האם נתניהו הוא נכס או נטל על הליכוד?

הסתכלו בטבלה הבאה של מספרי המנדטים בליכוד החל מ1992:

c5a3f9c7cc121e9861b5cac2924ae120

ב1992 קיבל הליכוד 32 מנדטים. זו היתה השנה של המהפך והעליה הרוסית שפחדה מהאמריקאים נתנה את קולה לעבודה. אם מסתכלים בנתוני המנדטים מאז מזדקרת עובדה פשוטה על נתניהו. הוא מעולם לא הצליח להביא מספרים כאלו. שרון בפעם היחידה שרץ ב2003 כראש מפלגת הליכוד הביא 38 מנדטים. אצל נתניהו זה עולה ויורד. ב1996 הוא הביא 22 מנדטים ב1999 הוא הביא 19 מנדטים. ב2006 מול אולמרט החלש הוא הביא רק 12 מנדטים. ב2009 מול מירוץ צמוד נגד לבני הוא הביא 27 מנדטים, מנדט אחד פחות ממנה. בעזרת שימוש מיומן במיקום של הליכוד כמפלגת ציר הוא הקים קואליציה. היית חושב שבזאת נגמרו הצרות של נתניהו אולם ב2013 הוא נפל חזרה ל20 מנדטים ונאלץ לקבל את לפיד כשותף שווה וראש ממשלה מקביל בפועל. ב2015 הוא סחט את כל המנדט שלו ותוך ניצול טעויות של בנט (במיוחד בפרשת אוחנה) השיג את שיא המנדטים שלו 30 מנדטים.

חזרתו של בנט ושקד לזירה עם הימין החדש מעלה את השאלה האם נתניהו לא הולך לחזור לסיוט של 2013. כפי שראינו הוא לא באמת מצליח  להביא הרבה מנדטים ולרוב הוא נתון לחסדי שותפיו הקאלוציוניים. בליכוד שלטונו מוחלט אך בחוץ שלטונו מעורער הרבה יותר.

אז נחזור לשאלה שבכותרת האם הוא נכס לליכוד או נטל על הליכוד?

מודעות פרסומת

רצח רבין [ד] שנות הניהיליזם

לרצח רבין היו השפעות שליליות על התרבות הפוליטית בישראל. ההשפעות לא היו ברמה הטכנית מערכתית. כפי שהראנו בפוסט השני על רצח רבין, ההשפעה של רצח רבין על הדמוקרטיה הישראלית או "תהליך השלום" היתה לא משמעותית. מנהיגים נרצחים במשך ההיסטוריה ועדין תהליכים קודמים ממשיכים. ההשפעה האמיתית של רצח רבין התנהלה דווקא במישור הנפשי. באמונה של האנשים ביכולת שלנו לפעול יחד למען מטרה משותפת. אמונה זו היא שעומדת בבסיס הציונות. בלעדיה היינו ממשיכים לשבת בבית מדרש בשטייטל ולתאר פנטזיות פוליטיות חסרות מימוש. מה שמאפיין את הציונים או כיום את הישראלים היה דווקא התכל'ס, המימוש עצמו ולא הרעיונות שמאחוריו. כמי שבאופן אישי מעדיף רעיונות זו נקודה חסרה אולם יש כוח בממשות לעומת המופשט. סוג מסוים של תחיית המתים. והאמונה המשותפת הזו שעמדה בבסיס הישראלי נסדקה ברצח רבין. האמון בין האנשים נפגם ואיתו היכולת לפעול יחד.

ניתן לטעון שזה התחיל כבר קודם בביקורת על הכיבוש. אולם רצח רבין ירה את יריית הפתיחה לנטישה של המערכות הישראליות. זה התחיל כבר ב1996 כאשר נתניהו עלה לשלטון ומינה את יעקב נאמן לשר המשפטים. בתגובה אמר היועץ המשפטי, מיכאל בן יאיר, על גופתי המתה והורה על חקירה כנגד יעקב נאמן. נאמן נאלץ לנטוש את משרד המשפטים ולבסוף חווה התקף לב כתוצאה מהחקירה. החקירה הסתיימה בלא כלום אולם כאן התחילה שורה של חקירות שבמשך שנות רבות שיתקה כל אפשרות לניהול חיצוני של משרד המשפטים. משרד המשפטים החל לנהוג כגוף עצמאי בלי בקרה חיצונית. שורת שרי המשפטים שנחקרו או אוימו בחקירה הייתה לא פוסקת. במקביל הביאה המערכת המשפטית לכניסתו לכלא של ראש ממשלה מכהן ולעוד חקירות והאשמות נגד אנשים שונים.

נטישת האחריות והפעולה נגד המערכת עצמה לא פסקה. בהר הבית זנחה הממשלה כל ניסיון לשליטה על המתרחש. כאן השאלה על מי האחריות איננה ברורה. האם זה אנשיו של יצחק רבין או ממשלת נתניהו. מבחינת לוח הזמנים נראה שזה דווקא ממשלת נתניהו, אבל יכול להיות שאנשי רבין נתנו אור ירוק לוואקף ולתנועה האסלמית לפעול אחרי רצח רבין (קראתי את זה באיזשהו מקום אבל במחקר קטן שעשיתי לצורך הפוסט לא מצאתי אישוש). כך או אחרת, למרות דיבורי הרהב, ישראל למעשה שמטה את השליטה מידה בהר הבית.

