האסלאם הערבי והנאורות (ב)

בזמנו פרסמתי את חלק הראשון של המאמר הזה כפוסט נפרד. בהקדמה הערתי שיש לי הסתייגות ממה שכתבתי. בתגובות שאל עתידן מדוע יש לי הסתייגות? לא עניתי. ההסתייגות נמצאת יותר בחלק הזה של המאמר שנכתב לפני כמה שנים המציע כיוון אחר לחשיבה. כיום אני חושב שבניגוד למה שחשבתי בתחילה היהדות לא הייתה רק קורפורוציה היסטורית במסגרת הפיאודלית. בדינמיקה הפנימית שלה היא התנהלה כעם. כך למשל התלמוד הבבלי לא הונחת מלמעלה אלא התקבל מלמטה על ידי היהודים. העם היהודי קיבל את התלמוד הבבלי וקבלת האומה מחייבת את הכלל כולו. ועדין ברור שבמסגרת החיצונית הן הנוצרית פיאודלית והן המוסלמית היהודים היו קורפורציה ולכן הניתוח עומד בחידה רבה. כיום אני גם לא בטוח שאני עומד מאחרי ההמלצה שלי פה להפריט את מערכת המשפט. יש היבטים מסוימים של החוק שאני חושב שצריכים להיות כלליים ולא אישיים כמו איסור על פוליגמיה, זכויות האדם ועוד. ועם זאת כאפשרות אני עדיין לא שולל את ההצעה שאני מציע כאן.

פתיחה

התוהו ובהו במרחב של המזרח התיכון איננו נשאר שם. גלי הפליטים מהמלחמות בסוריה, בעיראק ובאפריקה גולשים לאירופה ולאזורים אחרים בעולם. פליטים אלו נושאים איתם את האיבה לנאורות ומוציאים אותה לפועל באזורים שונים באירופה בפיגועי טרור ובפעולות רצח אכזריות. עד כמה שתחושת הצדק ההיסטורי עולה בנו לגבי אכזריותה ההיסטורית של אירופה עדיין הלב מצטער למראה הקורבנות במזרח התיכון ובאירופה הנהרגים ונטבחים בלי הרף. הפיגועים בניס, ובטולוז, לצד מלחמת האזרחים המשתוללת בסוריה בעיראק ובלוב מעלה את התהייה האם אין מוצא מהמצב הנוכחי. האם תמנו, אבדנו כולנו כלשון הפסוק?

בנקודה זו אני רוצה לחזור ולנאורות ולהתרחשות ההיסטורית שהיא יצרה. ציינו שהנאורות חיפשה כיצד לשתף יותר ויותר אנשים בתהליך הפיתוח הכלכלי. היה לכך גם צד נוסף. כדי להצליח כוננה הנאורות את הסדר הפוליטי כמושתת על פרטים רציונאליים בעלי אינטרס עצמי נאור. אותם פרטים יכלו לזהות את האינטרס העצמי שלהם ולפעול להשגתו בעזרת התבונה המעשית שלהם. ההיבט הנאור קיים בהכרה ההדדית של מושג הזכויות ובראשן זכות הקניין, מה שמכונה אינטרס עצמי נאור (ראה בספרו של אלן בלום דלדולה של הרוח באמריקה). השתת המערכת הפוליטית על פרטים בעלי רצון משותף פירקה את המבנה הפוליטי הקודם שהתבסס על תפישה אורגנית של החברה ואשר תשתיתו נמצאת אצל אפלטון בדיאלוג המדינה. בדיאלוג זה טוען אפלטון כי חלוקת העבודה של המשק יוצרת מבנה אורגני של החברה (מבנה אורגני מלשון אורגניזם – החברה היא אורגניזם אחד). אפלטון זיהה מומנטים שונים בתוך המבנה האורגני של החברה המבוססים לשיטתו על ההיבטים השונים של טבע האדם אולם גם בלי קבלה של שיטתו הפילוסופית הכללית, התיאור האורגני של החברה חזר ונשנה בכתיבה ובתפיסה הפוליטית עד סוף ימי הביניים (האחרון שראיתי שהעלה אותו היה מרסליוס מפדוואה במאה ה14).

על פי התפיסה האורגנית של ימי הביניים, קיומם השונה של מומנטים שונים בחברה (שנקראו קורפרציות או שדרות) חייב מערכות משפט שונות של המומנטים המתאימות לתפקידן החברתי. לא זהה דינה של הכנסיה המייצגת את הצד האוניברסאלי כדינה של המערכת הפיאודלית המדינית. אנשי הכנסיה המייצגים את הצד האוניברסיאלי צריכים להישפט על בסיס מערכת המשפט הרומית האוניברסאלית. לעומת זאת האוכלוסיה הלאומית המקומית צריכה להישפט על בסיס שיטת המשפט המקומית הפיאודלית (local low). בשיטה זו גם היהודים נתפסו כמומנט או קורפרציה נפרדת במסגרת האורגנית הכללית, אשר ראויים למערכת משפט אוטונומית פנימית משלהם. היהודים נדרשו אמנם לשלם כסף תמורת הזכות הזו אבל זו עדין נתפסה כזכותם. אם נסכם במערכת הפיאודלית היהודים נתפשו כקורפורציה בדומה לאצולה ולכנסיה.

התפיסה הזו נשברה בנאורות. המוקד ששמה הנאורות על פרטים היוצרים אמנה חברתית גרם לכך שהמשפט נתפס כקשור להיבט הכללי של המדינה ולא להיבט הפרטיקולרי של הפרטים. הצדק גורס הובס הוא תוצאה של קיום המדינה, כלומר של מערכת החוק הכללית שיוצר הריבון ואיננו תוצאה מהמבנה האורגני של החברה כפי שגרס אפלטון. לכן אין מקום למערכות משפט שונות לפרטים שונים. וכך במהפכה הצרפתית בוטלו כל הקורפרציות על זכויות היתר המשפטיות שלהן. מעכשיו כל הפרטים נועדו להישפט כאחד במסגרת משפטית אחת. האנשים המשתתפים ביצירת האמנה החברתית הם הלאום. ההיבטים הדתיים שלהם שקודם הגדירו את מקומם במערכת האורגנית מועברים כעת לצד האינדיבידואלי שלהם.

מי שתפס ראשון את השינוי שחל במעמדם של היהודים וזאת עוד קודם המהפכה הצרפתית היה משה מנדלסון (אפשר לטעון ששפינוזה כבר תפס את השינוי אולם שפינוזה לא היה מבין אלה שתפסו את השינוי אלא מבין אלה שיצרו אותו בפועל. כפי שתיאר זאת ירמיהו יובל בספרו "שפינוזה וכופרים אחרים", הוא הטרים את השינוי אך לא יכול היה לחוות אותו בעצמו ). מנדלסון הבין כי במסגרת הנאורות אין מקום ליהודים כקורפורציה משפטית נפרדת ובדילמה שעלתה היהדות דת או לאום הוא בחר בתפיסה הדתית. מבחירה זו הוא גזר את המסקנה המתבקשת שאין למסגרות היהודיות סמכות משפטית על החברים בהן. לתמהונם של חבריו הרבנים שהכירו אותו כתלמיד חכם מהשורה הראשונה וכירא שמים המקפיד על קלה כחמורה ושעדיין חיו במסגרת הקורפרטיבית הימי ביניימית, טען מנדלסון כי הקהילה צריכה לוותר על ההיבטים הכופים שלה מבחינה דתית. עד אז התפיסה הייתה כי לקהילה סמכות כופה על הפרטים בה. אולם על פי מנדלסון הקהילה צריכה לוותר על סמכות זו ולהפוך לוולנטרית.

כאשר קיסר אוסטריה פרנץ השני פרסם צו נאורות המפקיע את סמכות האכיפה של הקהילות היהודיות, לפוסק הדתי החשוב רבי יחזקאל לנדאו רב קהילת פראג בעל שו"ת נודע ביהודה לא הייתה ברירה אלא לוותר על סמכות הקהילה. על פי הגמרא "דין המלך דין" והאוטונמיה המשפטית היהודית נגזרת מהרשאת המלך. פקיעתה של ההרשאה הפקיעה את סמכות הקהילה מבחינה משפטית. אולם זה לא אומר שהוא הסכים עם הקיסר מבחינה אידיאולוגית. הוא עדיין חי בעולם הקורפראטיבי הישן. למעשה רק לאחר השואה קיבלו החרדים את גישת הנאורות והחלו להשתמש בכלים של מדינת הרווחה.

