לשמור את סעיף ההדחה של שופטים

במצב העניינים הנוכחי נראה שהרפורמה המשפטית של תיקון מנגנון בחירת השופטים שהכורזה בקול תרועה רמה הלכה קפוט. הרגע שבו הממשלה מצמצה ומציעה תיקון חד צדדי זה הרגע שבו ברור שבו הרפורמה לא תעבור. הקואליציה לא תמנה נשיא לבית המשפט העליון והניסיון שלה להבטיח רוב לקואליציה במינוי השופטים יכשל. זה אפילו לא יגיע לבג"ץ שיפסול את החוק כפוגע בהפרדת רשויות ולפיכך ב"עקרונות השיטה". מורדי הליכוד כמו ברקת, גלנט, ביטן, דני דנון ואחרים כבר יורידו את הרוב שיש לקואליציה בכנסת. יריב לוין עדין מכריז על דבקותו ביעד אבל ברור שהסיפור גמור.

יש לכישלון גורמים רבים. השיטה המעוותת שאימצו לוין ורוטמן בעקבות הצעתו של שמעון נטף ששימרה את השופטים בוועדה גרמה לכך שבמקום לשים את הענין העקרוני בליבת השינוי – מינוי שופטים ביד שופטים פוגע בהפרדת הרשויות – נשארנו בפועל עם אותו דבר עם הבטחה שהקואליציה תוכל לשלוט במינוי נשיא בית המשפט העליון (מה שלא יקרה). נוסף לכך הכישלון בשיתוף גורמים מהאפוזיציה במתווה שהיה הופך אותו לממלכתי ולכן חסין מביקורת של בג"ץ ולו במחיר של ירידת השליטה של הקואליציה במינוי השופטים השאיר את הקואליציה חשופה במערכה הכבדה נגדה. הבגידה של הנשיא לא תרמה לעניין. ולבסוף, ולא פחות מכל הגורמים הקודמים, כסילותו של בן גביר (שהתברר כמאכזב בצורה בלתי רגילה) בניסיון שלו להשליט את מרותו על המשטרה בעניין חסימת הכבישים בהפגנות נתנה לבג"ץ את התירוץ לשחרר עוד גוף שלטוני מסמכות השר. וכך הבהירה לממשלה את אובדן השליטה במערכת הביצועית. עכשיו בנוסף לשר המשפטים העציץ יש לנו גם שר ביטחון פנים עציץ. כפיים לבן גביר. בקצב הזה נקבל את כל הממשלה עציצים עד סוף הקדנציה. הדמוקרטיה המהותית עשתה עוד צעדים להשליט את מרותה על הממשלה. ישראל הולכת ומשתלבת במרחב כפי ששירה אדרי מטוויטר כותבת כבר מזמן. זה כבר לא העם שקובע מדיניות דרך נבחריו ואוכף אותה על הפקידות אלא גורמים לא נבחרים אשר ממנים את עצמם. התואנות משתנות אך התוצאה הסופית נשמרת. אין מקום לתהליך של ההיזון מחדש מצד הנשלטים לבקרה על השלטון. האחריות נשארת אצל הממשלה הנבחרת. הסמכות כבר מזמן לא.