ביטוי אחר לאובדן האמון נמצא בפעילות הבלתי פוסקת של גורמי שמאל למיניהם למען הפסקת "הכיבוש" גם נגד רצון הבוחר הישראלי שהגיעה לשיא בנאום של חגי אלעד באו"ם. הדבר שבלט בדבריו היה חוסר ההתייחסות לאזרחי מדינת ישראל כאל סובייקטים והפיכתם לאובייקטים. במקום לנסות לשכנע אותם צריך לפעול במישור הבין לאומי כדי להכריח אותם לקבל את עמדתו. חגי אלעד התעלם מנימוקים נגדיים, ממציאות אפורה, ומבעיות טכניות. מבחינתו את "הכיבוש" צריך להפסיק בלי התחשבות בעמדות של אזרחי ישראל האחרים. ההופעה של חגי אלעד באו"ם היא רק השיא של תופעה רחבה יותר של ישראלים שאיבדו עניין בהשפעה על אזרחים אחרים במדינת ישראל. חלקם עושים זאת כסוכנים של גורמים זרים המממנים אותם וחלקם מתוך אידיאליזם. כך או אחרת הגישה לישראלים היא כאל אובייקטים ולא כאל סובייקטים.

הזלזול באנשים אחרים, הניהליזם הגלוי וחוסר האמונה בפעולה משותפת מאכלת כל חלקה טובה של אידאליזם. אודה שרוב אנשי השמאל וגם הימין ממשיכים להאמין בפעולה משותפת. חיים רמון, למרות כל חסרונותיו עדין מאמין בשיח משותף עם הימין. ישנם גם אחרים המדברים שפה אחרת, אך קשה להשתחרר מהתחושה של אובדן האמון הרוחש המביא לניהליזם, ליאוש ולהתנהלות חסרת אחריות. כפי שראינו אובדן האמון לא נמצא בשוליים אלא באנשי המלוכה עצמם. מיכאל בן יאיר משתתף היום בסיורים של שוברים שתיקה ובצלם ושותף לרוב ההנחות המעשיות שלהם. רצח רבין הרג אצלו את היכולת לתת אמון ביריב שהוביל אותו עד השוליים ממש. מבחינה טכנית הדמוקרטיה הישראלית ממשיכה לתפקד. מבחינת הרוח, האמונה הציונית בשיתוף פעולה ובפעולה משותפת שרק מתוכה ניתן אולי לקוות לשלום בארץ נפגעה קשות. בשאלה האם ניתן לתקן את השבור יעסוק הפוסט הבא.

שרת המשפטים מול המשנה ליועץ המשפטי

שרת המשפטים איילת שקד היא אישה חכמה מאד והמכתב שהיא בחרה לשלוח ליועץ המשפטי לממשלה ביחס להתנהלותה של המשנה ליועץ המשפטי דינה זילבר מדגים לנו באופן נאה את חכמתה. במכתב דורשת איילת שקד למצוא מחליפה לדינה זילבר בייצגה את הממשלה ואוסרת על דינה זילבר להמשיך לייצג אותה, את משרד המשפטים והממשלה בכל אחד מתחומי האחריות של דינה זילבר, וזאת לאור ההתנהלות של זילבר בוועדות הכנסת. הסיבה לכך שהמכתב הוא חכם הוא שאיילת שקד נמנעת במכתב מלנקוט צעד סמכותי כנגד זילבר (פיטורים, השעיה). בכך שרת המשפטים נמנעת מלגרור את הדיון אל הצד הטכני סמכותני שהיה מסיח את הדעת מהנושא העקרוני של תפקידי הייעוץ המשפטי לממשלה. במילים אחרות שרת המשפטים רוצה לנצח בוויכוח העקרוני ולא בשאלת הכבוד או הסמכות שלה. איילת שקד מבינה שהטיעון חשוב יותר מהסמכות העקרונית והיא רוצה לנצח ברמת הטיעון; הרמה המעשית כבר תגזר מרמת הטיעון עצמה. איילת שקד מציגה את עצמה כשמרנית. אני עצמי לא רואה את עצמי כשמרן כפי שהבאתי בשם תוספות יום טוב מנהג שאין לו טעם איננו אלא מידת סדום. ועם זאת אני שמח שאיילת שקד מתמקדת בטיעונים ולא בסמכות שרירותית. כפי שהיא מבינה היטב סמכות גרידא לא תשרת את מטרותיה בטווח הארוך.

