האם ההסכם עם המורים עוקר את הזהות היהודית?

אחד הכותבים בטוויטר שאני נהנה לעקוב אחריהם זה התמנון האיטר. לאחר פרסום ההסכם עם ארגוני המורים טרח תמנון להביע את דעתו על ההסכם:

והמגיבים שם החרו את דעתם בתיאור המגמה הסופית של לפידסיטן – הקולוניה הגרמנית במזרח התיכון. ללא יהדות וללא מסורת.

ואחרי שהרהרתי בדבר כבר מאז הפעם הראשונה שהוא הציע את התזה שלו הגעתי למסקנה שאינני מזדהה עם הדברים. לא בענין לג בעומר אך גם לא בעניין יום כיפורים. בעניין לג בעומר קשה לי להזדהות לא עם זיהום האוויר האיום והנורא של המדורות וגם לא עם ביטול בית הספר למחרת. בהעדר לימודים הלילה הופך לליל בטלה ושממון שעליו אומרת המשנה באבות "הנעור בלילה הרי זה מתחייב בנפשו". קשה לי גם להזדהות עם החמסנות של ארגוני המורים שחמסו לעצמם עוד יום חופשה על חשבון ההורים. בצעירותי לג בעומר היה יום לימודים רגיל ועדין היו מדורות. ההפיכה שלו לקודשי האומה שעליה נסמכת הזהות היהודית לא עושה לי את זה. מי שרוצה שירד בלילה של לג בעומר למטה, יזרוק זרד למדורה לכבוד ההילולה של רבי שמעון ויחזור הביתה. לא צריך יותר.

ומה עם יום כיפור? גם זה לא כל כך מפריע לי. הנוכחות של יום כיפור במרחב הישראלי היא גם ככה כל כך חזקה שמי שנשאר בארץ לא יכול לברוח ממנה. וכמה אפשר לטוס לחו"ל? מתישהו נשארים וחווים. הלוואי שכל שבת תהיה ככה במרחב הישראלי.

ומה עם סוכות? כאן אני בהתלבטות. מהמגיבים על הבלוג אני למד שחג שאיננו במסגרת של מערכת החינוך איננו מוכר בכלל. לכאורה החופש בין יום הכיפורים לסוכות יגרום להשתכחות סוכות מהציבור הישראלי. גם ככה הלחצים של בניה לגובה ומרפסות מתחת מרפסות – הפסולות בהלכה לבניית סוכה לאור הדרישה שהסוכה תהיה מתחת כיפת השמים – דוחקים לאט לאט את החג החוצה. מצד שני עד כמה תוכל מערכת החינוך לתת קביים אם דברים לא מחזיקים את עצמם? דברים צריכים לדבר בעד עצמם. זה נכון ללג בעומר. זה נכון ליז בתמוז. זה נכון גם ליום כיפורים וסוכות.

ונקודה אחרונה. קל להשמיץ את ליברמן אבל צריך גם לראות את ההקשר. בעולם שבו ארגוני המורים חומסים וחומסים בעוד הממשלות בעבר שותקות ומעלימות עין בבטלנות או באדישות, זעקות החמס לא יעשו רושם כאשר בא מישהו וכן מנסה להתמודד עם המערכת החמסנית הזו. היו לליכוד 12 שנה לעשות יותר מול ארגוני המורים. הוא לא טרח לעשות.

אהבת חינם

פתחתי את הבלוג במוצאי שבת וגליתי ויכוח מעניין. גריזלדה תוקפת את קמיליה על שנתנה לייק לפוסט של דני אורבך. קמיליה בתגובה טוענת שיש כאן טעות. היא לא נתנה לייק לפוסט. היא לא רואה את עצמה כשמאלנית ובכלל היא לא חושבת שהיה על מה להתדיין עם דני אורבך. גרזילדה עצמה לא נתנה דין וחשבון מדוע היא עוקבת אחרי דני אורבך. אם הוא באמת היה פסול לבוא בקהל לא הייתה עוקבת אחריו. בזמנו הייתי קורא בלוגר אמריקאי ימני קיצוני אנטי פרוגרסיבי. אולם יום אחד נתקלתי בפוסט אנטישמי שלו ובאותו רגע העניין שלי באותו בולגר נעלם. אף אחד לא מכריח אותך לקרוא כותבים. אם קוראים אותם כנראה שיש בהם עניין. למרות הירידות על דני אורבך גריזלדה כנראה סבורה שאורבך מעניין מספיק כדי לעקוב. לי עצמי לא מפריע לתת לייקים לדני אורבך וגם נתתי לפוסט המדובר. ואני רוצה להרחיב בעניין.

מכתם מפורסם של הרב קוק אומר כשם שבית המקדש חרב על שנאת חנם כך הוא יבנה מחדש על אהבת חינם. על ציטוט דומה של הרבי מוויז'ניץ' לפיו עדיף להיכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם העיר הרב מיכאל אברהם שהוא מעדיף לא להיכשל בשניהם. לכאורה הרב מיכאל אברהם צודק, גם אהבת חינם היא כשל (עדיף לאהוב מסיבה אמיתית ולא מחינם) ועם זאת חושבני שבמכתם הזה יש יותר מאשר כשל שאותו אני רוצה לפרש בעקבות הרב צבי יהודה הכהן קוק ויחסו להרצל.

אחד הדוגמאות הרווחות בפולמוס החרדי נגד הציונות נמצא ברעיון שכתב הרצל ביומן שבו הוא מציע כי פיתרון לבעיית היהודים יושג על ידי התנצרות כללית של היהודים. החרדים משתמשים בדוגמא הזו כדי להראות כיצד הציונות היא רקובה מהיסוד וכל עניינה להסיט את עם ישראל מעבודת ה'. אני לא אכנס לבעייתיות ההיסטורית בטיעון שלהם (החילון התחיל הרבה לפני הציונות והוא המשיך גם בלי קשר אליה) אלא אתייחס לעניין עצמו. הטענה שאם הרצל הגה רעיון פסול אז כל רעיון אחר שהרצל הגה ומימש הוא פסול. הטיעון הזה מתקשר לטיעון אחר נגד הציונות. לא מעט אנשים הצביעו על הדמיון בין הביקורת הציונית על היהודי הגלותי לבין הביקורת האנטישמי. על הטיעון הזה אני משיב כי יש הבדל ראשוני מאד ובסיסי מאד בין הציונות לאנטישמיות. בעוד שהאחרונה הונעה משנאת יהודים הראשונה הונעה מאהבת יהודים. וההבדל הזה הוא ההבדל בין שמים לארץ. כשהרצל חושב על התנצרות היהודים הוא לא מעלה זאת בגלל אהבת הנצרות אלא בגלל הדאגה ליהודים.

