מדוע הערבים לא מצליחים לאמץ כלכלת שוק?

בזמנו (2015) רשמתי לעצמי איזה מאמר בנוגע לכישלון של הערבים לאמץ כלכלת שוק. תליתי את זה בקשר בין הערבים לאיסלאם. אני לא יודע כמה אני חושב כך היום אבל אם תרצו תוכלו לעיין בו.

פתיחה

כבר כמה שנים טובות משתוללות מלחמות אזרחים רצחניות בלוב, בסוריה ובעיראק כאשר הסוף לא נראה באופק. צד אחד הורג בשם הדת במיוחד בגירסתה המוסלמית סונית. הם חולמים על חזרתו של סדר דתי לאזור כמו שהיה במובנים מסוימים עד נפילת האימפריה העות'מנית במלחמת העולם הראשונה. מולם מתייצבים כוחות המאמינים כי את הסדר הדתי צריך להחליף סדר פוליטי המבוסס על גורמים גיאוגרפיים או לשוניים ולאו דווקא דתיים. בעיני הגורמים הדתיים להיבטים הגיאוגרפיים אין כל חשיבות. גם להיבטים הלשוניים לכאורה אין כל משמעות עקרונית. עם זאת לשפה הערבית יש חשיבות דתית מסוימת. אם קדושתו של הקוראן ניכרת דרך יופיו העל אנושי הרי שאת האישור לכך ניתן לקבל רק דרך דוברי ערבית כשפת אם. אלו השייכים למשפחות שפות אחרות דוגמת האיראנית והתורכית מעולם לא יוכלו להעניק את האישור לקדושת הקוראן. הם יוכלו להאמין בכך, אך לא לדעת זאת. אלו המתנגדים לחסידי הסדר הדתי הסוני באים בשם סדר פוליטי אזרחי. גם אם הם שיעים הם מוכנים לחיות בסדר פוליטי המקבל קבוצות דתיות אחרות כמו שמתקיים בלבנון, או כמו שהתקיים בסוריה עד פרוץ האביב הערבי הרה האסון. זהו סדר יום נאור במובן מסוים אולם לא שלם. היבטים מרכזיים של הנאורות אינם מתקיימים בו. כדי להבין את הטענה הזו ארצה להרחיב על הנאורות ועל חשיבותה ההיסטורית ולאורה לבחון את הנאורות הערבית.

הנאורות

אפשר לראות בנאורות את התנועה המרכזית ביותר לדאוג לשלומו של האדם במובנו החומרי הממשי. האדם, ברייתו של הקב"ה, מקבל בנאורות את חשיבותו המרכזית. הדאגה לשלומו הפיזי והמדיני היא שעומדת במרכז העניין.  כדי להשיג זאת הצביעה הנאורות על תבונתו המעשית של האדם כגורם שיקדם אותו ויביא אותו להצלחה. התבונה המעשית של האדם מאפשרת לו לקחת את הטבע כאוביקט שאותו אפשר לרתום לטובת הצלחתו החומרית של האדם. האדם איננו נשלט רק בידי הטבע אלא גם שולט בו. ומה שחסר לאנשים המעשיים הם יכולים לקבל מאותם פילוסופים בעלי תבונה תיאורטית המסוגלים להבין את הכוליות ולגזור מתוכה חוקים קבועים אשר יהפכו למדע. שיתוף הפעולה בין האנשים המעשיים לבין המדענים הנעשה דרך המתודה הנכונה יכול לאפשר לאדם שליטה בטבע שתשחרר אותו משלטונו העריץ של הטבע (ראה דקראט "מאמר על המתודה"). כמובן, התבונה המעשית איננה שוקטת על שמריה. מה שאתמול נתפס כשיא הקידמה יתפס מחר כמיושן ומגביל. אפשרויות טכנולוגיות חדשות יצוצו אשר יאפשרו לאדם שליטה מוגברת על הטבע.  כדי לתת מקום לאותן טכנולוגיות נדרש חופש לאדם אשר יאפשר לו לפתח אפשרויות חדשות אשר יחליפו את הפיתרונות הטכנולוגיים הקודמים. אין דבר המתיישן מהר יותר מאשר הקידמה.  כתוצאה מכך נדרש חופש יזמות אשר יאפשר לאדם להציע הצעות טכנולוגיות חדשות ולממש אותן.

