רצח רבין [ו] – כשלון היועץ המשפטי לממשלה

אנו נוטים להתייחס ליועץ המשפטי לממשלה כאל תפקיד רב עוצמה. בפועל הוא כשל פה ושם כשהכישלון החמור ביותר היה הרצחו של יצחק רבין. והמקום שמלאה הלכת פנחסי- דרעי בהגברת האיומים על יצחק רבין. על פי הלכה זו שרים המועמדים לדין נדרשים להתפטר מתפקידם למרות שעדין לא הורשעו בדין. רבים עוסקים בהלכה זו מהיבטה המשפטי אולם אני רוצה להידרש דווקא להיבט הציבורי של ההלכה הזו. הימים ימי אוסלו וממשלת רבין הורכבה משלוש סיעות עיקריות – מפלגת העבודה עם 44 מנדטים, מר"צ עם 12 וש"ס עם 6 סה"כ 62 מנדטים. כאשר רפאל פנחסי וראש הסיעה אריה דרעי מכהנים כשרים מטעם ש"ס. פתיחת החקירה נגדם (אשר החלה על ידי רוני מילוא שר הפנים מטעם הליכוד בממשלת הליכוד ב1988-1992) ולאחר מכן הגשת כתבי האישום ערערה את היציבות הקואליציונית. היה ברור כי ש"ס תעזוב את הקואליציה אם ראש הסיעה דרעי יאלץ להתפטר וכך תאבד ממשלת רבין את היציבות הקואליציונית שלה ותאלץ להסתמך מבחוץ על המפלגות הערביות. ממשלת רבין היתה באמצע מהלך היסטורי ומנגד עמד בית המשפט העליון, גוף ימני בראשות אהרן ברק, חברו הטוב של מנחם בגין, ושונא ידוע של יצחק רבין, אשר שש לתקוע מקל בגלגלים של ממשלת השמאל. העתירה נגד כהונתם של שרי ש"ס בממשלה נתנה לו בדיוק את ההזדמנות שהוא חיפש. אמנם לא היתה מניעה חוקית רשמית נגד המשך כהונתם – חוק יסוד הממשלה קבע כי שרים יסיימו את תפקידם אך ורק בהרשעה חלוטה עם קלון – אבל תמיד אפשר לגייס את הצורה החיצונית. בית המשפט הכריז כי לא סביר שראש הממשלה לא מפטר אותם בגלל כתב האישום. זה פשוט לא יפה. כאן נכשל היועץ המשפטי בתפקידו. במקום להודיע לבית המשפט כי לשרים יש חזקת חפות וכי ההיסטוריה והציבור ישפטו האם ראש הממשלה רבין היה מדינאי דגול אשר התעלה מעל שאלות פרוצדורליות לטובת הסכם שלום היסטורי של ישראל עם שכנותיה או פוליטיקאי מושחת המחפה על פוליטיקאים מושחתים, קיבל היועץ המשפטי את ההתייפייפות של בית המשפט וכפה על ראש הממשלה רבין לפטר את השרים. ש"ס יצאה מהקואליציה וראש הממשלה רבין נשאר עם ממשלת מיעוט.

