אי סבירותו של מבחן הסבירות

( אני מודה למגיב אלרום מהבלוג של תמריץ על הזמן שהקדיש להשכילני בנושא. המאמר לא ערוך ואיתכם הסליחה.)

מהי סבירות
אחד היסודות של המהפכה השיפוטית שהחלה לפני 30 שנה היה הכנסתו של מבחן הסבירות, כלומר השיפוט של פעולות מנהליות של המדינה לאור סבירותן. חשוב להבחין שלא מדובר בדרישה לאכוף את החוק במקום שבו הוא קיים או בפגיעה ישירה בזכויות הפרט כפי שהוגדרו בחוקי יסוד כאלו ואחרים. מדובר במקרים שבהם החוק אפילו תומך בפעולה המנהלית או מאשר אותה ועדין נטען שהפעולה לא סבירה, מידתית או תואמת את טוהר המידות. בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ טוען שביכולתו לקבוע האם המעשה סביר אם לאו ולבטל את הפעולה המנהלית כפי שנעשתה.
סבירות היא מושג חמקמק. במקורה היא באה לבטא קביעה על ההתנהלות של האדם הרגיל שמאפשרת לבית המשפט לפרש את ההתנהגות של הנידונים במקרים הבאים לפניו. אם נרצה, זוהי המקבילה של מושג החזקה ההלכתי לפיו ההלכה קובעת מה אנו יכולים לחזות על ההתנהגות של בני אדם. כך למשל ישנה חזקה הלכתית לפיה אין שכירות משתלמת אלא בסוף – רוב האנשים מחכים לרגע האחרון של החודש כדי לשלם שכר דירה. סבירות במובן זה היא קביעה פוזיטיבית על העולם; ככה העולם מתנהל. עם זאת בניסוח של המשפט הישראלי צץ לו גם איזה פן נורמטיבי. לא מדובר סתם באנשים רגילים, אלא באנשים סבירים ורציונליים הגרים ברחביה ובעלי מעמד חברתי גבוה. ועם זאת גם אז עדין מדובר בקביעה פוזיטיבית על העולם ולא נורמטיבית.
זה משתנה כשאנו עוברים מדיון עם אנשים פרטיים להחלטות מנהליות של המדינה. אם אצל אנשים פרטיים אנחנו יכולים לקבוע מדגם מייצג ולפיו לקבוע איזשהו כלל סטטיסטי תקף לגבי ההתנהגות שלהם, אצל מדינה פשוט אין מדגם מייצג. כל החלטה היא לגופה בלי יכולת לקבוע מבחינה פוזיטיבית אם היא סבירה או לא. הקביעה היא אך ורק נורמטיבית – האם זה טוב או לא? כדי שבית המשפט יוכל להתערב בשאלות נורמטיביות הוא נדרש לאיזשהו קנה מידה חיצוני שעל פיו נקבע האם הפעולה לגיטימית או לא. קנה מידה חיצוני כזה הוא החוק. החוק קובע האם הפעולה מותרת או אסורה והשופט יכול להסתמך עליו ולשפוט את הפעולה הנידונה. ומה קורה כאשר אין חוק או הוראות כלליות בנוגע לזכויות הנידון? כאן בית המשפט מציע להפעיל את מבחן הסבירות. אולם כפי שהבחנו, במקרים מדיניים קשה לקבוע מה סביר לעשות או רגיל לעשות. לא מדובר בהתנהגות רגילה של בני אדם שעל בסיסה ניתן לבנות איזה היסק רלבנטי לעניין. בסופו של דבר, זה נתון לנקודת המבט של המחליט עצמו.
עכשיו אנחנו מתחילים להבין את הבעייתיות שיש במבחן הסבירות (או המידתיות או טוהר המידות או כל אחד מהמבחנים הנגזרים ממנו). כדי שמבחן הסבירות במובנו הנורמטיבי יהיה סביר נדרש שלשאלה הנידונה תהיה תשובה נכונה אחת ויחידה, כלומר שניתן לקבוע שישנה תשובה נכונה לשאלה הזו ושהיא אחת ושהיא יחידה. ישנן הרבה שאלות שפשוט אין להן תשובה נכונה, או בגלל שמספר המשתנים גדול מידי או בגלל שמדובר במחלוקת ערכית. ישנן שאלות שיש להן כמה תשובות נכונות אבל אי אפשר לקבוע מי מהן נכונה יותר. הדברים נתונים לשיקול דעתו של האדם וכל אדם קובע אחרת בהתאם לערכיו, לתפיסת המציאות שלו, ולאפשרויות העומדות לפניו. אם לא ניתן לקבוע תשובה כזו מבחן הסבירות איננו סביר שכן לא ניתן לקבוע שאלו שקובעים את התשובה – ויהיה מעמדם רם ככל שיהיה – צודקים. מה שנותר לעשות זה להניח לציבור ונבחריו לקבוע. ולא בגלל שהציבור חכם יותר, אלא בגלל שהלב יודע מרת נפשו; אדם קרוב אצל עצמו ויכול להכריע האם הפעולה הנידונה סבירה בעיניו ומשרתת את טובתו וערכיו או לא.