את הגישה השניה של ראיית היהודים כלאום הציגה הציונות. מאז הנאורות חל אמנם שיכלול משהו של התאוריה דרך ההשפעה הרומנטית של הרדר ותלמידיו הרואה באומות לא רק משתתפים באמנה החברתית כפי שטענו הוגי הנאורות אלא גם קבוצה היסטורית משותפת בעל שפה משותפת וזיכרון משותף (הרדר היה כומר לותרני והרעיונות הללו הם בעצם תרגום של התפיסה הלותרנית למחשבה המודרנית). ועם זאת הציונות לא באה להחיות את הקורפורטיב היהודי. המטרה נשמרה כמו במסורת ההובסייאנית להקים מדינה יהודית היוצרת חוק משל עצמה. אמנם לעם היהודי היה חוק – התורה על פי הפרשנות של התלמוד הבבלי. אבל היות וחלק גדול מהציונים היו חילוניים התלמוד הבבלי לא נתפש כמסגרת מחייבת ומדינת ישראל נתפשה כמי שמקימה חוק לעצמה (מכאן הניכור החרדי המהותי למדינת ישראל).

במאמר מוסגר נדייק כי הציונות באה לפתור את בעיית היהודים אך לא את בעיית היהדות. אלו שתי בעיות קשורות אך לא זהות. כך למשל ניתן לתאר ניטרול של בעיית היהדות שעדיין תציף את בעיית היהודים כפי שהיה בספרד לאחר הגירוש כאשר המקום של היהדות כדת נשלל אך בעיית היהודים המשיכה מול האנוסים עם חוקי טוהר הדם. באופן מקביל במדינה קומוניסטית המכירה בזכויות היהודים אך שוללת אוטונומיה של הדת היהודית קיימת בעיה לדת היהודית אך אין בעיה ליהודים. עד כאן מאמר מוסגר.

גם האיסלאם נקלע למבוכה. בתפיסתו העצמית האיסלאם אמנם הוא דת שולטת אך מערכת המשפט היא קורפרטיבית, קרי שייכת למוסלמים ולא לאזרחים. האיסלאם וכן היהדות לקחו את ההיבט הקורפרטיבי צד אחד קדימה. באיסלאם הסוני אנו מכירים ארבע אסכולות משפטיות שונות – חנפית, חנבלית, שעאפית ומאלכית. ביהדות אנו מכירים שתי אסכולות משפטיות גדולות – אשכנזית וספרדית – ועוד אסכולה משפטית קטנה – התימנית הבלדית. אסכולות אלו לא כופרות בלגיטימיות של הגישות האלטרנטיביות. הן פשוט מדריכות את חבריהן על בסיס ההשתייכות לאסכולה, לרוב על בסיס גיאוגרפי וכדומה. כתוצאה מההיבט הקורפורטיבי של הדת נתפסת הנאורות כפי שהושלטה במדינות ערב הנאורות כפגיעה בדת שכן היא ניסתה לכונן מערכת משפט אלטרנטיבית למערכת המשפט הדתית. אמנם בלעדיותו של החוק האיסלאמי לא נשמרה כל הדורות הן בסולטנות העותמנית והן בסולטניות שקדמו לה, אולם ברור היה שלו הבכורה. במציאות הנוכחית בכורה זו התבטלה. השלטון הפך לכופר ולמנוגד לאיסלאם ומנסה להשליט מערכת משפט מנוגדת לאיסלאם. כמובן בנקודה מסוימת הנאורות מנוגדת לאיסלאם (הנאורות כופרת האיסלאם מאמין). השאלה איזו פשרה ניתן להשיג ביניהם?

ישנה גישה לפיה הבעיה כאן היא בעיקר לשונית. האיסלאם והנאורות יוכלו להסתדר אם רק נשים לב להיבט הדכאני של המציאות הליברלית. היבט דכאני זה צץ לאור הזכות הליברלית של חופש הדיבור אשר מאפשר גם את חופש השנאה. וכיון שהדמוקרטיה המודרנית נותנת את הכוח ביד ההמון ההמון יכול לדכא את האחר בלי הבחנה. הבעיה שאת הפתרון לבעיה זו לא מחפשים אנשי אותה גישה בשכנוע רציונאלי אלא בהשלטת שפה פוליטית "תקינה" המזהה "מדוכאים" ו"מדכאים". במאמר זה אין ענייני להבהיר את הנחות היסוד הפילוסופיות של גישה זו והאם קיימת אלטרנטיבה פילוסופית שתאפשר לנו לכונן את הרציונאליות מחדש. נעלה רק כמה בעיות בגישה זו ביחס לבעיה שמולנו.

קודם כל גישה זו מניחה כי המדוכאים יוכלים דרך פניה למושיע הגדול – המדינה – להשתחרר. מעבר לפולחן המדינה המתגלה כאן, ישנה בעיה בפרטנליזם הטמון בגישה זו. פרטנליזם זה אולי משרת את החוגים החברתיים התומכים בו אך לא ברור כיצד הוא משרת את הקבוצות "המדוכאות" עצמן. הם כנראה היו דואגים לעצמם כמו שהם עושים גם היום בלי אותם חוגים. אולם אם חוגים אלו דוחפים לקידום פטרונות גזענית כלפי אותם קבוצות דרך אפליה מתקנת וכדומה מופיעה כאן שחיתות מוסרית. אפליה מתקנת מטילה כתם על הטובין שאותן היא מספקת וכתוצאה מכך מנציחה את התלות של אותן קבוצות "מדוכאות" במושיע הגדול וכן משמרת את התפקיד הפרטנליסטי של גורמי הכוח האקדמיים והתקשורתיים. באשר לאסלאם נראה שאפילו לא ברור האם הוא מדוכא או לא. נראה ברור שהוא לא "מערבי" למרות שעצם המילה עצמה איננה ברורה. כתוצאה מכך הוא משוייך מידית למדוכאים. האם הוא מדכא? גם כן לא ברור, מה שבטוח הוא ששיוכו למדוכאים מאפשר לפגוע במוסדות מדיניים ערבים בלי מחשבה כמה זה ישרת את הערבים או את העולם עצמו הזקוק למערכת מדינית ערבית יציבה. הדרישה להשלטת דמוקרטיה בקרב המדינות הערביות נבעה מתיוגו של העולם הערבי כמדוכא. בפועל התוהו ובוהו הנוכחי רק מביא לנדידת העמים הגדולה צפונה אשר יחד עם ירידת הפיריון האירופי תביא לסופה של אירופה הישנה בדיוק כמו שנדידת העמים לפי 1500 שנה הביאה לסופה של האימפריה הרומית. מותו הבזוי של קדאפי כמו כלב מצורע שבו תמך הנשיא אובמה, או תלייתו של סדאם חוסיין בידי הנשיא בוש לא הביאו לשחרור העולם הערבי אבל הם בהחלט יצרו תוהו ובוהו מתמשך ההולך ומתפשט לארצות שונות. במילים אחרות הגישה הפוסט קולוניאלית איננה פותרת את הבעיה אלא מחריפה אותה כיון שהיא לא מאפשרת דיון לגופה של התופעה – קרי הניגוד בין האסלאם לנאורות בעולם הערבי – אלא רק את תפקידה בסדר החברתי המדומיין שהיא יוצרת של מדכאים ומדוכאים. היצירה של הסדר החברתי ללא ספק משרתת גורמים מסוימים אך נראה שהיא לא בדיוק משרתת את מי שאיננו שייך לאותם גורמים חברתיים (אקדמיה, תקשורת ואליטות חברתיות מסוימות). כתוצאה מכך אני רוצה להניח שניתן להגיע להסדר רציונאלי בין הליברליזם לאיסלאם שאיננו תלוי בהנחות יסוד הפוסט קולוניאליות שתיארתי.

פשרה בין איסלאם לליברליזם תובעת מהאיסלאם להשתנות. הנחת היסוד לפיה הדמוקרטיה והליברליזם מחויבים לקבל את מי שמתנגד להם לא הייתה מוקבלת אצל הוגי הליברליזם דוגמת לוק. הם הוציאו במפורש קבוצות שלא קיבלו את הליברליזם הפוליטי דוגמת הכנסיה הקתולית (הכנסיה הקתולית קיבלה את הנחות הליברליזם רק בקונקורנט של נפוליון ב1802). עליית הגישה הפרוגרסיבית לפיה הדמוקרטיה צריכה לקבל את כולם בלי קשר לדעותיהם משקפת לאו דווקא שיקול דעת חמור אלא יותר אמונה בלתי מבוססת בכוחה המשכנע של דמוקרטיה לאור עוצמתה המודרנית תוך זלזול בגישות אלטרנטיביות לליברליזם. הסתירה בין המדינה המודרנית לאסלאם חזקה מידי מכדי שנוכל לטאטא אותה מתחת למשתנה הדיכוי, ולכן גם האסלאם יצטרך להשתנות ולקבל גישות דתיות לא אסלאמיות באופן שוויוני.  אך עולה השאלה איך הליברליזם ישתנה?

