נגד בנאליות

 רבי מאיר אומר: מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה – מפני שרגיל בה וקץ בה. אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה (מסכת נידה דף לא עמוד א)

לשאת עול (לזכרו של הרב שטיינזלץ זצ"ל)

הגמרא אומרת כי תלמידי חכמים אין עושים להם אנדרטאות, אלא דבריהם הם זכרונם ולכן אביא כאן מהזיכרון משהו של הרב שטיינזלץ שפעם קראתי בעניין נשיאה בעול.

הנושא היה נשיאה בעול. מקובל לומר בדורנו שתנאי לעשיה הוא החשק של האדם אליה. "לא בא לי" נוהגים לומר ילדים כבר בגיל צעיר (מי שאל אותך אם בא לך או לא?) בגיל מבוגר הניסוח משתנה אך הרעיון נשאר – "אני לא מתחבר לזה". ההנחה היא כי פעולה צריכה להעשות אך ורק אם קיים הרצון לעשות אותה. ההנחה הזו מופיעה לא רק התורה אלא גם  בשלל נושאים אחרים. כך, למשל, רבים מניחים כי העבודה שאדם עושה צריכה לבוא ממקום נפשי, של חיבור והנאה. כמו כן מקובל שאי אפשר להקים זוגיות על בסיס שכלי לגמרי ועוד

. הרב שטיינזלץ טען כי יש בכך טעם לפגם. לפעמים צריך לעשות דברים לא כי אנחנו נהנים מאד או מתחברים אליהם. לפעמים יש עול על האדם והוא צריך לעשות את הדברים כי זו חובתו. אדם צריך להקים משפחה כי זו חובתו. אדם צריך ללכת לעבודה כדי להביא פרנסה לילדים שלו וכו'. האדם צריך לשמור מצוות כי זו חובתו ולא כי הוא עושה טובה לריבונו של עולם. לא כל דבר עובר דרך הרצון או ההנאה. לפעמים צריך לעשות דברים כי זו חובתינו.

בהקשר זה הרב שטיינזלץ סבר כי לצבא יש תפקיד חשוב מאד בעניין. הצבא מלמד את הצעירים הישראליים שלפעמים המוטיבציה לפעולה לא נובעת מהחיבור שלהם לעניין. לפעמים צריך לעשות דברים כי אם הם לא יעשו יהיו צרות; צרות מנהליות כמו ריתוק וכלא או צרות ממשיות כמו פיגועים ותקיפת המדינה. כתוצאה מכך הצעיר הישראלי לומד לשאת בעול, קרי לעשות דברים מתוך חובה ולא רק מתוך הנאה הדוניסטית. אני לא זוכר אם הוא כתב את זה אבל אולי זה מסביר את אחוזי הנישואין הגבוהים בישראל ואת הפריון הגבוה. העובדה שהישראלים מורגלים לשאת בעול בצבא ממשיכה לתת פירות באזרחות כאשר הם נושאים בעול של הקמת משפחה והולדת ילדים. בחברות הדוניסטיות מערביות זה לא קורה והרבה צעירים נמנעים מהקמת משפחה והולדת ילדים כי הם לא מסוגלים לשאת מחויבות מהסוג הזה.

יהי זכרו ברוך.

על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים

לפני כמה חודשים הזכרתי את רבי זכריה בן אבקולס בהקשר של סיפור חורבן בית המקדש ובתגובות לפוסט הקשתה קמיליה קושיה חזקה:

"גם, איני מבינה את טענת הגמרא ש"ענוונותו של זכריה בן אבקולוס החריבה את בית מקדשנו."

על פי הסיפור מי שהחליט, בתכנון מראש ובכוונה תחילה, להמיט את זעם רומא על יהודי הארץ היה הנעלב מסיפור קמצא ובר קמצא. הוא זה שמכר, בכוונה תחילה, כבשה פסולה להקרבה בכדי להעליל על היהודים את הכוונה למרוד ברומי.

על מניעיו האמיתיים /חוכמתו של של זכריה בן אבקולוס ניתן להתווכח.

