לא חייבים לכתוב

אחת מנקודות השחרור שלי בחיי הייתה ההבנה שאני לא חייב לכתוב. בראשי התנסח מאמר שלם חד, ברור ועוקצני אבל אז אני מרגיש בליבי שבעצם לא מתאים לי לכתוב את המאמר. הרבה שנים הייתי מאוכזב מעצמי אבל בנקודה מסוימת הבנתי שאני לא חייב לכתוב. לא יקרה שום דבר רע אם אני פשוט אשתוק. השמש תמשיך לזרוח בשמיים. הילדים שלי ימשיכו להעיר אותי בבוקר. המשימות בעבודה לא ייעלמו. העולם ימשיך כסדרו.

האמונה בחשיבותה של הכתיבה או בניסוח חד יותר בקדושת הביטוי היא אמונה רווחת. אם יש דבר המשותף לימין ושמאל, שמרנים ומהפכנים, הוגים ואינטלקטואלים זו האמונה שהאדם צריך לבטא את עצמו. האדם לא יכול סתם לשתוק. הוא חייב לומר. אם עולה לו משהו בראש הוא צריך להוציא אותו. ואם עולה לו משהו לא תקין לראש אז הוא צריך לדאוג שיעלה לו משהו תקין לראש יאמר הרב קוק, אבל לשתוק אסור. חייבים לדבר. ואם הסביבה החיצונית לא מאפשרת לך לדבר אז היא חטאה חטא איום ונורא. היא חסמה את יכולת הביטוי שלך. והאדם כמו שמתרגם אונקלוס הוא "רוח ממלא", יצור מדבר. והחירות נמצאת בדיבור. ואם האדם לא מדבר אז האדם אבוד; כלוא.

חז"ל לא סברו כך. בשביל חז"ל כשם שמצווה לומר דברים הנשמעים כך מצווה לא לומר דברים שאינם נשמעים (יבמות דף סה ע"ב). ישנה מצווה לומר דברים הנשמעים, אולי כדי שהשומעים יתקנו את דרכיהם, אבל ישנה גם מצווה לא לומר דברים שאינם נשמעים. לפעמים המציאות היא בבחינת דברים שאינם נשמעים ואז גם אם יש לך מה לומר עליה ישנה מצווה לשתוק. עדיף לא לדבר. "יישב בדד ויידום, כי נטל עליו.  ייתן בעפר פיהו, אוליי יש תקווה. ייתן למכהו לחי, ישבע בחרפה." כותב ירמיהו במגילת איכה (מכאן רואים דרך אגב שנתינת הלחי השנייה איננה מושג נוצרי אלא מקורה דווקא ביהדות). לא תמיד צריך לדבר. אפשר גם לשתוק.

בתחילת ספר דברים מצטט רש"י את דברי הספרי: "מפני ד' דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה: כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, כדי שלא יהיו חבירו רואהו ומתבייש הימנו, ושלא יהא בלבך עליו, שהתוכחה מביאו לידי שלום. ". לא תמיד כדאי להוכיח ולדבר. לפעמים אם תוכיח תבייש. לפעמים תרגיש שתוכחה אחת איננה מספקת ותתחיל להציק. לפעמים הדברים שתאמר יביישו את חברך או שיגרמו לו שיהא בליבו עליך. לפעמים התוכחה מביאה לידי מריבה במקום לידי שלום. עדיף לפעמים פשוט לשתוק, לא להתווכח ואז ליפול למלכודת של מחלוקת ושנאה . תוכחה עדיף לומר לפני המוות. אחריו כל החשבונות נעלמים.

מכל המקורות הללו עולה גישה מאד מאד שונה מהגישה המערבית הדוגלת בקדושת הדיבור.  לא כל דבר צריך לכתוב או לפרסם. אפשר גם לשתוק.

מודעות פרסומת

ציטוטים מהספר הסוס ונערו

הסוס ונערו הוא הספר החביב עלי בסדרת נרניה. בסיס הסיפור הוא המסע שעורכים העבד שסטה והסוס המדבר ברי מארץ העבדים קלרומן לארץ החירות נרניה. אני לא אערוך ניתוח ספרותי של הספר אלא אביא מלוא חופנים ציטוטים ותובנות מהספר.

