התחולה של הגדת פסח

הערה של קמיליה בפוסט הקודם הפנתה את תשומת לבי לדיון מעניין של זאב גלילי ויובל רון בהגדה מודרנית שכתב בן גוריון. וחשבתי שלמרות שהנושא נדמה כשולי הוא זוקק פוסט נפרד.

אם נסתכל ברמת המיקרו ההגדה של בן גוריון בעיקר מרגישה כמו קוריוז היסטורי.  במקרה הטוב היא תעלה כמה חיוכים כמו שקרה לקמיליה. הניסיונות של הקיבוצים לשכתב את ההגדה לא תפסו מקום ונדמה שמבחינה היסטורית הם יותר פגעו בקיבוצניקים שנתפסו כמנותקים ומתנשאים מאשר קידמו אותם בפרויקט הגדול של יצירת עם יהודי חדש. ההגדה בסופו של דבר היא במשקל של פיל כפי שציין הרב חיים נבון והיכולת של שחקנים במשקל נוצה כמו בני הקיבוצים להשפיע עליה פשוט זניחים מבחינה היסטורית.

אולם ברמת המאקרו העניינים סבוכים הרבה יותר וכאן אנחנו נכנסים לשאלת התוחלת של ההגדה שכן כבר בגוף ההגדה אנו נפגשים בדיון מהי התוחלת של ההגדה. מדובר בקטע שבשביל קוראי ההגדה נתפס כבלתי חשוב בעליל ובשביל החילוניים שבהם כהזוי לגמרי:

"אָמַר אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַים בַּלֵּילוֹת עַד שֶׁדְּרָשָׁה בֶּן זוֹמָא: שֶׁנֶּאֱמַר, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיְם כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ יְמֵי חַיֶּיךָ – הַיָמִים, כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ – הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יְמֵי חַיֶּיךָ – הָעוֹלָם הַזֶּה, כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ – לְהָבִיא לִימוֹת הַמָשִׁיחַ"

כפי שמסביר אראל סגל הלוי המחלוקת של בן זומא וחכמים איננה לפסח עצמו אלא לכל ימות השנה. אנו מזכירים את יציאת מצרים בתפילת שחרית באמירת פרשת ציצית שבה מופיע הפסוק "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים" ולאחר מכן בברכת הגאולה שהיא הברכה השלישית מברכות קריאת שמע. וכאן מופיעה מחלוקת האם את הזכרת יציאת מצרים צריך לעשות רק בתפילת שחרית או גם בתפילת ערבית? טוען בן זומא כי הביטוי כל ימי חייך מסגיר בתוכו משמעות כפולה: ימי חייך אלו הימים. כל ימי חייך כולל גם לילות. טוענים כנגדו חכמים שהוא מפרש לא נכון: ימי חייך זה העולם הזה. כל ימי חייך כולל גם את ימות המשיח. בגמרא מובאת ברייתא המסבירה את המחלוקת שלהם:

תניא: 'אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר (ירמיהו כג7) "[לכן] הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם [וישבו על אדמתם] "! אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו. כיוצא בו אתה אומר (בראשית לה י) ויאמר לו אלקים שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל (תלמוד בבלי, ברכות יב:).

טוען בן זומא בעקבות הנביא ירמיהו שיבואו ימים שבהם זיכרון נס יציאת מצרים יעלם ואת מקומו יתפוס נס קיבוץ גלויות. תוחלת ההגדה היא אך ורק לימי שיעבוד מלכויות שבהם זיכרון יציאת מצרים שולט. לעתיד לבוא, כאשר יתרחש נס קיבוץ גלויות מצפון ומים יעלם זכר יציאת מצרים וכבר לא תהיה מצווה לקרוא את ההגדה ולזכור את יציאת מצרים. טוענים כנגדו חכמים שהוא טועה בהבנת הנביא ירמיהו. לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהיה יציאת מצרים טפלה לקיבוץ גלויות. הם מוכיחים זאת מדיוק לשוני בלשון הפסוק " לא יאמר … כי אם" שאותו הם משווים לנתינת שם ישראל ליעקב אבינו (וזאת בניגוד לאברהם ושרה שאצלם השינוי מאברם ושרי הוא סופי). כלומר טוענים חכמים כי תוחלת ההגדה היא גם לימי קיבוץ גלויות וימות המשיח ולא רק לימי הגלות, אלא שיציאת מצרים תהיה טפלה לו.

