ברבאבא נולד בגינה

השיר ברבאבא של יורם טהרלב הוא אחד השירים החביבים עלי:

ברבאבא נולד בגינה
הוא גדל בין עצים וורדים
אך בגלל שהיתה לו צורה משונה
צחקו עליו כל הילדים.

הם קראו לו בלון מנופח
ותמיד לעגו לו כולם
בגלל זה התהלך הוא עצוב ומסכן
בלי חבר וידיד בעולם.

ברבאבא ברבאבא
אין כמוך בעולם
ברבאבא ברבאבא
אוהבים אותך כולם.

יום אחד הוא טייל בחצר
ופתאום – מי הופיעה מולו?
ברבאמא יפה, ברבאמא שחורה
מתאימה בדיוק בשבילו.

אז השניים עשו חתונה
והלכו לחופה יד ביד
ואלפי ציפורים שהיו בגינה
כך זימרו לכבודם פה אחד:

ברבאבא ברבאבא
אין כמוך בעולם
ברבאבא ברבאבא
אוהבים אותך כולם.

ונולדו לשניהם ילדים
ברביונים ששה או שבעה
זו היתה משפחה מאושרת מאוד
משפחה שכולה אהבה.

והיום הם עוברים בגינה
בשורה אחרי ההורים
ובלילה בלילה לפני השינה
הם נותנים נשיקה ושרים:

ברבאבא ברבאבא
אין כמוך בעולם
ברבאבא ברבאבא
אוהבים אותך כולם.

לברבאבא לועגים כל הילדים. ספר מודרני שנוצר אחרי הפרויקט של התקינות הפוליטית היה בוודאי מספר כיצד הילדים עברו שינוי של קבלת האחר כמו ברבאבא. אולם השיר ברבאבא נכתב בשנות השבעים כאשר הרעיון של תקינות פוליטית לא שלט ואולי גם לא הוכר, ולכן המשורר מסתפק בלספר לנו שבגלל זה הסתובב עצוב ומסכן בלי חבר וידיד בעולם.

המסקנה היא שלא תמיד אפשר לשנות וזה מה שהעולם יכול להציע. שיר חסר יומרות וחביב ביותר.

מודעות פרסומת

תלמיד חכם ראוי שילמד שלושה דברים

הגמרא במסכת חולין דף ט עמוד א מונה כמה דברים שראוי ללתלמיד חכם לדעת לעשות:

"ואמר רב יהודה אמר רב תלמיד חכם צריך שילמוד ג' דברים כתב שחיטה ומילה ורב חנניא בר שלמיא משמיה דרב אמר אף קשר של תפילין וברכת חתנים וציצית"

ברשימה הזו יש דברים שרווחים למדי, כמו שהגמרא עצמה אומרת לאחר מכן , כגון קשירת ציצית או ברכת חתנים. ודברים שפחות רווחים: שחיטה, מילה וקשר של תפילין (ואף כתב לשיטה שמדובר בכתב ספרי תורה, תפילין ומזוזות).

שחיטה:

בזמנו, שכן שלי שהיה איתי בידידות, אברך משי העמל בלימודי דיינות ובעל שאיפות אינטלקטואליות (הוא סיפר לי פעם שאת מורה נבוכים הוא יודע בעל פה וגם את קאנט קרא לא מעט) סיפר לי שהוא עושה קורס שחיטה. כשהסתיים הקורס שאלתי אותו מה למדת? ענה לי: לשחוט תרנגולת. אין ספק שליהדות חשוב גם מה מכניסים לפה ולא רק מה שמוציאים ממנו כפי שניסח זאת הרמב"ם ולכן הידע המעשי שמלווה גם בסיורים במפעלי מזון וכדומה הוא משמעותי לאלו הלומדים להיות מורי הוראה כדי שלא יגיעו למה שסופר על אברך שנלקח לסיור בבית מטבחיים וכאשר הציגו לפניו קורקבן קרא בהתפעלות עצומה: אז זהו הקורקבן הקדוש. ועדין ניכר היה שלא על זה חלם כאשר החל ללמוד בישיבה.