מגני בית המשפט והיועץ המשפטי טוענים שהדמוקרטיה היא שלטון החוק. זה נכון. אבל כפי שאפיינו את הבעיה מלכתחילה לא מדובר פה בשלטון החוק – כלומר באלוגריתם חיצוני קבוע ומוסכם שאותו צריך לממש. מדובר בתחומים שאותם החוק לא הגדיר ולמעשה גם לא יכול להגדיר. וכמה שהפיתוי גדול לקבוע את הסבירות של הנושא הנידון, הצניעות מחייבת לסגת ולתת לציבור להחליט מה סביר ומה לא.
הטעות של מבחן הסבירות לפי זה פוגעת בדמוקרטיה עצמה, כלומר, ביכולת של הציבור לתת משוב בעצמו על פעולות הממשלה. מבחן הסבירות במובנו הפוזיטיבי הוא הגיוני ונדרש. מבחן הסבירות במובנו הנורמטיבי איננו אפשרי וסופו להביא למכשלות.

איך בעצם הציבור קובע האם פעולה היא סבירה או לא? יש כאן תהליך של ביקורת עמיתים. תחילה של ראש הממשלה והשרים הקובעת האם הפעולה המנהלית היא סבירה או לא. לאחר מכן ישנה ביקורת של הכנסת על הממשלה. הכנסת יכולה להפיל את הממשלה או להגביל אותה. ולבסוף יש את הביקורת הכללית ביותר של המצביעים הן על הכנסת והן על הממשלה. כמובן שמנגנונים אלו לא יכולים להיות יעילים לחלוטין אך בסופו של דבר אין מנגנון עדיף. ישנה טענה מבית מדרשם של התומכים במהפכה המשפטית לפיה הכנסת מנוהלת על ידי הממשלה ולכן לצורך איזון בין הרשויות נדרש מעורבות של הרשות השופטת. זו טענה כוזבת שהיתה כוזבת עוד כשהיא נטענה בשנות השמונים. כדי להבין את הכזב בטענה הזו צריך רק להתבונן בשאלה מי ממנה את מי ומי מפטר את מי. ברור שהכנסת מפטרת את הממשלה ולא הממשלה מפטרת את הכנסת. הממשלה לא יכולה לפזר את הכנסת. רק הכנסת יכולה לעשות זאת דרך חוק. לעומת זאת, הכנסת יכולה להפיל ממשלות ולהחליף אותם בממשלות אחרות והיא גם עשתה זאת במשך השנים. אין מנגנון בקרה חזק יותר מאשר העובדה שקיומה של הממשלה תלוי ברצונה הטוב של הכנסת. הטוענים את הטענה הזו מנסים להשוות את השיטה הישראלית לשיטות בהן הבחירות נעשות עם שתי פתקים שונים – לנשיא ולבית המחוקקים. בשיטות אלו ישנם מנגנונים המאזנים בין הממשלה לבית המחוקקים (ושגם יכולים להביא לשיתוק עבודת הממשלה כמו שרואים בארה"ב לעיתים מזומנות). בשיטה הישראלית של הצבעה של פתק אחד מנגנונים אלו אינם נצרכים ורק מתוך רצון טוב כלפי הממשלה הכנסת קיבלה את המגבלה הקונסטרוקטיבית המחייבת אותה להציע ממשלה אלטרנטיבית במקרה של הצבעת אי אמון. ולבסוף אם גם הכנסת לא ביקרה את הממשלה כראוי אז הציבור יבקר את הכנסת ויחליף אותה בהליך הבחירות. הציבור הוא הפוסק הסופי כיון שרק הוא יכול להחליט האם פעולות הממשלה והכנסת מקובלות עליו.

כמה דוגמאות בולטות לחוסר הסבירות עולות כל הזמן. דוגמא אחת היא פסיקת פנחסי המחייבת שר להתפטר במקרה של הגשת כתב אישום. טענת מערכת המשפט היא שפסיקה כזו מחויבת – למרות שאין שום חוק המחייב זאת במפורש ואפילו נכתב חוק מפורש הדוחה זאת – בגלל הצורך בטוהר המידות. אולם הדרישה לטוהר המידות פוגעת בערכים אחרים. קודם כל חשד איננו הרשעה. בנוסף הכוח שנותנת הפסיקה הזו לפרקליטות מאפשר לה להסיר מן הדרך שרים בלי שום קביעה של אדם חיצוני ובלתי תלוי. ולבסוף המחיר של דרישת פיטורים כזו הוא לפעמים גבוה מבחינה פוליטית ומדינית מהרווח שמושג. אז מה קובע אם מינוי זה סביר או לא? שוב אינני שולל את ביטול המינוי על רקע של טוהר המידות אבל ראוי שהביטול יעשה על ידי הממשלה, הכנסת והעם ולא על ידי שופטים.

