כל הנבואות בטלות לעתיד לבוא

אחת הנבואות הקשות בנבואה כנגד עם ישראל נמצא בספר יחזקאל פרק טז. יחזקאל מדמה את ירושלים לאישה הבוגדת בבעלה ואת נקמתו של הבעל, הקב"ה, באשתו הזונה. הוא מפשיט אותה ערום וערייה וחושף את ערוותה לעיני כל. הוא נוטל ממנה את כל תכשיטיה ובגדיה ומשאיר אותה ערומה וכואבת מול מאהביה. לכאורה נבואה קשה ביותר. בפועל קשה לומר האם ריבונו של עולם התכוון ללכת איתנו כל כך רחוק. הנבואה מסתיימת בשיבת הזוגיות של הבעל והאישה 'הזונה' אשר תשאר מבוישת לאור התנהגותה ועונשה ובהבטחה שעכשיו בעקבות כך היא תמנע מביקורת על בעלה. סיום כזה לא מתאים למקרה שבאמת האשה זנתה. הנבואה הקשה נועדה לסתום את הפה לעם ישראל לאור חדלונו של אלוהים להגן על עם ישראל. אלוהים מנצל את ההזדמנות שעם ישראל סרח כדי להשתיק את הביקורת של עם ישראל על אלוהים. המסקנה המתבקשת היא שגם אלוהים לא מתכוון ללכת רחוק עם הנבואה הזו. המטרה היא להשתיק את עם ישראל לא באמת להגשים את הנבואה

משל למה הדבר דומה, לזוג שכל הזמן רבו ביניהם. האישה התלוננה כל הזמן על הבעל והבעל גם כן לא רווה נחת מהאישה. יום אחד תפס הבעל את האישה בקלקלתה והחליט שזו ההזדמנות שלו. וכך אמר לה: תראי איך את מתנהגת… את תגידי תודה שאני בכלל נשאר איתך אחרי התנהגות שכזו. לאישה לא היה מה להגיד והיא שתקה. עברו הימים והזוג גלה מביתו. מסיבות שונות הבעל היה ספון בבית ואילו האישה פעלה בחוץ ועשתה חיל, פרחה והצליחה. יום אחד לקראת סוף נדודיהם נפל על האישה גרמני רשע פתח את ראשה, שבר את צלעותיה וחבל אותה מכף רגל ועד ראש עד שנזקקה האישה לאשפוז בבית חולים כשהיא מורדמת. כל הזמן הזה ישב לידה בעלה ותהה אם תתאושש ממה שעברה. עבר שם איזה טרדן ואמר לבעל: אתה זוכר את המריבה שרבתם אז כשהייתם צעירים? אין, פשוט מחקת לה את הצורה, היא פשוט נשארה בלי מילים. הסתכל עליו הבעל ואז צעק: יא חתיכת אדיוט אשתי מאושפזת במצב חמור בבית חולים וזה מה שיש לך לומר?!

