האסלאם הערבי והנאורות (ב)

בזמנו פרסמתי את חלק הראשון של המאמר הזה כפוסט נפרד. בהקדמה הערתי שיש לי הסתייגות ממה שכתבתי. בתגובות שאל עתידן מדוע יש לי הסתייגות? לא עניתי. ההסתייגות נמצאת יותר בחלק הזה של המאמר שנכתב לפני כמה שנים המציע כיוון אחר לחשיבה. כיום אני חושב שבניגוד למה שחשבתי בתחילה היהדות לא הייתה רק קורפורוציה היסטורית במסגרת הפיאודלית. בדינמיקה הפנימית שלה היא התנהלה כעם. כך למשל התלמוד הבבלי לא הונחת מלמעלה אלא התקבל מלמטה על ידי היהודים. העם היהודי קיבל את התלמוד הבבלי וקבלת האומה מחייבת את הכלל כולו. ועדין ברור שבמסגרת החיצונית הן הנוצרית פיאודלית והן המוסלמית היהודים היו קורפורציה ולכן הניתוח עומד בחידה רבה. כיום אני גם לא בטוח שאני עומד מאחרי ההמלצה שלי פה להפריט את מערכת המשפט. יש היבטים מסוימים של החוק שאני חושב שצריכים להיות כלליים ולא אישיים כמו איסור על פוליגמיה, זכויות האדם ועוד. ועם זאת כאפשרות אני עדיין לא שולל את ההצעה שאני מציע כאן.

פתיחה

התוהו ובהו במרחב של המזרח התיכון איננו נשאר שם. גלי הפליטים מהמלחמות בסוריה, בעיראק ובאפריקה גולשים לאירופה ולאזורים אחרים בעולם. פליטים אלו נושאים איתם את האיבה לנאורות ומוציאים אותה לפועל באזורים שונים באירופה בפיגועי טרור ובפעולות רצח אכזריות. עד כמה שתחושת הצדק ההיסטורי עולה בנו לגבי אכזריותה ההיסטורית של אירופה עדיין הלב מצטער למראה הקורבנות במזרח התיכון ובאירופה הנהרגים ונטבחים בלי הרף. הפיגועים בניס, ובטולוז, לצד מלחמת האזרחים המשתוללת בסוריה בעיראק ובלוב מעלה את התהייה האם אין מוצא מהמצב הנוכחי. האם תמנו, אבדנו כולנו כלשון הפסוק?

בנקודה זו אני רוצה לחזור ולנאורות ולהתרחשות ההיסטורית שהיא יצרה. ציינו שהנאורות חיפשה כיצד לשתף יותר ויותר אנשים בתהליך הפיתוח הכלכלי. היה לכך גם צד נוסף. כדי להצליח כוננה הנאורות את הסדר הפוליטי כמושתת על פרטים רציונאליים בעלי אינטרס עצמי נאור. אותם פרטים יכלו לזהות את האינטרס העצמי שלהם ולפעול להשגתו בעזרת התבונה המעשית שלהם. ההיבט הנאור קיים בהכרה ההדדית של מושג הזכויות ובראשן זכות הקניין, מה שמכונה אינטרס עצמי נאור (ראה בספרו של אלן בלום דלדולה של הרוח באמריקה). השתת המערכת הפוליטית על פרטים בעלי רצון משותף פירקה את המבנה הפוליטי הקודם שהתבסס על תפישה אורגנית של החברה ואשר תשתיתו נמצאת אצל אפלטון בדיאלוג המדינה. בדיאלוג זה טוען אפלטון כי חלוקת העבודה של המשק יוצרת מבנה אורגני של החברה (מבנה אורגני מלשון אורגניזם – החברה היא אורגניזם אחד). אפלטון זיהה מומנטים שונים בתוך המבנה האורגני של החברה המבוססים לשיטתו על ההיבטים השונים של טבע האדם אולם גם בלי קבלה של שיטתו הפילוסופית הכללית, התיאור האורגני של החברה חזר ונשנה בכתיבה ובתפיסה הפוליטית עד סוף ימי הביניים (האחרון שראיתי שהעלה אותו היה מרסליוס מפדוואה במאה ה14).

על פי התפיסה האורגנית של ימי הביניים, קיומם השונה של מומנטים שונים בחברה (שנקראו קורפרציות או שדרות) חייב מערכות משפט שונות של המומנטים המתאימות לתפקידן החברתי. לא זהה דינה של הכנסיה המייצגת את הצד האוניברסאלי כדינה של המערכת הפיאודלית המדינית. אנשי הכנסיה המייצגים את הצד האוניברסיאלי צריכים להישפט על בסיס מערכת המשפט הרומית האוניברסאלית. לעומת זאת האוכלוסיה הלאומית המקומית צריכה להישפט על בסיס שיטת המשפט המקומית הפיאודלית (local low). בשיטה זו גם היהודים נתפסו כמומנט או קורפרציה נפרדת במסגרת האורגנית הכללית, אשר ראויים למערכת משפט אוטונומית פנימית משלהם. היהודים נדרשו אמנם לשלם כסף תמורת הזכות הזו אבל זו עדין נתפסה כזכותם. אם נסכם במערכת הפיאודלית היהודים נתפשו כקורפורציה בדומה לאצולה ולכנסיה.

התפיסה הזו נשברה בנאורות. המוקד ששמה הנאורות על פרטים היוצרים אמנה חברתית גרם לכך שהמשפט נתפס כקשור להיבט הכללי של המדינה ולא להיבט הפרטיקולרי של הפרטים. הצדק גורס הובס הוא תוצאה של קיום המדינה, כלומר של מערכת החוק הכללית שיוצר הריבון ואיננו תוצאה מהמבנה האורגני של החברה כפי שגרס אפלטון. לכן אין מקום למערכות משפט שונות לפרטים שונים. וכך במהפכה הצרפתית בוטלו כל הקורפרציות על זכויות היתר המשפטיות שלהן. מעכשיו כל הפרטים נועדו להישפט כאחד במסגרת משפטית אחת. האנשים המשתתפים ביצירת האמנה החברתית הם הלאום. ההיבטים הדתיים שלהם שקודם הגדירו את מקומם במערכת האורגנית מועברים כעת לצד האינדיבידואלי שלהם.

מי שתפס ראשון את השינוי שחל במעמדם של היהודים וזאת עוד קודם המהפכה הצרפתית היה משה מנדלסון (אפשר לטעון ששפינוזה כבר תפס את השינוי אולם שפינוזה לא היה מבין אלה שתפסו את השינוי אלא מבין אלה שיצרו אותו בפועל. כפי שתיאר זאת ירמיהו יובל בספרו "שפינוזה וכופרים אחרים", הוא הטרים את השינוי אך לא יכול היה לחוות אותו בעצמו ). מנדלסון הבין כי במסגרת הנאורות אין מקום ליהודים כקורפורציה משפטית נפרדת ובדילמה שעלתה היהדות דת או לאום הוא בחר בתפיסה הדתית. מבחירה זו הוא גזר את המסקנה המתבקשת שאין למסגרות היהודיות סמכות משפטית על החברים בהן. לתמהונם של חבריו הרבנים שהכירו אותו כתלמיד חכם מהשורה הראשונה וכירא שמים המקפיד על קלה כחמורה ושעדיין חיו במסגרת הקורפרטיבית הימי ביניימית, טען מנדלסון כי הקהילה צריכה לוותר על ההיבטים הכופים שלה מבחינה דתית. עד אז התפיסה הייתה כי לקהילה סמכות כופה על הפרטים בה. אולם על פי מנדלסון הקהילה צריכה לוותר על סמכות זו ולהפוך לוולנטרית.

כאשר קיסר אוסטריה פרנץ השני פרסם צו נאורות המפקיע את סמכות האכיפה של הקהילות היהודיות, לפוסק הדתי החשוב רבי יחזקאל לנדאו רב קהילת פראג בעל שו"ת נודע ביהודה לא הייתה ברירה אלא לוותר על סמכות הקהילה. על פי הגמרא "דין המלך דין" והאוטונמיה המשפטית היהודית נגזרת מהרשאת המלך. פקיעתה של ההרשאה הפקיעה את סמכות הקהילה מבחינה משפטית. אולם זה לא אומר שהוא הסכים עם הקיסר מבחינה אידיאולוגית. הוא עדיין חי בעולם הקורפראטיבי הישן. למעשה רק לאחר השואה קיבלו החרדים את גישת הנאורות והחלו להשתמש בכלים של מדינת הרווחה.

