אלי ישי נשאר לבד

על פי הטענה של כיכר השבת הרב מזוז סירב לפרסם מכתב תמיכה בבית היהודי  בגלל שיש שם מועמדת אישה. כל הכבוד לבית היהודי שלא ויתרו. אפשר ללמוד מכך משהו על חוסר האפשרות של המחשבה שלי על איחוד דתי.

חבל על אלי ישי. יש משהו טראגי ואכזרי בפוליטיקה.

מודעות פרסומת

דברי לשון הרע וניצחון במלחמות

הערה שהעירה קמיליה בבלוג תמריץ עוררה בי כמה מחשבות שחשבתי לפרוס כאן. קמיליה כתבה:

וכאן אני מגיעה, לאחר סיבוב, לטענה נוספת שלי כלפי הצמד גנץ & יעלון

זכור לי ממבצע צוק איתן שהרמטכ'ל ושר הביטחון דאז חזרו וטענו, פעם אחר פעם, שהחמאס מאוד מעונין בהפסקת אש, שהוא מתכנן להפסיק לירות אלינו, שהוא מתחנן כבר להפסקת אש וכד' וכד'. נאום הכלניות היה רק חוליה קטנה אחת בשרשרת ההצהרות הנ'ל.
טענות אלו של הרמטכ'ל ושר הביטחון למעשה ביטלו את כל התכנונים וכל ההכנות של צה'ל לפעולה כלשהי נגד רצועת עזה. יותר מכך, היא הובילה לשאננות יתר של כוחותינו בזמן שהחמאס הסכים (לכאורה) להפסקת אש. שאננות שעלתה לנו גם בחיי הדר גולדין.

רק בדיעבד התברר שגנץ & יעלון שגו אסטרטגית בהבנת החמאס ומה שמניע אותו.
כיון שלא שמעתי מאף אחד מהם הודאה בטעות זו בתפיסת האויב ולא שוכנעתי שהם מסוגלים להפיק לקחים מטעויות העבר שלהם – איני מסוגלת לסמוך עליהם שלא יבצעו טעויות דומות, או אפילו חמורות יותר, בעתיד."

דבריה של קמיליה עוררו אותי להיזכר בדרך שבה גנץ נבחר. גנץ, כזכור, לא היה המועמד הראשוני. המועמד הראשוני היה דווקא יואב גלנט. אלא שטענות שהועלו כנגד חריגות בניה של גלנט הביאו לבסוף לבחירתו של גנץ. כלומר, המועמד שנבחר לא היה המועמד הראוי אלא המועמד הלא ראוי מסיבות שאינן רלבנטיות (גלנט אפילו לא הועמד לדין והמשיך לקריירה פוליטית של שר מטעם מפלגת כולנו וכיום מועמד ברשימת הליכוד).

הנקודה הזו הזכירה לי את דברי המדרש: "דורו של דוד שהיו בו דלטורין (אומרי לשון הרע)היו נופלין, אבל דורו של אחאב כלן עובדי עבודת כוכבים היו ועל ידי שלא היו בהן דילטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין" (ויקרא רבה כו ב). תמיד המדרש הזה נדמה לי באופן מיסטי אולם המחשבה על בחירת גנץ גרמה לי מחשבות אחרות. לשון הרע מביאה להפסד במלחמות כיון שהיא גורמת להחלטות לא על בסיס איכות אלא על בסיס דברים לא רלבנטיים. כאשר אומרים לשון הרע וכאשר מקבלים לשון הרע שמים דגש לא על הדברים החשובים שצריכים להשפיע על ההחלטות אלא דווקא אלא דווקא על עניינים לא חשובים אשר מקבלים נפח ציבורי לא חשוב. וכתוצאה מכך מי שנבחר אינם האנשים הטובים שמנצחים במלחמה אלא האנשים הגרועים שאינם מנצחים במלחמה.