לחופש כלכלי יש חשיבות נוספת. למונופלים ישנה נטיה מצערת להקטנת היצור באופן שיביא לעליית מחירים ולמקסום הרווחים שלהם. במצב תחרותי המתחרים נועדים להגדלת היצור ולהורדת מחירים מול הצרכנים. הצרכנים נהנים פעמיים, גם ממחירים נמוכים יותר המאפשרים להם להינות מהכנסה פנויה יותר וגם מכמות מוצרים גדולה יותר בשוק. למונופולים גם חסר התמריץ לפיתוח טכנולוגי. לרוב חברות משקיעות משאבים בפיתוח טכנולוגי כדי ליצור שוק חדש או לתפוס נתח שוק גדול יותר. וכאשר המתחרות שלך משקיעות בפיתוח טכנולוגי גם אתה תשקיע בפיתוח טכנולוגי ולו כדי לשרוד. במצב מונופוליסטי השקעה בשיפור טכנולוגי פוגעת ברווחים ועלולה לערער את יציבותו של המונפול. כתוצאה מכך הנטייה של מונפולים היא להקטין את השיפור הטכנולוגי. מונופולים לרוב הם תוצאה של מעורבות ממשלתית היוצרת חסמי כניסה למתחרים, ולכן סיסמתה של הנאורות הייתה ליזס פייר. שחרר. תן לתבונה המעשית את המרחב שבתוכה היא תוכל לפעול והיא לבדה כבר תביא ליצירת תחרות אשר תביא בתורה לעושר ולהתפתחות כלכלית. ריכוז של כל הרעיונות הללו נמצא בזכות הקניין. זכות הקניין מגדירה את המרחב שבתוכו התבונה המעשית תוכל לפעול ולקדם את המין האנושי. הגדרת הקניין כזכות נותנת לאדם את הוודאות מפני פגיעה שלטונית או חברתית בפיתוח הטכנולוגי שלו ולכן מעודדת אותו להשקיע בטכנולוגיה ובקידמה טכנולוגית.

התבונה המעשית היא עניין אוניברסאלי. היא חלק מהאנושיות שלנו. כולנו מוסגלים לפעול בטבע כדי לפתח פתרונות שיקדמו את השליטה בו. תבונה מעשית היא גם גורם המזין את עצמו. פיתוח טכנולוגי במקום אחד מעודד פיתוח טכנולוגי במקום אחר. ככל שיותר אנשים יהיו שותפים בפעילות הזו כך ההתפתחות הטכנלוגית תגבר ותשפר את רמת החיים של האדם. לכן חשוב שכמה שיותר אנשים יהיו שותפים לענין, ולהוריד את המחסומים בין בני האדם. ישנם מחסומים שקשה להוריד דוגמת שפה. בני אדם יכולים ללמוד שפה נוספת אך לרוב הם נוטים לדבר בשפת אימם. המחסום של הדת לעומת זאת תלוי באמונה של האדם וכאן ניסתה הנאורות את כוחה הגדול בהורדת המחסום של האמונה.

כדי להשיג זאת נדרשה הנאורות להיבט מסוים של הדתות המונותאיסטיות שלא נעשה בו שימוש עד אותו זמן. אחד החידושים המרכזיים של התורה היא ההנחה שאלוקים נמצא מעבר לעולם. האל איננו חלק מהעולם הנברא. הוא ברא אותו אך לא נמצא בתוכו. ניסוחה המושלם של הטענה הזו נמצא ברמב"ם במורה נבוכים. לטענה זו הייתה חשיבות גדולה. אם האלוהים לא נמצא בעולם הוא גם לא ניתן למניפולציה או לשליטה טכנולוגית. החוק שהוא נותן איננו תוצאה של מערכת טבעית כל שהיא אלא מבטא את החירות עצמה. לרעיון הזה היה תפקיד בנאורות.

