ארורים הרשעים

ארורים הרשעים המעוותים את השפה למען מטרותיהם הנלוזות.

ברוכים הצדיקים שלא נחשפו לעיוות הרשעים וממשיכים להשתמש בשפה בצורה טהורה.

מסכנים הבינוניים אשר נחשפו לרשעים ועכשיו השימוש שלהם בשפה הוכתם. והרי הם כאדם וחווה בגן עדן לאחר אכילת פרי עץ הדעת מתבוששים בעירומם ומחפשים לעשות לעצמם חגורות מעלי תאנה.

מודעות פרסומת

המצטדק רודף אחר כבוד

המצטדק רוצה לשכנע אותנו בהיגיון שלו. אנחנו ידענו שעומד מאחורי המעשה שלו איזה צידוק הגיוני כלשהו (לרוב בני האדם ישנו איזה צידוק הגיוני למעשים שלהם). אם בכל זאת נזפנו בו, סימן שלדעתנו אף צידוק הגיוני לא מצדיק את המעשה שהוא עשה. כאשר הוא מצטדק הוא אוכף עלינו לתת חשיבות למה שבעינינו איננו חשוב. או במילים אחרות הוא רודף כבוד.

בין בית אל להר המוריה

פרשיית השבוע "ויצא" יחד עם הפרשה של שבוע הבא "וישלח" מציבות לפנינו, אלו התומכים בקדושת ירושלים ומתפללים עליה, קושי גדול. מטרתי לחדד את השאלה ולא לעמעמם אותה שהרי אם לא נשאל את השאלה לא נבחין בתשובה. אני מודה שעדין לא הבחנתי בתשובה מספקת ומבחינתי עדין השאלה קיימת.

הפרשה מספרת כיצד יעקב אבינו יוצא מבאר שבע ללכת חרנה ויפגע במקום:

י ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה יא ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא יבויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו יג והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך יד והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך טו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך טז וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי יז ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים יח וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה ויצק שמן על ראשה יט ויקרא את שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשנה כ וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש כא ושבתי בשלום אל בית אבי והיה יהוה לי לאלהים כב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך

פרשיה קצרה זו עמוסה בחידושים. אני רוצה להתמקד בפסוק בסוף הפרשיה שבה קורא יעקב למקום בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה. ויעקב עוד מרחיב ומסביר שהמקום נורא ואין זה כי אם בית אלוהים ושער השמים, קרי בית מקדש. רש"י המשמש כשופרם של חז"ל ולפניהם בית המקדש בירושלים מסביר כי הר המוריה קפץ לבית אל, אולם נראה כי לפחות בתקופת התנ"ך היו שהבינו את יעקב אבינו כפשוטו: בית אלוהים נמצא בלוז שלה קורא יעקב בית אל ושם שער השמים ולכן ירבעם מקים שם בית מקדש עם עגלים כמרכבה לשכינה. במאמר מוסגר נוסיף כי הקשר בין ירבעם ליעקב אין מתמצה בכך. הבירות הראשונות של ממלכת ישראל היו שכם, סוכות ופנואל; כולם תחנות בדרכו של יעקב חזרה לארץ ישראל. ירבעם לא רק חוזר ליעקב אלא גם לאהרן בחטא העגל. כמו אהרן ירבעם שם עגלים במקום כרובים במקדש, עובד ככהן במקדש ולבניו קורא בשמות של בני אהרן נדב ואביה. עד כאן מאמר מוסגר. אם נשוב לשאלת בית אל ירבעם לא היה עושה זאת אם פשט הפסוק לא היה תומך בסברתו שמדובר בבית אלוהים כפשוטו. בית אל נמצאת בלוז ולא בהר המוריה. ניתן לטעון כי ישנם הוכחות נוספות (למשל מיומו האחרון של אליהו במלכים ב ב) אולם גם בלי הוכחות נוספות עולה השאלה הבאה: אם יעקב מצא את בית אלוהים בבית אל אז מדוע משה רבינו בספר דברים מודיע כי המקום של בית המקדש לא נבחר והוא יבחר רק כאשר ישראל יגיעו אל המנוחה ואל הנחלה:

ח לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום איש כל הישר בעיניו ט כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלהיך נתן לך י ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה' אלהיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל איביכם מסביב וישבתם בטח יא והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם עולתיכם וזבחיכם מעשרתיכם ותרמת ידכם וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה' (דברים פרק יב)

לכאורה המקום אשר בחר ה' לשכן שמו שם כבר נמסר לנו בספר בראשית על ידי יעקב אבינו. זהו לוז אשר שמה היום הוא בית אל. אז מדוע משה רבינו לא מקבל את בית אלוהים של יעקב אבינו וקובע כי המקום עדין לא נבחר וכי בחירתו תלויה בישיבה לבטח אשר תשלים את הביאה אל המנוחה ואל הנחלה?

זה לא הענין היחידי שבו משה רבינו חולק על יעקב אבינו ישירות. כך למשל אוסר משה רבינו את פולחן המצבות:

ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך (דברים טז כב)

אם יעקב אבינו לא הסס להקים מצבה מהאבן משה רבינו בשבתו כבג"ץ כבר אוסר את הנוהל. כאן רש"י מתייחס לניגוד במפורש:

"אשר שנא" – מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות ואת זו שנא כי חק היתה לכנענים ואע"פ שהיתה אהובה לו בימי האבות עכשיו שנאה מאחר שעשאוה אלו חק לעבודת אלילים"

ועדין לא ברור מדוע מה שהיה אהוב בימי האבות הופך לשנוא בימי הבנים או בניסוח למדני מה חשבו מעיקרא ומה השתנה במסקנה?

נאמר כמה מילים על ביקורת המקרא. על פי ביקורת המקרא ספר דברים הוא ספר מאוחר אשר אחד מתפקידיו זה להצדיק את ירושלים מסיבות פוליטיות. וכך מול הקדושה ההיסטורית של בית אל – טוענת ביקורת המקרא – בא ספר דברים לטעון כי המקום אשר יבחר ה' לשכון שמו שם עדיין לא נבחר. לכאורה פתרון. בפועל כשחושבים על זה מבינים שהשאלה פשוט הודחקה. שוב לא ברור מדוע ההצדקה של ירושלים צריכה לבוא על חשבונה של בית אל. אפשר לטעון שירושלים באה כנגד הר ה' יראה של אברהם (כמו שכתוב בספר דברי הימים) ואילו בית אל כנגד ההתגלות ליעקב. אך מדוע לשיטת ספר דברים אין מקום לבית אל? לביקורת המקרא ישנה הנחה מובלעת נוספת לפיה ציר הזמן מסמן התקדמות מהאמונה שהקורבנות שייכים בכל מקום לריכוז הקורבנות במקום אחד. זו הנחה נוצרית פרוטנסטנטית אשר סופה אמונה בישו כמבטל את כל הקרבנות. במילים אחרות בתוך ביקורת המקרא מובלעת הנחה נוצרית די רצינית.

אם נעזוב את ביקורת המקרא (הבאנו אותה כדי לחדד את השאלה ולא כתשובה לשאלה) ונחזור לשאלה העומדת בפנינו מה שמטריד אותנו זה השאלה מדוע לדעת משה רבינו התגלות קשורה להגעה אל המנוחה ואל הנחלה ומהו השבר שיש מול בית אל. נדמה שהשבר קשור לאיסור על המצבות שהזכרנו קודם. יעקב אומר שהמצבה יהיה בית אלוהים. יסוד המקדש בבית אל הוא המצבה. הפיכת המצבה לשנואה משנה גם את מעמדה של בית אל. בית אל כבר איננה יכולה לשמש כבית אלוהים וריבונו של עולם צריך לבחור שוב את המקום שבו הוא ישכן את שמו שם. על פי ספר דברים זה יקרה רק כאשר עם ישראל יגיע אל המנוחה ואל הנחלה וזאת בלי להסביר מדוע שיכון שמו של ה' יכול לקרות מתוך מציאות של מנוחה ונחלה?  על פי הפרשנות הנבואית ההגעה אל המנוחה ואל הנחלה קרה רק אצל דוד המלך. לכן מזכירים הפוסקים כי יסודו של בית המקדש יכול לבוא רק מתוך מלכות בית דוד. לעם ישראל היו מלכים לפני דוד ואחרי דוד אולם הם לא הביאו אותו אל המנוחה (זה מסביר מדוע בבית שני עדיין התענו תענית תשעה באב כיון שמלכות בית דוד לא חזרה). עניינו של משיח להביא את ישראל אל המנוחה שממנו ניתן יהיה לבנות את בית המקדש.