אנו פוסקים הלכה כבן זומא ומזכירים יציאת מצרים בלילות. ועם זאת הטיעון של חכמים נדמה כמשכנע והתוחלת של ההגדה היא גם לימים של קיבוץ גלויות וימיות המשיח אלא שהוא טפל לנס הגדול של קיבוץ גלויות.

כשאנו מסתכלים בפרספקטיבה כזו פתאום הטיעון של בני הקיבוצים נתפס אחרת לגמרי. את נוסח ההגדה המסורתית הייתי משאיר כמו שטענו חכמים שיציאת מצרים לא תיעקר לגמרי אבל הדגש בדורנו צריך להיות על הנס הגדול הרבה יותר של קיבוץ גלויות; כלומר על יום העצמאות.

חג שמח

מודעות פרסומת

תלמיד חכם ראוי שילמד שלושה דברים

הגמרא במסכת חולין דף ט עמוד א מונה כמה דברים שראוי ללתלמיד חכם לדעת לעשות:

"ואמר רב יהודה אמר רב תלמיד חכם צריך שילמוד ג' דברים כתב שחיטה ומילה ורב חנניא בר שלמיא משמיה דרב אמר אף קשר של תפילין וברכת חתנים וציצית"

ברשימה הזו יש דברים שרווחים למדי, כמו שהגמרא עצמה אומרת לאחר מכן , כגון קשירת ציצית או ברכת חתנים. ודברים שפחות רווחים: שחיטה, מילה וקשר של תפילין (ואף כתב לשיטה שמדובר בכתב ספרי תורה, תפילין ומזוזות).

שחיטה:

בזמנו, שכן שלי שהיה איתי בידידות, אברך משי העמל בלימודי דיינות ובעל שאיפות אינטלקטואליות (הוא סיפר לי פעם שאת מורה נבוכים הוא יודע בעל פה וגם את קאנט קרא לא מעט) סיפר לי שהוא עושה קורס שחיטה. כשהסתיים הקורס שאלתי אותו מה למדת? ענה לי: לשחוט תרנגולת. אין ספק שליהדות חשוב גם מה מכניסים לפה ולא רק מה שמוציאים ממנו כפי שניסח זאת הרמב"ם ולכן הידע המעשי שמלווה גם בסיורים במפעלי מזון וכדומה הוא משמעותי לאלו הלומדים להיות מורי הוראה כדי שלא יגיעו למה שסופר על אברך שנלקח לסיור בבית מטבחיים וכאשר הציגו לפניו קורקבן קרא בהתפעלות עצומה: אז זהו הקורקבן הקדוש. ועדין ניכר היה שלא על זה חלם כאשר החל ללמוד בישיבה.

מילה:

מעמדם של המוהלים מבחינה חברתית קצת יותר גבוה משל שוחטים בחברה היהודית למרות שהפעולה די דומה. ההבדל בחומר משפיע. ועדין מילה איננה עניין נפוץ אצל מי שאינם מומחים בדבר. עם זאת לפחות אצלי במשפחה סופר על אביו של סבי ע"ה שהיה רב קהילה ולא מל אף ילד. כשנולדו לו חמשת בניו ביקש רשות מאשתו ומל את חמישתם כדי לקיים את המצווה בעצמו. ולאחר מכן שוב לא מל.

קשר של תפילין:

גם קשר של תפילין  הוא לרוב עניין של מומחים ועם זאת, דווקא כאן, יש חשיבות לתלמיד חכם, ובעצם לכל אדם, לדעת להקטין או להגדיל את הרצועה של ראש. הסיבה לכך נעוצה בהלכות תפילין. על פי התורה תפילין של ראש צריכים להיות מונחים בין העינים: "והיו לטוטפות בין עיניכם" (דברים יא יח,). עם זאת כבר התנאים הסבירו שלא מדובר על האף אלא באזור השיער מעל המצח. את זאת הם הוכיחו מהפסוק "ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים יד א) קרחת אפשר לעשות רק במקום שצומח משהו – במקרה הזה שיער. מכאן מוכח שבין עיניכם שייך רק במקום שהשיער צומח בו המכוון כנגד בין העינים. אם התפילין מונחות על המצח, המצווה לא התקיימה. עכשיו אפשר להבין מדוע חשוב לדעת לשחק עם הרצועות של תפילין של ראש. אם למישהו, החלק של הרצועות מהתפילין עד הקשר המקיף את הראש כמין חגורה או נזר, גדול מידי, התפילין ישמטו על המצח. אורך הרצועה צריך להיות מתחילת הגולגולת מעל השקערורית של העורף עד קצת לפני קו השיער כדי שהתפילין לא יעברו אותו. כאן יש שני סוגי קשירה הנהוגים בציבור קשר מרובע (אצל מיעוט האנשים) וקשר בצורת האות ד (אצל רוב האנשים). אצלי, למשל, הקשר מרובע ואני יודע לשחק עם הרצועות כדי להקטין או להגדיל אותו. בזמנו השתמשתי בידע הזה להקטין את הרצועות הן בשבילי, הן בשביל אבי, כדי שהתפילין לא ישמטו. את הקשר השני לא הצלחתי להבין עדין. ראוי לדעתי לכל תלמיד חכם להכיר את שניהם כך שבמידה ויראה מישהו שהתפילין שמוטות לו על מצחו שיוכל להקטין לו כדי שיקיים את המצווה כהלכתה.