את הגישה השניה של ראיית היהודים כלאום הציגה הציונות. מאז הנאורות חל אמנם שיכלול משהו של התאוריה דרך ההשפעה הרומנטית של הרדר ותלמידיו הרואה באומות לא רק משתתפים באמנה החברתית כפי שטענו הוגי הנאורות אלא גם קבוצה היסטורית משותפת בעל שפה משותפת וזיכרון משותף (הרדר היה כומר לותרני והרעיונות הללו הם בעצם תרגום של התפיסה הלותרנית למחשבה המודרנית). ועם זאת הציונות לא באה להחיות את הקורפורטיב היהודי. המטרה נשמרה כמו במסורת ההובסייאנית להקים מדינה יהודית היוצרת חוק משל עצמה. אמנם לעם היהודי היה חוק – התורה על פי הפרשנות של התלמוד הבבלי. אבל היות וחלק גדול מהציונים היו חילוניים התלמוד הבבלי לא נתפש כמסגרת מחייבת ומדינת ישראל נתפשה כמי שמקימה חוק לעצמה (מכאן הניכור החרדי המהותי למדינת ישראל).

במאמר מוסגר נדייק כי הציונות באה לפתור את בעיית היהודים אך לא את בעיית היהדות. אלו שתי בעיות קשורות אך לא זהות. כך למשל ניתן לתאר ניטרול של בעיית היהדות שעדיין תציף את בעיית היהודים כפי שהיה בספרד לאחר הגירוש כאשר המקום של היהדות כדת נשלל אך בעיית היהודים המשיכה מול האנוסים עם חוקי טוהר הדם. באופן מקביל במדינה קומוניסטית המכירה בזכויות היהודים אך שוללת אוטונומיה של הדת היהודית קיימת בעיה לדת היהודית אך אין בעיה ליהודים. עד כאן מאמר מוסגר.

גם האיסלאם נקלע למבוכה. בתפיסתו העצמית האיסלאם אמנם הוא דת שולטת אך מערכת המשפט היא קורפרטיבית, קרי שייכת למוסלמים ולא לאזרחים. האיסלאם וכן היהדות לקחו את ההיבט הקורפרטיבי צד אחד קדימה. באיסלאם הסוני אנו מכירים ארבע אסכולות משפטיות שונות – חנפית, חנבלית, שעאפית ומאלכית. ביהדות אנו מכירים שתי אסכולות משפטיות גדולות – אשכנזית וספרדית – ועוד אסכולה משפטית קטנה – התימנית הבלדית. אסכולות אלו לא כופרות בלגיטימיות של הגישות האלטרנטיביות. הן פשוט מדריכות את חבריהן על בסיס ההשתייכות לאסכולה, לרוב על בסיס גיאוגרפי וכדומה. כתוצאה מההיבט הקורפורטיבי של הדת נתפסת הנאורות כפי שהושלטה במדינות ערב הנאורות כפגיעה בדת שכן היא ניסתה לכונן מערכת משפט אלטרנטיבית למערכת המשפט הדתית. אמנם בלעדיותו של החוק האיסלאמי לא נשמרה כל הדורות הן בסולטנות העותמנית והן בסולטניות שקדמו לה, אולם ברור היה שלו הבכורה. במציאות הנוכחית בכורה זו התבטלה. השלטון הפך לכופר ולמנוגד לאיסלאם ומנסה להשליט מערכת משפט מנוגדת לאיסלאם. כמובן בנקודה מסוימת הנאורות מנוגדת לאיסלאם (הנאורות כופרת האיסלאם מאמין). השאלה איזו פשרה ניתן להשיג ביניהם?

ישנה גישה לפיה הבעיה כאן היא בעיקר לשונית. האיסלאם והנאורות יוכלו להסתדר אם רק נשים לב להיבט הדכאני של המציאות הליברלית. היבט דכאני זה צץ לאור הזכות הליברלית של חופש הדיבור אשר מאפשר גם את חופש השנאה. וכיון שהדמוקרטיה המודרנית נותנת את הכוח ביד ההמון ההמון יכול לדכא את האחר בלי הבחנה. הבעיה שאת הפתרון לבעיה זו לא מחפשים אנשי אותה גישה בשכנוע רציונאלי אלא בהשלטת שפה פוליטית "תקינה" המזהה "מדוכאים" ו"מדכאים". במאמר זה אין ענייני להבהיר את הנחות היסוד הפילוסופיות של גישה זו והאם קיימת אלטרנטיבה פילוסופית שתאפשר לנו לכונן את הרציונאליות מחדש. נעלה רק כמה בעיות בגישה זו ביחס לבעיה שמולנו.

קודם כל גישה זו מניחה כי המדוכאים יוכלים דרך פניה למושיע הגדול – המדינה – להשתחרר. מעבר לפולחן המדינה המתגלה כאן, ישנה בעיה בפרטנליזם הטמון בגישה זו. פרטנליזם זה אולי משרת את החוגים החברתיים התומכים בו אך לא ברור כיצד הוא משרת את הקבוצות "המדוכאות" עצמן. הם כנראה היו דואגים לעצמם כמו שהם עושים גם היום בלי אותם חוגים. אולם אם חוגים אלו דוחפים לקידום פטרונות גזענית כלפי אותם קבוצות דרך אפליה מתקנת וכדומה מופיעה כאן שחיתות מוסרית. אפליה מתקנת מטילה כתם על הטובין שאותן היא מספקת וכתוצאה מכך מנציחה את התלות של אותן קבוצות "מדוכאות" במושיע הגדול וכן משמרת את התפקיד הפרטנליסטי של גורמי הכוח האקדמיים והתקשורתיים. באשר לאסלאם נראה שאפילו לא ברור האם הוא מדוכא או לא. נראה ברור שהוא לא "מערבי" למרות שעצם המילה עצמה איננה ברורה. כתוצאה מכך הוא משוייך מידית למדוכאים. האם הוא מדכא? גם כן לא ברור, מה שבטוח הוא ששיוכו למדוכאים מאפשר לפגוע במוסדות מדיניים ערבים בלי מחשבה כמה זה ישרת את הערבים או את העולם עצמו הזקוק למערכת מדינית ערבית יציבה. הדרישה להשלטת דמוקרטיה בקרב המדינות הערביות נבעה מתיוגו של העולם הערבי כמדוכא. בפועל התוהו ובוהו הנוכחי רק מביא לנדידת העמים הגדולה צפונה אשר יחד עם ירידת הפיריון האירופי תביא לסופה של אירופה הישנה בדיוק כמו שנדידת העמים לפי 1500 שנה הביאה לסופה של האימפריה הרומית. מותו הבזוי של קדאפי כמו כלב מצורע שבו תמך הנשיא אובמה, או תלייתו של סדאם חוסיין בידי הנשיא בוש לא הביאו לשחרור העולם הערבי אבל הם בהחלט יצרו תוהו ובוהו מתמשך ההולך ומתפשט לארצות שונות. במילים אחרות הגישה הפוסט קולוניאלית איננה פותרת את הבעיה אלא מחריפה אותה כיון שהיא לא מאפשרת דיון לגופה של התופעה – קרי הניגוד בין האסלאם לנאורות בעולם הערבי – אלא רק את תפקידה בסדר החברתי המדומיין שהיא יוצרת של מדכאים ומדוכאים. היצירה של הסדר החברתי ללא ספק משרתת גורמים מסוימים אך נראה שהיא לא בדיוק משרתת את מי שאיננו שייך לאותם גורמים חברתיים (אקדמיה, תקשורת ואליטות חברתיות מסוימות). כתוצאה מכך אני רוצה להניח שניתן להגיע להסדר רציונאלי בין הליברליזם לאיסלאם שאיננו תלוי בהנחות יסוד הפוסט קולוניאליות שתיארתי.