ועם זאת למרות הכישלון לא חייבים להרים ידים לחלוטין ולקבל את שלטון הדמוקרטיה המהותית. גם אם הפסדנו בקרב עדין אפשר להמשיך במאבק הבלימה נגד הדמוקרטיה המהותית. שכן בסופו של דבר השאלה המרכזית של הרפורמה היא מה מקור הסמכות, העם או התבונה? אהרן ברק טען כי מקור הסמכות היא התבונה והתבונה היא זו שמאצילה את זכות הבחירה לאנשים. לכן התבונה שאותה מייצגים השופטים נמצאת מעל האזרחים. מימוש זכות הבחירה זו דמוקרטיה פרצודרלית כמו הצבעה לעירייה אבל דמוקרטיה פרצדורלית לפי שיטת ברק וחסידיו המשפטנים לא יכולה לעמוד מעל הדמוקרטיה המהותית. ברק טועה. בלי דמוקרטיה פרצדורלית גם הדמקורטיה המהותית לא תעמוד. סמכות השופטים באה מהעם והעם מביע את רצונו על ידי נציגיו. ניתן להתווכח מה שיטת הבחירה האופטימילית של שופטים. מה שלא ניתן להתווכח זה על שיטת ההדחה של שופטים. מי שצריכים להדיח שופטים זה העם דרך נציגיו בכנסת. אני מסכים עם המחאה שהשלטון לא צריך להדיח שופטים וזו באמת אחת הבעיות שהיו לי עם ההצעה של לוין ורוטמן. לפי ההצעה שלהם היה מאד קל לשלטון להדיח שופטים למרות המגבלה של 7 נציגים. מספיק שימנו נשיא בית משפט עליון לטעמם וישיגו עוד שופט בדימוס לפי דרכם ואפשר להתחיל להדיח שופטים באופן מזורז. זו פגיעה גדולה מידי באי תלות של שופטים בממשלה. שופטים לא צריכים להיות תלויים בממשלה. אבל אי תלות בממשלה איננה אומרת אי תלות בציבור. לציבור צריך שיהיה כוח להדיח שופטים אם הם מועלים בתפקידם.

כיום בשיטה הקיימת אין דרך שהציבור יכול להדיח את שופטים אם השופטים לא מסכימים לכך. וכפי שהתברר מהדיון עם א-מחיה תומכי הדמוקרטיה המהותית מעולם לא טרחו לחשוב כיצד העם יבקר את השומרים. את זה צריך לתקן. צריך לקבוע כי שר המשפטים באישור של 80% מוועדת חוק ומשפט בכנסת יכול להדיח שופטי שלום ובית משפט מחוזי ובאישור של 90 חברי כנסת יכול הדיח שופט בית משפט עליון ועל זה צריך להתעקש. בסוגיה זו גם ניתן להשיג הסכמה מצד גנץ ואחרים מהאופוזיציה. אי תלות של השופטים בממשלה נשמרת מחד ומאידך עליונות העם מאושררת. העובדה שעכשיו אנחנו מפסידים לא מחייבת להשאיר את המצב לגמרי כמות שהיה. צריך פסקת התגברות ברוב כלשהו וצריך גם שהכנסת תוכל להדיח שופטים שמעלו בתפקידם. בלי זה הדמוקרטיה שלנו כבר לא תשאר דמוקרטיה. אולי היא תהיה דמוקרטיה "מהותית" כמו שיש דמוקרטיה "עממית" ורפובליקה "איסלמית" אבל דמוקרטיה במובן הפשוט של שלטון העם כבר לא תהיה קיימת.

כל הפוסל, פוסל במומו

בימים האחרונים מכריזים אנשי השמאל כי הליכוד עושה כאן מהפכה ומונע מהם להשתלט על הרשות המחוקקת דרך מינוי יו"ר הכנסת והוועדה המסדרת.  אינני נכנס כאן לסבך העניין המשפטי. גם אם המהלך של יו"ר הכנסת הוא חוקי זה מריח לא טוב; עדיף לתת לכנסת הנבחרת לומר את דברה לטוב ולמוטב. ועם זאת, חברי כחול לבן פוסלים במומם כאשר הם זועקים על מהפכה נגד הדמוקרטיה בעוד הם עצמם מתכננים להעביר חוק פרסונלי שימנע מבנימין נתניהו להקים ממשלה עוד לפני שהורשע בבית משפט; על החוק הזה אף אחד לא יזעק חמס למרות שגם כן מדובר בהפיכה אנטי דמוקרטית.

רצח רבין [ב] – האם ההיסטוריה היא אישית?

אחד הויכוחים הידועים בניתוח היסטורי הוא האם היסטוריה היא תוצאה של אישים או של מערכות לא אישיות. הבולט אולי מבין אלו שהחזיקו בעמדה שניה נמצא קרל מרקס שמתעלם כמעט לחלוטין מאישים לטובת השינוי האימננטי של המציאות. המפורסם ממי שהחזיקו בעמדה הראשונה היה תומאס קרלייל שטען כי הגיבורים הם אלו שעושים את ההיסטוריה. אלכסנדר מוקדון, יוליוס קיסר, לותר, פרידריך הגדול ונפוליון היו האנשים הגדולים שעשו את ההיסטוריה למה שהיא. היסטוריה אמיתית זו ההיסטוריה של האנשים הגדולים אשר כפו את רצונם על המאורעות ועיצבו את המציאות על פי חזונם.