כדי להבין את השימוש של הנאורות אני ארצה להזדקק לסיפור של רבי נחמן מברסלב "מעשה בחכם ותם". רבי נחמן מתאר שם שתי דמויות החכם והתם. דמותו של החכם היא דמותו של האדם המודרני, הספקן אשר מוכן לקבל רק את מה שניתן להראות לו במציאות. מה שלא ניתן להראות לו איננו קיים מבחינתו. החכם הוא האמפריקן המושלם. הוא לא מקבל מה שבמבחינה אמפירית לא ניתן להציג. מסיבה זו הוא דוחה את התם המייצג את הצדיק המסורתי אשר מלכו של עולם מתגלה אליו. מבחינת החכם, בצדק, מלכו של עולם איננו חלק מן המציאות ולכן אין לו נקודת מגע איתו. הוא חי בעולם האמפירי הממשי המשותף לכלל בני האדם בלי להזדקק להיבטים הפרטיקולריים של אדם זה או אחר. החכם הוא המדען המודרני המסוגל לגזור מן הכוליות חוקים קבועים היוצרים מדע. האמונה לעומת זאת היא פרטיקולרית. היא לא באה מהמציאות אלא מחוץ למציאות. כתוצאה מכך היא לא יכולה להשתייך לכלל האנשים. היא שייכת לאנשים הפרטיים באשר הם פרטיים.

לפי טענת הנאורות ההיבט הזה של האמונה מאפשר דחיקה שלה מהמרחב הציבורי. הפרטיקולריות של האמונה גוזרת שאין היא שייכת למה שמשותף לבני האדם אלא דווקא לצד הפרטי שלהם. כל בן אדם יאמין במה שיאמין. הצד הכללי שלהם הוא אותו צד שעליו כולם יכולים להסכים. כולם מסכימים שאת חוקי ניוטון קשה להפר במציאות היום יומית שלנו, ולכן אם כולנו נקים חברה המבוססת על הכרה משותפת של חוקי ניוטון נוכל לפעול ביחד לשפר את החיים שלנו. לעומת זאת לא כולנו מסכימים על חוקי האל ולכן אם נהפוך את חוקי האל לעניין פרטי נוכל למנוע את הניגוד בינינו על בסיס חוקי האל. מכאן ההפרדה שעורכת הנאורות בין הציבורי לפרטי. הפרטי מבטא את הצד של האדם הפרטיקולרי. הציבורי מבטא את הצד המשותף לכלל האנשים.

ראינו שהדת משתייכת לצד הפרטי של האדם. המדע והמדינה משתייכים לצד הציבורי. לאיזה צד שייכת התבונה המעשית?

כאן אני רוצה להזדקק להיגל ולטעון שלמרות שהתבונה המעשית משותפת לכלל בני האדם הישום שלה הוא פרטיקולרי. אנשים יכולים להציע דרכים שונות לעבוד עם אותה מציאות. בתחום התקשורת האלחוטית למשל ישנן דרכים שונות הנקראות תקנים (פרוטוקולים) למימוש אותה טכנולוגיית רדיו. הטכנולוגיה של ה-wifi ושל הBluetooth  מבוססת על אותה מציאות חומרית של גלי רדיו, אך התקנים השונים יוצרים יכולות שונות. תקנים שונים מגיעים מגישות פרטיות שונות. למרות שהמדע הוא זהה, היישום הוא שונה וכך הטכנולוגיה הולכת ומתפתחת. המרחב הפרטי שיוצרת הנאורות מכיל גם את ההיבט הדתי הפרטיקולרי של האדם, אך גם את ההיבט היזמי של התבונה המעשית של האדם. כל אחד מהם מבטא לא את הצד הכללי של חוקי הטבע אלא את הצד הפרטי של האדם הפועל. המרחב הכללי הוא אותה מסגרת מדעית ומדינית שתאפשר שיתוף פעולה בין פרטים כדי לקדם את רווחתם ואושרם. המרחב הפרטי הוא המרחב של זכות הקנין וחופש הדת. המרחב הכללי הוא המרחב של המדינה הנאורה התומכת במדע  ובחופש הפרט.

