רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם, אשר אמרנו בצילו נחיה בגוים

ביום חמישי כאשר שמענו את הבשורה שהיועץ המשפטי מגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה נתניהו היינו עצובים. עצובים בשביל מדינת ישראל שעוד ראש ממשלה עומד בפני הליך פלילי שעלול להסתיים בעונש מאסר. עצובים בשבילו שלשם הוא הגיע ועוד. אני מודה שבעניין תיק 4000 אינני בטוח כלל ועיקר שהיועץ המשפטי טועה. כפי שכתב יהודה יפרח הוא עבד כאן ממש לפי הספר. העובדה שנתניהו טרח להתערב בהתנהלות של מערכות שאינן כפופות לו – ולא רק לטובת סיקור אוהד לו ולמשפחתו (שעל כך היה אפשר להסתפק במרמה והפרת אמונים) – אלא גם ניסיון להכפשת אנשים אחרים, כמו אשתו של בנט, היא פסולה ומעלה חשש כבד לעניין פלילי. תיק 2000, לעומת זאת, הוא בעייתי מאד וראוי היה להסירו וגם תיק 1000 משתמע לכאן ולכאן; הגמרא בקידושין אומרת שאישה הנותנת מתנה לאדם חשוב יכולה להתקדש בהנאה שהיא נהנית מלתת לו את המתנה (דף ז עמוד א) ולמילצ'ן הייתה את ההנאה לתת מתנה לאדם חשוב כמו ראש הממשלה.

די ברור שזהו הסוף ורק נקווה שנתניהו לא יגמור בכלא. אינני יודע מי יבוא במקומו והדמוקרטיה בנויה על ההנחה שאין אדם שאין לו תחליף ועדין ראוי לדבר כאן בשבחו של נתניהו. בשבת נזכרתי בפסוק ממגילת איכה (פרק ד פסוק כ) המבכה את מותו של יאשיהו המלך: "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם, אשר אמרנו: בצילו נחיה בגוים". אינני יודע אם חלקו הראשון של הפסוק נכון לנתניהו אבל החלק השני מתאר מאד חזק את התחושה שהיתה לנו בעשר שנים האחרונות עם ראש הממשלה נתניהו: בצילו נחיה בגוים. לכאורה מנקודת מבט דתית יש כאן כפירה. האדם צריך לחיות בצל האל. אולם הפסוק מלמד אותנו אחרת. עם ישראל חוסה בצילו של מנהיג ישראל מול הגוים. המציאות מול הגוים היא מציאות קשה אשר בגלות היא חסרת הגנה. בארץ ישראל, במדינה יהודית ריבונית, הקושי הזה מוקהה. יש מנהיג לעם ישראל העומד איתן מול הגוים. כל מי שראה את נתניהו עומד מול הגוים הרגיש זאת בחוש. היתה בו מידת עיקשות מעורבת בקרטוב של מעורבות במציאות האמפירית הסובבת אותנו שאפשרה לו לעמוד איתן מול הגוים בלי מורא ובלי פחד. הוא לא שת את ליבו לתיאוריות כלליות כוזבות; אם הייתה לו תיאוריה, זו רק הייתה התיאוריה הקלאסית של מאזן הכוחות הנצחי. הוא על עומדו עמד לטובת עם ישראל כל הזמן. גם כשהיתה לי ביקורת עליו, תמיד יש לי מידה של הכרת הטוב על הטובות שהשיג לעם ישראל. בצילו חיינו בגוים.

זה נגמר וחבל שזה נגמר כפי שזה נגמר. עכשיו יצטרכו לבוא אנשים אחרים ונקווה שהם אולי למדו משהו מראש הממשלה נתניהו.

חב"דניק משיחיסט

בעבודתינו עובד חב"דניק אחד חביב. היות והוא רואה את עצמו שליח של הרבי מלובביץ' הוא משתדל להמשיך להפיץ את מעיינות הרבי החוצה. והיות והוא חביב הוא איננו עושה עניין גדול מעצמו וכך השפיע על כמה וכמה אנשים להניח תפילין מידי יום. אתמול שמתי את ליבי לכך שהוא משיחיסט. ואז עלתה בי השאלה הבאה: אם יבוא מלך משיח אחר, מה תאמר? ענה לי: ברוך הבא. ונחה דעתי.