דברי לשון הרע וניצחון במלחמות

הערה שהעירה קמיליה בבלוג תמריץ עוררה בי כמה מחשבות שחשבתי לפרוס כאן. קמיליה כתבה:

וכאן אני מגיעה, לאחר סיבוב, לטענה נוספת שלי כלפי הצמד גנץ & יעלון

זכור לי ממבצע צוק איתן שהרמטכ'ל ושר הביטחון דאז חזרו וטענו, פעם אחר פעם, שהחמאס מאוד מעונין בהפסקת אש, שהוא מתכנן להפסיק לירות אלינו, שהוא מתחנן כבר להפסקת אש וכד' וכד'. נאום הכלניות היה רק חוליה קטנה אחת בשרשרת ההצהרות הנ'ל.
טענות אלו של הרמטכ'ל ושר הביטחון למעשה ביטלו את כל התכנונים וכל ההכנות של צה'ל לפעולה כלשהי נגד רצועת עזה. יותר מכך, היא הובילה לשאננות יתר של כוחותינו בזמן שהחמאס הסכים (לכאורה) להפסקת אש. שאננות שעלתה לנו גם בחיי הדר גולדין.

רק בדיעבד התברר שגנץ & יעלון שגו אסטרטגית בהבנת החמאס ומה שמניע אותו.
כיון שלא שמעתי מאף אחד מהם הודאה בטעות זו בתפיסת האויב ולא שוכנעתי שהם מסוגלים להפיק לקחים מטעויות העבר שלהם – איני מסוגלת לסמוך עליהם שלא יבצעו טעויות דומות, או אפילו חמורות יותר, בעתיד."

דבריה של קמיליה עוררו אותי להיזכר בדרך שבה גנץ נבחר. גנץ, כזכור, לא היה המועמד הראשוני. המועמד הראשוני היה דווקא יואב גלנט. אלא שטענות שהועלו כנגד חריגות בניה של גלנט הביאו לבסוף לבחירתו של גנץ. כלומר, המועמד שנבחר לא היה המועמד הראוי אלא המועמד הלא ראוי מסיבות שאינן רלבנטיות (גלנט אפילו לא הועמד לדין והמשיך לקריירה פוליטית של שר מטעם מפלגת כולנו וכיום מועמד ברשימת הליכוד).

הנקודה הזו הזכירה לי את דברי המדרש: "דורו של דוד שהיו בו דלטורין (אומרי לשון הרע)היו נופלין, אבל דורו של אחאב כלן עובדי עבודת כוכבים היו ועל ידי שלא היו בהן דילטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין" (ויקרא רבה כו ב). תמיד המדרש הזה נדמה לי באופן מיסטי אולם המחשבה על בחירת גנץ גרמה לי מחשבות אחרות. לשון הרע מביאה להפסד במלחמות כיון שהיא גורמת להחלטות לא על בסיס איכות אלא על בסיס דברים לא רלבנטיים. כאשר אומרים לשון הרע וכאשר מקבלים לשון הרע שמים דגש לא על הדברים החשובים שצריכים להשפיע על ההחלטות אלא דווקא אלא דווקא על עניינים לא חשובים אשר מקבלים נפח ציבורי לא חשוב. וכתוצאה מכך מי שנבחר אינם האנשים הטובים שמנצחים במלחמה אלא האנשים הגרועים שאינם מנצחים במלחמה.