חכמתה של איילת שקד מתבטאת גם בבחירה במשנה ליועץ המשפטי ולא ביועץ עצמו. בדומה לאהרן ברק שנמנע מלפסול חוקים מיד אלא התחיל בהודעה על סמכותו בלי מימושה המיידי וכך גרם לאנשים להתרגל לרעיון כך גם שקד בבחירתה מתחילה את הדיון שסופו בקביעה על היועץ המשפטי עצמו. בינתיים היא נותנת לאנשים זמן להתרגל לרעיון וגם מדגימה באופן ישיר מדוע נדרש חוק היועצים המשפטיים במתכנתו החדשה להיחקק.

חמאס חושבים כמוני!

בפוסט ילדי עזה על הגדר ככשלון שלטון החמאס בעזה טענתי שהשאיפה של חמאס היא למעמד של רשות פלסטינאית המקבלת את התקציב שלו ישירות ממדינת ישראל. טענתי שדווקא הליכה לקראת חמאס תעניק לישראל מנוף לחץ נוסף מול חמאס שאיננו כוחני ותשלים את הפרדת הפלסטינאים לשני גורמים עוינים מתחרים אשר יאפשרו לישראל  למשול. בידיעה חדשותית מסוף שבוע מסתבר שצדקתי. חמאס דורשים 15 מיליון דולר כל חודש לתחזוק המנגנון שלהם. עכשיו מה שנותר זה להוסיף מחירון על כל חריגה של החמאס:

הפגנות ליד הגדר 100,000- דולר

פריצת הגדר: 200,000- דולר

טיל על ישראל: 1,000,000- דולר

השמדת מנהרה: 3,000,000- דולר

שלושה חודשי שקט: בונוס 2,000,000+ דולר

למי להצביע בבחירות לראש העיר ירושלים?

בשבת בינותי בספרים. אך בניגוד לדניאל שבינה בספר ירמיהו למלאות שבעים שנה לגלות בבל, אני בניתי בספרו של הגיאוגרף יהושע בן אריה "עיר בראי התקופה – ירושלים החדשה בראשיתה". ושם קראתי כיצד הלכה ונבנתה ירושלים החדשה אבן אחר אבן. אילו קשיים עמדו לפני הבונים ועם אילו אתגרים הם התמודדו. ושם הסתבר כי המסורת לפיה דברים מעניינים יקרו אם יהיו 60 ריבוא (600,000) יהודים בשערי ירושלים היא אכן עתיקה ומקורה בתלמידי הגר"א שכן היא הוזכרה בדרשה של יוסף ריבלין עם הקמתה של שכונת משכנות ישראל: "ולשאלת אחד האורחים כמה הוא השיעור של בנין ירושלים ויקבוץ גלויות שיש בידו לקרב את הגאולה? ניתנה התשובה: 'על פי רבינו הגר"א ותלמידיו, מייסדי הישוב, השיעור הוא: "60 ריבוא בשערי ירושלים". וזאת היא המטרה הראשית בשאיפתנו ובתוכניתנו המעשית" (עמ' 160). וזאת כאשר השכונה המתוכננת אמורה הייתה לכלול 140 בתים שמתוכם נבנו 44 בתים וכאשר בכל ירושלים החדשה היו כמה מאות בתים בלבד עם אוכלוסיה שמעורכת ב2000 נפשות. העובדה שזו הייתה תוכניתם המעשית מתאשרת בניסיון שלהם לשכנע את משלחת החקירה ברשות מונטאגיו וד"ר אשר שנשלחה מטעם 'ועד שליחי הקהילות' בלונדון לקנות שטחי אדמה נרחבים במערב ירושלים באזור הכפר ליפתא כדי ליישב בו עשרות ומאות אלפי יהודים. לצערם הם נתקלו בביקורת הקטלנית של חברי המשלחת אשר לא ראו בעין יפה את התלות שלהם בקהילות בחוץ לארץ ואת חוסר הפרודקטיביות שלהם, כפי שהם ענו להם: "נניח שיעלה בידכם לבנות עליה אלפי בתים ולהושיב בתוכם אלפי משפחות שיעלו ויבוא לציון כדברכם הרי אפשר שיקום כאן עוד מחנה גדול של בטלנים ושנוררים, המטילים את עצמם על היהודים שבחו"ל. ולכם מנהיגי הכוללים, יתווסף עוד כר נרחב להרבות בצעקות לאחינו בני ישראל רחמנים בני רחמנים שישלחו לכם כסף להציל עוד אלפי משפחות ברעב" (עמ' 172). הדבר המשונה הוא שחלפו 150 שנה מאז אותם חילופי דברים ועדין ירושלים נמצאת במידה רבה באותה מצב בדיוק כאשר חצי מהאוכלוסיה ממשיכה להיות לא פרודוקטיבית ולהיתמך על ידי אחיהם שבחו"ל וברוך השם שגם בארץ. דרשו זאת אתם לשבח או לגנאי.