האם אני מתחבר לפתרון הזה של הרצל? התשובה היא שלילית ועם זאת ברור לי שלפעמים כדי לקבל את מרחב המחשבה השלם צריך להסיר מחסומי חשיבה. רק מוח חופשי לחלוטין כמו המוח של הרצל יכל להציע ולממש את המהפכה הציונית כמו שהוא עשה. בלי זה המהפכה הציונית לא הייתה מתחוללת. ויש קשר בין החילוניות של הרצל לבין חופש המחשבה המוחלט שבתוכו הוא פעל. הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל בנו של הרב אברהם יצחק קוק רבה של ארץ ישראל החזיק תמונה של הרצל אצלו בבית לצד תמונה של אשתו המנוחה. האם הוא לא הכיר את הצדדים החילוניים אנרכיסטיים של הרצל? הכיר ועוד איך. ועם זאת כאשר תלמיד אחד העלים את התמונה של הרצל סירב הרב צבי יהודה להמשיך בשיעור עד שהתמונה תחזור. הסיבה היא שהרב צבי יהודה הבין שללא החופש של הרצל לא היינו מקבלים את הפירות של החשיבה של הרצל.

הקבלה של החילוניות אצל הרב צבי יהודה הייתה מוחלטת. לא במובן של אי שמירת מצוות אלא בקידוש חופש המחשבה. אי אפשר להרוויח בהשקעות בלי סיכון ואי אפשר להגיע לגבהים של הציונות בלי אותו שחרור של חשיבה לכל הכיוונים; אותו שחרור שיכול להגיע למקומות בעייתיים ופסולים.

הפסילה המפלגתית של דני אורבך רק בגלל שהוא החליט להצביע רע"ם קשורה לשנאת חינם ולאי קבלה של חופש המחשבה. האם אני מסכים עם הבחירה של אורבך? התשובה הייתה ועודנה שלילית. האם אני פוסל את אורבך קטגורית? התשובה היא גם שלילית. ברור לי שכדי להשיג את המקומות המסחררים של חופש המחשבה נדרש גם לקבל את האפשרות של המקומות הדיביליים של חופש המחשבה. אי אפשר לקבל את האחד בלי השני. האם אורבך אחראי לממשלה עם רע"ם? לדעתי לא. יש רבים וגדולים ממנו שאחראים לכך. האם אני מרוצה מהממשלה שהייתה עם רע"ם? התשובה היא גם כן שלילית (לטעמי חבל שסמוטריץ' לא נכנס לקואליציה במקום רע"ם). ועדיין אני לא פוסל קטגורית אנשים שכן הכל תלוי בליבא (בלב); האם זה מגיע ממקום של אהבת ישראל או ממקום של שנאת ישראל.

אין לי בעיה עם מחלוקות פוליטיות ואין לי גם בעיה עם חרמים פוליטיים. זה דרכו של המשחק הפוליטי. יש לחרם הפוליטי גם מחיר. ועדיין אני חושב שהרב צבי יהודה הראה כיוון אחר שמשוחרר מפסילות קטגוריות לטובת מבט ענייני על אנשים. הרב צבי יהודה הראה מה זו אהבת חינם; אהבה שמעבר לחשבונאות המפלגתית הקובעת מה נכון ומה לא נכון. אהבה שמקבלת את חופש המחשבה של אנשים וממנו ממריאה לגבהי המרומים של החשיבה והמעשה.

האם נתניהו יכול להגיע ל61 חברי כנסת?

בכנסת האחרונה היו לנתניהו 52 מנדטים ובצירוף ימינה 59 מנדטים. זה לא הספיק. 4 מערכות בחירות לא הספיקו לתת לנתניהו 61 חברי כנסת. כדי שנתניהו יקבל 61 חברי כנסת, 7 מנדטים של ימינה ועוד 2 של גדעון סער צריכים לעבור אליו. בלי זה יאיר לפיד ימשיך להיות ראש הממשלה שלנו.

יש עוד שני דרכים שבהם הוא יקבל 61 חברי כנסת. או שתהיה ירידה באחוז ההצבעה הערבי (מה שלדעתי לא יקרה כי עם האוכל בא התיאבון). או שתהיה עליה באחוז ההצבעה היהודי. פגשתי כמה אנשים שהחליטו בזמנו לא להצביע. הנימוקים נטו להיות בסגנון של "כולם אותו דבר", "כולם מושחתים" וכדומה. ועם זאת עליית המחירים ומשבר כלכלי אולי יביאו את האנשים לצאת מהבית להצביע וכך לתת לנתניהו 61 מנדטים.

ואולי אותם אנשים צודקים? האם יש הבדל אמיתי במקרו בין ההתנהלות של נתניהו להתנהלות של יריביו?

הפילוסופיה הפוליטית של יאיר לפיד

לידידי י.פ. מצביע יש עתיד

יאיר לפיד הוא תעלומה בעיני לא מעט אנשי ימין. בעיני רבים הוא נתפס כחלול ולא רציני, חסר השכלה ורדוד. יש לו גוש בוחרים יציב אבל ההתייחסות אליהם היא כאל אנשים לא רציניים. הוא הצליח להדיח את נתניהו מהשלטון ועכשיו עם התפטרותו של בנט להפוך לראש ממשלה. עדין הוא נתפס כקריקטורה. ראש ממשלה אמיתי זה נתניהו. יש בסיס ללגלוג. לפיד חלש מאד בכלכלה. הוא שולף מהבטן. נראה כאילו הוא כותב בקלישאות. ועדין משום מה הוא האדם החזק ביותר בשמאל מרכז הישראלי. זה נתפס כהזוי.