גם בדיבורים על גלנט היה יסוד של לשון הרע . עורכי החדשות בעיתונות הכתובה והמשודרת יכלו להתעלם מהסיפור הזה ולהשתיק אותו. היועצים המשפטיים יכלו להודיע שהם לא רואים מקום להתערבות משפטית. אולם ההצפה של הסיפור בתקשורת והחקירה המשפטית לא השאירו ברירה. ההשוואה לשנות החמישים והשישים ברורה למדי. אז דווקא העדיפו לשתוק על נושאים לא חשובים והתוצאה היתה שמדינת ישראל ניצחה במלחמות. ישנם כאלו שיטענו שהמציאות הנוכחית היא ריאקציה לשתיקה של העבר שבה ההערצה של אלופי הצבא הביאה ליחס סלחני שאיננו ראוי. ועם זאת ניתן לראות זאת כאותו עניין – ההתבטלות לאלופים אתמול הביאה ליחס מוגזם היום. אם לאנשים היה יחס מכבד אתמול השומר על העצמיות שלהם הם לא היו מגיעים ללשון הרע היום.

פטור משירות ללומדי תורה – מכתב לחבר

שאלת מדוע העיקשות הזו שיש לדתיים עם לימוד תורה? מדוע הדרישה הזו לפטור לומדי תורה משירות צבאי?

ישבתי ותמהתי לעצמי באמת מדוע? מה יש בלימוד תורה שכל כך שונה עד שהוא מקבל פטור באופן עקרוני? שאלה דומה מתעוררת אצלי לגבי שבת. מעבר לעניין התועלתני הגישה שלי לשמירת שבת הציבורית היא עקרונית. במכתב הזה לא אעסוק בשבת אבל הנושא דומה ודורש תשובה. במכתב הזה אעסוק בלימוד תורה. ארצה להפריד אותו מחרדיות כפי שאני מסביר במכתב כי דומני שעצם הערבוב בין לימוד תורה לחרדיות מביא להרבה תקלות בחברה הישראלית. לכן בהקדמה אפריד בין החרדיות ללומדי תורה ולאחר מכן נדון בלימוד תורה. בסוף נשוב אל החרדיות ונחשוב מה יש לנו לטעון מולה.

הקדמה

כמה נקודות חשובות  בעניין פטור משירות ללומדי תורה:

–          דחיית הגיוס נעשית על ידי הממשלה

–          דרישה לפטור משירות של לומדי תורה היא קדומה וכבר הגמרא מאשימה את אברהם אבינו ודוד המלך שעשו אנגריה בתלמידי חכמים

–          למרות הפטור, במלחמת מצווה יש חובה להשתתף במלחמה גם לתלמידי חכמים (למרות שבלילה אסור לבטל אותם מתורה – כמו שמאשימה הגמרא את יהושע)

הנקודות הללו חשובות כדי לעורר את המחשבה שמדובר בנושא רחב יותר מאשר ההאשמה הקבועה נגד לומדי תורה כמשתמטים. אם נניח המשכיות מסוימת בהיסטוריה היהודית (דבר שיהיו שיחלקו עליו) המתח בין שירות צבאי ללימוד תורה הוא קבוע וההיענות של הממשלה בישראל לבקשה לפטור את לומדי התורה מגיוס איננה מתרחשת בחלל ריק. ישנם צדדים שונים לסוגיה וצריך להעמיק בה.

אך לפני שנעמיק בה נרצה לעשות איזו חלוקה בין לומדי תורה לחרדיות. אלו שתי קטגוריות נפרדות שיש להן שדה משותף אבל הן לא זהות. אפשר להגדיר חרדיות כאמונה לפיה לא ניתן להשתתף במפעל הציוני בלי לעגל פינות מבחינה דתית. זהו לוז טענתו המקורית של החזון איש. בהסתמך על הרמב"ם בהלכות דעות פרק ו:

א  דרך ברייתו של אדם–להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחבריו, ונוהג במנהג אנשי מדינתו.  לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם; ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמוד ממעשיהם.  הוא ששלמה אומר, "הולך את חכמים, יחכם; ורועה כסילים, ירוע" (משלי יג,כ).  ואומר, "אשרי האיש . . ." (תהילים א,א).

ב  וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים, ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה–ילך למקום שאנשיו צדיקים, ונוהגים בדרך טובים.  ואם היו כל המדינות שהוא יודען ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה, כמו זמננו זה, או שאינו יכול לילך למדינה שמנהגותיה טובים, מפני הגייסות או מפני החולי–יישב לבדו יחידי, כעניין שנאמר "יישב בדד ויידום" (איכה ג,כח).  ואם היו רעים וחטאים, שאין מניחין אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עימהן ונוהג במנהגן הרע–ייצא למערות ולחווחים ולמדברות ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כעניין שנאמר "מי ייתנני במדבר . . ." (ירמיהו ט,א).