תארנו את השינוי הפוליטי שיצרה הנאורות בתפקיד המשפט בחברה. במקום שיקוף של המומנט החברתי בסדר האורגני הפך המשפט בנאורות לפונקציה של החברה האטומיסטית המודרנית שבה כל פרט נועד לגייס את תבונתו המעשית לקידום החברה. הייתה לכך חשיבות רבה בשחרור הפרטים, אולם בדרך נאבד משהו. בהתבססה על השיח הרפובליקני הרומי טענה הנאורות כי המשפט שייך למדינה וצריך להיות מעוצב על ידי המדינה. וכאן עולה שאלת תם, מה הופך את המשפט של המדינה לעדיף על פני מערכות משפט מתחרות? אינני מדבר על עקרונות העל של המדינה הליברלית כגון חופש הקניין והדיבור, וכן איסורים על פוליגמיה, אלא על ההיבטים הפרטיקולריים של מימושם. המשפט איננו בהכרח אחיד. כמו שטען הרמב"ן בהקדמה לספר "מלחמות השם" הקטן יש במשפט היבט כבד של סברה והסכמת השכל:

"כי יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות ולא ברוב קושיות חלוטות, שאין בחכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורות וניסיוני התכונה"

גם אם עיקרון החוזה אחיד בין שיטות משפט שונות, מימושו שונה. אין דומה מימושו במערכת המשפט הצרפתית למערכת המשפט האנגלית. וזאת למרות ששתיהן מתקיימות במדינות ליברליות מערביות. ההבדל בין מערכות משפט שונות מעורר את המחשבה שיש במשפט היבט פרטיקולרי מאד אשר איננו קשור למה שמאחד בין בני אדם כמו מדע או זכויות האדם, אלא דווקא למה שמפריד ביניהם כמו דת. מה שנאבד בנאורות בלי משים זו ההבנה של ההיבט הפרטיקולרי של המשפט. ההיבט שמודע לכך שכמו שפות, המשפט מועצב על ידי בחירה באפשרויות שונות שקשה לומר שהן עדיפות זו מזו. מהמשמעות הפרטיקולרית של המשפט נגזר שהמשפט צריך להיות שייך למרחב הפרטי של האדם ולא למדינה. לרובנו זה נשמע מוזר אולם כמו שראינו אצל האיסאלם ואצל היהדות המציאות של אסכולות משפטיות שונות לא פגע בתפקוד החברה. אם שיטת משפט מוקבלת על שתי הצדדים ושומרת על זכות הקניין, המדינה צריכה להיות אדישה לבחירה של הצדדים בשיטת המשפט הזו. אם יש בעיה של הסכמה על שיטת משפט ניתן לבנות אלוגריתם של שידוכין שיקבע שיטת המשפט המועדפת על שני הצדדים (על אלוגרתימים של שידוכים ראה שמואל זמיר, מיכאלר משלר, ואילון סולן "תורת המשחקים" 2008 פרק 22). כל מה שהמדינה תתחייב יהיה את היכולת לערוך משפט על פי שיטת המשפט שהאזרח יקבע. התחייבות שכזו נמצאת בחוק הבריאות כללי המספק לתושב הישראלי שירותים רפואיים דרך קופת החולים. התחייבות דומה יכולה להתרחש במישור המשפטי דרך קופות משפטיות. 2 בעלי דין יעבירו לקופות את השיטת המשפט המועדפת עליהם והקופות בהתאם לאלוגריתם השידוכים יספקו בית משפט למדיינים על פי שיטת המשפט שנבחרה. המדינה תסתפק בפיקוח על הקופות המשפטיות וכמובן במעטפת הכללית  של הגנה על זכויות האדם, הסדרת הדין הפלילי וטיפול בבעיות ציבוריות. תפקיד המדינה יהיה ליצור את המרחב הציבורי שבתוכו פרטים יוכלו לממש את הסדר המשפטי המתאים להם. מדינה שכזו תחדל לכפות מערכת משפטית מנוגדת לאיסלאם ותתרכז ביצירת המרחב הציבורי שבתוכו יוכלו לפעול פרטים באופן מיטבי. באופן זה ההתנגשות בין הליברליזם לאסלאם לא תהיה מוחלטת. חברות ערביות שיבחרו בנאורות ובליברליזם יוכלו להעניק זכויות משפטיות לחברים בהן בלי פגיעה במקום המשפטי של האיסלאם אך גם בלי כפייתו על המרחב הציבורי כולו באופן שימנע מהפרטים מלפעול באופן פרטיקולרי לטובת מטרותיהם הפרטיות ובלי פגיעה במדע ובנאורות. המתח בין הנאורות לאיסלאם שנוצר כתוצאה מהשינוי ששינתה הנאורות את המרחב החברתי בארצות הערביות יתרכך באופן שימנע את ההתנגשות החזיתית המובנת כיום בין חירויות הפרט לבין המקום של האיסלאם בחברות הערביות. כמובן חברות ערביות יוכלו לבחור להיות איסלאמיות באופן מוחלט אך בכך הן יאבדו את הקשר לנאורות ולפירות שאותם היא מעניקה; בחירה שלהן.

יהדות נצרות ואיסלאם

הערה של ענק בישל מרק הזכירה לי פעם חילוק שעשיתי על היהדות האיסלאם והנצרות:

באיסלאם האלוהים בשמים והאדם על הארץ.

ביהדות האדם נברא בצלם אלוהים.

בנצרות האלוהים נברא בצלם האדם.

כתוצאה מכך גם עבודת האלוהים שלהם שונה:

באיסלאם האדם משתחווה לפני האלוהים.

ביהדות האדם עומד מול האלוהים.

בנצרות האדם יושב.

באיסלאם האדם הוא עבד של אלוהים.

ביהדות האדם עובד עם האלוהים (פועל עם אל).

בנצרות האלוהים עובד בשביל האדם.

מדוע הערבים לא מצליחים לאמץ כלכלת שוק?

בזמנו (2015) רשמתי לעצמי איזה מאמר בנוגע לכישלון של הערבים לאמץ כלכלת שוק. תליתי את זה בקשר בין הערבים לאיסלאם. אני לא יודע כמה אני חושב כך היום אבל אם תרצו תוכלו לעיין בו.

פתיחה

כבר כמה שנים טובות משתוללות מלחמות אזרחים רצחניות בלוב, בסוריה ובעיראק כאשר הסוף לא נראה באופק. צד אחד הורג בשם הדת במיוחד בגירסתה המוסלמית סונית. הם חולמים על חזרתו של סדר דתי לאזור כמו שהיה במובנים מסוימים עד נפילת האימפריה העות'מנית במלחמת העולם הראשונה. מולם מתייצבים כוחות המאמינים כי את הסדר הדתי צריך להחליף סדר פוליטי המבוסס על גורמים גיאוגרפיים או לשוניים ולאו דווקא דתיים. בעיני הגורמים הדתיים להיבטים הגיאוגרפיים אין כל חשיבות. גם להיבטים הלשוניים לכאורה אין כל משמעות עקרונית. עם זאת לשפה הערבית יש חשיבות דתית מסוימת. אם קדושתו של הקוראן ניכרת דרך יופיו העל אנושי הרי שאת האישור לכך ניתן לקבל רק דרך דוברי ערבית כשפת אם. אלו השייכים למשפחות שפות אחרות דוגמת האיראנית והתורכית מעולם לא יוכלו להעניק את האישור לקדושת הקוראן. הם יוכלו להאמין בכך, אך לא לדעת זאת. אלו המתנגדים לחסידי הסדר הדתי הסוני באים בשם סדר פוליטי אזרחי. גם אם הם שיעים הם מוכנים לחיות בסדר פוליטי המקבל קבוצות דתיות אחרות כמו שמתקיים בלבנון, או כמו שהתקיים בסוריה עד פרוץ האביב הערבי הרה האסון. זהו סדר יום נאור במובן מסוים אולם לא שלם. היבטים מרכזיים של הנאורות אינם מתקיימים בו. כדי להבין את הטענה הזו ארצה להרחיב על הנאורות ועל חשיבותה ההיסטורית ולאורה לבחון את הנאורות הערבית.

הנאורות

אפשר לראות בנאורות את התנועה המרכזית ביותר לדאוג לשלומו של האדם במובנו החומרי הממשי. האדם, ברייתו של הקב"ה, מקבל בנאורות את חשיבותו המרכזית. הדאגה לשלומו הפיזי והמדיני היא שעומדת במרכז העניין.  כדי להשיג זאת הצביעה הנאורות על תבונתו המעשית של האדם כגורם שיקדם אותו ויביא אותו להצלחה. התבונה המעשית של האדם מאפשרת לו לקחת את הטבע כאוביקט שאותו אפשר לרתום לטובת הצלחתו החומרית של האדם. האדם איננו נשלט רק בידי הטבע אלא גם שולט בו. ומה שחסר לאנשים המעשיים הם יכולים לקבל מאותם פילוסופים בעלי תבונה תיאורטית המסוגלים להבין את הכוליות ולגזור מתוכה חוקים קבועים אשר יהפכו למדע. שיתוף הפעולה בין האנשים המעשיים לבין המדענים הנעשה דרך המתודה הנכונה יכול לאפשר לאדם שליטה בטבע שתשחרר אותו משלטונו העריץ של הטבע (ראה דקראט "מאמר על המתודה"). כמובן, התבונה המעשית איננה שוקטת על שמריה. מה שאתמול נתפס כשיא הקידמה יתפס מחר כמיושן ומגביל. אפשרויות טכנולוגיות חדשות יצוצו אשר יאפשרו לאדם שליטה מוגברת על הטבע.  כדי לתת מקום לאותן טכנולוגיות נדרש חופש לאדם אשר יאפשר לו לפתח אפשרויות חדשות אשר יחליפו את הפיתרונות הטכנולוגיים הקודמים. אין דבר המתיישן מהר יותר מאשר הקידמה.  כתוצאה מכך נדרש חופש יזמות אשר יאפשר לאדם להציע הצעות טכנולוגיות חדשות ולממש אותן.