לאחרונה הבנתי את הפילוסופיה הפוליטית של יאיר לפיד שהופכת אותו למושך למצביעי מרכז. הם מודעים לחולשותיו אבל עדין הם מסכימים איתו לגבי הטיעון המרכזי. הוא לא היחיד במרחב. גנץ תופס את הפונקציונרים והמפא"ייניקים. מרב מיכאלי את השמאל הישראלי, מרצ את האליטה השמאלנית. בניגוד לליכוד, יש עתיד לא הצליחה מעולם לפרוץ מעל 20 מנדטים, ועדין העמדה שהיא ביצרה לעצמה שמה אותה במרכז המחנה כמפלגת הציר של המחנה. ואת העמדה הזו אי אפשר להבין בלי הבנה של הפילוסופיה הפוליטית של יאיר לפיד.

אני חושב שהדרך הטובה ביותר להבין את יאיר לפיד היא ביחס שלו להיסטוריה. יאיר לפיד סובר שאנחנו מייחסים חשיבות רבה מידי להיסטוריה. זה לא שהוא לא בן אדם משכיל שיודע היסטוריה אבל הוא סבור שיותר מידי מדגישים את ההיסטוריה (הקשקוש שהוא לא מכיר היסטוריה או שהוא חסר השכלה הוא מטופש). כדי להבין זאת טוב אני רוצה להתייחס לעמדה רוחנית אחרת שגם לה יש יחס דומה להיסטוריה – התלמוד. בלא מעט מקומות התלמוד מביא איזו עובדה היסטורית ואז שואל – את מי זה מעניין, מה שהיה היה (מאי דהווה הווה)? ואז התלמוד מסביר שיש לעובדה ההיסטורית הזו השלכה כזו או אחרת להלכה למעשה. עמדו על כך שהתלמוד הוא א-היסטורי. היסטוריה במובנה הכרונולוגי פשוט לא מעניינת אותו. התלמוד באופן עקבי יעקר את העניין ההיסטורי לטובת העניין הלמדני.

התלמוד הולך בכך בעקבות המורשת הרוחנית שלו – התנ"ך. מי שיקרא בתנ"ך על אחאב לא ידע מעולם שאחאב עמד בראש קואליציה מערב תיכונית שבלמה את אשור למאה שנה. מה שהיה נתפס בעיני הכותבים הלאומיים שלנו כמרכז העניין הוא חסר כל חשיבות בעיני התנ"ך. את התנ"ך מעניין הקשר שלנו לאלוהים. מה שלא קשור לא קיים. סיפור אחאב מובא רק בהקשר של הקשר שבין עם ישראל לאלוהים. זה לא רק אחאב. כל סיפורי הנביאים רק מבהירים לנו מדוע אנו נמצאים במצב הרוחני שבו אנו נמצאים. הם חסרי כל עניין בהיסטוריה כשלעצמה. אותו דבר גם בתלמוד. אנו בשלושת השבועות בין יז בתמוז לתשעה באב. הסיבה שאנו זוכרים אותם היא לא בגלל ההיסטוריה. אלא בגלל ההווה. דרך הצומות אנו מבינים את השבר הרוחני שבו אנו נמצאים. סיפורי החורבן בתלמוד הם לא היסטוריה. מי שינסה להסיק מהם את הסדר הכרונולוגי של המאורעות יעלה חרס בידו. מטרתם לתת לקחים רוחניים או פרקטיים. סיפור קמצא ובר קמצא מזהיר מפני עירוב גויים במריבות פנימיות של היהודים. חורבן הר מלך מפני מעשים פזיזיים מול כוחות השלטון הרומיים והזהרות מפני גאווה רוחנית. היסטוריה כשלעצמה לא מעניינת את חז"ל.

יאיר לפיד איננו חז"ל אבל הסנטימנט שלו דומה. מה שחשוב הוא טוען שוב ושוב הוא העתיד ולא העבר. אנחנו מייחסים חשיבות רבה מידי לעבר. זה לא שיאיר לפיד מתנגד לכך שארץ ישראל או הר הבית הוא חשוב ליהודים. אבל הוא חשוב ליהודים כי הוא חשוב להם מסיבות דתיות עכשוויות ולא בגלל ההיסטוריה. העובדה שיהודים היו שם ויש כאן איזה אתר ארכיאולוגי זה חסר חשיבות כשלעצמו. צריך לשמור על אתרים ארכיאולוגיים יהודיים אבל זה בגלל שהם אתרים ארכיאולוגיים; לא בגלל שהם יהודיים. הדבר החשוב הוא העתיד ולא העבר.

מה ההבדל בין העתיד לעבר? העתיד הוא פתוח העבר הוא סופי. העתיד הוא דינאמי, העבר מקובע. יאיר לפיד מסביר זאת בנאום שלו למסיימי קורס קצינים:

"נהוג בנאומים כאלה להגיד ש"אדם הוא תבנית נוף הולדתו״. זה משיר יפה של טשרניחובסקי, אבל זה לא נכון. אדם הוא הרבה יותר מזה. נוף הולדתכם חשוב, אבל הוא רק נקודת הזינוק שממנה יוצאים לדרך. את התבנית שלכם אתם יצרתם בעצמכם. יצרתם אותה כשהתגייסתם, יצרתם אותה כשבחרתם להיות המצטיינים במחלקה או בפלוגה, יצרתם אותה בחודשים האחרונים פה בקורס. מסלול חייכם לא נקבע מראש. הרקע והרגע שבו נולדתם הוא לא הדבר היחיד שיגדיר אתכם עד יום מותכם. הדרגות שאתם עונדים היום הן הוכחה – הדבר שקובע את גורלכם הן הבחירות שאתם עושים.מדינת ישראל לא נוסדה בידי אנשים שקיבלו את המציאות כפי שהיא, אלא בידי אנשים צעירים – בגילכם – שהסתכלו על המציאות ואמרו לעצמם, ״אני הולך לשנות אותה״. בדרך לשם הם עשו עוד דבר. הם הסתכלו בראי ואמרו: ״אני הולך לשנות את עצמי.״ אתם מקבלים היום דרגות של קצינים בצה״ל מפני שזו הבחירה שעשיתם: להיות בראש המחנה. לקחת עליכם אתגר בידיעה ברורה שהוא יגדיר אתכם יותר מכל דבר אחר שעשיתם בחייכם...הגרסה הטובה ביותר של עצמכם היא הגרסה שמסתכלת על החברים שלכם ולא רואה מאיפה הם באו אלא לאן אתם הולכים."