ואז הוסיף מה שאמרו בשם האדמו"ר הזקן של חב"ד שהמשיח יהיה מתנגד. וכששאלו אותו מדוע? ענה שאם הוא יהיה חסיד המתנגדים לא יקבלו אותו. אבל אם הוא יהיה מתנגד החסידים בוודאי יקבלו אותו (ואינני יודע כמה זה נכון היום לדורנו אצל כל החסידויות הקטנות – י.ד.).

לא חייבים לכתוב

אחת מנקודות השחרור שלי בחיי הייתה ההבנה שאני לא חייב לכתוב. בראשי התנסח מאמר שלם חד, ברור ועוקצני אבל אז אני מרגיש בליבי שבעצם לא מתאים לי לכתוב את המאמר. הרבה שנים הייתי מאוכזב מעצמי אבל בנקודה מסוימת הבנתי שאני לא חייב לכתוב. לא יקרה שום דבר רע אם אני פשוט אשתוק. השמש תמשיך לזרוח בשמיים. הילדים שלי ימשיכו להעיר אותי בבוקר. המשימות בעבודה לא ייעלמו. העולם ימשיך כסדרו.

האמונה בחשיבותה של הכתיבה או בניסוח חד יותר בקדושת הביטוי היא אמונה רווחת. אם יש דבר המשותף לימין ושמאל, שמרנים ומהפכנים, הוגים ואינטלקטואלים זו האמונה שהאדם צריך לבטא את עצמו. האדם לא יכול סתם לשתוק. הוא חייב לומר. אם עולה לו משהו בראש הוא צריך להוציא אותו. ואם עולה לו משהו לא תקין לראש אז הוא צריך לדאוג שיעלה לו משהו תקין לראש יאמר הרב קוק, אבל לשתוק אסור. חייבים לדבר. ואם הסביבה החיצונית לא מאפשרת לך לדבר אז היא חטאה חטא איום ונורא. היא חסמה את יכולת הביטוי שלך. והאדם כמו שמתרגם אונקלוס הוא "רוח ממלא", יצור מדבר. והחירות נמצאת בדיבור. ואם האדם לא מדבר אז האדם אבוד; כלוא.

חז"ל לא סברו כך. בשביל חז"ל כשם שמצווה לומר דברים הנשמעים כך מצווה לא לומר דברים שאינם נשמעים (יבמות דף סה ע"ב). ישנה מצווה לומר דברים הנשמעים, אולי כדי שהשומעים יתקנו את דרכיהם, אבל ישנה גם מצווה לא לומר דברים שאינם נשמעים. לפעמים המציאות היא בבחינת דברים שאינם נשמעים ואז גם אם יש לך מה לומר עליה ישנה מצווה לשתוק. עדיף לא לדבר. "יישב בדד ויידום, כי נטל עליו.  ייתן בעפר פיהו, אוליי יש תקווה. ייתן למכהו לחי, ישבע בחרפה." כותב ירמיהו במגילת איכה (מכאן רואים דרך אגב שנתינת הלחי השנייה איננה מושג נוצרי אלא מקורה דווקא ביהדות). לא תמיד צריך לדבר. אפשר גם לשתוק.

בתחילת ספר דברים מצטט רש"י את דברי הספרי: "מפני ד' דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה: כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, כדי שלא יהיו חבירו רואהו ומתבייש הימנו, ושלא יהא בלבך עליו, שהתוכחה מביאו לידי שלום. ". לא תמיד כדאי להוכיח ולדבר. לפעמים אם תוכיח תבייש. לפעמים תרגיש שתוכחה אחת איננה מספקת ותתחיל להציק. לפעמים הדברים שתאמר יביישו את חברך או שיגרמו לו שיהא בליבו עליך. לפעמים התוכחה מביאה לידי מריבה במקום לידי שלום. עדיף לפעמים פשוט לשתוק, לא להתווכח ואז ליפול למלכודת של מחלוקת ושנאה . תוכחה עדיף לומר לפני המוות. אחריו כל החשבונות נעלמים.

מכל המקורות הללו עולה גישה מאד מאד שונה מהגישה המערבית הדוגלת בקדושת הדיבור.  לא כל דבר צריך לכתוב או לפרסם. אפשר גם לשתוק.