לחופש כלכלי יש חשיבות נוספת. למונופלים ישנה נטיה מצערת להקטנת היצור באופן שיביא לעליית מחירים ולמקסום הרווחים שלהם. במצב תחרותי המתחרים נועדים להגדלת היצור ולהורדת מחירים מול הצרכנים. הצרכנים נהנים פעמיים, גם ממחירים נמוכים יותר המאפשרים להם להינות מהכנסה פנויה יותר וגם מכמות מוצרים גדולה יותר בשוק. למונופולים גם חסר התמריץ לפיתוח טכנולוגי. לרוב חברות משקיעות משאבים בפיתוח טכנולוגי כדי ליצור שוק חדש או לתפוס נתח שוק גדול יותר. וכאשר המתחרות שלך משקיעות בפיתוח טכנולוגי גם אתה תשקיע בפיתוח טכנולוגי ולו כדי לשרוד. במצב מונופוליסטי השקעה בשיפור טכנולוגי פוגעת ברווחים ועלולה לערער את יציבותו של המונפול. כתוצאה מכך הנטייה של מונפולים היא להקטין את השיפור הטכנולוגי. מונופולים לרוב הם תוצאה של מעורבות ממשלתית היוצרת חסמי כניסה למתחרים, ולכן סיסמתה של הנאורות הייתה ליזס פייר. שחרר. תן לתבונה המעשית את המרחב שבתוכה היא תוכל לפעול והיא לבדה כבר תביא ליצירת תחרות אשר תביא בתורה לעושר ולהתפתחות כלכלית. ריכוז של כל הרעיונות הללו נמצא בזכות הקניין. זכות הקניין מגדירה את המרחב שבתוכו התבונה המעשית תוכל לפעול ולקדם את המין האנושי. הגדרת הקניין כזכות נותנת לאדם את הוודאות מפני פגיעה שלטונית או חברתית בפיתוח הטכנולוגי שלו ולכן מעודדת אותו להשקיע בטכנולוגיה ובקידמה טכנולוגית.

התבונה המעשית היא עניין אוניברסאלי. היא חלק מהאנושיות שלנו. כולנו מוסגלים לפעול בטבע כדי לפתח פתרונות שיקדמו את השליטה בו. תבונה מעשית היא גם גורם המזין את עצמו. פיתוח טכנולוגי במקום אחד מעודד פיתוח טכנולוגי במקום אחר. ככל שיותר אנשים יהיו שותפים בפעילות הזו כך ההתפתחות הטכנלוגית תגבר ותשפר את רמת החיים של האדם. לכן חשוב שכמה שיותר אנשים יהיו שותפים לענין, ולהוריד את המחסומים בין בני האדם. ישנם מחסומים שקשה להוריד דוגמת שפה. בני אדם יכולים ללמוד שפה נוספת אך לרוב הם נוטים לדבר בשפת אימם. המחסום של הדת לעומת זאת תלוי באמונה של האדם וכאן ניסתה הנאורות את כוחה הגדול בהורדת המחסום של האמונה.

כדי להשיג זאת נדרשה הנאורות להיבט מסוים של הדתות המונותאיסטיות שלא נעשה בו שימוש עד אותו זמן. אחד החידושים המרכזיים של התורה היא ההנחה שאלוקים נמצא מעבר לעולם. האל איננו חלק מהעולם הנברא. הוא ברא אותו אך לא נמצא בתוכו. ניסוחה המושלם של הטענה הזו נמצא ברמב"ם במורה נבוכים. לטענה זו הייתה חשיבות גדולה. אם האלוהים לא נמצא בעולם הוא גם לא ניתן למניפולציה או לשליטה טכנולוגית. החוק שהוא נותן איננו תוצאה של מערכת טבעית כל שהיא אלא מבטא את החירות עצמה. לרעיון הזה היה תפקיד בנאורות.

כדי להבין את השימוש של הנאורות אני ארצה להזדקק לסיפור של רבי נחמן מברסלב "מעשה בחכם ותם". רבי נחמן מתאר שם שתי דמויות החכם והתם. דמותו של החכם היא דמותו של האדם המודרני, הספקן אשר מוכן לקבל רק את מה שניתן להראות לו במציאות. מה שלא ניתן להראות לו איננו קיים מבחינתו. החכם הוא האמפריקן המושלם. הוא לא מקבל מה שבמבחינה אמפירית לא ניתן להציג. מסיבה זו הוא דוחה את התם המייצג את הצדיק המסורתי אשר מלכו של עולם מתגלה אליו. מבחינת החכם, בצדק, מלכו של עולם איננו חלק מן המציאות ולכן אין לו נקודת מגע איתו. הוא חי בעולם האמפירי הממשי המשותף לכלל בני האדם בלי להזדקק להיבטים הפרטיקולריים של אדם זה או אחר. החכם הוא המדען המודרני המסוגל לגזור מן הכוליות חוקים קבועים היוצרים מדע. האמונה לעומת זאת היא פרטיקולרית. היא לא באה מהמציאות אלא מחוץ למציאות. כתוצאה מכך היא לא יכולה להשתייך לכלל האנשים. היא שייכת לאנשים הפרטיים באשר הם פרטיים.

לפי טענת הנאורות ההיבט הזה של האמונה מאפשר דחיקה שלה מהמרחב הציבורי. הפרטיקולריות של האמונה גוזרת שאין היא שייכת למה שמשותף לבני האדם אלא דווקא לצד הפרטי שלהם. כל בן אדם יאמין במה שיאמין. הצד הכללי שלהם הוא אותו צד שעליו כולם יכולים להסכים. כולם מסכימים שאת חוקי ניוטון קשה להפר במציאות היום יומית שלנו, ולכן אם כולנו נקים חברה המבוססת על הכרה משותפת של חוקי ניוטון נוכל לפעול ביחד לשפר את החיים שלנו. לעומת זאת לא כולנו מסכימים על חוקי האל ולכן אם נהפוך את חוקי האל לעניין פרטי נוכל למנוע את הניגוד בינינו על בסיס חוקי האל. מכאן ההפרדה שעורכת הנאורות בין הציבורי לפרטי. הפרטי מבטא את הצד של האדם הפרטיקולרי. הציבורי מבטא את הצד המשותף לכלל האנשים.

ראינו שהדת משתייכת לצד הפרטי של האדם. המדע והמדינה משתייכים לצד הציבורי. לאיזה צד שייכת התבונה המעשית?

כאן אני רוצה להזדקק להיגל ולטעון שלמרות שהתבונה המעשית משותפת לכלל בני האדם הישום שלה הוא פרטיקולרי. אנשים יכולים להציע דרכים שונות לעבוד עם אותה מציאות. בתחום התקשורת האלחוטית למשל ישנן דרכים שונות הנקראות תקנים (פרוטוקולים) למימוש אותה טכנולוגיית רדיו. הטכנולוגיה של ה-wifi ושל הBluetooth  מבוססת על אותה מציאות חומרית של גלי רדיו, אך התקנים השונים יוצרים יכולות שונות. תקנים שונים מגיעים מגישות פרטיות שונות. למרות שהמדע הוא זהה, היישום הוא שונה וכך הטכנולוגיה הולכת ומתפתחת. המרחב הפרטי שיוצרת הנאורות מכיל גם את ההיבט הדתי הפרטיקולרי של האדם, אך גם את ההיבט היזמי של התבונה המעשית של האדם. כל אחד מהם מבטא לא את הצד הכללי של חוקי הטבע אלא את הצד הפרטי של האדם הפועל. המרחב הכללי הוא אותה מסגרת מדעית ומדינית שתאפשר שיתוף פעולה בין פרטים כדי לקדם את רווחתם ואושרם. המרחב הפרטי הוא המרחב של זכות הקנין וחופש הדת. המרחב הכללי הוא המרחב של המדינה הנאורה התומכת במדע  ובחופש הפרט.