טען החזון איש כי ההגמוניה הציונית מחטיאה את הבריות וכי הדרך היחידה להישאר דתי עוברת בניתוק מהציבור הישראלי. וכאשר הוא נשאל מהן המדבריות שאפשר לפרוש אליהן? ענה: אלו הישיבות. כאן אנחנו רואים את השדה המשותף ללומדי התורה ולחרדיות. המסגרת הישיבתית או הכולל הן מקום המפגש בין לומדי התורה לחרדים, ועם זאת המוטיבציה הבסיסית שונה. לומד התורה נמצא בישיבה כי הוא רוצה ללמוד תורה. החרדי נמצא בתורה כי הוא לא רוצה להתערבב עם החברה החילונית. מטרתם של החרדים להקים איים אוטונומיים שבהם הם לא יהיו מושפעים מהציונות. לוז טענתו של החזון איש היא זו שהסבירה את מעמדו הכביר בחברה החרדית (הנקודה הזו מורחבת בביוגרפיה המאד מומלצת של בני בראון על החזון איש). החרדים שהגיעו לארץ לאחר השואה ותהו מה האסטרטגיה הנכונה מול הציונות החילונית מצאו בחזון איש את התשובה. האסטרטגיה צריכה להיות של ניתוק ואסור לערבב בין החברות. מכאן מובנית ההסתגרות החרדית מול החברה הכללית. זה לא אומר שאין בעיות בהסתגרות החרדית אבל לטעמם של החרדים המחיר שווה את הרווח.

ועם זאת ישנם לומדי תורה שאינם חרדים. ישנם לומדי תורה המאמינים כי החברה החילונית לא מאיימת על הדתיים ועדיין דבקים בתורה במרץ. מכאן שהזהות בין לימוד תורה לחרדיות איננו מוחלט. אינני בטוח אבל יכול להיות שגם הזהות בין לימוד תורה ודתיות איננו מוחלט. אפשר לחשוב על חילוניים הדבקים בתורה. דבקות בתורה היא עניין אחר מהחרדיות. החרדיות מתקיימת כתשליל של החילוניות הציונית ההגמונית. לצורך קיומה היא צריכה חברה חילונית שממנה היא תתנתק. לימוד תורה ודבקות בתורה איננה מחייבת ניתוק מהחברה החילונית. האמירה שלה שונה ועליה ארצה להרחיב את הדיבור.

לימוד תורה כנתינת ריח טוב בעולם

בסיפורי רבי נחמן מברסלב מובא הסיפור על אותו אדם שטעם יין הונגרי. וכאשר היה טועם יין אחר היה אומר: זה איננו היין ההונגרי. וכאשר היו שואלים אותו: איך אתה יודע?  היה עונה שמי שטעם יין הונגרי לא ישכח טעמו לעולם. דבקות בתורה היא כעין היין ההונגרי שבסיפורי רבי נחמן. מי שנתקל בה לא ישכח טעמה לעולם. אינני יודע אם יש כאן הסבר רציונאלי ברור כמו שתעמולה דתית נוהגת לתת (התורה מגנה ומצלה או התורה היא מימוש הזהות היהודית). יש כאן עניין שמעבר. מי שנפגש בלימוד תורה אמיתי רוצה לשמר אותו. אין לו עניין בדברים אחרים. הציונות חידשה את החשיבות של המעשיות, של התכל'ס, של ההגשמה. זהו קוטב חשוב שמהווה חידוש לעומת הגלות. לימוד התורה מזכיר לנו את החשיבות של הדבר כשלעצמו בלי התועלת שתצמח ממנו. לומדי התורה מציגים גבריות שאיננה כוחנית ושאיננה מעשית. גבריות מופשטת המתמסרת ללימוד התורה בלי עניין בכל נושא אחר: " ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך; ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני; בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני; מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ; כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלהים לעולם;

הלומד תורה אין לו עניין מעשי לענות בו. אין הוא חפץ לא בהגשמה ולא במימוש, ולא בתכל'ס של העשייה שלו. עניינו היחיד הוא בלימוד תורה ואך ורק בלימוד תורה. אצל חילוניים זה מתקרב במכינות קדם צבאיות אבל גם שם אין את הניתוק מחיי המעשה שיש בישיבות.