אולם לפרשה הזו היה צד אפל נוסף שעליו עומד עורך הדין משה גולדבלט. כפי שהוא מציין נוכחות ש"ס בקואליציה נתנה לממשלת רבין לגיטימציה לאומית ואף דתית למהלך השלום עם הערבים. גם ככה עמדה ממשלת רבין תחת מתקפה בלתי פוסקת על עצם הלגיטימיות של מהלך השלום שהיא נקטה. לא מעט רבנים ממחנה הימין הקיצוני טענו כי לממשלה אין לגיטימציה לעשות שלום עם הערבים ואף תהו האם לרבין יש דין רודף כנגד עם ישראל. נוכחות ש"ס בממשלה ייצגה עמדה דתית שנתנה מרחב פעולה לשלטון לערוך הסכמי שלום גם במחיר של מסירת שטחי ארץ ישראל וסיכון יהודים. עם יציאת ש"ס מהממשלה איבדה לממשלת רבין את הלגיטימציה הלאומית לעריכת הסכמי שלום. מעכשיו נסמכה ממשלת רבין על קולות הערבים מבחוץ בלי רוב לאומי יהודי לטובת הסכמי השלום. לרוצח ראש הממשלה נוצר הצידוק לרצוח בטענה כי רבין בוגד ברוב היהודי. למהלך של בג"ץ שהיה מנוגד מפורשות לחוק יסוד הממשלה ולהיגיון הממשלי עצמו של המערכת הפרלמנטרית הישראלית היה אם כן השפעה ישירה על הרוצח ומכאן הכותרת של הרשימה של גולדבלט: "האם גם בג"ץ אחראי לרצח רבין?" היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן יאיר, היה צריך להגן על רבין מפני הניסיון הנואל הזה. הוא כשל. לאחר מכן, הוא ניסה לכפר על כך ברדיפת "הפשיסטים" אולם ברגע האמת הוא לא הצליח להעמיד את בג"ץ במקומו ולהגן על ראש הממשלה רבין.

הציונות הדתית לא היתה בקרון המסעדה

הפוסט הזה נכתב באיחור של 8 שנים. למעשה חשבתי עליו כבר 2013 כשבנט צץ עם הסיסמא "הציונות הדתית צריכה לעבור מקרון המסעדה לקטר הרכבת" אך בזמנו שתקתי בעניין. היה הרבה התלהבות סביב בנט בציונות הדתית ומה אני אוסיף או אחסיר מול ההתלהבות. נמנעתי מלהצביע לו. היום שהרפתקת בנט קרבה לסיומה זה הזמן לחזור לסיסמא הזו שהסעירה את הלבבות ולדון בה כדי לראות כיצד הגענו מ2013 כשבנט הציג את עצמו כמנהיג חדש של הימין להקמת ממשלת שמאל בראשותו.

כשבנט הופיע הוא סיפר סיפור פשוט. הציונות הדתי מתרכזת בעניינים דתיים שוליים במקום להיות מנהיגה של בניין האומה. התפקיד הנוכחי שלה הוא משגיח הכשרות בקרון המסעדה. בנט ייקח אותה לקטר הרכבת שמשם היא תנהיג את האומה. אני לא אכנס כאן לעניין הפסיכולוגי שכל כך הסעיר אנשים אלא אשאל האם זה נכון? האם הציונות הדתית התמקדה אך ורק בעניינים דתיים שוליים? הציונות הדתית כתנועה או זרם קיימת כבר למעלה מ120 שנה ויותר אם מחשיבים את העולים הדתיים שהקימו את המושבות הראשונות – פתח תקווה, ראש פינה, ראשון לציון ועוד. האם הם התרכזו בעניינים דתיים בלבד? סקירה קצרה תגלה שהתשובה היא שלילית. הציונות הדתית תמיד הייתה שותפה בהתיישבות, בהגנה ובביטחון, במדעים ובכל הצדדים השונים של תקומת האומה. הזכרנו את המושבות הראשונות אך זה לא רק המושבות הראשונות זה העלייה לביריה, זה טירת צבי, זה גוש עציון וזה כפר דרום (שפונה במלחמת העצמאות). וזה נמשך הלאה והלאה בבניית שכונות, יישובים ואחרי מלחמת יום הכיפורים בתנועת גוש אמונים והקמת ההתנחלויות. גם בביטחון דתיים לאומיים היו שותפים תמיד בהגנה על עם ישראל החל מדוד רזיאל מפקד האצ"ל שנהרג בעיראק, הרב אריה בינה בבריגדה היהודית מול הנאצים, 120 מגיני גוש עציון שנפלו במלחמת השחרור, מגיני העיר העתיקה שנפלו בשבי, וזה ממשיך גם במלחמת ששת הימים (בזמנו היה לי דוגמא גם למבצע קדש אבל עכשיו אני לא זוכר אותה) עם אנשי הנח"ל המוצנח כמו חנן פורת והרב יואל בן נון משחררי הר הבית, מחלקות ההסדר במלחמת יום הכיפורים, משתתפי קרב סולטן יעקב במלחמת לבנון הראשונה ועוד ועוד. גם במדעים הציונות הדתית השתתפה בין במדעים מדויקים ובין במדעי החברה ורוח. אפשר למנות כרוכל עוד ועוד מקרים שכאלו אבל הנקודה ברורה. הציונות הדתית מעולם לא הייתה אך ורק בקרון המסעדה. כמובן היו אנשים בציונות הדתית שגם דאגו להשגחה על הכשרות בקרון המסעדה בין אם זה הרב גורן כרב הראשי של צה"ל, בין אם ברבנות הראשית ובין אם זה בהקמת ישיבות ומוסדות ללימוד תורה. אין שום דבר בזוי בלהיות משגיח כשרות בקרון המסעדה אבל הציונות הדתית לא הייתה רק בקרון המסעדה. הציונות הדתית תמיד הייתה שותפה בכל הקרונות של הרכבת. נכון, לא היינו הקטר של הרכבת (למרות שהיינו שותפים בהנהגת הרכבת על ידי נציגנו הפוליטיים). הציונות תמיד הייתה דמוקרטית והעם הוא זה שבוחר את מנהיגיו, והוא לא בחר בציונות הדתית. אבל זה רצון העם. הנהגה מקבלים ולא לוקחים.

