מידות רעות של העבר

בהמשך לפוסט של מידות טובות של העבר צריך גם להתייחס למידות הרעות של העבר (שבחלקן עדיין איתנו). למזלי צייצן בשם אופניק עשה מקצת מהעבודה בעצמו ולא נותר לי אלא להעתיק:

"הפוליטיקאים החרדים הם בעיקר המשך ישיר של העסקונה השטעטלית המשמרת את כוחה ואדישה לצרכי הציבור , מהסוג המבאס שתרם דמויות נבלים כה רבות לספרות ההשכלה ..

נניח,

  • אלה ששולחים לצבא הצאר ילדים של אחרים,
  • אלה שפוסלים כשרות של סחורה או עסק של אדם כי יש להם מקורב שמתחרה בו,
  • אלה שעושקים גר, יתום ואלמנה.."

ואני מוסיף:

  • אלו שמעדיפים מיסים עקיפים על העניים כמו מיסי הבשר של הקהילה במקום מיסים ישירים על העשירים.
  • אלו שפועלים באלימות אחד נגד השני (ודוגמא לדבר רדיפות החסידים אלו את אלו)
  • אלו שמקדמים קרובי משפחה על חשבון טובת הכלל

במובן מסוים מדינת ישראל היא התקוממות נגד המציאות הזו אבל מסתבר שיש איזה יסוד שעדיין ממשיך מהגלות גם במדינה היהודית.

(וזה מבלי להתייחס לשאלה עצמה של הגיור אם להיות ממלכתית או מבוזרת)

מדוע חילונים לא זוכרים את יז בתמוז

שאלה ששואלת קמיליה:

"אחת השאלות, שמעסיקה אותי לאחרונה, היא סיבת/ות העומק להתנכרות של מערכת החינוך הממלכתית מחורבן הבית הראשון והשני /מתשעה באב.

הטענה שבגלל צירוף מקרים לא מוצלח תשעה באב תמיד נופל על החופש הגדול, ולפיכך אין ברירה אחרת מלבד התעלמות ממנו – מעולם לא באמת שכנעה אותי.
מה עוד שי'ז בתמוז, שאותו אתה מזכיר (שגם ממנו מערכת החינוך הממלכתית מתעלמת, ואני בכלל לא הכרתי) – אמור ליפול לפעמים על חודש לימודים.

הנימוק הנפוץ השני הוא שהציונות תמיד העדיפה לציין פעלתנות, אירועי גבורה, ורצוי גם ניצחונות (כמו מרד בר כוכבא. לפחות בראשיתו). כלומר להתעלם מאירועים של בכי ונהי פסיביים. המטרה הקדושה של יצירת "יהודי חדש" חייבה גם ביצוע מספר שיחזורים של ההיסטוריה היהודית. כלומר הדגשת מספר ארועים די שוליים והתעלמות מחלקים אחרים.

אבל דווקא העלייה הגדולה מבריה'מ ערערה את בטחוני בהסבר זה.
העולים מרוסיה ביטאו את חוסר הבנתם, ואפילו זעזעועם, מהעובדה שבישראל אנו מציינים את יום הזיכרון לשואה
אבל מתעלמים לחלוטין מיום הניצחון על הנאצים במלחה'ע השנייה.
כלומר כיצד יתכן שהציונות מדגישה דווקא את הבכי והנהי, וכיצד יתכן שהציונות מתעלמת מניצחון צבאי חשוב כל כך?

אני מודה שאין לי תשובות על כך (מלבד המענה הבנאלי שאפילו הציונות היא לא כפי שהייתה בתחילת המאה ה 20 ו/או שרובם המכריע של האחראים לנצחון על מדינות הציר ,*לא* היו יהודים).

אם יש לך או למי מקוראיך השערות על הנושא – אשמח לקראן."

על חינוך ילדים

אני מעתיק כאן קטע יפה על חינוך ילדים שכתב ניר שטרן. הקטע הוא חלק מפוסט פילוסופי ארוך ומורכב:

בחינוך למשל, כל חינוך בהכרח פוגע, מעקר ומסרס את הילד, ממית חלקים נרחבים מנפשו, אישיותו, החיות שלו." אבל גם לתת לילד לגדול פרא בלי שום חינוך מחריב ולבסוף ממית את אישיותו.