מילה:

מעמדם של המוהלים מבחינה חברתית קצת יותר גבוה משל שוחטים בחברה היהודית למרות שהפעולה די דומה. ההבדל בחומר משפיע. ועדין מילה איננה עניין נפוץ אצל מי שאינם מומחים בדבר. עם זאת לפחות אצלי במשפחה סופר על אביו של סבי ע"ה שהיה רב קהילה ולא מל אף ילד. כשנולדו לו חמשת בניו ביקש רשות מאשתו ומל את חמישתם כדי לקיים את המצווה בעצמו. ולאחר מכן שוב לא מל.

קשר של תפילין:

גם קשר של תפילין  הוא לרוב עניין של מומחים ועם זאת, דווקא כאן, יש חשיבות לתלמיד חכם, ובעצם לכל אדם, לדעת להקטין או להגדיל את הרצועה של ראש. הסיבה לכך נעוצה בהלכות תפילין. על פי התורה תפילין של ראש צריכים להיות מונחים בין העינים: "והיו לטוטפות בין עיניכם" (דברים יא יח,). עם זאת כבר התנאים הסבירו שלא מדובר על האף אלא באזור השיער מעל המצח. את זאת הם הוכיחו מהפסוק "ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים יד א) קרחת אפשר לעשות רק במקום שצומח משהו – במקרה הזה שיער. מכאן מוכח שבין עיניכם שייך רק במקום שהשיער צומח בו המכוון כנגד בין העינים. אם התפילין מונחות על המצח, המצווה לא התקיימה. עכשיו אפשר להבין מדוע חשוב לדעת לשחק עם הרצועות של תפילין של ראש. אם למישהו, החלק של הרצועות מהתפילין עד הקשר המקיף את הראש כמין חגורה או נזר, גדול מידי, התפילין ישמטו על המצח. אורך הרצועה צריך להיות מתחילת הגולגולת מעל השקערורית של העורף עד קצת לפני קו השיער כדי שהתפילין לא יעברו אותו. כאן יש שני סוגי קשירה הנהוגים בציבור קשר מרובע (אצל מיעוט האנשים) וקשר בצורת האות ד (אצל רוב האנשים). אצלי, למשל, הקשר מרובע ואני יודע לשחק עם הרצועות כדי להקטין או להגדיל אותו. בזמנו השתמשתי בידע הזה להקטין את הרצועות הן בשבילי, הן בשביל אבי, כדי שהתפילין לא ישמטו. את הקשר השני לא הצלחתי להבין עדין. ראוי לדעתי לכל תלמיד חכם להכיר את שניהם כך שבמידה ויראה מישהו שהתפילין שמוטות לו על מצחו שיוכל להקטין לו כדי שיקיים את המצווה כהלכתה.

ילדים, רווקות ושפע אלוהי

בספרו הגדול "לידתה של אירופה" בפרק שחר אירופה מנתח ההיסטוריון הדגול רוברטו לופז (יהודי-איטלקי מג'נובה) את התפנית של אירופה במאה העשירית:

" האמת היא שאת המאורעות המשמעותיים ביותר של המאה העשרית אין למצוא בכרוניקות, והם גם אינם כרוכים באנשים ידועי שם. כדי לצפות בשחר אירופה שהחל עתה עולה ומפציע, עלינו לעזוב את הספרות הגבוהות של ההיסטוריה הפוליטית והאינטלקטואלית, ולרדת עד מקורות החיים עצמם… במאה העשרית כבר אין מקום לספקות: בספרד כבסין, בשבדיה כבמצרים, החלה האוכלוסיה צומחת במהירות. בני אדם הם החומר היסוד של ההיסטוריה; הגידול הזה, שנמשך ללא תנודות עד למחצית שהשניה של המאה השלושה עשרה ופסק לחלוטין רק במאה הארבע עשרה, גידול זה הינו הכוח המניע של כל המאורעות בימי הביניים. אין פירושו של דבר שהיה זה בהכרח  המאורע החשוב ביותר; אוניברסיטאות ותדרלות, פרלמנטים וערים, אלה, אפשר שהם משמעותיים הרבה יותר ממספר הלידות והמיתות, אך העליה החדה במספר האוכלוסין היתה ללא ספק הדחף העיקרי שאיפשר את כל התוצאות האחרות." (עמ' 137)

