חיזיון חורבן מכה בידי הודו [א]

האם העיר  מכה תשרוד את המאה ה21?

בשנים האחרונות הדינמיקה של האיסלאם בעולם הולכת לצדדים שונים. בצד השמאלי של המפה בעולם המערבי הופיעה מילה חדשה "איסלמופוביה" – אין בעיה עם האיסלאם. הבעיה היא רק עם האנשים שיש להם בעיה עם האיסלאם. מהצד השני התמוטטות הסדר הפוליטי הערבי הביאה לגל של פליטים ומהגרים למדינות אירופה. גל זה הצטרף למהגרי עבודה מהעולם המוסלמי שכבר נמצאים במדינות אירופה ועורר את הרדיקליזם המוסלמי. כתוצאה מכך מופיעה ראקציה כנגד המציאות של טשטוש הזהות ההיסטורית האירופאית עד כדי איבוד זהות זו למול התוהו ובוהו החברתי. זהו הסיפור במערב. אולם כפי שציין הבלוגר שי שפירא (שכולנו מקווים שימשיך לפרסם) בנוגע לרוהאניגה בבורמה זהו רק צידו המערבי של הגלובס המצוי בשקיעה מתמדת. בצידו המזרחי של הגלובס היחס לאיסלאם נוקשה הרבה יותר וקשה הרבה יותר. במדינות מזרחיות אין סבלנות לאיסלאם. בסין היחס לאוכלוסיה האויגרית המוסלמית כולל שימוש במתודות קונופוציניסטיות של חיברות מחדש של המוסלמים מתוך מטרה של עקירת הזהות המוסלמית שלהם. בבורמה נערך מבצע של גירוש בני הרוהאינגה לבנגלדש תוך טענה שמדובר במסתננים בנגלים. המדינות המוסלמיות באזור אינדונזיה, מלזיה ובנגלדש בתגובה נותרו חסרות אונים. הן סין והן הודו הודיעו על תמיכה בבורמה. הגינוי האירופי מצד גרמניה וצרפת, שתי מדינות אירופיות בינוניות החיות על אדי תהילת העבר היה כצפוי חסר משמעות.

בינתיים בסוריה נמשכת המלחמה במלוא עוזה. המנצחת הראשית היא כנראה איראן שכוננה קשת שיעית מאיראן עד הים התיכון. אולם הצלחה זו הושגה אך ורק על ידי הנוכחות האווירית הרוסית, גם היא מדינה שוקעת מבחינה היסטורית. לולא נוכחות זו סביר להניח שהכוחות הסונים הרדיקליים בראשות דעא"ש היו כותשים את הנוכחות השיעית בסוריה ובלבנון. ישראל, מדינה יהודית בעלת אינטרסים סותרים לא נעלמה מהמפה. למרות כל האיומים והסכנות עדיין יש לנו מספיק כוח אזורי. ישראל רשמית איננה נגד האיסלאם אולם המאבק המתמיד נגד הנוכחות היהודית והלגיטימציה של אתרים קדושים יהודיים כגון חברון, שכם ובוודאי ירושלים לצד חוסר היכולת להגיע לפשרה, תהא אשר תהא, מגבירה את המתח מול האיסלאם. גם כאן האיסלאם נתפס כבעיה מסוימת שאיתה צריך להתמודד. השלטון הישראלי נוקט בגישה אוניברסאלית (אולי הגורם היחידי שנוקט בגישה אוניברסאלית באזור) אולם המציאות של מאבק מתמיד תוך תחושה של חוסר צדק ביחס ליהדות מעלה קולות אחרים.

