אתמול הייתה לי שיחה עם חבר דתל"ש בעבודה על ההגדה של פסח. הוא טען שזה טקסט נוראי שלא ניתן למצוא בו שום עומק. מדובר בבחור מאד רציני ומשכיל שלפני החגים נהנה לעבור על טקטסים השייכים לחג אבל במקרה של הגדה של פסח זה פשוט לא רלבנטי. אין בה שום עומק כך הוא אמר. בהתחלה התנגדתי (הוא איתגר אותי למצוא טקסט גרוע ביהדות שאני מודה שהוא גרוע כי אחרת אני פשוט משוחד ובאמת יצאתי משוחד) אבל אז תוך כדי דיבור הבנתי שאני כבר חושב את זה הרבה שנים. כבר הרבה שנים אני מרגיש שאין דבר יותר טרחני ומשמים מאשר הניסיון הזה של ביני"שים (בני ישיבות) ומדרשיסטיות להביא וורטים בזמן קריאת ההגדה בליל הסדר. גם הגיגים של אינטלקטואליים דתיים – ואני מאמין שבסדר הזה יהיו גם הרבה הגיגים של אינטלקטואלים לא דתיים וגם של לא אינטלקטואליים – לא עושים לי את זה. ההגדה היא לא טקסט של עומק. לטעמי היא טקסט של אנטי עומק. העניין שלה הוא אחר לגמרי. כשאני מעביר סדר בביתי למשפחה הגרעינית אני מתנגד לוורטים. וורטים שיגידו באוכל או מחר בבוקר. את ההגדה קוראים.
אין ספק שההגדה איננה טקסט פשוט. בעצם היא די מזכירה את הגמרא עצמה. כמו הגמרא היא מביאה מדרשי הלכה שדנים בגדר המצווה ובדינים שלה. היא כוללת גם את גדר המצווה ("כנגד 4 בנים דיברה התורה"), התחולה שלה ("ואפילו כולנו חכמים…") והזמן שלה – ביום, בלילה? בזמן הזה, בימות המשיח? וכמובן כשפסח מצה ומרור מונחים לפניך. היא מאד מזכירה את הפרק התשיעי של מגילת אסתר שבבת אחת במקום סיפורים מתחיל לעסוק בתקנת פורים, בקבלתו על ידי העם, מה התקבל (משתה ושמחה), מה לא התקבל (יום טוב – איסור מלאכה) והכללתה בתנ"ך (ונכתב בספר) וכו'.
אבל אחרי שכל הדיונים הללו מסתיימים אנחנו מגיעים לגוף ההגדה. גוף ההגדה מביא את התשובות של שתי השיטות למהו סיפור יציאת מצריים – שיטת שמואל שמתחיל בעבדים היינו ומסתיימת ביציאת מצריים ושיטת רב, רבי אבא, שמתחיל בגנות – בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ומסתיימת בקבלת התורה – ועתה קרבנו המקום לעבודתו. ובתוך הסיפור היא מתחילה לפרט. היא לוקחת את הסיפור המופיע בספר דברים של מקרא ביקורים ומתחילה לפרש אותו פסוק פסוק, מילה מילה. ולאט לאט אתה נכנס לסיפור. ולסיפור יש גיבור אחד, אלוהים. ויש אותנו הסובלים במצרים. כדאי שתחזיקו הגדה עם פירוש קצר אבל מרבית ההגדה מדברת בעד עצמה. כדאי לחוש לגירסת הרמב"ם "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו" שבעקבותיה נהגו בעדות המזרח לצאת ממצרים בזמן קריאת ההגדה. אפשר לצעוק בויצעקו בני ישראל. יש הרבה הפעלות שאפשר לעשות בהגדה (כשיש ילדים קטנים אני מחפש את החלות שלי ועוד). להגדה יש את הכוח שלה והכוח שלה הוא לא שכלי. הוא בדמיון.
קריאת ההגדה מסתיימת בשני פרקי הלל לפני אכילת מצה אבל אחרי הסעודה ההלל ממשיך וזה כבר צד אחר של ליל הסדר. צד של שתיית יין ושירה אני לא יודע כמה מנגינות מכירים להלל. מי שרגיל ללכת לבית כנסת מכיר מנגינות של פרקי הלל אבל אפשר לבדוק ברשת. בהודו לה' כי טוב כדאי שאחד יקריא ושניים יענו (משנה ברורה). כדאי לשיר. כדאי לזייף. יצאנו ממצרים ועכשיו אנו חוגגים את היציאה. וחלק מההנאה נמצאת בחוסר הקפדה. אנו נוהגים לשתות 4 כוסות כמו גירסת רש"י ורשב"ם אבל בגירסת הרי"ף היה כתוב 5 כוסות שאחת מהן היו שותים בין ההלל לברכת השיר (נשמת). הטור כותב שאפשר לשתות יין בלי ברכה בסוף ההלל ואז למזוג עוד כוס לברכת השיר. הסדר מתחיל לקבל אופי מבושם למדי.
בזמנו הרב אריאל אדרי עשה פורפגנדה לטובת שתיית יין יבש מול שתיית מיץ ענבים. הוא טען שניתן להסתפק בגביעים קטנים של 86 סמ"ק, ואפילו פחות, ובשתיית רוב כוס. הגביע שלי קצת יותר גדול ולפעמים אני שותה את כל הכוס. לא נורא. כדאי לקנות בקבוק יין טוב ולהנות. ואז מגיעים לנרצה ולשירי סוף ההגדה ומי שלא רדום מהאלכהול יכול לקרוא את שיר השירים ומי שעדיין לא נרדם יכול לעסוק ביציאת מצרים כל אותו הלילה.
חג כשר ושמח
י.ד. 