הניתוק הזה מחיי העולם הזה נותן ריח טוב בעולם. הוא מסמן גבריות שונה מהגבריות הבוטה, המחפיצה, הדורסנית הקיימת לעיתים אצל החילונים. גבריות שיש בה בושה מהאישה ואשר יודעת כי עצם הבליעה היצרית היא הרסנית. כמו שאומר המדרש על משה בסנה: "בשכר ויסתר משה פניו" (שם שם, יא) זכה "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים". דומני שזו הסיבה מדוע החברה הדתית מסתייגת מהליכת נשים לצבא. הסביבה הבוטה החילונית לא מאפשרת את הבושה. גם אם האישה נשארת דתית בצבא משהו בה מתחספס במגע עם הבוטות החילונית ומאבד את הרגישות לגבריות האחרת של תלמידי חכמים. יש בשירות צבאי צדדים חיוביים שאולי גם נדרשים להגנת המדינה אבל יש לכך גם מחיר שממנו נרתעים הדתיים.

תמיד הסברתי את הפטור לתלמידי חכמים כביטוי של הזהות היהודית של המדינה. היום אני חושב שיש בכך משהו שמעבר. המפגש על לימוד תורה מעורר את מקום הפטור או דחיית הגיוס. לא סתם הממשלה פוטרת את לומדי התורה משירות צבאי. פוליטיקאים כאנשים המעורבים בדעת עם הבריות חשים שיש מקום לדחיית השירות או לפטור ונותנים אותו מדעתם.

חזרה לחברה החרדית

פתחנו בהבחנה בין לומדי תורה לחרדים. דומני שההבחנה הזו חשובה. אני מסוגל להבין את הטיעון של החזון איש אבל יש בו משום דרך קצרה ארוכה. באופן אישי הטענה לפיה לא ניתן להקים מדינה יהודית כמדינה מודרנית מערבית בלי חילוניות – טענה המוסכמת הן על חרדים והן על חילוניים – היא סוג של חילול ה'. אם קיבלנו מדינה מריבונו של עולם דרך החלטת אומות העולם צריכה להיות הדרך לקיים אותה בלי עברות הלכתיות. ולכן אינני יכול לקבל את החרדיות כגישה. מול החזון איש עומד הרב קוק הטוען כי יש בטענתו של החזון איש טעות אופטית. המקום של הציונות איננו החילוניות אלא המורשת הדתית היהודית והיניקה מן הקודש. לא הקמנו מדינה באוגנדה. הקמנו מדינה בארץ ישראל שבירתה ירושלים. מסיבה זו הקוקניקים תמיד סברו שאין שום בעיה להתערבב עם החילוניים (אם כבר להיפך). כמסתכלים על ההתנהלות הפוליטית הדתית ניכר שיש בכך משהו. הדתיים פועלים כי אילו המדינה צריכה להיות דתית ולא כבמציאות גלותית.