פשרה בין איסלאם לליברליזם תובעת מהאיסלאם להשתנות. הנחת היסוד לפיה הדמוקרטיה והליברליזם מחויבים לקבל את מי שמתנגד להם לא הייתה מוקבלת אצל הוגי הליברליזם דוגמת לוק. הם הוציאו במפורש קבוצות שלא קיבלו את הליברליזם הפוליטי דוגמת הכנסיה הקתולית (הכנסיה הקתולית קיבלה את הנחות הליברליזם רק בקונקורנט של נפוליון ב1802). עליית הגישה הפרוגרסיבית לפיה הדמוקרטיה צריכה לקבל את כולם בלי קשר לדעותיהם משקפת לאו דווקא שיקול דעת חמור אלא יותר אמונה בלתי מבוססת בכוחה המשכנע של דמוקרטיה לאור עוצמתה המודרנית תוך זלזול בגישות אלטרנטיביות לליברליזם. הסתירה בין המדינה המודרנית לאסלאם חזקה מידי מכדי שנוכל לטאטא אותה מתחת למשתנה הדיכוי, ולכן גם האסלאם יצטרך להשתנות ולקבל גישות דתיות לא אסלאמיות באופן שוויוני.  אך עולה השאלה איך הליברליזם ישתנה?

תארנו את השינוי הפוליטי שיצרה הנאורות בתפקיד המשפט בחברה. במקום שיקוף של המומנט החברתי בסדר האורגני הפך המשפט בנאורות לפונקציה של החברה האטומיסטית המודרנית שבה כל פרט נועד לגייס את תבונתו המעשית לקידום החברה. הייתה לכך חשיבות רבה בשחרור הפרטים, אולם בדרך נאבד משהו. בהתבססה על השיח הרפובליקני הרומי טענה הנאורות כי המשפט שייך למדינה וצריך להיות מעוצב על ידי המדינה. וכאן עולה שאלת תם, מה הופך את המשפט של המדינה לעדיף על פני מערכות משפט מתחרות? אינני מדבר על עקרונות העל של המדינה הליברלית כגון חופש הקניין והדיבור, וכן איסורים על פוליגמיה, אלא על ההיבטים הפרטיקולריים של מימושם. המשפט איננו בהכרח אחיד. כמו שטען הרמב"ן בהקדמה לספר "מלחמות השם" הקטן יש במשפט היבט כבד של סברה והסכמת השכל:

"כי יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות ולא ברוב קושיות חלוטות, שאין בחכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורות וניסיוני התכונה"

גם אם עיקרון החוזה אחיד בין שיטות משפט שונות, מימושו שונה. אין דומה מימושו במערכת המשפט הצרפתית למערכת המשפט האנגלית. וזאת למרות ששתיהן מתקיימות במדינות ליברליות מערביות. ההבדל בין מערכות משפט שונות מעורר את המחשבה שיש במשפט היבט פרטיקולרי מאד אשר איננו קשור למה שמאחד בין בני אדם כמו מדע או זכויות האדם, אלא דווקא למה שמפריד ביניהם כמו דת. מה שנאבד בנאורות בלי משים זו ההבנה של ההיבט הפרטיקולרי של המשפט. ההיבט שמודע לכך שכמו שפות, המשפט מועצב על ידי בחירה באפשרויות שונות שקשה לומר שהן עדיפות זו מזו. מהמשמעות הפרטיקולרית של המשפט נגזר שהמשפט צריך להיות שייך למרחב הפרטי של האדם ולא למדינה. לרובנו זה נשמע מוזר אולם כמו שראינו אצל האיסאלם ואצל היהדות המציאות של אסכולות משפטיות שונות לא פגע בתפקוד החברה. אם שיטת משפט מוקבלת על שתי הצדדים ושומרת על זכות הקניין, המדינה צריכה להיות אדישה לבחירה של הצדדים בשיטת המשפט הזו. אם יש בעיה של הסכמה על שיטת משפט ניתן לבנות אלוגריתם של שידוכין שיקבע שיטת המשפט המועדפת על שני הצדדים (על אלוגרתימים של שידוכים ראה שמואל זמיר, מיכאלר משלר, ואילון סולן "תורת המשחקים" 2008 פרק 22). כל מה שהמדינה תתחייב יהיה את היכולת לערוך משפט על פי שיטת המשפט שהאזרח יקבע. התחייבות שכזו נמצאת בחוק הבריאות כללי המספק לתושב הישראלי שירותים רפואיים דרך קופת החולים. התחייבות דומה יכולה להתרחש במישור המשפטי דרך קופות משפטיות. 2 בעלי דין יעבירו לקופות את השיטת המשפט המועדפת עליהם והקופות בהתאם לאלוגריתם השידוכים יספקו בית משפט למדיינים על פי שיטת המשפט שנבחרה. המדינה תסתפק בפיקוח על הקופות המשפטיות וכמובן במעטפת הכללית  של הגנה על זכויות האדם, הסדרת הדין הפלילי וטיפול בבעיות ציבוריות. תפקיד המדינה יהיה ליצור את המרחב הציבורי שבתוכו פרטים יוכלו לממש את הסדר המשפטי המתאים להם. מדינה שכזו תחדל לכפות מערכת משפטית מנוגדת לאיסלאם ותתרכז ביצירת המרחב הציבורי שבתוכו יוכלו לפעול פרטים באופן מיטבי. באופן זה ההתנגשות בין הליברליזם לאסלאם לא תהיה מוחלטת. חברות ערביות שיבחרו בנאורות ובליברליזם יוכלו להעניק זכויות משפטיות לחברים בהן בלי פגיעה במקום המשפטי של האיסלאם אך גם בלי כפייתו על המרחב הציבורי כולו באופן שימנע מהפרטים מלפעול באופן פרטיקולרי לטובת מטרותיהם הפרטיות ובלי פגיעה במדע ובנאורות. המתח בין הנאורות לאיסלאם שנוצר כתוצאה מהשינוי ששינתה הנאורות את המרחב החברתי בארצות הערביות יתרכך באופן שימנע את ההתנגשות החזיתית המובנת כיום בין חירויות הפרט לבין המקום של האיסלאם בחברות הערביות. כמובן חברות ערביות יוכלו לבחור להיות איסלאמיות באופן מוחלט אך בכך הן יאבדו את הקשר לנאורות ולפירות שאותם היא מעניקה; בחירה שלהן.

השבת והמרחב הציבורי

דני אורבך פרסם פוסט המסביר מדוע חרדים וחילוניים לא יכולים לגור ביחד. האשמים הם החרדים שבכמות מסוימת באוכלוסיה בשכונה מתחילים להציב מחסומי שבת נגד מכוניות בכבישים בשכונה. הגבתי לטור שלו תגובה שמהר מאד התגלגלה לדיון על הכללה נגד חילונית שהכנסתי פנימה לתגובה. ועם זאת היה דומה לי שהעמדה שלי לא הובנה ולכן הוספתי תגובה נוספת שמבהירה את העמדה שלי שאותה אני רוצה לפרסם כאן:

הטיעון שלי הוא נגד הזהות של חרדיות עם מחסומי שבת ושל חילוניות עם נסיעה בשבת שיוצר אורבך בפוסט שלו. אפריורית ניתן לתאר חילוניות שבעד מחסומי שבת כי היא רוצה פעם בשבוע למנוע את השתלטות הרכבים הממונעים על המרחב הציבורי. ניתן גם לתאר חרדיות שחיה יפה עם רכבים אוטונומיים בשבת הנוסעים על בטריה שמוטענת מפאנלים סולריים ופועלים על שעון שבת. אין כאן בעיה הלכתית רשמית לכאורה ובמצב הזה למה לא להשתמש?
מהיכרותי עם החברה החרדית סביר להניח שלא יהיה להם בעיה ומכאן ניתן להסיק שזה לא הצביון של השבת שגורם להם לשים מחסומי שבת אלא חוסר הכבוד למחללי השבת. מכאן המקום של הפוסט שלי נגד האלימות החרדית.
מצד שני ההנחה של כותב הפוסט הנוכחי היא שחילוניות לא יכולה לחיות עם מחסומי שבת. עקרונית היא לא יכולה. עם זה אני לא מסכים. היו זמנים שחילונים תבעו את סגירת המסחר בשבת. היום נראה כאילו התמיכה במסחר בשבת היא חלק מהזהות החילונית (להוציא אבשלום בן צבי הסוציאליסט האחרון). מה הקשר?
למעשה גם מבחינה הלכתית טהורה מסחר בשבת איננו עובר על שום איסור מלאכה מן התורה. איסור מסחר בשבת נמצא אולי בציווים כלליים כמו "קדושים תהיו" (ויקרא יט א) כפי שמפרש זאת הרמב"ן או בציווי "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ ז). בפועל מסחר אסור בשבת מדברי סופרים. זה פשוט לא שבתי לעשות מסחר בשבת. לא מדובר כאן באיסור מהתורה אלא בקביעה ערכית תרבותית. השבת שלנו לא צריכה להיות יום צרכנות. היא צריכה להיות יום נופש ("וינפש בן אמתך והגר" – שמות כג יב). יום מנוחה ("למען ינוח שורך וחמורך" – שם).
לטעמי את אותה קביעה ערכית נגד מסחר בשבת אפשר להפעיל נגד נסיעה בשבת. המכונית הפרטית לא צריכה להשתלט על המרחב הציבורי. תנו לילדים להנות מהכביש.