הדבר החשוב לא נמצא בעבר, הוא נמצא בעתיד. לאן אתם הולכים ולא מאיפה באתם והאם אתם שותפים בתודעת העתיד. הפתיחות של העתיד מקנה ליאיר לפיד גמישות. אפשר להיות ימני ואפשר להיות שמאלני. זה לא חשוב. זה יקבע בעתיד. בינתיים אפשר ללכת עם בנט ועם מרצ. כל עוד יש להם תודעת עתיד אפשר ללכת איתם. בנט ההייטקיסט מייצג את תודעת העתיד וכך גם מרצ.

מי לא מייצג את תודעת העתיד? הליכוד, החרדים, בן גביר. אלו האויבים של יאיר לפיד. אלו מייצגים תודעת עבר. המאבק מסביר לפיד הוא בין העתיד לעבר. שם המפלגה "יש עתיד" איננו סתם סלוגן. הוא מהותי. יש עתיד אומר לפיד, תתרכזו בעתיד ולא בעבר. המחלוקת כאן היא מהותית. הליכוד מייצג את חשיבת העבר. הדבר החשוב הוא ההיסטוריה. נתניהו הוא הליכודניק המושלם בגלל השליטה המוחלטת שלו בהיסטוריה ובניתוח היסטורי. בעיני לפיד זה חסר חשיבות. מה שחשוב זה העתיד. אם יש לנו אויבים נלחם בהם אבל לא נהיה עסוקים בעבר. נתניהו עסוק בכל מיני חשבונות של מאזן כוחות היסטוריים. לפיד לא מתנגד למאזן הכוחות אבל הפתיחות של העתיד היא כזו שכל החשבונות הללו יכולים להתהפך ברגע אחד. יותר חשוב להתעסק בעתיד מאשר בעבר.

קל לבקר את לפיד. הוא "משקל נוצה" טוענים המבקרים, מידת התאמתו לתפקיד הבכיר ביותר במדינת ישראל מוטלת בספק (בעניין זה כדאי לקרוא את הביקורת החריפה של קמילה על יאיר לפיד). גם את הפילוסופיה הפוליטית שהצגתי כאן מבקרים כדוגמה לעגלה הריקה החילונית. ועם זאת, לא ניתן לחלוק על כך שהפילוסופיה הפוליטית של יאיר לפיד מציגה את האלטרנטיבה החזקה ביותר לפילוסופיה הפוליטית של נתניהו והליכוד. גם אם יאיר לפיד לא יצליח כראש ממשלה הוא מציג אלטרנטיבה מחשבתית חריפה ביותר לגישה של נתניהו. זו אלטרנטיבה שמתעלה על המחלוקת הישנה של ימין ושמאל לטובת שאלות מהותיות יותר, ולכן הופכת את יאיר לפיד לאלטרנטיבה האמיתית לנתניהו.

המלך בנט נט

המלך בנט נט מלך בביצה המגזרית על חרד"לים וליברלים, זבולונים ודתל"שים.

אך למלך בנט נט זה לא הספיק. הוא רצה למלוך על חרדים וחילוניים, ערבים ויהודים.

אז הוא קרא בואו אליי! בואו ימנים ושמאלנים, ערבים ויהודים וטפסו מעלה מעלה כי אני רוצה להיות מלך ישראל.

באו ערבים ובאו יהודים באו שמאלנים ובאו ימיניים, בא סער ובא עבאס, באה שקד ובא לפיד, באה סילמן ובאה מיכאלי.

טיפסו מעלה מעלה עוד אחד ועוד אחד התקבצו ועלו עד שנהיו ל60 ועל גבם טיפס המלך בנט נט ומלך על ערבים ועל יהודים על חרדים ועל חילונים.

אך למלך בנט נט זה לא הספיק. הוא רצה למלוך על פוטין ועל זלנסקי על ביידן ועל שי ג'נפינג.

אך שם למטה פתאום נשמע קול גניחה. המלך בנט נט הסתכל וראה צבה בשם סילמן סילמן.

קשה לי היא זעקה. כל הצבים עלי, שמאלנים וערבים, עוכרי מדינה יהודית ועוכרי הדת היהודית.

אולי תרד קצת אל העם המלך בנט נט ותקל קצת מן העומס? אין צורך לתווך בין אוקראינה ורוסיה, בוא תווך בין ניצן לסילמן.

שקט שם הרעים המלך בנט נט. אני כאן טרוד בעניינים חשובים. את תמשיכי שם לסבול בשקט בזמן שאני שם למעלה, וטס לו לאוקראינה.

אך אז השתעלה הצבה סילמן סילמן וכל מגדל הצבים התפרק לו באוויר.

עפו הורביץ ומיכאלי. עפו זועבי ועבאס. עפו לפיד וליברמן. עפו גנץ ושקד.

עף לו בנט נט מלמעלה למטה ישר עם הראש לתוך הבוץ.

נגמרה מלכותו של בנט נט. מלך הוא כבר לא יהיה. את המבצר ברעננה יפרקו. את תארי הכבוד יחזירו.

המלך בנט נט כבר לא ירדה בצבי המדינה וגם לא בצבי המגזר. את הדמיונות על מלוכה ישאיר לזמן אחר.