הדרשה הזו של "60 ריבוא בשערי ירושלים" המשיכה להתגלגל הלאה. כך למשל העובדה שהמדינה הוקמה כאשר היו בארץ ישראל 600 אלף יהודים או שישים ריבוא הוסברה על סמך הדרשה הזו. כל ארץ ישראל נחשבת כשערי ירושלים. דרשו ומצאו שמלחמת ששת הימים פרצה כאשר היו בארץ ישראל 600 אלף גברים (ותסלחנה הנשים על השובניזם). בכל אופן מהנתונים בויקפדיה עולה שב2016 היו 550 אלף יהודים בשטח המוניצפאלי של ירושלים. נשארו רק עוד 50,000 יהודים כדי להגיע לשאיפתו ותוכניתו המעשית של יוסף ריבלין. אם נמשיך עם הקו שלנו, עכשיו כשאנו עומדים לפני בחירות לראשות עיריית ירושלים, השאלה המרכזית היא מי יבנה את ירושלים כדי שתגיע ל60 ריבוא?

כמובן אשמח אם כל אחד מהמועמדים יציב זאת לעצמו כיעד ועדיין נטיית הלב שלי אומרת שיוסי דייטש החסיד החרדי יהיה זה שיעשה זאת. כל אחד מהמועמדים האחרים מדבר על ניהול העיר בעוד הוא מדבר על בניית העיר (כנראה גם לדתיים לאומיים ולחילוניים). אינני בטוח בתמיכה שלי בו ולחצים ביתיים לוחצים לכיוון מועמדים אחרים (או יותר מדויק למועמד חילוני אחר), ועדין יש משהו בדייטש שגורם לי להאמין בו. אינני חושש שהוא יזניח את הדתיים והחילוניים (במיוחד עכשיו כאשר הסיכוי שלו להיות ראש העיר תלוי בדתיים ובחילוניים) ואין ספק בניסיון שלו באגף הבנייה בירושלים. זאת המחשבה שלי. אינני יודע אם היא רציונאלית אך כפי שהבהרתי בפוסט הראשון בארצנו הקטנטונת תמיד צריך לחשוש שגורמים נוספים מוערבים.


לאחר שפרסמתי את הפוסט ראיתי שגם ברקוביץ מתכנן לבנות בירושלים:

https://www.inn.co.il/News/News.aspx/384878

בקיצור, ההתלבטות נמשכת.

רצח רבין [ב] – האם ההיסטוריה היא אישית?

אחד הויכוחים הידועים בניתוח היסטורי הוא האם היסטוריה היא תוצאה של אישים או של מערכות לא אישיות. הבולט אולי מבין אלו שהחזיקו בעמדה שניה נמצא קרל מרקס שמתעלם כמעט לחלוטין מאישים לטובת השינוי האימננטי של המציאות. המפורסם ממי שהחזיקו בעמדה הראשונה היה תומאס קרלייל שטען כי הגיבורים הם אלו שעושים את ההיסטוריה. אלכסנדר מוקדון, יוליוס קיסר, לותר, פרידריך הגדול ונפוליון היו האנשים הגדולים שעשו את ההיסטוריה למה שהיא. היסטוריה אמיתית זו ההיסטוריה של האנשים הגדולים אשר כפו את רצונם על המאורעות ועיצבו את המציאות על פי חזונם.

נדמה כי ברצח רבין, הרוצח, וכן קבוצות משמעותיות בשמאל הישראלי אוחזים בעמדתו של קרלייל. רבין עשה את הסכם אוסלו ועיצב את ההיסטוריה ולכן כדי לפגוע בתהליך זה רצח הרוצח, יגאל עמיר, את רה"מ יצחק רבין. על פי גירסת השמאל הישראלי הרצח פגע בתהליך השלום ובדמוקרטיה. ועולה השאלה: האמנם? האם באמת תהליך השלום והדמוקרטיה הישראלית נפגעו בהתנקשות זו?

זו שאלה נושנה שאפשר לתת לה תשובות לכאן ולכאן. מה שבטוח שיגאל עמיר לא היה המתנקש הראשון בהיסטוריה ולכן ניתן לבחון את השאלה באופן אמפירי. מתנקשים בשליטים אנו מכירים משחר ההיסטוריה הפוליטית, מרצח גדליה בן אחיקם במקורותינו דרך רציחתו של פליפוס השני מלך מוקדון, יוליוס קיסר, אנרי הרביעי מלך צרפת, ולתר רתנאו שר החוץ היהודי של ממשלת ויאמר ועד התקופה המודרנית. למעשה לא פחות מ-4 נשיאים אמריקאים נרצחו בהתנקשות. באנגליה נרצח רה"מ ספנסר פריסבל ב1812 ועוד ועוד. מדינות מסוימות היו כל כך מועדות להתנקשויות שאין מקום לפרט אותן כמו איטליה הימי בינימית, רוסיה הצארית ויפן הקיסרית. מקיאבלי, שבעצמו השתתף בניסיון התנקשות בבני המדיצ'י שנכשל, כתב פרק מפורט מאד ומעניין מאד על התנקשויות בספרו "דיונים". למזלנו הוא ניחון כאשר ג'ובאני מדיצ'י התמנה לאפיפיור וכך נשארו לנו ספריו הקלאסיים. התנקשות בשליט היא אחד מהסיכונים המקצועיים ששליטים ובוחרים צריכים לקחת בחשבון בין במשטר דמוקרטי ובין במשטר לא דמוקרטי. קשה לומר שהדמוקרטיה האמריקאית נהרסה כתוצאה מרציחתם של לינקלן, קליבלנד, מקינללי וקנדי או שהמלוכה הצרפתית נהרסה כתוצאה מרציחתו של אנרי הרביעי. מנגד הרפובליקה הרומית קרסה כבר לפני יוליוס קיסר והריגתו בידי בורטוס רק הביאה לעלייתו של אקטוויניוס קיסר (אוגוסטוס).