שבת בשביל ילד בשכונה חרדית היא גן עדן. אין מכוניות בכביש. אפשר להתרוצץ ולרוץ בלי חשבון. בערב שבת ובשבת אחרי צהריים גדודים של נערות נעמדות על הכביש עם חבל ומקפצות בנחת. אפשר לשחק בכדור בלי לחשוש ממכוניות. זו איכות חיים אחרת. חילוניים נפגשים בה פעם בשנה ביום הכיפורים. אצל חרדים זה מידי שבת בשבתו.
בשכונה חילונית לעומת זאת שבת היא פחד נפשות. מכוניות תקועות בכל פינה כולל על המדרכות. אי אפשר ללכת בנחת. אי אפשר לשחק בנחת. בנו אצלנו מדרכה רחבה שמתפקדת כטיילת לכל הבניינים הגבוהים סביבה. בגלל תכנון לקוי לא הפרידו את המדרכה מהכניסה לחניות על ידי גשרונים וכדומה. כתוצאה מכך כל אלו שנוסעים בשבתות חונים על המדרכה שבכניסה לבניינים. ילדים שחוזרים מהגינה ורצים קדימה נמצאים בסכנת נפשות על ידי כל חילוני שמפעיל את הרכב ונוסע בשבת. איזו מין חוויה של שבת זו? 

דווקא תחבורה ציבורית במקומות מוגדרים שאינם חלק מהשכונות נשמעת לי עניין נחמד. משפחות מבני ברק או מפתח תקווה יעלו על הסעה אוטונומית המופעלת עם בטריות המוטענות מפנאלים סולריים ויסעו לפיקניק ליד הים או בירקון בשבת. אפילו איסור תחומין אין כאן. איזה יופי.
זה בכלל לא קשור לשאלת האמונה הדתית שלנו אלא לצורה שאנו רוצים שהשבת תתפוש במרחב הציבורי; האם יום צרכנות שבו הרכב הממונע שולט במרחב הציבורי או יום מנוחה ונופש שבו המרחב הציבורי פתוח להולכי רגל ותחבורה ציבורית מחוץ לשכונות?

האם ההסכם עם המורים עוקר את הזהות היהודית?

אחד הכותבים בטוויטר שאני נהנה לעקוב אחריהם זה התמנון האיטר. לאחר פרסום ההסכם עם ארגוני המורים טרח תמנון להביע את דעתו על ההסכם:

והמגיבים שם החרו את דעתם בתיאור המגמה הסופית של לפידסיטן – הקולוניה הגרמנית במזרח התיכון. ללא יהדות וללא מסורת.

ואחרי שהרהרתי בדבר כבר מאז הפעם הראשונה שהוא הציע את התזה שלו הגעתי למסקנה שאינני מזדהה עם הדברים. לא בענין לג בעומר אך גם לא בעניין יום כיפורים. בעניין לג בעומר קשה לי להזדהות לא עם זיהום האוויר האיום והנורא של המדורות וגם לא עם ביטול בית הספר למחרת. בהעדר לימודים הלילה הופך לליל בטלה ושממון שעליו אומרת המשנה באבות "הנעור בלילה הרי זה מתחייב בנפשו". קשה לי גם להזדהות עם החמסנות של ארגוני המורים שחמסו לעצמם עוד יום חופשה על חשבון ההורים. בצעירותי לג בעומר היה יום לימודים רגיל ועדין היו מדורות. ההפיכה שלו לקודשי האומה שעליה נסמכת הזהות היהודית לא עושה לי את זה. מי שרוצה שירד בלילה של לג בעומר למטה, יזרוק זרד למדורה לכבוד ההילולה של רבי שמעון ויחזור הביתה. לא צריך יותר.

ומה עם יום כיפור? גם זה לא כל כך מפריע לי. הנוכחות של יום כיפור במרחב הישראלי היא גם ככה כל כך חזקה שמי שנשאר בארץ לא יכול לברוח ממנה. וכמה אפשר לטוס לחו"ל? מתישהו נשארים וחווים. הלוואי שכל שבת תהיה ככה במרחב הישראלי.

ומה עם סוכות? כאן אני בהתלבטות. מהמגיבים על הבלוג אני למד שחג שאיננו במסגרת של מערכת החינוך איננו מוכר בכלל. לכאורה החופש בין יום הכיפורים לסוכות יגרום להשתכחות סוכות מהציבור הישראלי. גם ככה הלחצים של בניה לגובה ומרפסות מתחת מרפסות – הפסולות בהלכה לבניית סוכה לאור הדרישה שהסוכה תהיה מתחת כיפת השמים – דוחקים לאט לאט את החג החוצה. מצד שני עד כמה תוכל מערכת החינוך לתת קביים אם דברים לא מחזיקים את עצמם? דברים צריכים לדבר בעד עצמם. זה נכון ללג בעומר. זה נכון ליז בתמוז. זה נכון גם ליום כיפורים וסוכות.

ונקודה אחרונה. קל להשמיץ את ליברמן אבל צריך גם לראות את ההקשר. בעולם שבו ארגוני המורים חומסים וחומסים בעוד הממשלות בעבר שותקות ומעלימות עין בבטלנות או באדישות, זעקות החמס לא יעשו רושם כאשר בא מישהו וכן מנסה להתמודד עם המערכת החמסנית הזו. היו לליכוד 12 שנה לעשות יותר מול ארגוני המורים. הוא לא טרח לעשות.

סבתא יונה מנס ציונה/דתיה בן דור

לסבתא יונה מנס ציונה יש חמישה נכדים
הנכד זיו גר בתל אביב
הנכד חיים גר בירושליים
הנכדה רימונה גרה בדימונה
הנכדה הדסה גרה בסאסא
והנכד אלון גר באשקלון

כל השבוע נוסעת סבתא יונה לטייל ברחבי ישראל
וביום שישי סבתא יונה אינה נוסעת לשום מקום
ביום שישי כל הנכדים נוסעים לנס ציונה
לבקר את סבתא יונה

הנכד זיו בא מתל אביב
הנכד חיים בא מירושליים
הנכדה רימונה באה מדימונה
הנכדה הדסה באה מסאסא
והנכד אלון בא מאשקלון

וכלם נשארים אצל סבתא יונה עד מוצאי שבת.
וביום ראשון שוב מתחיל לסבתא שבוע נחמד, ביום ראשון היא נוסעת לתל אביב…………

השיר הלולאתי הזה חביב מאד על הילדים (פעם חזרתי על הלולאה 10 פעמים).

יש שתי נקודות בשיר שכדאי לשים לב. הראשון השם סבתא יונה שכבר איננו נפוץ כל כך (במקור דרך אגב יונה היה שם של זכרים ולא של נקבות).

הנקודה השניה שהיה ברור לשיר שאם באים לסבתא ביום שישי אז נשארים עד מוצאי שבת.

מלך אסור ברהטים

כבר הרבה שנים אני בהכרה שהיום הכי דתי מבחינתי בשנה הוא תשעה באב. אין יום יותר דתי ממנו. אולי בגלל שבתשעה באב הוא היום היחידי בשנה שמבחינתי עוסק באלוהים בהווה; כפי שהוא היום. אין עוד יום כזה בשנה.