אם נחזור למדרש שהתחלנו בו על קפיצת הר המוריה לבית אל. נדמה לי להסביר שלמרות שבית אל נשללה, ההתגלות של בית אל נשמרת בהר הבית. שער השמים כבר לא נמצא בבית אל הוא עבר להר הבית ששם נמצא בית האלוהים. גילוי השכינה בהר הבית ממשיך לינוק מהתגלות השכינה שהיה בבית אל. ולכן למרות שמבחינה טכנית בית אל נזנחה כתוצאה מזניחת המצבות רוחה עדין נשמרת בהר הבית.

הערה לסיכום,

מצורף כאן קישור לפוסט של תומר פרסיקו על תופעת הבית אלים במרחב:

https://7minim.wordpress.com/2018/05/09/betyl/

נראה שריבונו של עולם בחר להתגלות ליעקב דרך מה שנתפס במרחב כבית אל. יכול להיות שההבנה שמצבות נתפסות לא כהתגלות של ה' אלא כביתו של ה' היא שהביאה לשינאתם ולכן לזניחת בית אל.

 

רצח רבין (מבוא)

רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל הוא מהאירועים האלה שכל אחד זוכר היכן הוא היה ברגע שהוא שמע על הרצח. אני שמעתי על הרצח באוטובוס מהבית לישיבה באותו מוצאי שבת. חבר שלי היה בעצרת עצמה ואז ברח כששמע את היריות. אחרים ראו פרק מהתוכנית מגייוור בערוץ 1 שהופסק עם החדשות על הרצח ומעולם לא הוחזר.

רצח רבין היה הטראומה של הדור שלי. מה שמלחמת יום הכיפורים הייתה לדור מעלי. ההבנה שדברים כבר לא יחזרו להיות מה שהיו. מאז אנחנו סוחבים את הרצח 24 שנים. עם השנים התאספו בי מחשבות שונות על רצח רבין, על ההשפעה שלו ועל הדרך בה הוא נתפס וחשבתי להעלות אותם בבלוג. על פי עצתה של קמיליה הנושאים השונים יוצגו בפוסטים שונים כדי לאפשר לקוראים לעכל אותם בנחת במקום לקבל אותם בבום.

בפוסט פתיחה זה אתם מוזמנים לכתוב היכן אתם הייתם ברגע הרצח לפני שנצלול פנימה לנושאים השונים.

מהו הגדר של צדיקות?

מבחינתי הגדר של צדיקות זה הרגע שהיא מתחילה לבוא על חשבון הזולת ("האחר" בלשונו של לוינס). הזולת יכולים להיות הילדים, אשתי, עמיתים ואפילו אני עצמי שכבר לא עומד בעומס. מרגע שזה קורה כבר לא מדובר בצדיקות אלא בנצלנות. וההבדל דק כחוט השערה.

האם יש לכם גדר של צדיקות משל עצמכם?

על תאוות הניצוח

אחת התאוות הגדולות שיש לאדם זה לנצח בוויכוח, להגיד את מילה האחרונה. להראות שאתה צודק. לא לשתוק. לא לתת לזמן לעשות את שלו. לנצח. התאווה הזו היא מקרה פרטי של תאוות הכבוד – הרצון של האדם להגדיל את כבודו ולחזק אותו. ועדיין יש בה משהו משל עצמה שדורש התייחסות לעצמה. לפיתוי לנצח, במיוחד בויכוח, קשורה גם האמונה לפיה רציונאליזם מחייב ביטוי של טענות. כדי שטענה תתקבל היא צריכה להיות מוצגת. אי אפשר להניח שהאמת תראה דרכה כמו שאומר הפתגם. אי אפשר לפרגן. אי אפשר גם להניח לנושא. אולם לפעמים הדבר הנכון הוא פשוט לשתוק.