עד כאן דנו בהשפעה על התנקשויות על משטרים ודמוקרטיות. ומה עם ההשפעה על תהליכים כגון תהליכי שלום? שוב כשאנו מתבוננים על ההיסטוריה קשה להגיע למחשבה שהתנקשויות השפיעו על תהליכים. ההתנקשות בפליפוס מלך מוקדון לא פגעה בהכנות לפלישה לאמפריה הפרסית. אם כבר להיפך, בנו אלכסנדר מימש אותן בצורה מכרעת. הסכם השלום שחתם מייקל קולינס עם האנגלים שהעניק חירות לאירים לא בוטל בעקבות מותו במלחמה עם מתנגדי ההסכם. עלייתו של דה ואלריה לשלטון ב1932 הביאה אמנם לפרישת אירלנד מהדמוניונים הבריטיים ולהפיכתה לרפובליקה אך המסגרת הכללית של הסכם השלום נשמרה (במלחמת העולם השניה שמרה אירלנד על ניטרליות מנוכרת אך הקפידה לא לעשות שום צעד שיתפרש כתמיכה בגרמנים). התהליך שהתרחש אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית כאשר הלבנים בדרום חזרו והשליטו את עליונותם במעשי רצח וחוקי ג'ק קראו התרחש בלי לינקולן אך סביר להניח שגם עם לינקולן הוא היה מתרחש. תהליכים לא קוראים סתם. מסביב האנשים שמובילים אותם יש סביבה שלמה של אנשים התומכים בהם ודוחפים אותם קדימה. המשטר השליט איננו תלוי רק בשליט עצמו ומורכב מקבוצה שלמה של אנשים המאמינה בקיומו והשומרת עליו גם בזמן ההתנקשות בו.

אינני בא לומר שאין לאנשים השפעה על ההיסטוריה.ההיסטוריה האנושית כמו כל היבט של הפעילות האנושית נעשית על ידי אנשים והיחודיות האנושית משפיעה על הדרך שבה הם עושים דברים. אין ספק שגאוניותו של נפוליון אפשרה לו להגיע לשערי מוסקבה. מנגד הוא סיים את חייו באי סנט הלנה. ומבחינה היסטורית קוד נפוליון והקונקרדנט שחתם עם הכנסיה הקתולית שרדו הרבה יותר. נוטים להזכיר את השפעתו של צ'רצ'יל כדוגמה לחשיבותו של האדם הגדול, אך למעשה גם אם לורד הליפקס היה מתמנה לראש ממשלה ואנגליה היתה חותמת הסכם שלום עם היטלר, סביר להניח שאנגליה וארה"ב היו נסחפות חזרה למלחמה בתוך שנה או שנתיים. תוקפנותו של היטלר לא הייתה מאפשרת שלום ממומשך בדיוק כמו ששאפתנותו של נפוליון הביאה להפרת כל הסכם שלום שנחתם עימו. זה לא אומר שאין מה ללמוד מצ'רצ'יל על גדלות הרוח והיכולת של מדינאי לעמוד כנגד רוח הזמן (נתניהו מול אובמה הוא דוגמה לתלמיד טוב של צ'רצ'יל) אולם זה אומר שההשפעה של צ'רצ'יל על ההיסטוריה לא הייתה מכרעת כפי שמציגים אותה.

אם נחזור להשפעה של רצח רה"מ רבין על הדמוקרטיה הישראלית או על הסכם השלום קשה לומר שההשפעה היתה גדולה. מבחינה מוסדית נדמה כי הדמוקרטיה הישראלית לא נפגעה כלל. עשר שנים אחרי ההתנקשות ברבין התרחשה ההתנתקות מעזה ואיש לא פצה פה או צייץ. תהליך השלום קרטע עוד לפני ההתנקשות עם פיגועי ההתאבדות באוטובוסים. עצרת התמיכה בהסכם השלום שבה רה"מ רבין נרצח אורגנה כנגד פיגועי הטרור שהציבו סימן שאלה על תהליך השלום ופגעו בתמיכה בו מצד הישראלים. מהצד השני המסגרת הכללית של הסכמי אוסלו נשמרה גם לאחר אירועי הדמים ומבצע חומת מגן. בעזה כיום משגשגת לה ישות טרור עצמאית העורכת איתנו סבב לחימה כל כמה שנים. מעבר לכך כפי שהעיר בלוגר שנון יכול להיות שרציחתו של רבין השפיעה על מחנה השלום כמו השפעת "המחלה ההולנדית" על הכלכלה (מה שמכונה גם קללת המשאבים). העובדה שמבחינה מוסרית רצח רבין שם אותם בצד של "הטובים" גרם לכך שהם הזניחו את ההתמודדות הרצינית עם הבעיות של תהליך השלום באופן שהוביל את הציבור להתייחס בחוסר רצינות למחנה השלום.