הנאורות הערבית

הנאורות הערבית פעלה לכאורה לפי המתכון של הנאורות. היא נלחמה במסגרת הדתית של החברה וניסתה לכונן מסגרת חברתית לא דתית חילונית. אולם המסגרות שהיא בנתה לא נתנו מקום לאדם האינדבדואלי ולזכויותיו. זה בלט במיוחד בכלכלה. המדינות שבנתה הנאורות הערבית כגון מצרים של הבעת' או סוריה ועיראק הצטיינו בכך שהן היו ריכוזיות, מונופוליסטיות וחסרות דינמיות כלכלית פנימית. כך למשל הערכות חיצוניות מעריכות את החלק היחסי של צבא מצרים בכלכלת מצרים בכ25-40% וזאת דרך מונופולים שונים . מדינות ערב האחרות לא היו שונות בהרבה ממציאות זו.

ניתן היה לתלות זאת בסוציאליזם שהיה האופנה התרבותית השלטת בזמן עליית הנאורות הערבית. הסוציאליזם טען שגם הוא בא בשם הנאורות, אולם הוא סבר שכלכלת שוק יוצרת בזבוז שאותו ניתן לעקוף דרך פעולה משותפת של כלל האזרחים. פעולה זו תתן מקום לעבודתו של האדם מבלי ליצור את הבזבוז שיש בכלכלת שוק. כתוצאה מכך דגל הסוציאליזם במונופולים של המדינה שיחליפו את השוק, ובהתנגדות לזכות הקניין שמביאה לטעמו לבזבוז של השוק.

אין ספק שמבחינה היסטורית מדינות ערב ניסו לכונן סוציאליזם מקומי. אולם על הסוציאליזם אבד כבר הכלח זה 25 שנה, ועוד לפני כן מדינות שונות החלו לפנות מהסוציאליזם לעבר כלכלת שוק. כיום הריכוזיות של הסוציאליזם נדחתה מכל העולם אולם ממדינות ערב הנאורות היא לא נדחתה. הן נשארו ריכוזיות ומונופוליסטיות ללא כבוד לאינדיבידואל ולזכות הקניין שלו. הסמל של האביב הערבי, מי שהצית אותו: מוחמד בועזיזי היה יזם עסקי אשר ההון שלו שבזכותו הוא קיווה להתפרנס – דוכן המכירות שלו – הוחרם באופן שרירותי על ידי פקיד הממשלה. גובה הלב שבה התייחס הפקיד ליזם יאש אותו והביא אותו לשרוף את עצמו. ההזדהות העצומה של ההמון הערבי עם היזם חוללה את המשבר שהביא לנפילת מדינות ערב "הנאורות".

האחים המוסלמיים שעלו במקומם למשל במצרים לא הביאו מזור. הם אמנם עלו בשמו של החוק האיסלאמי אך לא התרכזו בפירוק המבנים המונופוליסטיים והבירוקרטיים שכל כך חנקו את הכלכלות המקומיות. כתוצאה מכך נכזבו תומכיהם ונקל היה בידי הצבא לחזור ולהשתלט על המדינה. הנאורות עלתה בהבטיחה שיפור ברמת החיים. כשלון הנאורות הערבית להשיג זאת גזר את דינה ליפול. כיום קרוע העולם הערבי לגזרים של כוחות ברבריים, פליטים והרס חברתי. כישלון הנאורות הערבית מעורר את השאלה מדוע היא נשארה ריכוזית ולא נתנה מקום ליזם הפרטי ולשוק הפרטי?

במבט ראשון ניתן לטעון כי האיסלאם גוזר קיפאון כלכלי וסטגנציה, אולם בעולם יש מדינות מוסלמיות רבות הנהנות מצמיחה ומתמיכה בשוק החופשי. מלזיה, אינדונזיה, בנגלדש, תורכיה ואפשר לומר שאפילו איראן, הן מדינות בעלות אוכלוסיה איסלאמית התומכות במנגנוני השוק החופשי ובשמירה על זכות הקניין. המדינות העיקריות הסובלות מסטגנציה הן מדינות ערב הנאורות. וכאן ארצה לטעון כי אותו היבט המבדיל בין הערבים לשאר המוסלמים שעליו הצבענו במבוא מביא לכישלון הזה.

