על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים

לפני כמה חודשים הזכרתי את רבי זכריה בן אבקולס בהקשר של סיפור חורבן בית המקדש ובתגובות לפוסט הקשתה קמיליה קושיה חזקה:

"גם, איני מבינה את טענת הגמרא ש"ענוונותו של זכריה בן אבקולוס החריבה את בית מקדשנו."

על פי הסיפור מי שהחליט, בתכנון מראש ובכוונה תחילה, להמיט את זעם רומא על יהודי הארץ היה הנעלב מסיפור קמצא ובר קמצא. הוא זה שמכר, בכוונה תחילה, כבשה פסולה להקרבה בכדי להעליל על היהודים את הכוונה למרוד ברומי.

על מניעיו האמיתיים /חוכמתו של של זכריה בן אבקולוס ניתן להתווכח.

מוזר לי שדווקא הוא זה שנתפס כפושע העיקרי." 

קמיליה מקשה מסברה אולם את אותה קושיה ניתן להקשות גם מבחינה ספרותית. הגמרא פותחת את סיפור קמצא ובר קמצא בכותרת כללית (החוזרת בסיפורי חורבן נוספים) המספרת לנו על מה חרבה ירושלים: "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים"  ומסיימת בהטלת האחריות על רבי זכריה בן אבוקלוס. אז מה לדעתה של הגמרא גרם לחורבן בית המקדש, קמצא ובר קמצא או ענוונותו של רבי זכריה בן אבקולוס?

נראה שהגמרא מטילה את האחריות על רבי זכריה בן אבקולס שכן בקודקס הלכתי כמו התוספתא מובאת עוד דוגמא לענוונותו של רבי זכריה בן אבקולס הגורמת לו לא להכריע בהלכות שבת בין בית שמאי ובין בית הלל וגם שם התוספתא לא מהססת לסמן את ענוונותו של רבי זכריה כמי שהביאה לחורבן בין המקדש וכך להנחיל את ההבנה שענוונות זו פסולה וצריך להתרחק ממנה: אמר רבי יוסי ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל. ועדין הקושיה של קמיליה נשארת – מדוע האחריות היא עליו ולא על קמצא ובר קמצא הגורמים הישירים?

נדמה לי שהתשובה היא זו. נעלבים ונרגנים יהיו תמיד אולם האחריות של ההנהגה היא למנוע מהמריבות הנצחיות שלהם לפגוע בעיקר ובדברים החשובים. בית המקדש לא היה אמור להיות מעורב במריבות הקטנוניות שלהם. ואם אחד מהסיעות עושה תרגיל עוקץ צריך להכריע ולא לתת לתרגיל העוקץ לאיים על קיומו של בית המקדש.

אני רוצה להביא דוגמא נוספת למקרה שבו מריבה פנימית חרגה מגבולות הגזרה היהודיים והביאה לבסוף לפגיעה חמורה הרבה יותר וזו שרפת התלמוד בצרפת ב1242. הרקע לשריפה היה מחלוקת קודמת על ספרי הרמב"ם שהביאלשריפתם ב1233. במקרה הזה המחלוקת הגיעה על רקע קצת יותר מבוסס מהמריבה המיותרת של קמצא ובר קמצא אולם כמו חורבן ירושלים עירוב הגויים במריבות הפנימיות של היהודים הביא לבסוף לחורבן הרבה יותר גדול.

הלקח של הגמרא לפי זה איננו הלקח הפשטני הרגיל של האשמת שנאת החינם כגורם לשריפת בית המקדש (למרות שגם לקח זה מופיע במקורותינו) אלא הצורך לשמור על ריסון עצמי וזהירות מעירוב גורמים חיצוניים במחלוקות פנימיות. עד כמה שלגורמים הפנימיים המחלוקת שלהם נראית גדולה וחשובה במבט נוסף מסתבר שהיא איננה אלא מחלוקת בין שני חגבים (חגב=קמצא בארמית).

 

 

מהרה יבנה המקדש

יום טז בניסן הוא יום מיוחד מבחינה הלכתית. כולם מכירים את חג פסח ואיסור אכילת חמץ. אולם לצידם קיים גם איסור נוסף לאכול מהתבואה החדשה. עד מתי? עד הקרבת קורבן העומר:

וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.

ומה קורה כאשר אין בית מקדש להקריב בו את העומר? אז מעיקר הדין מותר לאכול תבואה חדשה עם זריחת החמה. בדידי הווא עובדה שהייתי נוהג לקטוף שעורים בשדה ולאכול אותם. וכשעמדתי על דעתי הבנתי שאני צריך להזהר מאכילת התבואה החדשה עד ימי הפסח עצמם.