אם נסכם את הדיון הזה, מבחינה מוסדית קשה לומר שרצח רבין אכן השפיע על הדמוקרטיה או על תהליך השלום כפי שזה מוצג על ידי כותבים ודוברים שונים. ההשוואה ההיסטורית להתנקשויות קודמות בראשי מדינות מלמדת שזה לא כל כך פשוט ועדיף להיזהר מקביעות גורפות.

ילדי עזה על הגדר ככשלון שלטון החמאס בעזה

את הפוסט הזה כתבתי כתוצאה מכמה פוסטים קשים של בלוגרים שמאלניים ברשת. מלכתחילה הגבתי אליהם קשה (מה שגרם להם לחסום אותי). אולם לאחר זמן הבנתי שצריך לחשוב על הנושא מחדש והתוצאה הייתה הפוסט הנוכחי.

מבוא

תנועת החמאס שולחת ילדים לפרוץ את הגדר בין עזה לישראל. בכך היא מקווה לנצל את הרגשות ההומונטריים של הישראל כדי להרוס את ההפרדה בין ישראל לבין עזה ואת הניסיון של ישראל להתנתק מעזה. העובדה שילדים אלו נהרגים כתוצאה מהניסיון של ישראל להגדיר קו גבול בינה ובין עזה איננה מטרידה את שלטון החמאס בעזה. אם כבר בעיניו זה מעודד לחץ על ישראל ומביא להתקפלות של מדינת ישראל. זו טקטיקה אכזרית המזכירה סרטי סנאף אולם נדמה כאילו את החמאס זה לא מטריד. כל עוד בעיני העולם האשמה מוטלית על ישראל מטרתם מושגת ואילו המחיר ההומוניטרי חסר משמעות בעיניהם. האם באמת אין משמעות למחיר ההומניטרי? ברשימה הבאה נדון בשאלה זו ונבחן מה ניתן ללמוד ממנה ומה ההשתמעויות של בחירה זו של החמאס.

אבדן האפוטרופסות של חמאס

לכאורה, הבחירה של חמאס לשלוח ילדים למותם לא מחדשת הרבה. לחמאס אין אלוהים במלחמה עם ישראל וכל טקטיקה ואסטרטגיה מבחינתם היא לגיטימית נגד ישראל. במבט שני ניתן ללמוד הרבה מאד מהבחירה של חמאס לשלוח ילדים לההרג על הגדר. דה פקטו מגלה חמאס כי הוא חסר יכולת להיות אחראי על ילדים וכנראה גם על חסרי ישע אחרים ובעצם לא כשיר לקחת עליהם אחריות שלטונית. למה זה דומה? ישנם מקרים שבהם הורים לא מצליחים לקיים את האחריות שלהם כלפי ילדיהם. לפעמים זה נובע מסיבות טכניות. נולד להם ילד נכה או פגום שאין ביכולתם לטפל בו או לדאוג לצרכיו. במקרה כזה ההורים מעבירים את האפוטרופסות שלהם על הילד למדינה והמדינה לוקחת את האחריות לדאוג לצרכיו. לפעמים זה נובע מסיבות נפשיות. הילד בריא ושלם אולם ההורים מסיבות נפשיות לא מסוגלים לקבל אחריות על צרכי הילד והם מזניחים אותו (ואת עצמם). לפעמים זה נובע מהתמכרות לסמים, או ממחלת נפש כגון דיכאון או סיכוזפרניה. כאשר זה מתגלה ומציאות זו מובנת המדינה מתערבת ומעבירה את הילד לידי גורמים שיכולו לדאוג לו (אימוץ, משפחות אומנה, פנימיה ועוד). אין כאן שיפוט של ההורים כמו הכרה שצרכי הילד כיצור חסר ישע לא יכולים להיות מסופקים על ידי ההורים. כאשר חמאס שולח ילדים לשדה הקרב הוא מגלה שאין לו את היכולת לקבל אחריות שלטונית על ילדים. מדינה מתוקנת מרחיקה את הילדים משדה הקרב. ברור להשילדים כיצורים חסרי ישע ונטולי בחירה חופשית אינם רלבנטיים לשדה הקרב והיא משתדלת להרחיק אותם לאזורי עורף בטוחים שבהם הם לא יסתכנו. חמאס נוהג הפוך. במקום להרחיק את הילדים מהגדר הוא דוחף אותם לגדר. זה לא גילוי של אחריות שלטונית אלא של חוסר יכולת שלטונית. החמאס מודיע: אין ביכולתי לקבל אחריות שלטונית ממשית ולכן מבחינתי ניתן לשלוח את הילדים לההרג בניסיון פריצה של הגדר. במילים אחרות חמאס איננו כשיר לשמש כתנועה שלטונית אמיתית. מי שלא לוקח אחריות על חיי הילדים תחת שלטונו, איננו באמת גורם אוטונומי עצמאי היכול לתפקד כשלטון עצמאי. חמאס לא לוקח אחריות על חיי הילדים תחת שלטונו ולכן חמאס איננו גורם שלטוני אוטונומי. עובדה זו משליכה על כמה הנחות יסוד במדיניות הישראלית ומחייבת שינוי גישה ביחס לעזה כפי שאראה עכשיו ביחס להצעות הפתרון שמציעים למצב בעזה.