בצד המוסלמי הצעקנות המוסלמית נמשכת. למרות חולשתן המדינית והצבאית מדינות ערב המוסלמיות רואות את עצמן כמדינות מרכזיות וזאת בזכות הנפט. קרבתן למוקדי הכוח והמרכזיות העולמית שלהן נותנת להן את התחושה כי לעולם חוסן. גם אם הן יתמכו במוקדים מופרעים כמו דעא"ש או גורמי טרור אחרים, סונים או שיעים, העולם יבליג. דעא"ש אמנם רוסקה אך עדין רוחה חיה במרכזים מוסלמיים. בארצות אירופה השוקעות, כמו באיזורים ליברליים בארה"ב, נדמה כי המערב מוכן לקבל את האיסלאם הרדיקלי ולחיות איתו. אולם לא כל העולם הוא המערב. בסופו של דבר מדינות האיסלאם פגיעות מאד ואין להן יכולת עצמית להתמודד עם תוקפנות חיצונית, במיוחד כאשר היא תבוא ממעצמות עולות. באופן היסטורי אוצרות טבע מזמינים תוקפנות מצד מדינות אחרות. בפוסט חיזיון על מלחמת רוסיה וסין על סיביר חזינו תוקפנות סינית כנגד רוסיה השוקעת. כרגע הנוכחות האמריקאית מגינה על מדינות המפרץ, אולם ככל שאמריקה הופכת ליצרנית נפט עצמאית ושוקעת באופן יחסי (בניגוד לשקיעה המוחלטת של אירופה) כך הסבירות לנטישת אמריקה את האזור גדלה. אין סיבה אמיתית לאמריקאים להישאר פה עם המטורפים של האזור. עדיף לנתק מגע ולהשאיר את האזור למטורפיו. ניתוק מגע של האמריקאים יזמין תוקפנים אחרים אשר ינסו להשתלט על שדות הנפט ולפתור את "בעיית" האיסלאם במכה אחת. יכול להיות שזו תהיה קואליציה של מדינות אולם נראה לי שהגורם האמיתי שיתקוף תהיה מדינה מרכזית אחת: הודו.

מודעות פרסומת

הכיבוש של אירלנד

פתיחה

בקרב חוגי "השמאל" הישראלי נהוגה ההשוואה בין ישראל לבין מדינה אירופית מסוימת בשנות השלושים של המאה העשרים. השוואה זו מעידה במקרה הטוב על הבורות ההיסטורית של המשווים אשר בהעדר השכלה כללית רחבה מתקשים לחרוג מהראיה הבינארית של שחור ולבן שהשוואה זו מייצרת ובמקרה הרע על השפעות זרות של בעלי אינטרסים לא מקומיים שנהנים מההשוואה הזו. ההשוואה הזו מופרכת ועם זאת החזרה עליה הפכה לנוהג קבוע אצל מגלגלי עיניים מקצועיים. זו לא האפשרות היחידה. דני אורבך למשל דווקא השווה את ישראל ליפן של שנות העשרים והשלושים באופן שאכן היה מאתגר למדי. אני רוצה לעומת זאת להצביע על השוואה אפשרית שבין המציאות של הכיבוש בשטחים לשלטון הבריטי על אירלנד. נדמה לי כי השוואה זו תוריד כמה חששות וחרדות המופיעות מזמן לזמן ב"שמאל" הישראלי ותאפשר דיון מושכל יותר על המציאות הנוכחית שלנו. אעיר כי זו רק אפשרות אחת וכי ישנן אפשרויות נוספות כפי שיתבהר בפרק הסיכום.

אנגליה ואירלנד

אנגליה הייתה נוכחת באירלנד החל מאמצע ימי הבינים כאשר הרפתקנים אנגלים הקימו מאחז אנגלי בדבלין. מאחז זה לא הספיק כדי להשתלט על האי אך הוא כנראה מנע התגבשות של מדינה אירית עצמאית כפי שקרה בסוקטלנד. כתוצאה מכך נותרה אירלנד שטח הפקר להרפתקנים אנגליים במשך כל ימי הבינים יחד עם רבי אצולה מקומיים שצמחו מהאצולה הקלטית. עם זאת בימי הביניים מציאות זו לא הפכה לניגוד בין האנגלים לאירים. הניגוד פרץ בעת החדשה כאשר האנגלים הפכו לאנגליקנים בעוד האירים נשארו קתוליים. האיבה בין שתי הדתות רחשה על אש נמוכה עד פרוץ המהפכה האנגלית ב1640. מהפכה זו שיצרה את אנגליה המודרנית על חורבות המלוכה הבריטית הציפה את הניגוד בין אנגליה הפרוטסטנטית לאירלנד הקתולית. צבאותיו הפוריטניים של אוליבר קרומוול כבשו את אירלנד והשליטו את השלטון האנגלי באופן ישיר על האוכלוסיה האירית הקתולית עד תחילת המאה העשרים. שליטה זו חוותה עליות ומורדות במשך השנים אך היא לא פסקה עד 1921 כאשר אנגליה הסכימה להעניק לאירלנד – להוציא הצפון הפרוטסטנטי – מדינה עצמאית (המהלך הצליח כנראה בעקבות הלחץ של השדולה האירית בארה"ב אשר ניצלו את תלותה של אנגליה בארה"ב אחרי מלחמת העולם הראשונה).הניתוק הושלם בשנות השלושים כאשר אירלנד יצאה מהאימפריה הבריטית. בזמן מלחמת העולם השניה שמרה אירלנד על ניטרליות מנוכרת כנגד אנגליה אך נזהרה מכל ביטוי של תמיכה באויבי בריטניה.