אינני גוזר מכך כפייה דתית אבל העוקץ הוא נגדי. אין מקום לחרדיות מסתגרת אם זה כך. חרדים לא צריכים לחשוש משירות צבאי או מהשתלבות בחברה הישראלית. אם קבוצות מסוימות חפצות לשמור על זהות נפרדת – כמו הקהילות החסידיות למשל – ישנן מסגרות שניתן לתת להם את זה כמו מסלול ההסדר או מסלולים חרדיים או אפילו שירות לאומי. מי שמכיר בעצמו שאיננו דבק ועמל בתורה כראוי לו (וחלק גדול מהחברה החרדית הוא כזה) ראוי לו לא להפוך את הישיבות לערי מקלט אלא לצאת ולהשתלב בחברה הכללית. מבחינה זו ההפרדה בין לומדי התורה לחרדיות פועלת כנגדם. השימוש שעושים החרדים בפטור שניתן ללומדי התורה (שאולי אצל החזון איש היה טבעי) פוגע ביחס של החברה הישראלית אל לומדי התורה ומבזה אותם. לומדי התורה צריכים להיות קטגוריה נפרדת השייכת לאלו המתמסרים לתורה ודבקים בה. לא מדובר בעילויים כמו שאנשים חילוניים אומרים לפעמים מתוך בורות. אלא במי שמוסר נפשו על התורה. מי שלא, שיקום ויעשה דברים אחרים. ישרת בצבא, ילך לעבוד ויחיה חיים של דרך ארץ. ההבנה הזו או ההבחנה האנליטית הזו חיונית כדי להתמודד עם החברה החרדית. לחברה החרדית נוח לראות את עצמה בגלות. הם לא חלק מכולם וכולם מתבקשים לא להפריע לה. זהו כזב אבל כזב שעובד. אם אנחנו רוצים להתמודד עם החברה החרדית אנחנו צריכים להפריד בין הגורמים ולזהות את אותם אלו שאינם באמת דבקים בתורה אבל נוחה להם הכסות החרדית בשביל המסגרות הפנימיות שלהם. זיהוי שכזה יאפשר להציע להם לשמר את המסגרת הקהילתית גם תוך כדי השתלבות ודבקות בכלל ישראל.

האם נתניהו הוא נכס או נטל על הליכוד?

הסתכלו בטבלה הבאה של מספרי המנדטים בליכוד החל מ1992:

c5a3f9c7cc121e9861b5cac2924ae120

ב1992 קיבל הליכוד 32 מנדטים. זו היתה השנה של המהפך והעליה הרוסית שפחדה מהאמריקאים נתנה את קולה לעבודה. אם מסתכלים בנתוני המנדטים מאז מזדקרת עובדה פשוטה על נתניהו. הוא מעולם לא הצליח להביא מספרים כאלו. שרון בפעם היחידה שרץ ב2003 כראש מפלגת הליכוד הביא 38 מנדטים. אצל נתניהו זה עולה ויורד. ב1996 הוא הביא 22 מנדטים ב1999 הוא הביא 19 מנדטים. ב2006 מול אולמרט החלש הוא הביא רק 12 מנדטים. ב2009 מול מירוץ צמוד נגד לבני הוא הביא 27 מנדטים, מנדט אחד פחות ממנה. בעזרת שימוש מיומן במיקום של הליכוד כמפלגת ציר הוא הקים קואליציה. היית חושב שבזאת נגמרו הצרות של נתניהו אולם ב2013 הוא נפל חזרה ל20 מנדטים ונאלץ לקבל את לפיד כשותף שווה וראש ממשלה מקביל בפועל. ב2015 הוא סחט את כל המנדט שלו ותוך ניצול טעויות של בנט (במיוחד בפרשת אוחנה) השיג את שיא המנדטים שלו 30 מנדטים.

חזרתו של בנט ושקד לזירה עם הימין החדש מעלה את השאלה האם נתניהו לא הולך לחזור לסיוט של 2013. כפי שראינו הוא לא באמת מצליח  להביא הרבה מנדטים ולרוב הוא נתון לחסדי שותפיו הקאלוציוניים. בליכוד שלטונו מוחלט אך בחוץ שלטונו מעורער הרבה יותר.

אז נחזור לשאלה שבכותרת האם הוא נכס לליכוד או נטל על הליכוד?

רצח רבין [ד] שנות הניהיליזם

לרצח רבין היו השפעות שליליות על התרבות הפוליטית בישראל. ההשפעות לא היו ברמה הטכנית מערכתית. כפי שהראנו בפוסט השני על רצח רבין, ההשפעה של רצח רבין על הדמוקרטיה הישראלית או "תהליך השלום" היתה לא משמעותית. מנהיגים נרצחים במשך ההיסטוריה ועדין תהליכים קודמים ממשיכים. ההשפעה האמיתית של רצח רבין התנהלה דווקא במישור הנפשי. באמונה של האנשים ביכולת שלנו לפעול יחד למען מטרה משותפת. אמונה זו היא שעומדת בבסיס הציונות. בלעדיה היינו ממשיכים לשבת בבית מדרש בשטייטל ולתאר פנטזיות פוליטיות חסרות מימוש. מה שמאפיין את הציונים או כיום את הישראלים היה דווקא התכל'ס, המימוש עצמו ולא הרעיונות שמאחוריו. כמי שבאופן אישי מעדיף רעיונות זו נקודה חסרה אולם יש כוח בממשות לעומת המופשט. סוג מסוים של תחיית המתים. והאמונה המשותפת הזו שעמדה בבסיס הישראלי נסדקה ברצח רבין. האמון בין האנשים נפגם ואיתו היכולת לפעול יחד.