כשלון המודל הפיני

מאז ההתנתקות קיימות כמה הנחות של מדיניות החוץ הישראלית ביחס לעזה:

– עזה היא ישות מדינית אוטונומית עצמאית בעלת שלטון עצמי.

– הגדר בין ישראל לעזה מסמנת את הגבול בין הישות המדינית פוליטית של עזה לבין ישראל.

– ההתנהלות בין עזה לישראל צריכה להתנהל כשני יישויות מדיניות נפרדות המגיעות להסכמה על השגת מטרות משותפות בהתאם לאינטרסים ההדדיים של שתיהן (ביטחון לישראל, שגשוג לעזה).

במסגרת הנחות אלו מנסה ישראל להחיל את המודל הפיני סובייטי על יחסי עזה – ישראל. נחזור בכמה שורות על המודל הפיני סובייטי כפי שהתקיים במלחמה הקרה. מאז 1945 התקיימה פינלנד כמקרה מיוחד במסגרת המלחמה הקרה. מבחינה פנימית היתה פינלנד דמוקרטיה ליברלית בעלת כלכלת שוק ובחירות חופשיות. מבחינה חיצונית השתייכה פינלנד לגוש המזרחי והכפיפה את כל מדיניות החוץ והביטחון שלה לברית המועצות. בכך חרגה פינלנד משאר המקרים של הגוש המזרחי שבו מדיניות הפנים הייתה קומוניסטית סובייטית או מהגוש המערבי שבו מדיניות החוץ הייתה אנטי ברית המועצות. מה שהופך את ההשג הזה למדהים ואת פינלנד למדינה נערצת הוא העובדה שהוא הושג במשא ומתן באופן ישיר מול סטלין וזאת לאחר שתי מלחמות עקובות מדם (מלחמת החורף ומלחמת העולם השניה). ההשג הזה לא היה חסר מחיר. פינלנד נאלצה לוותר על חבל קרליה שנכבש במלחמת החורף ולהצטמצם לגבולותיה הנוכחיים כולל ישוב מחדש של כל הפליטים מחבל זה, אולם מנהיגי פינלנד היו נחושים לשמור את מה שהם הגדירו כליבה החיונית שלהם ולשם כך היו מוכנים לשלם מחיר כבד לסובייטים. כאשר אנו מסתכלים על הפתרונות המוצעים לעזה בין אם זה אי מלאכותי, נמל בקפריסין או באל עריש, או הקמת נתיב הגישה בנמל אשדוד ניכר כי המתכננים הישראלים מנסים לממש את המודל הפיני-סובייטי (גם אם לא בשם זה) ביחסי ישראל ועזה. ישראל מוכנה לאפשר שגשוג כלכלי וחברתי בעזה אך דורשת שמירה על האינטרסים החיצוניים והביטחוניים של ישראל. בלי קיום של דרישה זו ישראל לא תהיה מוכנה להסרת המצור על עזה והסתכנות בהקמת חיזבאללה 2 על גבול ישראל. אולם המציאות של הילדים על הגדר בעזה מצביעה על הבעייתיות בהחלת מודל הזה בעזה, שכן המודל מניח קיום של שני ישויות פוליטיות עצמאיות וריבוניות הפועלות יחד להשגת מטרות משותפות. שליחת הילדים לפריצת הגדר תוך סיכון חיי הילדים בידי החמאס מלמדת שאין בעזה גורם שלטוני אמיתי המסוגל לקבל אחריות מדינית ופוליטית על האזרחים תחת שלטונו. אין מדינה אמיתית בעזה שאיתה ישראל יכולה לעבוד למען השגת מטרות משותפות והגדר איננה נתפשית כקו גבול ממשי בין ישראל לעזה שבו אסור לפגוע אלא בזמן מלחמה רשמית. היא אמנם מתחמת את עזה ומונעת ממנה לפגוע בישראל אבל היא לא מתקבלת כקו גבול בין שתי ישויות מדיניות מובחנות. כתוצאה מכך לא ניתן לצפות מהעזתים שיהיו מוכנים לויתורים כואבים שיאפשרו את שגשוגה של עזה תוך שמירה על האינטרסים הביטחוניים של ישראל כפי שהמודל הפיני סובייטי מחייב. שלטון החמאס בעזה איננו כשיר לכך ואי אפשר לצפות ממנו לעשות משהו שהוא איננו כשיר לו באותה מידה שלא ניתן לצפות שמי שלוקה בנפשו יוכל לקבל אחריות על הילדים שלו. ההנחה כי קיימת בעזה ישות אוטונומית עצמאית אשר איתה ניתן לעבוד איננה נכונה וכתוצאה מכך הנחות הבסיס של המדיניות הישראלית העכשווית לא מתקיימות. במקום זה צריך לחשוב על מודל אחר ביחס לעזה שישיג תוצאות מספקות יותר.

