רצח רבין [ה] – חיוכו של יגאל עמיר

בחקירה ובמשפט אחרי רצח רבין טען יגאל עמיר כי מה שהניע אותו לרצח היה החלת דין רודף על יצחק רבין בעקבות הסכם השלום וכניסת אש"ף לשטחי ארץ ישראל שהביאו לפיגועי הטרור. ובאמת אחת התוצאות המשונות של רצח רבין היה הניסיון של אנשים בשמאל לשלול את דין רודף מעיקרו. ניסיון זה היה מגוחך ובחשבון סופי הביא דווקא לפגיעה באותם אנשי שמאל שנתפסו כלא רציניים. ההתמודדות העכשווית עם הקורונה מדגימה לנו עד כמה דין רודף הוא אקטואלי וממשי שלא ניתן להתעלם ממנו.

אין ספק שההצדקה של הרצח מדין רודף הפכו את הרצח לעניין אידיאולוגי ומשמעותי (עד כדי כך שהרב מיכי אברהם מתמודד עם השאלה כיצד מתייחסים לאדם שכזה). יגאל עמיר לא סתם פעל ממניעים נמוכים ופליליים אלא ממניעים עקרוניים ומשמעותיים. ועולה השאלה מדוע באמת זו טעות ואין לרבין דין רודף? וכי אם באמת ראש ממשלה השתגע ונוקט מדיניות שמביאה למות אנשים אין לו דין רודף שצריך לעצור אותו בכל מחיר?

לדעתי יש לכך 3 תשובות:

א. התשובה הראשונה היא שמדיניות איננה עניין אישי. רבין אמנם הנהיג את השמאל אבל המדיניות מעולם לא הייתה אך ורק מדיניות שלו. הסכמי השלום נתמכו בידי שרים נוספים בממשלה, חברי כנסת וכמובן מצביעים (בפוסט האם ההיסטוריה היא אישית הרחבתי על כך). כאשר מדיניות איננה עניין אישי החלת דין רודף על ראש ממשלה או אפילו על ממשלה שלמה היא מוטעית. ראש ממשלה אמנם מוביל מדיניות אבל הוא לא יוצר אותה יש מאין. ולכן דין רודף פשוט לא חל על ראשי ממשלות

ב. הסיבה הנוספת היא שהתורה נותנת לממשלה מרחב מתמרון מסוים. כמו שאומרת הגמרא בשבועות דף לה:  מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא ("מלכות שהורגת שישית לא נענשת") ומסביר רש"י באנגריא ובמלחמת רשות. כלומר, לשלטון יש רשות לנקוט מדיניות שיכולה לפגוע באנשים בלי להיקרא רודף. חופש התמרון הזה הוא חיוני ליכולת של שלטון לפעול באופן רציונאלי ואי אפשר להחיל עליו דין רודף.

ג. הסיבה האחרונה קשורה לאופי הדמוקרטי של מדינת ישראל. באופי זה ישנן בחירות חוזרות לממשלה שמאפשרות שינוי מדיניות ותיקון מדיניות כושלת. כך למשל הבחירות ב1996 הביאו לעליית נתניהו שאיים על ערפאת בהריסת הרשות אם לא יפסק הטרור, מה שהביא לכמה שנים של שקט. וכך גם נפל אהוד ברק בעקבות האינתיפדה השניה והוחלף באריאל שרון. האופי הזה של מדינות דמוקרטיות מנוסח על ידי הפילוסוף הפוליטי קרל פופר כעיקרון ההפרכה המדיני לפיו עד שאנו מחפשים מדיניות נכונה בוא נוודא שאנחנו יכולים להחליף אותה במקרה של כישלון. לעיקרון זה יש השלכה לדין רודף. אם אדם יכול לפגוע ברודף באבריו והוא בוחר להרוג אותו הוא חייב באשמת הרצח. כלומר אם ניתן למנוע את הרדיפה באופנים אחרים כמו פגיעה באברים או פשוט חסימת הרודף אז הרצח נשאר רצח ולא יכול להתחבא מתחת אצטלה של דין רודף. המנגנון הדמוקרטי של בחירות מאפשר לנו בדיוק את זה – יכולת להפסיק את הרדיפה לא בעזרת אלימות אלא בעזרת בחירות חוזרות ולכן דין רודף פשוט לא חל.