גם ממשלת מעבר היא דוגמא למבחן הסבירות שיצא מכלל שליטה. בחוק אין שום מגבלה על ממשלות מעבר. ועם זאת פסיקת בג"ץ יצרה נוהג חדש של ממשלת מעבר מוגבלת המשתק את הממשלה למעשה. גם כאן הנוהג מבוסס על עיקרון הגינות מסוים הקובע כי ראוי שהממשלה החדשה הנבחרת תקבל החלטות שלטוניות ולא הממשלה הקודמת אולם מול עיקרון זה ניצב ערכים אחרים כמו הצורך במשילות והמשכיות השלטונית. נתבונן בדוגמא של אנגליה ממלחמת העולם השניה. הבחירות האחרונות לפרלמנט הבריטי התרחשו ב1935 וניצחה בהן המפלגה השמרנית בראשות סטנלי בולדווין. בולדווין פרש ב1937 וצ'מברליין החליף אותו כאשר היו אמורות להיות בחירות ב1940. אולם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב1939 טרף את הקלפים. בפרלמנט הגיעו להכרה כי הגנה על הממלכה חשובה יותר מהדמוקרטיה (הפוך לגמרי מהמסורת המדינית העכשווית) והבחירות לפרלמנט הבריטי נדחו ב5 שנים לאחר המלחמה. בינתיים כהנה באנגליה ממשלת מעבר (למעשה פרלמנט מעבר) בראשותו של צ'רציל. ממשלת מעבר זו גייסה צבאות, כרתה בריתות, השיתה משטר צנע כלכלי חמור, מינתה ופיטרה פקידים בכירים ומפקדים בלי פוצה פה ומצפצף. כשהסתיימה המלחמה ב1945 נערכו בחירות ששלחו את צ'רציל הביתה והעלו את מפלגת העבודה (צ'רצ'יל נבחר בזכות עצמו בבחירות של 1951). עד אז ניהל פרלמנט המעבר בראשות צ'רצ'יל את המלחמה בהיטלר ביד רמה ובזרוע נחושה. האם מבחן הסבירות שפוסל ממשלות מעברות באמת כל כך סביר?

תומכי המעורבות המשפטית מתמודדים עם הקושי שהצגתי של דרישות שונות וערכים שונים בעזרת מושג המידתיות. הם עושים רשימה של הדרישות השונות שביניהן מכריעים לכאורה השופטים. שיטה זו מבוססת על פרשנות חוקים. כך למשל חוק חופש המידע מאפשר חיסיון של מידע במקרים של צנעת הפרט וביטחון המדינה. כאשר מתעורר ספק, שיטת המידתיות מציעה איזון בין הדרישות השונות של החוק על ידי נתינת משקלות שונות לדרישות השונות (ישנן שיטות אחרות שלא מנסות לתת איזון בין הדרישות השונות אלא פשוט מכריעות לאיזו דרישה שייך המקרה הנתון). אולם מה שאפשר לעשות עם חוק סופי לא ניתן לעשות עם המציאות. האם בית המשפט בכלל מודע לכל ההשלכות וההיבטים שיש למציאות קיימת? נתבונן למשל בשאלת מתווה הגז. הרי ברור שלמתווה הגז ישנן השלכות על מעמדה הבין לאומי של ישראל, על יכולת התמרון שלה, על העצמאות האנרגטית שלה ועוד. האם בית המשפט מסוגל בכלל להכליל את כל ההיבטים הללו ולאזן ביניהם באופן מידתי?! ברור שלא. בשביל זה קיימת מערכת פוליטית שהיא ואך ורק היא מסוגלת לאזן בין הדרישות השונות.

כל הדוגמאות הללו מבהירות עד כמה מבחן הסבירות על שמותיו השונים איננו סביר בעליל.

איך מדינת ישראל יכולה לאזן את בית המשפט?

ישנה גישה הסוברת שלנוכח המציאות הקיימת צריך לחוקק חוקים ופסקאות התגברות שיבלמו את בית המשפט. גישה זו סובלת מהבעיה הבאה: בית המשפט הוא הפרשן המוסמך לפרש חוקים במדינת ישראל ולכן חקיקת חוקים רק תשחק לידיו של בית המשפט שיפסול אותם או יפרש אותם כרצונו. לדעתי הדרך להתמודד עם בג"ץ איננה במישור החוקתי אלא במישור העקרוני: מבחן הסבירות איננו סביר והממשלה צריכה להבהיר זאת באופן ישיר לבג"ץ. דומני שהכלי המרכזי של הממשלה מול בג"ץ נמצא למעשה במחלקת בג"צים במשרד המשפטים. מחלקה זו היא זו שצריכה להגביל את בג"ץ ולהבהיר לו את גבולות סמכותו. מחלקת בג"צים צריכה להבהיר לבג"ץ כי במקרים של חוסר זכות עמידה מצד העותרים שנפגעו או במקרים של מבחני סבירות למיניהם אין לבית המשפט סמכות על הממשלה. אם אין למחלקת בג"צים את הכוח לעשות זאת שר המשפטים צריך ללכת לבג"ץ ולהבהיר זאת תוך שימוש בעיקרון החסינות.