עברו הימים והגלגל התהפך. מה שמחל כתרועת ניצחון פטריכאלית של ריבונו של עולם עלינו נהפך לקול ענות חלושה. כן יש בכוחו עלינו תמיד, אך חוקי המשחק כובלים אותו. אין הוא מתגלה עוד בכוחו החזק אלא דרכנו. ואתם עדיי. התגלותו של השם לא מתגלה אלא דרכנו. ובלעדנו מי יש לו עוד בעולמו. כזוג שהזקנה קפצה עליו. כל כך הרבה עברנו ביחד. אז הודעת לנו שלא יהיה לנו פתחון פה. אז אמרת. כבר עברו השנים. כל כך הרבה שנים. שתקנו, נכלמנו, בושנו ועכשיו פתאום הזמן נעשה קצר. פתאום עליך מוטל החוב לפרוע. הבטחת משיח (הבת שלי שאלה אותי איפה המשיח כל כך הרבה שנים? היא עדיין לא מבינה את משך הזמן אבל כיום כל מי שמדברר את המשיח בין אם זה ביני לנדאו או עמיר בניון מתנצל על האיחור). הבטחת גאולה. הבטחת פדות. בינתיים ההבטחות מתנהלות באופן צולע. זה היה צפוי (ראו רש”י על הפסוק “ושב השם את שבותך” בפרשת ניצבים), אך עדיין חוסר ההצלחה בולט. תיאולוגים יהודיים עסוקים בחלוקת האשמה. החכמים שבהם פשוט שותקים.
קראתי ששאלו את הרב קוק “האם הוא ציוני?” ענה הרב קוק “אני ציוני?! ריבונו של עולם ציוני” אנשים מבינים זאת כקל וחומר אך נראה לי שהרב קוק לא היה ציוני, לא התלהב מהציונות. ריבונו של עולם בחר להיות ציוני באופן שהרב קוק לא כל כך הבין. קשה לומר שהציונות הייתה סיפור הצלחה לפחות במדדים שהיא עצמה הציבה . היא לא הצליחה להקים מדינה יהודית לפני 1939 באופן שהיה מונע את השואה. אז מה ריבונו של עולם יגיד עכשיו ל6 המיליונים: מצטער פישלתי. בחרתי בקבוצה הלא נכונה. אם רק הייתם משתדלים יותר. מה הם יענו לו: אתה לא יכולת להשתדל יותר?! אוי לחילול השם הגדול והנורא שהיה בשואה. אז תיאולוגים יהודיים מחלקים אשמה. החכמים שבהם פשוט שותקים.
כן יש גאולה אבל היא מתנהלת באופן כל כך צולע שעדיף לשתוק. המהר”ל והרמח”ל יכולים להאריך בהסברים והרב קוק אוחז בשיפולי גלימותיהם ויכול להיות שההסברים אפילו טובים ונכונים. להגיד שלא יהיה לנו פתחון פה? את זה יכולת להגיד לפני 2500 שנה. מאז עברו השנים ולכל אחד יש חשבון לסגור. רבי לוי יצחק מברדיטשב כבר חש בזה לפני 200 שנה. היום הטענות מתעצמות.
לא היינו מוצלחים. מודים. אך גם אתה קשה לומר שהיית 100% מוצלח. תמיד תוכל להאריך בהסברים וחשבונות אבל אם בחרת להעמיד זאת במישור הזוגי תזכור שההודעה שלא תהיה לאישה פיתחון פה צריכה להיבחן במבחן המציאות. עשית לנו טובה. נחיה ונראה את הטובה ואז נחליט אם יש לנו פתחון פה

אמרו חכמים כל הנבואות בטלות לעתיד. כל אותן נבואות העסוקות בכל מיני מריבות ישנות וחסרות עניין בטלות לעתיד לבוא. מה מעניין במריבה זוגית לפני שלושת אלפים שנה? אנחנו כבר במקום אחר לחלוטין. מה עניין יש בנבואה הזו?.

לא תתעב אוקראיני כי גר היית בארצו

הכותרת הזו מתכתבת עם ציווי של התורה על המצרים: "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (דברים כג ח). זה מוזר. רק כמה עשרות שנים עברו מאז שיעבוד מצרים שכלל גם רצח ילדים ועוד והנה התורה מצווה לא לתעב מצרי ומנמקת כי גר היית בארצו. אמנם התורה אוסרת להתחתן עם גר מצרי בדור הראשון אבל אחרי שלושה דורות האיסור מותר כמו שאומרת התורה: "בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל" (שם ט). שוב בגלל שאיננו מתעבים אותם. זה נכון שהם לא תמיד התנהגו כראוי אבל הם גם נתנו לגור איתם בארצם.