הנאורות הערבית

הנאורות הערבית פעלה לכאורה לפי המתכון של הנאורות. היא נלחמה במסגרת הדתית של החברה וניסתה לכונן מסגרת חברתית לא דתית חילונית. אולם המסגרות שהיא בנתה לא נתנו מקום לאדם האינדבדואלי ולזכויותיו. זה בלט במיוחד בכלכלה. המדינות שבנתה הנאורות הערבית כגון מצרים של הבעת' או סוריה ועיראק הצטיינו בכך שהן היו ריכוזיות, מונופוליסטיות וחסרות דינמיות כלכלית פנימית. כך למשל הערכות חיצוניות מעריכות את החלק היחסי של צבא מצרים בכלכלת מצרים בכ25-40% וזאת דרך מונופולים שונים . מדינות ערב האחרות לא היו שונות בהרבה ממציאות זו.

ניתן היה לתלות זאת בסוציאליזם שהיה האופנה התרבותית השלטת בזמן עליית הנאורות הערבית. הסוציאליזם טען שגם הוא בא בשם הנאורות, אולם הוא סבר שכלכלת שוק יוצרת בזבוז שאותו ניתן לעקוף דרך פעולה משותפת של כלל האזרחים. פעולה זו תתן מקום לעבודתו של האדם מבלי ליצור את הבזבוז שיש בכלכלת שוק. כתוצאה מכך דגל הסוציאליזם במונופולים של המדינה שיחליפו את השוק, ובהתנגדות לזכות הקניין שמביאה לטעמו לבזבוז של השוק.

אין ספק שמבחינה היסטורית מדינות ערב ניסו לכונן סוציאליזם מקומי. אולם על הסוציאליזם אבד כבר הכלח זה 25 שנה, ועוד לפני כן מדינות שונות החלו לפנות מהסוציאליזם לעבר כלכלת שוק. כיום הריכוזיות של הסוציאליזם נדחתה מכל העולם אולם ממדינות ערב הנאורות היא לא נדחתה. הן נשארו ריכוזיות ומונופוליסטיות ללא כבוד לאינדיבידואל ולזכות הקניין שלו. הסמל של האביב הערבי, מי שהצית אותו: מוחמד בועזיזי היה יזם עסקי אשר ההון שלו שבזכותו הוא קיווה להתפרנס – דוכן המכירות שלו – הוחרם באופן שרירותי על ידי פקיד הממשלה. גובה הלב שבה התייחס הפקיד ליזם יאש אותו והביא אותו לשרוף את עצמו. ההזדהות העצומה של ההמון הערבי עם היזם חוללה את המשבר שהביא לנפילת מדינות ערב "הנאורות".

האחים המוסלמיים שעלו במקומם למשל במצרים לא הביאו מזור. הם אמנם עלו בשמו של החוק האיסלאמי אך לא התרכזו בפירוק המבנים המונופוליסטיים והבירוקרטיים שכל כך חנקו את הכלכלות המקומיות. כתוצאה מכך נכזבו תומכיהם ונקל היה בידי הצבא לחזור ולהשתלט על המדינה. הנאורות עלתה בהבטיחה שיפור ברמת החיים. כשלון הנאורות הערבית להשיג זאת גזר את דינה ליפול. כיום קרוע העולם הערבי לגזרים של כוחות ברבריים, פליטים והרס חברתי. כישלון הנאורות הערבית מעורר את השאלה מדוע היא נשארה ריכוזית ולא נתנה מקום ליזם הפרטי ולשוק הפרטי?

במבט ראשון ניתן לטעון כי האיסלאם גוזר קיפאון כלכלי וסטגנציה, אולם בעולם יש מדינות מוסלמיות רבות הנהנות מצמיחה ומתמיכה בשוק החופשי. מלזיה, אינדונזיה, בנגלדש, תורכיה ואפשר לומר שאפילו איראן, הן מדינות בעלות אוכלוסיה איסלאמית התומכות במנגנוני השוק החופשי ובשמירה על זכות הקניין. המדינות העיקריות הסובלות מסטגנציה הן מדינות ערב הנאורות. וכאן ארצה לטעון כי אותו היבט המבדיל בין הערבים לשאר המוסלמים שעליו הצבענו במבוא מביא לכישלון הזה.

מבחינת הערבים האיסלאם לא נתפס כעניין של בחירה פרטית של המתאסלם כמו במדינות המוסלמיות האחרות. אותן מדינות זוכרות כי הזהות העצמית שלהן קדמה לאיסלאם ועל גבה הוכנס האיסלאם באופן פרטי. כל מתאסלם עשה זאת באופן פרטי ואישי. כתוצאה מכך הדת נתפסת כמו במערב כעניין אינדיבדואליסטי השייך לפרט ולא לחברה. עובדה זו יוצרת מרחב פרטי הנותן מקום גם ליזם ולתבונתו המעשית. הדת היא עניין פרטי ולכן יש גם מקום לאינדיבדואל לפעול לפי הבנתו ותפישתו בתחום הכלכלית כתוצאה מכך אין סתירה בין ההיבט האיסלאמי של החברה לבין ההיבט הנאור של המדינה. אצל הערבים זה שונה. הדת נתפסת כחלק מכינון הזהות הערבית במובן המוחלט שלה. לפני האיסלאם היו הערבים שרויים בג'האליה ובבערות. רק האיסלאם נתן להם תרבות וציביליזציה. כפי שראינו במבוא, הקוראן נתפס כספר המושלם ביותר שבהשוואה אליו כל ספר אנושי בשפה הערבית מחוויר. בתודעה הערבית האיסלאם איננו רק בחירתו האישית של הפרט אלא גם יוצר את המרחב הציבורי עצמו. דחיקת הדת על ידי הנאורות הערבית איננו מעביר אותה למרחב הפרטי אלא מביא להתנגשות בין האיסלאם כמכונן הסדר הציבורי לבין המדינה. כתוצאה מכך המדינה לא יכולה להרשות לפרט חופש פעולה שכן חופש פעולה יתורגם ממילא לניסיון להפיל את המרחב הציבורי הנאור שאותה מנסה המדינה לכונן. אולם הפגיעה בחופש הפרט מונעת את הצמיחה הכלכלית שנובעת מתבונתו המעשית של הפרט וכך כורתת את הענף שעליה יושבת הנאורות הערבית.

אם נסכם, הקשר הדו סטרי שבין הזהות הערבית לבין האיסלאם שבו מצד אחד האסלאם מכונן את הזהות הערבית ומן הצד השני השפה הערבית מאשרת את קדושתו כפי שראינו במבוא, מונע את הופעתו של מרחב פרטי שבו יוכלו יזמים לפעול ולשגשג. כל מה שנותר זו מדינה בירוקרטית עריצה ומונופוליסטית המונעת שגשוג כלכלי וצמיחה. התגובה האיסאלמית רק מחריפה את המציאות הזו כיון שהיא מנסה להחיות עבר שכבר איננו כאן ושאיננו נותן מקום לדינמיות של החברה המודרנית. דינמיות זו מסוגלת להביא את הצמיחה אולם בתודעתם של הפונדמנטליסטים האסלאמיים היא מתקשרת לאותם היבטים שהנאורות הערבית ניסתה לכונן דוגמת אדישות לצד הדתי של האדם והדגשת ההיבטים האימננטיים של המציאות שבה תפעל התבונה המעשית. את זאת הם לא יכולים לקבל והתוצאה היא תוהו ובהו, שפיכות דמים והרס מתמשך של החברה המזרח תיכונית.

חיזיון חורבן מכה בידי הודו [א]

האם העיר  מכה תשרוד את המאה ה21?

בשנים האחרונות הדינמיקה של האיסלאם בעולם הולכת לצדדים שונים. בצד השמאלי של המפה בעולם המערבי הופיעה מילה חדשה "איסלמופוביה" – אין בעיה עם האיסלאם. הבעיה היא רק עם האנשים שיש להם בעיה עם האיסלאם. מהצד השני התמוטטות הסדר הפוליטי הערבי הביאה לגל של פליטים ומהגרים למדינות אירופה. גל זה הצטרף למהגרי עבודה מהעולם המוסלמי שכבר נמצאים במדינות אירופה ועורר את הרדיקליזם המוסלמי. כתוצאה מכך מופיעה ראקציה כנגד המציאות של טשטוש הזהות ההיסטורית האירופאית עד כדי איבוד זהות זו למול התוהו ובוהו החברתי. זהו הסיפור במערב. אולם כפי שציין הבלוגר שי שפירא (שכולנו מקווים שימשיך לפרסם) בנוגע לרוהאניגה בבורמה זהו רק צידו המערבי של הגלובס המצוי בשקיעה מתמדת. בצידו המזרחי של הגלובס היחס לאיסלאם נוקשה הרבה יותר וקשה הרבה יותר. במדינות מזרחיות אין סבלנות לאיסלאם. בסין היחס לאוכלוסיה האויגרית המוסלמית כולל שימוש במתודות קונופוציניסטיות של חיברות מחדש של המוסלמים מתוך מטרה של עקירת הזהות המוסלמית שלהם. בבורמה נערך מבצע של גירוש בני הרוהאינגה לבנגלדש תוך טענה שמדובר במסתננים בנגלים. המדינות המוסלמיות באזור אינדונזיה, מלזיה ובנגלדש בתגובה נותרו חסרות אונים. הן סין והן הודו הודיעו על תמיכה בבורמה. הגינוי האירופי מצד גרמניה וצרפת, שתי מדינות אירופיות בינוניות החיות על אדי תהילת העבר היה כצפוי חסר משמעות.