הדרך היחידה לחינוך בריא היא שההורה והילד תופשים זה את זה כאותו אדם. לא על ידי שאחד מחקה את השני ומבטל משהו מעצמיותו כדי להיות דומה לשני. אם אני חווה שיש בתוכי שמי כוכבים, או כרמל אי-נראה, שהם 'אני', זה לא ביטול של העצמי האישי שלי כלפי הכוכבים. זה תוספת מציאות וחיים של אישיותי הפרטית, היא לא מאבדת את עצמיותה הפרטית המיוחדת לה, אלא מתרחבת. זה השורש של הגישות ההתייחסותיות בפסיכולוגיה של זמננו. הורים עושים זאת לרוב, באופן טבעי, בלי צורך בהגדרות פילוסופיות או פסיכולוגיות. רק כשיש בעיה ייתכן שיתעורר צורך בהבנה של העניין כדי שהמטפל יוכל למצוא את דרכו."

מידות טובות של העבר

  • לא להינות מאחרים או להצטרך אליהם
  • לשתוק (מילה בסלע שתיקה בשניים)
  • לשמוע חרפתך ולא לענות
  • לא לומר שבחו של אדם אחר ולא גנותו של אדם אחר
  • שיהיה הן שלך הן ולאו שלך לאו
  • שלא לבייש אנשים אחרים או לפגוע בכבודם
  • שלא להזיק לממון אחרים ולא לקחת ממון אחרים
  • לשמור את עיניך ברשותך
  • לאכול ולהותיר
  • לוותר על ממונך לאחרים
  • ביטול היש

אתם מוזמנים להוסיף עוד ממה שאתם מכירים או נתקלתם אצל אנשים מבוגרים.

אנושיות

בפוסט האחרון טענתי כי עדיף לראות את האנושי באדם במקום לפעול בכוחניות שתגרום לנו להתוודע לרשות. אין ספק שרבים חושבים שאני טועה כאן טעות חמורה. לדעתם רק הכוח הוא שמחזיק אותנו כאן והדיבורים האלה מעידים על הזיה. כשחשבתי על זה הגעתי למסקנה הפוכה דווקא האנושיות היא זו שמחזיקה אותנו כאן כשהכוחניות היא במקרה הטוב רק כוח עזר של המדינה לסייע לאנושיות. כדי להבין זאת אני רוצה לצטט קטע מהבלוג של ניר שטרן, אחד הבלוגרים המעמיקים ביותר בבלוגיספרה:

"סופר על החפץ חיים שפגש בחור קומוניסטי. והיו לידם בחורי ישיבה.. החפץ חיים אמר לבחורי הישיבה, הקומוניסט הזה הוא המאמין האמיתי, תלמדו ממנו. כי באמת אכפת לו מהפועלים העניים. "

ובמקום אחר הוא מסביר מדוע הקומוניסט הזה נקרא מאמין:

"המקור של ההגדרות ההלכתיות האלה הוא מזמן אברהם אבינו. אברהם הסתובב בכל העולם ולימד את כל באי עולם את העיקר האחד. אז היה פשוט שכל הבריאה מלאה חיים, לכן השתחוו לכל עץ ואבן ורוח וכו'. והוא לימד שהחיים האלה הם אחד, מקורם אחד, כמו חיים של גוף אחד שכל הדברים הם איברים שלו (כמו שכתב במורה נבוכים חלק א' פרק ע"ב).ונובע מזה שכולנו בני אב ואחד אנחנו, ואנשים אחים אנחנו, והעולם כולו הוא ביתנו ומשפחתנו, ונובע מזה חסד וטוב לב.  רבקה שאבה מים לגמלים של אדם זר ומזה נודע שהיא יודעת את העיקר שלימד אברהם וזה לבד הספיק לצרף אותה לתלמידיו של אברהם אבינו. כי אם אין מקור אחד לחיי העולם, אז איננו אחים ולמה לשאוב לאדם זר.מי שידע שאברהם דובר אמת, התאחד סביבו, ומי שהתנגד לדבריו עמד נגדו.בימינו יש אינספור קולות שמדברים על אותו עיקר של אברהם אבינו. רובם מערבבים בזה כל מיני כותרות ותוויות שאין להן שום משמעות. אם נאמר את העיקר הזה ונדביק על זה תווית עם האותיות י'ש'ו' (בלי בכלל לדעת מי זה ומה אמר) אז אנחנו חביבים ורצויים בני עולם הבא, (אפילו אם רק אמרנו מהשפה לחוץ ולא האמנו באמת ולא פעלנו לפי זה באמת). ואם הדבקנו על אותו עיקר עצמו בדיוק תווית עם האותיות מ'ו'ח'מ'ד' (אפילו בלי לדעת שום דבר על אותו אדם שמתכוונים אליו בשם הזה) אז אנחנו בני מוות וגיהנום. ולהיפך. וכן אינספור תוויות חסרות משמעות למיניהן. ומוסיפים לעיקר של אברהם כל מיני שיטות ופילוסופיות וטכניקות ופרקטיקות של עבודה שלפעמים יש בהן אמת חלקית כזו או אחרת, במידה כזו או אחרת, ולפעמים לא, ומערבים גם הגדרות חברתיות וקבוצתיות ולאומיות ועדתיות והבדלי סגנון ושפה ותרבות ופולקלור ועוד בלי סוף. ועל כל הבדל דק אומרים זה על זה כופר גמור והורגים ונהרגים על זה.בזמן אברהם אבינו לא היה כל בליל הקולות האינסופי והצעקני הזה. היה בכל העולם רק קול אחד פשוט מאוד, זך וצלול ובהיר לחלוטין, שאמר רק את העיקר עצמו, בתכלית הבהירות והנקיות, ולא שום דבר אחר. לא היה עם ישראל וגויים, לא היתה משפחה מיוחסת, אברהם עזב את משפחתו ועמו, הלך לארץ זרה רחוקה והיה בודד לגמרי. לא היו מצוות ולא היה להחמיר בקטניות בפסח.וכולם שמעו את הקול האחד הזה. חלק החליטו להצטרף אליו וחלק להילחם בו. לא בגלל שהם מקבלים את העיקר הזה רק בלבוש של דת מסויימת אלא בגלל שהם מתנגדים לעיקר עצמו. אין מקור אחד לחיים של העולם כולו ואנחנו לא אחים וחסד הוא לא רגש וערך שלנו. אנחנו זרים לאנשים אחרים ורוצים לטרוף אותם ולהקריב אותם לאליל של הארץ והמשפחה שלנו, שנלחם באלילים האחרים.הקול של אברהם היה צלול ופשוט, וחדר עד סוף עומק הדעת והלב של כל שומע ושומע ששמע אותו.כל העולם נחלק אז חלוקה אמיתית, נוקבת עד סוף חדרי הלב,  לשתי קבוצות בלבד, אלה אחזו שהעולם מקורו אחד וכולנו אחים והחסד מנהיג אותנו, ואלה אחזו שעולם אינו אחד ויש מלחמה לכל בכל ורגש הניצוח והמלחמה מנהיג אותנו.  אלה העכו"ם, הנכרים, הגויים, אומות העולם, עובדי עבודה זרה. היא זרה לעובדיה וזרה לאחרים. הם קוראים בשם אליליהם ואנחנו קוראים בשם אלוהינו מלך העולם כולו. מלחמה לנו בהם ולהם בנו. הם הרעים ואנחנו הטובים"