השאלה הסופית אם כן היא כיצד הממשלה אוכפת את מרותה על מחלקת בג"צים? בשביל זה ניתן לערוך שימוש בכללי התקשיר הממשלתי. הממשלה צריכה לקבל החלטה כי במקרים שאין חוק או שהעותר חסר זכות עמידה עמדת הממשלה היא שלבית המשפט אין סמכות על החלטות הממשלה. על פי כללי התקשיר הממשלתי פקידים נדרשים לעמוד מאחרי החלטות הממשלה או להיות מודחים באופן מיידי בידי נציבות שירות המדינה. הפקידים במחלקת בג"צים אינם חריגים מבחינה זו והם צריכים להבהיר לבית המשפט את גבולות סמכותו.

רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם, אשר אמרנו בצילו נחיה בגוים

ביום חמישי כאשר שמענו את הבשורה שהיועץ המשפטי מגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה נתניהו היינו עצובים. עצובים בשביל מדינת ישראל שעוד ראש ממשלה עומד בפני הליך פלילי שעלול להסתיים בעונש מאסר. עצובים בשבילו שלשם הוא הגיע ועוד. אני מודה שבעניין תיק 4000 אינני בטוח כלל ועיקר שהיועץ המשפטי טועה. כפי שכתב יהודה יפרח הוא עבד כאן ממש לפי הספר. העובדה שנתניהו טרח להתערב בהתנהלות של מערכות שאינן כפופות לו – ולא רק לטובת סיקור אוהד לו ולמשפחתו (שעל כך היה אפשר להסתפק במרמה והפרת אמונים) – אלא גם ניסיון להכפשת אנשים אחרים, כמו אשתו של בנט, היא פסולה ומעלה חשש כבד לעניין פלילי. תיק 2000, לעומת זאת, הוא בעייתי מאד וראוי היה להסירו וגם תיק 1000 משתמע לכאן ולכאן; הגמרא בקידושין אומרת שאישה הנותנת מתנה לאדם חשוב יכולה להתקדש בהנאה שהיא נהנית מלתת לו את המתנה (דף ז עמוד א) ולמילצ'ן הייתה את ההנאה לתת מתנה לאדם חשוב כמו ראש הממשלה.

די ברור שזהו הסוף ורק נקווה שנתניהו לא יגמור בכלא. אינני יודע מי יבוא במקומו והדמוקרטיה בנויה על ההנחה שאין אדם שאין לו תחליף ועדין ראוי לדבר כאן בשבחו של נתניהו. בשבת נזכרתי בפסוק ממגילת איכה (פרק ד פסוק כ) המבכה את מותו של יאשיהו המלך: "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם, אשר אמרנו: בצילו נחיה בגוים". אינני יודע אם חלקו הראשון של הפסוק נכון לנתניהו אבל החלק השני מתאר מאד חזק את התחושה שהיתה לנו בעשר שנים האחרונות עם ראש הממשלה נתניהו: בצילו נחיה בגוים. לכאורה מנקודת מבט דתית יש כאן כפירה. האדם צריך לחיות בצל האל. אולם הפסוק מלמד אותנו אחרת. עם ישראל חוסה בצילו של מנהיג ישראל מול הגוים. המציאות מול הגוים היא מציאות קשה אשר בגלות היא חסרת הגנה. בארץ ישראל, במדינה יהודית ריבונית, הקושי הזה מוקהה. יש מנהיג לעם ישראל העומד איתן מול הגוים. כל מי שראה את נתניהו עומד מול הגוים הרגיש זאת בחוש. היתה בו מידת עיקשות מעורבת בקרטוב של מעורבות במציאות האמפירית הסובבת אותנו שאפשרה לו לעמוד איתן מול הגוים בלי מורא ובלי פחד. הוא לא שת את ליבו לתיאוריות כלליות כוזבות; אם הייתה לו תיאוריה, זו רק הייתה התיאוריה הקלאסית של מאזן הכוחות הנצחי. הוא על עומדו עמד לטובת עם ישראל כל הזמן. גם כשהיתה לי ביקורת עליו, תמיד יש לי מידה של הכרת הטוב על הטובות שהשיג לעם ישראל. בצילו חיינו בגוים.

זה נגמר וחבל שזה נגמר כפי שזה נגמר. עכשיו יצטרכו לבוא אנשים אחרים ונקווה שהם אולי למדו משהו מראש הממשלה נתניהו.

אלי ישי נשאר לבד

על פי הטענה של כיכר השבת הרב מזוז סירב לפרסם מכתב תמיכה בבית היהודי  בגלל שיש שם מועמדת אישה. כל הכבוד לבית היהודי שלא ויתרו. אפשר ללמוד מכך משהו על חוסר האפשרות של המחשבה שלי על איחוד דתי.

