה מוכיח את קיום הקידמה?

בפוסט על הישרדותן של שפות הצבענו על מחסום השפה שיש למשפחות שפות שונות. בפוסט הנוכחי נשלים את הסדרה על ידי דיון במציאות ההפוכה שבה בעלי שפה מסוימת מחליטים לעבור לשפה אחרת. לא מדובר במהגרים העוברים לחיות חברה אחרת אלא בחברות שלמות העוברות משימוש בשפה אחת לשימוש בשפה אחרת בתוך אותה משפחת שפות. כך למשל החברות השמיות שדיברו ארמית בסהר הפורה, קופטית במצרים וברברית בצפון אפריקה עברו לדבר ערבית עם הכיבוש המוסלמי. בבריטניה האירים הקלטים נלחמו נגד השלטון האנגלי במשך מאות שנים ואז עם נטישת האנגלים עברו לדבר אנגלית. בגרמניה הסלבים עברו לדבר גרמנית. מרבית התושבים במזרח גרמניה דיברו סלבית עד כדי כך שבקונגרס וינה ב1815 נרשמה פרוסיה כממלכה סלבית. עם זאת במהלך המאה ה19 הם נטשו את הסלבית לטובת הגרמנית. קנצלר גרמניה אחרי מלחמת העולם השניה, קונארד אדנאואר, יליד קלן במערב גרמניה, נהג לומר שהפרוסים הם סלבים ששכחו מי סבם. במערב האימפריה הרומית האוכלוסייה הקלטית נטשה את הקלטית ועברה לדבר לטינית שהתגלגלה לאחר מכן לשפות הצרפתית, האיטלקית, הספרדית והפרטוגזית (הבסקים לעומת זאת נשארו חסינים מפני התהליך לאור היותם דוברים שפה לא הודו אירופית). דומני שתהליכים דומים קרו גם בסין למרות ששם אני פחות מתמצא. נראה כי יש יכולת במוח האנושי לעקוב אחורה עד נקודת הפיצול של השפות ואז לאמץ את הצורה שנתנה השפה החדשה לאותה שפה פרוטו-שמית או פרוטו הודית אירופאית או פרוטו סינית.

אז מדוע אוכלוסיות ילידיות מחליטות לעבור שפה? יהיו שיאמרו שזו השפה של המעמד השליט. לא בכל המקרים זה קרה. המנגולים והמנצ'ורים שלטו בסינים אך הסינים לא עברו לדבר מנגולית ומנצ'ורית. להיפך שתי הקבוצות הללו עברו סיון מהיר מאד. גם בצרפת השלטון של השבטים הגרמניים הפרנקיים לא הביא את הצרפתים לעבור מלטינית לגרמנית. אליטה שלטונית לאו דווקא מביאה למעבר של שפות. מעבר לכך עד המאה העשרים היה נתק בין האליטות לבין המון העם החקלאי. דוגמאות טובות לכך הן אימפריות רב לשוניות כמו האימפריה העותמנית, הרוסית, האסטרו הונגרית ועוד. הייתה שפה לאליטה ששלטה באימפריה אבל השפה הזו לא הייתה רלבנטית להמון העם החקלאי למטה. גם זהות קודמת לא הייתה חשובה. אציל מארץ אחרת יכל לשרת באימפריה אחרת ולהצליח בה (הרוזן דה סאקס הוא דוגמא מצוינת לכך). אימפריות לא התעקשו על מוצא אתני ורק דרשו יכולת טכנית בשירות האימפריה.