מוזר לי שדווקא הוא זה שנתפס כפושע העיקרי." 

קמיליה מקשה מסברה אולם את אותה קושיה ניתן להקשות גם מבחינה ספרותית. הגמרא פותחת את סיפור קמצא ובר קמצא בכותרת כללית (החוזרת בסיפורי חורבן נוספים) המספרת לנו על מה חרבה ירושלים: "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים"  ומסיימת בהטלת האחריות על רבי זכריה בן אבוקלוס. אז מה לדעתה של הגמרא גרם לחורבן בית המקדש, קמצא ובר קמצא או ענוונותו של רבי זכריה בן אבקולוס?

נראה שהגמרא מטילה את האחריות על רבי זכריה בן אבקולס שכן בקודקס הלכתי כמו התוספתא מובאת עוד דוגמא לענוונותו של רבי זכריה בן אבקולס הגורמת לו לא להכריע בהלכות שבת בין בית שמאי ובין בית הלל וגם שם התוספתא לא מהססת לסמן את ענוונותו של רבי זכריה כמי שהביאה לחורבן בין המקדש וכך להנחיל את ההבנה שענוונות זו פסולה וצריך להתרחק ממנה: אמר רבי יוסי ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל. ועדין הקושיה של קמיליה נשארת – מדוע האחריות היא עליו ולא על קמצא ובר קמצא הגורמים הישירים?

נדמה לי שהתשובה היא זו. נעלבים ונרגנים יהיו תמיד אולם האחריות של ההנהגה היא למנוע מהמריבות הנצחיות שלהם לפגוע בעיקר ובדברים החשובים. בית המקדש לא היה אמור להיות מעורב במריבות הקטנוניות שלהם. ואם אחד מהסיעות עושה תרגיל עוקץ צריך להכריע ולא לתת לתרגיל העוקץ לאיים על קיומו של בית המקדש.

אני רוצה להביא דוגמא נוספת למקרה שבו מריבה פנימית חרגה מגבולות הגזרה היהודיים והביאה לבסוף לפגיעה חמורה הרבה יותר וזו שרפת התלמוד בצרפת ב1242. הרקע לשריפה היה מחלוקת קודמת על ספרי הרמב"ם שהביאלשריפתם ב1233. במקרה הזה המחלוקת הגיעה על רקע קצת יותר מבוסס מהמריבה המיותרת של קמצא ובר קמצא אולם כמו חורבן ירושלים עירוב הגויים במריבות הפנימיות של היהודים הביא לבסוף לחורבן הרבה יותר גדול.

הלקח של הגמרא לפי זה איננו הלקח הפשטני הרגיל של האשמת שנאת החינם כגורם לשריפת בית המקדש (למרות שגם לקח זה מופיע במקורותינו) אלא הצורך לשמור על ריסון עצמי וזהירות מעירוב גורמים חיצוניים במחלוקות פנימיות. עד כמה שלגורמים הפנימיים המחלוקת שלהם נראית גדולה וחשובה במבט נוסף מסתבר שהיא איננה אלא מחלוקת בין שני חגבים (חגב=קמצא בארמית).

 

 

מדוע הספרדים מוסיפים פרק תהילים במנחה ובערבית

לאחרונה הבנתי משהו על תפילת מנחה וערבית של ספרדים.

מבנה התפילה הוא כזה במנחה וערבית:

תפילת עמידה וחזרת השץ

קדיש תתקבל שאומר הש"ץ

(ספרדים – פרק תהילים וקדיש יתום)

תפילת עלינו לשבח

(אשכנזים – קדיש יתום)

תמיד חשבתי שהפרקים הוספו מסיבות קבליות כאלו ואחרות אולם אתמול הבנתי אחרת. אם נשים לב יש מחלוקת בין אשכנזים לספרדים האם אומרים קדיש יתום לאחר תפילת עלינו לשבח. האשכנזים אומרים קדיש יתום. הספרדים לא אומרים קדיש יתום. נראה שהספרדים סוברים שלתפילת עלינו לשבח אין מעמד של דברי תורה או פרק תהילים שיצדיק אמירת קדיש לאחריו. הדבר מציב אותם בעמדת נחיתות. אמירת קדיש על ידי יתומים מאב או מאם הוא אחד המניעים הכי חזקים לאנשים להגיע לתפילה; כל אחד לפי דרגתו. מי שמעולם לא מתפלל בציבור ישתדל לבוא פעם ביום או בשבוע. מי שמפספס תפילות במניין מידי פעם יתחיל לבוא לכל התפילות למניין. ומי שתמיד התפלל במניין יתחיל להקדים כדי לומר גם קדיש דרבנן.