גם בדיבורים על גלנט היה יסוד של לשון הרע . עורכי החדשות בעיתונות הכתובה והמשודרת יכלו להתעלם מהסיפור הזה ולהשתיק אותו. היועצים המשפטיים יכלו להודיע שהם לא רואים מקום להתערבות משפטית. אולם ההצפה של הסיפור בתקשורת והחקירה המשפטית לא השאירו ברירה. ההשוואה לשנות החמישים והשישים ברורה למדי. אז דווקא העדיפו לשתוק על נושאים לא חשובים והתוצאה היתה שמדינת ישראל ניצחה במלחמות. ישנם כאלו שיטענו שהמציאות הנוכחית היא ריאקציה לשתיקה של העבר שבה ההערצה של אלופי הצבא הביאה ליחס סלחני שאיננו ראוי. ועם זאת ניתן לראות זאת כאותו עניין – ההתבטלות לאלופים אתמול הביאה ליחס מוגזם היום. אם לאנשים היה יחס מכבד אתמול השומר על העצמיות שלהם הם לא היו מגיעים ללשון הרע היום.

יוסף הצדיק

שמעתי לאחרונה כי מידתו של יוסף הצדיק, ספירת היסוד, נקראת כל. וחשבתי לבאר כך על פי דרכו של הרב שג"ר זצ"ל. ספירת היסוד מתקשרת לשמירת הברית והרב שג"ר מסביר כי שמירת הברית מבטאת איזו הסתפקות עצמית שאיננה זקוקה להנאה חיצונית. זה לא רק עצם ההימנעות מהמעשה בפועל אלא עצם הגישה שאיננה זקוקה להנאה חיצונית. הביטוי "כל", המופיע כאשר יעקב מודיע לעשו שיש לו כל (בניגוד לעשיו שיש לו רב) ובדומה לאברהם שבורך בכל וליצחק שנתן מעשר מכל, מבטא את ההסתפקות העצמית הזו של הצדיק שאיננו זקוק לשום דבר נוסף על מה שיש לו. במילים אחרות הצדיק איננו זקוק לאישור חיצוני שכן יש לו כל.

יוסף הצדיק נקרא צדיק בעקבות הניסיון שלו עם אשת פוטיפר אשר גילה את החירות העצמית שהייתה לו. עבדא בהפקירא ניחא ליה אומרת הגמרא (נוח לעבד בהפקרות של העבדות) ולכן הוא איננו חפץ בשחרור של בן החורין. עבדות איננה רק תיאור מצב אלא גם גישה לחיים. יוסף הצדיק גם כאשר היה עבד נשאר בן חורין שהרי את האלוהים הוא ירא. הוא לא נכנע להפקרות ולכן נשאר צדיק. מסיבה זו לא ניתן לשבור אותו. בצדקו הוא נשאר מתחילתו ועד סופו. במילים אחרות היה לו את "כל", את אותה מלאות עצמית שאיננה זקוקה לאישור חיצוני.

לכאורה היו ליוסף הצדיק את כל הצידוקים החיצוניים לחטוא עם אשת פוטיפר. אחיו מכרו אותו. אביו לא מחפש אותו ואולי היה שותף במכירתו. לפי הפירוש של הרב יואל בן נון לשם  מנשה "כי נשני (השכיחני) אלוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי" יוסף היה בטוח שהשמים גזרו עליו להיות הקליפה לעומת אחיו שנשארו הגרעין. בדומה לעשו לישמעאל וללוט גם הוא לא ינחל נחלה בארץ ישראל ויצטרך למצוא את מקומו מחוץ לארץ ישראל (עיין בפוסט דיבת הארץ). בקיצור נדחה הוא מכל המעלות ומהשותפות עם עם ישראל. מיואש שורה הוא בגולה מבלי להודיע לאביו שהוא נמצא במצרים מתוך אמונה שגם אביו שותף במכירתו. ועדין "את האלוהים אני ירא", "ואיך אעשה הרעה הגדולה, הזאת,וחטאתי, לאלוהים"??

יוסף הצדיק (ביחד עם מרדכי היהודי) הוא הארכיטיפ של היהודי בגלות. התבונה המעשית, הכישרון להסתדר עם הגוים ולצד הזה העצמאות המוחלטת. הידיעה של הצדיק שיש לו כל ולכן הוא איננו זקוק לשום דבר חיצוני. יוסף הצדיק מלמד אותנו שאף גורם חיצוני איננו סיבה מצדקת לבחירות שלנו. ברגע האמת שם במצרים לבדו מול אשת פוטיפר יוסף לא הצטדק ולא ויתר אלא נשאר בצדקו מסופו ועד תחילתו.

מאמר מאלכסון על השתמרותה של ההפקרות של תרבות העבדים גם לאחר שהעבדות בוטלה רשמית:

https://alaxon.co.il/article/%d7%96%d7%99%d7%9b%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%a2%d7%a7%d7%a2/

בין בית אל להר המוריה

פרשיית השבוע "ויצא" יחד עם הפרשה של שבוע הבא "וישלח" מציבות לפנינו, אלו התומכים בקדושת ירושלים ומתפללים עליה, קושי גדול. מטרתי לחדד את השאלה ולא לעמעמם אותה שהרי אם לא נשאל את השאלה לא נבחין בתשובה. אני מודה שעדין לא הבחנתי בתשובה מספקת ומבחינתי עדין השאלה קיימת.

