המשנה במסכת פסחים פרק ח משנה א דנה במספר מקרים בהם אכילת קרבן פסח יכולה להיות רלבנטית לשני קורבנות פסח שונים. נזכיר, קרבן פסח הוא קרבן חובה שאפשר להקריב בחבורה. על החבורה צריך להימנות עוד לפני השחיטה כמו שאומר הפסוק "במכסת נפשות איש לפי אוכלו תכוסו על השה" (שמות יב ד). חבורות שונות נמנות ביחד כל אחת לעצמה ובני החבורה מקריבים ביחד קרבן פסח אחד ואוכלים אותו. במצב הזה ישנם פרטים שיכולים למצוא את עצמם קשורים לשתי קורבנות פסח של שתי חבורות שונות. המשנה דנה במקרים הללו וקובעת מה יהיה דינם:
האשה בזמן שהיא בבית בעלה, שחט עליה בעלה ושחט עליה אביה, תאכל משל בעלה.
הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה, שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה, תאכל במקום שהיא רוצה.
יתום ששחטו עליו אפוטרופסים, יאכל במקום שהוא רוצה.
עבד של שני שותפין, לא יאכל משל שניהן.
מי שחציו עבד וחציו בן חורין, לא יאכל משל רבו.
האישה שהתחתנה וחיה עם בעלה. בעלה הצטרף לחבורה אחת של קרבן פסח אחד ואביה הצטרף לחבורה אחרת. היא עצמה לא הצטרפה לאף חבורה מראש ובעלה ואביה שחטו עליה שניהם. תאכל משל בעלה כי מן הסתם התחתנה איתו כדי לחיות איתו.
הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה – בשנה הראשונה לנישואין האישה עדין רוצה לחגוג עם ההורים שלה. בהקשר זה אני זוכר כיצד לפני שנים ביקרתי חבר ילדות חרדי שהתחתן. ושם הוא הסביר לי כיצד מהמשנה הזו למדים את סדר הביקורים. בפסח הראשון אצל ההורים שלה, בפסח השני אצל ההורים שלו וכו'. במקרה כזה אי אפשר לומר באופן אוטומטי שהאישה אוכלת עם בעלה; היא עדין רגילה לסמוך על אביה שימנה אותה לחבורה שלו. ולכן תאכל במקום שירצה וצריכה להודיע מראש אצל מי היא אוכלת. ואם לא הודיעה לא תאכל אצל אף אחד (תוספות).
עד עכשיו דיברנו במקרה של הימנות על החבורה. אבל צריך לזכור שהפסח הוא לא רק של בני החבורה אלא גם של הבתים שלהם – "שה לבית אבות, שה לבית" (שם פסוק ג). ולכן אוכלים אותו אלו השייכים לבתים כמו ילדים ועבדים. אמנם לכאורה הם לא מקיימים מצווה באכילת הפסח אבל הם גם לא עוברים איסור באכילת הפסח (למשל בל תותירו). במקרים הבאים אנו דנים בשייכות לשני בתים שונים:
יתום ששחטו עליו אפוטרופוסים – יתום קטן שיש לו שני אפוטרופוסים ושניהם שחטו עליו יאכל אצל מי שירצה גם בלי להודיע מראש.
עבד של שני שותפין – מדובר בגוי שמכר את עצמו לעבד לשני יהודים שונים והתגייר בתור עבד. אם לא היה בוחר להתגייר היו חייבים לשחרר אותו אחרי שנה. כגוי הוא יכול היה להתגייר כיהודי רגיל אבל התורה מאפשרת מסלול גיור נוסף של עבדות שבו הגוי מוכר את עצמו ליהודי ואז מתגייר בתור עבד. הוא נקנס בכך שהילדים שלו נשארים עבדים כנעניים של היהודי. במקרה הנוכחי הוא נמכר לשני יהודים שונים. מבחינת ההלכה אנו מתייחסים אליו כאילו גופו נחלק לשנים – חצי מגופו שייך ליהודי אחד והחצי השני ליהודי אחר. במקרה הזה העבד לא יכול לאכול מאף אחד מהפסחים שכן רק חצי הגוף שלו יכול לאכול מפסח אחד ואילו לחצי הגוף השני שלו אסור לאכול מאותו פסח. כתוצאה מכך השייכות שלו לשני בעלים שונים מונעת ממנו לאכול מהפסחים שלהם ולכן פוסקת המשנה לא יאכל משל שניהן.
ניתן לראות כאן את ההבדל בין יתום של שני אפוטרופוסים לבין עבד של שני אדונים. גוף היתום לא שייך לאף אחד מהאפוטרופוסים. אבל הוא חי בשני הבתים שלהם ולכן יכול לאכול היכן שירצה גם בלי להימנות מראש שכן שחיטת הפסח חלה על כל דיירי הבית כולל אותו. אצל העבד לעומת זאת גוף העבד שייך לשני האדונים כאחד ולכן הבעלות של אחד מהם על גופו מונעת ממנו לאכול מהפסח של השני וכן להיפך.
מי שחציו עבד וחציו בן חורין, לא יאכל משל רבו – כאן המשנה מתארת מקרה מורכב. היה עבד של שני אדונים. אחד מהם שחרר אותו. עכשיו הוא חצי עבד חצי בן חורין. הוא לא יכול לאכול את הפסח של אדוניו כי הצד של בן חורין לא נמנה על הפסח הזה. ומה עם לאכול פסח שלו? הפרשנים חלוקים בכך (ולא נכנס למחלוקת שלהם). אבל נראה לי שבשונה ממקרה של שני עבדים כאן אין בעיה מצד הבן חורין שכן הוא בוודאי שייך גם לבית של הצד שלו שהוא בן חורין (שהרי זה אותו גוף) ולכן באופן בסיסי מותר. וצריך לדון בכך עוד.
י.ד. 