מהר האלוהים להר סיני

בתחילת ספר שמות ההר שבו ניתנה תורה מתואר ההר שבו ניתנה התורה כהר האלוהים. החל ממשה שהולך אחרי צאנו להר האלוהים, לאחר מכן אהרן פוגש אותו בהר האלוהים, אלוהים מתגלה בהר האלוהים עם עשרת הדיברות, ולבסוף, בסוף פרשת משפטים משה עולה אל הר האלוהים. אך בפרשת כי תשא אחרי התיאור הארוך מאד של בניית המשכן משה מקבל את לוחות הברית ומכאן ואילך שם ההר משתנה להר סיני. גם לאחר שמשה שובר את הלוחות בחטא העגל ועולה לקבל לוחות שניים שם ההר נשאר הר סיני. דומה כי מרגע שניתנו הלוחות איבד ההר ממעמדו כהר האלוהים והפך לנקודת ציון גיאוגרפית סתמית – הר סיני.

לא במקרה איננו יודעים את מקומו של הר סיני (למרות המסורת הנוצרית המפוקפקת). להר סיני היה תפקיד היסטורי מוגדר – למסור את הלוחות העדות לבני האדם. לאחר מכן הוא חסר כל חשיבות.

נגד בנאליות

 רבי מאיר אומר: מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה – מפני שרגיל בה וקץ בה. אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה (מסכת נידה דף לא עמוד א)

תהילים לז – חזן ומקהלה

כבר הרבה שנים אני שם לב שפרק לז בתהילים בנוי כמו חזן עם מקהלה. הפסוקים של החזן בנוים על סדר האלפבית (להוציא ע שמשום מה מוחלף בצ) בעוד שפסוקי המקהלה מגיבים לפסוקים של החזן. לשם הנוחות פסוקי המקהלה מוטים.

א  לְדָוִד:  אַל-תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים;    אַל-תְּקַנֵּא, בְּעֹשֵׂי עַוְלָה.
ב  כִּי כֶחָצִיר, מְהֵרָה יִמָּלוּ;    וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא, יִבּוֹלוּן.
ג  בְּטַח בַּיהוָה, וַעֲשֵׂה-טוֹב;    שְׁכָן-אֶרֶץ, וּרְעֵה אֱמוּנָה.
ד  וְהִתְעַנַּג עַל-יְהוָה;    וְיִתֶּן-לְךָ, מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ.
ה  גּוֹל עַל-יְהוָה דַּרְכֶּךָ;    וּבְטַח עָלָיו, וְהוּא יַעֲשֶׂה.
ו  וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ;    וּמִשְׁפָּטֶךָ, כַּצָּהֳרָיִם.
ז  דּוֹם, לַיהוָה–    וְהִתְחוֹלֵל-לוֹ:
אַל-תִּתְחַר, בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ;    בְּאִישׁ, עֹשֶׂה מְזִמּוֹת.
ח  הֶרֶף מֵאַף, וַעֲזֹב חֵמָה;    אַל-תִּתְחַר, אַךְ-לְהָרֵעַ.
ט  כִּי-מְרֵעִים, יִכָּרֵתוּן;    וְקֹוֵי יְהוָה, הֵמָּה יִירְשׁוּ-אָרֶץ.
י  וְעוֹד מְעַט, וְאֵין רָשָׁע;    וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל-מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ.
יא  וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ-אָרֶץ;    וְהִתְעַנְּגוּ, עַל-רֹב שָׁלוֹם.
יב  זֹמֵם רָשָׁע, לַצַּדִּיק;    וְחֹרֵק עָלָיו שִׁנָּיו.
יג  אֲדֹנָי יִשְׂחַק-לוֹ:    כִּי-רָאָה, כִּי-יָבֹא יוֹמוֹ.
יד  חֶרֶב, פָּתְחוּ רְשָׁעִים–    וְדָרְכוּ קַשְׁתָּם:
לְהַפִּיל, עָנִי וְאֶבְיוֹן;    לִטְבוֹחַ, יִשְׁרֵי-דָרֶךְ.
טו  חַרְבָּם, תָּבוֹא בְלִבָּם;    וְקַשְּׁתוֹתָם, תִּשָּׁבַרְנָה.
טז  טוֹב-מְעַט, לַצַּדִּיק–    מֵהֲמוֹן, רְשָׁעִים רַבִּים.
יז  כִּי זְרוֹעוֹת רְשָׁעִים, תִּשָּׁבַרְנָה;    וְסוֹמֵךְ צַדִּיקִים יְהוָה.
יח  יוֹדֵעַ יְהוָה, יְמֵי תְמִימִם;    וְנַחֲלָתָם, לְעוֹלָם תִּהְיֶה.
יט  לֹא-יֵבֹשׁוּ, בְּעֵת רָעָה;    וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ.
כ  כִּי רְשָׁעִים, יֹאבֵדוּ, וְאֹיְבֵי יְהוָה, כִּיקַר כָּרִים;    כָּלוּ בֶעָשָׁן כָּלוּ.
כא  לֹוֶה רָשָׁע, וְלֹא יְשַׁלֵּם;    וְצַדִּיק, חוֹנֵן וְנוֹתֵן.
כב  כִּי מְבֹרָכָיו, יִירְשׁוּ אָרֶץ;    וּמְקֻלָּלָיו, יִכָּרֵתוּ.
כג  מֵיְהוָה, מִצְעֲדֵי-גֶבֶר כּוֹנָנוּ;    וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ.
כד  כִּי-יִפֹּל לֹא-יוּטָל:    כִּי-יְהוָה, סוֹמֵךְ יָדוֹ.
כה  נַעַר, הָיִיתִי–    גַּם-זָקַנְתִּי:
וְלֹא-רָאִיתִי, צַדִּיק נֶעֱזָב;    וְזַרְעוֹ, מְבַקֶּשׁ-לָחֶם.
כו  כָּל-הַיּוֹם, חוֹנֵן וּמַלְוֶה;    וְזַרְעוֹ, לִבְרָכָה.
כז  סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב;    וּשְׁכֹן לְעוֹלָם.
כח  כִּי יְהוָה, אֹהֵב מִשְׁפָּט,    וְלֹא-יַעֲזֹב אֶת-חֲסִידָיו, לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ;
וְזֶרַע רְשָׁעִים    נִכְרָת.
כט  צַדִּיקִים יִירְשׁוּ-אָרֶץ;    וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ.
ל  פִּי-צַדִּיק, יֶהְגֶּה חָכְמָה;    וּלְשׁוֹנוֹ, תְּדַבֵּר מִשְׁפָּט.
לא  תּוֹרַת אֱלֹהָיו בְּלִבּוֹ;    לֹא תִמְעַד אֲשֻׁרָיו.
לב  צוֹפֶה רָשָׁע, לַצַּדִּיק;    וּמְבַקֵּשׁ, לַהֲמִיתוֹ.
לג  יְהוָה, לֹא-יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ;    וְלֹא יַרְשִׁיעֶנּוּ, בְּהִשָּׁפְטוֹ.
לד  קַוֵּה אֶל-יְהוָה, וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ,    וִירוֹמִמְךָ, לָרֶשֶׁת אָרֶץ;
בְּהִכָּרֵת רְשָׁעִים    תִּרְאֶה.
לה  רָאִיתִי, רָשָׁע עָרִיץ;    וּמִתְעָרֶה, כְּאֶזְרָח רַעֲנָן.
לו  וַיַּעֲבֹר, וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ;    וָאֲבַקְשֵׁהוּ, וְלֹא נִמְצָא.
לז  שְׁמָר-תָּם, וּרְאֵה יָשָׁר:    כִּי-אַחֲרִית לְאִישׁ שָׁלוֹם.
לח  וּפֹשְׁעִים, נִשְׁמְדוּ יַחְדָּו;    אַחֲרִית רְשָׁעִים נִכְרָתָה.
לט  וּתְשׁוּעַת צַדִּיקִים, מֵיְהוָה;    מָעוּזָּם, בְּעֵת צָרָה.
מ  וַיַּעְזְרֵם יְהוָה, וַיְפַלְּטֵם:    יְפַלְּטֵם מֵרְשָׁעִים, וְיוֹשִׁיעֵם–כִּי-חָסוּ בוֹ.