התחושה הזו של אחדות המין האנושי מגלה את השכינה במציאות.אם אנחנו מבינים שיש יסוד אחד שמאחד אותנו ואנחנו גם חיים ככה אנחנו מגלים את ה' במציאות. זה לא רק אמונה מהפה ולחוץ אלא אמונה ישירה כאן ועכשיו. כולנו התגלות של אותו עניין. כשאדם פועל באופן אנושי. כשמישהו רואה את האנושיות שיש אצל האחר ומגיב עליה הוא מגלה את אלוהים במציאות בצורה הרבה יותר גבוה מאשר אדם צועק ומצווח עד כמה הוא דתי. גילוי השכינה שיש כאן הוא ישיר שכן הוא מצביע על קשר שאיננו מובן בעיני בשר. בעיני בשר אין קשר ביני לבין הזולת הזולת הוא אחר. בן אדם נדיב יזרוק לו איזה מטבע או טובה אחרת אבל הוא לא יגלה את אחדות שיש במציאות. רק מי שפועל מתוך תחושה שכולנו בני אדם ויסוד משותף שייך לכולנו מצביע על יסוד רוחני שיש במציאות וההצבעה הזו היא גילוי שכינה.

גילוי שכינה איננו פועל בחלל ריק. עצם ההתגלות מעוררת יראה אצל אנשים. הגילוי שיש משהו משותף לכלל האנושות שעומד מעבר לקיום הפרטי של כל פרט חושף את הארעיות שיש בקיום הפרטי שלי. כבר אינני יכול להתייחס אל עצמי כיסוד ההוויה. ביסוד ההוויה עומד גורם אחר המשותף לכולנו. הזעזוע הזה מטיל יראה על האדם. הוא כבר איננו מובן מאליו. יש גורם שמעבר לו. וכאשר האדם ירא ההתנהגות שלו משתנה. הוא כבר לא מרשה לעצמו להתנהג בחופשיות כמו שהתנהג עד עכשיו. וכך כותב הרמ"א בסעיף הראשון של שולחן ערוך:

"שויתי ה' לנגדי תמיד", הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול; ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו, והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך.

מלך גדול כאן איננו רק עין רואה ואוזן שומעת אלא התבונה שמשתלטת על האדם וגורמת לו לפעול באופן תבוני. האדם כבר לא מרשה לעצמנו לפעול בפראות ובאכזריות כמו שהיה רגיל. היראה שיש לו מפני גילוי שכינה גורמת לו להתנהגות שונה; הוא כבר לא מרשה לעצמו להיות עבריין ופושע. היראה הזו היא זו שמאפשרת לנו להתקיים כחברה יהודים וערבים ביחד.

היראה הכוחנית הנובעת מקיומה של המדינה על מוסדותיה כמו המשטרה, בתי משפט, בתי מעצר ובתי כלא רק משלימה את היראה הטבעית במקום שבו הפראות האנושית מתפרצת. לא תמיד אנו נתקלים בגילוי שכינה ולפעמים כחברה אנו נזקקים למוסדות חיצוניים שיטילו מורא על בני אדם שלא ירצחו ויהרגו זה את זה.

יש לי דודה (היום היא כבר דמנטית) שעבדה כאחות הרבה שנים ותמיד טיפלה בכל האנשים בכבוד יהודים וערבים גם יחד. היא לא הייתה דמות אינטלקטואלית גדולה אבל היה לה לב גדול והיא אהבה את המקצוע שלה. ברור לי שעצם העבודה שלה עוררה יראה בלב הרבה יותר מכל פעולתו של שוטר ושופט. האנשים הרגישו שיש שם משהו שגדול יותר מאשר הקיום האישי שלהם וזה עורר אותם להשליט את השכל על ההתנהגות שלהם. היום אני חושב שבאופן בסיסי האנושיות הזו משפיעה הרבה יותר מאשר כוחניות גרידא. וכאשר אנשים פועלים באופן אנושי הם משיגים הרבה יותר מאשר הם פועלים באופן כוחני.

כמובן יש חשיבות גם לכוח המדיני ובפוסט הבא אני אתייחס לכישלון של המדינה ביחס לעבריינות בחברה הערבית אבל בשלב זה היה חשוב להבהיר יותר את הביקורת שהצגתי בפוסט הקודם על הבחירה בכוחניות במקום באנושיות.