הפרשה מספרת כיצד יעקב אבינו יוצא מבאר שבע ללכת חרנה ויפגע במקום:

י ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה יא ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא יבויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו יג והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך יד והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך טו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך טז וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי יז ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים יח וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה ויצק שמן על ראשה יט ויקרא את שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשנה כ וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש כא ושבתי בשלום אל בית אבי והיה יהוה לי לאלהים כב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך

פרשיה קצרה זו עמוסה בחידושים. אני רוצה להתמקד בפסוק בסוף הפרשיה שבה קורא יעקב למקום בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה. ויעקב עוד מרחיב ומסביר שהמקום נורא ואין זה כי אם בית אלוהים ושער השמים, קרי בית מקדש. רש"י המשמש כשופרם של חז"ל ולפניהם בית המקדש בירושלים מסביר כי הר המוריה קפץ לבית אל, אולם נראה כי לפחות בתקופת התנ"ך היו שהבינו את יעקב אבינו כפשוטו: בית אלוהים נמצא בלוז שלה קורא יעקב בית אל ושם שער השמים ולכן ירבעם מקים שם בית מקדש עם עגלים כמרכבה לשכינה. במאמר מוסגר נוסיף כי הקשר בין ירבעם ליעקב אין מתמצה בכך. הבירות הראשונות של ממלכת ישראל היו שכם, סוכות ופנואל; כולם תחנות בדרכו של יעקב חזרה לארץ ישראל. ירבעם לא רק חוזר ליעקב אלא גם לאהרן בחטא העגל. כמו אהרן ירבעם שם עגלים במקום כרובים במקדש, עובד ככהן במקדש ולבניו קורא בשמות של בני אהרן נדב ואביה. עד כאן מאמר מוסגר. אם נשוב לשאלת בית אל ירבעם לא היה עושה זאת אם פשט הפסוק לא היה תומך בסברתו שמדובר בבית אלוהים כפשוטו. בית אל נמצאת בלוז ולא בהר המוריה. ניתן לטעון כי ישנם הוכחות נוספות (למשל מיומו האחרון של אליהו במלכים ב ב) אולם גם בלי הוכחות נוספות עולה השאלה הבאה: אם יעקב מצא את בית אלוהים בבית אל אז מדוע משה רבינו בספר דברים מודיע כי המקום של בית המקדש לא נבחר והוא יבחר רק כאשר ישראל יגיעו אל המנוחה ואל הנחלה:

ח לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום איש כל הישר בעיניו ט כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלהיך נתן לך י ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה' אלהיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל איביכם מסביב וישבתם בטח יא והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם עולתיכם וזבחיכם מעשרתיכם ותרמת ידכם וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה' (דברים פרק יב)

לכאורה המקום אשר בחר ה' לשכן שמו שם כבר נמסר לנו בספר בראשית על ידי יעקב אבינו. זהו לוז אשר שמה היום הוא בית אל. אז מדוע משה רבינו לא מקבל את בית אלוהים של יעקב אבינו וקובע כי המקום עדין לא נבחר וכי בחירתו תלויה בישיבה לבטח אשר תשלים את הביאה אל המנוחה ואל הנחלה?

זה לא הענין היחידי שבו משה רבינו חולק על יעקב אבינו ישירות. כך למשל אוסר משה רבינו את פולחן המצבות:

ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך (דברים טז כב)

אם יעקב אבינו לא הסס להקים מצבה מהאבן משה רבינו בשבתו כבג"ץ כבר אוסר את הנוהל. כאן רש"י מתייחס לניגוד במפורש:

"אשר שנא" – מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות ואת זו שנא כי חק היתה לכנענים ואע"פ שהיתה אהובה לו בימי האבות עכשיו שנאה מאחר שעשאוה אלו חק לעבודת אלילים"

ועדין לא ברור מדוע מה שהיה אהוב בימי האבות הופך לשנוא בימי הבנים או בניסוח למדני מה חשבו מעיקרא ומה השתנה במסקנה?