שתי קינות מתשעה באב

כיון שכתבתי על שריפת התלמוד חשבתי לצרף כאן את הקינה שכתב הרב מאיר מרוטונבורג על שריפת התלמוד שאותה הוא ראה כאשר הוא למד אצל רבו, רבי יחיאל מפריז, "שאלי שרופה באש" והיות והקינה הזו בנויה על משקל הקינה "ציון הלא תשאלי" של רבי יהודה הלוי החלטתי לצרף גם את הקינה "ציון הלא תשאלי" של ריה"ל. בזמנו חשבתי שאולי ציונות כונתה כך בעקבות הקינה "ציון הלא תשאלי" אבל לאחר מכן ראיתי שהיא כונתה כך בעקבות הפסוק "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה". עם זאת, לקינה "ציון הלא תשאלי" הייתה השפעה ברורה וחזקה על התודעה הציונית של היהודים.

ציון הלא תשאלי

צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ:
מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ:
וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ:
לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵך אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ:
לִבִּי לְבֵית אֵל וְלִפְנִיאֵל מְאֹד יֶהֱמֶה וּלְמַחֲנַיִם וְכֹל פִּגְעֵי טְהוֹרָיִךְ,
שָׁם הַשְּׁכִינָה שְׁכֵנָה לָךְ, וְהַיּוֹצְרֵךְ פָּתַח לְמוּל שַׁעֲרֵי שַׁחַק שְׁעָרָיִךְ,
וּכְבוֹד אֲדֹנָי לְבַד הָיָה מְאוֹרֵךְ, וְאֵין שֶׁמֶשׁ וְסַהַר וְכוֹכָבִים מְאִירָיִךְ.
אֶבְחַר לְנַפְשִׁי לְהִשְׁתַּפֵּךְ בְּמָקוֹם אֲשֶר רוּחַ אֱלֹהִים שְׁפוּכָה עַל בְּחִירָיִךְ.
אַתְּ בֵּית מְלוּכָה וְאַתְּ כִּסֵּא אֲדֹנָי, וְאֵיךְ יָשְׁבוּ עֲבָדִים עֲלֵי כִסְאוֹת גְּבִירָיִךְ?
מִי יִתְּנֵנִי מְשׁוֹטֵט בַּמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר נִגְלוּ אֱלֹהִים לְחוֹזַיִךְ וְצִירָיִךְ!
מִי יַעֲשֶׂה לִי כְנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדוֹד, אָנִיד לְבִתְרֵי לְבָבִי בֵּין בְּתָרָיִךְ!
אֶפֹּל לְאַפַּי עֲלֵי אַרְצֵךְ וְאֶרְצֶה אֲבָנַיִךְ מְאֹד וַאֲחֹנֵן אֶת-עֲפָרָיִךְ,
אַף כִּי בְעָמְדִי עֲלֵי קִבְרוֹת אֲבֹתַי וְאֶשְׁתּוֹמֵם בְּחֶבְרוֹן עֲלֵי מִבְחַר קְבָרָיִךְ!
אֶעְבֹר בְּיַעְרֵךְ וְכַרְמִלֵּךְ וְאֶעְמֹד בְּגִלְעָדֵךְ וְאֶשְׁתּוֹמֲמָה אֶל הַר עֲבָרָיִךְ,
הַר הָעֲבָרִים וְהֹר הָהָר, אֲשֶׁר שָׁם שְׁנֵי אוֹרִים גְּדוֹלִים מְאִירַיִךְ וּמוֹרָיִךְ.
חַיֵּי נְשָׁמוֹת – אֲוִיר אַרְצֵךְ, וּמִמָּר דְרוֹר אַבְקַת עֲפָרֵךְ, וְנֹפֶת צוּף – נְהָרָיִךְ!
יִנְעַם לְנַפְשִׁי הֲלֹךְ עָרֹם וְיָחֵף עֲלֵי חָרְבוֹת שְׁמָמָה אֲשֶׁר הָיוּ דְבִירָיִךְ,
בִּמְקוֹם אֲרוֹנֵךְ אֲשֶׁר נִגְנַז, וּבִמְקוֹם כְּרוּבַיִךְ אֲשֶׁר שָׁכְנוּ חַדְרֵי חֲדָרָיִךְ!
אָגֹז וְאַשְׁלִיךְ פְּאֵר נִזְרִי וְאֶקֹּב זְמָן, חִלֵּל בְּאֶרֶץ טְמֵאָה אֶת-נְזִירָיִךְ–
אֵיךְ יֶעֱרַב לִי אֲכֹל וּשְׁתוֹת בְּעֵת אֶחֱזֶה, כִּי יִסְחֲבוּ הַכְּלָבִים אֶת-כְּפִירָיִךְ?
אוֹ אֵיךְ מְאוֹר יוֹם יְהִי מָתוֹק לְעֵינַי בְּעוֹד אֶרְאֶה בְּפִי עֹרְבִים פִּגְרֵי נְשָׁרָיִךְ?
כּוֹס הַיְגוֹנִים, לְאַט! הַרְפִּי מְעַט, כִּי כְבָר מָלְאוּ כְסָלַי וְנַפְשִׁי מַמְּרוֹרָיִךְ.
עֵת אֶזְכְּרָה אָהֳלָה – אֶשְׁתֶּה חֲמָתֵךְ, וְאֶזְכֹּר אָהֳלִיבָה – וְאֶמְצֶה אֶת-שְׁמָרָיִךְ!
צִיּוֹן כְּלִילַת יֳפִי, אַהְבָה וְחֵן תִּקְשְׁרִי מֵאָז, וּבָךְ נִקְשְׁרוּ נַפְשׁוֹת חֲבֵרָיִךְ–
הֵם הַשְּׂמֵחִים לְשַׁלְוָתֵךְ וְהַכּוֹאֲבִים עַל שׁוֹמֲמוּתֵךְ וּבוֹכִים עַל שְׁבָרָיִךְ.
מִבּוֹר שְׁבִי שׁוֹאֲפִים נֶגְדֵּךְ וּמִשְׁתַּחֲוִים אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ אֱלֵי נֹכַח שְׁעָרָיִךְ,
עֶדְרֵי הֲמוֹנֵךְ, אֲשֶׁר גָּלוּ וְהִתְפַּזְּרוּ מֵהַר לְגִבְעָה וְלֹא שָׁכְחוּ גְדֵרָיִךְ,
הַמַּחֲזִיקִים בְּשׁוּלַיִךְ וּמִתְאַמְּצִים לַעְלוֹת וְלֶאְחֹז בְּסַנְסִנֵּי תְּמָרָיִךְ.
שִׁנְעָר וּפַתְרוֹס הֲיַעַרְכוּךְ בְּגָדְלָם, וְאִם הֶבְלָם יְדַמּוּ לְתֻמַּיִךְ וְאוּרָיִךְ?
אֶל מִי יְדַמּוּ מְשִׁיחַיִךְ וְאֶל מִי נְבִיאַיִךְ וְאֶל מִי לְוִיַּיִךְ וְשָׁרָיִךְ?
יִשְׁנֶה וְיַחְלֹף כְּלִיל כָּל-מַמְלְכוֹת הָאֱלִיל חָסְנֵךְ לְעוֹלָם, לְדוֹר וָדוֹר נְזָרָיִךְ.
אִוָּךְ לְמוֹשָׁב אֱלֹהַיִךְ, וְאַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יִבְחַר יְקָרֵב וְיִשְׁכֹּן בַּחֲצֵרָיִךְ!
אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת אוֹרֵךְ וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ,
לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ וְלַעְלֹז בְּשִׂמְחָתֵךְ בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ!