הרשות הפלסטינאית השניה

אם עזה איננה כשירה לתפקד כמדינה עצמאית הדואגת לצרכי האוכלוסיה המקומית שלה, מה כן ניתן לצפות ממנה או אם נדייק יותר מה עזה מרשה לעצמה לשאוף להיות? כנראה עזה רוצה לתפקד כרשות פלסטינאית אוטונומית הנוספת על הרשות הפלסטינאית בגדה. אם נזכור, הבלאגן הנוכחי,כמו גם צוק איתן, התחיל כאשר אבו מאזן מנע העברת כספים לפקידי החמאס בעזה. מה שמאיים על שלטון החמאס בעזה איננו האיום של כיבוש ישראל את הרצועה כמו הצורך שלו לתחזק רשות פלסטינאית משל עצמו ברצועה. וכאשר מונעים העברת כספים לרשות זו הוא מתחיל לעשות בלאגן. רשות זו איננה מסוגלת לקבל אחריות על צרכי האוכלוסיה במובן הלאומי שאנו חושבים עליו אבל היא יוצרת תחום לעצמו שבמסגרתה חיים הערבים בנפרד מהאזרחים הישראליים של מדינת ישראל. המודל הזה מזכיר את המודל של פורטו ריקו וארה"ב שבמסגרתו מתקיימת פורטו ריקו כגרורה מדינית שלטונית של ארה"ב. גם בעזה נדמה שהעזתים לא מסוגלים לקיום מדיני עצמאי נפרד אשר יחייב אותם לקחת אחריות על כלל צורכי האוכלוסיה בעזה אלא לסוג של שלטון במסגרת השליטה הישראלית הכוללת במרחב. היות ופירוד פלסטינאי הוא אינטרס ישראלי, ישראל יכולה להשתמש בשאיפה הזו של העזתים לרשות פלסטינאית נפרדת מהגדה כדי להמשיך את המצב הקיים באופן הנוח לה. זה יכול להתבצע באופן מיידי אם ישראל וגורמי תמיכה נוספים במרחב הבין לאומי יעקפו את אבו מאזן, יחלקו את התקציב המועבר לרשות הפלסטינאית ויעבירו חלק ממנו לידי העזתים באופן נפרד. העברה זו תסיים את הבלאגן באופן מיידי ותפתח פתח לישראל לנהל את המציאות לטובתה. כיום אין לישראל מנוף מול החמאס בעזה להוציא צעדי ענישה. הכרה בעזה כרשות הפלסטינאית השניה עם תקציב נפרד מהתקציב של הרשות הפלסטינאית הראשונה תאפשר לישראל לראשונה להפעיל מנופי לחץ על עזה שאינם דווקא ביטחוניים. זה לא שולל כמובן את הפתרונות המעשיים של נמלים מלאכותיים וכדומה אבל זה מציב אותם בהקשר הנכון. פתרונות אלו לא צריכים לבוא כחלק מהסדר כללי של ישראל מול עזה כשתי ישויות עצמאיות נפרדות אלא כפתרון מעשי שישראל נותנת לעזה כחלק מהיות עזה גרורה מדינית ופוליטית של ישראל. גרורה זו קיימת עם תקציב נפרד ומרחב שליטה נפרד אך עם תלות במדינת ישראל, שמדינת ישראל צריכה לנצל לטובתה.

קיומן של שתי רשויות פלסטינאיות נפרדות משחק לטובתה של ישראל. לא צריך להקצין לפתרון האמרויות של מרדכי קידר בכל עיר בגדה אולם העובדה שיש שתי רשויות מאפשרת לישראל להפריד ולמשול. הכרה רשמית בקיומם המקביל מאפשר לישראל לנצל את התחרות ביניהן להשגת מטרות ישראליות כגון שלום וביטחון. זה לא מושלם אך מבין האפשריות זו האפשרות הפחות רעה.

הערה

אי כשירותם של העזתים לשלוט משליכה על נושאים נוספים כגון ביטול התקציב של אונר"א. מחד ביטולה של אונר"א וביטול החלטת האו"ם 194 של דרישת השיבה היא אינטרס ישראלי ראשון במעלה שאסור לו שייפגע. מאידך אי כשירותו של השלטון בעזה לא מאפשר להעביר אליו את השירותים שאונר"א מספק לערבים. כתוצאה מכך ישראל ומדינות נוספות צריכות להקים מנגנון שיאפשר את סיפוק השירותים בלי הצמדות להגדרת הפליטים המעוותת. ישראל צריכה לשאוף לפירוק וישוב מחדש של כל מחנות הפליטים (לאו דווקא בתחומי ארץ ישראל) יחד הקמת מנגנון מקביל אשר ימנע פגיעה במצב ההומניטרי שלהם ושל שאר התושבים בעזה.