חבל על אלי ישי. יש משהו טראגי ואכזרי בפוליטיקה.

דברי לשון הרע וניצחון במלחמות

הערה שהעירה קמיליה בבלוג תמריץ עוררה בי כמה מחשבות שחשבתי לפרוס כאן. קמיליה כתבה:

וכאן אני מגיעה, לאחר סיבוב, לטענה נוספת שלי כלפי הצמד גנץ & יעלון

זכור לי ממבצע צוק איתן שהרמטכ'ל ושר הביטחון דאז חזרו וטענו, פעם אחר פעם, שהחמאס מאוד מעונין בהפסקת אש, שהוא מתכנן להפסיק לירות אלינו, שהוא מתחנן כבר להפסקת אש וכד' וכד'. נאום הכלניות היה רק חוליה קטנה אחת בשרשרת ההצהרות הנ'ל.
טענות אלו של הרמטכ'ל ושר הביטחון למעשה ביטלו את כל התכנונים וכל ההכנות של צה'ל לפעולה כלשהי נגד רצועת עזה. יותר מכך, היא הובילה לשאננות יתר של כוחותינו בזמן שהחמאס הסכים (לכאורה) להפסקת אש. שאננות שעלתה לנו גם בחיי הדר גולדין.

רק בדיעבד התברר שגנץ & יעלון שגו אסטרטגית בהבנת החמאס ומה שמניע אותו.
כיון שלא שמעתי מאף אחד מהם הודאה בטעות זו בתפיסת האויב ולא שוכנעתי שהם מסוגלים להפיק לקחים מטעויות העבר שלהם – איני מסוגלת לסמוך עליהם שלא יבצעו טעויות דומות, או אפילו חמורות יותר, בעתיד."

דבריה של קמיליה עוררו אותי להיזכר בדרך שבה גנץ נבחר. גנץ, כזכור, לא היה המועמד הראשוני. המועמד הראשוני היה דווקא יואב גלנט. אלא שטענות שהועלו כנגד חריגות בניה של גלנט הביאו לבסוף לבחירתו של גנץ. כלומר, המועמד שנבחר לא היה המועמד הראוי אלא המועמד הלא ראוי מסיבות שאינן רלבנטיות (גלנט אפילו לא הועמד לדין והמשיך לקריירה פוליטית של שר מטעם מפלגת כולנו וכיום מועמד ברשימת הליכוד).

הנקודה הזו הזכירה לי את דברי המדרש: "דורו של דוד שהיו בו דלטורין (אומרי לשון הרע)היו נופלין, אבל דורו של אחאב כלן עובדי עבודת כוכבים היו ועל ידי שלא היו בהן דילטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין" (ויקרא רבה כו ב). תמיד המדרש הזה נדמה לי באופן מיסטי אולם המחשבה על בחירת גנץ גרמה לי מחשבות אחרות. לשון הרע מביאה להפסד במלחמות כיון שהיא גורמת להחלטות לא על בסיס איכות אלא על בסיס דברים לא רלבנטיים. כאשר אומרים לשון הרע וכאשר מקבלים לשון הרע שמים דגש לא על הדברים החשובים שצריכים להשפיע על ההחלטות אלא דווקא אלא דווקא על עניינים לא חשובים אשר מקבלים נפח ציבורי לא חשוב. וכתוצאה מכך מי שנבחר אינם האנשים הטובים שמנצחים במלחמה אלא האנשים הגרועים שאינם מנצחים במלחמה.

גם בדיבורים על גלנט היה יסוד של לשון הרע . עורכי החדשות בעיתונות הכתובה והמשודרת יכלו להתעלם מהסיפור הזה ולהשתיק אותו. היועצים המשפטיים יכלו להודיע שהם לא רואים מקום להתערבות משפטית. אולם ההצפה של הסיפור בתקשורת והחקירה המשפטית לא השאירו ברירה. ההשוואה לשנות החמישים והשישים ברורה למדי. אז דווקא העדיפו לשתוק על נושאים לא חשובים והתוצאה היתה שמדינת ישראל ניצחה במלחמות. ישנם כאלו שיטענו שהמציאות הנוכחית היא ריאקציה לשתיקה של העבר שבה ההערצה של אלופי הצבא הביאה ליחס סלחני שאיננו ראוי. ועם זאת ניתן לראות זאת כאותו עניין – ההתבטלות לאלופים אתמול הביאה ליחס מוגזם היום. אם לאנשים היה יחס מכבד אתמול השומר על העצמיות שלהם הם לא היו מגיעים ללשון הרע היום.

פטור משירות ללומדי תורה – מכתב לחבר

שאלת מדוע העיקשות הזו שיש לדתיים עם לימוד תורה? מדוע הדרישה הזו לפטור לומדי תורה משירות צבאי?