כלומר קדיש יתום הוא פקטור חשוב להביא אנשים לתפילה במניין. כדי להשלים את הפער התחילו הספרדים להוסיף פרק תהילים לפני עלינו לשבח שלאחריו יוכלו האבלים לומר קדיש יתום גם במנחה וערבית ולא רק בשחרית.

מהרה יבנה המקדש

יום טז בניסן הוא יום מיוחד מבחינה הלכתית. כולם מכירים את חג פסח ואיסור אכילת חמץ. אולם לצידם קיים גם איסור נוסף לאכול מהתבואה החדשה. עד מתי? עד הקרבת קורבן העומר:

וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.

ומה קורה כאשר אין בית מקדש להקריב בו את העומר? אז מעיקר הדין מותר לאכול תבואה חדשה עם זריחת החמה. בדידי הווא עובדה שהייתי נוהג לקטוף שעורים בשדה ולאכול אותם. וכשעמדתי על דעתי הבנתי שאני צריך להזהר מאכילת התבואה החדשה עד ימי הפסח עצמם.

ועם זאת אומרת המשנה בסוכה דף מא עמוד א שתיקן רבן יוחנן בן זכאי שיהיה יום ההנף כולו אסור גם לאחר חורבן בית המקדש ומדוע? כיון שמהרה יבנה המקדש ויווצר בלבול. שואלת הגמרא מתי יבנה מקדש? ועונה בטו בניסן או בליל טז. שואל רש"י איך בטו בניסן הרי מדובר ביום טוב. ובלילה? בית המקדש לא נבנה בלילה. עונה רש"י שבית המקדש עתיד לרדת מוכן מן השמים:

"אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים שנא' (שמות טו) מקדש ה' כוננו ידיך" (ד"ה אי נמי)

נראה שהרמב"ם חולק וסובר שבית המקדש יבנה בידי מלך המשיח (לא נכנס לביאור הסוגיה על פי שיטתו) אולם כך או כך העולם רגילים להאמין שבית המקדש יבנה ובבת אחת חייהם ישתנו לטובה. כך למשל ביום חמישי שמעתי ברדיו חרדי שדרן רדיו שניצל את מחסור הביצים להסביר שלא צריך לחשוש – במקום ביצים יהיה קרבן חגיגה (זאת על פי ההסבר העממי שהביצה בליל הסדר באה במקום קרבן חגיגה). גם הוא מניח שבית המקדש לא ידרוש שינוי באורחות חיינו. יופיע בית מקדש שיפתור כמה בעיות ונמשיך כמו קודם רק עם תוספת בית מקדש. לטעמי אין דבר רחוק יותר מהאמת. כמות הבעיות והקשיים ההלכתיים שבית המקדש יציף יהיה כזה שסביר להניח שאם הוא יופיע בנס מהר מאד יהרסו אותו.