נאמר כמה מילים על ביקורת המקרא. על פי ביקורת המקרא ספר דברים הוא ספר מאוחר אשר אחד מתפקידיו זה להצדיק את ירושלים מסיבות פוליטיות. וכך מול הקדושה ההיסטורית של בית אל – טוענת ביקורת המקרא – בא ספר דברים לטעון כי המקום אשר יבחר ה' לשכון שמו שם עדיין לא נבחר. לכאורה פתרון. בפועל כשחושבים על זה מבינים שהשאלה פשוט הודחקה. שוב לא ברור מדוע ההצדקה של ירושלים צריכה לבוא על חשבונה של בית אל. אפשר לטעון שירושלים באה כנגד הר ה' יראה של אברהם (כמו שכתוב בספר דברי הימים) ואילו בית אל כנגד ההתגלות ליעקב. אך מדוע לשיטת ספר דברים אין מקום לבית אל? לביקורת המקרא ישנה הנחה מובלעת נוספת לפיה ציר הזמן מסמן התקדמות מהאמונה שהקורבנות שייכים בכל מקום לריכוז הקורבנות במקום אחד. זו הנחה נוצרית פרוטנסטנטית אשר סופה אמונה בישו כמבטל את כל הקרבנות. במילים אחרות בתוך ביקורת המקרא מובלעת הנחה נוצרית די רצינית.

אם נעזוב את ביקורת המקרא (הבאנו אותה כדי לחדד את השאלה ולא כתשובה לשאלה) ונחזור לשאלה העומדת בפנינו מה שמטריד אותנו זה השאלה מדוע לדעת משה רבינו התגלות קשורה להגעה אל המנוחה ואל הנחלה ומהו השבר שיש מול בית אל. נדמה שהשבר קשור לאיסור על המצבות שהזכרנו קודם. יעקב אומר שהמצבה יהיה בית אלוהים. יסוד המקדש בבית אל הוא המצבה. הפיכת המצבה לשנואה משנה גם את מעמדה של בית אל. בית אל כבר איננה יכולה לשמש כבית אלוהים וריבונו של עולם צריך לבחור שוב את המקום שבו הוא ישכן את שמו שם. על פי ספר דברים זה יקרה רק כאשר עם ישראל יגיע אל המנוחה ואל הנחלה וזאת בלי להסביר מדוע שיכון שמו של ה' יכול לקרות מתוך מציאות של מנוחה ונחלה?  על פי הפרשנות הנבואית ההגעה אל המנוחה ואל הנחלה קרה רק אצל דוד המלך. לכן מזכירים הפוסקים כי יסודו של בית המקדש יכול לבוא רק מתוך מלכות בית דוד. לעם ישראל היו מלכים לפני דוד ואחרי דוד אולם הם לא הביאו אותו אל המנוחה (זה מסביר מדוע בבית שני עדיין התענו תענית תשעה באב כיון שמלכות בית דוד לא חזרה). עניינו של משיח להביא את ישראל אל המנוחה שממנו ניתן יהיה לבנות את בית המקדש.

אם נחזור למדרש שהתחלנו בו על קפיצת הר המוריה לבית אל. נדמה לי להסביר שלמרות שבית אל נשללה, ההתגלות של בית אל נשמרת בהר הבית. שער השמים כבר לא נמצא בבית אל הוא עבר להר הבית ששם נמצא בית האלוהים. גילוי השכינה בהר הבית ממשיך לינוק מהתגלות השכינה שהיה בבית אל. ולכן למרות שמבחינה טכנית בית אל נזנחה כתוצאה מזניחת המצבות רוחה עדין נשמרת בהר הבית.

הערה לסיכום,

מצורף כאן קישור לפוסט של תומר פרסיקו על תופעת הבית אלים במרחב:

https://7minim.wordpress.com/2018/05/09/betyl/

נראה שריבונו של עולם בחר להתגלות ליעקב דרך מה שנתפס במרחב כבית אל. יכול להיות שההבנה שמצבות נתפסות לא כהתגלות של ה' אלא כביתו של ה' היא שהביאה לשינאתם ולכן לזניחת בית אל.

 

מנהג שאין לו טעם

בשבת למדנו משנה במסכת בבא מציעא פרק ט משנה א:

"המקבל שדה מחבירו, מקום שנהגו לקצור, יקצור, לעקור, יעקור, לחרוש אחריו, יחרוש. הכל כמנהג המדינה."