ואת הסיום נשאיר לסופר המקור הגדול מכולם שאת סיפורו של המלך צב צב הוא סיפר:

"ועם הצבים? מה היה עליהם? הצבים (וגם מק) חופשיים כולם וזה, באמת, מגיע להם-כמובן כמו לכל יצור בעולם!"

חבל שיאיר לפיד איננו ראש הממשלה

לא הצבעתי לממשלה הנוכחית ולא תמכתי בה ועם זאת בפוסט הנוכחי אגיד משהו שחבל לי עם הממשלה הנוכחית. אני חושב שעיקר העניין בדמוקרטיה (בניגוד לשיטות ממשל אחרות) זה בדיוק הכוח של חילופי השלטון שמזעזעים את המערכת וטורפים את הקלפים מחדש. לטעמי הכוח הזה צריך להיות מוחלט וזה, בין היתר, מה שהופך את הדמוקרטיה לשיטת ממשל מוצלחת כל כך (ומסביר את האיבה שלי לניסיון של המערכת המשפטית לאבן את המציאות). שוב, לא הצבעתי לממשלה הנוכחית אךגם לממשלה הנוכחית יש צדדים חיוביים שהממשלה הקודמת נמנעה מלקדם או לזעזע. ואני כבוחר מעדיף לראות את הסחורה שמציגה הממשלה הנוכחית כדי להשיג חופש בחירה בין המפלגות השונות שבתורן יחייב אותן לשרת אותי ולא את עצמן.

הטעות הגדולה ביותר של הממשלה הנוכחית היא לטעמי מיקומו של בנט כראש ממשלה. בנט לא היה צריך להיות ראש הממשלה. אני חושב שכיום כולם מכירים בכך, ומכירים בכך שמה שמניע אותו זו רדיפת כבוד גרידא. הפחד שלו לעבור לירושלים, שאותו הוא תירץ בכל מיני תירוצים עלובים, רק חשף זאת והביא לדעתי לשורת הזעזועים שעוברת הממשלה הנוכחית מאז שעידית סילמן החליטה לנטוש אותה. בלי מנופים פוליטיים משמעותיים תפקיד ראש הממשלה חסר משמעות אמיתית. ראש הממשלה משיג את כוחו מהיציבות שלו, מהמיקום שלו כראש מפלגת ציר הזוכה לאמון הבוחרים וכמי שנמצא בנקודת הכובד המשמעותית של הקואליציה הקיימת. התואר ראש ממשלה הוא חשוב אבל בלי המהות הוא חסר משמעות. הבן אדם המתאים לתפקיד הן מבחינתה מהותית והן מבחינה רשמית הוא יאיר לפיד. יאיר לפיד הוא נקודת הכובד של הממשלה. השנים שעברו הוכיחו הן את תבונתו הפוליטית והן את הכוח המעשי שלו.

תסתכלו את התמונות מהביקור שלו בשער שכם. ברור עד כמה הוא מרגיש בשליטה במתרחש ועד כמה הוא נהנה מהביקור. כשאני רואה אותו אני מצטער שבנט הפחדן הזה קיבל את תפקיד ראש הממשלה. אם יאיר לפיד היה ראש הממשלה הוא מייד היה עובר לגור בירושלים בלי שהיות (כמובן בזמנים שהוא לא היה שוהה בביתו הפרטי או מטייל בחו"ל). ליאיר לפיד היה את הכבוד לירושלים ובעצם למדינת ישראל כולה שלבנט אין.

בנט יכול היה לקבל את תפקיד שר הביטחון במקום גנץ. ככה הוא גם היה מצליח להביא הישגים לבייס שלו (שאותם גנץ מנע באופן עקבי) וגם נשאר לייצג את העמדה הימנית דתית בממשלה שאותו הוא זנח בתפקידו כראש הממשלה. כך הוא גם היה שומר על התמיכה של חברי מפלגתו במהלך המפוקפק שהם הלכו עליו ולא משאיר אותם להילחם לבדם עד שנמאס להם.

הממשלה כרגע מצ'ט'קמקת והולכת. אינני יודע אם יש לה עתיד והאם אנחנו רוצים שיהיה לה עתיד. אבל נראה לי שהתפטרותו של בנט מתפקיד ראש הממשלה זה הדבר הראשון הנדרש.

חלטו להם את כלי הרכב

הרצח המזוויע בבאר שבע מציף שוב את השאלה מה ניתן לעשות? הדברים קשים במיוחד כאשר מדובר במפגע בודד וחסר מעצורים. במקרה הזה אינני שותף לעליהום על השופט. עם זאת ברור שישנו צורך לייבש את הביצה העבריינית של החברה הערבית שתצמצם גם את המפגעים הבודדים. הצורך הזה נובע גם מהחובה האנושית הפשוטה לדאוג לאנשים, גם מהצורך במשילות (הווי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו בלעו), וגם מהצורך להקהות את האיום הלאומני הערבי הפנימי המאיים עלינו מבפנים.

לכאורה הכלים המשפטיים הקיימים לא מאפשרים התמודדות יעילה עם העבריינות הערבית. קשר השתיקה וארגוני הפשע הערבים מסכלים את יכולתה של המדינה להתמודד עם חברת הפשע הערבית. עם זאת במשך השנים פיתחה החברה הליברלית כלים להתמודד עם ארגוני פשע. אחד הוא ההכרזה על אנשים כחברים בארגון פשע והגשת כתב אישום כנגדם על סיוע לעבירה פלילית. אנשים השותקים ונמנעים מלתת עדות במשטרה על מקרי רצח צריכים לקבל כתב אישום מהמדינה על סיוע בעבירה פלילית. קשר השתיקה הוא מצע לעבריינות הערבית וצריך לשבור אותו.