ההשמצה כאילו הדתיים לאומיים שייכים לקרון המסעדה שייכת לרבנים פאי"יניקים (פועלי אגודת ישרא) שתמיד הרגישו שוליים לציונות ולכן ציירו את הציונות הדתית כשייכת לקרון המסעדה. כל מי שהיה מעורה במתרחש ידע שזה שטויות אולם הוצאת הדיבה הזו קנתה שביתה במוחות הצעירים ובמיוחד אצל צעיר אחר שאמנם גמרא לא למד מאותם רבנים פאי"יניקים אבל את הוצאת הדיבה הזו הוא כן למד, נפתלי בנט. כתוצאה מכך בנט השתכנע שהציונות הדתית צריכה איזה מושיע שיוציא אותה מקרון המסעדה ויקח אותה לקטר הרכבת. הוא התעלם מכך שהציונות הדתית לא נמצאת בקרון המסעדה ושהנהגה לא לוקחים אלא מקבלים. מבחינתו הציונות הדתית נמצאת בקרון המסעדה והסיבה שהיא לא נמצאת בקטר הרכבת לא קשורה לבחירת הציבור במדינת ישראל אלא לנמיכות קומה פנימית של הציבור הדתי לאומי. בנט צייר את עצמו כמושיע של הציונות הדתית ועל הדרך שכנע את עצמו שהוא גם מושיע של עם ישראל.

כאשר יש פער בין המציאות לדמיון צריך לגשר על הפער באיזשהו אופן. מי שרוצה להשיג את ההנהגה שהציבור לא מוכן לתת לו אותה צריך לשלם עליה במטבע קשה. המטבע הקשה שבנט משלם על השאיפה שלו להנהגה נמצא בערכים הדתיים לאומיים. זה צץ כבר לאחר בחירות 2013 כשבנט כרת ברית עם יאיר לפיד. בנט לא היה חייב לכרות ברית עם לפיד. הוא יכל להציב את עצמו כמפלגת ציר בין החרדים ללפיד ולהכריח אותם להגיע לפשרה אבל בנט שכנע את עצמו שביבי יחסום אותם וכרת ברית עם לפיד מול ביבי. ב2015 בנט נפל ל8 מנדטים ונכנס עם החרדים לקואליציה. החל מ2019 בנט נמצא על רכבת הרים. בבחירות האחרונות הוא קיבל 7 מנדטים. לא מספיק להקים קואליציה משלו. כדי להיות ראש ממשלה בנט מוכן לשלם במטבע קשה של הערכים הימניים שלו. אם קודם הוא שילם במטבע קשה של הערכים הדתיים שלו, עכשיו הוא משלם במטבע קשה של הערכים הימניים שלו. קשה לקבל שהציבור פשוט לא בחר בו. נכון הסיטואציה הפוליטית היא בלתי אפשרית אבל אם בנט היה שומר אמונים לערכים שלו הוא היה נמנע מלהקים קואליציה כאשר סמוטריץ' לא בפנים. בנט החל את דרכו בהבטחה שהוא ייקח את ההנהגה במדינת ישראל ויפנה אותה ימינה. בדרך הקשה הוא מגלה שכדי להפוך למנהיג הוא הופך לבובה על חוט של השמאל בדרך להקמת ממשלת שמאל במדינת ישראל.