השלטון האנגלי באירלנד לבש צורות שונות במשך השנים. בתחילה הייתה האוכלוסיה האירית משועבדת לאנגלים בלי זכות בחירה לפרלמנט. במאה התשע עשרה עם הרחבת זכות הבחירה קיבלו גם האירים זכות בחירה לפרלמנט האנגלי. שם הם תפקדו כגוש לעומתי מול הרוב האנגלי. לקראת שנות השמונים נעשה מאמץ להעניק אוטונומיה (הום רול) לאירים. במקביל לאורך כל התקופה התקיימה שדולה חזקה של המתנחלים האנגלים באירלנד שדחפה לשימור השלטון האנגלי באירלנד ובהרחבת ההתנחלויות. שארית של אותה התנחלות נשארו בשלטון בריטי גם היום בצפון אירלנד. שעתו המרושעת ביותר של השלטון האנגלי הייתה ב1845-1849 כאשר פטריה השמידה את כל יבול תפוחי האדמה באירלנד. מכסים על הדגן בבריטניה מנעו יבוא של דגן זול לאירלנד וכך הביאו בעקיפין למותם של מיליון אירים לערך ולעזיבתם ש 3 מיליון אירים נוספים, רובם לארה"ב. אוכלוסיית האי האירית הצטמצמה לחצי מ8 מיליון ל4 מיליון. השלטון האנגלי ניסה לבטל את מכסי הדגן אולם שדולה של בעלי קרקעות אנגליים שנהנתה מהם מנעה זאת בפרלמנט. דוגמה זו יחד עם דוגמאות נוספות מהודו גרמו לחתן פרס נבל בכלכלה אמריטה סן להסביר את חשיבות השלטון העצמי כמונע מקרי רעב. השלטון האנגלי באירלנד היה צבאי מתחילתו ועד סופו ומידי כמאה שנה הוא התמודד עם מרידות שונות ודיכא אותן. הדיכוי החריף ביותר היה של קרומבל, אולם גם אחריו התרחשו פעולות דיכוי שונות.וכאן עולה השאלה האם זה היה רע הכרחי? האם השלטון האנגלי באירלנד היה מוצדק?

השאלה לא נשאלת מנקודת מבט ניטשאינית של השרדות החזק וגם לא מנקודת מבט הגליאנית המפרידה בין אומות היסטוריות המעצבות את המציאות למול אומות לא היסטוריות המועצבות על ידי האומות ההיסטוריות. השאלה נשאלת מנקודת מבט ליברלית המאמינה בחירות כמו אצל לוק, והרדר.  האנגלים היו אומה ליברלית במשך 400 שנה האחרונות, אולי האומה הליברלית הגדולה ביותר בהיסטוריה. מתנגדיה נוהגים להצביע על זמנים אפלים באימפריה שבהם הם עצמם היו מתנהגים טוב יותר. הגרמנים למשל נהגו לתקוף את האנגלים כצבועים. למעשה ההתנהלות הגרמנית התגלתה כגרועה הרבה יותר. ועם זאת אנגליה הייתה מודעת לפינות אפלות אלו ונהגה לדון בהן וגם לתקן אותן. כך למשל האנגלים מיוזמתם הפסיקו את סחר העבדים ב1806 ולאחר מכן שחררו אותם ברחבי האימפריה. אי אפשר לומר שהאנגלים לא שמו ליבם לאנומליה וההסברים שהם נתנו מצביעים על הקושי לצייר מציאות בשחור ולבן.

