לפני כמה חודשים הזכרתי את רבי זכריה בן אבקולס בהקשר של סיפור חורבן בית המקדש ובתגובות לפוסט הקשתה קמיליה קושיה חזקה:
"גם, איני מבינה את טענת הגמרא ש"ענוונותו של זכריה בן אבקולוס החריבה את בית מקדשנו."
על פי הסיפור מי שהחליט, בתכנון מראש ובכוונה תחילה, להמיט את זעם רומא על יהודי הארץ היה הנעלב מסיפור קמצא ובר קמצא. הוא זה שמכר, בכוונה תחילה, כבשה פסולה להקרבה בכדי להעליל על היהודים את הכוונה למרוד ברומי.
על מניעיו האמיתיים /חוכמתו של של זכריה בן אבקולוס ניתן להתווכח.
מוזר לי שדווקא הוא זה שנתפס כפושע העיקרי."
קמיליה מקשה מסברה אולם את אותה קושיה ניתן להקשות גם מבחינה ספרותית. הגמרא פותחת את סיפור קמצא ובר קמצא בכותרת כללית (החוזרת בסיפורי חורבן נוספים) המספרת לנו על מה חרבה ירושלים: "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים" ומסיימת בהטלת האחריות על רבי זכריה בן אבוקלוס. אז מה לדעתה של הגמרא גרם לחורבן בית המקדש, קמצא ובר קמצא או ענוונותו של רבי זכריה בן אבקולוס?
נראה שהגמרא מטילה את האחריות על רבי זכריה בן אבקולס שכן בקודקס הלכתי כמו התוספתא מובאת עוד דוגמא לענוונותו של רבי זכריה בן אבקולס הגורמת לו לא להכריע בהלכות שבת בין בית שמאי ובין בית הלל וגם שם התוספתא לא מהססת לסמן את ענוונותו של רבי זכריה כמי שהביאה לחורבן בין המקדש וכך להנחיל את ההבנה שענוונות זו פסולה וצריך להתרחק ממנה: אמר רבי יוסי ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל. ועדין הקושיה של קמיליה נשארת – מדוע האחריות היא עליו ולא על קמצא ובר קמצא הגורמים הישירים?
נדמה לי שהתשובה היא זו. נעלבים ונרגנים יהיו תמיד אולם האחריות של ההנהגה היא למנוע מהמריבות הנצחיות שלהם לפגוע בעיקר ובדברים החשובים. בית המקדש לא היה אמור להיות מעורב במריבות הקטנוניות שלהם. ואם אחד מהסיעות עושה תרגיל עוקץ צריך להכריע ולא לתת לתרגיל העוקץ לאיים על קיומו של בית המקדש.
אני רוצה להביא דוגמא נוספת למקרה שבו מריבה פנימית חרגה מגבולות הגזרה היהודיים והביאה לבסוף לפגיעה חמורה הרבה יותר וזו שרפת התלמוד בצרפת ב1242. הרקע לשריפה היה מחלוקת קודמת על ספרי הרמב"ם שהביאלשריפתם ב1233. במקרה הזה המחלוקת הגיעה על רקע קצת יותר מבוסס מהמריבה המיותרת של קמצא ובר קמצא אולם כמו חורבן ירושלים עירוב הגויים במריבות הפנימיות של היהודים הביא לבסוף לחורבן הרבה יותר גדול.
הלקח של הגמרא לפי זה איננו הלקח הפשטני הרגיל של האשמת שנאת החינם כגורם לשריפת בית המקדש (למרות שגם לקח זה מופיע במקורותינו) אלא הצורך לשמור על ריסון עצמי וזהירות מעירוב גורמים חיצוניים במחלוקות פנימיות. עד כמה שלגורמים הפנימיים המחלוקת שלהם נראית גדולה וחשובה במבט נוסף מסתבר שהיא איננה אלא מחלוקת בין שני חגבים (חגב=קמצא בארמית).
י.ד. 