השמאלנים הם אויבי השלום

אין דבר שמאיים על הערבים יותר מאשר להיכנס לקואליציה כשווים או לסיים עם הסכם שלום. כל התדמית העצמית שלהם כאויבים תעלם. הם הרי אדוני הארץ ואויבי המפעל הציוני. להיכנס לקואליציה תהפוך אותם לשווים בין כולם. חלק מהמשחק אשר רק נבדלים בתביעות הקואליציוניות שלהם. זה מאיים על עצם זהותם העצמית. הם כבר לא יהיו אויבים של היהודים. כשזה קורה הם יוצאים מדעתם ומתחילים להשתולל. שני הפעמים שערבי ישראל החלו במהומות היה אחרי קמפ דיוויד שאיים לסיים את הסכסוך והיום כשהתכוונו ברצינות להכניס אותם לקואליציה והסתבר שהיהודים לא רואים בהם אויבים.

הושיעו הצילו! הערבים צריכים להיות אויבים ואם היהודים לא נותנים להם להיות אויבים הערבים יהפכו להיות אויבים בכוח. הם ישתוללו. הם יהרגו. הם יהרסו רכוש. העיקר שיהפכו אותם חזרה לאויבים. השמאלנים יחזרו לאופוזיציה. הימין יחזור לשלטון ויקבל אותם כאויבים והכל יבוא על מקומו בשלום. אין איום גדול יותר על הסדר מאשר השוויוניות השמאלנית והערבים יעשו הכל כדי לא לקבל אותה. אכן השמאל הוא האויב הגדול ביותר של השלום.

ומה אם היהודים עדין לא מקבלים אותם כאויבים?

רחמנא ליצלן (השם ירחם) איזו התעללות סדיסטית

אל -תאמר קבלו דעתי שהם רשאים ולא אתה (אבות פרק ד משנה ח)

בשבוע האחרון התפרסם שהתובעת בבית המשפט הפלילי בהאג פתחה בחקירה נגד ישראל בחשד לפשעי מלחמה. על פי הנמסר החשד הוא בשני נושאים שונים, מבצע צוק איתן וההתמודדות עם חמאס בעזה ובניית ההתנחלויות. החלטה על החקירה התקבלה לאחר שהשופטים בבית הדין בהאג החליטו שיש מדינה הקרויה פלסטין אשר זכות ההגדרה העצמית שלה חלה בגבולות שביתת הנשק ב1949. אין ספק שהחלטה זו מסבכת את ישראל כאשר לא רק בניה בהתנחלויות היא פשע מלחמה אלא גם בירושלים המזרחית או בשטח הרחבה של הכותל. כל מה שמעבר לגבולות שביתת הנשק ב1949 שייך לפי זה לערבים וכל פעולה אזרחית של ישראל היא בעצם פשע מלחמה.

היית אומר שההחלטה הזו היא על דעת גורמים באומות העולם בלבד אך האמת היא שיש מחנה שלם בישראל המסכים ואפילו תומך בטענה הזו. מבחינתו הקו הירוק הוא קו הגבול של מדינת ישראל ומה שמעבר לו הוא כיבוש; כן גם הכותל. הפוסט הבא שבו תומר פרסיקו מתנצל שעבר את הקו הירוק ובכך נהנה מפירות הגזל מבהיר את הגישה הזו היטב. בעיני פרסיקו הקו הירוק הוא קו הגבול של מדינת ישראל ואי אפשר לעבור אותו. לאור זאת שיתוף הפעולה של לא מעט גופים ישראליים עם בית המשפט בהאג שהביא להחלטה מהחודש האחרון מובנת למדי. בית המשפט קבע את מה שהם גם ככה חשבו מזמן.