השאלה הביטחונית

מנקודת מבט אנגלית כיבושה של אירלנד נצרך בראש ובראשונה מסיבות ביטחוניות. קרבתו של האי לאנגליה ולנמלים הגדולים של אנגליה איים עליה במישרין בכל מלחמה ומלחמה. הצי האנגלי היה הכלי הראשי להבטחת ביטחונה של אנגליה ולהחזקת האימפריה. בלעדיו היה נשארת אנגליה אי חסר חשיבות או נכבשת בידי מדינה מהיבשת כפי שקרה לה בכיבוש הנורמני ב1066. היותה של אירלנד אי הסמוך לחופיה איים למנוע שימוש יעיל בצי זה וכך איים על חירותה של אנגליה. הסיוט של אירלנד עצמאית בעלת ברית של מדינות היבשת היה מבחינת האנגלים איום מספיק להחזיק את אירלנד כבושה.סיוט זה לא נעלם מעיני היבשת כאשר במספר מקרים הם ניסו להמריד את אירלנד נגד האנגלים.

אולם את האיום הביטחוני אי אפשר לנתק מהאיום הקתולי. בימינו זה לא תקין פוליטית לדבר על איום דתי אולם הוגי הנאורות ובראשם לוק סברו אחרת. מנקודת מבטם דת יכולה בהחלט להיות איום על הסדר הפוליטי של הנאורות באופן שסובלנות דתית כלפיה לא תתאפשר בלי שינוי פנימי מצידה. לטעמם כדי שדת תתקבל באופן סובלני היא צריכה לקבל את הנחת האמנה החברתית שעומדת בבסיס המערכת הפוליטית של הנאורות ואת ההפרדה בין הדת כעניין פרטי לבין הפוליטיקה והמדע כעניין כללי. הנצרות הקתולית לא התאימה למבנה זה. כשריד של האימפריה הרומית (המחוזות הקתוליים הדיולקטנסים שימרו את המחזות הרומיים של האימפריה עד ימינו) תפסה את עצמה הכנסיה כגוף אוניברסאלי המאשרר את הסדר הפוליטי המקומי באופן רוחני. היה לכך גם השלכות מעשיות אנשי הכנסיה נידונו בבתי המשפט של הכנסיה על פי המשפט הרומי ולא על פי המשפט הפיאודלי המקומי ורק לאחר מכן הועברו לביצוע גזר הדין לרשויות החילוניות. החברה נתפסה כגוף אורגני המורכב ממונטים שונים המקבילים על פי הסדר האפלטוני לצדדים שונים של האדם – הרוח (הכנסיה), הכבוד (האצולה) ההמון והיהודים (שגם להם היה סדר משפטי שונה מההמון). כתוצאה מכך התנגשה הכנסיה באופן ישיר עם הסדר החדש של הנאורות כפי שכוננו אותו הוגי הנאורות – הובס, דקארט, לוק, ואחרים וכפי שמומש באופן רשמי באנגליה אחרי המהפכה המהוללה ב1689 (שבתורה רק אשררה את תוצאות המהפכה האנגלית ב1640 עם תיקונים). רק עם הקונקרנט מול נפוליון ב1804 קבלה עליה הכנסיה את עקרונות הנאורות ויכלה להינות מעקרונות הסובלנות הדתית של הנאורות. מנקודת מבט אירית הביטוי של שינוי זה היה האפשרות של קתולים להיבחר לפרלמנט האנגלי החל מ1828 והתביעה לעצמאות שהחלה להתגבש מאז ועד השגתה מאה שנים מאוחר יותר. עד אותו הרגע הפרוטסטנטים לא בטחו בקתולים האירים (או האנגלים לצורך העניין) באופן שיאפשר להם הכרה פוליטית.