אולם מעבר לכך ניתן לפעול נגד ארגוני פשיעה במישור הכלכלי. הטיפול למשל באל קפונה הסתיים דרך שימוש בחוקי המיסים. אל קפונה הואשם בהכנסות לא מדווחות והוכנס לכלא על הכנסות לא מדווחות. המקרה שלו מצביע לנו על הדרך להתמודד עם העבריינות הערבית. צריך להתמודד איתה במישור הכלכלי. התמודדות אחת צריכה להיות בדרך שבה טיפלו באל קפונה. לפעילות עבריינית של פרוטקשן, גניבות, ייצור סמים ועוד יש השלכות כלכליות בדמות הכנסות לא מדווחות. רשות המיסים והמשטרה צריכים להקים יחידה משותפת שתעבוד באופן צמוד לבחון את הכנסות העבריינים הערביים וזיהוי של הכנסות לא מדווחות הן כדי להגיש נגדם כתבי אישום פליליים בנושא והן כדי לחלט את רכושם ובמיוחד את כלי הרכב שלהם. במקביל צריך לפעול באופן ישיר למצוא את כלי הרכב הגנובים ולחלט אותם באופן ישיר. במדינת ישראל נגנבים עשרות אלפי כלי רכב. הרכבים הגנובים מגיעים לעבריינים העושים בהם שימוש או מוכרים אותם. הם לא נעלמים מהשטח. ניתן להגיע אליהם ולמצוא אותם. זה לא יהיה קל. אין ספק שהעבריינים יודעים לזייף רישום וכדומה אבל זה אפשרי. בסופו של דבר למדינת ישראל צריכה להיות שליטה ברישום של כל כלי הרכב וכאשר נתקלים ברכב החורג מהרישום צריך לחלט אותו באופן מיידי.

חילוט כלי רכב של עבריינים הוא הכרחי למלחמה בפשיעה העבריינית לא רק בגלל הצורך בפגיעה בפירות הפשע אלא גם בגלל החשיבות של כלי רכב לפשיעה העבריינית. בין אם מדובר ברצח, גניבות נשק, עבירות על רקע סחיטה (פרוטקשן), פריצה לבתים, סמים, בניה בלתי חוקית ועוד כל העברות הללו נדרשות לשימוש בכלי רכב קל, בינוני וכבד. עבריין המחליט לרצוח צריך להגיע לזירה במהירות ולהסתלק ממנה במהירות. הכלי המרכזי לכך הוא אופנועים ומכוניות. עבריין הגונב נשק צריך רכב כדי לסלק אותו במהירות מזירת הפשע. עבריין המחליט לפגוע ברכוש על רקע עבירות סחיטה צריך להגיע לזירה בקלות ולהסתלק ממנה בקלות לפני שיתפסו אותו. אותו דבר לפריצות. בניה בלתי חוקית נבנית בעזרת כלים כבדים גנובים כמו דחפורים ומשאיות. חליטת כלי רכב גנובים תייבש את הביצה הזו. זה לא העכבר גנב אלא החור גנב. אם הבדואים יזדקקו לשימוש בתחבורה ציבורית היכולת שלהם לרצוח, לגנוב, לסחוט, לפרוץ, ולבנות באופן בלתי חוקי תרד פלאים. העלות של העברות תעלה והרווח יירד מיידית.

חליטה רוחבית של כלי רכב במגזר העברייני תאפשר מינוף של המהלך הן להריסת בתים בלתי חוקיים והן להפעלת לחץ כדי להשיב כלי נשק גנובים ובכך תקהה לעבריינים הערביים את השיניים ותייבש את הביצה העבריינית הערבית ובעקיפין גם את המפגעים הלאומניים הערביים (וקיים ממשק בין הגורמים). חלטו להם את כלי הרכב.

בל תתגודדו בבתי המשפט

בזמנו טען עמיחי כי צריך להימנע מהצבעה בבחירות בטענה כי בהצבעה בבחירות יש איסור של בל תתגודדו – אל תיעשו אגודות אגודות. קיומן של מפלגות עושה אותנו אגודות אגודות וזה אסור מן התורה. אפשר לתהות האם זה אכן גדר האיסור. הגמרא ביבמות למשל טוענת שאפילו אם יש שני בתי דין באותו עיר זה לא נכלל באיסור בל תתגודדו. וכמובן אם מדובר בשני בתי דין בשני ערים שונות. אפשר לדמות מפלגות לשני בתי דין שונים.

אני טענתי מולו כי אפילו אם יש איסור כזה האיסור של לא תעמוד על דם רעך דוחה אותו כמו שהוא דוחה את איסור לשון הרע. אינני בטוח מה קורה בפועל אך ליבי אומר לי שעם כל הכבוד לעקרונות לא תמיד עמיחי עומד בלחצים לא להצביע.

לאחרונה התפרסמה באתר דיומא סדרת מאמרים על שיטת המינוי של שופטים בישראל שמהם הסתבר כי אותו רגש נגד עשיית אגודות אגודות הוא זה שעומד גם מאחורי שיטת המינוי של שופטים במדינת ישראל. הרצון היה שהשופטים לא ייצגו מפלגות אלא את המדינה והממלכתיות. לטעמי שופטים לא צריכים לייצג את המדינה אלא את האמת אבל כל עוד הם פקידים של הציבור הציבור צריך למנות אותם והציבור צריך את היכולת להדיח אותם. ולכן אני מתנגד לשיטת הבחירה הנוכחית של שופטים. בפועל השיטה הפכה אותם למפלגה נוספת. בכל אופן מעניין כיצד תחושת הדחיה של הפוליטיקה וההרגשה שיש פה אגודות אגודות באה לידי ביטוי בעניין השופטים.