וכאן עולה השאלה האם זה לגיטימי? השאלה איננה על העמדה הזו. העמדה כמובן לגיטימית. השאלה היא על שיתוף הפעולה עם בית המשפט בהאג שדרכו מנסים אותם גורמים לכפות את עמדתם על שאר הציבור בישראל. פשוט וברור ששאר הציבור בישראל סבור אחרת.. מבחינתו מדינת ישראל במלחמת ששת הימים לא כבשה את הכותל אלא שחררה אותו. קו שביתת הנשק המכונה הקו הירוק מעולם לא היה קו הגבול של ישראל והוא במפורש לא הוגדר כקו הגבול של ישראל. הוא סך הכול היה הסכם של הפסקת לחימה באופן מוסכם על ידי שני הצדדים. הניסיון להגדיר אותו כקו גבול של מדינת ישראל שמעבר אליו כל פעולה של ישראל היא פשע מלחמה, הוא ניסיון נואל לכפות את דעתם של אותם אנשים על שאר הציבור בישראל.

אכן, ישנה בעיה הומניטארית בשטחים של אוכלוסייה שאיננה זוכה לזכויות אזרח. זו בעיה סבוכה שאפשר להציע לה פתרונות שונים, החל ממשל עצמי ברוח הסכם אוסלו וכלה בסיפוח כולל של השטחים ונתינת מעמד אזרח לאותם תושבים. להוציא כהניסטים שרופים אשר הפרשנות הפשטנית שלהם לתורה מביאה אותם לשלול זכויות אזרח גם מהערבים בתוך שטחי ישראל אין מישהו שלא ער לבעייתיות הקיימת. אולם מכאן ועד לגזור שקווי שביתת הנשק מוגדרים באופן אנליטי כקו הגבול של מדינת ישראל המרחק רב.

הניסיון הזה הוא ניסיון נואל של אנשים רעים ואלימים אשר מנסים לכפות את דעתם על הציבור באופן כוחני. ועליהם נאמר "אל תאמר, קבלו דעתי, שהם רשאים ואתה אינך רשאי". דומני שרוב ניכר במדינת ישראל לא יסכים לקבל את העמדה הזו. הכותל איננו שטח כבוש וגם לא ארץ ישראל. והתגובה תהיה קשה.

רצח רבין [ה] – חיוכו של יגאל עמיר

בחקירה ובמשפט אחרי רצח רבין טען יגאל עמיר כי מה שהניע אותו לרצח היה החלת דין רודף על יצחק רבין בעקבות הסכם השלום וכניסת אש"ף לשטחי ארץ ישראל שהביאו לפיגועי הטרור. ובאמת אחת התוצאות המשונות של רצח רבין היה הניסיון של אנשים בשמאל לשלול את דין רודף מעיקרו. ניסיון זה היה מגוחך ובחשבון סופי הביא דווקא לפגיעה באותם אנשי שמאל שנתפסו כלא רציניים. ההתמודדות העכשווית עם הקורונה מדגימה לנו עד כמה דין רודף הוא אקטואלי וממשי שלא ניתן להתעלם ממנו.

אין ספק שההצדקה של הרצח מדין רודף הפכו את הרצח לעניין אידיאולוגי ומשמעותי (עד כדי כך שהרב מיכי אברהם מתמודד עם השאלה כיצד מתייחסים לאדם שכזה). יגאל עמיר לא סתם פעל ממניעים נמוכים ופליליים אלא ממניעים עקרוניים ומשמעותיים. ועולה השאלה מדוע באמת זו טעות ואין לרבין דין רודף? וכי אם באמת ראש ממשלה השתגע ונוקט מדיניות שמביאה למות אנשים אין לו דין רודף שצריך לעצור אותו בכל מחיר?