"עובדה היא שבני אדם מסתדרים זה עם זה טוב יותר כשהם מתכננים תכניות מאשר כשאין להם נושא מוגדר לשיחה"

"בטשבן קיים חוק תנועה אחד: כל מי שהוא חשוב פחות חייב לפנות את הדרל למי שהוא חשוב יותר – אלא אם ברצונו לזכות בצליפת שוט במהלומה בקצה הקהה של הרומח".

"ארויס עשתה מאמץ נואש לדחוף את לזרלין כדי שתפנה לה קצת יותר מקום; אבל מרוב בהלה גברה אנוכיותה של לזרלין והיא השיבה מלחמה שערה וצבטה אותה ברגלה"

"כשם ששירתם אינה מלאה כשירתנו מימרות נבחרות ופתגמים מועילים, אלא כולה אהבה ומלחמה" (הוזיר המזרחי מחווה דעתו על השירה המערבית)

"אחת התוצאות הגרועות ביותר של עבדות ושל פעולה מתוך כפיה היא, שברגע שאין מי שיכפה עליך לעשות דבר מה – אתה מגלה שאבד לך כמעט כליל הכוח לכפות פעולה על עצמך"

"הוא עדין לא למד שהגמול על מעשה טוב בדרך כלל הוא הצורך לעשות מעשה טוב נוסף, קשה וטוב מהראשון"

"ואולם כל עוד תדע שאינך יוצא מגדר הרגיל, – תוכל להיות סוס הוגן ביותר, סוס הוגן וישר"

 

"

ברבאבא נולד בגינה

השיר ברבאבא של יורם טהרלב הוא אחד השירים החביבים עלי:

ברבאבא נולד בגינה
הוא גדל בין עצים וורדים
אך בגלל שהיתה לו צורה משונה
צחקו עליו כל הילדים.

הם קראו לו בלון מנופח
ותמיד לעגו לו כולם
בגלל זה התהלך הוא עצוב ומסכן
בלי חבר וידיד בעולם.

ברבאבא ברבאבא
אין כמוך בעולם
ברבאבא ברבאבא
אוהבים אותך כולם.

יום אחד הוא טייל בחצר
ופתאום – מי הופיעה מולו?
ברבאמא יפה, ברבאמא שחורה
מתאימה בדיוק בשבילו.

אז השניים עשו חתונה
והלכו לחופה יד ביד
ואלפי ציפורים שהיו בגינה
כך זימרו לכבודם פה אחד:

ברבאבא ברבאבא
אין כמוך בעולם
ברבאבא ברבאבא
אוהבים אותך כולם.

ונולדו לשניהם ילדים
ברביונים ששה או שבעה
זו היתה משפחה מאושרת מאוד
משפחה שכולה אהבה.

והיום הם עוברים בגינה
בשורה אחרי ההורים
ובלילה בלילה לפני השינה
הם נותנים נשיקה ושרים:

ברבאבא ברבאבא
אין כמוך בעולם
ברבאבא ברבאבא
אוהבים אותך כולם.

לברבאבא לועגים כל הילדים. ספר מודרני שנוצר אחרי הפרויקט של התקינות הפוליטית היה בוודאי מספר כיצד הילדים עברו שינוי של קבלת האחר כמו ברבאבא. אולם השיר ברבאבא נכתב בשנות השבעים כאשר הרעיון של תקינות פוליטית לא שלט ואולי גם לא הוכר, ולכן המשורר מסתפק בלספר לנו שבגלל זה הסתובב עצוב ומסכן בלי חבר וידיד בעולם.

המסקנה היא שלא תמיד אפשר לשנות וזה מה שהעולם יכול להציע. שיר חסר יומרות וחביב ביותר.

תלמיד חכם ראוי שילמד שלושה דברים

הגמרא במסכת חולין דף ט עמוד א מונה כמה דברים שראוי ללתלמיד חכם לדעת לעשות:

"ואמר רב יהודה אמר רב תלמיד חכם צריך שילמוד ג' דברים כתב שחיטה ומילה ורב חנניא בר שלמיא משמיה דרב אמר אף קשר של תפילין וברכת חתנים וציצית"

ברשימה הזו יש דברים שרווחים למדי, כמו שהגמרא עצמה אומרת לאחר מכן , כגון קשירת ציצית או ברכת חתנים. ודברים שפחות רווחים: שחיטה, מילה וקשר של תפילין (ואף כתב לשיטה שמדובר בכתב ספרי תורה, תפילין ומזוזות).