ברוב החגים אני עסוק במצוות. בסוכות אני עסוק בלהקים סוכה כשרה ולשבת בה ולהשיג ארבעת המינים וליטול אותם. בפסח אני נבלע על ידי נקיונות כפשוטו; שלושה ימי חופש בשנה הולכים לי על נקיונות לפסח. אבל גם כשמגיע ליל הסדר אני עסוק במצוות והגדת לבנך, ובמצוות של ליל הסדר – אכילת מצה, מרור וארבע כוסות. יש רגע של שחרור כשאומרים הלל לאחר הסעודה מתוך שכרות מסוימת. בשבועות אין מצווה מיוחדת אבל עיקר העניין זו קבלת התורה – קריאת רשימת המצוות ועוד כל מיני קטעים מעניינים (מדרשים, זוהר). פורים הוא בכלל יום קשה מבחינתי ובחנוכה מדליקים נרות (ואוכלים סופגניות). בראש השנה אני עסוק בלשמוע קול שופר ובלהימנע מהפסק עד שנגמרים 100 קולות (הבן שלי נבהל כאשר נמנעתי מלענות לו בזמן השופר עד שכדי להרגיע אותו שאלתי אותו מה העניין). יש גם את העניין של הדין אבל לדעתי הוא נובע מעצם המלכת ה' שבעקבותיה מתעוררת השאלה האם אתה ראוי להמליך את ה'. ויום כיפור זה יום כיפור.

תשעה באב זה היום היחידי שעוסק באלוהים. שאר הצומות הם צומות לאומיים. ביז בתמוז אנו מתאבלים על נפילת מלכות בית דוד ואובדן החרות הלאומית שלנו. בצום גדליה (ג בתשרי) על נטישת ארץ ישראל בעקבות מותו של גדליה ובעשרה בטבת על תחילת המצור על ירושלים. רק בתשעה באב אני עסוק באלוהים עצמו. נכון יש עניין לצום בתשעה באב אבל כפי שאמר אותו אדמו"ר חסידי – "בתשעה באב אי אפשר לאכול, ביום כיפור מי רוצה לאכול?" (יש גם ציווי לא לאכול ביום כיפור)

והאלוהים של תשעה באב הוא מלך אסור ברהטים. האלוהים של תשעה באב הוא אלוהים חסר אונים הרואה כיצד מחריבים את מקדשו ומגלים את עמו ואין ביכולתו לעשות דבר. זה לא אלוהים של התנ"ך עזוז כוח ונערץ. זה אלוהים שלמול אויביו אין ביכולתו לעשות דבר. אם זה בגלל חטאינו או כיון שאלוהים רוצה שנקבל אחריות על המציאות אינני יודע. בפועל זה אלוהים מנוטרל.

הקליר מבטא זאת היטב בקינות הבאות::

אָהֳלִי אֲשֶׁר תָּאַבְתָּ עַד לֹא בְרֵאשִׁית עִם כִּסֵּא כָבוֹד לְצָרְפוֹ.
לָמָּה לָנֶצַח שֻׁדַּד בְּיַד שׁוֹדְדִים.
וְנִהְיֵיתָ כְּרוֹעֶה בְּעֹטְיָהּ וְרָעַשְׁתָּ וְרָגַנְתָּ.
וְעַתָּה מַה לִּי פֹה:

אָהֳלִי אֲשֶׁר קוֹמַמְתָּ לְאֵיתָנֵי אֶרֶץ בְּחֶרְדַּת מִי אֵפוֹא.
לָמָּה לָנֶצַח צֻמַּת בְּיַד צָרִים.
וְנִהְיֵיתָ כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גַּג מַר צוֹרֵחַ.
מַה לִּידִידִי פֹּה:

אָהֳלִי אֲשֶׁר פַּצְתָּ לְמַעֲנוֹ לְצִיר. וְאַתָּה עֲמֹד עִמָּדִי פֹּה.
לָמָּה לָנֶצַח עֻרְעַר בְּיַד עֲרֵלִים.
וְנִהְיֵיתָ כְּשֹוֹנֵא וְצָר.
וְאַיֵּה אִוּוּי מוֹשָׁב פֹּה:

אָהֳלִי אֲשֶׁר נָחִית בְּעַנְנֵי הוֹד. לְזֹאת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה.
לָמָּה לָנֶצַח מֹאַס בְּיַד מוֹרְדִים.
וְנִהְיֵיתָ כְּגִּבּוֹר לֹא יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ.
מַה לְּךָ פֹה וּמִי לְךָ פֹה:

אָהֳלִי אֲשֶׁר כּוֹנַנְתָּ מוּל מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ לְחוֹפֵף לְחֻפּוֹ.
לָמָּה לָנֶצַח יֻעָה בְּיַד יְהִירִים.
וְנִהְיֵיתָ כְּטָס בֶּחָלָל וְאֵין עוֹד נָבִיא.
וְנַמְתָּ הַאֵין פֹּה:

אָהֳלִי אֲשֶׁר חָנִיתָ מֵאָז בְּתָאָיו מִפֹּה וּמִפֹּה.
לָמָּה לָנֶצַח זֻנַּח בְּיַד זָרִים.
וְנִהְיֵיתָ כְּוָתִיק יוֹצֵא חוּצָה.
וְלֹא עָבַר פֹּה:

אָהֳלִי אֲשֶׁר הֵכַנְתָּ לְהַשְׁלִיךְ בּוֹ לְפָנֶיךָ גּוֹרָל פֹּה.
לָמָּה לָנֶצַח דֹּחָה בְּיַד דָּמִים.
וְנִהְיֵיתָ כְּגֵר בָּאָרֶץ.
וְנַמְתָּ כִּי לֹא נָסוֹב עַד בּוֹאוֹ פֹּה:

אָהֳלִי אֲשֶׁר בַּעֲוֹן בִּצְעִי חָשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ.
לָמָּה לָנֶצַח אֻפַּל בְּיַד אֻמּוֹת.
וְנִהְיֵיתָ כְּאוֹרֵחַ בְּמָלוֹן.
וְעוֹד מִי לְךָ פֹּה:

אָחוֹר וָקֶדֶם מִפֹּה וּמִפֹּה.
לְכָל דּוֹר וָדוֹר נוֹדַע קִצְפּוֹ וְחֻפּוֹ.
עַל מָה מִכָּל אוֹם שָׁת עָלַי כַּפּוֹ.
זֹאת בַּעֲלִיל כִּי פִּיד חָקוּק בְּכַפּוֹ.
רְפוּאָתִי בְּטוּחָה כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ.

וְעַד עַתָּה אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ:

ובקינה הזו:

אֵי כֹּה אֹמֶר כּוֹרֵת לְאָב בְּפֶצַח. בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים כֹּה יִהְיֶה לָנֶצַח.

וְהֵן עַתָּה בֻּלְּעוּ עֲצָמַי בְּרֶצַח. לָמָה אֱלֹהִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח:


אֵי כֹּה גָּשׁ כְּשֶׂה לְעוֹלָה לְרַצּוֹתֶךָ. נֵלְכָה עַד כֹּה פִּתּוּ בְּעֵדוֹתֶיךָ.

וְהֵן עַתָּה דָּקְרוּ כְּפֶלַח רַעְיָתֶךָ. יֶעְשַׁן אַפְּךָ בְּצֹאן מַרְעִיתֶךָ:


אֵי כֹּה הַבְטָחַת עֲקֻדִּים נְקֻדִּים בְּמַשּׂוֹאוֹת. אִם כֹּה יֹאמַר כֹּה יוּחַשׁ אוֹת.

וְהֵן עַתָּה וִכַּחְתָּ עִיר מְלֵאָה תְּשׁוּאוֹת. הָרִימָה פְעָמֶיךָ לְמַשֻּׁאוֹת:


אֵי כֹּה זָם וְהָרַג מִצְרִי בְּגַן נָעוּל בַּקֹּדֶשׁ. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה חֻתַּם בַּעֲדַת קֹדֶשׁ.

וְהֵן עַתָּה חֶלְקָם אָכַל חֹדֶשׁ. כָּל הֵרַע אוֹיֵב בַּקֹּדֶשׁ:


אֵי כֹּה טוֹב כְּשֻׁלַּח גְּאֹל עֲבָדֶיךָ. כֹּה תֹאמַר לְשַׁלֵּחַ עַם לְעָבְדֶּךָ.