לדעתי יש לכך 3 תשובות:

א. התשובה הראשונה היא שמדיניות איננה עניין אישי. רבין אמנם הנהיג את השמאל אבל המדיניות מעולם לא הייתה אך ורק מדיניות שלו. הסכמי השלום נתמכו בידי שרים נוספים בממשלה, חברי כנסת וכמובן מצביעים (בפוסט האם ההיסטוריה היא אישית הרחבתי על כך). כאשר מדיניות איננה עניין אישי החלת דין רודף על ראש ממשלה או אפילו על ממשלה שלמה היא מוטעית. ראש ממשלה אמנם מוביל מדיניות אבל הוא לא יוצר אותה יש מאין. ולכן דין רודף פשוט לא חל על ראשי ממשלות

ב. הסיבה הנוספת היא שהתורה נותנת לממשלה מרחב מתמרון מסוים. כמו שאומרת הגמרא בשבועות דף לה:  מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא ("מלכות שהורגת שישית לא נענשת") ומסביר רש"י באנגריא ובמלחמת רשות. כלומר, לשלטון יש רשות לנקוט מדיניות שיכולה לפגוע באנשים בלי להיקרא רודף. חופש התמרון הזה הוא חיוני ליכולת של שלטון לפעול באופן רציונאלי ואי אפשר להחיל עליו דין רודף.

ג. הסיבה האחרונה קשורה לאופי הדמוקרטי של מדינת ישראל. באופי זה ישנן בחירות חוזרות לממשלה שמאפשרות שינוי מדיניות ותיקון מדיניות כושלת. כך למשל הבחירות ב1996 הביאו לעליית נתניהו שאיים על ערפאת בהריסת הרשות אם לא יפסק הטרור, מה שהביא לכמה שנים של שקט. וכך גם נפל אהוד ברק בעקבות האינתיפדה השניה והוחלף באריאל שרון. האופי הזה של מדינות דמוקרטיות מנוסח על ידי הפילוסוף הפוליטי קרל פופר כעיקרון ההפרכה המדיני לפיו עד שאנו מחפשים מדיניות נכונה בוא נוודא שאנחנו יכולים להחליף אותה במקרה של כישלון. לעיקרון זה יש השלכה לדין רודף. אם אדם יכול לפגוע ברודף באבריו והוא בוחר להרוג אותו הוא חייב באשמת הרצח. כלומר אם ניתן למנוע את הרדיפה באופנים אחרים כמו פגיעה באברים או פשוט חסימת הרודף אז הרצח נשאר רצח ולא יכול להתחבא מתחת אצטלה של דין רודף. המנגנון הדמוקרטי של בחירות מאפשר לנו בדיוק את זה – יכולת להפסיק את הרדיפה לא בעזרת אלימות אלא בעזרת בחירות חוזרות ולכן דין רודף פשוט לא חל.

עד כאן נתנו שלוש הסברים מדוע יגאל עמיר טעה אבל מעבר לזה האם באמת דין רודף הניע אותו למעשה? לדעתי לא כפי שארצה להראות עכשיו. נניח את הסיפור הבא שבוודאי התרחש בשואה לצערנו. משפחה מתחבאת במחבוא ושומעת את הנאצים ימח שמם מחפשים אותם ובדיוק באותו זמן ילדה קטנה לא מבינה ומחילה להשמיע קול וכך מאיימת על כל המשפחה להיתפס. אין ספק שלילדה יש דין רודף על המשפחה המתיר להם אף להרוג אותה כדי להימנע מתפיסה. ונניח שזה באמת מה שקרה. כי למנוע מהנאצים ימח שמם לתפוס אותם האמא חנקה את הילדה למוות וכך המתחבאים ניצלו מתפיסה. עברו השנים האמא אולי השתקמה, עלתה לארץ ישראל והביאה עוד ילדים לעולם. מדבר אחד היא לא תשתחרר יותר – מייסורי המצפון על זה שהיא הרגה את הילדה שלה בידיים. אין ספק שהרצח היה מוצדק ועל פי הדין אבל העובדה שהיא רצחה את הבת שלה לא תרפה ממנה עד יום מותה. הסיפור הזה מלמד אותנו עד כמה דין רודף איננו מובן מאליו, בלשון הגמרא הוא דחויה ולא הותרה (ולכן אם ניתן להציל באברים והרגת אינך אלא רוצח).