אז מדוע בכל זאת אותן אוכלוסיות עברו לדבר בשפה אחרת? אני מציע כי אותן שפות הציגו קידמה. בהנחה של קידמה אני מניח את אידאת הטוב. אנשים מסוגלים לזהות שמשהו טוב יותר ממה שהיה להם עד היום. האימפריה הרומית, האיסלאם והממלכה האמצעית הסינית הציעו כולן משהו טוב יותר לחברות במרחבים שעליהן הן השתלטו. באימפריה הרומית זה רעיון האזרח והמדינה, הפאקס רומנה ועוד. באיסלאם זה היציאה מעבודה זרה, האיסור על מלחמות פנימיות וערך השוויון לפני האל. ובממלכה האמצעית הסינית שלטון הבירוקרטיה המקצועית. באיראלנד ובפרוסיה זו המודרניות על שלל צרותיה. כל ההיבטים הללו שיקפו סדר חברתי טוב יותר ואפשר לומר גבוה יותר מזה שקדם לו באותם מרחבים. התושבים באזורים הכבושים זיהו זאת וזיהו את השפה של הסדר החברתי החדש. קלטים בגליה, ברברים בצפון אפריקה וסלבים בפרוסיה בחרו להפוך לרומאים, לערבים ולגרמנים בהתאמה מאשר להישאר עם הזהות השפתית הקודמת שלהם. אם ניקח את רומניה כדוגמא נגדית אזי לסלבים הברברים שהקיפו אותם בימי הביניים לא היה דבר להציע שיעורר רצון להפוך לסלאבים אז הם נשארו רומנים בעלי שפה לטינית. היוקרה הרומית המשיכה הלאה גם לתוך ימי הבינים. רוברטו לופז בספרו לידתה של אירופה מציע כי העובדה שהכנסיה דיברה לטינית השאירה את צרפת במחנה הלטיני. הפרנקים אמנם היו אליטה כובשת אבל כוח המשיכה שלהם עצמם לא היה גבוה וכך במקום להפוך את המקומיים לגרמניים הפכו הפרנקים ללטיניים.

בימינו קל לנו להסתכל אחורה בהתנשאות על האימפריה הרומית או על האיסלאם. האימפריה הרומית הייתה אימפריה חקלאית המבוססת על עבדות. האיסאלם זו דת של כניעה שאיננה נותנת מקום לרוח האדם ולתבונה שלו. אבל עדין בשביל בני המקום והתקופה אין ספק שהם הציעו משהו אחר שנתפס כטוב יותר ונכון יותר. שאלת הקידמה היא שאלה חמקמקה. המאמינים בקידמה מאמינים כי כל אופנה עכשווית מסמנת את הקידמה. כתוצאה מכך הם קושרים את עצמם להפכפכות והטירוף אליהן מסוגלות להגיע אופנות עכשוויות. התבונה מחייבת מרחק מהעכשווי כדי לקבל פרספקטיבה. הרמב"ם בהלכות מלכים דן בנצרות והאיסלאם ובעקבות ריה"ל בספר הכוזרי הוא כותב כך:

"אף ישוע הנצרי, שדמה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל, שנאמר: "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו" (דניאל יא יד). וכי יש מכשול גדול מזה? שכל הנביאים דיברו שמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוָתן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי יי.

אבל מחשבות בורא העולם – אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו, אינן אלא לישר דרך למלך המשיח, ולתקן העולם כולו לעבוד את יי ביחד, שנאמר: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם יי לעבדו שכם אחד" (צפניה ג ט).

כיצד? כבר נתמלא העולם מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה. אלו אומרים: מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים: דברים נסתרים יש בהן ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח וגילה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום וינשא, מיד הם כולם חוזרים ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום."

מבחינת הרמב"ם הנצרות והאיסלאם הם קידמה לעומת מה שהיה קודם. העולם השתנה בעקבותם ונעשה טוב יותר. זה לא מושלם. השלמות תגיע רק עם בוא המשיח אבל זו מציאות יותר טובה (הרמב"ם כאן מקדים את עורמת ההיסטוריה של הגל).

העובדה שעמים שינו את שפתם לטובת מה שהם תפשו כמתקדם יותרמהווה לפי זה עוד סימן לאמונה העקרונית בקידמה ובאידיאת הטוב העומדת ברקע שלה.

היסטוריה לא מה שחשבתם

בזמן האחרון ישנה עדנה בכתיבת היסטוריה פופולרית במדינת ישראל. שני ספרים יצאו בשנה האחרונה. האחד הוא הספר "שווים – סיפורה של ספרטה" של ניל בר שאפשר לקרוא ביקורת מעולה שלו אצל דני אורבך, והשני 'עשרה פרקים על- היסטוריה לא מה שחשבתם' של רועי בנימין גרבר. לספר השני מוקדש הפוסט הנוכחי.