יבוא שלום עלינו

ימים קשים עוברים על עם ישראל ועל ארץ ישראל וגם על הערבים הגרים פה איתנו. ועדין אני רוצה לתהות האם השיטה הכוחנית טובה לנו או לא. אינני מדבר על המדינה; לממשלה יש שיקול דעת משל עצמה ואינני מתיימר להחליף אותו. אני מדבר עלינו האזרחים. האם הגישה הכוחנית שאנו נוקטים היא נכונה או לא.

בניסיון לייהד את ירושלים בחרנו להפעיל את בית המשפט כדי לפנות משפחות ערביות שהתיישבו בבתים יהודיים לאחר נפילתם בידי הערבים בתקופת המנדט ומלחמת קוממיות. אינני נכנס כאן לסבך המשפטי ולשאלת הנוכחים נפקדים שהופעלה הן בצד הישראלי והן בצד הירדני שלמען ההגינות אולי היה כדאי לשמר אותה בשני הצדדים. בית המשפט פסק מה שפסק. אני מדבר מהצד התבוני. הרב קוק במאמרי הראי"ה כותב שמעיקר הדין ארץ ישראל שייכת ליהודים (הוא מסתמך על מהר"ם מרוטנבורג) ואין הם צריכים לפצות את התושבים המקומיים אבל לפנים משורת הדין צריך לקנות מהם בצורה מסודרת.  מה הסברה שעומדת בבסיס הטענה של הרב קוק. הסברה היא פשוטה. גם אם מבחינה משפטית טהורה ארץ ישראל שלנו, בשביל הערבי הפשוט שחי כאן הבית הזה הוא שלו. הוא לא ראה אותנו מחזיקים את הבית. וגם אם הוא ראה אותנו באה מלחמה והפקיעה מאיתנו את הבית. הלך המחשבה הזה הוא יותר מדיני מאשר משפטי. אותו הלך מחשבה גרם לוינסטון צ'רצ'יל בתפקידו כשר האוצר הבריטי ב1925 להציע לנשיא האמריקאי קלווין קולידג' שמיטת חובות כללית לאנגלים והצרפתים שבתורם יוותרו לגרמנים על דרישת הפיצויים. קולידג' ענה כסף זה כסף. על כך אמר צ'רצ'יל לא הכל זה כסף. מעבר להסדרים הטכניים צריך לראות את הצד האנושי בעניין. גם היום כדאי להפעיל את הגישה הזו לדעתי. נכון הבתים שייכים ליהודים מבחינה טכנית אבל מבחינה אנושית עדיף לפנים משורת הדין לשלם כסף לתושבים.

שאלה דומה יש בנוגע למה שקרה בלוד. היו התפרעויות, המשטרה בוששה לבוא ומישהו הרגיש איום על חייו והרג אדם. וגם שם אני תוהה האם הגישה הכוחנית היתה הדבר הנכון. אשתי עובדת עם ערבים וממה שהיא מספרת לי הערבים היום אחרי חודש של צום, יום אחר יום, נמצאים על סף טירוף. הקושי, הרעב המתמיד, החולשה מוציאים מהם את הצדדים הכי גרועים שלהם. האם לא היה עדיף במקום לשלוף אקדח להכין מנגל ולהאכיל אותם בשר שירגיע אותם או להכין להם מקרר גלידות שמהם יוכלו לקחת? סתם מתוך שכנות טובה. הם רעבים, הם מסכנים בוא ניתן להם לחם במקום לפעול מולם באופן כוחני.

מחשבה נוספת יש לי על נערי הגבעות. כן הם מוסרים את הנפש על ארץ ישראל אבל האם השיטה הכוחנית של התפרעויות וזריקת אבנים מעבר לבעיות ההלכתיות שיש כאן באמת עוזרת? מותו של אהוביה סנדק בא בעקבות התפרעות כזו האם זה היה הדבר הנכון?