נתחיל בטומאה וטהרה.  מקובל בעולם שגם אם אין פרה אדומה, טומאה הותרה בציבור. זה נכון לטומאת מת ואולי גם לטומאת שרץ אבל זה בוודאי לא נכון לטומאה היוצאת מגוף האדם שבה נכללים גם נשים נידות וזבות. נוסיף על כך את טומאת משכב ומושב ונבין שלמעשה אין סיכוי שהמרחב הציבורי לא  ישאר טמא. את התרומות והמעשרות יעלו ישירות לבית המקדש. ניסיון לשמור עליהן טהורות מחוץ לבית המקדש יידון לכישלון מיידי. גם נסיעה באוטובוס להר הבית עלולה לטמא אם במקרה עלתה עליו אישה נידה או התיישבה באחד הכיסאות אישה נידה. ניתן לקוות שפלסטיק לא יטמא בטומאה אולם כל חומר אחר יחולל תוהו ובוהו. גם הפרשת חלה תעבור שינוי נרחב. היום אנו מניחים שהחלה טמאה תמיד ולכן הפרשת חלה הפכה לטקס פופולרי אצל נשים מסורתיות. האפשרות של אכילת חלה בטהרה תחייב גם הפרשת חלה בטהרה. הבית יצטרך להיות טהור כדי שהחלה לא תטמא. אשה במחזור לא תוכל להפריש חלה או ללוש בצק. רק מהדוגמאות הללו ניתן להבין שרמת הסיבוכיות תעלה בעקבות בניית בית המקדש באופן שתומכיו הפופולריים לא מצפים בכלל.

נעבור לקרבנות. כיום אדם שעובר עברה, חוזר בתשובה ובזה נגמר הסיפור. בספרים כתוב כל מיני הדרכות לכפרה על חטאים אך לגבי רובנו ההדרכות הללו אינן רלבנטיות. בניית בית המקדש תחייב אותנו לערוך רשימה של קורבנות שאנו מחויבים בהם. לאו או ביטול מצוות עשה תחייב עולה. שגגה באיסור שזדונו כרת מחייב חטאת. בררת פסולת מתוך אוכל בשבת או שטחנת מזון יותר מידי התחייבת חטאת. אישה זבה או יולדת מתחייבת שתי עופות עולה וחטאת. וכן הלאה וכן הלאה.

האם רוב הציבור מוכן לכך? סבורני שלא. מספיק לראות את הקשיים שלנו עם מצוות הקשורות לארץ (שמיטה, עורלה, מעשרות) כדי להבין זאת. אינני חולק שבשביל רבן יוחנן בן זכאי או בשביל רש"י הבעיות שהעליתי אינן בעיות, אבל בשביל מרבית הציבור הבעיות שהעליתי הן כאילו שהוא אינו מוכן לקראתו כלל ועיקר. גם אני לא. כדי שנוכל להתמודד עם המציאות הדו נצטרך שמורא שמים יתפשט בעולם במידה רבה מחד ושינתנו פתרונות מאידך לפני שיקרה משהו בכיוון.

כל הפוסל, פוסל במומו

בימים האחרונים מכריזים אנשי השמאל כי הליכוד עושה כאן מהפכה ומונע מהם להשתלט על הרשות המחוקקת דרך מינוי יו"ר הכנסת והוועדה המסדרת.  אינני נכנס כאן לסבך העניין המשפטי. גם אם המהלך של יו"ר הכנסת הוא חוקי זה מריח לא טוב; עדיף לתת לכנסת הנבחרת לומר את דברה לטוב ולמוטב. ועם זאת, חברי כחול לבן פוסלים במומם כאשר הם זועקים על מהפכה נגד הדמוקרטיה בעוד הם עצמם מתכננים להעביר חוק פרסונלי שימנע מבנימין נתניהו להקים ממשלה עוד לפני שהורשע בבית משפט; על החוק הזה אף אחד לא יזעק חמס למרות שגם כן מדובר בהפיכה אנטי דמוקרטית.

נתחיל בלהעביר תקציב

כבר שנה אנו מבזבזים זמן על שאלת הממשלה. באה הקורונה וגילתה שמה שחשוב איננו הממשלה אלא התקציב. אנחנו צריכים להרחיב את התקציב של המלחמה בקורונה. יש לכך שני ביטויים משמעותיים:

  • הרחבת הבדיקות לכל מי שמרגיש לא טוב ולא רק אם הוא בא במגע משוער עם חולה קורונה.
  • סיפוק אפשרויות בידוד יעילות יותר ומוצלחות יותר בבתי מלון וכדומה (ראו את המאמר המצוין של נדב אייל)

