כל הפוסל, פוסל במומו

בימים האחרונים מכריזים אנשי השמאל כי הליכוד עושה כאן מהפכה ומונע מהם להשתלט על הרשות המחוקקת דרך מינוי יו"ר הכנסת והוועדה המסדרת.  אינני נכנס כאן לסבך העניין המשפטי. גם אם המהלך של יו"ר הכנסת הוא חוקי זה מריח לא טוב; עדיף לתת לכנסת הנבחרת לומר את דברה לטוב ולמוטב. ועם זאת, חברי כחול לבן פוסלים במומם כאשר הם זועקים על מהפכה נגד הדמוקרטיה בעוד הם עצמם מתכננים להעביר חוק פרסונלי שימנע מבנימין נתניהו להקים ממשלה עוד לפני שהורשע בבית משפט; על החוק הזה אף אחד לא יזעק חמס למרות שגם כן מדובר בהפיכה אנטי דמוקרטית.

נתחיל בלהעביר תקציב

כבר שנה אנו מבזבזים זמן על שאלת הממשלה. באה הקורונה וגילתה שמה שחשוב איננו הממשלה אלא התקציב. אנחנו צריכים להרחיב את התקציב של המלחמה בקורונה. יש לכך שני ביטויים משמעותיים:

  • הרחבת הבדיקות לכל מי שמרגיש לא טוב ולא רק אם הוא בא במגע משוער עם חולה קורונה.
  • סיפוק אפשרויות בידוד יעילות יותר ומוצלחות יותר בבתי מלון וכדומה (ראו את המאמר המצוין של נדב אייל)

זה זמן אני סובר שכל מהלך הבידוד לאלו שבאים מחו"ל הוא מטופש לחלוטין. פשוט מדינה של חלמאים. כולם צריכים לעקוב אחרי איפה איזה חולה קורונה משוער היה כדי להחליט אם אנו צריכים להיות בבידוד או לא. לחברות הסלולר יש איכון מוחלט של המיקום שלנו והצלבה שלו תשיג את המידע הרבה יותר במדויק. עכשיו חכמי חלם הוסיפו לנו סגירה של בתי הספר שתביא לתוהו ובוהו ונזק כלכלי כביר. כנראה שזה נדרש אבל המדינה צריכה להוסיף כלים נרחבים הרבה יותר להתמודדות עם הקורונה.

ההצעות שהצעתי דורשות כסף  אבל בגלל שאין ממשלה כבר שנה שלמה שאין תקציב ובמקום זה מציעים לנו פלסטרים במקום התמודדות ישירה עם המצב. לא מעניין אותי מי יהיה ראש הממשלה. שחבורת האדיוטים שם למעלה תמשיך לריב אחד עם השני במרץ רב. כל רדיפת הכבוד הזו לא חשובה לי כלל ועיקר. הדבר החשוב הוא לעשות דברים ולא מי יהיה ראש הממשלה קודם ומי אחר כך. תעבירו את התקציב ונתעלם מכם לשנה הקרובה. גם ככה לא הולכות להיות עכשיו בחירות בקרוב בגלל נגיף הקורונה אז לפחות נטפל בבעיות הדחופות כדי שנוכל לדעת מי חולה ומי לא, מי צריך להיות בבידוד ומי לא ואיפה.

הערה: באופן כללי אני משתדל לכבד את היושבים שם למעלה אבל לאחרונה דומני שהכבוד בורח מהם.

ניתוק אבות מילדיהם

סיפר לי טרמפיסט אחד שלקחתי שאין לו רשות לראות את ילדיו. אשתו התגרשה ממנו והן אסרו עליו כל מגע. התורה שינתה אותו. בעבר הוא ראה את הרע כטוב – להיות אכזר, אלים, כעסן – אבל הקב"ה לקח אותו למקום אחר. היום הניסיון שלו הוא להאמין שהכול ממנו. לא לכעוס עליהן אלא לקבל שכך גזר הבורא. ומה יש לו? הוא במקום של יעקב אבינו שנלקח ממנו יוסף 22 שנה, שלמרות שנתגלה לו הקץ היה באבל על בנו. והעניין שלו הוא להעלות את הנפשות הנפולות – אלו שנלקחו מהם הילדים, וחלקם טורפים נפשם בכפם ומתאבדים וחלקם בדיכאון והוא באמונה שלו נותן להם כוח להמשיך. שכן הכול אחד, קב"ה ועם ישראל ואורייתא וכאן הפסקתי אותו.