מבחינת הערבים האיסלאם לא נתפס כעניין של בחירה פרטית של המתאסלם כמו במדינות המוסלמיות האחרות. אותן מדינות זוכרות כי הזהות העצמית שלהן קדמה לאיסלאם ועל גבה הוכנס האיסלאם באופן פרטי. כל מתאסלם עשה זאת באופן פרטי ואישי. כתוצאה מכך הדת נתפסת כמו במערב כעניין אינדיבדואליסטי השייך לפרט ולא לחברה. עובדה זו יוצרת מרחב פרטי הנותן מקום גם ליזם ולתבונתו המעשית. הדת היא עניין פרטי ולכן יש גם מקום לאינדיבדואל לפעול לפי הבנתו ותפישתו בתחום הכלכלית כתוצאה מכך אין סתירה בין ההיבט האיסלאמי של החברה לבין ההיבט הנאור של המדינה. אצל הערבים זה שונה. הדת נתפסת כחלק מכינון הזהות הערבית במובן המוחלט שלה. לפני האיסלאם היו הערבים שרויים בג'האליה ובבערות. רק האיסלאם נתן להם תרבות וציביליזציה. כפי שראינו במבוא, הקוראן נתפס כספר המושלם ביותר שבהשוואה אליו כל ספר אנושי בשפה הערבית מחוויר. בתודעה הערבית האיסלאם איננו רק בחירתו האישית של הפרט אלא גם יוצר את המרחב הציבורי עצמו. דחיקת הדת על ידי הנאורות הערבית איננו מעביר אותה למרחב הפרטי אלא מביא להתנגשות בין האיסלאם כמכונן הסדר הציבורי לבין המדינה. כתוצאה מכך המדינה לא יכולה להרשות לפרט חופש פעולה שכן חופש פעולה יתורגם ממילא לניסיון להפיל את המרחב הציבורי הנאור שאותה מנסה המדינה לכונן. אולם הפגיעה בחופש הפרט מונעת את הצמיחה הכלכלית שנובעת מתבונתו המעשית של הפרט וכך כורתת את הענף שעליה יושבת הנאורות הערבית.

אם נסכם, הקשר הדו סטרי שבין הזהות הערבית לבין האיסלאם שבו מצד אחד האסלאם מכונן את הזהות הערבית ומן הצד השני השפה הערבית מאשרת את קדושתו כפי שראינו במבוא, מונע את הופעתו של מרחב פרטי שבו יוכלו יזמים לפעול ולשגשג. כל מה שנותר זו מדינה בירוקרטית עריצה ומונופוליסטית המונעת שגשוג כלכלי וצמיחה. התגובה האיסאלמית רק מחריפה את המציאות הזו כיון שהיא מנסה להחיות עבר שכבר איננו כאן ושאיננו נותן מקום לדינמיות של החברה המודרנית. דינמיות זו מסוגלת להביא את הצמיחה אולם בתודעתם של הפונדמנטליסטים האסלאמיים היא מתקשרת לאותם היבטים שהנאורות הערבית ניסתה לכונן דוגמת אדישות לצד הדתי של האדם והדגשת ההיבטים האימננטיים של המציאות שבה תפעל התבונה המעשית. את זאת הם לא יכולים לקבל והתוצאה היא תוהו ובהו, שפיכות דמים והרס מתמשך של החברה המזרח תיכונית.

בלוג חדש בנושאים כלכליים

לאחר שפרסמתי שני פוסטים בתגובה לפוסטים של עומר מואב הגעתי למסקנה שכדאי לייחד בלוג נוסף לעניינים כלכליים שבו מי שירצה יוכל לקרוא באופן מרוכז פוסטים שלי בנושאים כלכליים. אותם פוסטים ימשיכו להתפרסם פה בבלוג הראשי, רק ששם הם יהיו מרוכזים יותר. בנוסף יש קישור בצד לפוסטים של הבלוג. מקווה שתהנו.

רוזוולט נגד איגודי עובדים במגזר הציבורי

אחת הבעיות הקשות של מדינת ישראל הוא הכוח של איגודי במגזר הציבורי. המגזר הציבורי בהגדרתו הוא מונופול וכאשר ניתן כוח לאיגודי עובדים לפעול במגזר הציבורי הם ישתמשו בו כדי להשתלט על המגזר הציבורי לתועלתם. לאחרונה ראיתי במאמר באתר היהודי שמרני האמריקאי טבלט ציטוט של הנשיא האמריקאי פרנקלין רוזוולט נגד איגודי עובדים במגזר הציבורי שאני חושב שמגדיר את הטענה הזו היטב. תהנו:

All Government employees should realize that the process of collective bargaining, as usually understood, cannot be transplanted into the public service … The very nature and purposes of Government make it impossible for administrative officials to represent fully or to bind the employer in mutual discussions with Government employee organizations. The employer is the whole people, who speak by means of laws enacted by their representatives in Congress … Particularly, I want to emphasize my conviction that militant tactics have no place in the functions of any organization of Government employees … Since their own services have to do with the functioning of the Government, a strike of public employees manifests nothing less than an intent on their part to prevent or obstruct the operations of Government until their demands are satisfied. Such action, looking toward the paralysis of Government by those who have sworn to support it, is unthinkable and intolerable.

התערבות בנק ישראל שוק המוצרים

בפוסט הקודם הצגנו את התערבות בנק ישראל בשוק ההלוואות דרך קביעת מחיר מקסימום לשער הריבית. בפוסט הנוכחי נבחן כיצד משפיעה ההתערבות הזו על שוק המוצרים. לרוב ההתערבות הזו בשוק ההלוואות מוצדקת בטענה של שמירה על רמת המחירים. בשנים האחרונות ההתערבות הזו הוצדקה לאור החשש מהמשבר הכלכלי. בפוסט הזה נבחן מה עושה ההתערבות הזו בפועל ומה המחיר שלה. שוב מדובר בהצגה טכנית של התהליך ועם הקוראים הסליחה..

לצורך הפשטות אני מניח שהתהליך מתרחש על מוצר אחד אשר שאר המוצרים אדישים לו. נניח שאנו נמצאים בשווי משקל וחל בשיקוי שינוי הגורם לעקומת ההיצע לרדת כלפי מטה. זה יכול להיות שינוי טכנולוגי או ירידת מחירים של מקורות יצור בין לאומיים:

כתוצאה מהירידה חל שינוי בנקודת שווי המשקל ונקבע מחיר נמוך יותר בכמות גבוהה יותר אשר מביאה לגידול בעודף הצרכן. בנק ישראל מחליט להתערב ודרך שוק ההלוואות קובע מחיר מקסימום לשער הריבית שאותו הוא מכסה בעזרת הדפסת כסף והלוואתו למשקיעים. למשקיעים יש יותר כסף עכשיו וכתוצאה מכך נקודת העלות השולית שלהם איננה מוגבלת למחיר של שווי משקל כמו קודם. הם יכולים לשכור יותר פועלים לקנות יותר מכונות ולהגדיל את הייצור שלהם. כתוצאה מכך מחיר המוצר עולה ונע לכיוון המחיר שקובע לו בנק ישראל (נקודת שווי משקל בנק ישראל)

מה שאני מתאר כאן איננו מתאר נקודת שווי משקל. הוא לא מתאר את התנועה של הביקוש בעקבות הגידול בהכנסות (הטרפז האדום) אולם גם בלי ניתוח מדויק ניתן לראות שהצירוף של הטרפז האדום והמלבן הירוק איננו מספיק לכסות את המלבן החדש של המכפלה של מחיר ראשוני כפול כמות בנק מרכזי. מה שאני מתאר הוא חיתוך בזמן וכדי לממן את ההתרחבות נצרך התרחבות נוספת בעתיד. מה שבטוח שעליית המחירים מוחקת את הגידול בעודף הצרכן ומעבירה אותו במידה רבים לגורמים אחרים כמו המשקיעים וגורמי היצור החדשים שגויסו לעבודה. מסיבה זו הדפסת כסף מבחינתי היא סוג של מס. היא מעבירה נכסים מהציבור לידי גורמים אחרים דרך פגיעה בעודף הצרכן. במקום לתת למחירים לרדת וכך לשפר את רמת החיים של כולנו בנק ישראל מקפיד לשמור על רמת מחירים קבועים אם לא גדלה ואת המחיר כולנו משלמים. את הגידול בכמות הכסף בישראל שהוכנס בעזרת הלוואות אפשר לראות כאן:

בקובץ המצורף ניתן לראות ניסיון שלי ושל נ.כ. לחקור את האפשרות של שמירה על יציבות מחירים לאורך זמן. מסיבות שונות הניסיון הזה לא פורסם בבמה מסודרת :