זה זמן אני סובר שכל מהלך הבידוד לאלו שבאים מחו"ל הוא מטופש לחלוטין. פשוט מדינה של חלמאים. כולם צריכים לעקוב אחרי איפה איזה חולה קורונה משוער היה כדי להחליט אם אנו צריכים להיות בבידוד או לא. לחברות הסלולר יש איכון מוחלט של המיקום שלנו והצלבה שלו תשיג את המידע הרבה יותר במדויק. עכשיו חכמי חלם הוסיפו לנו סגירה של בתי הספר שתביא לתוהו ובוהו ונזק כלכלי כביר. כנראה שזה נדרש אבל המדינה צריכה להוסיף כלים נרחבים הרבה יותר להתמודדות עם הקורונה.

ההצעות שהצעתי דורשות כסף  אבל בגלל שאין ממשלה כבר שנה שלמה שאין תקציב ובמקום זה מציעים לנו פלסטרים במקום התמודדות ישירה עם המצב. לא מעניין אותי מי יהיה ראש הממשלה. שחבורת האדיוטים שם למעלה תמשיך לריב אחד עם השני במרץ רב. כל רדיפת הכבוד הזו לא חשובה לי כלל ועיקר. הדבר החשוב הוא לעשות דברים ולא מי יהיה ראש הממשלה קודם ומי אחר כך. תעבירו את התקציב ונתעלם מכם לשנה הקרובה. גם ככה לא הולכות להיות עכשיו בחירות בקרוב בגלל נגיף הקורונה אז לפחות נטפל בבעיות הדחופות כדי שנוכל לדעת מי חולה ומי לא, מי צריך להיות בבידוד ומי לא ואיפה.

הערה: באופן כללי אני משתדל לכבד את היושבים שם למעלה אבל לאחרונה דומני שהכבוד בורח מהם.

ניתוק אבות מילדיהם

סיפר לי טרמפיסט אחד שלקחתי שאין לו רשות לראות את ילדיו. אשתו התגרשה ממנו והן אסרו עליו כל מגע. התורה שינתה אותו. בעבר הוא ראה את הרע כטוב – להיות אכזר, אלים, כעסן – אבל הקב"ה לקח אותו למקום אחר. היום הניסיון שלו הוא להאמין שהכול ממנו. לא לכעוס עליהן אלא לקבל שכך גזר הבורא. ומה יש לו? הוא במקום של יעקב אבינו שנלקח ממנו יוסף 22 שנה, שלמרות שנתגלה לו הקץ היה באבל על בנו. והעניין שלו הוא להעלות את הנפשות הנפולות – אלו שנלקחו מהם הילדים, וחלקם טורפים נפשם בכפם ומתאבדים וחלקם בדיכאון והוא באמונה שלו נותן להם כוח להמשיך. שכן הכול אחד, קב"ה ועם ישראל ואורייתא וכאן הפסקתי אותו.

וחשבתי בליבי שעניינה של חזרה בתשובה היא לתת לאנשים דרך אחרת להסתכל על החיים. לא לנתק אותם מבחינה סוציולוגית לחברה אחרת (כמו שהיה בשנות השבעים והשמונים וגם אז זו הייתה תקופה אחרת שזכרו את החברה המסורתית) אלא לתת להם כלים אחרים ומחשבות אחרות להתנהל בהם. ואת הכלים האחרים והמחשבות האחרות לנטוע בעולם התיקון של מקצוע ולימוד גמרא (ניכר היה שהוא לא יודע ללמוד גמרא והרבה חוזרים בתשובה כיום לא יודעים ללמוד גמרא) ורכישת השכלה לילדים.

נפטרתי ממנו בדבר הלכה (בעניין האיסור לאכול בעמידה) והלך לדרכו.

ועכשיו כשאני כותב חשבתי בליבי שאולי כל אותם אנשים הם גלגול של החטפנים בזמן הקנטוניסטים שהיו חוטפים ילדים מהוריהם ומוסרים אותם לצבא הצאר. והביא אותם הקב"ה חזרה לעולם וגזר עליהם שילדיהם יחטפו מהם בגזרת החוק ועיניהם כלות ואין הם יכולים לקרוב אליהם.