וחשבתי בליבי שעניינה של חזרה בתשובה היא לתת לאנשים דרך אחרת להסתכל על החיים. לא לנתק אותם מבחינה סוציולוגית לחברה אחרת (כמו שהיה בשנות השבעים והשמונים וגם אז זו הייתה תקופה אחרת שזכרו את החברה המסורתית) אלא לתת להם כלים אחרים ומחשבות אחרות להתנהל בהם. ואת הכלים האחרים והמחשבות האחרות לנטוע בעולם התיקון של מקצוע ולימוד גמרא (ניכר היה שהוא לא יודע ללמוד גמרא והרבה חוזרים בתשובה כיום לא יודעים ללמוד גמרא) ורכישת השכלה לילדים.

נפטרתי ממנו בדבר הלכה (בעניין האיסור לאכול בעמידה) והלך לדרכו.

ועכשיו כשאני כותב חשבתי בליבי שאולי כל אותם אנשים הם גלגול של החטפנים בזמן הקנטוניסטים שהיו חוטפים ילדים מהוריהם ומוסרים אותם לצבא הצאר. והביא אותם הקב"ה חזרה לעולם וגזר עליהם שילדיהם יחטפו מהם בגזרת החוק ועיניהם כלות ואין הם יכולים לקרוב אליהם.

רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם, אשר אמרנו בצילו נחיה בגוים

ביום חמישי כאשר שמענו את הבשורה שהיועץ המשפטי מגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה נתניהו היינו עצובים. עצובים בשביל מדינת ישראל שעוד ראש ממשלה עומד בפני הליך פלילי שעלול להסתיים בעונש מאסר. עצובים בשבילו שלשם הוא הגיע ועוד. אני מודה שבעניין תיק 4000 אינני בטוח כלל ועיקר שהיועץ המשפטי טועה. כפי שכתב יהודה יפרח הוא עבד כאן ממש לפי הספר. העובדה שנתניהו טרח להתערב בהתנהלות של מערכות שאינן כפופות לו – ולא רק לטובת סיקור אוהד לו ולמשפחתו (שעל כך היה אפשר להסתפק במרמה והפרת אמונים) – אלא גם ניסיון להכפשת אנשים אחרים, כמו אשתו של בנט, היא פסולה ומעלה חשש כבד לעניין פלילי. תיק 2000, לעומת זאת, הוא בעייתי מאד וראוי היה להסירו וגם תיק 1000 משתמע לכאן ולכאן; הגמרא בקידושין אומרת שאישה הנותנת מתנה לאדם חשוב יכולה להתקדש בהנאה שהיא נהנית מלתת לו את המתנה (דף ז עמוד א) ולמילצ'ן הייתה את ההנאה לתת מתנה לאדם חשוב כמו ראש הממשלה.

די ברור שזהו הסוף ורק נקווה שנתניהו לא יגמור בכלא. אינני יודע מי יבוא במקומו והדמוקרטיה בנויה על ההנחה שאין אדם שאין לו תחליף ועדין ראוי לדבר כאן בשבחו של נתניהו. בשבת נזכרתי בפסוק ממגילת איכה (פרק ד פסוק כ) המבכה את מותו של יאשיהו המלך: "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם, אשר אמרנו: בצילו נחיה בגוים". אינני יודע אם חלקו הראשון של הפסוק נכון לנתניהו אבל החלק השני מתאר מאד חזק את התחושה שהיתה לנו בעשר שנים האחרונות עם ראש הממשלה נתניהו: בצילו נחיה בגוים. לכאורה מנקודת מבט דתית יש כאן כפירה. האדם צריך לחיות בצל האל. אולם הפסוק מלמד אותנו אחרת. עם ישראל חוסה בצילו של מנהיג ישראל מול הגוים. המציאות מול הגוים היא מציאות קשה אשר בגלות היא חסרת הגנה. בארץ ישראל, במדינה יהודית ריבונית, הקושי הזה מוקהה. יש מנהיג לעם ישראל העומד איתן מול הגוים. כל מי שראה את נתניהו עומד מול הגוים הרגיש זאת בחוש. היתה בו מידת עיקשות מעורבת בקרטוב של מעורבות במציאות האמפירית הסובבת אותנו שאפשרה לו לעמוד איתן מול הגוים בלי מורא ובלי פחד. הוא לא שת את ליבו לתיאוריות כלליות כוזבות; אם הייתה לו תיאוריה, זו רק הייתה התיאוריה הקלאסית של מאזן הכוחות הנצחי. הוא על עומדו עמד לטובת עם ישראל כל הזמן. גם כשהיתה לי ביקורת עליו, תמיד יש לי מידה של הכרת הטוב על הטובות שהשיג לעם ישראל. בצילו חיינו בגוים.

זה נגמר וחבל שזה נגמר כפי שזה נגמר. עכשיו יצטרכו לבוא אנשים אחרים ונקווה שהם אולי למדו משהו מראש הממשלה נתניהו.