ציטוטים מהספר הסוס ונערו

הסוס ונערו הוא הספר החביב עלי בסדרת נרניה. בסיס הסיפור הוא המסע שעורכים העבד שסטה והסוס המדבר ברי מארץ העבדים קלרומן לארץ החירות נרניה. אני לא אערוך ניתוח ספרותי של הספר אלא אביא מלוא חופנים ציטוטים ותובנות מהספר.

"עובדה היא שבני אדם מסתדרים זה עם זה טוב יותר כשהם מתכננים תכניות מאשר כשאין להם נושא מוגדר לשיחה"

"בטשבן קיים חוק תנועה אחד: כל מי שהוא חשוב פחות חייב לפנות את הדרל למי שהוא חשוב יותר – אלא אם ברצונו לזכות בצליפת שוט במהלומה בקצה הקהה של הרומח".

"ארויס עשתה מאמץ נואש לדחוף את לזרלין כדי שתפנה לה קצת יותר מקום; אבל מרוב בהלה גברה אנוכיותה של לזרלין והיא השיבה מלחמה שערה וצבטה אותה ברגלה"

"כשם ששירתם אינה מלאה כשירתנו מימרות נבחרות ופתגמים מועילים, אלא כולה אהבה ומלחמה" (הוזיר המזרחי מחווה דעתו על השירה המערבית)

"אחת התוצאות הגרועות ביותר של עבדות ושל פעולה מתוך כפיה היא, שברגע שאין מי שיכפה עליך לעשות דבר מה – אתה מגלה שאבד לך כמעט כליל הכוח לכפות פעולה על עצמך"

"הוא עדין לא למד שהגמול על מעשה טוב בדרך כלל הוא הצורך לעשות מעשה טוב נוסף, קשה וטוב מהראשון"

"ואולם כל עוד תדע שאינך יוצא מגדר הרגיל, – תוכל להיות סוס הוגן ביותר, סוס הוגן וישר"

 

"

ברבאבא נולד בגינה

השיר ברבאבא של יורם טהרלב הוא אחד השירים החביבים עלי:

ברבאבא נולד בגינה
הוא גדל בין עצים וורדים
אך בגלל שהיתה לו צורה משונה
צחקו עליו כל הילדים.

הם קראו לו בלון מנופח
ותמיד לעגו לו כולם
בגלל זה התהלך הוא עצוב ומסכן
בלי חבר וידיד בעולם.

ברבאבא ברבאבא
אין כמוך בעולם
ברבאבא ברבאבא
אוהבים אותך כולם.

יום אחד הוא טייל בחצר
ופתאום – מי הופיעה מולו?
ברבאמא יפה, ברבאמא שחורה
מתאימה בדיוק בשבילו.

אז השניים עשו חתונה
והלכו לחופה יד ביד
ואלפי ציפורים שהיו בגינה
כך זימרו לכבודם פה אחד:

ברבאבא ברבאבא
אין כמוך בעולם
ברבאבא ברבאבא
אוהבים אותך כולם.

ונולדו לשניהם ילדים
ברביונים ששה או שבעה
זו היתה משפחה מאושרת מאוד
משפחה שכולה אהבה.

והיום הם עוברים בגינה
בשורה אחרי ההורים
ובלילה בלילה לפני השינה
הם נותנים נשיקה ושרים:

ברבאבא ברבאבא
אין כמוך בעולם
ברבאבא ברבאבא
אוהבים אותך כולם.

לברבאבא לועגים כל הילדים. ספר מודרני שנוצר אחרי הפרויקט של התקינות הפוליטית היה בוודאי מספר כיצד הילדים עברו שינוי של קבלת האחר כמו ברבאבא. אולם השיר ברבאבא נכתב בשנות השבעים כאשר הרעיון של תקינות פוליטית לא שלט ואולי גם לא הוכר, ולכן המשורר מסתפק בלספר לנו שבגלל זה הסתובב עצוב ומסכן בלי חבר וידיד בעולם.

המסקנה היא שלא תמיד אפשר לשנות וזה מה שהעולם יכול להציע. שיר חסר יומרות וחביב ביותר.