'בני אדם הם החומר הגלם של ההיסטוריה' מסביר לנו רוברט לופז וכאשר אין בני אדם, או כשלא מולידים בני אדם, אין היסטוריה ואין גם מה שנגזר מההיסטוריה כמו קידמה (טכנולוגית ומוסרית). ילדים הם מטילי אימה. אין מי שחש את זה או ביטא זאת בחריפות יותר מאשר קוהלת:

"יח ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש שאניחנו לאדם שיהיה אחרי יט ומי יודע החכם יהיה או סכל וישלט בכל עמלי שעמלתי ושחכמתי תחת השמש גם זה הבל כ וסבותי אני ליאש את לבי על כל העמל שעמלתי תחת השמש כא כי יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת ובכשרון ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו גם זה הבל ורעה רבה" (פרק ב)

ועם זאת ילדים גם נושאים בחובם הבטחה; המציאות היא דינמית. דברים משתנים ומתפתחים והילדים יגדלו ויעשו דברים שלא נשער אותם. בנקודה זו למרות כל אהבתי לקהלת אני חש שיש בדבריו גאווה. מין אמונה שאיתו נגמרת ההיסטוריה; היא רק מתחילה.  ועם זאת יש אמת בדבריו. הנה מישהו שחשוב לך ואין לך שליטה עליו.  את/ה תלכ/י לבית עולמך והוא יתנהל בכוחות עצמו. ועם זאת, דווקא בגלל הנקודה הזו ילדים משחררים אותך. לא על כל דבר יש לך שליטה. ילדים מבטאים את הזרימה של ההיסטוריה ולכן את האפשרות של קידמה. ההיסטוריה נמשכת ולכן יש מה לשפר. עולם שאין בו ילדים הוא עולם שאין בו בני אדם המהווים את חומר הגלם של ההיסטוריה כדבריו של לופז, ולכן הוא עולם שאין בו היסטוריה. זהו עולם של אינדיבדואלים אטומים המצויים בתוך מונאדות כפי שהגדיר זאת לייבניץ. המוסריות שלהם מתבטאת בשחרור עצמי של כל התשוקות שלהם בלי מחויבות להמשך הקיום האנושי.

את העולם הזה שרטטה הסופרת איין ראנד בספריה ובמיוחד בספר כמעין המתגבר. לכאורה, השמאל חולק עליה, אבל כיון שהשמאל מחויב להפסקת ילודה אין הבדל גדול, למעשה, בין מה שהיא מציעה לבין ההתנהלות שלו בפועל. את ההבדל ניתן אולי לראות בכך שהיא מבינה שההיסטוריה וקידמה הם פונקציה של ילודה והיות והיא נגד ילודה כגורם המשעבד את החופש האנושי (ובמיוחד הנשי) היא גם לא מכירה בקיום ההיסטוריה והקידמה. ואילו השמאל ממשיך להאמין בהם באופן כוזב למרות שבפועל אין הבדל בינו ובינה כפי שהיא טורחת לעקוץ שוב ושוב. ילודה, ואימהות כפועל יוצא של ילודה, הם אם כל חטאת בעיני ראנד. בספר, אין מישהי המושמת ללעג יותר גדול מאשר אימו של פיטר קיטינג אשר המחויבות שלה כלפיו מוצגת שוב ושוב כשתלטנות בלתי נסבלת. את שאר הגיבורים היא מציגה באופן עקבי כחסרי אימהות. אימה של דומיניק פרנקון נפטרה בצעירותה, רוראק בא מרקע לא ברור. הוריו של אליסרוות' טוהי לא מוזכרים וגייל וונדהד בנה את עצמו מילדות. כל הדמויות מוצגות בלי אימהות וגם בלי ילדים. החירות של הגיבורים מושכת עד שקולטים את הנביבות שלה. דומיניק פרנקון לא נכנסת להיריון מפיטר קיטניג למרות שהם מותארים כמקיימים יחסים ועלילת הספר מתנהלת בשנות השלושים כשעדין לא גילו אמצעי מניעה. האם העלילה יכלה להמשיך באותה מידה אם היא הייתה נכנסת להיריון מפיטר קיטניג ? איזה מביך להיגרר עם ילד של פיטר קיטינג ואולי להשמין, כתוצאה מההיריון, כמו שקורה באופן טבעי לחלק מהנשים בהריונות. האם היא יכלה להיות המודל המושלם לחירות האדם כפי שהיא מוצגת בספר, אם היא הייתה משמינה  והופכת לבן אדם נורמאלי (שבעלה אוהב אותה בלי לדרוש ממנה להיות מודל החירות בעולם)? המוסר של איין ראנד מתאים ככפפה ליד לעולם שלנו המערבי, שבו נשים לא מתחתנות ולא מביאות ילדים, ושבה יחסי מין מנותקים לגמרי ממהקשר פריה ורביה. רק דבר אחד חסר בעולם הזה: עתיד. עולם ללא ילדים הוא עולם ללא עתיד, ללא היסטוריה ולכן גם ללא קידמה. המוסר השולט בו הוא מוסר של פיתוח הדוניסטי של הנאות הפרט בלי נכונות לקבלת מחויבות כלפי ילדים. הביקורת של ראנד על השמאל – המציג את עצמו כמאמין בקידמה בעודו כופר בה בלאט – מדויקת לחלוטין אולם העובדה שראנד כנה יותר מהשמאל לא הופך את המוסר שלה לטוב יותר.