אני חושב שנקודה דומה קיימת גם ביחס לאוקראינים. אני לא שוכח את ההתנהגות של האוקראינים במשך הדורות אבל עדיין גרים היינו בארצם. ולכן בפלישה של הרוסים לארצם כאשר הם הלכו לכיוון דמוקרטי ליברלי אני איתם. ענת פרי כתבה משהו דומה שהיא קישרה אותו גם לקשרי חיתון שלדעתה היו בין יהודים לאוקראינים. אינני בטוח עד כמה זה מבוסס מבחינה גנטית.

מדוע יהודים דוסים מחזיקים טלפון טיפש?

אשתי סיפרה לי על שאלה ששאל אותה ערבי שעובד איתה. אצלם לכולם יש טלפונים חכמים, גם לדוסים. אצל היהודים הדוסים, לעומת זאת, אין טלפונים חכמים. מדוע זה ככה?

אולי זה קשור לצניעות אבל לכאורה גם ערבים דוסים מקפידים על צניעות (או שאולי לא?). חשבתי גם שפלאפונים חכמים מהווים הסחת דעת רצינית ומי שמקפיד על לימוד תורה מרגיש שיש כאן ביטול תורה.

צלם אלוהים שבפניו

הסיפור "מן השמים" של ש"י עגנון מספר על ילד, עובדיה, שגדל בסביבה כפרית חסידית. הוא שמע סיפורים על ל"ו צדיקים שהיו נפגשים זה עם זה וכשהיו מברכים היו שומעים את השמים עונים אמן על ברכותיהם. כשגדל הלך ללמוד תורה בעיירה הסמוכה. בכוח כשרונו והתמדתו הלך וגדל בתורה עד שנעשה גדול בתורה ורב של עיר גדולה עם ישיבה גדולה. כשזקן עלה לארץ ישראל ושם מושבו בירושלים עיר הקודש ועסק שם בתורה לעצמו בלי להיכנס לענייני הציבור. יום אחד בפרוס מלחמת העולם הראשונה נתקל בפליט מעירו, אדם אמיד ומכובד, שבפרעות ובהרס של המלחמה נעקר ממקומו והתגלגל לארץ ישראל עם משפחתו. כדרך הגולים נתמעט ממונו ונתמעטה קומתו ונעשה כולו טרוד ויגע. הזמין אותו מורנו הרב עובדיה לאכול אצלו. ישב ואכל והיה מדבר על הדברים שאבד ועל טרדותיו וקשייו. הוא מדבר והרב לא מוצא את עצמו. אין עניינו בהבלי העולם הזה ובדברי תורה איננו מצליח להתרכז. נזכר בסיפורים ששמע בילדותו על לו צדיקים שלא היה להם נר להבדלה במוצאי שבת ונטלו את הלבנה לברך עליה ברכת המאורות. וכך ממשיך הסיפור:

"אותו אורח לא דיבר דברי אלוהים חיים, אלא סיפר על קניינים מדומים שאבדו לו. פתח הרב עיניו וראה שהגיע הנר לסופו ופניו של אורח מחשיכות והולכות. עמד מכיסאו ונטל נר שני כדי להאיר את צלם אלוהים שבפניו, וזירז אותו שיאכל וישתה ולקחו בדיבורים נעימים. האירו פניו של האורח והוסיף וסיפר. ואותו גאון יושב ושומע כאילו אין בעולמו אלא שיחתו של עני. ניחמו ופייסו. נתאנח העני מליבו כאדם שמפיג את ליבו ומרחיב את צערו. נכנסה בו רוח יתרה ושכח את רישו. משאכלו ושתו וברכו שמע אותו גאון שמן השמים עונים אמן אחר ברכותיו. מחמת התפעלות הנפש לא הרגיש הגאון תחילה עד היכן הדברים מגיעים"