שחיטה:

בזמנו, שכן שלי שהיה איתי בידידות, אברך משי העמל בלימודי דיינות ובעל שאיפות אינטלקטואליות (הוא סיפר לי פעם שאת מורה נבוכים הוא יודע בעל פה וגם את קאנט קרא לא מעט) סיפר לי שהוא עושה קורס שחיטה. כשהסתיים הקורס שאלתי אותו מה למדת? ענה לי: לשחוט תרנגולת. אין ספק שליהדות חשוב גם מה מכניסים לפה ולא רק מה שמוציאים ממנו כפי שניסח זאת הרמב"ם ולכן הידע המעשי שמלווה גם בסיורים במפעלי מזון וכדומה הוא משמעותי לאלו הלומדים להיות מורי הוראה כדי שלא יגיעו למה שסופר על אברך שנלקח לסיור בבית מטבחיים וכאשר הציגו לפניו קורקבן קרא בהתפעלות עצומה: אז זהו הקורקבן הקדוש. ועדין ניכר היה שלא על זה חלם כאשר החל ללמוד בישיבה.

מילה:

מעמדם של המוהלים מבחינה חברתית קצת יותר גבוה משל שוחטים בחברה היהודית למרות שהפעולה די דומה. ההבדל בחומר משפיע. ועדין מילה איננה עניין נפוץ אצל מי שאינם מומחים בדבר. עם זאת לפחות אצלי במשפחה סופר על אביו של סבי ע"ה שהיה רב קהילה ולא מל אף ילד. כשנולדו לו חמשת בניו ביקש רשות מאשתו ומל את חמישתם כדי לקיים את המצווה בעצמו. ולאחר מכן שוב לא מל.

קשר של תפילין:

גם קשר של תפילין  הוא לרוב עניין של מומחים ועם זאת, דווקא כאן, יש חשיבות לתלמיד חכם, ובעצם לכל אדם, לדעת להקטין או להגדיל את הרצועה של ראש. הסיבה לכך נעוצה בהלכות תפילין. על פי התורה תפילין של ראש צריכים להיות מונחים בין העינים: "והיו לטוטפות בין עיניכם" (דברים יא יח,). עם זאת כבר התנאים הסבירו שלא מדובר על האף אלא באזור השיער מעל המצח. את זאת הם הוכיחו מהפסוק "ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים יד א) קרחת אפשר לעשות רק במקום שצומח משהו – במקרה הזה שיער. מכאן מוכח שבין עיניכם שייך רק במקום שהשיער צומח בו המכוון כנגד בין העינים. אם התפילין מונחות על המצח, המצווה לא התקיימה. עכשיו אפשר להבין מדוע חשוב לדעת לשחק עם הרצועות של תפילין של ראש. אם למישהו, החלק של הרצועות מהתפילין עד הקשר המקיף את הראש כמין חגורה או נזר, גדול מידי, התפילין ישמטו על המצח. אורך הרצועה צריך להיות מתחילת הגולגולת מעל השקערורית של העורף עד קצת לפני קו השיער כדי שהתפילין לא יעברו אותו. כאן יש שני סוגי קשירה הנהוגים בציבור קשר מרובע (אצל מיעוט האנשים) וקשר בצורת האות ד (אצל רוב האנשים). אצלי, למשל, הקשר מרובע ואני יודע לשחק עם הרצועות כדי להקטין או להגדיל אותו. בזמנו השתמשתי בידע הזה להקטין את הרצועות הן בשבילי, הן בשביל אבי, כדי שהתפילין לא ישמטו. את הקשר השני לא הצלחתי להבין עדין. ראוי לדעתי לכל תלמיד חכם להכיר את שניהם כך שבמידה ויראה מישהו שהתפילין שמוטות לו על מצחו שיוכל להקטין לו כדי שיקיים את המצווה כהלכתה.