בסופו של דבר, ההדוניזם של ראנד הורג את ההמשכיות האנושית ואת האמונה בחיוב של הקיום האנושי באשר הוא באופן המנותק מהאינידבידואל עצמו. כתוצאה מכך אין מקום לקידמה או לדאגה אמיתית לעתיד שכן אין עתיד; האנושיות נמצאת בזרימה, בהמשכיות. ובהקשר זה נדמה שאין יותר טוב מלצטט את הרב פרומן זצ"ל:

"בעיני, הענין הרוחני של הזוהר ושל רבי נחמן הוא אותו עניין: להעביר אותנו מעולם העובדות לעולם השפע. אפשר לראות את העולם הזה כמורכב מעובדות – בית, הרים, אנשים וכן הלאה. אבל אפשר לתפוס את העולם לא כעומד בפני עצמו אלא כנהר של זרימה אלוהית. שפע שזורם ממנו. והשפע האלוהי מופיע בצורה הטובה ביותר במובן של דורות – האבא, הבן והנכד. זרימת הדורות. אם אתה עוצר את השפע הזה ולא מתחתן, אתה קוטע את הזרימה. לכן, בזוהר הרווקות היא החטא בה" א הידיעה" (חסידים צוחקים מזה עמ' 11).

אלי ישי נשאר לבד

על פי הטענה של כיכר השבת הרב מזוז סירב לפרסם מכתב תמיכה בבית היהודי  בגלל שיש שם מועמדת אישה. כל הכבוד לבית היהודי שלא ויתרו. אפשר ללמוד מכך משהו על חוסר האפשרות של המחשבה שלי על איחוד דתי.

חבל על אלי ישי. יש משהו טראגי ואכזרי בפוליטיקה.

פטור משירות ללומדי תורה – מכתב לחבר

שאלת מדוע העיקשות הזו שיש לדתיים עם לימוד תורה? מדוע הדרישה הזו לפטור לומדי תורה משירות צבאי?

ישבתי ותמהתי לעצמי באמת מדוע? מה יש בלימוד תורה שכל כך שונה עד שהוא מקבל פטור באופן עקרוני? שאלה דומה מתעוררת אצלי לגבי שבת. מעבר לעניין התועלתני הגישה שלי לשמירת שבת הציבורית היא עקרונית. במכתב הזה לא אעסוק בשבת אבל הנושא דומה ודורש תשובה. במכתב הזה אעסוק בלימוד תורה. ארצה להפריד אותו מחרדיות כפי שאני מסביר במכתב כי דומני שעצם הערבוב בין לימוד תורה לחרדיות מביא להרבה תקלות בחברה הישראלית. לכן בהקדמה אפריד בין החרדיות ללומדי תורה ולאחר מכן נדון בלימוד תורה. בסוף נשוב אל החרדיות ונחשוב מה יש לנו לטעון מולה.