בתולדות הרעיונות ישנו מונח הנקרא היסטוריה ויגית. לרוב המונח מוצג לגנאי. ההיסטוריה הויגית מתעלמת מתהליכים מטריאליסטים במציאות, היא וולנטרית מידי ויש שיאמרו אף צפויה מידי. מה שמאפין את המבקרים שהם לרוב לא טרחו לקרוא את ההיסטוריה הוויגית. זה חבל כי ההיסטוריה הוויגית נותנת נקודת מבט קצת בסיסית על ההיסטוריה המערבית שהמבקרים שלה מנסים להתעלם ממנה. בשביל הוויגים מוסדות זה עניין חשוב. מוסדות מאפשרים את החירות האנושית. מוסד הפרלמנט, למשל, יצר מהפכה בדינמיקה של יחסי הכוח בחברה. במקום שולט ונשלט קיבלנו גוף המייצג את האזרחים בדרך של בחירות חוזרות והמאפשר שלטון עצמי של האוכלוסיה. זכויות הן גם עניין חשוב. כאשר יש זכויות האדם זקוף. בלי זכויות האדם נכפף מול השלטון. לאחרונה מדינת ישראל מציעה לצנזר פוסטים שלדעתה מבלפים. זו הצעה עצובה. חלק מהזכות של חופש הדיבור מגיעה מהזכות לשקר, לבלף לבלבל ולקשקש. הזכות הזו המערערת על מערכת הכוח החברתית מזכירה לכולנו שאין לאף אחד מאיתנו מונפול על האמת. גם לממשלה אין מונפול על האמת. גם לא לממסד המדעי. מה שנשאר זה שיקול הדעת של היחיד שצריך להחליט לבדו מה נכון ומה לא. האדם נשאר קנה המידה האחרון מה נכון לדעתו ומה לא (זה לא אומר שאין אמת רק שאין לנו שליטה עליה). גם זכות הקניין היא עניין חשוב. זכות הקניין נותנת לאדם את רשות הפרט. כאשר יש רכוש יש גם מרחב אישי. לעבד אין מרחב אישי. לבן חורין יש. וכמובן לבסוף ישנה הזכות להחליף את השלטון. אין מוסד שאיננו כפוף לביקורת של הנשלטים; מה שמסביר חלק מהבעייתיות בהתנהלות של בית המשפט העליון כיום. ההתפתחות של המוסדות הללו והדחתם את המוסדות הקודמים ששלטו בעולם כמו המלוכה והעריצות השרירותית הם הסיפור שלנו כיום. התחלנו שם. השכחה של ההתחלה הזו יוצרת עיוות היסטורי ומאפשרת לכל מיני גישות א-הומניות ואנטי הומניות להופיע. בשביל הגישות הללו ההיסטוריה היא עניין שרירותי המתקיים מעבר לאדם ולמטרות של האדם. המוסדות האנושיים אינם משחררים את האדם ושומרים על החירות שלו אלא יוצרים אשליה כוזבת המסתירה את היות האדם יצור סביל הנשלט על ידי דמיונות ואשר השחרור היחידי שלו נמצא בניפוץ אשליית החולף דרך טכניקות מדטטיביות.

לגישה הויגית שותפים כיום  אנשים שונים מהצד השמאלי של המפה כמו עינת וילף או מהצד הימני של המפה הפוליטית כמו בנימין נתניהו. משותפת להם ההנחה כי העם שולט והוא שולט בעזרת המוסדות הנבחרים שלו. כדי לשמר את ההבנה הזו צריכים ספרים שיספרו את ההיסטוריה מנקודת המבט הויגית ציונית. לפני מאה שנה היה זה ההיסטוריון האנגלי טרווליין שיספר זאת מנקודת המבט האנגלית אולם מאז חלפו שנים ולא קמו היסטוריונים לכתוב עליה. נראה היה שהגישה הויגית ניצחה, הדמוקרטיה משתלטת על העולם ואין צורך לדבר בשמה. בשנים האחרונות הגישה הזו איבדה מכוח השכנוע שלה. תהליך ההזדקנות של אומות דמוקרטיות וותיקות הביא לגלי אוכלוסיה המתנגדים לדמוקרטיה חולשתן הכלכלית של מדינות מערביות והתחזוקתה של סין הלא דמוקרטית יחד עם כוחות לא דמוקרטים אחרים כמו רוסיה מכרסמים בוודאות של המובן מאליו. לצד תהליכים אלו מתרחשים גם תהליכים חברתיים אחרים כמו עלייתן של גישות לא ויגיות המדברות בשם זכויות האדם בעודן חותרות תחת השלטון הפרלמנטרי. זה יכול להיות באופן רשמי כמו באירופה באיחוד האירופי הלא דמוקרטי או בארצות הברית בגישות השמאל הקיצוניות. כל הגישות הללו כופרות במשטר הפרלמנטרי על מוסדותיו החוקיים השונים. שלילת הציונות תופסת מקום נכבד בגישות הללו ובדברן בשם החירות הערבית אותה הם מכנים בעקבות המסורת הנוצרית-רומית 'פלסטינאית' הם שוללים את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי בארצו העתיקה. במצב הזה כדאי לחזור ליסודות הויגיים הישנים של ההיסטוריה המערבית.