נזכרתי בסיפור הזה בגלל הביטוי צלם אלוהים שבפניו. צלם אלוהים מתגלה בפניו של האדם, כל אדם. בכל אדם יש צלם אלוהים. ישנם אנשים שמבזים ופוגעים בצלם אלוהים שבפניהם כאשר הם חוטאים בעברות שבין אדם למקום ובעבירות שבין אדם לחברו אך בכל אדם יש צלם אלוהים. וצריך להיזהר בצלם אלוהים שבו שלא להכלים אותו או לפגוע בו. ישנן תרבויות, אני חושב למשל על התרבות הרוסית, שאין כבוד לצלם האלוהים שבאדם. יש כבוד גדול לאלוהים אבל לצלם אלוהים שבאדם אין כבוד. הבנתי את זה לאחרונה אחרי תקלה שהייתה לי עם מורה רוסיה שהסבירה לי שהיא עובדת אצל אלוהים, לא בשביל הכסף. על כך לא נותר לי אלא לשתוק. ועם זאת עבודת אלוהים שלה לא מנעה ממנה להכלים, להעליב ולפגוע בלי משים בצלם אלוהים שבתלמידים שלה. בשבילה אלוהים נמצא בשמים; לא כאן בפנים של האחר.

תומר פרסיקו לאחרונה פרסם ספר על ההיבט הפוליטי של צלם אלוהים. אני לא רוצה להתעכב על הצד הפוליטי אלא דווקא על הצד המוסרי הקודם לפוליטי. צלם אלוהים שבפני האדם מחייב אותנו לשמור על כבודו של האחר ולהימנע מלהכלים אותו או לבייש אותו. למרות הרצון שלנו להגיע למציאות האידיאלית זה לא יכול כתוצאה מפגיעה מצלם אלוהים שבאדם האחר. כל אדם ראוי לכבוד מכוח צלם אלוהים שבפניו. לתרבות הרוסית יש מעלות גדולות אבל אי אפשר להתעלם מהמחיר שהיא גובה מאנשים רגילים. החינוך הסובייטי כפי שהוא מכונה בארץ יכול להגיע להישגים גדולים אך בדרך הוא ירמוס אין ספור פרטים שלא זכו להגיע לגדולות. זה יוצר אנשים ביישנים וחסרי ביטחון שנקל לבריונים אכזריים לרמוס אותם ולפגוע בהם. יש לנו לפעמים בארץ רגשי נחיתות כשאנו נתקלים בגישה הזו. אנחנו מרגישים שלעומת החינוך הסובייטי איננו שואפים אל האידאל ברמה מספקת. הכבוד לצלם אלוהים שבפנים של האדם כפי שהוא מופיע בסיפור של ש"י עגנון מזכיר לנו כי לפעמים בשמים יותר חשוב שנשמור על הכבוד לצלם אלוהים שבאחר מאשר שנדבק באידאלים ובדרך נרמוס את כל מי שבדרכנו.

הרב שלמה קרליבך רצה להיות בגיהנום

בזמנו קראתי סיפור על ביאליק שכשהיה היה ילד לאימו היה בית מרזח שהיו בו פריצים(אולי אני מבלבל עם משורר אחר). פעם אחת שאל פריץ אחד את ביאליק היכן הוא רוצה להיות בגן עדן או בגיהנום? שאל אותו הילד מי נמצא בגיהנום ומי בגן עדן? ענה לו הפריצים בגן עדן והיהודים בגיהנום. ענה לו הילד שהוא מעדיף להיות עם היהודים בגיהנום.