חב"דניק משיחיסט

בעבודתינו עובד חב"דניק אחד חביב. היות והוא רואה את עצמו שליח של הרבי מלובביץ' הוא משתדל להמשיך להפיץ את מעיינות הרבי החוצה. והיות והוא חביב הוא איננו עושה עניין גדול מעצמו וכך השפיע על כמה וכמה אנשים להניח תפילין מידי יום. אתמול שמתי את ליבי לכך שהוא משיחיסט. ואז עלתה בי השאלה הבאה: אם יבוא מלך משיח אחר, מה תאמר? ענה לי: ברוך הבא. ונחה דעתי.

ואז הוסיף מה שאמרו בשם האדמו"ר הזקן של חב"ד שהמשיח יהיה מתנגד. וכששאלו אותו מדוע? ענה שאם הוא יהיה חסיד המתנגדים לא יקבלו אותו. אבל אם הוא יהיה מתנגד החסידים בוודאי יקבלו אותו (ואינני יודע כמה זה נכון היום לדורנו אצל כל החסידויות הקטנות – י.ד.).

לא חייבים לכתוב

אחת מנקודות השחרור שלי בחיי הייתה ההבנה שאני לא חייב לכתוב. בראשי התנסח מאמר שלם חד, ברור ועוקצני אבל אז אני מרגיש בליבי שבעצם לא מתאים לי לכתוב את המאמר. הרבה שנים הייתי מאוכזב מעצמי אבל בנקודה מסוימת הבנתי שאני לא חייב לכתוב. לא יקרה שום דבר רע אם אני פשוט אשתוק. השמש תמשיך לזרוח בשמיים. הילדים שלי ימשיכו להעיר אותי בבוקר. המשימות בעבודה לא ייעלמו. העולם ימשיך כסדרו.

האמונה בחשיבותה של הכתיבה או בניסוח חד יותר בקדושת הביטוי היא אמונה רווחת. אם יש דבר המשותף לימין ושמאל, שמרנים ומהפכנים, הוגים ואינטלקטואלים זו האמונה שהאדם צריך לבטא את עצמו. האדם לא יכול סתם לשתוק. הוא חייב לומר. אם עולה לו משהו בראש הוא צריך להוציא אותו. ואם עולה לו משהו לא תקין לראש אז הוא צריך לדאוג שיעלה לו משהו תקין לראש יאמר הרב קוק, אבל לשתוק אסור. חייבים לדבר. ואם הסביבה החיצונית לא מאפשרת לך לדבר אז היא חטאה חטא איום ונורא. היא חסמה את יכולת הביטוי שלך. והאדם כמו שמתרגם אונקלוס הוא "רוח ממלא", יצור מדבר. והחירות נמצאת בדיבור. ואם האדם לא מדבר אז האדם אבוד; כלוא.

חז"ל לא סברו כך. בשביל חז"ל כשם שמצווה לומר דברים הנשמעים כך מצווה לא לומר דברים שאינם נשמעים (יבמות דף סה ע"ב). ישנה מצווה לומר דברים הנשמעים, אולי כדי שהשומעים יתקנו את דרכיהם, אבל ישנה גם מצווה לא לומר דברים שאינם נשמעים. לפעמים המציאות היא בבחינת דברים שאינם נשמעים ואז גם אם יש לך מה לומר עליה ישנה מצווה לשתוק. עדיף לא לדבר. "יישב בדד ויידום, כי נטל עליו.  ייתן בעפר פיהו, אוליי יש תקווה. ייתן למכהו לחי, ישבע בחרפה." כותב ירמיהו במגילת איכה (מכאן רואים דרך אגב שנתינת הלחי השנייה איננה מושג נוצרי אלא מקורה דווקא ביהדות). לא תמיד צריך לדבר. אפשר גם לשתוק.

בתחילת ספר דברים מצטט רש"י את דברי הספרי: "מפני ד' דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה: כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, כדי שלא יהיו חבירו רואהו ומתבייש הימנו, ושלא יהא בלבך עליו, שהתוכחה מביאו לידי שלום. ". לא תמיד כדאי להוכיח ולדבר. לפעמים אם תוכיח תבייש. לפעמים תרגיש שתוכחה אחת איננה מספקת ותתחיל להציק. לפעמים הדברים שתאמר יביישו את חברך או שיגרמו לו שיהא בליבו עליך. לפעמים התוכחה מביאה לידי מריבה במקום לידי שלום. עדיף לפעמים פשוט לשתוק, לא להתווכח ואז ליפול למלכודת של מחלוקת ושנאה . תוכחה עדיף לומר לפני המוות. אחריו כל החשבונות נעלמים.

מכל המקורות הללו עולה גישה מאד מאד שונה מהגישה המערבית הדוגלת בקדושת הדיבור.  לא כל דבר צריך לכתוב או לפרסם. אפשר גם לשתוק.