הקדמה

כמה נקודות חשובות  בעניין פטור משירות ללומדי תורה:

–          דחיית הגיוס נעשית על ידי הממשלה

–          דרישה לפטור משירות של לומדי תורה היא קדומה וכבר הגמרא מאשימה את אברהם אבינו ודוד המלך שעשו אנגריה בתלמידי חכמים

–          למרות הפטור, במלחמת מצווה יש חובה להשתתף במלחמה גם לתלמידי חכמים (למרות שבלילה אסור לבטל אותם מתורה – כמו שמאשימה הגמרא את יהושע)

הנקודות הללו חשובות כדי לעורר את המחשבה שמדובר בנושא רחב יותר מאשר ההאשמה הקבועה נגד לומדי תורה כמשתמטים. אם נניח המשכיות מסוימת בהיסטוריה היהודית (דבר שיהיו שיחלקו עליו) המתח בין שירות צבאי ללימוד תורה הוא קבוע וההיענות של הממשלה בישראל לבקשה לפטור את לומדי התורה מגיוס איננה מתרחשת בחלל ריק. ישנם צדדים שונים לסוגיה וצריך להעמיק בה.

אך לפני שנעמיק בה נרצה לעשות איזו חלוקה בין לומדי תורה לחרדיות. אלו שתי קטגוריות נפרדות שיש להן שדה משותף אבל הן לא זהות. אפשר להגדיר חרדיות כאמונה לפיה לא ניתן להשתתף במפעל הציוני בלי לעגל פינות מבחינה דתית. זהו לוז טענתו המקורית של החזון איש. בהסתמך על הרמב"ם בהלכות דעות פרק ו:

א  דרך ברייתו של אדם–להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחבריו, ונוהג במנהג אנשי מדינתו.  לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם; ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמוד ממעשיהם.  הוא ששלמה אומר, "הולך את חכמים, יחכם; ורועה כסילים, ירוע" (משלי יג,כ).  ואומר, "אשרי האיש . . ." (תהילים א,א).

ב  וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים, ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה–ילך למקום שאנשיו צדיקים, ונוהגים בדרך טובים.  ואם היו כל המדינות שהוא יודען ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה, כמו זמננו זה, או שאינו יכול לילך למדינה שמנהגותיה טובים, מפני הגייסות או מפני החולי–יישב לבדו יחידי, כעניין שנאמר "יישב בדד ויידום" (איכה ג,כח).  ואם היו רעים וחטאים, שאין מניחין אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עימהן ונוהג במנהגן הרע–ייצא למערות ולחווחים ולמדברות ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כעניין שנאמר "מי ייתנני במדבר . . ." (ירמיהו ט,א).

טען החזון איש כי ההגמוניה הציונית מחטיאה את הבריות וכי הדרך היחידה להישאר דתי עוברת בניתוק מהציבור הישראלי. וכאשר הוא נשאל מהן המדבריות שאפשר לפרוש אליהן? ענה: אלו הישיבות. כאן אנחנו רואים את השדה המשותף ללומדי התורה ולחרדיות. המסגרת הישיבתית או הכולל הן מקום המפגש בין לומדי התורה לחרדים, ועם זאת המוטיבציה הבסיסית שונה. לומד התורה נמצא בישיבה כי הוא רוצה ללמוד תורה. החרדי נמצא בתורה כי הוא לא רוצה להתערבב עם החברה החילונית. מטרתם של החרדים להקים איים אוטונומיים שבהם הם לא יהיו מושפעים מהציונות. לוז טענתו של החזון איש היא זו שהסבירה את מעמדו הכביר בחברה החרדית (הנקודה הזו מורחבת בביוגרפיה המאד מומלצת של בני בראון על החזון איש). החרדים שהגיעו לארץ לאחר השואה ותהו מה האסטרטגיה הנכונה מול הציונות החילונית מצאו בחזון איש את התשובה. האסטרטגיה צריכה להיות של ניתוק ואסור לערבב בין החברות. מכאן מובנית ההסתגרות החרדית מול החברה הכללית. זה לא אומר שאין בעיות בהסתגרות החרדית אבל לטעמם של החרדים המחיר שווה את הרווח.