ועם זאת אומרת המשנה בסוכה דף מא עמוד א שתיקן רבן יוחנן בן זכאי שיהיה יום ההנף כולו אסור גם לאחר חורבן בית המקדש ומדוע? כיון שמהרה יבנה המקדש ויווצר בלבול. שואלת הגמרא מתי יבנה מקדש? ועונה בטו בניסן או בליל טז. שואל רש"י איך בטו בניסן הרי מדובר ביום טוב. ובלילה? בית המקדש לא נבנה בלילה. עונה רש"י שבית המקדש עתיד לרדת מוכן מן השמים:

"אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים שנא' (שמות טו) מקדש ה' כוננו ידיך" (ד"ה אי נמי)

נראה שהרמב"ם חולק וסובר שבית המקדש יבנה בידי מלך המשיח (לא נכנס לביאור הסוגיה על פי שיטתו) אולם כך או כך העולם רגילים להאמין שבית המקדש יבנה ובבת אחת חייהם ישתנו לטובה. כך למשל ביום חמישי שמעתי ברדיו חרדי שדרן רדיו שניצל את מחסור הביצים להסביר שלא צריך לחשוש – במקום ביצים יהיה קרבן חגיגה (זאת על פי ההסבר העממי שהביצה בליל הסדר באה במקום קרבן חגיגה). גם הוא מניח שבית המקדש לא ידרוש שינוי באורחות חיינו. יופיע בית מקדש שיפתור כמה בעיות ונמשיך כמו קודם רק עם תוספת בית מקדש. לטעמי אין דבר רחוק יותר מהאמת. כמות הבעיות והקשיים ההלכתיים שבית המקדש יציף יהיה כזה שסביר להניח שאם הוא יופיע בנס מהר מאד יהרסו אותו.

נתחיל בטומאה וטהרה.  מקובל בעולם שגם אם אין פרה אדומה, טומאה הותרה בציבור. זה נכון לטומאת מת ואולי גם לטומאת שרץ אבל זה בוודאי לא נכון לטומאה היוצאת מגוף האדם שבה נכללים גם נשים נידות וזבות. נוסיף על כך את טומאת משכב ומושב ונבין שלמעשה אין סיכוי שהמרחב הציבורי לא  ישאר טמא. את התרומות והמעשרות יעלו ישירות לבית המקדש. ניסיון לשמור עליהן טהורות מחוץ לבית המקדש יידון לכישלון מיידי. גם נסיעה באוטובוס להר הבית עלולה לטמא אם במקרה עלתה עליו אישה נידה או התיישבה באחד הכיסאות אישה נידה. ניתן לקוות שפלסטיק לא יטמא בטומאה אולם כל חומר אחר יחולל תוהו ובוהו. גם הפרשת חלה תעבור שינוי נרחב. היום אנו מניחים שהחלה טמאה תמיד ולכן הפרשת חלה הפכה לטקס פופולרי אצל נשים מסורתיות. האפשרות של אכילת חלה בטהרה תחייב גם הפרשת חלה בטהרה. הבית יצטרך להיות טהור כדי שהחלה לא תטמא. אשה במחזור לא תוכל להפריש חלה או ללוש בצק. רק מהדוגמאות הללו ניתן להבין שרמת הסיבוכיות תעלה בעקבות בניית בית המקדש באופן שתומכיו הפופולריים לא מצפים בכלל.

נעבור לקרבנות. כיום אדם שעובר עברה, חוזר בתשובה ובזה נגמר הסיפור. בספרים כתוב כל מיני הדרכות לכפרה על חטאים אך לגבי רובנו ההדרכות הללו אינן רלבנטיות. בניית בית המקדש תחייב אותנו לערוך רשימה של קורבנות שאנו מחויבים בהם. לאו או ביטול מצוות עשה תחייב עולה. שגגה באיסור שזדונו כרת מחייב חטאת. בררת פסולת מתוך אוכל בשבת או שטחנת מזון יותר מידי התחייבת חטאת. אישה זבה או יולדת מתחייבת שתי עופות עולה וחטאת. וכן הלאה וכן הלאה.

האם רוב הציבור מוכן לכך? סבורני שלא. מספיק לראות את הקשיים שלנו עם מצוות הקשורות לארץ (שמיטה, עורלה, מעשרות) כדי להבין זאת. אינני חולק שבשביל רבן יוחנן בן זכאי או בשביל רש"י הבעיות שהעליתי אינן בעיות, אבל בשביל מרבית הציבור הבעיות שהעליתי הן כאילו שהוא אינו מוכן לקראתו כלל ועיקר. גם אני לא. כדי שנוכל להתמודד עם המציאות הדו נצטרך שמורא שמים יתפשט בעולם במידה רבה מחד ושינתנו פתרונות מאידך לפני שיקרה משהו בכיוון.