ניתן לטעון שזה התחיל כבר קודם בביקורת על הכיבוש. אולם רצח רבין ירה את יריית הפתיחה לנטישה של המערכות הישראליות. זה התחיל כבר ב1996 כאשר נתניהו עלה לשלטון ומינה את יעקב נאמן לשר המשפטים. בתגובה אמר היועץ המשפטי, מיכאל בן יאיר, על גופתי המתה והורה על חקירה כנגד יעקב נאמן. נאמן נאלץ לנטוש את משרד המשפטים ולבסוף חווה התקף לב כתוצאה מהחקירה. החקירה הסתיימה בלא כלום אולם כאן התחילה שורה של חקירות שבמשך שנות רבות שיתקה כל אפשרות לניהול חיצוני של משרד המשפטים. משרד המשפטים החל לנהוג כגוף עצמאי בלי בקרה חיצונית. שורת שרי המשפטים שנחקרו או אוימו בחקירה הייתה לא פוסקת. במקביל הביאה המערכת המשפטית לכניסתו לכלא של ראש ממשלה מכהן ולעוד חקירות והאשמות נגד אנשים שונים.

נטישת האחריות והפעולה נגד המערכת עצמה לא פסקה. בהר הבית זנחה הממשלה כל ניסיון לשליטה על המתרחש. כאן השאלה על מי האחריות איננה ברורה. האם זה אנשיו של יצחק רבין או ממשלת נתניהו. מבחינת לוח הזמנים נראה שזה דווקא ממשלת נתניהו, אבל יכול להיות שאנשי רבין נתנו אור ירוק לוואקף ולתנועה האסלמית לפעול אחרי רצח רבין (קראתי את זה באיזשהו מקום אבל במחקר קטן שעשיתי לצורך הפוסט לא מצאתי אישוש). כך או אחרת, למרות דיבורי הרהב, ישראל למעשה שמטה את השליטה מידה בהר הבית.

ביטוי אחר לאובדן האמון נמצא בפעילות הבלתי פוסקת של גורמי שמאל למיניהם למען הפסקת "הכיבוש" גם נגד רצון הבוחר הישראלי שהגיעה לשיא בנאום של חגי אלעד באו"ם. הדבר שבלט בדבריו היה חוסר ההתייחסות לאזרחי מדינת ישראל כאל סובייקטים והפיכתם לאובייקטים. במקום לנסות לשכנע אותם צריך לפעול במישור הבין לאומי כדי להכריח אותם לקבל את עמדתו. חגי אלעד התעלם מנימוקים נגדיים, ממציאות אפורה, ומבעיות טכניות. מבחינתו את "הכיבוש" צריך להפסיק בלי התחשבות בעמדות של אזרחי ישראל האחרים. ההופעה של חגי אלעד באו"ם היא רק השיא של תופעה רחבה יותר של ישראלים שאיבדו עניין בהשפעה על אזרחים אחרים במדינת ישראל. חלקם עושים זאת כסוכנים של גורמים זרים המממנים אותם וחלקם מתוך אידיאליזם. כך או אחרת הגישה לישראלים היא כאל אובייקטים ולא כאל סובייקטים.

הזלזול באנשים אחרים, הניהליזם הגלוי וחוסר האמונה בפעולה משותפת מאכלת כל חלקה טובה של אידאליזם. אודה שרוב אנשי השמאל וגם הימין ממשיכים להאמין בפעולה משותפת. חיים רמון, למרות כל חסרונותיו עדין מאמין בשיח משותף עם הימין. ישנם גם אחרים המדברים שפה אחרת, אך קשה להשתחרר מהתחושה של אובדן האמון הרוחש המביא לניהליזם, ליאוש ולהתנהלות חסרת אחריות. כפי שראינו אובדן האמון לא נמצא בשוליים אלא באנשי המלוכה עצמם. מיכאל בן יאיר משתתף היום בסיורים של שוברים שתיקה ובצלם ושותף לרוב ההנחות המעשיות שלהם. רצח רבין הרג אצלו את היכולת לתת אמון ביריב שהוביל אותו עד השוליים ממש. מבחינה טכנית הדמוקרטיה הישראלית ממשיכה לתפקד. מבחינת הרוח, האמונה הציונית בשיתוף פעולה ובפעולה משותפת שרק מתוכה ניתן אולי לקוות לשלום בארץ נפגעה קשות. בשאלה האם ניתן לתקן את השבור יעסוק הפוסט הבא.