וְהֵן עַתָּה יָשְׁבוּ בּוֹגְדִים בְּבֵית וִעוּדֶךָ. שָׁאֲגוּ צוֹרְרֶיךָ בְּקֶרֶב מוֹעֲדֶיךָ:


אֵי כֹּה כְּרִיתוּת חֲדָשׁוֹת בְּרִיתוֹת. בְּכֹה אָמַר כַּחֲצוֹת לַיְלָה בְּמוֹפְתֵי אוֹתוֹת.

וְהֵן עַתָּה לֻהָקוּ בְּנַעֲלֵיהֶם לֶאֱתוֹת. שָׂמוּ אוֹתוֹתָם אוֹתוֹת:


אֵי כֹּה מִשְׁמַע וּמֹשֶׁה עָלָה. כֹּה תֹאמַר לִנְוַת בַּיִת מְעֻלָּה.

וְהֵן עַתָּה נִאֲצוּהָ בְּנֵי עַוְלָה. יִוָּדַע כְּמֵבִיא לְמַעְלָה:


אֵי כֹּה שִׂיחַ שִׁשִּׁים אוֹתִיּוֹת הַקְּדוּמוֹת. כֹּה תְבָרְכוּ לְשִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים דּוֹמוֹת.

וְהֵן עַתָּה עָתְקוּ רְדוּמוֹת. בִּסְבָךְ עֵץ קַרְדֻּמּוֹת:


אֵי כֹּה פָּץ לָקֹב עָם וּבֵרַךְ עַם קְדוֹשֶׁךָ. בְּשׁוּב וְכֹה תְדַבֵּר הוּמַר לִקְדוֹשֶׁךָ.

וְהֵן עַתָּה צָרוּ עַל עִיר קָדְשֶׁךָ. שִׁלְחוּ בָאֵשׁ מִקְדָּשֶׁךָ:


אֵי כֹּה קִיחַת לְוִיִּם שְׁלֵמֶיךָ. כֹּה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם לְבֵית עוֹלָמֶךָ.

וְהֵן עַתָּה רָעֲשׁוּ וְהִרְעִישׁוּ שָׁמֶיךָ. לָאָרֶץ חִלְּלוּ מִשְׁכַּן שְׁמֶךָ:


אֵי כֹּה שִׁבְעַת שׁוֹפְרוֹת עֶרֶץ. כֹּה תַעֲשֶׂה שֵׁשֶׁת יָמִים לְהַפִּיל חוֹמָה לָאָרֶץ.

וְהֵן עַתָּה שְׁעָרִים טָבְעוּ בָאָרֶץ. שָׂרְפוּ כָל מוֹעֲדֵי אֵל בָּאָרֶץ:

אֵי כֹּה תְּשׁוּעוֹת אֲסָמֵי אוֹצָר. בְּכֹה אָמַר אֲשֶׁר לַחוֹזִים נָצָר.

וְהֵן עַתָּה תֻּפְּחוּ פְּרָחַי בַּחֲצַר. עַד מָתַי אֱלֹהִים יְחָרֶף צָר:

ובקינה הבאה:

וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ. וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמָּךְ. וְלָמָּה בְּנֵי בְלִיַּעַל חִלְּלוּ שְׁמָךְ. וְלֹא שָׁפַכְתָּ עֲלֵיהֶם זַעְמָךְ:
אַתָּה גִּדַּלְתָּ וְרוֹמַמְתָּ בָּנִים לְהָנֵק. כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאוֹמֵן אֶת הַיּוֹנֵק. וְלָמָּה דּוֹדָנִים דָּצוּ (נ"א צָחוּם) לְזַנֵּק. וְאַרְיֵה (בְּדֵי) (נ"א אינו) גֺרוֹתָיו לְחַנֵּק:
אַתָּה הֵינַקְתָּ דְּבַשׁ מִסֶּלַע. וַתּוֹצִיא נוֹזְלִים מִסֶּלַע. וְלָמָּה שׁוֹפְטֵיהֶם נִשְׁמְטוּ בּידֵי סֶלַע. וְעוֹלְלֵיהֶם נֻפְּצוּ אֶל הַסָּלַע:
אַתָּה זָנַחְתָּ וַתִּמְאַס כָּל גּוֹי. וְלָקַחְתָּ לְךָ (נ"א לָקַחַת) גּוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי. וְלָמָּה חָשׁ וְעָלָה עַל אַרְצִי גּוֹי. וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי:
אַתָּה טִאטֵּאתָ שִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנִים. לְהָבִיא גּוֹי שֺׁמֵר אֱמוּנִים. וְלָמָּה יָזְמוּ מוֹאָבִים וְעַמּוֹנִים. לְעַם זוּ בַּכּוֹכָבִים נִמְנִים (נ"א בַּכְּרוּבִים מוֹנִים):
אַתָּה כִּוַּנְתָּ (נ"א כּוֹנַנְתָּ) לְשֶׁבֶת הוֹדֶךָ. הַר זֶה קָנְתָה יְמִינְךָ וְיָדֶךָ. וְלָמָּה לְאָחוֹר הֵשַׁבְתָּ יְמִין הוֹדֶךָ. וַתְּנַבֵּל כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ:
אַתָּה מָרוֹם לְעוֹלָם יְיָ וְרִאשׁוֹן. כּוֹנַנְתָּ מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן. וְלָמָּה נִאֵץ רָשָׁע בְּפֶה וְלָשׁוֹן. עַד כִּי נָגַע צָר בְּאִישׁוֹן:
אַתָּה שַׂשְׂתָּ לְטוֹב עָלֵימוֹ. בְּשִׂיחַ תְּבִיאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ. וְלָמָּה עָרִיץ חֵרֵף וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ. אֲשֶׁר יֺאכַל חֵלֶב זְבָחֵימוֹ:
אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם. וַתָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם. וְלָמָּה צָלַלְתִּי עַד נִבְכֵי יָם. וַיִּגְדַּל שִׁבְרִי כַּיָּם:
אַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת קְדוֹשִׁים. בְּקֶרֶב (נ"א בְּסוֹד) יְשִׁישִׁים הַמְקֻדָּשִׁים. וְלָמָּה רָגְשׁוּ גּוֹיִם קְדֵשִׁים. וְהֵשִׁימוּ בֵּית קֺדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:
אַתָּה שָׁמַעְתָּ (נ"א שְׁמַע אֱלֹהֵינוּ) כִּי הָיִינוּ חֶרְפָּה. וְסֻכָּתְךָ בָּאֵשׁ נִשְׂרְפָה. וְלָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת חֻפָּה. תַּצְמִיחַ תְּרוּפָה וְעָלֵינוּ חוֹפְפָה:
אַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא. לְךָ יְיָ הַצְּדָקָה וְנַצְדִּיקְךָ בְחִבָּה. וְלָמָּה נָהִינוּ וְלָנוּ הַדִּבָּה. כִּי כָל זֺאת בָּאַתְנוּ בְּחוֹבָה:

וכאן בתפילה לאלוהים שיטה אוזנו (ומשמע מכאן שהוא לא היטה אוזנו):

הַטֵּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ לְתִפְלֶצֶת מְנַאֶצֶת מִי לִי בַשָּׁמָיִם. וּשְׁמָע שַׁאֲגַת צוֹרֲרֶיךָ הָאוֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד שַׁעַר הַשָּׁמָיִם:
הַטֶּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ לְרִגְשַׁת הַדּוֹבֶרֶת עַל צַדִּיק עָתָק. וּשְׁמָע קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר בְּחֵמָה שְׁפוּכָה לְשַׁתַּק:
הַטֶּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ לְצִיר שֻׁלָּח וְנָם קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה. וּשְׁמָע פַּלָּצוּת הוֹמִים בָּא הָעֵת אִתּוֹ בְּבֵיתוֹ לְהִלָּחֲמָה:
הַטֶּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ לְעֻצּוּ עֵצָה וְחָשְׁבוּ מְזִמָּה בַּל יוּכָלוּ. וּשְׁמָע שִׂיחַת נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ עֲלוֹת נִסְתַּכָּלוּ:
הַטֶּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ לְנִאֲצוּ וְשִׁלְּחוּ בָאֵשׁ מִקְדַּשׁ הַמּוֹרָא. וּשְׁמָע מְחָרַפֶיךָ מַדְמִימֵי תוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה:
הַטֶּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ לַלֵּצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם. וּשְׁמָע כָּל חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ וְהַפֵּל אֵימָתְךָ עֲלֵיהֶם:
הַטֶּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ לְיָהֲרוּ וְהוֹצִיאוּ הַכְּרוּבִים בִּרְחובוֹת מְחַזְּרִים. וּשְׁמָע טַרְחוֹת טִנּוּפָם כְּהֶעֱלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ חֲזִירִים:
הַטֶּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ לְחִלְּלוּ וְטִנְּפוּ בֵּית קֺדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. וּשְׁמָע זֵדִים מְזָרְקִים לְמוּלְךָ מִילוֹת קְדוֹשִׁים:
הַטֶּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ לוֹעֲזִים מְעִזִּים מֶצַח לְכוּ וְנִלָּחֲמָה אִתּוֹ בְּבֵיתוֹ. וּשְׁמָע הַוּוֹת הוֹלְלִים מְהַלְלִים כִּי אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ:
הַטֶּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ לְדוֹבֶרֶת אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד. וּשְׁמָע גִּדּוּפֶיהָ וְחֵרוּפֶיהָ מִשְׁתַּחֶצֶת עַד כִּסְאֲךָ עוֹד:
הַטֶּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ לְבוֹזָה וּמַלְעֶגֶת מַה תּוֹחִילִי וְאֵינוֹ נִבְנֶה. וּשְׁמָע בְּכִיַּת מַסְפִּידִים וְקוֹרְעִים וּמְחַכִּים מָתַי יִבָּנֶה:
הַטֶּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ לְאוֹמְרִים עֻזַּב וְשֻׁכַּח וְנֻטַּשׁ וְלָעַד שׁוֹמֵם. וּשְׁמָע אֶנְקָתֵנוּ וְקַנֵּא קִנְאָתֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם:

וקינה של אבן עזרא המנגיד בין יציאת מצרים ליציאת ירושלים:

אֵשׁ תּוּקַד בְּקִרְבִּי, בְּהַעֲלוֹתִי עַל לְבָבִי.      בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      קִינִים אָעִירָה, לְמַעַן אַזְכִּירָה      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
אָז יָשִׁיר משֶׁה, שִׁיר לֹא יִנָּשֶׁהבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָה, וְנָהָה נְהִי נִהְיָה      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
בֵּיתִי הִתְכּוֹנַן, וְשָׁכַן הֶעָנָןבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      וַחֲמַת אֵל שָׁכְנָה, עָלַי כַּעֲנָנָה      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
גַּלֵּי יָם הָמוּ, וְכַחוֹמָה קָמוּבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      זְדוֹנִים שָׁטָפוּ, וְעַל רֹאשִׁי צָפוּ      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
דָּגָן מִשָּׁמַיִם, וְצוּר יָזוּב מַיִםבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      לַעֲנָה וְתַמְרוּרִים, וּמַיִם הַמָּרִים      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב, סְבִיבוֹת הַר חוֹרֵבבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      קָרוּא אֱלֵי אֵבֶל, עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
וּמַרְאֶה כְּבוֹד יְיָ, כְּאֵשׁ אוֹכֶלֶת לְפָנַיבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      וְחֶרֶב לְטוּשָׁה, לַטֶּבַח נְטוּשָׁה      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
זֶבַח וּמִנְחָה, וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָהבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      סְגֻלַּת אֵל לְקוּחָה, כַּצּאֹן לַטִּבְחָה      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
חַגִּים וְשַׁבָּתוֹת, וּמוֹפְתִים וְאוֹתוֹתבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      תַּעֲנִית וָאֵבֶל, וּרְדֹף הַהֶבֶל      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
טוֹבוּ אֹהָלִים, לְאַרְבַּע הַדְּגָלִיםבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      אָהֳלֵי יִשְׁמְעֵאלִים, וּמַחֲנוֹת עֲרֵלִים      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
יוֹבֵל וּשְׁמִטָּה, וְאֶרֶץ שׁוֹקֵטָהבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      מָכוּר לִצְמִיתוּת, וְכָתוּב לִכְרִיתוּת      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
כַּפֹּרֶת וְאָרוֹן, וְאַבְנֵי זִכָּרוֹןבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      וְאַבְנֵי הַקֶּלַע, וּכְלֵי הַבֶּלַע      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
לְוִיִּים וְאַהֲרֹנִים, וְשִׁבְעִים זְקֵנִיםבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      נוֹגְשִׂים וּמוֹנִים, מוֹכְרִים וְקוֹנִים      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
מֹשֶׁה יִרְעֵנִי, וְאַהֲרֹן יַנְחֵנִיבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      וּנְבוּכַדְנֶצַּר הָרַע, וְטִיטוּס הָרָשָׁע      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
נַעֲרֹךְ מִלְחָמָה, וַייָ שָׁמָּהבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      רָחַק מִמֶּנּוּ, וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
סִתְרֵי פָרֹכֶת, וְסִדְרֵי מַעֲרָכֶתבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      חֵמָה נִתֶּכֶת, עָלַי סוֹבֶכֶת      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
עוֹלוֹת וּזְבָחִים, וְאִשֵּׁי נִיחוֹחִיםבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      בַּחֶרֶב מְדֻקָּרִים, בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
פַּאֲרֵי מִגְבָּעוֹת, לְכָבוֹד נִקְבָּעוֹתבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      שְׁרִיקוֹת וּתְרוּעוֹת, לְקָלוֹן וּזְוָעוֹת      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
צִיצַת הַזָּהָב, וְהַמְשַׁל וָרַהַבבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      אָפֵס הָעֵזֶר, וְהֻשְׁלַךְ הַנֵּזֶר      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
קְדֻשָּׁה וּנְבוּאָה, וּשְׁכִינָה נוֹרָאָהבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      נִגְאָלָה וּמוֹרְאָה, וְדָוָה וּטְמֵאָה      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
רִנָּה וִישׁוּעָה, וַחֲצוֹצְרוֹת תְּרוּעָהבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      זַעֲקַת עוֹלָל, עִם נַאֲקַת חָלָל      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
שֻׁלְחָן וּמְנוֹרָה, וְכָלִיל וּקְטוֹרָהבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      וֶאֱלִיל וְתוֹעֵבָה, וּפֶסֶל מַצֵּבָה      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
תּוֹרָה וּתְעוּדָה, וּכְלֵי הַחֶמְדָהבְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
      שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, וְנָס יָגוֹן וַאֲנָחָה,      בְּשׁוּבִי לִירוּשָׁלָיִם

זה האלוהים של ההווה. מלך אסור ברהטים. יש פה עוד פוסט שעסק בנושא מזווית אחרת.

האם מוראו יחזור למציאות?

יהדות נצרות ואיסלאם

הערה של ענק בישל מרק הזכירה לי פעם חילוק שעשיתי על היהדות האיסלאם והנצרות:

באיסלאם האלוהים בשמים והאדם על הארץ.

ביהדות האדם נברא בצלם אלוהים.

בנצרות האלוהים נברא בצלם האדם.

כתוצאה מכך גם עבודת האלוהים שלהם שונה:

באיסלאם האדם משתחווה לפני האלוהים.

ביהדות האדם עומד מול האלוהים.

בנצרות האדם יושב.

באיסלאם האדם הוא עבד של אלוהים.

ביהדות האדם עובד עם האלוהים (פועל עם אל).

בנצרות האלוהים עובד בשביל האדם.