נדמה כי ברצח רבין, הרוצח, וכן קבוצות משמעותיות בשמאל הישראלי אוחזים בעמדתו של קרלייל. רבין עשה את הסכם אוסלו ועיצב את ההיסטוריה ולכן כדי לפגוע בתהליך זה רצח הרוצח, יגאל עמיר, את רה"מ יצחק רבין. על פי גירסת השמאל הישראלי הרצח פגע בתהליך השלום ובדמוקרטיה. ועולה השאלה: האמנם? האם באמת תהליך השלום והדמוקרטיה הישראלית נפגעו בהתנקשות זו?

זו שאלה נושנה שאפשר לתת לה תשובות לכאן ולכאן. מה שבטוח שיגאל עמיר לא היה המתנקש הראשון בהיסטוריה ולכן ניתן לבחון את השאלה באופן אמפירי. מתנקשים בשליטים אנו מכירים משחר ההיסטוריה הפוליטית, מרצח גדליה בן אחיקם במקורותינו דרך רציחתו של פליפוס השני מלך מוקדון, יוליוס קיסר, אנרי הרביעי מלך צרפת, ולתר רתנאו שר החוץ היהודי של ממשלת ויאמר ועד התקופה המודרנית. למעשה לא פחות מ-4 נשיאים אמריקאים נרצחו בהתנקשות. באנגליה נרצח רה"מ ספנסר פריסבל ב1812 ועוד ועוד. מדינות מסוימות היו כל כך מועדות להתנקשויות שאין מקום לפרט אותן כמו איטליה הימי בינימית, רוסיה הצארית ויפן הקיסרית. מקיאבלי, שבעצמו השתתף בניסיון התנקשות בבני המדיצ'י שנכשל, כתב פרק מפורט מאד ומעניין מאד על התנקשויות בספרו "דיונים". למזלנו הוא ניחון כאשר ג'ובאני מדיצ'י התמנה לאפיפיור וכך נשארו לנו ספריו הקלאסיים. התנקשות בשליט היא אחד מהסיכונים המקצועיים ששליטים ובוחרים צריכים לקחת בחשבון בין במשטר דמוקרטי ובין במשטר לא דמוקרטי. קשה לומר שהדמוקרטיה האמריקאית נהרסה כתוצאה מרציחתם של לינקלן, קליבלנד, מקינללי וקנדי או שהמלוכה הצרפתית נהרסה כתוצאה מרציחתו של אנרי הרביעי. מנגד הרפובליקה הרומית קרסה כבר לפני יוליוס קיסר והריגתו בידי בורטוס רק הביאה לעלייתו של אקטוויניוס קיסר (אוגוסטוס).

עד כאן דנו בהשפעה על התנקשויות על משטרים ודמוקרטיות. ומה עם ההשפעה על תהליכים כגון תהליכי שלום? שוב כשאנו מתבוננים על ההיסטוריה קשה להגיע למחשבה שהתנקשויות השפיעו על תהליכים. ההתנקשות בפליפוס מלך מוקדון לא פגעה בהכנות לפלישה לאמפריה הפרסית. אם כבר להיפך, בנו אלכסנדר מימש אותן בצורה מכרעת. הסכם השלום שחתם מייקל קולינס עם האנגלים שהעניק חירות לאירים לא בוטל בעקבות מותו במלחמה עם מתנגדי ההסכם. עלייתו של דה ואלריה לשלטון ב1932 הביאה אמנם לפרישת אירלנד מהדמוניונים הבריטיים ולהפיכתה לרפובליקה אך המסגרת הכללית של הסכם השלום נשמרה (במלחמת העולם השניה שמרה אירלנד על ניטרליות מנוכרת אך הקפידה לא לעשות שום צעד שיתפרש כתמיכה בגרמנים). התהליך שהתרחש אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית כאשר הלבנים בדרום חזרו והשליטו את עליונותם במעשי רצח וחוקי ג'ק קראו התרחש בלי לינקולן אך סביר להניח שגם עם לינקולן הוא היה מתרחש. תהליכים לא קוראים סתם. מסביב האנשים שמובילים אותם יש סביבה שלמה של אנשים התומכים בהם ודוחפים אותם קדימה. המשטר השליט איננו תלוי רק בשליט עצמו ומורכב מקבוצה שלמה של אנשים המאמינה בקיומו והשומרת עליו גם בזמן ההתנקשות בו.