התערבות בנק ישראל בשוק ההלוואות הצגה טכנית

בפוסט הבא אני אציג את הביקורת שלי על עומר מואב באופן טכני. כפי שאראה את קביעת שער הריבית צריך להבין כקביעת מחיר מקסימום אשר את ההפרש בין הביקוש להיצע מכסה בנק ישראל בעזרת הדפסת כסף. נתחיל במודל פשוט של ביקוש והיצע שבו שער הריבית נקבע במפגש שבין היצע החיסכון של החוסכים לביקוש להלוואות של המשקיעים. גם כאן כמו בכל הצגה של ביקוש והיצע הביקוש למוצר עולה ככל שמחירו יורד ובמקביל היצע המוצר עולה ככל שמחירו עולה:

This image has an empty alt attribute; its file name is image.png

מה קורה כאשר בנק ישראל קובע מחיר מקסימום לריבית? מצד אחד היצע החיסכון יורד. מצד שני הביקוש להלוואות עולה שכן הריבית יורדת. נוצר פער בין ביקוש להיצע שנסגר על ידי הדפסת כסף של הבנק המרכזי שאותו הוא מלווה למשקיעים:

This image has an empty alt attribute; its file name is image-1.png

בהצגה הזו כבר ניתן לראות את ההטעיה של עומר מואב. שער הריבית זהה לשער שקובע בנק ישראל אך במקום להיות תוצאה של המפגש בין ביקוש להיצע כפי שטוען עומר מואב הוא מושג על ידי הדפסת כסף והלוואתו למשקיעים. בפוסט הבא נראה כיצד זה בא לידי ביטוי בשוק המוצרים.

עומר מואב מטעה

בפוסט שלו נגד ירון זליכה עומר מואב טוען שאין משמעות לריבית גבוהה או נמוכה. אני אביא את הטיעון שלו ואצביע על כשל בטיעון שלו

"

  1. הגורם שמשפיע על מחירי נכסים ועל החלטות השקעה זו הריבית הריאלית: הריבית הנומינלית (שקלית בישראל) בניכוי אינפלציה
  2. מנקודת המבט של הפרט/חברה עסקית הריבית נתונה, ויש לה השפעה על צבירת העושר ועל החלטות השקעה (מבנים, ציוד, מכונות, מחקר ופיתוח)
  3. ברמה המקרו כלכלית, הריבית היא תוצאה של שיווי משקל כללי. הריבית הריאלית נגזרת מהתשואה הריאלית (השולית) בניכוי פרמיית סיכון. אם למשל התשואה הריאלית על השקעות ריאלית בעולם, בניכוי פרמיית הסיכון, היא אפס, אז הריבית הריאלית היא אפס.
  4. ההשפעה של בנקים מרכזיים על הריבית הריאלית מצומצמת. הבנק קובע את הריבית השקלית, לא הריאלית.
  5. לכן, מנקודת המבט המקרו-כלכלית, השאלה אם ריבית גבוהה זה טוב או רע היא שאלה מוזרה. הריבית הגבוהה נקבעת בשיווי משקל, היא לא הגורם, היא התוצאה. היא מושפעת מהיצע האשראי (=החיסכון) והביקוש לאשראי להשקעה ריאלית."

עד כאן הטיעון של עומר מואב. מה הבעיה בטיעון הזה? הפער בין טענה 1 לטענה 4. בטענה 1 טוען מואב כי ריבית ריאלית היא נגזרת של הריבית השקלית בניכוי אינפלציה. כלומר אם בנק ישראל ישפיע על הריבית השקלית למשל על ידי הדפסת כסף והלוואתו למלווים תשנה גם הריבית הריאלית. הלווים יוכלו לשלם פחות ריבית כי היצע ההלוואות יגדל. זה יבוא על חשבון הציבור ויוקר המחיה של הציבור אבל עדין הריבית הריאלית תשתנה. בטענה 4 טוען לעומת זאת מואב שהריבית הריאלית לא מושפעת מהריבית השקלית אלא היא תוצאה של שווי המשקל בין היצע ההלוואות לביקוש להשקעות. אך אם היצע ההלוואות משתנה כתוצאה מהדפסת כסף בנוסף לחיסכון של הציבור, הריבית הריאלית בהחלט משתנה ולכן עומר מואב מטעה.