שאלי שרופה באש

שַׁאֲלִי שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ לִשְׁלוֹם אֲבֵלַיִךְ הַמִּתְאַוִּים שְׁכֹן בַּחֲצַר זְבֻלָיִךְ:
הַשּׁוֹאֲפִים עַל עָפָר אֶרֶץ וְהַכּוֹאֲבִים הַמִּשְׁתּוֹמְמִים עֲלֵי מוֹקֵד גְּלִילַיִךְ:
הוֹלְכִים חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ, וְקַוִּים לְאוֹר יוֹמָם, עֲלֵיהֶם אֲשֶׁר יִזְרַח וְעָלַיִךְ:
וּשְׁלוֹם אֱנוֹשׁ נֶאֱנָח, בּוֹכֶה בְּלֵב נִשְׁבָּר תָּמִיד מְקוֹנֵן עֲלֵי צִירֵי חֲבָלָיִךְ:
וַיִּתְאוֹנֵן כְּתַנִּים וּבְנוֹת יַעֲנָה וַיִּקְרָא מִסְפֵּד מַר בִּגְלָלָיִךְ:
אֵיכָה נְתוּנָה בְּאֵשׁ אוֹכְלָה תְּאֻכַּל בְּאֵשׁ בָּשָׂר וְלֹא נִכְווּ זָרִים בְּגַחֲלָיִךְ:
עַד אָן עֲדִינָה תְּהִי שׁוֹכְנָה בְּרֺב הַשְׁקֵט וּפְנֵי פְרָחַי הֲלֹא כָסּוּ חֲרֻלָּיִךְ:
תֵּשֵׁב בְּרֺב גַּאֲוָה לִשְׁפֹּט בְּנֵי אֵל בְּכָל הַמִּשְׁפָּטִים וְתָבִיא בִּפְלִילָיִךְ:
עוֹד תִּגְזֹר לִשְׂרֹף דָּת אֵשׁ וְחֻקִּים וְלָכֵן אַשְׁרֵי שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ גְּמוּלָיִךְ:
צוּרִי בְּלַפִּיד וְאֵשׁ הַלְבַעֲבוּר זֶה נְתָנֵךְ כִּי בְּאַחֲרִית תְּלַהֵט אֵשׁ בְּשׁוּלָיִךְ:
סִינַי הֲלָכֵן בְּךָ בָּחַר אֱלֹהִים וּמָאַס בִּגְדוֹלִים וְזָרַח בִּגְבוּלָיִךְ:
לִהְיוֹת לְמוֹפֵת לְדָת כִּי תִתְמַעֵט וְתֵרֵד מִכְּבוֹדָהּ וְהֵן אֶמְשֹׁל מְשָׁלָיִךְ:
מָשָׁל לְמֶלֶךְ אֲשֶׁר בָּכָה לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ צָפָה אֲשֶׁר יִגְוַע כֵּן אַתְּ בְּמִלָּיִךְ:
תַּחַת מְעִיל תִּתְכַּס סִינַי לְבוּשֵׁךְ בְּשַׂק תַּעְטֶה לְבוּשׁ אַלְמְנוּת תַּחֲלִיף שְׂמָלָיִךְ:
אוֹרִיד דְּמָעוֹת עֲדֵי יִהְיוּ כְנַחַל וְיַגִּיעוּ לְקִבְרוֹת שְׁנֵי שָׂרֵי אֲצִילָיִךְ:
משֶׁה וְאַהֲרֺן בְּהֺר הָהָר וְאֶשְׁאַל הֲיֵשׁ תּוֹרָה חֲדָשָׁה בְּכֵן נִשְׂרְפוּ גְלִילָיִךְ:
חֺדֶשׁ שְׁלִישִׁי וְהֻקְשַׁר הָרְבִיעִי לְהַשְׁחִית חֶמְדָּתֵךְ וְכָל יֺפִי כְּלִילָיִךְ:
גָּדַע לְלוּחוֹת וְעוֹד שָׁנָה בְּאֵוַּלְתּוֹ לִשְׂרוֹף בְּאֵשׁ דָּת הֲזֶה תַּשְׁלוּם כְּפֵלָיִךְ:
אֶתְמַהּ לְנַפְשִׁי וְאֵיךְ יֶעֱרַב לְחִכִּי אֲכֹל אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֲשֶׁר אָסְפוּ שְׁלָלָיִךְ:
אֶל תּוֹךְ רְחוֹבָהּ כְּנִדַּחַת וְשָׂרְפוּ שְׁלַל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר תִּמְאַס לָבוֹא קְהָלָיִךְ:
לֹא אֵדְעָה לִמְצֹא דֶּרֶךְ סְלוּלָיִךְ הָיוּ אֲבֵלוֹת נְתִיב ישֶׁר מְסִלָּיִךְ:
יֻמְתַּק בְּפִי מִדְּבַשׁ לִמְסֹךְ בְּמַשְׁקֶה דְּמָעוֹת וּלְרַגְלִי הֱיוֹת כָּבוּל כְּבָלָיִךְ:
יֶעֶרַב לְעֵינַי שְׁאֹב מֵימֵי דְּמָעַי עֲדֵי כִלּוּ לְכָל מַחֲזִיק בִּכְנַף מְעִילָיִךְ:
אַךְ יֶחֱרָבוּ בְּרִדְתָּם עַל לְחָיַי עֲבוּר כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמַי לִנְדֹד בְּעָלָיִךְ:
לָקַח צְרוֹר כַּסְפּוֹ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ לְמֵרָחוֹק וְעִמּוֹ הֲלֹא נָסוּ צְלָלָיִךְ:
וַאֲנִי כְּשָׁכוּל וְגַלְמוּד נִשְׁאַרְתִּי לְבַד מֵהֶם כְּתֺרֶן בְּרֺאשׁ הַר מִגְדָּלָיִךְ:
לֹא אֶשְׁמַע עוֹד לְקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת עֲלֵי כִּי נִתְּקוּ מֵיתְרֵי תֻפֵּי חֲלִילָיִךְ:
אֶלְבַּשׁ וְאֶתְכַּס בְּשַׂק כִּי לִי מְאֺד יָקְרוּ עָצְמוּ כְּחוֹל יִרְבְּיוּן נַפְשׁוֹת חֲלָלָיִךְ:
אֶתְמַהּ מְאֺד עַל מְאוֹר הַיּוֹם אֲשֶׁר יִזְרַח אֶל כֺּל אֲבָל יַחֲשִׁיךְ אֵלַי וְאֵלָיִךְ:
זַעֲקִי בְּקוֹל מַר לְצוּר עַל שִׁבְרוֹנֵךְ וְעַל חָלְיֵךְ וְלוּ יִזְכֹּר אַהֲבַת כְּלוּלָיִךְ:
חִגְרִי לְבוּשׁ שַׂק עֲלֵי הַהַבְעָרָה אֲשֶׁר יָצְתָה לְחַלֵּק וְסָפְתָה אֶת תְּלוּלָיִךְ:
כִּימוֹת עֱנוּתֵךְ יְנַחְמֵךְ צוּר וְיָשִׁיב שְׁבוּת שִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן וְיָרִים אֶת שְׁפָלָיִךְ:
עוֹד תַּעֲדִי בַּעֲדִי שָׁנִי וְתֺף תִּקְחִי תֵּלְכִי בְּמָחוֹל וְצַהֲלִי בִּמְחוֹלָיִךְ:
יָרוּם לְבָבִי בְּעֵת יָאִיר לְךָ צוּר וְיַגִּיהַּ לְחָשְׁכֵּךְ וְיָאִירוּ אֲפֵלָיִךְ:

תודעה של חגבים

אחרי שפרסמתי אתהפוסט האחרון שמתי לב לקשר שיש בין השמות של הגיבורים המפורסמים שעל הסיפור שלהם חרב בית המקדש – קמצא ובר קמצא או החגב ובן החגב – לבין תיאור מפורסם שתיארו את עצמם המרגלים "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" וחשבתי לעצמי שאולי הקשר בן הסיפורים איננו מקרי ולא סתם בחרו חז"ל לכנות כך את הגיבורים של הסיפור. על פי החשבון של חז"ל חטא המרגלים התרחש בליל תשעה באב ולכן יש קשר חזק מאד בין חטא המרגלים שכתוצאה ממנו ישראל נשארו במדבר ולא נכנסו לארץ לבין חורבן בית המקדש וגלות ישראל מארצם. כמו שאמרו חז"ל על הפסוק ויבכו כל העדה בלילה ההוא – " אותו היום [ערב] תשעה באב היה אמר הקב"ה הן בכו בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות". וכאשר נתנו חז"ל את הכותרת הזו לסיפור שלנו הם רצו לרמוז לנו על היסוד המשותף לחורבן והגלות וזה תודעה של חגבים.

מהי תודעה של חגבים?

זו תודעה נמוכה שאיננה יכולה להתרומם לעבר נקודת מבט גבוהה יותר על המציאות. עם ישראל יוצא ממצרים בניסים גדולים אבל ברגע האמת לא מסוגל להשתכנע שהקב"ה יהיה איתו בכניסה לארץ ישראל. מבחינה תודעתית הם נשארו חגבים – אנשים קטנים וחסרי חשיבות.  גם סיפור קמצא ובר קמצא מתאר תודעה נמוכה של חגבים שעסוקה במריבות קטנוניות ורדיפת כבוד נמוכה שבשלה היא מוכנה אפילו להחריב את בית המקדש. גם רבי זכריה בן אבקולס דבוק באותה תודעה חגבית שאיננה מסוגלת להכריע ורק חיה בחשש של מה יאמרו. כל מי שנמצא בסיפור נגוע בתודעה חגבית ומה הפלא שבסוף חל חורבן.

בנקודה מסוימת זה נכון גם על המחלוקת על כתבי הרמב"ם. רבני צרפת כל כך נבהלו מהנכונות של הרמב"ם לדון באופן ישיר עם הפילוסופים שקמו והחרימו את כתביו. אולם כשנתקלים בכזו יצירת מופת שממשה עד משה לא הייתה כמוה ראוי להרחיב את נקודת המבט ולא למהר לשפוט. מי שהרחיב אותה היה הרמב"ן שבאגרת לרבני צרפת הרגיע את הרוחות והביא להורדת החרם על ספרי הרמב"ם אולם רק אחרי שהנזק כבר נעשה.

יש יסוד של אמת בתודעה החגבית של היהודים שכן היהודים ממעטים עצמם לפני ריבונו של עולם כמו שאומרת הגמרא:

"לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט מכל העמים" (דברים פרק ז פסוק ז) אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני נתתי גדולה לאברהם אמר לפני (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר למשה ואהרן אמר (שמות טז, ז) ונחנו מה לדוד אמר (תהלים כב, ז) ואנכי תולעת ולא איש אבל עובדי כוכבים אינן כן נתתי גדולה לנמרוד אמר (בראשית יא, ד) הבה נבנה לנו עיר לפרעה אמר (שמות ה, ב) מי ה' לסנחריב אמר (מלכים ב יח, לה) מי בכל אלהי הארצות וגו' לנבוכדנצר אמר (ישעיהו יד, יד) אעלה על במתי עב לחירם מלך צור אמר (יחזקאל כח, ב) מושב אלהים ישבתי בלב ימים (מסכת חולין דף פט עמוד א)

ועדין המיעוט העצמי אסור לו שיגרום לתודעה להתכנס למקום נמוך החסר את נקודת המבט הגבוהה ומביא לפיכך לחורבן ולגלות.