ביטחון אם כן איננו רק עניין גיאוגרפי אלא גם פוליטי: האם הסדר הפוליטי יציב מספיק כדי לאפשר הכרה הדדית שתבטיח שלום? אם הסדר הפוליטי הפנימי מבטא גישה שונה שאינה מאפשרת הכרה הדדית, היכולת להשתית שלום שאיננו מבוסס על הפסקת אש מתוחה עומדת על כרעי תרנגולת. הכיבוש האנגלי של אירלנד היה ענין מגעיל ואף מרושע אך קשה להאשים גורם הנמצא במלחמה של סכום 0 שמנסה להבטיח את שלומו גם במחיר של חירות האחר. אינני מצדיק כל עוולה אך אני מוסיף גוונים נוספים למציאות שאינם צבועים בשחור ולבן בלבד שגורמים לכך שהתשובה למציאות לא נשארת בינארית.

ישראל והשטחים

הניתוח שערכנו מבהיר את ההשוואה בין המקרה של אנגליה ואירלנד וישראל והשטחים. בשני המקרים מדובר בגורם בעל קרבה גיאוגרפית היכול לפגוע באופן ישיר בליבה של הקיום של המדינה השולטת ובעל סדר פוליטי פנימי שאיננו מאפשר הכרה שוויונית ברוח הנאורות – באירלנד הנצרות הקתולית ובשטחים האיסלאם. יאמרו מה שיאמרו, הנחות המוצא של האיסלאם אינן מאפשרות קבלה של הסדר הפוליטי של הנאורות. גישת התקינות הפוליטית רק מעמעמת את ההבנה הזו במקום לשים אותה על השולחן. במקרה הטוב היא מבטאת יהירות היסטורית שאין לה מקום, במקרה הרע היא מבטאת שחיתות מוסרית מהסוג שמישל וולבק תיאר בספר "כניעה". מנקודת מבט ביטחונית גם אם אהוד ברק, צודק בביקורת שלו על מיכה גודמן, וניתן באופן עקרוני להשיג ביטחון תוך ויתור על ההר המחיר נתפש כגבוה מידי והרסני מידי במיוחד לאור ההתרחשויות האזוריות. ולכן כתוצאה מכך כמו באנגליה גם בישראל ההתגבשה ההכרה שהכיבוש הוא רע הכרחי.

מי שעל כורחה הודתה בכך היתה זהבה גלאון בראיון ברדיו ביחס לתוכנית הסיפוח של בנט. בראיון הבדילה גלאון, במפורש בין המציאות של כיבוש שהיא רע, אך כנראה הכרחי, לבין סיפוח שיצור שתי מעמדות של אוכלוסיה מבחינה חוקית רשמית שהוא הרסני למערכת הליברלית של מדינת ישראל ויביא למה שגלאון, תארה כאפרטהייד. אם זה נכון, אבד הכלח על המדיניות האופיזציונית שזהבה גלאון, קדמה בשנים האחרונות כיושבת ראש מפלגת מרצ. במקום זה עדיף היה להצטרף לקואליציה ברשות נתניהו, ולפעול מבפנים לשימור הכיבוש כהכרחי מול מגמות הסיפוח של המתנחלים ("בזמן שהשועל מולך סגוד לו" אומר הפתגם ברש"י). כדרכן של הכרות מהסוג הזה הן נעשו מאוחר מידי ביחס לנפשות הפועלות וגלאון, נאלצה לוותר על מקומה כיושבת ראש מפלגת מרצ.