ישבתי ותמהתי לעצמי באמת מדוע? מה יש בלימוד תורה שכל כך שונה עד שהוא מקבל פטור באופן עקרוני? שאלה דומה מתעוררת אצלי לגבי שבת. מעבר לעניין התועלתני הגישה שלי לשמירת שבת הציבורית היא עקרונית. במכתב הזה לא אעסוק בשבת אבל הנושא דומה ודורש תשובה. במכתב הזה אעסוק בלימוד תורה. ארצה להפריד אותו מחרדיות כפי שאני מסביר במכתב כי דומני שעצם הערבוב בין לימוד תורה לחרדיות מביא להרבה תקלות בחברה הישראלית. לכן בהקדמה אפריד בין החרדיות ללומדי תורה ולאחר מכן נדון בלימוד תורה. בסוף נשוב אל החרדיות ונחשוב מה יש לנו לטעון מולה.

הקדמה

כמה נקודות חשובות  בעניין פטור משירות ללומדי תורה:

–          דחיית הגיוס נעשית על ידי הממשלה

–          דרישה לפטור משירות של לומדי תורה היא קדומה וכבר הגמרא מאשימה את אברהם אבינו ודוד המלך שעשו אנגריה בתלמידי חכמים

–          למרות הפטור, במלחמת מצווה יש חובה להשתתף במלחמה גם לתלמידי חכמים (למרות שבלילה אסור לבטל אותם מתורה – כמו שמאשימה הגמרא את יהושע)

הנקודות הללו חשובות כדי לעורר את המחשבה שמדובר בנושא רחב יותר מאשר ההאשמה הקבועה נגד לומדי תורה כמשתמטים. אם נניח המשכיות מסוימת בהיסטוריה היהודית (דבר שיהיו שיחלקו עליו) המתח בין שירות צבאי ללימוד תורה הוא קבוע וההיענות של הממשלה בישראל לבקשה לפטור את לומדי התורה מגיוס איננה מתרחשת בחלל ריק. ישנם צדדים שונים לסוגיה וצריך להעמיק בה.

אך לפני שנעמיק בה נרצה לעשות איזו חלוקה בין לומדי תורה לחרדיות. אלו שתי קטגוריות נפרדות שיש להן שדה משותף אבל הן לא זהות. אפשר להגדיר חרדיות כאמונה לפיה לא ניתן להשתתף במפעל הציוני בלי לעגל פינות מבחינה דתית. זהו לוז טענתו המקורית של החזון איש. בהסתמך על הרמב"ם בהלכות דעות פרק ו:

א  דרך ברייתו של אדם–להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחבריו, ונוהג במנהג אנשי מדינתו.  לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם; ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמוד ממעשיהם.  הוא ששלמה אומר, "הולך את חכמים, יחכם; ורועה כסילים, ירוע" (משלי יג,כ).  ואומר, "אשרי האיש . . ." (תהילים א,א).

ב  וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים, ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה–ילך למקום שאנשיו צדיקים, ונוהגים בדרך טובים.  ואם היו כל המדינות שהוא יודען ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה, כמו זמננו זה, או שאינו יכול לילך למדינה שמנהגותיה טובים, מפני הגייסות או מפני החולי–יישב לבדו יחידי, כעניין שנאמר "יישב בדד ויידום" (איכה ג,כח).  ואם היו רעים וחטאים, שאין מניחין אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עימהן ונוהג במנהגן הרע–ייצא למערות ולחווחים ולמדברות ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כעניין שנאמר "מי ייתנני במדבר . . ." (ירמיהו ט,א).

טען החזון איש כי ההגמוניה הציונית מחטיאה את הבריות וכי הדרך היחידה להישאר דתי עוברת בניתוק מהציבור הישראלי. וכאשר הוא נשאל מהן המדבריות שאפשר לפרוש אליהן? ענה: אלו הישיבות. כאן אנחנו רואים את השדה המשותף ללומדי התורה ולחרדיות. המסגרת הישיבתית או הכולל הן מקום המפגש בין לומדי התורה לחרדים, ועם זאת המוטיבציה הבסיסית שונה. לומד התורה נמצא בישיבה כי הוא רוצה ללמוד תורה. החרדי נמצא בתורה כי הוא לא רוצה להתערבב עם החברה החילונית. מטרתם של החרדים להקים איים אוטונומיים שבהם הם לא יהיו מושפעים מהציונות. לוז טענתו של החזון איש היא זו שהסבירה את מעמדו הכביר בחברה החרדית (הנקודה הזו מורחבת בביוגרפיה המאד מומלצת של בני בראון על החזון איש). החרדים שהגיעו לארץ לאחר השואה ותהו מה האסטרטגיה הנכונה מול הציונות החילונית מצאו בחזון איש את התשובה. האסטרטגיה צריכה להיות של ניתוק ואסור לערבב בין החברות. מכאן מובנית ההסתגרות החרדית מול החברה הכללית. זה לא אומר שאין בעיות בהסתגרות החרדית אבל לטעמם של החרדים המחיר שווה את הרווח.