ילדים, רווקות ושפע אלוהי

בספרו הגדול "לידתה של אירופה" בפרק שחר אירופה מנתח ההיסטוריון הדגול רוברטו לופז (יהודי-איטלקי מג'נובה) את התפנית של אירופה במאה העשירית:

" האמת היא שאת המאורעות המשמעותיים ביותר של המאה העשרית אין למצוא בכרוניקות, והם גם אינם כרוכים באנשים ידועי שם. כדי לצפות בשחר אירופה שהחל עתה עולה ומפציע, עלינו לעזוב את הספרות הגבוהות של ההיסטוריה הפוליטית והאינטלקטואלית, ולרדת עד מקורות החיים עצמם… במאה העשרית כבר אין מקום לספקות: בספרד כבסין, בשבדיה כבמצרים, החלה האוכלוסיה צומחת במהירות. בני אדם הם החומר היסוד של ההיסטוריה; הגידול הזה, שנמשך ללא תנודות עד למחצית שהשניה של המאה השלושה עשרה ופסק לחלוטין רק במאה הארבע עשרה, גידול זה הינו הכוח המניע של כל המאורעות בימי הביניים. אין פירושו של דבר שהיה זה בהכרח  המאורע החשוב ביותר; אוניברסיטאות ותדרלות, פרלמנטים וערים, אלה, אפשר שהם משמעותיים הרבה יותר ממספר הלידות והמיתות, אך העליה החדה במספר האוכלוסין היתה ללא ספק הדחף העיקרי שאיפשר את כל התוצאות האחרות." (עמ' 137)

'בני אדם הם החומר הגלם של ההיסטוריה' מסביר לנו רוברט לופז וכאשר אין בני אדם, או כשלא מולידים בני אדם, אין היסטוריה ואין גם מה שנגזר מההיסטוריה כמו קידמה (טכנולוגית ומוסרית). ילדים הם מטילי אימה. אין מי שחש את זה או ביטא זאת בחריפות יותר מאשר קוהלת:

"יח ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש שאניחנו לאדם שיהיה אחרי יט ומי יודע החכם יהיה או סכל וישלט בכל עמלי שעמלתי ושחכמתי תחת השמש גם זה הבל כ וסבותי אני ליאש את לבי על כל העמל שעמלתי תחת השמש כא כי יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת ובכשרון ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו גם זה הבל ורעה רבה" (פרק ב)

ועם זאת ילדים גם נושאים בחובם הבטחה; המציאות היא דינמית. דברים משתנים ומתפתחים והילדים יגדלו ויעשו דברים שלא נשער אותם. בנקודה זו למרות כל אהבתי לקהלת אני חש שיש בדבריו גאווה. מין אמונה שאיתו נגמרת ההיסטוריה; היא רק מתחילה.  ועם זאת יש אמת בדבריו. הנה מישהו שחשוב לך ואין לך שליטה עליו.  את/ה תלכ/י לבית עולמך והוא יתנהל בכוחות עצמו. ועם זאת, דווקא בגלל הנקודה הזו ילדים משחררים אותך. לא על כל דבר יש לך שליטה. ילדים מבטאים את הזרימה של ההיסטוריה ולכן את האפשרות של קידמה. ההיסטוריה נמשכת ולכן יש מה לשפר. עולם שאין בו ילדים הוא עולם שאין בו בני אדם המהווים את חומר הגלם של ההיסטוריה כדבריו של לופז, ולכן הוא עולם שאין בו היסטוריה. זהו עולם של אינדיבדואלים אטומים המצויים בתוך מונאדות כפי שהגדיר זאת לייבניץ. המוסריות שלהם מתבטאת בשחרור עצמי של כל התשוקות שלהם בלי מחויבות להמשך הקיום האנושי.