בינתיים בסוריה נמשכת המלחמה במלוא עוזה. המנצחת הראשית היא כנראה איראן שכוננה קשת שיעית מאיראן עד הים התיכון. אולם הצלחה זו הושגה אך ורק על ידי הנוכחות האווירית הרוסית, גם היא מדינה שוקעת מבחינה היסטורית. לולא נוכחות זו סביר להניח שהכוחות הסונים הרדיקליים בראשות דעא"ש היו כותשים את הנוכחות השיעית בסוריה ובלבנון. ישראל, מדינה יהודית בעלת אינטרסים סותרים לא נעלמה מהמפה. למרות כל האיומים והסכנות עדיין יש לנו מספיק כוח אזורי. ישראל רשמית איננה נגד האיסלאם אולם המאבק המתמיד נגד הנוכחות היהודית והלגיטימציה של אתרים קדושים יהודיים כגון חברון, שכם ובוודאי ירושלים לצד חוסר היכולת להגיע לפשרה, תהא אשר תהא, מגבירה את המתח מול האיסלאם. גם כאן האיסלאם נתפס כבעיה מסוימת שאיתה צריך להתמודד. השלטון הישראלי נוקט בגישה אוניברסאלית (אולי הגורם היחידי שנוקט בגישה אוניברסאלית באזור) אולם המציאות של מאבק מתמיד תוך תחושה של חוסר צדק ביחס ליהדות מעלה קולות אחרים.

בצד המוסלמי הצעקנות המוסלמית נמשכת. למרות חולשתן המדינית והצבאית מדינות ערב המוסלמיות רואות את עצמן כמדינות מרכזיות וזאת בזכות הנפט. קרבתן למוקדי הכוח והמרכזיות העולמית שלהן נותנת להן את התחושה כי לעולם חוסן. גם אם הן יתמכו במוקדים מופרעים כמו דעא"ש או גורמי טרור אחרים, סונים או שיעים, העולם יבליג. דעא"ש אמנם רוסקה אך עדין רוחה חיה במרכזים מוסלמיים. בארצות אירופה השוקעות, כמו באיזורים ליברליים בארה"ב, נדמה כי המערב מוכן לקבל את האיסלאם הרדיקלי ולחיות איתו. אולם לא כל העולם הוא המערב. בסופו של דבר מדינות האיסלאם פגיעות מאד ואין להן יכולת עצמית להתמודד עם תוקפנות חיצונית, במיוחד כאשר היא תבוא ממעצמות עולות. באופן היסטורי אוצרות טבע מזמינים תוקפנות מצד מדינות אחרות. בפוסט חיזיון על מלחמת רוסיה וסין על סיביר חזינו תוקפנות סינית כנגד רוסיה השוקעת. כרגע הנוכחות האמריקאית מגינה על מדינות המפרץ, אולם ככל שאמריקה הופכת ליצרנית נפט עצמאית ושוקעת באופן יחסי (בניגוד לשקיעה המוחלטת של אירופה) כך הסבירות לנטישת אמריקה את האזור גדלה. אין סיבה אמיתית לאמריקאים להישאר פה עם המטורפים של האזור. עדיף לנתק מגע ולהשאיר את האזור למטורפיו. ניתוק מגע של האמריקאים יזמין תוקפנים אחרים אשר ינסו להשתלט על שדות הנפט ולפתור את "בעיית" האיסלאם במכה אחת. יכול להיות שזו תהיה קואליציה של מדינות אולם נראה לי שהגורם האמיתי שיתקוף תהיה מדינה מרכזית אחת: הודו.

הכיבוש של אירלנד

פתיחה

בקרב חוגי "השמאל" הישראלי נהוגה ההשוואה בין ישראל לבין מדינה אירופית מסוימת בשנות השלושים של המאה העשרים. השוואה זו מעידה במקרה הטוב על הבורות ההיסטורית של המשווים אשר בהעדר השכלה כללית רחבה מתקשים לחרוג מהראיה הבינארית של שחור ולבן שהשוואה זו מייצרת ובמקרה הרע על השפעות זרות של בעלי אינטרסים לא מקומיים שנהנים מההשוואה הזו. ההשוואה הזו מופרכת ועם זאת החזרה עליה הפכה לנוהג קבוע אצל מגלגלי עיניים מקצועיים. זו לא האפשרות היחידה. דני אורבך למשל דווקא השווה את ישראל ליפן של שנות העשרים והשלושים באופן שאכן היה מאתגר למדי. אני רוצה לעומת זאת להצביע על השוואה אפשרית שבין המציאות של הכיבוש בשטחים לשלטון הבריטי על אירלנד. נדמה לי כי השוואה זו תוריד כמה חששות וחרדות המופיעות מזמן לזמן ב"שמאל" הישראלי ותאפשר דיון מושכל יותר על המציאות הנוכחית שלנו. אעיר כי זו רק אפשרות אחת וכי ישנן אפשרויות נוספות כפי שיתבהר בפרק הסיכום.

אנגליה ואירלנד

אנגליה הייתה נוכחת באירלנד החל מאמצע ימי הבינים כאשר הרפתקנים אנגלים הקימו מאחז אנגלי בדבלין. מאחז זה לא הספיק כדי להשתלט על האי אך הוא כנראה מנע התגבשות של מדינה אירית עצמאית כפי שקרה בסוקטלנד. כתוצאה מכך נותרה אירלנד שטח הפקר להרפתקנים אנגליים במשך כל ימי הבינים יחד עם רבי אצולה מקומיים שצמחו מהאצולה הקלטית. עם זאת בימי הביניים מציאות זו לא הפכה לניגוד בין האנגלים לאירים. הניגוד פרץ בעת החדשה כאשר האנגלים הפכו לאנגליקנים בעוד האירים נשארו קתוליים. האיבה בין שתי הדתות רחשה על אש נמוכה עד פרוץ המהפכה האנגלית ב1640. מהפכה זו שיצרה את אנגליה המודרנית על חורבות המלוכה הבריטית הציפה את הניגוד בין אנגליה הפרוטסטנטית לאירלנד הקתולית. צבאותיו הפוריטניים של אוליבר קרומוול כבשו את אירלנד והשליטו את השלטון האנגלי באופן ישיר על האוכלוסיה האירית הקתולית עד תחילת המאה העשרים. שליטה זו חוותה עליות ומורדות במשך השנים אך היא לא פסקה עד 1921 כאשר אנגליה הסכימה להעניק לאירלנד – להוציא הצפון הפרוטסטנטי – מדינה עצמאית (המהלך הצליח כנראה בעקבות הלחץ של השדולה האירית בארה"ב אשר ניצלו את תלותה של אנגליה בארה"ב אחרי מלחמת העולם הראשונה).הניתוק הושלם בשנות השלושים כאשר אירלנד יצאה מהאימפריה הבריטית. בזמן מלחמת העולם השניה שמרה אירלנד על ניטרליות מנוכרת כנגד אנגליה אך נזהרה מכל ביטוי של תמיכה באויבי בריטניה.

השלטון האנגלי באירלנד לבש צורות שונות במשך השנים. בתחילה הייתה האוכלוסיה האירית משועבדת לאנגלים בלי זכות בחירה לפרלמנט. במאה התשע עשרה עם הרחבת זכות הבחירה קיבלו גם האירים זכות בחירה לפרלמנט האנגלי. שם הם תפקדו כגוש לעומתי מול הרוב האנגלי. לקראת שנות השמונים נעשה מאמץ להעניק אוטונומיה (הום רול) לאירים. במקביל לאורך כל התקופה התקיימה שדולה חזקה של המתנחלים האנגלים באירלנד שדחפה לשימור השלטון האנגלי באירלנד ובהרחבת ההתנחלויות. שארית של אותה התנחלות נשארו בשלטון בריטי גם היום בצפון אירלנד. שעתו המרושעת ביותר של השלטון האנגלי הייתה ב1845-1849 כאשר פטריה השמידה את כל יבול תפוחי האדמה באירלנד. מכסים על הדגן בבריטניה מנעו יבוא של דגן זול לאירלנד וכך הביאו בעקיפין למותם של מיליון אירים לערך ולעזיבתם ש 3 מיליון אירים נוספים, רובם לארה"ב. אוכלוסיית האי האירית הצטמצמה לחצי מ8 מיליון ל4 מיליון. השלטון האנגלי ניסה לבטל את מכסי הדגן אולם שדולה של בעלי קרקעות אנגליים שנהנתה מהם מנעה זאת בפרלמנט. דוגמה זו יחד עם דוגמאות נוספות מהודו גרמו לחתן פרס נבל בכלכלה אמריטה סן להסביר את חשיבות השלטון העצמי כמונע מקרי רעב. השלטון האנגלי באירלנד היה צבאי מתחילתו ועד סופו ומידי כמאה שנה הוא התמודד עם מרידות שונות ודיכא אותן. הדיכוי החריף ביותר היה של קרומבל, אולם גם אחריו התרחשו פעולות דיכוי שונות.וכאן עולה השאלה האם זה היה רע הכרחי? האם השלטון האנגלי באירלנד היה מוצדק?