הדבר נכון גם לצדדים אחרים של הקצוות הרדיקליים של "השמאל" הישראלי. לא במקרה גופים הדורשים סוף לכיבוש בכל תנאי ובכל מצב תחת כסות של "זכויות אדם" נדחים כלא לגיטימיים ולאט לאט הופכים לסוכנים מדיניים של גורמים זרים המומנים על ידיהם. בעיני המרכז הישראלי האיום הביטחוני גדול מידי מכדי שוויתור על השליטה בשטחים תוכל להתרחש בדומה למה שקרה בעזה (שאף הצליחה במלחמה האחרונה לשתק את שדה התעופה בן גוריון). גופים אלו טוענים כי עצם הכיבוש מביא לאובדן הליברליזם של מדינת ישראל והופך אותה לאפרטהייד. ההשוואה לאנגליה ואירלנד מלמדת כי טענה זו מוגבלת.  אנגליה הצליחה להיות כובשת וליברלית במשך מאות שנים ולא צריך לחשוש כי ישראל תפסיק להיות ליברלית רק בגלל הכיבוש. צריך להזהר מקשיות לב כמו שהיה ברעב האירי הגדול ב1848 ועדין הכיבוש לא הופך אותנו ללא ליברלים. טענה נוספת היא שהמתנחלים משתלטים על מדיניות הישראלית. העובדה היא שהמתנחלים האירים לא הצליחו להשתלט על המדיניות האנגלית ולהכריח את האנגלים לבלוע את אירלנד על קרבה ועל בלעה. גם בישראל בתשע שנים אחרונות עומד למעשה ראש הממשלה נתניהו כנגד הניסיונות של המתנחלים לספח את השטחים באופן עיוור וחסר אחריות (הוא הסתייע בכך במידה רבה ב8 השנים של ממשל אובמה). כיהודי דתי אני מאמין בהתיישבות בארץ ישראל אך גם אני אינני חפץ באזרוח מלא וחסר מחשבה של כלל הערבים בשטחים שיפגע אנושות בדמוקרטיה הישראלית. תהליכי הפריימריז בליכוד מובילים ללחץ לסיפוח השטחים אך עדין מרבית האוכלוסיה הישראלית מתנגדת לכך בפועל כפי שראש הממשלה מודע לכך היטב. עצם הצווחנות של גופים אלו ושל אחרים המקדמים חרם על ישראל על בסיס טיעונים אלו רק מביא לדחיה של המרכז הישראלי ולהפיכתם ללא לגיטימיים.

הימנעות משירות צבאי על רקע ה"הכיבוש" נתפשת כהתנשאות טהרנית שאין לה בסיס מוסרי. במציאות שבה אלפי טילים מוכוונים על ישראל מצפון ומדרום ושבה אנו רואים כיצד בעלי הטילים טובחים בבני עמם ללא רחם נקל להבין שהיחס אלינו יהיה גרוע בהתאם וכי רק הרתעה ממשית תבלום אותם מלממש את זדונם. אינני בא לשפוט אף אדם על בחירתו באופן אישי (אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו) ועדיין עצם האמירה החברתית של הימנעות משירות צבאי היא לטעמי פסולה. גם אם הכיבוש הוא רע ראוי לכל הפחות לדון אותו לכף זכות כרע הכרחי עד שיוכח אחרת. כאדם דתי אומר שעדיף שילכו ללמוד בישיבות שמגינות עלינו באופן מטאפיזי מאשר שבאנינות מתנשאת יטענו שאיננו זקוקים להגנה והצלה.

האם זו ההשוואה היחידה?

ערכתי השוואה לאינגליה ואירלנד אולם המציאות אף פעם לא נכנסת למסגרת אחרת סופית. אנגליה ואירלנד בסופו של דבר היו איים בעלי זהות נפרדת ברורה. אנחנו והערבים, לעומת זאת, משחקים על אותה משבצת במרחב שאיננו רק סכום אפס מבחינה ביטחונית אלא גם מבחינה מקומית. על פי תפיסת הערבים – תפיסה המגובה בהחלטות של האו"ם על הפליטים – במשבצת הגיאוגרפית שבין הירדן לים אמורה להתקיים ישות ערבית ולא יהודית (האמונה הזה של קיום ישות אחת – יהודית דווקא – נכון גם לימין הדתי הישראלי אך בלי הגיבוי של האו"ם). גם אם הערבים מוכנים להסכם של פשרה זמנית באופן עקרוני הם עדין לא קבלו את התביעה היהודית לנוכחות באזור (איננו היחידים באזור כמובן – זו צרת רבים של גורמים נוספים כגון הנוצרים, היזידים, העלאווים, השיעים, הדרוזים ועוד גורמים שכנראה איננו חשופים אליהם). העובדה שתפסנו עמדה באזור לא אומרת שאנחנו מקובלים. לפי זה ההשוואה המתבקשת תהיה אולי לרודזיה/זימבבואה או לדרום אפריקה שגם בהן הנוכחות הלבנה לא התקבלה כלגיטימית בעיני המקומיים.