ועם זאת ישנם לומדי תורה שאינם חרדים. ישנם לומדי תורה המאמינים כי החברה החילונית לא מאיימת על הדתיים ועדיין דבקים בתורה במרץ. מכאן שהזהות בין לימוד תורה לחרדיות איננו מוחלט. אינני בטוח אבל יכול להיות שגם הזהות בין לימוד תורה ודתיות איננו מוחלט. אפשר לחשוב על חילוניים הדבקים בתורה. דבקות בתורה היא עניין אחר מהחרדיות. החרדיות מתקיימת כתשליל של החילוניות הציונית ההגמונית. לצורך קיומה היא צריכה חברה חילונית שממנה היא תתנתק. לימוד תורה ודבקות בתורה איננה מחייבת ניתוק מהחברה החילונית. האמירה שלה שונה ועליה ארצה להרחיב את הדיבור.

לימוד תורה כנתינת ריח טוב בעולם

בסיפורי רבי נחמן מברסלב מובא הסיפור על אותו אדם שטעם יין הונגרי. וכאשר היה טועם יין אחר היה אומר: זה איננו היין ההונגרי. וכאשר היו שואלים אותו: איך אתה יודע?  היה עונה שמי שטעם יין הונגרי לא ישכח טעמו לעולם. דבקות בתורה היא כעין היין ההונגרי שבסיפורי רבי נחמן. מי שנתקל בה לא ישכח טעמה לעולם. אינני יודע אם יש כאן הסבר רציונאלי ברור כמו שתעמולה דתית נוהגת לתת (התורה מגנה ומצלה או התורה היא מימוש הזהות היהודית). יש כאן עניין שמעבר. מי שנפגש בלימוד תורה אמיתי רוצה לשמר אותו. אין לו עניין בדברים אחרים. הציונות חידשה את החשיבות של המעשיות, של התכל'ס, של ההגשמה. זהו קוטב חשוב שמהווה חידוש לעומת הגלות. לימוד התורה מזכיר לנו את החשיבות של הדבר כשלעצמו בלי התועלת שתצמח ממנו. לומדי התורה מציגים גבריות שאיננה כוחנית ושאיננה מעשית. גבריות מופשטת המתמסרת ללימוד התורה בלי עניין בכל נושא אחר: " ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך; ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני; בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני; מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ; כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלהים לעולם;

הלומד תורה אין לו עניין מעשי לענות בו. אין הוא חפץ לא בהגשמה ולא במימוש, ולא בתכל'ס של העשייה שלו. עניינו היחיד הוא בלימוד תורה ואך ורק בלימוד תורה. אצל חילוניים זה מתקרב במכינות קדם צבאיות אבל גם שם אין את הניתוק מחיי המעשה שיש בישיבות.

הניתוק הזה מחיי העולם הזה נותן ריח טוב בעולם. הוא מסמן גבריות שונה מהגבריות הבוטה, המחפיצה, הדורסנית הקיימת לעיתים אצל החילונים. גבריות שיש בה בושה מהאישה ואשר יודעת כי עצם הבליעה היצרית היא הרסנית. כמו שאומר המדרש על משה בסנה: "בשכר ויסתר משה פניו" (שם שם, יא) זכה "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים". דומני שזו הסיבה מדוע החברה הדתית מסתייגת מהליכת נשים לצבא. הסביבה הבוטה החילונית לא מאפשרת את הבושה. גם אם האישה נשארת דתית בצבא משהו בה מתחספס במגע עם הבוטות החילונית ומאבד את הרגישות לגבריות האחרת של תלמידי חכמים. יש בשירות צבאי צדדים חיוביים שאולי גם נדרשים להגנת המדינה אבל יש לכך גם מחיר שממנו נרתעים הדתיים.

תמיד הסברתי את הפטור לתלמידי חכמים כביטוי של הזהות היהודית של המדינה. היום אני חושב שיש בכך משהו שמעבר. המפגש על לימוד תורה מעורר את מקום הפטור או דחיית הגיוס. לא סתם הממשלה פוטרת את לומדי התורה משירות צבאי. פוליטיקאים כאנשים המעורבים בדעת עם הבריות חשים שיש מקום לדחיית השירות או לפטור ונותנים אותו מדעתם.

חזרה לחברה החרדית

פתחנו בהבחנה בין לומדי תורה לחרדים. דומני שההבחנה הזו חשובה. אני מסוגל להבין את הטיעון של החזון איש אבל יש בו משום דרך קצרה ארוכה. באופן אישי הטענה לפיה לא ניתן להקים מדינה יהודית כמדינה מודרנית מערבית בלי חילוניות – טענה המוסכמת הן על חרדים והן על חילוניים – היא סוג של חילול ה'. אם קיבלנו מדינה מריבונו של עולם דרך החלטת אומות העולם צריכה להיות הדרך לקיים אותה בלי עברות הלכתיות. ולכן אינני יכול לקבל את החרדיות כגישה. מול החזון איש עומד הרב קוק הטוען כי יש בטענתו של החזון איש טעות אופטית. המקום של הציונות איננו החילוניות אלא המורשת הדתית היהודית והיניקה מן הקודש. לא הקמנו מדינה באוגנדה. הקמנו מדינה בארץ ישראל שבירתה ירושלים. מסיבה זו הקוקניקים תמיד סברו שאין שום בעיה להתערבב עם החילוניים (אם כבר להיפך). כמסתכלים על ההתנהלות הפוליטית הדתית ניכר שיש בכך משהו. הדתיים פועלים כי אילו המדינה צריכה להיות דתית ולא כבמציאות גלותית.