על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים

לפני כמה חודשים הזכרתי את רבי זכריה בן אבקולס בהקשר של סיפור חורבן בית המקדש ובתגובות לפוסט הקשתה קמיליה קושיה חזקה:

"גם, איני מבינה את טענת הגמרא ש"ענוונותו של זכריה בן אבקולוס החריבה את בית מקדשנו."

על פי הסיפור מי שהחליט, בתכנון מראש ובכוונה תחילה, להמיט את זעם רומא על יהודי הארץ היה הנעלב מסיפור קמצא ובר קמצא. הוא זה שמכר, בכוונה תחילה, כבשה פסולה להקרבה בכדי להעליל על היהודים את הכוונה למרוד ברומי.

על מניעיו האמיתיים /חוכמתו של של זכריה בן אבקולוס ניתן להתווכח.

מוזר לי שדווקא הוא זה שנתפס כפושע העיקרי." 

קמיליה מקשה מסברה אולם את אותה קושיה ניתן להקשות גם מבחינה ספרותית. הגמרא פותחת את סיפור קמצא ובר קמצא בכותרת כללית (החוזרת בסיפורי חורבן נוספים) המספרת לנו על מה חרבה ירושלים: "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים"  ומסיימת בהטלת האחריות על רבי זכריה בן אבוקלוס. אז מה לדעתה של הגמרא גרם לחורבן בית המקדש, קמצא ובר קמצא או ענוונותו של רבי זכריה בן אבקולוס?

נראה שהגמרא מטילה את האחריות על רבי זכריה בן אבקולס שכן בקודקס הלכתי כמו התוספתא מובאת עוד דוגמא לענוונותו של רבי זכריה בן אבקולס הגורמת לו לא להכריע בהלכות שבת בין בית שמאי ובין בית הלל וגם שם התוספתא לא מהססת לסמן את ענוונותו של רבי זכריה כמי שהביאה לחורבן בין המקדש וכך להנחיל את ההבנה שענוונות זו פסולה וצריך להתרחק ממנה: אמר רבי יוסי ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל. ועדין הקושיה של קמיליה נשארת – מדוע האחריות היא עליו ולא על קמצא ובר קמצא הגורמים הישירים?

נדמה לי שהתשובה היא זו. נעלבים ונרגנים יהיו תמיד אולם האחריות של ההנהגה היא למנוע מהמריבות הנצחיות שלהם לפגוע בעיקר ובדברים החשובים. בית המקדש לא היה אמור להיות מעורב במריבות הקטנוניות שלהם. ואם אחד מהסיעות עושה תרגיל עוקץ צריך להכריע ולא לתת לתרגיל העוקץ לאיים על קיומו של בית המקדש.

אני רוצה להביא דוגמא נוספת למקרה שבו מריבה פנימית חרגה מגבולות הגזרה היהודיים והביאה לבסוף לפגיעה חמורה הרבה יותר וזו שרפת התלמוד בצרפת ב1242. הרקע לשריפה היה מחלוקת קודמת על ספרי הרמב"ם שהביאלשריפתם ב1233. במקרה הזה המחלוקת הגיעה על רקע קצת יותר מבוסס מהמריבה המיותרת של קמצא ובר קמצא אולם כמו חורבן ירושלים עירוב הגויים במריבות הפנימיות של היהודים הביא לבסוף לחורבן הרבה יותר גדול.

הלקח של הגמרא לפי זה איננו הלקח הפשטני הרגיל של האשמת שנאת החינם כגורם לשריפת בית המקדש (למרות שגם לקח זה מופיע במקורותינו) אלא הצורך לשמור על ריסון עצמי וזהירות מעירוב גורמים חיצוניים במחלוקות פנימיות. עד כמה שלגורמים הפנימיים המחלוקת שלהם נראית גדולה וחשובה במבט נוסף מסתבר שהיא איננה אלא מחלוקת בין שני חגבים (חגב=קמצא בארמית).

 

 

לשון הרע על רוצחים

התגובות בפוסט הקודם הבהירו לי שאני צריך לתת הקדמה שתבהיר מנין אנו מבינים שמותר לקבל לשון הרע אם יש בה תועלת לשומע. הסיפור הקלאסי הוא סיפור רציחתו של גדליהו בן אחיקם שעליו צמים מידי שנה בשנה יום אחרי ראש השנה.  הסיפור של גדליהו נמצא בספר ירמיהו ובספר מלכים. אני אביא את הקטעים מספר ירמיהו פרק מ ומא:

ז וַיִּשְׁמְעוּ כָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, הֵמָּה וְאַנְשֵׁיהֶם, כִּי-הִפְקִיד מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם, בָּאָרֶץ; וְכִי הִפְקִיד אִתּוֹ, אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטָף, וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ, מֵאֲשֶׁר לֹא-הָגְלוּ בָּבֶלָה.  ח וַיָּבֹאוּ אֶל-גְּדַלְיָה, הַמִּצְפָּתָה; וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָהוּ וְיוֹחָנָן וְיוֹנָתָן בְּנֵי-קָרֵחַ וּשְׂרָיָה בֶן-תַּנְחֻמֶת וּבְנֵי עופי (עֵיפַי) הַנְּטֹפָתִי, וִיזַנְיָהוּ בֶּן-הַמַּעֲכָתִי–הֵמָּה, וְאַנְשֵׁיהֶם.  ט וַיִּשָּׁבַע לָהֶם גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן, וּלְאַנְשֵׁיהֶם לֵאמֹר, אַל-תִּירְאוּ, מֵעֲבוֹד הַכַּשְׂדִּים; שְׁבוּ בָאָרֶץ, וְעִבְדוּ אֶת-מֶלֶךְ בָּבֶל–וְיִיטַב לָכֶם.  י וַאֲנִי, הִנְנִי יֹשֵׁב בַּמִּצְפָּה, לַעֲמֹד לִפְנֵי הַכַּשְׂדִּים, אֲשֶׁר יָבֹאוּ אֵלֵינוּ; וְאַתֶּם אִסְפוּ יַיִן וְקַיִץ וְשֶׁמֶן, וְשִׂמוּ בִּכְלֵיכֶם, וּשְׁבוּ, בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר-תְּפַשְׂתֶּם.  יא וְגַם כָּל-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר-בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי-עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וַאֲשֶׁר בְּכָל-הָאֲרָצוֹת, שָׁמְעוּ, כִּי-נָתַן מֶלֶךְ-בָּבֶל שְׁאֵרִית, לִיהוּדָה; וְכִי הִפְקִיד עֲלֵיהֶם, אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶּן-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן.  יב וַיָּשֻׁבוּ כָל-הַיְּהוּדִים, מִכָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר נִדְּחוּ-שָׁם, וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ-יְהוּדָה אֶל-גְּדַלְיָהוּ, הַמִּצְפָּתָה; וַיַּאַסְפוּ יַיִן וָקַיִץ, הַרְבֵּה מְאֹד.  {ס}  יג וְיוֹחָנָן, בֶּן-קָרֵחַ, וְכָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים, אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה–בָּאוּ אֶל-גְּדַלְיָהוּ, הַמִּצְפָּתָה.  יד וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, הֲיָדֹעַ תֵּדַע כִּי בַּעֲלִיס מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן שָׁלַח אֶת-יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, לְהַכֹּתְךָ, נָפֶשׁ; וְלֹא-הֶאֱמִין לָהֶם, גְּדַלְיָהוּ בֶּן-אֲחִיקָם.  טו וְיוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ אָמַר אֶל-גְּדַלְיָהוּ בַסֵּתֶר בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר, אֵלְכָה נָּא וְאַכֶּה אֶת-יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, וְאִישׁ, לֹא יֵדָע; לָמָּה יַכֶּכָּה נֶּפֶשׁ, וְנָפֹצוּ כָּל-יְהוּדָה הַנִּקְבָּצִים אֵלֶיךָ, וְאָבְדָה, שְׁאֵרִית יְהוּדָה.  טז וַיֹּאמֶר גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם אֶל-יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ, אַל-תעש (תַּעֲשֵׂה) אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה:  כִּי-שֶׁקֶר אַתָּה דֹבֵר, אֶל-יִשְׁמָעֵאל.  {פ}

א וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה בֶן-אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וְרַבֵּי הַמֶּלֶךְ וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם–הַמִּצְפָּתָה; וַיֹּאכְלוּ שָׁם לֶחֶם יַחְדָּו, בַּמִּצְפָּה.  ב וַיָּקָם יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה וַעֲשֶׂרֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-הָיוּ אִתּוֹ, וַיַּכּוּ אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן בַּחֶרֶב–וַיָּמֶת אֹתוֹ:  אֲשֶׁר-הִפְקִיד מֶלֶךְ-בָּבֶל, בָּאָרֶץ.  ג וְאֵת כָּל-הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר-הָיוּ אִתּוֹ אֶת-גְּדַלְיָהוּ בַּמִּצְפָּה, וְאֶת-הַכַּשְׂדִּים, אֲשֶׁר נִמְצְאוּ-שָׁם–אֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, הִכָּה יִשְׁמָעֵאל.  ד וַיְהִי בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, לְהָמִית אֶת-גְּדַלְיָהוּ; וְאִישׁ, לֹא יָדָע.  ה וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן, שְׁמֹנִים אִישׁ, מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים, וּמִתְגֹּדְדִים; וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם, לְהָבִיא בֵּית יְהוָה.  ו וַיֵּצֵא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה לִקְרָאתָם, מִן-הַמִּצְפָּה, הֹלֵךְ הָלֹךְ, וּבֹכֶה; וַיְהִי, כִּפְגֹשׁ אֹתָם, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, בֹּאוּ אֶל-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם.  ז וַיְהִי, כְּבוֹאָם אֶל-תּוֹךְ הָעִיר; וַיִּשְׁחָטֵם יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, אֶל-תּוֹךְ הַבּוֹר–הוּא, וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-אִתּוֹ.  ח וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים נִמְצְאוּ-בָם, וַיֹּאמְרוּ אֶל-יִשְׁמָעֵאל אַל-תְּמִתֵנוּ–כִּי-יֶשׁ-לָנוּ מַטְמֹנִים בַּשָּׂדֶה, חִטִּים וּשְׂעֹרִים וְשֶׁמֶן וּדְבָשׁ; וַיֶּחְדַּל, וְלֹא הֱמִיתָם בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם.  ט וְהַבּוֹר, אֲשֶׁר הִשְׁלִיךְ שָׁם יִשְׁמָעֵאל אֵת כָּל-פִּגְרֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִכָּה בְּיַד-גְּדַלְיָהוּ–הוּא אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אָסָא, מִפְּנֵי בַּעְשָׁא מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל; אֹתוֹ, מִלֵּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָהוּ–חֲלָלִים.  י וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל אֶת-כָּל-שְׁאֵרִית הָעָם אֲשֶׁר בַּמִּצְפָּה, אֶת-בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ וְאֶת-כָּל-הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בַּמִּצְפָּה, אֲשֶׁר הִפְקִיד נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים, אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶּן-אֲחִיקָם; וַיִּשְׁבֵּם, יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, וַיֵּלֶךְ, לַעֲבֹר אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן.  {ס}  יא וַיִּשְׁמַע יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ, וְכָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה, יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה.  יב וַיִּקְחוּ, אֶת-כָּל-הָאֲנָשִׁים, וַיֵּלְכוּ, לְהִלָּחֵם עִם-יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה; וַיִּמְצְאוּ אֹתוֹ, אֶל-מַיִם רַבִּים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן.  יג וַיְהִי, כִּרְאוֹת כָּל-הָעָם אֲשֶׁר אֶת-יִשְׁמָעֵאל, אֶת-יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ, וְאֵת כָּל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ–וַיִּשְׂמָחוּ.  יד וַיָּסֹבּוּ, כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר-שָׁבָה יִשְׁמָעֵאל, מִן-הַמִּצְפָּה; וַיָּשֻׁבוּ, וַיֵּלְכוּ, אֶל-יוֹחָנָן, בֶּן-קָרֵחַ.  טו וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, נִמְלַט בִּשְׁמֹנָה אֲנָשִׁים, מִפְּנֵי, יוֹחָנָן; וַיֵּלֶךְ, אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן.  {ס}  טז וַיִּקַּח יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ וְכָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר-אִתּוֹ, אֵת כָּל-שְׁאֵרִית הָעָם אֲשֶׁר הֵשִׁיב מֵאֵת יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה מִן-הַמִּצְפָּה, אַחַר הִכָּה, אֶת-גְּדַלְיָה בֶּן-אֲחִיקָם–גְּבָרִים אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, וְנָשִׁים וְטַף וְסָרִסִים, אֲשֶׁר הֵשִׁיב, מִגִּבְעוֹן.  יז וַיֵּלְכוּ, וַיֵּשְׁבוּ בְּגֵרוּת כמוהם (כִּמְהָם), אֲשֶׁר-אֵצֶל, בֵּית לָחֶם–לָלֶכֶת, לָבוֹא מִצְרָיִם.  יח מִפְּנֵי, הַכַּשְׂדִּים, כִּי יָרְאוּ, מִפְּנֵיהֶם:  כִּי-הִכָּה יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶּן-אֲחִיקָם, אֲשֶׁר-הִפְקִיד מֶלֶךְ-בָּבֶל, בָּאָרֶץ.