אצל יגאל עמיר התחושה היא שונה. החיוך שהיה לו במשפט אמר שלא היו לו שום יסורי מצפון על רציחת ראש הממשלה יצחק רבין. אפילו הרוצח של שירה בנקי, ישי שליסל, לא חייך במשפט. הוא חי בעולם אפל ומתועב אבל הוא הכיר בנוראות של מעשיו. אצל יגאל עמיר התחושה היא שונה. יגאל עמיר היה ונשאר גאה ברצח רבין. הוא לא סובל מיסורי מצפון על עצם המעשה. הוא לא מנסה להצטדק ולשכנע אותנו בפנים מיוסרות שהוא היה מוכרח. יגאל עמיר שבע רצון מהרצח הוא הרג את רבין ועכשיו הוא מחייך. הוא לא מתייחס לזה כמו שאנחנו מתייחסים לרצח הילדה בשואה כאל הכרח מתועב שרק השואה הביאה לו. בשביל יגאל עמיר אין כאן הכרח מתועב ולכן המסקנה שלי שהוא לא באמת הונע מדין רודף. אם הוא היא מונע מדין רודף הוא היה נראה אחרת.

אז מה הניע את יגאל עמיר באמת? ההשערה שלי שהיה כאן רצון לאותת על עצמו כעל גבר מוצלח וכך להשיג לעצמו בנות זוג. זה נשמע משונה אבל רוצחים, במיוחד אלימים, נתפסים לעיתים כגברים מושכים. יגאל עמיר נתפס ככה לפחות על ידי אישה אחת, לריסה טמבלורר, שהתחתנה איתו והביאה לו ילד בבית המאסר. אני לא אכנס כאן לכל העניין של איתותים אבל רצח, במיוחד של אדם חשוב יכול כמו אצל הטווס לאותת על עליונות אבולוציונית שתמשוך אליה נשים. המחאה שלנו אם כבר היא על הפיכת דין רודף ותורתנו הקדושה לכסות לתאווה של רוצח צעיר לסמן את עצמו כגבר גבר על מנת למשוך בנות זוג.

רצח רבין מבוא

רצח רצח רבין [ב] – האם ההיסטוריה היא אישית?

רצח רבין [ג] – האם הרצח היה מעשה ציוני?

רצח רבין [ד] – שנות הניהליזם

נתניהו חשב כמוני בנוגע לעזה!

לפני כשנה וחצי טענתי בפוסט שהחמאס רוצים לקבל מעמד של רשות פלסטינית נוספת. מאמר של אבשלום בן צבי מראה שצדקתי בטענה הזו ושראש הממשלה אכן שקל חלוקה של כספי המיסים הפלסטינים בין הגדה לעזה. רק פעולה זריזה של אבו מאזן מנעה מהתרחיש הזה להתרחש והשאירה את עזה עם המימון הקטארי.

אני ממליץ מאד לקרוא את המאמר של בן צבי. הוא מאד מאיר עיניים.