אינני גוזר מכך כפייה דתית אבל העוקץ הוא נגדי. אין מקום לחרדיות מסתגרת אם זה כך. חרדים לא צריכים לחשוש משירות צבאי או מהשתלבות בחברה הישראלית. אם קבוצות מסוימות חפצות לשמור על זהות נפרדת – כמו הקהילות החסידיות למשל – ישנן מסגרות שניתן לתת להם את זה כמו מסלול ההסדר או מסלולים חרדיים או אפילו שירות לאומי. מי שמכיר בעצמו שאיננו דבק ועמל בתורה כראוי לו (וחלק גדול מהחברה החרדית הוא כזה) ראוי לו לא להפוך את הישיבות לערי מקלט אלא לצאת ולהשתלב בחברה הכללית. מבחינה זו ההפרדה בין לומדי התורה לחרדיות פועלת כנגדם. השימוש שעושים החרדים בפטור שניתן ללומדי התורה (שאולי אצל החזון איש היה טבעי) פוגע ביחס של החברה הישראלית אל לומדי התורה ומבזה אותם. לומדי התורה צריכים להיות קטגוריה נפרדת השייכת לאלו המתמסרים לתורה ודבקים בה. לא מדובר בעילויים כמו שאנשים חילוניים אומרים לפעמים מתוך בורות. אלא במי שמוסר נפשו על התורה. מי שלא, שיקום ויעשה דברים אחרים. ישרת בצבא, ילך לעבוד ויחיה חיים של דרך ארץ. ההבנה הזו או ההבחנה האנליטית הזו חיונית כדי להתמודד עם החברה החרדית. לחברה החרדית נוח לראות את עצמה בגלות. הם לא חלק מכולם וכולם מתבקשים לא להפריע לה. זהו כזב אבל כזב שעובד. אם אנחנו רוצים להתמודד עם החברה החרדית אנחנו צריכים להפריד בין הגורמים ולזהות את אותם אלו שאינם באמת דבקים בתורה אבל נוחה להם הכסות החרדית בשביל המסגרות הפנימיות שלהם. זיהוי שכזה יאפשר להציע להם לשמר את המסגרת הקהילתית גם תוך כדי השתלבות ודבקות בכלל ישראל.

האם נתניהו הוא נכס או נטל על הליכוד?

הסתכלו בטבלה הבאה של מספרי המנדטים בליכוד החל מ1992:

c5a3f9c7cc121e9861b5cac2924ae120

ב1992 קיבל הליכוד 32 מנדטים. זו היתה השנה של המהפך והעליה הרוסית שפחדה מהאמריקאים נתנה את קולה לעבודה. אם מסתכלים בנתוני המנדטים מאז מזדקרת עובדה פשוטה על נתניהו. הוא מעולם לא הצליח להביא מספרים כאלו. שרון בפעם היחידה שרץ ב2003 כראש מפלגת הליכוד הביא 38 מנדטים. אצל נתניהו זה עולה ויורד. ב1996 הוא הביא 22 מנדטים ב1999 הוא הביא 19 מנדטים. ב2006 מול אולמרט החלש הוא הביא רק 12 מנדטים. ב2009 מול מירוץ צמוד נגד לבני הוא הביא 27 מנדטים, מנדט אחד פחות ממנה. בעזרת שימוש מיומן במיקום של הליכוד כמפלגת ציר הוא הקים קואליציה. היית חושב שבזאת נגמרו הצרות של נתניהו אולם ב2013 הוא נפל חזרה ל20 מנדטים ונאלץ לקבל את לפיד כשותף שווה וראש ממשלה מקביל בפועל. ב2015 הוא סחט את כל המנדט שלו ותוך ניצול טעויות של בנט (במיוחד בפרשת אוחנה) השיג את שיא המנדטים שלו 30 מנדטים.

חזרתו של בנט ושקד לזירה עם הימין החדש מעלה את השאלה האם נתניהו לא הולך לחזור לסיוט של 2013. כפי שראינו הוא לא באמת מצליח  להביא הרבה מנדטים ולרוב הוא נתון לחסדי שותפיו הקאלוציוניים. בליכוד שלטונו מוחלט אך בחוץ שלטונו מעורער הרבה יותר.

אז נחזור לשאלה שבכותרת האם הוא נכס לליכוד או נטל על הליכוד?