תקציר מנהלים: גדליהו ממונה על ידי מלך בבל על ארץ יהודה לאחר נפילת מלכות בית דוד. יוחנן בן קרח מזהיר את גדליהו כי ישמעאל ממשפחת המלוכה מתכנן להרוג אותו. גדליהו מסרב לקבל את הדברים בגלל שהם לשון הרע. ואז מגיע ישמעאל ממשפחת המלוכה והורג את גדליהו. ובתגובה בורח כל הישוב היהודי מארץ יהודה וארץ יהודה נשארת חרבה בלי יהודים בכלל עד שיבת ציון.

הגמרא שמה לב למשהו משונה בפסוקים: "'והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי אנשים אשר הכה ביד גדליה' וכי גדליה הרגן והלא ישמעאל הרגן?" ועונה "אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן " (נידה דף סא עמוד א).

העובדה שמוציאים דיבה על אנשים לא אומרת שאנחנו צריכים להיות שוטים ולא לחוש לה. אם מזהירים אותך ממישהו תחשוש לכך שהדברים אמיתיים ותכונן לאפשרות כזו. זה מה שמכונה לשון הרע לתועלת. אולי אני שופך את דמו של מישהו אחר אבל אני מציל את השומע מסיכון. מי שהולך או הולכת להתחתן עם בן זוג או בת זוג שאני יודע עליהם שהם רמאים מוטלת עלי חובה להודיע לו או לה על כך כדי שלא יקנו חתול בשק. אותו דבר בעסקים ובוודאי כשמדובר באיום ברצח. איסור לשון הרע לא  נועד לאפשר לעבריינים לפגוע באנשים ישרים. אם אתה יודע על מישהו שהוא עבריין או סתם הולך לפגוע במישהו תזהיר אותו ואל תחשוש שיש כאן איסור של לשון הרע. התועלת איננה אם כן למספר ששופך את דמו של מי שאומרים עליו לשון הרע אלא היא לנפגע שימנע מפגיעה כאשר ישמע את הדברים ויזהר. אמנם השומע לא צריך לקבל את הדברים בתור אמת מוחלטת אבל הוא צריך לחשוש שמא יש אמת בדברים ולהיזהר כמו שמסכם זאת האמורא רבא בסוגיה: לשון הרע אסור לקבל אך צריך לחשוש.

בפוסט הקודם ניסיתי לברר האם באמת אין כאן לשון הרע (וכך גם הסיק עמיחי בתגובה שלו) או שפשוט לשון הרע נדחתה על ידי הציווי של 'לא תעמוד על דם רעך'. אסור לי לעמוד מהצד בזמן שרעי נפגע ולכן אני צריך להזהיר אותו גם במחיר של לשון הרע על פוגע פוטנציאלי כדי למנוע פגיעה.  אני מקווה שעכשיו הדברים יותר ברורים.

האם לשון הרע לתועלת היא דחויה או הותרה?

בהלכות לשון הרע ישנה הלכה חריגה: אם לשון הרע היא לתועלת של מי ששומע מותר לספר אותה.

ועולה הקושיה: ממתי תועלת מתירה איסור? האם התועלת מאכילת חזיר תתיר את אכילתו? האם התועלת מגניבה תתיר לגנוב?

לדעתי אין כאן היתר אלא שלשון הרע נדחת כתוצאה מחיוב אחר לא לעמוד על דם רעך. אם הנך רואה שחברך הולך להיזוק כתוצאה ממישהו שלישי אתה נדרש להודיע לו על כך כדי שיזהר.

לאחרונה הצעתי את שיטתי לפני הרב מיכאל אברהם והוא העיר לי שלפי שיטה זו לשון הרע לתועלת דוחה את איסור לשון הרע אבל לא מתירה אותו. הוא לעומת זאת בפוסקים מבין שהתועלת מתירה את הלשון הרע.

בשבת האחרונה בפרשת קדושים נתקלתי בפסוק הבא:

"לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך אני ה'"

וחשבתי שאולי יש קשר בין סמיכות האיסורים. העובדה שהאיסורים סמוכים זה לזה מלמדת אותנו שמתי אסור ללכת רכיל בעמך? כאשר אינך עומד על דם רעך.

הבעיה היא שלדרוש סמוכים במקרא איננו עניין מוסכם. לא כל החכמים מסכימים שניתן לדרוש סמוכים במקרא. ועדין זהו דרוש יפה.

מהרה יבנה המקדש

יום טז בניסן הוא יום מיוחד מבחינה הלכתית. כולם מכירים את חג פסח ואיסור אכילת חמץ. אולם לצידם קיים גם איסור נוסף לאכול מהתבואה החדשה. עד מתי? עד הקרבת קורבן העומר:

וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.

ומה קורה כאשר אין בית מקדש להקריב בו את העומר? אז מעיקר הדין מותר לאכול תבואה חדשה עם זריחת החמה. בדידי הווא עובדה שהייתי נוהג לקטוף שעורים בשדה ולאכול אותם. וכשעמדתי על דעתי הבנתי שאני צריך להזהר מאכילת התבואה החדשה עד ימי הפסח עצמם.

ועם זאת אומרת המשנה בסוכה דף מא עמוד א שתיקן רבן יוחנן בן זכאי שיהיה יום ההנף כולו אסור גם לאחר חורבן בית המקדש ומדוע? כיון שמהרה יבנה המקדש ויווצר בלבול. שואלת הגמרא מתי יבנה מקדש? ועונה בטו בניסן או בליל טז. שואל רש"י איך בטו בניסן הרי מדובר ביום טוב. ובלילה? בית המקדש לא נבנה בלילה. עונה רש"י שבית המקדש עתיד לרדת מוכן מן השמים:

"אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים שנא' (שמות טו) מקדש ה' כוננו ידיך" (ד"ה אי נמי)

נראה שהרמב"ם חולק וסובר שבית המקדש יבנה בידי מלך המשיח (לא נכנס לביאור הסוגיה על פי שיטתו) אולם כך או כך העולם רגילים להאמין שבית המקדש יבנה ובבת אחת חייהם ישתנו לטובה. כך למשל ביום חמישי שמעתי ברדיו חרדי שדרן רדיו שניצל את מחסור הביצים להסביר שלא צריך לחשוש – במקום ביצים יהיה קרבן חגיגה (זאת על פי ההסבר העממי שהביצה בליל הסדר באה במקום קרבן חגיגה). גם הוא מניח שבית המקדש לא ידרוש שינוי באורחות חיינו. יופיע בית מקדש שיפתור כמה בעיות ונמשיך כמו קודם רק עם תוספת בית מקדש. לטעמי אין דבר רחוק יותר מהאמת. כמות הבעיות והקשיים ההלכתיים שבית המקדש יציף יהיה כזה שסביר להניח שאם הוא יופיע בנס מהר מאד יהרסו אותו.