ענוונותם של הנדל והאוזר תחריב את המדינה

לסיפור קמצא ובר קמצא ישנו המשך. לאחר שפורצת המריבה בין שני היריבים הולך הנעלב ועושה תרגיל. מידי יום היה יוצא חייל רומאי מהמוצב הרומי בירושלים, הולך לשוק הבהמות, קונה בהמה ומביא אותה לביהמ"ק להקרבת קרבן. ביהמ"ק מקריב את הקרבן וכך מבטא את נאמנותו לקיסר. אותו יום מכר הנעלב לחייל הרומאי כבשה שלמראית עין שלמה אך מבחינה הלכתית היא פסולה – היה בה מום נסתר. כשהגיע החייל הרומי לבית המקדש פרץ ויכוח בין חכמים מה לעשות. היו שהציעו להקריב את הכבשה למרות שאיננה כשרה כדי להימנע ממרד ברומים. היו שהציעו לא להקריב אבל לביים תאונה שבה ימות החייל ולא ידווח שהבהמה לא הוקרבה; לאחר מכן ישלחו סל מלא דינרים בתור פיצוי על התאונה. היה שם טהרן אחד בשם זכריה בן אבקולוס שדחה כל הצעה בתואנות שונות . בסוף הבהמה לא הוקרבה והחייל דיווח לשלטונות על מרד שהביא לבסוף לחורבן בית המקדש. וכך סיכמה זאת הגמרא ענוונותו של זכריה בן אבקולוס החריבה את בית מקדשנו.
לפעמים בחיים צריך הכרעה. נחמד להיות טהרן וענוותן. למה להכריע בין ביבי לגנץ? הכי טוב אחדות! ומה נעשה אם אין אחדות? אז לא נכריע. זו השיטה של החברים החביבים הנדל והאוזר. הם לא מסוגלים להכריע בין ביבי לגנץ. בינתיים מדינת ישראל עולה באש. יו"ר הכנסת מתנגש עם בג"ץ והדברים מדרדרים מדחי אל דחי. כבר מתחילים הוויכוחים למי צריך לשמוע ואת מי צריך לעצור בעוון מרד… ישנו פתרון מאד פשוט למצב. להקים ממשלה – או של ביבי או של גנץ – ואיתו לבחור יושב ראש לכנסת – מאיר כהן או יולי אדלשטיין – ובא לציון גואל. אבל טהרנותם (ענוונותם) של הנדל והאוזר לא מאפשרת להכריע מי יהיה ראש הממשלה.
לידיעתם של שני הטהרנים הללו העולם לא יחרב בין אם יבחרו את ביבי ובין אם יבחרו את גנץ. מדינת ישראל לא תפסיק להיות ציונית אם הרשימה המשותפת תהיה בקואליציה כמו שנוכחות החרדים בקואליציה לא הפכה את מדינת ישראל למדינת הלכה. לא יקרה גם כלום אם הכנסת תכריע שלביבי יש חסינות ממשפט והוא לא יעמוד לדין; בארה"ב היו כבר 256 נשיאים ואף אחד מהם לא עמד מעולם למשפט. אולם כשאין הכרעה המצב מדרדר במהירות לטירוף הנוכחי. ענוונותם של הנדל והאוזר תחריב עלינו את המדינה.

כל הפוסל, פוסל במומו

בימים האחרונים מכריזים אנשי השמאל כי הליכוד עושה כאן מהפכה ומונע מהם להשתלט על הרשות המחוקקת דרך מינוי יו"ר הכנסת והוועדה המסדרת.  אינני נכנס כאן לסבך העניין המשפטי. גם אם המהלך של יו"ר הכנסת הוא חוקי זה מריח לא טוב; עדיף לתת לכנסת הנבחרת לומר את דברה לטוב ולמוטב. ועם זאת, חברי כחול לבן פוסלים במומם כאשר הם זועקים על מהפכה נגד הדמוקרטיה בעוד הם עצמם מתכננים להעביר חוק פרסונלי שימנע מבנימין נתניהו להקים ממשלה עוד לפני שהורשע בבית משפט; על החוק הזה אף אחד לא יזעק חמס למרות שגם כן מדובר בהפיכה אנטי דמוקרטית.

גם רה"מ נתניהו סבור שחייבים תקציב חדש!

קטע מנאומו הלילה:

"כדי שזה לא יקרה צריך גם משאבים, הצלחנו להישאר במסגרת התקציב, אבל זה לא צפוי להימשך, נצטרך להשקיע כסף גדול ונצטרך תקציב מיוחד לקורונה"

יאללה תקציב!!

(ההימור שלי שגם הערבים יתמכו. גנץ ליברמן ושות' יתנגדו)