השאלה לא נשאלת מנקודת מבט ניטשאינית של השרדות החזק וגם לא מנקודת מבט הגליאנית המפרידה בין אומות היסטוריות המעצבות את המציאות למול אומות לא היסטוריות המועצבות על ידי האומות ההיסטוריות. השאלה נשאלת מנקודת מבט ליברלית המאמינה בחירות כמו אצל לוק, והרדר.  האנגלים היו אומה ליברלית במשך 400 שנה האחרונות, אולי האומה הליברלית הגדולה ביותר בהיסטוריה. מתנגדיה נוהגים להצביע על זמנים אפלים באימפריה שבהם הם עצמם היו מתנהגים טוב יותר. הגרמנים למשל נהגו לתקוף את האנגלים כצבועים. למעשה ההתנהלות הגרמנית התגלתה כגרועה הרבה יותר. ועם זאת אנגליה הייתה מודעת לפינות אפלות אלו ונהגה לדון בהן וגם לתקן אותן. כך למשל האנגלים מיוזמתם הפסיקו את סחר העבדים ב1806 ולאחר מכן שחררו אותם ברחבי האימפריה. אי אפשר לומר שהאנגלים לא שמו ליבם לאנומליה וההסברים שהם נתנו מצביעים על הקושי לצייר מציאות בשחור ולבן.

השאלה הביטחונית

מנקודת מבט אנגלית כיבושה של אירלנד נצרך בראש ובראשונה מסיבות ביטחוניות. קרבתו של האי לאנגליה ולנמלים הגדולים של אנגליה איים עליה במישרין בכל מלחמה ומלחמה. הצי האנגלי היה הכלי הראשי להבטחת ביטחונה של אנגליה ולהחזקת האימפריה. בלעדיו היה נשארת אנגליה אי חסר חשיבות או נכבשת בידי מדינה מהיבשת כפי שקרה לה בכיבוש הנורמני ב1066. היותה של אירלנד אי הסמוך לחופיה איים למנוע שימוש יעיל בצי זה וכך איים על חירותה של אנגליה. הסיוט של אירלנד עצמאית בעלת ברית של מדינות היבשת היה מבחינת האנגלים איום מספיק להחזיק את אירלנד כבושה.סיוט זה לא נעלם מעיני היבשת כאשר במספר מקרים הם ניסו להמריד את אירלנד נגד האנגלים.

אולם את האיום הביטחוני אי אפשר לנתק מהאיום הקתולי. בימינו זה לא תקין פוליטית לדבר על איום דתי אולם הוגי הנאורות ובראשם לוק סברו אחרת. מנקודת מבטם דת יכולה בהחלט להיות איום על הסדר הפוליטי של הנאורות באופן שסובלנות דתית כלפיה לא תתאפשר בלי שינוי פנימי מצידה. לטעמם כדי שדת תתקבל באופן סובלני היא צריכה לקבל את הנחת האמנה החברתית שעומדת בבסיס המערכת הפוליטית של הנאורות ואת ההפרדה בין הדת כעניין פרטי לבין הפוליטיקה והמדע כעניין כללי. הנצרות הקתולית לא התאימה למבנה זה. כשריד של האימפריה הרומית (המחוזות הקתוליים הדיולקטנסים שימרו את המחזות הרומיים של האימפריה עד ימינו) תפסה את עצמה הכנסיה כגוף אוניברסאלי המאשרר את הסדר הפוליטי המקומי באופן רוחני. היה לכך גם השלכות מעשיות אנשי הכנסיה נידונו בבתי המשפט של הכנסיה על פי המשפט הרומי ולא על פי המשפט הפיאודלי המקומי ורק לאחר מכן הועברו לביצוע גזר הדין לרשויות החילוניות. החברה נתפסה כגוף אורגני המורכב ממונטים שונים המקבילים על פי הסדר האפלטוני לצדדים שונים של האדם – הרוח (הכנסיה), הכבוד (האצולה) ההמון והיהודים (שגם להם היה סדר משפטי שונה מההמון). כתוצאה מכך התנגשה הכנסיה באופן ישיר עם הסדר החדש של הנאורות כפי שכוננו אותו הוגי הנאורות – הובס, דקארט, לוק, ואחרים וכפי שמומש באופן רשמי באנגליה אחרי המהפכה המהוללה ב1689 (שבתורה רק אשררה את תוצאות המהפכה האנגלית ב1640 עם תיקונים). רק עם הקונקרנט מול נפוליון ב1804 קבלה עליה הכנסיה את עקרונות הנאורות ויכלה להינות מעקרונות הסובלנות הדתית של הנאורות. מנקודת מבט אירית הביטוי של שינוי זה היה האפשרות של קתולים להיבחר לפרלמנט האנגלי החל מ1828 והתביעה לעצמאות שהחלה להתגבש מאז ועד השגתה מאה שנים מאוחר יותר. עד אותו הרגע הפרוטסטנטים לא בטחו בקתולים האירים (או האנגלים לצורך העניין) באופן שיאפשר להם הכרה פוליטית.

ביטחון אם כן איננו רק עניין גיאוגרפי אלא גם פוליטי: האם הסדר הפוליטי יציב מספיק כדי לאפשר הכרה הדדית שתבטיח שלום? אם הסדר הפוליטי הפנימי מבטא גישה שונה שאינה מאפשרת הכרה הדדית, היכולת להשתית שלום שאיננו מבוסס על הפסקת אש מתוחה עומדת על כרעי תרנגולת. הכיבוש האנגלי של אירלנד היה ענין מגעיל ואף מרושע אך קשה להאשים גורם הנמצא במלחמה של סכום 0 שמנסה להבטיח את שלומו גם במחיר של חירות האחר. אינני מצדיק כל עוולה אך אני מוסיף גוונים נוספים למציאות שאינם צבועים בשחור ולבן בלבד שגורמים לכך שהתשובה למציאות לא נשארת בינארית.

ישראל והשטחים

הניתוח שערכנו מבהיר את ההשוואה בין המקרה של אנגליה ואירלנד וישראל והשטחים. בשני המקרים מדובר בגורם בעל קרבה גיאוגרפית היכול לפגוע באופן ישיר בליבה של הקיום של המדינה השולטת ובעל סדר פוליטי פנימי שאיננו מאפשר הכרה שוויונית ברוח הנאורות – באירלנד הנצרות הקתולית ובשטחים האיסלאם. יאמרו מה שיאמרו, הנחות המוצא של האיסלאם אינן מאפשרות קבלה של הסדר הפוליטי של הנאורות. גישת התקינות הפוליטית רק מעמעמת את ההבנה הזו במקום לשים אותה על השולחן. במקרה הטוב היא מבטאת יהירות היסטורית שאין לה מקום, במקרה הרע היא מבטאת שחיתות מוסרית מהסוג שמישל וולבק תיאר בספר "כניעה". מנקודת מבט ביטחונית גם אם אהוד ברק, צודק בביקורת שלו על מיכה גודמן, וניתן באופן עקרוני להשיג ביטחון תוך ויתור על ההר המחיר נתפש כגבוה מידי והרסני מידי במיוחד לאור ההתרחשויות האזוריות. ולכן כתוצאה מכך כמו באנגליה גם בישראל ההתגבשה ההכרה שהכיבוש הוא רע הכרחי.

מי שעל כורחה הודתה בכך היתה זהבה גלאון בראיון ברדיו ביחס לתוכנית הסיפוח של בנט. בראיון הבדילה גלאון, במפורש בין המציאות של כיבוש שהיא רע, אך כנראה הכרחי, לבין סיפוח שיצור שתי מעמדות של אוכלוסיה מבחינה חוקית רשמית שהוא הרסני למערכת הליברלית של מדינת ישראל ויביא למה שגלאון, תארה כאפרטהייד. אם זה נכון, אבד הכלח על המדיניות האופיזציונית שזהבה גלאון, קדמה בשנים האחרונות כיושבת ראש מפלגת מרצ. במקום זה עדיף היה להצטרף לקואליציה ברשות נתניהו, ולפעול מבפנים לשימור הכיבוש כהכרחי מול מגמות הסיפוח של המתנחלים ("בזמן שהשועל מולך סגוד לו" אומר הפתגם ברש"י). כדרכן של הכרות מהסוג הזה הן נעשו מאוחר מידי ביחס לנפשות הפועלות וגלאון, נאלצה לוותר על מקומה כיושבת ראש מפלגת מרצ.