הרב שלמה קרליבך חי בגן עדן. הלצה חרדית ליטאית מספרת שהעולם הבא הוא בדמות בדמות בית מדרש בישיבה ליטאית – סטנדר וגמרא. מי שבשבילו סטנדר וגמרא הם גן עדן גם בעולם הבא נמצא בגן עדן. ומי שבשבילו גמרא עם סטנדר זה גיהנום יהיה בגיהנום. לקח לי זמן להבין שההלצה הזו מקפלת את כל התפיסה החרדית. בשביל החרדים הליטאיים עולם התורה הוא גן עדן. הוא אוטופיה; אוטופיה שהתגשמה במציאות. הרב שלמה קרליבך חי בגן עדן בישיבת לייקווד של הרב אהרן קוטלר. אבל הרב שלמה קרליבך רצה להיות עם יהודים בגיהנום. מה שווה גן עדן אם יהודים נמצאים בגיהנום. אז עזב רבי שלמה קרליבך את גן עדן והלך לחיות בגיהנום, בעולם של תערובות נשים גברים, של יצרים אסורים ותשוקות אסורות (כך ניסח זאת רבי נחמן מברסלב "כאן זה הגיהנום"). וכך הוא נכנס לגיהנום עם היהודים שנמצאים בגיהנום. ישנו סיפור שהוא חזר בתשובה לפני מותו. אולי הקב"ה הצליח להחזיר אותו לגן עדן. אבל הרב שלמה קרליבך רצה להיות בגיהנום ולא בגן עדן. את גן עדן הוא כבר הכיר. הוא רצה להיות בגיהנום עם היהודים.

עמיחי כאן שואל על רצון השם, האם הוא מתגלם בהלכה או שהוא קיים מעבר להלכה. החסיד במסילת ישרים מגדיר את מידת החסידות כמתחסדת עם קונה מעבר לקו הדין שיש בהלכה. הסיפור של רבי שלמה קרליבך מעצים את השאלה הזו. מהו רצון השם? להיות בגן עדן או להיות בגיהנום עם היהודים?

יש כאן שרשור שלם המתפלפל על העניין. יש כאן גם קישור לראיון עם הרב הראשי לישראל הרב ישראל מאיר לאו שגם היה המספיד היחיד של הרב שלמה קרליבך בהלוויה ומתברר כחסיד של הרב שלמה קרליבך.

עמיחי בפוסט שלו טוען שאין לנו יכולת להכריע בשאלות הגדולות. הרב שלמה קרליבך הכריע כפי שהכריע ויודע מחשבות יחליט מה שיחליט. אבל בעולם הקטן שלנו איננו פטורים מהשאלה וסיפורו של הרב שלמה קרליבך מעורר אותנו לחשוב על זה שוב ושוב.

רצון השם בעקדה (עמיחי)

הציטוט המוכר "כוונתך רצויה אך מעשך אינו רצוי" (המלאך למך כוזר בספר הכוזרי לריה"ל) מתקבל אצלי השנה בראייה מפוכחת. לא מעשה מצוות. לא "בדה לך דת". אלא קשר רציף עם רבש"ע. "בכל דרכך" במובן העמוק של התודעה. שזהו מהות נסיון העקדה. הטלטלה הריגשית לעבור על לא תרצח והנסיגה. כאן השאלה לנו, מהו המעשה הרצוי. הקטן היומיומי המתמודד עם עיגולי פינות עם טהרת המחשבה עם מוסר ואמת

מידות רעות של העבר

בהמשך לפוסט של מידות טובות של העבר צריך גם להתייחס למידות הרעות של העבר (שבחלקן עדיין איתנו). למזלי צייצן בשם אופניק עשה מקצת מהעבודה בעצמו ולא נותר לי אלא להעתיק:

"הפוליטיקאים החרדים הם בעיקר המשך ישיר של העסקונה השטעטלית המשמרת את כוחה ואדישה לצרכי הציבור , מהסוג המבאס שתרם דמויות נבלים כה רבות לספרות ההשכלה ..

נניח,

  • אלה ששולחים לצבא הצאר ילדים של אחרים,
  • אלה שפוסלים כשרות של סחורה או עסק של אדם כי יש להם מקורב שמתחרה בו,
  • אלה שעושקים גר, יתום ואלמנה.."

ואני מוסיף:

  • אלו שמעדיפים מיסים עקיפים על העניים כמו מיסי הבשר של הקהילה במקום מיסים ישירים על העשירים.
  • אלו שפועלים באלימות אחד נגד השני (ודוגמא לדבר רדיפות החסידים אלו את אלו)
  • אלו שמקדמים קרובי משפחה על חשבון טובת הכלל

במובן מסוים מדינת ישראל היא התקוממות נגד המציאות הזו אבל מסתבר שיש איזה יסוד שעדיין ממשיך מהגלות גם במדינה היהודית.