תלמיד חכם ראוי שילמד שלושה דברים

הגמרא במסכת חולין דף ט עמוד א מונה כמה דברים שראוי ללתלמיד חכם לדעת לעשות:

"ואמר רב יהודה אמר רב תלמיד חכם צריך שילמוד ג' דברים כתב שחיטה ומילה ורב חנניא בר שלמיא משמיה דרב אמר אף קשר של תפילין וברכת חתנים וציצית"

ברשימה הזו יש דברים שרווחים למדי, כמו שהגמרא עצמה אומרת לאחר מכן , כגון קשירת ציצית או ברכת חתנים. ודברים שפחות רווחים: שחיטה, מילה וקשר של תפילין (ואף כתב לשיטה שמדובר בכתב ספרי תורה, תפילין ומזוזות).

שחיטה:

בזמנו, שכן שלי שהיה איתי בידידות, אברך משי העמל בלימודי דיינות ובעל שאיפות אינטלקטואליות (הוא סיפר לי פעם שאת מורה נבוכים הוא יודע בעל פה וגם את קאנט קרא לא מעט) סיפר לי שהוא עושה קורס שחיטה. כשהסתיים הקורס שאלתי אותו מה למדת? ענה לי: לשחוט תרנגולת. אין ספק שליהדות חשוב גם מה מכניסים לפה ולא רק מה שמוציאים ממנו כפי שניסח זאת הרמב"ם ולכן הידע המעשי שמלווה גם בסיורים במפעלי מזון וכדומה הוא משמעותי לאלו הלומדים להיות מורי הוראה כדי שלא יגיעו למה שסופר על אברך שנלקח לסיור בבית מטבחיים וכאשר הציגו לפניו קורקבן קרא בהתפעלות עצומה: אז זהו הקורקבן הקדוש. ועדין ניכר היה שלא על זה חלם כאשר החל ללמוד בישיבה.

מילה:

מעמדם של המוהלים מבחינה חברתית קצת יותר גבוה משל שוחטים בחברה היהודית למרות שהפעולה די דומה. ההבדל בחומר משפיע. ועדין מילה איננה עניין נפוץ אצל מי שאינם מומחים בדבר. עם זאת לפחות אצלי במשפחה סופר על אביו של סבי ע"ה שהיה רב קהילה ולא מל אף ילד. כשנולדו לו חמשת בניו ביקש רשות מאשתו ומל את חמישתם כדי לקיים את המצווה בעצמו. ולאחר מכן שוב לא מל.

קשר של תפילין:

גם קשר של תפילין  הוא לרוב עניין של מומחים ועם זאת, דווקא כאן, יש חשיבות לתלמיד חכם, ובעצם לכל אדם, לדעת להקטין או להגדיל את הרצועה של ראש. הסיבה לכך נעוצה בהלכות תפילין. על פי התורה תפילין של ראש צריכים להיות מונחים בין העינים: "והיו לטוטפות בין עיניכם" (דברים יא יח,). עם זאת כבר התנאים הסבירו שלא מדובר על האף אלא באזור השיער מעל המצח. את זאת הם הוכיחו מהפסוק "ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים יד א) קרחת אפשר לעשות רק במקום שצומח משהו – במקרה הזה שיער. מכאן מוכח שבין עיניכם שייך רק במקום שהשיער צומח בו המכוון כנגד בין העינים. אם התפילין מונחות על המצח, המצווה לא התקיימה. עכשיו אפשר להבין מדוע חשוב לדעת לשחק עם הרצועות של תפילין של ראש. אם למישהו, החלק של הרצועות מהתפילין עד הקשר המקיף את הראש כמין חגורה או נזר, גדול מידי, התפילין ישמטו על המצח. אורך הרצועה צריך להיות מתחילת הגולגולת מעל השקערורית של העורף עד קצת לפני קו השיער כדי שהתפילין לא יעברו אותו. כאן יש שני סוגי קשירה הנהוגים בציבור קשר מרובע (אצל מיעוט האנשים) וקשר בצורת האות ד (אצל רוב האנשים). אצלי, למשל, הקשר מרובע ואני יודע לשחק עם הרצועות כדי להקטין או להגדיל אותו. בזמנו השתמשתי בידע הזה להקטין את הרצועות הן בשבילי, הן בשביל אבי, כדי שהתפילין לא ישמטו. את הקשר השני לא הצלחתי להבין עדין. ראוי לדעתי לכל תלמיד חכם להכיר את שניהם כך שבמידה ויראה מישהו שהתפילין שמוטות לו על מצחו שיוכל להקטין לו כדי שיקיים את המצווה כהלכתה.