הדבר נכון גם לצדדים אחרים של הקצוות הרדיקליים של "השמאל" הישראלי. לא במקרה גופים הדורשים סוף לכיבוש בכל תנאי ובכל מצב תחת כסות של "זכויות אדם" נדחים כלא לגיטימיים ולאט לאט הופכים לסוכנים מדיניים של גורמים זרים המומנים על ידיהם. בעיני המרכז הישראלי האיום הביטחוני גדול מידי מכדי שוויתור על השליטה בשטחים תוכל להתרחש בדומה למה שקרה בעזה (שאף הצליחה במלחמה האחרונה לשתק את שדה התעופה בן גוריון). גופים אלו טוענים כי עצם הכיבוש מביא לאובדן הליברליזם של מדינת ישראל והופך אותה לאפרטהייד. ההשוואה לאנגליה ואירלנד מלמדת כי טענה זו מוגבלת.  אנגליה הצליחה להיות כובשת וליברלית במשך מאות שנים ולא צריך לחשוש כי ישראל תפסיק להיות ליברלית רק בגלל הכיבוש. צריך להזהר מקשיות לב כמו שהיה ברעב האירי הגדול ב1848 ועדין הכיבוש לא הופך אותנו ללא ליברלים. טענה נוספת היא שהמתנחלים משתלטים על מדיניות הישראלית. העובדה היא שהמתנחלים האירים לא הצליחו להשתלט על המדיניות האנגלית ולהכריח את האנגלים לבלוע את אירלנד על קרבה ועל בלעה. גם בישראל בתשע שנים אחרונות עומד למעשה ראש הממשלה נתניהו כנגד הניסיונות של המתנחלים לספח את השטחים באופן עיוור וחסר אחריות (הוא הסתייע בכך במידה רבה ב8 השנים של ממשל אובמה). כיהודי דתי אני מאמין בהתיישבות בארץ ישראל אך גם אני אינני חפץ באזרוח מלא וחסר מחשבה של כלל הערבים בשטחים שיפגע אנושות בדמוקרטיה הישראלית. תהליכי הפריימריז בליכוד מובילים ללחץ לסיפוח השטחים אך עדין מרבית האוכלוסיה הישראלית מתנגדת לכך בפועל כפי שראש הממשלה מודע לכך היטב. עצם הצווחנות של גופים אלו ושל אחרים המקדמים חרם על ישראל על בסיס טיעונים אלו רק מביא לדחיה של המרכז הישראלי ולהפיכתם ללא לגיטימיים.

הימנעות משירות צבאי על רקע ה"הכיבוש" נתפשת כהתנשאות טהרנית שאין לה בסיס מוסרי. במציאות שבה אלפי טילים מוכוונים על ישראל מצפון ומדרום ושבה אנו רואים כיצד בעלי הטילים טובחים בבני עמם ללא רחם נקל להבין שהיחס אלינו יהיה גרוע בהתאם וכי רק הרתעה ממשית תבלום אותם מלממש את זדונם. אינני בא לשפוט אף אדם על בחירתו באופן אישי (אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו) ועדיין עצם האמירה החברתית של הימנעות משירות צבאי היא לטעמי פסולה. גם אם הכיבוש הוא רע ראוי לכל הפחות לדון אותו לכף זכות כרע הכרחי עד שיוכח אחרת. כאדם דתי אומר שעדיף שילכו ללמוד בישיבות שמגינות עלינו באופן מטאפיזי מאשר שבאנינות מתנשאת יטענו שאיננו זקוקים להגנה והצלה.

האם זו ההשוואה היחידה?

ערכתי השוואה לאינגליה ואירלנד אולם המציאות אף פעם לא נכנסת למסגרת אחרת סופית. אנגליה ואירלנד בסופו של דבר היו איים בעלי זהות נפרדת ברורה. אנחנו והערבים, לעומת זאת, משחקים על אותה משבצת במרחב שאיננו רק סכום אפס מבחינה ביטחונית אלא גם מבחינה מקומית. על פי תפיסת הערבים – תפיסה המגובה בהחלטות של האו"ם על הפליטים – במשבצת הגיאוגרפית שבין הירדן לים אמורה להתקיים ישות ערבית ולא יהודית (האמונה הזה של קיום ישות אחת – יהודית דווקא – נכון גם לימין הדתי הישראלי אך בלי הגיבוי של האו"ם). גם אם הערבים מוכנים להסכם של פשרה זמנית באופן עקרוני הם עדין לא קבלו את התביעה היהודית לנוכחות באזור (איננו היחידים באזור כמובן – זו צרת רבים של גורמים נוספים כגון הנוצרים, היזידים, העלאווים, השיעים, הדרוזים ועוד גורמים שכנראה איננו חשופים אליהם). העובדה שתפסנו עמדה באזור לא אומרת שאנחנו מקובלים. לפי זה ההשוואה המתבקשת תהיה אולי לרודזיה/זימבבואה או לדרום אפריקה שגם בהן הנוכחות הלבנה לא התקבלה כלגיטימית בעיני המקומיים.

מעבר לכך למדינת ישראל כמגשימה של החזון הציוני יש עדין פוטנציאל לקליטת עליה יהודית מרחבי העולם. ההנחה של השמאל הישראלי החילוני לפיה לא צפויה להגיע עליה יהודית מארצות המערב יכולה להתבדות בעתיד, בצרפת, כתוצאה מההגירה המוסלמית ובארה"ב, כתוצאה מתהליכים פנימיים שעדין מוקדם להעריך בצורה מלאה. עליה כזו תשנה את הדמוגרפיה של האזור ויכולה להבטיח רוב יהודי מוצק גם בהתחשב בכלל האוכלוסיה הערבית באזור. כבר היום משתווה מספר הילדים בילודה היהודית למספר הילדים בילודה הערבית בואפן שמשנה את התחזיות הדמוגרפיות. גידול בעליה יכול לשנות את המצב פעם נוספת. במקרה הזה נקודת ההשוואה תהיה דווקא למדינות כמו ארה"ב, ואוסטרליה, שבהן גידול האוכלוסין של המתיישבים הלבנים ביטל הסכמים קודמים וגרם להשלטתה של האוכלוסיה הלבנה במדינה. גידול באוכלוסיה היהודית יאפשר התפשטות של מדינת ישראל לשטחים (ואולי גם לירדן, וסוריה, אם תהליך הקריסה של המדינות הערביות באזור ימשך) תוך נתינת אזרחות לתושבים הערביים שישארו פה.

אם נסכם יש לנו שלוש אפשרויות שונות להמשך קיומה של מדינה יהודית פה באזור שיוצרות גם 3 מרשמים שונים:

מרכז : דו קיום של שתי מדינות לשני עמים וכיבוש של הפלסטינאים עד שיחול שינוי כמו במודל האנגלי אירי

שמאל קיצוני: הצטמצמות המדינה היהודית עד כדי העלמותה ועליית מדינה ערבית כמו בזימבאבואה

ימין: המשך ההתפשטות היהודית והטמעת האוכלוסיה הערבית כמו בארה"ב ובאוסטרליה

הכללה של כל הממדים הללו מציירת מציאות סבוכה ולא מוחלטת. קשה לתת מרשמים אבל אולי ניתן להאחז בשולי גלימתו של קהלת הממליץ בסוף ספרו:

" א שַׁלַּח לַחְמְךָ, עַל-פְּנֵי הַמָּיִם:  כִּי-בְרֹב הַיָּמִים, תִּמְצָאֶנּוּ.  ב תֶּן-חֵלֶק לְשִׁבְעָה, וְגַם לִשְׁמוֹנָה:  כִּי לֹא תֵדַע, מַה-יִּהְיֶה רָעָה עַל-הָאָרֶץ.  ג אִם-יִמָּלְאוּ הֶעָבִים גֶּשֶׁם עַל-הָאָרֶץ יָרִיקוּ, וְאִם-יִפּוֹל עֵץ בַּדָּרוֹם וְאִם בַּצָּפוֹן–מְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ, שָׁם יְהוּא.  ד שֹׁמֵר רוּחַ, לֹא יִזְרָע; וְרֹאֶה בֶעָבִים, לֹא יִקְצוֹר.  ה כַּאֲשֶׁר אֵינְךָ יוֹדֵעַ מַה-דֶּרֶךְ הָרוּחַ, כַּעֲצָמִים בְּבֶטֶן הַמְּלֵאָה:  כָּכָה, לֹא תֵדַע אֶת-מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה, אֶת-הַכֹּל.  ו בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת-זַרְעֶךָ, וְלָעֶרֶב אַל-תַּנַּח יָדֶךָ:  כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ-זֶה, וְאִם-שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, טוֹבִים." (פרק יא)