אינני בא לומר שאין לאנשים השפעה על ההיסטוריה.ההיסטוריה האנושית כמו כל היבט של הפעילות האנושית נעשית על ידי אנשים והיחודיות האנושית משפיעה על הדרך שבה הם עושים דברים. אין ספק שגאוניותו של נפוליון אפשרה לו להגיע לשערי מוסקבה. מנגד הוא סיים את חייו באי סנט הלנה. ומבחינה היסטורית קוד נפוליון והקונקרדנט שחתם עם הכנסיה הקתולית שרדו הרבה יותר. נוטים להזכיר את השפעתו של צ'רצ'יל כדוגמה לחשיבותו של האדם הגדול, אך למעשה גם אם לורד הליפקס היה מתמנה לראש ממשלה ואנגליה היתה חותמת הסכם שלום עם היטלר, סביר להניח שאנגליה וארה"ב היו נסחפות חזרה למלחמה בתוך שנה או שנתיים. תוקפנותו של היטלר לא הייתה מאפשרת שלום ממומשך בדיוק כמו ששאפתנותו של נפוליון הביאה להפרת כל הסכם שלום שנחתם עימו. זה לא אומר שאין מה ללמוד מצ'רצ'יל על גדלות הרוח והיכולת של מדינאי לעמוד כנגד רוח הזמן (נתניהו מול אובמה הוא דוגמה לתלמיד טוב של צ'רצ'יל) אולם זה אומר שההשפעה של צ'רצ'יל על ההיסטוריה לא הייתה מכרעת כפי שמציגים אותה.

אם נחזור להשפעה של רצח רה"מ רבין על הדמוקרטיה הישראלית או על הסכם השלום קשה לומר שההשפעה היתה גדולה. מבחינה מוסדית נדמה כי הדמוקרטיה הישראלית לא נפגעה כלל. עשר שנים אחרי ההתנקשות ברבין התרחשה ההתנתקות מעזה ואיש לא פצה פה או צייץ. תהליך השלום קרטע עוד לפני ההתנקשות עם פיגועי ההתאבדות באוטובוסים. עצרת התמיכה בהסכם השלום שבה רה"מ רבין נרצח אורגנה כנגד פיגועי הטרור שהציבו סימן שאלה על תהליך השלום ופגעו בתמיכה בו מצד הישראלים. מהצד השני המסגרת הכללית של הסכמי אוסלו נשמרה גם לאחר אירועי הדמים ומבצע חומת מגן. בעזה כיום משגשגת לה ישות טרור עצמאית העורכת איתנו סבב לחימה כל כמה שנים. מעבר לכך כפי שהעיר בלוגר שנון יכול להיות שרציחתו של רבין השפיעה על מחנה השלום כמו השפעת "המחלה ההולנדית" על הכלכלה (מה שמכונה גם קללת המשאבים). העובדה שמבחינה מוסרית רצח רבין שם אותם בצד של "הטובים" גרם לכך שהם הזניחו את ההתמודדות הרצינית עם הבעיות של תהליך השלום באופן שהוביל את הציבור להתייחס בחוסר רצינות למחנה השלום.

אם נסכם את הדיון הזה, מבחינה מוסדית קשה לומר שרצח רבין אכן השפיע על הדמוקרטיה או על תהליך השלום כפי שזה מוצג על ידי כותבים ודוברים שונים. ההשוואה ההיסטורית להתנקשויות קודמות בראשי מדינות מלמדת שזה לא כל כך פשוט ועדיף להיזהר מקביעות גורפות.