עד כאן נתנו שלוש הסברים מדוע יגאל עמיר טעה אבל מעבר לזה האם באמת דין רודף הניע אותו למעשה? לדעתי לא כפי שארצה להראות עכשיו. נניח את הסיפור הבא שבוודאי התרחש בשואה לצערנו. משפחה מתחבאת במחבוא ושומעת את הנאצים ימח שמם מחפשים אותם ובדיוק באותו זמן ילדה קטנה לא מבינה ומחילה להשמיע קול וכך מאיימת על כל המשפחה להיתפס. אין ספק שלילדה יש דין רודף על המשפחה המתיר להם אף להרוג אותה כדי להימנע מתפיסה. ונניח שזה באמת מה שקרה. כי למנוע מהנאצים ימח שמם לתפוס אותם האמא חנקה את הילדה למוות וכך המתחבאים ניצלו מתפיסה. עברו השנים האמא אולי השתקמה, עלתה לארץ ישראל והביאה עוד ילדים לעולם. מדבר אחד היא לא תשתחרר יותר – מייסורי המצפון על זה שהיא הרגה את הילדה שלה בידיים. אין ספק שהרצח היה מוצדק ועל פי הדין אבל העובדה שהיא רצחה את הבת שלה לא תרפה ממנה עד יום מותה. הסיפור הזה מלמד אותנו עד כמה דין רודף איננו מובן מאליו, בלשון הגמרא הוא דחויה ולא הותרה (ולכן אם ניתן להציל באברים והרגת אינך אלא רוצח).

אצל יגאל עמיר התחושה היא שונה. החיוך שהיה לו במשפט אמר שלא היו לו שום יסורי מצפון על רציחת ראש הממשלה יצחק רבין. אפילו הרוצח של שירה בנקי, ישי שליסל, לא חייך במשפט. הוא חי בעולם אפל ומתועב אבל הוא הכיר בנוראות של מעשיו. אצל יגאל עמיר התחושה היא שונה. יגאל עמיר היה ונשאר גאה ברצח רבין. הוא לא סובל מיסורי מצפון על עצם המעשה. הוא לא מנסה להצטדק ולשכנע אותנו בפנים מיוסרות שהוא היה מוכרח. יגאל עמיר שבע רצון מהרצח הוא הרג את רבין ועכשיו הוא מחייך. הוא לא מתייחס לזה כמו שאנחנו מתייחסים לרצח הילדה בשואה כאל הכרח מתועב שרק השואה הביאה לו. בשביל יגאל עמיר אין כאן הכרח מתועב ולכן המסקנה שלי שהוא לא באמת הונע מדין רודף. אם הוא היא מונע מדין רודף הוא היה נראה אחרת.

אז מה הניע את יגאל עמיר באמת? ההשערה שלי שהיה כאן רצון לאותת על עצמו כעל גבר מוצלח וכך להשיג לעצמו בנות זוג. זה נשמע משונה אבל רוצחים, במיוחד אלימים, נתפסים לעיתים כגברים מושכים. יגאל עמיר נתפס ככה לפחות על ידי אישה אחת, לריסה טמבלורר, שהתחתנה איתו והביאה לו ילד בבית המאסר. אני לא אכנס כאן לכל העניין של איתותים אבל רצח, במיוחד של אדם חשוב יכול כמו אצל הטווס לאותת על עליונות אבולוציונית שתמשוך אליה נשים. המחאה שלנו אם כבר היא על הפיכת דין רודף ותורתנו הקדושה לכסות לתאווה של רוצח צעיר לסמן את עצמו כגבר גבר על מנת למשוך בנות זוג.

רצח רבין מבוא

רצח רצח רבין [ב] – האם ההיסטוריה היא אישית?

רצח רבין [ג] – האם הרצח היה מעשה ציוני?

רצח רבין [ד] – שנות הניהליזם