שימוש בכוח הוא דבר בעייתי. הוא מונע מאיתנו לראות את האדם מולנו ונועל אותנו בסמטה ללא מוצא. אנחנו חיים עם הערבים, האם לא עדיף להימנע משימוש בכוח כמושכל ראשון, לחשוב כיצד אנחנו יכולים לראות את האדם מולנו ולא את הכוח שצריך להפעיל נגדו? כן המדינה היא בעייתית, המשטרה לא תמיד מגיעה ולא תמיד מתפקדת, ולשלם לאנשים להתפנות עולה עוד כסף אבל אם פועלים בשלום מורידים מאיתנו הרבה דינים. יכול להיות עכשיו שהמדינה תתקפל ואותם ערבים ישארו בבתים בשמעון הצדיק. אלו שירו נתונים עכשיו למעצר ובתביעה משפטית על הריגה ואהוביה סנדק מת. לא עדיף לפעול באופן לא כוחני? לעשות שלום איתם גם במחיר של מאמץ נוסף שלנו?

חז"ל מצווים אותנו לא להתוודע לרשות. כל המקרים הללו מתוודעים לרשות ויש לכך מחיר כבד. חבל. בוא ננסה לראות את הצד האנושי שמאחד את כולנו, בני ברית ושאינם בעלי ברית, ואולי נמנע ככה מלהתוודע לרשות.

לשאת עול (לזכרו של הרב שטיינזלץ זצ"ל)

הגמרא אומרת כי תלמידי חכמים אין עושים להם אנדרטאות, אלא דבריהם הם זכרונם ולכן אביא כאן מהזיכרון משהו של הרב שטיינזלץ שפעם קראתי בעניין נשיאה בעול.

הנושא היה נשיאה בעול. מקובל לומר בדורנו שתנאי לעשיה הוא החשק של האדם אליה. "לא בא לי" נוהגים לומר ילדים כבר בגיל צעיר (מי שאל אותך אם בא לך או לא?) בגיל מבוגר הניסוח משתנה אך הרעיון נשאר – "אני לא מתחבר לזה". ההנחה היא כי פעולה צריכה להעשות אך ורק אם קיים הרצון לעשות אותה. ההנחה הזו מופיעה לא רק התורה אלא גם  בשלל נושאים אחרים. כך, למשל, רבים מניחים כי העבודה שאדם עושה צריכה לבוא ממקום נפשי, של חיבור והנאה. כמו כן מקובל שאי אפשר להקים זוגיות על בסיס שכלי לגמרי ועוד

. הרב שטיינזלץ טען כי יש בכך טעם לפגם. לפעמים צריך לעשות דברים לא כי אנחנו נהנים מאד או מתחברים אליהם. לפעמים יש עול על האדם והוא צריך לעשות את הדברים כי זו חובתו. אדם צריך להקים משפחה כי זו חובתו. אדם צריך ללכת לעבודה כדי להביא פרנסה לילדים שלו וכו'. האדם צריך לשמור מצוות כי זו חובתו ולא כי הוא עושה טובה לריבונו של עולם. לא כל דבר עובר דרך הרצון או ההנאה. לפעמים צריך לעשות דברים כי זו חובתינו.

בהקשר זה הרב שטיינזלץ סבר כי לצבא יש תפקיד חשוב מאד בעניין. הצבא מלמד את הצעירים הישראליים שלפעמים המוטיבציה לפעולה לא נובעת מהחיבור שלהם לעניין. לפעמים צריך לעשות דברים כי אם הם לא יעשו יהיו צרות; צרות מנהליות כמו ריתוק וכלא או צרות ממשיות כמו פיגועים ותקיפת המדינה. כתוצאה מכך הצעיר הישראלי לומד לשאת בעול, קרי לעשות דברים מתוך חובה ולא רק מתוך הנאה הדוניסטית. אני לא זוכר אם הוא כתב את זה אבל אולי זה מסביר את אחוזי הנישואין הגבוהים בישראל ואת הפריון הגבוה. העובדה שהישראלים מורגלים לשאת בעול בצבא ממשיכה לתת פירות באזרחות כאשר הם נושאים בעול של הקמת משפחה והולדת ילדים. בחברות הדוניסטיות מערביות זה לא קורה והרבה צעירים נמנעים מהקמת משפחה והולדת ילדים כי הם לא מסוגלים לשאת מחויבות מהסוג הזה.

יהי זכרו ברוך.