נתחיל בטומאה וטהרה.  מקובל בעולם שגם אם אין פרה אדומה, טומאה הותרה בציבור. זה נכון לטומאת מת ואולי גם לטומאת שרץ אבל זה בוודאי לא נכון לטומאה היוצאת מגוף האדם שבה נכללים גם נשים נידות וזבות. נוסיף על כך את טומאת משכב ומושב ונבין שלמעשה אין סיכוי שהמרחב הציבורי לא  ישאר טמא. את התרומות והמעשרות יעלו ישירות לבית המקדש. ניסיון לשמור עליהן טהורות מחוץ לבית המקדש יידון לכישלון מיידי. גם נסיעה באוטובוס להר הבית עלולה לטמא אם במקרה עלתה עליו אישה נידה או התיישבה באחד הכיסאות אישה נידה. ניתן לקוות שפלסטיק לא יטמא בטומאה אולם כל חומר אחר יחולל תוהו ובוהו. גם הפרשת חלה תעבור שינוי נרחב. היום אנו מניחים שהחלה טמאה תמיד ולכן הפרשת חלה הפכה לטקס פופולרי אצל נשים מסורתיות. האפשרות של אכילת חלה בטהרה תחייב גם הפרשת חלה בטהרה. הבית יצטרך להיות טהור כדי שהחלה לא תטמא. אשה במחזור לא תוכל להפריש חלה או ללוש בצק. רק מהדוגמאות הללו ניתן להבין שרמת הסיבוכיות תעלה בעקבות בניית בית המקדש באופן שתומכיו הפופולריים לא מצפים בכלל.

נעבור לקרבנות. כיום אדם שעובר עברה, חוזר בתשובה ובזה נגמר הסיפור. בספרים כתוב כל מיני הדרכות לכפרה על חטאים אך לגבי רובנו ההדרכות הללו אינן רלבנטיות. בניית בית המקדש תחייב אותנו לערוך רשימה של קורבנות שאנו מחויבים בהם. לאו או ביטול מצוות עשה תחייב עולה. שגגה באיסור שזדונו כרת מחייב חטאת. בררת פסולת מתוך אוכל בשבת או שטחנת מזון יותר מידי התחייבת חטאת. אישה זבה או יולדת מתחייבת שתי עופות עולה וחטאת. וכן הלאה וכן הלאה.

האם רוב הציבור מוכן לכך? סבורני שלא. מספיק לראות את הקשיים שלנו עם מצוות הקשורות לארץ (שמיטה, עורלה, מעשרות) כדי להבין זאת. אינני חולק שבשביל רבן יוחנן בן זכאי או בשביל רש"י הבעיות שהעליתי אינן בעיות, אבל בשביל מרבית הציבור הבעיות שהעליתי הן כאילו שהוא אינו מוכן לקראתו כלל ועיקר. גם אני לא. כדי שנוכל להתמודד עם המציאות הדו נצטרך שמורא שמים יתפשט בעולם במידה רבה מחד ושינתנו פתרונות מאידך לפני שיקרה משהו בכיוון.

לא חייבים לכתוב

אחת מנקודות השחרור שלי בחיי הייתה ההבנה שאני לא חייב לכתוב. בראשי התנסח מאמר שלם חד, ברור ועוקצני אבל אז אני מרגיש בליבי שבעצם לא מתאים לי לכתוב את המאמר. הרבה שנים הייתי מאוכזב מעצמי אבל בנקודה מסוימת הבנתי שאני לא חייב לכתוב. לא יקרה שום דבר רע אם אני פשוט אשתוק. השמש תמשיך לזרוח בשמיים. הילדים שלי ימשיכו להעיר אותי בבוקר. המשימות בעבודה לא ייעלמו. העולם ימשיך כסדרו.

האמונה בחשיבותה של הכתיבה או בניסוח חד יותר בקדושת הביטוי היא אמונה רווחת. אם יש דבר המשותף לימין ושמאל, שמרנים ומהפכנים, הוגים ואינטלקטואלים זו האמונה שהאדם צריך לבטא את עצמו. האדם לא יכול סתם לשתוק. הוא חייב לומר. אם עולה לו משהו בראש הוא צריך להוציא אותו. ואם עולה לו משהו לא תקין לראש אז הוא צריך לדאוג שיעלה לו משהו תקין לראש יאמר הרב קוק, אבל לשתוק אסור. חייבים לדבר. ואם הסביבה החיצונית לא מאפשרת לך לדבר אז היא חטאה חטא איום ונורא. היא חסמה את יכולת הביטוי שלך. והאדם כמו שמתרגם אונקלוס הוא "רוח ממלא", יצור מדבר. והחירות נמצאת בדיבור. ואם האדם לא מדבר אז האדם אבוד; כלוא.

חז"ל לא סברו כך. בשביל חז"ל כשם שמצווה לומר דברים הנשמעים כך מצווה לא לומר דברים שאינם נשמעים (יבמות דף סה ע"ב). ישנה מצווה לומר דברים הנשמעים, אולי כדי שהשומעים יתקנו את דרכיהם, אבל ישנה גם מצווה לא לומר דברים שאינם נשמעים. לפעמים המציאות היא בבחינת דברים שאינם נשמעים ואז גם אם יש לך מה לומר עליה ישנה מצווה לשתוק. עדיף לא לדבר. "יישב בדד ויידום, כי נטל עליו.  ייתן בעפר פיהו, אוליי יש תקווה. ייתן למכהו לחי, ישבע בחרפה." כותב ירמיהו במגילת איכה (מכאן רואים דרך אגב שנתינת הלחי השנייה איננה מושג נוצרי אלא מקורה דווקא ביהדות). לא תמיד צריך לדבר. אפשר גם לשתוק.

בתחילת ספר דברים מצטט רש"י את דברי הספרי: "מפני ד' דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה: כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, כדי שלא יהיו חבירו רואהו ומתבייש הימנו, ושלא יהא בלבך עליו, שהתוכחה מביאו לידי שלום. ". לא תמיד כדאי להוכיח ולדבר. לפעמים אם תוכיח תבייש. לפעמים תרגיש שתוכחה אחת איננה מספקת ותתחיל להציק. לפעמים הדברים שתאמר יביישו את חברך או שיגרמו לו שיהא בליבו עליך. לפעמים התוכחה מביאה לידי מריבה במקום לידי שלום. עדיף לפעמים פשוט לשתוק, לא להתווכח ואז ליפול למלכודת של מחלוקת ושנאה . תוכחה עדיף לומר לפני המוות. אחריו כל החשבונות נעלמים.

מכל המקורות הללו עולה גישה מאד מאד שונה מהגישה המערבית הדוגלת בקדושת הדיבור.  לא כל דבר צריך לכתוב או לפרסם. אפשר גם לשתוק.