ועם זאת ישנם לומדי תורה שאינם חרדים. ישנם לומדי תורה המאמינים כי החברה החילונית לא מאיימת על הדתיים ועדיין דבקים בתורה במרץ. מכאן שהזהות בין לימוד תורה לחרדיות איננו מוחלט. אינני בטוח אבל יכול להיות שגם הזהות בין לימוד תורה ודתיות איננו מוחלט. אפשר לחשוב על חילוניים הדבקים בתורה. דבקות בתורה היא עניין אחר מהחרדיות. החרדיות מתקיימת כתשליל של החילוניות הציונית ההגמונית. לצורך קיומה היא צריכה חברה חילונית שממנה היא תתנתק. לימוד תורה ודבקות בתורה איננה מחייבת ניתוק מהחברה החילונית. האמירה שלה שונה ועליה ארצה להרחיב את הדיבור.

לימוד תורה כנתינת ריח טוב בעולם

בסיפורי רבי נחמן מברסלב מובא הסיפור על אותו אדם שטעם יין הונגרי. וכאשר היה טועם יין אחר היה אומר: זה איננו היין ההונגרי. וכאשר היו שואלים אותו: איך אתה יודע?  היה עונה שמי שטעם יין הונגרי לא ישכח טעמו לעולם. דבקות בתורה היא כעין היין ההונגרי שבסיפורי רבי נחמן. מי שנתקל בה לא ישכח טעמה לעולם. אינני יודע אם יש כאן הסבר רציונאלי ברור כמו שתעמולה דתית נוהגת לתת (התורה מגנה ומצלה או התורה היא מימוש הזהות היהודית). יש כאן עניין שמעבר. מי שנפגש בלימוד תורה אמיתי רוצה לשמר אותו. אין לו עניין בדברים אחרים. הציונות חידשה את החשיבות של המעשיות, של התכל'ס, של ההגשמה. זהו קוטב חשוב שמהווה חידוש לעומת הגלות. לימוד התורה מזכיר לנו את החשיבות של הדבר כשלעצמו בלי התועלת שתצמח ממנו. לומדי התורה מציגים גבריות שאיננה כוחנית ושאיננה מעשית. גבריות מופשטת המתמסרת ללימוד התורה בלי עניין בכל נושא אחר: " ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך; ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני; בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני; מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ; כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלהים לעולם;

הלומד תורה אין לו עניין מעשי לענות בו. אין הוא חפץ לא בהגשמה ולא במימוש, ולא בתכל'ס של העשייה שלו. עניינו היחיד הוא בלימוד תורה ואך ורק בלימוד תורה. אצל חילוניים זה מתקרב במכינות קדם צבאיות אבל גם שם אין את הניתוק מחיי המעשה שיש בישיבות.

הניתוק הזה מחיי העולם הזה נותן ריח טוב בעולם. הוא מסמן גבריות שונה מהגבריות הבוטה, המחפיצה, הדורסנית הקיימת לעיתים אצל החילונים. גבריות שיש בה בושה מהאישה ואשר יודעת כי עצם הבליעה היצרית היא הרסנית. כמו שאומר המדרש על משה בסנה: "בשכר ויסתר משה פניו" (שם שם, יא) זכה "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים". דומני שזו הסיבה מדוע החברה הדתית מסתייגת מהליכת נשים לצבא. הסביבה הבוטה החילונית לא מאפשרת את הבושה. גם אם האישה נשארת דתית בצבא משהו בה מתחספס במגע עם הבוטות החילונית ומאבד את הרגישות לגבריות האחרת של תלמידי חכמים. יש בשירות צבאי צדדים חיוביים שאולי גם נדרשים להגנת המדינה אבל יש לכך גם מחיר שממנו נרתעים הדתיים.

תמיד הסברתי את הפטור לתלמידי חכמים כביטוי של הזהות היהודית של המדינה. היום אני חושב שיש בכך משהו שמעבר. המפגש על לימוד תורה מעורר את מקום הפטור או דחיית הגיוס. לא סתם הממשלה פוטרת את לומדי התורה משירות צבאי. פוליטיקאים כאנשים המעורבים בדעת עם הבריות חשים שיש מקום לדחיית השירות או לפטור ונותנים אותו מדעתם.