כל הנבואות בטלות לעתיד לבוא

אחת הנבואות הקשות בנבואה כנגד עם ישראל נמצא בספר יחזקאל פרק טז. יחזקאל מדמה את ירושלים לאישה הבוגדת בבעלה ואת נקמתו של הבעל, הקב"ה, באשתו הזונה. הוא מפשיט אותה ערום וערייה וחושף את ערוותה לעיני כל. הוא נוטל ממנה את כל תכשיטיה ובגדיה ומשאיר אותה ערומה וכואבת מול מאהביה. לכאורה נבואה קשה ביותר. בפועל קשה לומר האם ריבונו של עולם התכוון ללכת איתנו כל כך רחוק. הנבואה מסתיימת בשיבת הזוגיות של הבעל והאישה 'הזונה' אשר תשאר מבוישת לאור התנהגותה ועונשה ובהבטחה שעכשיו בעקבות כך היא תמנע מביקורת על בעלה. סיום כזה לא מתאים למקרה שבאמת האשה זנתה. הנבואה הקשה נועדה לסתום את הפה לעם ישראל לאור חדלונו של אלוהים להגן על עם ישראל. אלוהים מנצל את ההזדמנות שעם ישראל סרח כדי להשתיק את הביקורת של עם ישראל על אלוהים. המסקנה המתבקשת היא שגם אלוהים לא מתכוון ללכת רחוק עם הנבואה הזו. המטרה היא להשתיק את עם ישראל לא באמת להגשים את הנבואה

משל למה הדבר דומה, לזוג שכל הזמן רבו ביניהם. האישה התלוננה כל הזמן על הבעל והבעל גם כן לא רווה נחת מהאישה. יום אחד תפס הבעל את האישה בקלקלתה והחליט שזו ההזדמנות שלו. וכך אמר לה: תראי איך את מתנהגת… את תגידי תודה שאני בכלל נשאר איתך אחרי התנהגות שכזו. לאישה לא היה מה להגיד והיא שתקה. עברו הימים והזוג גלה מביתו. מסיבות שונות הבעל היה ספון בבית ואילו האישה פעלה בחוץ ועשתה חיל, פרחה והצליחה. יום אחד לקראת סוף נדודיהם נפל על האישה גרמני רשע פתח את ראשה, שבר את צלעותיה וחבל אותה מכף רגל ועד ראש עד שנזקקה האישה לאשפוז בבית חולים כשהיא מורדמת. כל הזמן הזה ישב לידה בעלה ותהה אם תתאושש ממה שעברה. עבר שם איזה טרדן ואמר לבעל: אתה זוכר את המריבה שרבתם אז כשהייתם צעירים? אין, פשוט מחקת לה את הצורה, היא פשוט נשארה בלי מילים. הסתכל עליו הבעל ואז צעק: יא חתיכת אדיוט אשתי מאושפזת במצב חמור בבית חולים וזה מה שיש לך לומר?!

עברו הימים והגלגל התהפך. מה שמחל כתרועת ניצחון פטריכאלית של ריבונו של עולם עלינו נהפך לקול ענות חלושה. כן יש בכוחו עלינו תמיד, אך חוקי המשחק כובלים אותו. אין הוא מתגלה עוד בכוחו החזק אלא דרכנו. ואתם עדיי. התגלותו של השם לא מתגלה אלא דרכנו. ובלעדנו מי יש לו עוד בעולמו. כזוג שהזקנה קפצה עליו. כל כך הרבה עברנו ביחד. אז הודעת לנו שלא יהיה לנו פתחון פה. אז אמרת. כבר עברו השנים. כל כך הרבה שנים. שתקנו, נכלמנו, בושנו ועכשיו פתאום הזמן נעשה קצר. פתאום עליך מוטל החוב לפרוע. הבטחת משיח (הבת שלי שאלה אותי איפה המשיח כל כך הרבה שנים? היא עדיין לא מבינה את משך הזמן אבל כיום כל מי שמדברר את המשיח בין אם זה ביני לנדאו או עמיר בניון מתנצל על האיחור). הבטחת גאולה. הבטחת פדות. בינתיים ההבטחות מתנהלות באופן צולע. זה היה צפוי (ראו רש”י על הפסוק “ושב השם את שבותך” בפרשת ניצבים), אך עדיין חוסר ההצלחה בולט. תיאולוגים יהודיים עסוקים בחלוקת האשמה. החכמים שבהם פשוט שותקים.
קראתי ששאלו את הרב קוק “האם הוא ציוני?” ענה הרב קוק “אני ציוני?! ריבונו של עולם ציוני” אנשים מבינים זאת כקל וחומר אך נראה לי שהרב קוק לא היה ציוני, לא התלהב מהציונות. ריבונו של עולם בחר להיות ציוני באופן שהרב קוק לא כל כך הבין. קשה לומר שהציונות הייתה סיפור הצלחה לפחות במדדים שהיא עצמה הציבה . היא לא הצליחה להקים מדינה יהודית לפני 1939 באופן שהיה מונע את השואה. אז מה ריבונו של עולם יגיד עכשיו ל6 המיליונים: מצטער פישלתי. בחרתי בקבוצה הלא נכונה. אם רק הייתם משתדלים יותר. מה הם יענו לו: אתה לא יכולת להשתדל יותר?! אוי לחילול השם הגדול והנורא שהיה בשואה. אז תיאולוגים יהודיים מחלקים אשמה. החכמים שבהם פשוט שותקים.
כן יש גאולה אבל היא מתנהלת באופן כל כך צולע שעדיף לשתוק. המהר”ל והרמח”ל יכולים להאריך בהסברים והרב קוק אוחז בשיפולי גלימותיהם ויכול להיות שההסברים אפילו טובים ונכונים. להגיד שלא יהיה לנו פתחון פה? את זה יכולת להגיד לפני 2500 שנה. מאז עברו השנים ולכל אחד יש חשבון לסגור. רבי לוי יצחק מברדיטשב כבר חש בזה לפני 200 שנה. היום הטענות מתעצמות.
לא היינו מוצלחים. מודים. אך גם אתה קשה לומר שהיית 100% מוצלח. תמיד תוכל להאריך בהסברים וחשבונות אבל אם בחרת להעמיד זאת במישור הזוגי תזכור שההודעה שלא תהיה לאישה פיתחון פה צריכה להיבחן במבחן המציאות. עשית לנו טובה. נחיה ונראה את הטובה ואז נחליט אם יש לנו פתחון פה

אמרו חכמים כל הנבואות בטלות לעתיד. כל אותן נבואות העסוקות בכל מיני מריבות ישנות וחסרות עניין בטלות לעתיד לבוא. מה מעניין במריבה זוגית לפני שלושת אלפים שנה? אנחנו כבר במקום אחר לחלוטין. מה עניין יש בנבואה הזו?.

לא תתעב אוקראיני כי גר היית בארצו

הכותרת הזו מתכתבת עם ציווי של התורה על המצרים: "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (דברים כג ח). זה מוזר. רק כמה עשרות שנים עברו מאז שיעבוד מצרים שכלל גם רצח ילדים ועוד והנה התורה מצווה לא לתעב מצרי ומנמקת כי גר היית בארצו. אמנם התורה אוסרת להתחתן עם גר מצרי בדור הראשון אבל אחרי שלושה דורות האיסור מותר כמו שאומרת התורה: "בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל" (שם ט). שוב בגלל שאיננו מתעבים אותם. זה נכון שהם לא תמיד התנהגו כראוי אבל הם גם נתנו לגור איתם בארצם.

אני חושב שנקודה דומה קיימת גם ביחס לאוקראינים. אני לא שוכח את ההתנהגות של האוקראינים במשך הדורות אבל עדיין גרים היינו בארצם. ולכן בפלישה של הרוסים לארצם כאשר הם הלכו לכיוון דמוקרטי ליברלי אני איתם. ענת פרי כתבה משהו דומה שהיא קישרה אותו גם לקשרי חיתון שלדעתה היו בין יהודים לאוקראינים. אינני בטוח עד כמה זה מבוסס מבחינה גנטית.

מדוע יהודים דוסים מחזיקים טלפון טיפש?

אשתי סיפרה לי על שאלה ששאל אותה ערבי שעובד איתה. אצלם לכולם יש טלפונים חכמים, גם לדוסים. אצל היהודים הדוסים, לעומת זאת, אין טלפונים חכמים. מדוע זה ככה?

אולי זה קשור לצניעות אבל לכאורה גם ערבים דוסים מקפידים על צניעות (או שאולי לא?). חשבתי גם שפלאפונים חכמים מהווים הסחת דעת רצינית ומי שמקפיד על לימוד תורה מרגיש שיש כאן ביטול תורה.