רצח רבין [ו] – כשלון היועץ המשפטי לממשלה

אנו נוטים להתייחס ליועץ המשפטי לממשלה כאל תפקיד רב עוצמה. בפועל הוא כשל פה ושם כשהכישלון החמור ביותר היה הרצחו של יצחק רבין. והמקום שמלאה הלכת פנחסי- דרעי בהגברת האיומים על יצחק רבין. על פי הלכה זו שרים המועמדים לדין נדרשים להתפטר מתפקידם למרות שעדין לא הורשעו בדין. רבים עוסקים בהלכה זו מהיבטה המשפטי אולם אני רוצה להידרש דווקא להיבט הציבורי של ההלכה הזו. הימים ימי אוסלו וממשלת רבין הורכבה משלוש סיעות עיקריות – מפלגת העבודה עם 44 מנדטים, מר"צ עם 12 וש"ס עם 6 סה"כ 62 מנדטים. כאשר רפאל פנחסי וראש הסיעה אריה דרעי מכהנים כשרים מטעם ש"ס. פתיחת החקירה נגדם (אשר החלה על ידי רוני מילוא שר הפנים מטעם הליכוד בממשלת הליכוד ב1988-1992) ולאחר מכן הגשת כתבי האישום ערערה את היציבות הקואליציונית. היה ברור כי ש"ס תעזוב את הקואליציה אם ראש הסיעה דרעי יאלץ להתפטר וכך תאבד ממשלת רבין את היציבות הקואליציונית שלה ותאלץ להסתמך מבחוץ על המפלגות הערביות. ממשלת רבין היתה באמצע מהלך היסטורי ומנגד עמד בית המשפט העליון, גוף ימני בראשות אהרן ברק, חברו הטוב של מנחם בגין, ושונא ידוע של יצחק רבין, אשר שש לתקוע מקל בגלגלים של ממשלת השמאל. העתירה נגד כהונתם של שרי ש"ס בממשלה נתנה לו בדיוק את ההזדמנות שהוא חיפש. אמנם לא היתה מניעה חוקית רשמית נגד המשך כהונתם – חוק יסוד הממשלה קבע כי שרים יסיימו את תפקידם אך ורק בהרשעה חלוטה עם קלון – אבל תמיד אפשר לגייס את הצורה החיצונית. בית המשפט הכריז כי לא סביר שראש הממשלה לא מפטר אותם בגלל כתב האישום. זה פשוט לא יפה. כאן נכשל היועץ המשפטי בתפקידו. במקום להודיע לבית המשפט כי לשרים יש חזקת חפות וכי ההיסטוריה והציבור ישפטו האם ראש הממשלה רבין היה מדינאי דגול אשר התעלה מעל שאלות פרוצדורליות לטובת הסכם שלום היסטורי של ישראל עם שכנותיה או פוליטיקאי מושחת המחפה על פוליטיקאים מושחתים, קיבל היועץ המשפטי את ההתייפייפות של בית המשפט וכפה על ראש הממשלה רבין לפטר את השרים. ש"ס יצאה מהקואליציה וראש הממשלה רבין נשאר עם ממשלת מיעוט.

אולם לפרשה הזו היה צד אפל נוסף שעליו עומד עורך הדין משה גולדבלט. כפי שהוא מציין נוכחות ש"ס בקואליציה נתנה לממשלת רבין לגיטימציה לאומית ואף דתית למהלך השלום עם הערבים. גם ככה עמדה ממשלת רבין תחת מתקפה בלתי פוסקת על עצם הלגיטימיות של מהלך השלום שהיא נקטה. לא מעט רבנים ממחנה הימין הקיצוני טענו כי לממשלה אין לגיטימציה לעשות שלום עם הערבים ואף תהו האם לרבין יש דין רודף כנגד עם ישראל. נוכחות ש"ס בממשלה ייצגה עמדה דתית שנתנה מרחב פעולה לשלטון לערוך הסכמי שלום גם במחיר של מסירת שטחי ארץ ישראל וסיכון יהודים. עם יציאת ש"ס מהממשלה איבדה לממשלת רבין את הלגיטימציה הלאומית לעריכת הסכמי שלום. מעכשיו נסמכה ממשלת רבין על קולות הערבים מבחוץ בלי רוב לאומי יהודי לטובת הסכמי השלום. לרוצח ראש הממשלה נוצר הצידוק לרצוח בטענה כי רבין בוגד ברוב היהודי. למהלך של בג"ץ שהיה מנוגד מפורשות לחוק יסוד הממשלה ולהיגיון הממשלי עצמו של המערכת הפרלמנטרית הישראלית היה אם כן השפעה ישירה על הרוצח ומכאן הכותרת של הרשימה של גולדבלט: "האם גם בג"ץ אחראי לרצח רבין?" היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן יאיר, היה צריך להגן על רבין מפני הניסיון הנואל הזה. הוא כשל. לאחר מכן, הוא ניסה לכפר על כך ברדיפת "הפשיסטים" אולם ברגע האמת הוא לא הצליח להעמיד את בג"ץ במקומו ולהגן על ראש הממשלה רבין.

הציונות הדתית לא היתה בקרון המסעדה

הפוסט הזה נכתב באיחור של 8 שנים. למעשה חשבתי עליו כבר 2013 כשבנט צץ עם הסיסמא "הציונות הדתית צריכה לעבור מקרון המסעדה לקטר הרכבת" אך בזמנו שתקתי בעניין. היה הרבה התלהבות סביב בנט בציונות הדתית ומה אני אוסיף או אחסיר מול ההתלהבות. נמנעתי מלהצביע לו. היום שהרפתקת בנט קרבה לסיומה זה הזמן לחזור לסיסמא הזו שהסעירה את הלבבות ולדון בה כדי לראות כיצד הגענו מ2013 כשבנט הציג את עצמו כמנהיג חדש של הימין להקמת ממשלת שמאל בראשותו.