רועי בנימין גרבר עושה זאת בכתיבת ספר היסטוריה לנוער. הוא לוקח 10 פרקים שהוא מזהה כשלבים בהיסטוריה המערבית-ציונית שלנו ומתאר אותם בשפה קלילה והומוריסטית. הוא משמיט הרבה, מדלג הרבה, ולא לגמרי נותן תמונה קהורנטית אבל בסופו של דבר הספר שלו מצייר תמונה ברורה כיצד הגענו עד הלום. זה לא מעט. הוא מזכיר לקוראים דמויות נשכחות כמו המלכה אליזבת, וושינגטון, נפוליון וביסמרק. הוא טורח לדבר על אביב העמים, מלחמת העולם הראשונה (המלחמה העולמית כפי שכונתה עד שמלחמת העולם השניה פרצה) ועל המלחמה הקרה. והוא גם טורח לתת היסטוריה ציונית מקוצרת כולל 15 עמודים של סימונים לכל קהילה של 1000 יהודים שאבדה בשואה. לקינוח הוא קצת מדבר על היסטוריוגרפיה על שיבת הלאומיות וגם על אלוהים. גרבר הוא בחור מאמין. הוא למד במכינה בעלי ולטעמו ההיסטוריה האנושית הויגית-ציונית באה דווקא ממקום של אמונה באלוהים. הוא לא מזלזל בחילוניים או בדמויות לא יהודיות אבל הוא כן מאמין שבסוף זה מתכנס לטענה קהורנטית על המציאות שיכולה להתאים אך ורק לאמונה באלוהים. כשבאלוהים הכוונה לאו דווקא לאלוהים שמצווה על מצוות אלא אלוהים שנותן פשר לאחדות שיש במציאות.

הספר לא חף מטעויות. כך למשל הוא טוען שקוד נפוליון בוטל עם חזרת הבורבונים. בפועל קוד נפוליון המשיך עד אחרי מלחמת העולם השניה. לפעמים הוא מזכיר עניין, מבטיח לחזור אליו ובפועל שוכח ממנו. גם ביחס לפוקאימה הוא לא רגיש לצד הלא דמוקרטי בהגות שלו. קץ ההיסטוריה לכאורה הוא גם קץ הפוליטיקה. פוקיאמה לא כותב זאת בפירוש אך הוא רומז לכך כאשר הוא מציין שמורו קוז'וב הצטרף בסוף חייו לפעילות באיחוד האירופי הלא דמוקרטי אך הפוסט היסטורי. גם הטענה שלו שהמדע איננו חלק מההיסטוריה היא משונה מאד. גרבר הוא עדיין חובבן. הוא קרא הרבה אך מעולם לא נתנסה במחקר היסטורי רציני ומעמיק. הוא מזכיר את ההיסטוריון הצבאי לידל הארט בתחילת דרכו, משיחות מכחול עזות עם פסקנות לא מבוססת. מומלץ למחבר לאחר פרץ הנעורים הזה להתיישב ולהעמיק את יכולתיו ההיסטוריות. ועם זאת כספר מבוא לילדות ונערים הוא מושלם. מי שרוצה לתת לילד שלו ספר היסטורי הומני, ציוני, ומערבי מומלץ ביותר לקנות את הספר.