(וזה מבלי להתייחס לשאלה עצמה של הגיור אם להיות ממלכתית או מבוזרת)

מדוע חילונים לא זוכרים את יז בתמוז

שאלה ששואלת קמיליה:

"אחת השאלות, שמעסיקה אותי לאחרונה, היא סיבת/ות העומק להתנכרות של מערכת החינוך הממלכתית מחורבן הבית הראשון והשני /מתשעה באב.

הטענה שבגלל צירוף מקרים לא מוצלח תשעה באב תמיד נופל על החופש הגדול, ולפיכך אין ברירה אחרת מלבד התעלמות ממנו – מעולם לא באמת שכנעה אותי.
מה עוד שי'ז בתמוז, שאותו אתה מזכיר (שגם ממנו מערכת החינוך הממלכתית מתעלמת, ואני בכלל לא הכרתי) – אמור ליפול לפעמים על חודש לימודים.

הנימוק הנפוץ השני הוא שהציונות תמיד העדיפה לציין פעלתנות, אירועי גבורה, ורצוי גם ניצחונות (כמו מרד בר כוכבא. לפחות בראשיתו). כלומר להתעלם מאירועים של בכי ונהי פסיביים. המטרה הקדושה של יצירת "יהודי חדש" חייבה גם ביצוע מספר שיחזורים של ההיסטוריה היהודית. כלומר הדגשת מספר ארועים די שוליים והתעלמות מחלקים אחרים.

אבל דווקא העלייה הגדולה מבריה'מ ערערה את בטחוני בהסבר זה.
העולים מרוסיה ביטאו את חוסר הבנתם, ואפילו זעזעועם, מהעובדה שבישראל אנו מציינים את יום הזיכרון לשואה
אבל מתעלמים לחלוטין מיום הניצחון על הנאצים במלחה'ע השנייה.
כלומר כיצד יתכן שהציונות מדגישה דווקא את הבכי והנהי, וכיצד יתכן שהציונות מתעלמת מניצחון צבאי חשוב כל כך?

אני מודה שאין לי תשובות על כך (מלבד המענה הבנאלי שאפילו הציונות היא לא כפי שהייתה בתחילת המאה ה 20 ו/או שרובם המכריע של האחראים לנצחון על מדינות הציר ,*לא* היו יהודים).

אם יש לך או למי מקוראיך השערות על הנושא – אשמח לקראן."

על חינוך ילדים

אני מעתיק כאן קטע יפה על חינוך ילדים שכתב ניר שטרן. הקטע הוא חלק מפוסט פילוסופי ארוך ומורכב:

בחינוך למשל, כל חינוך בהכרח פוגע, מעקר ומסרס את הילד, ממית חלקים נרחבים מנפשו, אישיותו, החיות שלו." אבל גם לתת לילד לגדול פרא בלי שום חינוך מחריב ולבסוף ממית את אישיותו.

הדרך היחידה לחינוך בריא היא שההורה והילד תופשים זה את זה כאותו אדם. לא על ידי שאחד מחקה את השני ומבטל משהו מעצמיותו כדי להיות דומה לשני. אם אני חווה שיש בתוכי שמי כוכבים, או כרמל אי-נראה, שהם 'אני', זה לא ביטול של העצמי האישי שלי כלפי הכוכבים. זה תוספת מציאות וחיים של אישיותי הפרטית, היא לא מאבדת את עצמיותה הפרטית המיוחדת לה, אלא מתרחבת. זה השורש של הגישות ההתייחסותיות בפסיכולוגיה של זמננו. הורים עושים זאת לרוב, באופן טבעי, בלי צורך בהגדרות פילוסופיות או פסיכולוגיות. רק כשיש בעיה ייתכן שיתעורר צורך בהבנה של העניין כדי שהמטפל יוכל למצוא את דרכו."