מסביר בעל תוספות יום טוב כי לכל אחד מהמנהגים הללו ישנו הגיון משל עצמו. קצירת החיטה משאירה את התבן לזבל את השדה. עקירת התבואה משאירה את השדה נקי. חרישת השדה לאחר הקצירה הורגת את העשבים השוטים ועוד. ולכן אם קיים מנהג מדינה יכולים השוכר והמשכיר לכוף את הצד השני ללכת אחרי מנהג המדינה. אולם כאן מוסיף בעל תוספות יום טוב הגבלה:

"אבל מנהג בלא טעם. אין הולכין אחריו לעכב שכנגדו. שאיננו אלא מנהג סדום. "

אם אינך יכול לתת צידוק הגיוני למנהג הקיים ההתעקשות עליו אינה אלא מידת סדום. לרוב אנו נוטים לפרש את סדום כנוטה לליברטיאניזם קיצוני האדיש לחיי אדם וזאת בעקבות יחזקאל: "הִנֵּה זֶה הָיָה עֲו‍ֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ: גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ, וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה. וַתִּגְבְּהֶינָה וַתַּעֲשֶׂינָה תוֹעֵבָה לְפָנָי וָאָסִיר אֶתְהֶן כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי”. (יחזקאל טז,מט-נ), אולם כבר בגמרא מספרים על מיטת סדום שבה קיצרו את הארוכים והאריכו את הקצרים (מסכת סנהדרין דף קט עמוד ב). כלומר מדגישים את האכזריות השרירותית שאיננה מוכנה לקבל את הגיוון האנושי. בשביל בעל תוספות יום טוב מנהגים ללא טעם מבטאים את אותה אכזריות שרירותית. האדם צריך טעם למעשיו. צריך להבין מדוע הוא עושה את מה שהוא עושה וכיצד. אם אין טעם העיכוב של כנגדו לעשות את המנהג חסר הטעם איננו אלא אכזריות שרירותית שאותה אי אפשר לקבל. לאחרונה, עולות גישות שמרניות הקוראות לקדש את הקיים. בעל תוספות יום טוב איננו מתנגד למנהגים אולם הוא דורש טעם רציונאלי. בלי טעם רציונאלי המנהג איננו אלא אכזריות שאין לה מקום וקידושה איננו אלא מנהג סדום.

משנה אותיות נשמה. יהי רצון שלימוד המשנה יהיה לעילוי נשמת 11 הקדושים שנרצחו בשבת בבית הכנסת בפיטסבורג במדינת פנסלווניה בארה"ב. יהי זכרם ברוך.

תובל קין

בפרשת בראשית של השבת קראנו על נכדו של קין תובל קין את הדברים הבאים:

"וצלה גם הוא ילדה את תובל קין לטש כל חרש נחשת וברזל" (בראשית ד כד) ומסביר רש"י את משמעות שמו של תובל קין: " תובל אומנתו של קין תובל לשון תבלין תיבל והתקין אומנתו של קין לעשות כלי זיין לרוצחים". רצח איננו עניין פשוט. בספר "היצ'קוק" מסביר היצ'קוק לטריפו כי הסצינות של רצח תמיד נמשכות זמן רב בסרטים שלו כי רצח איננו דבר פשוט מבחינה טכנית; קשה להרוג בני אדם. קין שעליו אומר רש"י בעקבות הפסוק "קול דמי אחיך צעקים אלי מן האדמה" (שם ד י) "שעשה בו פצעים הרבה שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה" בוודאי היה מסכים. תובל קין אבי הטכנולוגיה הקל את מלאכתו של קין. מעכשיו עם הברזל קל יותר להרוג בני אדם.

לקלות זו של הרציחה בעזרת ברזל יש כמה השלכות הלכתיות. כך למשל בהלכות רוצח פרק ג מבדיל הרמב"ם בין רצח בעזרת אבן או עץ לבין רצח בעזרת ברזל:

הלכה א המכה את חברו בזדון באבן או בעץ והמיתו, אומדין דבר שהכהו בו ומקום שהכה עליו: אם ראוי אותו חפץ להמית באבר זה או אינו ראוי, שנאמר: באבן יד אשר ימות בה הכהו או בכלי עץ יד אשר ימות בו הכהו, עד שיהיה בו כדי להמית. ואינו דומה מכהו על לבו למכהו על ירכו

הלכה ד כלי ברזל לא נתנה בה תורה שיעור, שנאמר: ואם בכלי ברזל הכהו וימות רוצח הוא ואפילו במחט, והוא שיהיה לו חוד כמו מחט או שפוד או סכין וכיוצא בהן. אבל אם הכהו בעשת של ברזל וכיוצא בה אומדין אותה כדרך שאומדין העץ או האבן."