חזרה לחברה החרדית

פתחנו בהבחנה בין לומדי תורה לחרדים. דומני שההבחנה הזו חשובה. אני מסוגל להבין את הטיעון של החזון איש אבל יש בו משום דרך קצרה ארוכה. באופן אישי הטענה לפיה לא ניתן להקים מדינה יהודית כמדינה מודרנית מערבית בלי חילוניות – טענה המוסכמת הן על חרדים והן על חילוניים – היא סוג של חילול ה'. אם קיבלנו מדינה מריבונו של עולם דרך החלטת אומות העולם צריכה להיות הדרך לקיים אותה בלי עברות הלכתיות. ולכן אינני יכול לקבל את החרדיות כגישה. מול החזון איש עומד הרב קוק הטוען כי יש בטענתו של החזון איש טעות אופטית. המקום של הציונות איננו החילוניות אלא המורשת הדתית היהודית והיניקה מן הקודש. לא הקמנו מדינה באוגנדה. הקמנו מדינה בארץ ישראל שבירתה ירושלים. מסיבה זו הקוקניקים תמיד סברו שאין שום בעיה להתערבב עם החילוניים (אם כבר להיפך). כמסתכלים על ההתנהלות הפוליטית הדתית ניכר שיש בכך משהו. הדתיים פועלים כי אילו המדינה צריכה להיות דתית ולא כבמציאות גלותית.

אינני גוזר מכך כפייה דתית אבל העוקץ הוא נגדי. אין מקום לחרדיות מסתגרת אם זה כך. חרדים לא צריכים לחשוש משירות צבאי או מהשתלבות בחברה הישראלית. אם קבוצות מסוימות חפצות לשמור על זהות נפרדת – כמו הקהילות החסידיות למשל – ישנן מסגרות שניתן לתת להם את זה כמו מסלול ההסדר או מסלולים חרדיים או אפילו שירות לאומי. מי שמכיר בעצמו שאיננו דבק ועמל בתורה כראוי לו (וחלק גדול מהחברה החרדית הוא כזה) ראוי לו לא להפוך את הישיבות לערי מקלט אלא לצאת ולהשתלב בחברה הכללית. מבחינה זו ההפרדה בין לומדי התורה לחרדיות פועלת כנגדם. השימוש שעושים החרדים בפטור שניתן ללומדי התורה (שאולי אצל החזון איש היה טבעי) פוגע ביחס של החברה הישראלית אל לומדי התורה ומבזה אותם. לומדי התורה צריכים להיות קטגוריה נפרדת השייכת לאלו המתמסרים לתורה ודבקים בה. לא מדובר בעילויים כמו שאנשים חילוניים אומרים לפעמים מתוך בורות. אלא במי שמוסר נפשו על התורה. מי שלא, שיקום ויעשה דברים אחרים. ישרת בצבא, ילך לעבוד ויחיה חיים של דרך ארץ. ההבנה הזו או ההבחנה האנליטית הזו חיונית כדי להתמודד עם החברה החרדית. לחברה החרדית נוח לראות את עצמה בגלות. הם לא חלק מכולם וכולם מתבקשים לא להפריע לה. זהו כזב אבל כזב שעובד. אם אנחנו רוצים להתמודד עם החברה החרדית אנחנו צריכים להפריד בין הגורמים ולזהות את אותם אלו שאינם באמת דבקים בתורה אבל נוחה להם הכסות החרדית בשביל המסגרות הפנימיות שלהם. זיהוי שכזה יאפשר להציע להם לשמר את המסגרת הקהילתית גם תוך כדי השתלבות ודבקות בכלל ישראל.

ארורים הרשעים

ארורים הרשעים המעוותים את השפה למען מטרותיהם הנלוזות.

ברוכים הצדיקים שלא נחשפו לעיוות הרשעים וממשיכים להשתמש בשפה בצורה טהורה.

מסכנים הבינוניים אשר נחשפו לרשעים ועכשיו השימוש שלהם בשפה הוכתם. והרי הם כאדם וחווה בגן עדן לאחר אכילת פרי עץ הדעת מתבוששים בעירומם ומחפשים לעשות לעצמם חגורות מעלי תאנה.