שרת המשפטים מול המשנה ליועץ המשפטי

שרת המשפטים איילת שקד היא אישה חכמה מאד והמכתב שהיא בחרה לשלוח ליועץ המשפטי לממשלה ביחס להתנהלותה של המשנה ליועץ המשפטי דינה זילבר מדגים לנו באופן נאה את חכמתה. במכתב דורשת איילת שקד למצוא מחליפה לדינה זילבר בייצגה את הממשלה ואוסרת על דינה זילבר להמשיך לייצג אותה, את משרד המשפטים והממשלה בכל אחד מתחומי האחריות של דינה זילבר, וזאת לאור ההתנהלות של זילבר בוועדות הכנסת. הסיבה לכך שהמכתב הוא חכם הוא שאיילת שקד נמנעת במכתב מלנקוט צעד סמכותי כנגד זילבר (פיטורים, השעיה). בכך שרת המשפטים נמנעת מלגרור את הדיון אל הצד הטכני סמכותני שהיה מסיח את הדעת מהנושא העקרוני של תפקידי הייעוץ המשפטי לממשלה. במילים אחרות שרת המשפטים רוצה לנצח בוויכוח העקרוני ולא בשאלת הכבוד או הסמכות שלה. איילת שקד מבינה שהטיעון חשוב יותר מהסמכות העקרונית והיא רוצה לנצח ברמת הטיעון; הרמה המעשית כבר תגזר מרמת הטיעון עצמה. איילת שקד מציגה את עצמה כשמרנית. אני עצמי לא רואה את עצמי כשמרן כפי שהבאתי בשם תוספות יום טוב מנהג שאין לו טעם איננו אלא מידת סדום. ועם זאת אני שמח שאיילת שקד מתמקדת בטיעונים ולא בסמכות שרירותית. כפי שהיא מבינה היטב סמכות גרידא לא תשרת את מטרותיה בטווח הארוך.

חכמתה של איילת שקד מתבטאת גם בבחירה במשנה ליועץ המשפטי ולא ביועץ עצמו. בדומה לאהרן ברק שנמנע מלפסול חוקים מיד אלא התחיל בהודעה על סמכותו בלי מימושה המיידי וכך גרם לאנשים להתרגל לרעיון כך גם שקד בבחירתה מתחילה את הדיון שסופו בקביעה על היועץ המשפטי עצמו. בינתיים היא נותנת לאנשים זמן להתרגל לרעיון וגם מדגימה באופן ישיר מדוע נדרש חוק היועצים המשפטיים במתכנתו החדשה להיחקק.

חמאס חושבים כמוני!

בפוסט ילדי עזה על הגדר ככשלון שלטון החמאס בעזה טענתי שהשאיפה של חמאס היא למעמד של רשות פלסטינאית המקבלת את התקציב שלו ישירות ממדינת ישראל. טענתי שדווקא הליכה לקראת חמאס תעניק לישראל מנוף לחץ נוסף מול חמאס שאיננו כוחני ותשלים את הפרדת הפלסטינאים לשני גורמים עוינים מתחרים אשר יאפשרו לישראל  למשול. בידיעה חדשותית מסוף שבוע מסתבר שצדקתי. חמאס דורשים 15 מיליון דולר כל חודש לתחזוק המנגנון שלהם. עכשיו מה שנותר זה להוסיף מחירון על כל חריגה של החמאס:

הפגנות ליד הגדר 100,000- דולר

פריצת הגדר: 200,000- דולר

טיל על ישראל: 1,000,000- דולר

השמדת מנהרה: 3,000,000- דולר

שלושה חודשי שקט: בונוס 2,000,000+ דולר