מעבר לכך למדינת ישראל כמגשימה של החזון הציוני יש עדין פוטנציאל לקליטת עליה יהודית מרחבי העולם. ההנחה של השמאל הישראלי החילוני לפיה לא צפויה להגיע עליה יהודית מארצות המערב יכולה להתבדות בעתיד, בצרפת, כתוצאה מההגירה המוסלמית ובארה"ב, כתוצאה מתהליכים פנימיים שעדין מוקדם להעריך בצורה מלאה. עליה כזו תשנה את הדמוגרפיה של האזור ויכולה להבטיח רוב יהודי מוצק גם בהתחשב בכלל האוכלוסיה הערבית באזור. כבר היום משתווה מספר הילדים בילודה היהודית למספר הילדים בילודה הערבית בואפן שמשנה את התחזיות הדמוגרפיות. גידול בעליה יכול לשנות את המצב פעם נוספת. במקרה הזה נקודת ההשוואה תהיה דווקא למדינות כמו ארה"ב, ואוסטרליה, שבהן גידול האוכלוסין של המתיישבים הלבנים ביטל הסכמים קודמים וגרם להשלטתה של האוכלוסיה הלבנה במדינה. גידול באוכלוסיה היהודית יאפשר התפשטות של מדינת ישראל לשטחים (ואולי גם לירדן, וסוריה, אם תהליך הקריסה של המדינות הערביות באזור ימשך) תוך נתינת אזרחות לתושבים הערביים שישארו פה.

אם נסכם יש לנו שלוש אפשרויות שונות להמשך קיומה של מדינה יהודית פה באזור שיוצרות גם 3 מרשמים שונים:

מרכז : דו קיום של שתי מדינות לשני עמים וכיבוש של הפלסטינאים עד שיחול שינוי כמו במודל האנגלי אירי

שמאל קיצוני: הצטמצמות המדינה היהודית עד כדי העלמותה ועליית מדינה ערבית כמו בזימבאבואה

ימין: המשך ההתפשטות היהודית והטמעת האוכלוסיה הערבית כמו בארה"ב ובאוסטרליה

הכללה של כל הממדים הללו מציירת מציאות סבוכה ולא מוחלטת. קשה לתת מרשמים אבל אולי ניתן להאחז בשולי גלימתו של קהלת הממליץ בסוף ספרו:

" א שַׁלַּח לַחְמְךָ, עַל-פְּנֵי הַמָּיִם:  כִּי-בְרֹב הַיָּמִים, תִּמְצָאֶנּוּ.  ב תֶּן-חֵלֶק לְשִׁבְעָה, וְגַם לִשְׁמוֹנָה:  כִּי לֹא תֵדַע, מַה-יִּהְיֶה רָעָה עַל-הָאָרֶץ.  ג אִם-יִמָּלְאוּ הֶעָבִים גֶּשֶׁם עַל-הָאָרֶץ יָרִיקוּ, וְאִם-יִפּוֹל עֵץ בַּדָּרוֹם וְאִם בַּצָּפוֹן–מְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ, שָׁם יְהוּא.  ד שֹׁמֵר רוּחַ, לֹא יִזְרָע; וְרֹאֶה בֶעָבִים, לֹא יִקְצוֹר.  ה כַּאֲשֶׁר אֵינְךָ יוֹדֵעַ מַה-דֶּרֶךְ הָרוּחַ, כַּעֲצָמִים בְּבֶטֶן הַמְּלֵאָה:  כָּכָה, לֹא תֵדַע אֶת-מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה, אֶת-הַכֹּל.  ו בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת-זַרְעֶךָ, וְלָעֶרֶב אַל-תַּנַּח יָדֶךָ:  כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ-זֶה, וְאִם-שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, טוֹבִים." (פרק יא)