את העולם הזה שרטטה הסופרת איין ראנד בספריה ובמיוחד בספר כמעין המתגבר. לכאורה, השמאל חולק עליה, אבל כיון שהשמאל מחויב להפסקת ילודה אין הבדל גדול, למעשה, בין מה שהיא מציעה לבין ההתנהלות שלו בפועל. את ההבדל ניתן אולי לראות בכך שהיא מבינה שההיסטוריה וקידמה הם פונקציה של ילודה והיות והיא נגד ילודה כגורם המשעבד את החופש האנושי (ובמיוחד הנשי) היא גם לא מכירה בקיום ההיסטוריה והקידמה. ואילו השמאל ממשיך להאמין בהם באופן כוזב למרות שבפועל אין הבדל בינו ובינה כפי שהיא טורחת לעקוץ שוב ושוב. ילודה, ואימהות כפועל יוצא של ילודה, הם אם כל חטאת בעיני ראנד. בספר, אין מישהי המושמת ללעג יותר גדול מאשר אימו של פיטר קיטינג אשר המחויבות שלה כלפיו מוצגת שוב ושוב כשתלטנות בלתי נסבלת. את שאר הגיבורים היא מציגה באופן עקבי כחסרי אימהות. אימה של דומיניק פרנקון נפטרה בצעירותה, רוראק בא מרקע לא ברור. הוריו של אליסרוות' טוהי לא מוזכרים וגייל וונדהד בנה את עצמו מילדות. כל הדמויות מוצגות בלי אימהות וגם בלי ילדים. החירות של הגיבורים מושכת עד שקולטים את הנביבות שלה. דומיניק פרנקון לא נכנסת להיריון מפיטר קיטניג למרות שהם מותארים כמקיימים יחסים ועלילת הספר מתנהלת בשנות השלושים כשעדין לא גילו אמצעי מניעה. האם העלילה יכלה להמשיך באותה מידה אם היא הייתה נכנסת להיריון מפיטר קיטניג ? איזה מביך להיגרר עם ילד של פיטר קיטינג ואולי להשמין, כתוצאה מההיריון, כמו שקורה באופן טבעי לחלק מהנשים בהריונות. האם היא יכלה להיות המודל המושלם לחירות האדם כפי שהיא מוצגת בספר, אם היא הייתה משמינה  והופכת לבן אדם נורמאלי (שבעלה אוהב אותה בלי לדרוש ממנה להיות מודל החירות בעולם)? המוסר של איין ראנד מתאים ככפפה ליד לעולם שלנו המערבי, שבו נשים לא מתחתנות ולא מביאות ילדים, ושבה יחסי מין מנותקים לגמרי ממהקשר פריה ורביה. רק דבר אחד חסר בעולם הזה: עתיד. עולם ללא ילדים הוא עולם ללא עתיד, ללא היסטוריה ולכן גם ללא קידמה. המוסר השולט בו הוא מוסר של פיתוח הדוניסטי של הנאות הפרט בלי נכונות לקבלת מחויבות כלפי ילדים. הביקורת של ראנד על השמאל – המציג את עצמו כמאמין בקידמה בעודו כופר בה בלאט – מדויקת לחלוטין אולם העובדה שראנד כנה יותר מהשמאל לא הופך את המוסר שלה לטוב יותר.

בסופו של דבר, ההדוניזם של ראנד הורג את ההמשכיות האנושית ואת האמונה בחיוב של הקיום האנושי באשר הוא באופן המנותק מהאינידבידואל עצמו. כתוצאה מכך אין מקום לקידמה או לדאגה אמיתית לעתיד שכן אין עתיד; האנושיות נמצאת בזרימה, בהמשכיות. ובהקשר זה נדמה שאין יותר טוב מלצטט את הרב פרומן זצ"ל:

"בעיני, הענין הרוחני של הזוהר ושל רבי נחמן הוא אותו עניין: להעביר אותנו מעולם העובדות לעולם השפע. אפשר לראות את העולם הזה כמורכב מעובדות – בית, הרים, אנשים וכן הלאה. אבל אפשר לתפוס את העולם לא כעומד בפני עצמו אלא כנהר של זרימה אלוהית. שפע שזורם ממנו. והשפע האלוהי מופיע בצורה הטובה ביותר במובן של דורות – האבא, הבן והנכד. זרימת הדורות. אם אתה עוצר את השפע הזה ולא מתחתן, אתה קוטע את הזרימה. לכן, בזוהר הרווקות היא החטא בה" א הידיעה" (חסידים צוחקים מזה עמ' 11).