כשבנט הופיע הוא סיפר סיפור פשוט. הציונות הדתי מתרכזת בעניינים דתיים שוליים במקום להיות מנהיגה של בניין האומה. התפקיד הנוכחי שלה הוא משגיח הכשרות בקרון המסעדה. בנט ייקח אותה לקטר הרכבת שמשם היא תנהיג את האומה. אני לא אכנס כאן לעניין הפסיכולוגי שכל כך הסעיר אנשים אלא אשאל האם זה נכון? האם הציונות הדתית התמקדה אך ורק בעניינים דתיים שוליים? הציונות הדתית כתנועה או זרם קיימת כבר למעלה מ120 שנה ויותר אם מחשיבים את העולים הדתיים שהקימו את המושבות הראשונות – פתח תקווה, ראש פינה, ראשון לציון ועוד. האם הם התרכזו בעניינים דתיים בלבד? סקירה קצרה תגלה שהתשובה היא שלילית. הציונות הדתית תמיד הייתה שותפה בהתיישבות, בהגנה ובביטחון, במדעים ובכל הצדדים השונים של תקומת האומה. הזכרנו את המושבות הראשונות אך זה לא רק המושבות הראשונות זה העלייה לביריה, זה טירת צבי, זה גוש עציון וזה כפר דרום (שפונה במלחמת העצמאות). וזה נמשך הלאה והלאה בבניית שכונות, יישובים ואחרי מלחמת יום הכיפורים בתנועת גוש אמונים והקמת ההתנחלויות. גם בביטחון דתיים לאומיים היו שותפים תמיד בהגנה על עם ישראל החל מדוד רזיאל מפקד האצ"ל שנהרג בעיראק, הרב אריה בינה בבריגדה היהודית מול הנאצים, 120 מגיני גוש עציון שנפלו במלחמת השחרור, מגיני העיר העתיקה שנפלו בשבי, וזה ממשיך גם במלחמת ששת הימים (בזמנו היה לי דוגמא גם למבצע קדש אבל עכשיו אני לא זוכר אותה) עם אנשי הנח"ל המוצנח כמו חנן פורת והרב יואל בן נון משחררי הר הבית, מחלקות ההסדר במלחמת יום הכיפורים, משתתפי קרב סולטן יעקב במלחמת לבנון הראשונה ועוד ועוד. גם במדעים הציונות הדתית השתתפה בין במדעים מדויקים ובין במדעי החברה ורוח. אפשר למנות כרוכל עוד ועוד מקרים שכאלו אבל הנקודה ברורה. הציונות הדתית מעולם לא הייתה אך ורק בקרון המסעדה. כמובן היו אנשים בציונות הדתית שגם דאגו להשגחה על הכשרות בקרון המסעדה בין אם זה הרב גורן כרב הראשי של צה"ל, בין אם ברבנות הראשית ובין אם זה בהקמת ישיבות ומוסדות ללימוד תורה. אין שום דבר בזוי בלהיות משגיח כשרות בקרון המסעדה אבל הציונות הדתית לא הייתה רק בקרון המסעדה. הציונות הדתית תמיד הייתה שותפה בכל הקרונות של הרכבת. נכון, לא היינו הקטר של הרכבת (למרות שהיינו שותפים בהנהגת הרכבת על ידי נציגנו הפוליטיים). הציונות תמיד הייתה דמוקרטית והעם הוא זה שבוחר את מנהיגיו, והוא לא בחר בציונות הדתית. אבל זה רצון העם. הנהגה מקבלים ולא לוקחים.

ההשמצה כאילו הדתיים לאומיים שייכים לקרון המסעדה שייכת לרבנים פאי"יניקים (פועלי אגודת ישרא) שתמיד הרגישו שוליים לציונות ולכן ציירו את הציונות הדתית כשייכת לקרון המסעדה. כל מי שהיה מעורה במתרחש ידע שזה שטויות אולם הוצאת הדיבה הזו קנתה שביתה במוחות הצעירים ובמיוחד אצל צעיר אחר שאמנם גמרא לא למד מאותם רבנים פאי"יניקים אבל את הוצאת הדיבה הזו הוא כן למד, נפתלי בנט. כתוצאה מכך בנט השתכנע שהציונות הדתית צריכה איזה מושיע שיוציא אותה מקרון המסעדה ויקח אותה לקטר הרכבת. הוא התעלם מכך שהציונות הדתית לא נמצאת בקרון המסעדה ושהנהגה לא לוקחים אלא מקבלים. מבחינתו הציונות הדתית נמצאת בקרון המסעדה והסיבה שהיא לא נמצאת בקטר הרכבת לא קשורה לבחירת הציבור במדינת ישראל אלא לנמיכות קומה פנימית של הציבור הדתי לאומי. בנט צייר את עצמו כמושיע של הציונות הדתית ועל הדרך שכנע את עצמו שהוא גם מושיע של עם ישראל.

כאשר יש פער בין המציאות לדמיון צריך לגשר על הפער באיזשהו אופן. מי שרוצה להשיג את ההנהגה שהציבור לא מוכן לתת לו אותה צריך לשלם עליה במטבע קשה. המטבע הקשה שבנט משלם על השאיפה שלו להנהגה נמצא בערכים הדתיים לאומיים. זה צץ כבר לאחר בחירות 2013 כשבנט כרת ברית עם יאיר לפיד. בנט לא היה חייב לכרות ברית עם לפיד. הוא יכל להציב את עצמו כמפלגת ציר בין החרדים ללפיד ולהכריח אותם להגיע לפשרה אבל בנט שכנע את עצמו שביבי יחסום אותם וכרת ברית עם לפיד מול ביבי. ב2015 בנט נפל ל8 מנדטים ונכנס עם החרדים לקואליציה. החל מ2019 בנט נמצא על רכבת הרים. בבחירות האחרונות הוא קיבל 7 מנדטים. לא מספיק להקים קואליציה משלו. כדי להיות ראש ממשלה בנט מוכן לשלם במטבע קשה של הערכים הימניים שלו. אם קודם הוא שילם במטבע קשה של הערכים הדתיים שלו, עכשיו הוא משלם במטבע קשה של הערכים הימניים שלו. קשה לקבל שהציבור פשוט לא בחר בו. נכון הסיטואציה הפוליטית היא בלתי אפשרית אבל אם בנט היה שומר אמונים לערכים שלו הוא היה נמנע מלהקים קואליציה כאשר סמוטריץ' לא בפנים. בנט החל את דרכו בהבטחה שהוא ייקח את ההנהגה במדינת ישראל ויפנה אותה ימינה. בדרך הקשה הוא מגלה שכדי להפוך למנהיג הוא הופך לבובה על חוט של השמאל בדרך להקמת ממשלת שמאל במדינת ישראל.