השלכה נוספת נמצאת בהלכות טומאה. שם רואים כי בניגוד לכלים אחרים המקבלים טומאה, כלי ברזל הנטמא בטומאת מת מקבל מעמד של אבי הטומאה בדומה לאדם הנוגע במת עצמו  (לשיטת ר"ת) שכן "חרב הרי הוא כחלל" (פסחים יד). את השותפות בין החרב לאדם ניתן לדמות לשותפות שבין העכבר לחור כמו שאומרת הגמרא: "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב" (קידושין נו ב). או בתרגום לעברית 'לא העכבר גנב אלא החור גנב'. לא האדם רוצח אלא החרב רוצחת.

השלכה הלכתית אחרונה נמצאת בבנית המזבח: לא הָיוּ סָדִין אוֹתָן בְּכָפִיס שֶׁל בַּרְזֶל,שֶׁמָּא יִגַּע וְיִפְסֹל; שֶׁהַבַּרְזֶל נִבְרָא לְקַצֵּר יָמָיו שֶׁל אָדָם, וְהַמִּזְבֵּחַ נִבְרָא לְהַאֲרִיךְ יָמָיו שֶׁל אָדָם, אֵינוֹ בַדִּין שֶׁיּוּנַף הַמְקַצֵּר עַל הַמַּאֲרִיךְ.(מידות פ"ג מ"ד) אסור לברזל לגעת במזבח שכן הברזל מקצר את ימיו של אדם והמזבח מאריך.

כל הדוגמאות הללו מבהירות את היחס הדו משמעי של התורה לטכנולוגיה. מחד הטכנולוגיה משחררת את האדם מהשעבוד של הטבע כמו שרואים אצל נח שעל פי רש"י המציא את המחרשה: "עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם והיתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חטים מקללתו של אדם הראשון ובימי נח נחה וזהו ינחמנו" (בראשית ה כט). המחרשה גאלה את האדם מקללת אדם הראשון "קוץ ודרדר תצמיח לך" והאפידורל גאל האישה מקללת חוה "בעצב תלדי בנים".. ואולם לטכנולוגיה צד נוסף של קיצור ימיו של אדם. הברזל מקצר ימיו של אדם באפשרו את רציחתו בקלות אפילו עם מחט כפי שראינו. אין דוגמא טובה יותר לדו משמעיות הזו מדמותו של הכימאי היהודי גרמני פריץ האבר זוכה פרס נובל לכימיה אשר פיתח תהליך סינתטי ליצור אמוניה אשר מצד אחד הציל את המין האנושי מרעב אך מצד שני שימש את גרמניה ביצור חומר נפץ באופן שהאריך את מלחמת העולם הראשונה למשך ארבע שנים ו20 מיליון הרוגים.  שכן לא האדם הורג אלא האמוניה הורגת.

לסיום ארצה להתייחס לדמותה של נעמה אחות תובל קין. רש"י משדך אותה עם נח ואם כן כולנו צאצאים שלה. מנגד הזוהר מציג אותה כאימן של כל השדים: "דָא אִימָּן שֶׁל שֵׁדִים". והדברים לא ברורים. אולם הרמב"ם במורה נבוכים מסביר את השדים לא כיצורים דמיוניים אלא כיצורים אנושיים חסרי צלם אלוהים שכלי: "כבר ידעת כי כל מי שלא הגיע לו זאת הצורה אשר ביארנו עניינה, הוא אינו איש אבל בהמה על צורת איש ותבניתו, אבל יש לו יכולת על מיני ההיזק וחלוש הדעות, מה שאין כן לשאר בעלי חיים, כי השכל והמחשבה שהיו מוכנים לו להגעת השלמות אשר לא הגיע, ישתמש בהם במיני התחבולות המביאות לרע, והוליד הנזקים כאילו הוא דבר ידמה לאדם או יזיקהו. וכן היו בני אדם הקודמים לשת. ואמרו במדרש: "כל אותן ק"ל שנה שהיה אדם נזוף בהם היה מוליד רוחות", ר"ל שדים" (מורה נבוכים חלק א פרק ז). קין בקצרה היה סוג של שד אשר השתמש בשכל למיני תחבולות המביאות לרע. נעמה נכדתו, אשתו של נח, היא אמו של כולנו – כלל המין האנושי – אך בכולנו נכללים גם השדים – הרוצחים, אנשי העולם התחתון, הדיקטטורים ושאר מינים רעים שמקיפים את עולמנו. וכל עוד עולמנו מורכב משדים ולא רק מבני אדם בעל צלם אלוהי הנרתע משימוש בטכנולוגיה למטרות רעות, ישאר הברזל כתיבול לקין לקצר ימיו של האדם.