לא חייבים לכתוב

אחת מנקודות השחרור שלי בחיי הייתה ההבנה שאני לא חייב לכתוב. בראשי התנסח מאמר שלם חד, ברור ועוקצני אבל אז אני מרגיש בליבי שבעצם לא מתאים לי לכתוב את המאמר. הרבה שנים הייתי מאוכזב מעצמי אבל בנקודה מסוימת הבנתי שאני לא חייב לכתוב. לא יקרה שום דבר רע אם אני פשוט אשתוק. השמש תמשיך לזרוח בשמיים. הילדים שלי ימשיכו להעיר אותי בבוקר. המשימות בעבודה לא ייעלמו. העולם ימשיך כסדרו.

האמונה בחשיבותה של הכתיבה או בניסוח חד יותר בקדושת הביטוי היא אמונה רווחת. אם יש דבר המשותף לימין ושמאל, שמרנים ומהפכנים, הוגים ואינטלקטואלים זו האמונה שהאדם צריך לבטא את עצמו. האדם לא יכול סתם לשתוק. הוא חייב לומר. אם עולה לו משהו בראש הוא צריך להוציא אותו. ואם עולה לו משהו לא תקין לראש אז הוא צריך לדאוג שיעלה לו משהו תקין לראש יאמר הרב קוק, אבל לשתוק אסור. חייבים לדבר. ואם הסביבה החיצונית לא מאפשרת לך לדבר אז היא חטאה חטא איום ונורא. היא חסמה את יכולת הביטוי שלך. והאדם כמו שמתרגם אונקלוס הוא "רוח ממלא", יצור מדבר. והחירות נמצאת בדיבור. ואם האדם לא מדבר אז האדם אבוד; כלוא.

חז"ל לא סברו כך. בשביל חז"ל כשם שמצווה לומר דברים הנשמעים כך מצווה לא לומר דברים שאינם נשמעים (יבמות דף סה ע"ב). ישנה מצווה לומר דברים הנשמעים, אולי כדי שהשומעים יתקנו את דרכיהם, אבל ישנה גם מצווה לא לומר דברים שאינם נשמעים. לפעמים המציאות היא בבחינת דברים שאינם נשמעים ואז גם אם יש לך מה לומר עליה ישנה מצווה לשתוק. עדיף לא לדבר. "יישב בדד ויידום, כי נטל עליו.  ייתן בעפר פיהו, אוליי יש תקווה. ייתן למכהו לחי, ישבע בחרפה." כותב ירמיהו במגילת איכה (מכאן רואים דרך אגב שנתינת הלחי השנייה איננה מושג נוצרי אלא מקורה דווקא ביהדות). לא תמיד צריך לדבר. אפשר גם לשתוק.

בתחילת ספר דברים מצטט רש"י את דברי הספרי: "מפני ד' דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה: כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, כדי שלא יהיו חבירו רואהו ומתבייש הימנו, ושלא יהא בלבך עליו, שהתוכחה מביאו לידי שלום. ". לא תמיד כדאי להוכיח ולדבר. לפעמים אם תוכיח תבייש. לפעמים תרגיש שתוכחה אחת איננה מספקת ותתחיל להציק. לפעמים הדברים שתאמר יביישו את חברך או שיגרמו לו שיהא בליבו עליך. לפעמים התוכחה מביאה לידי מריבה במקום לידי שלום. עדיף לפעמים פשוט לשתוק, לא להתווכח ואז ליפול למלכודת של מחלוקת ושנאה . תוכחה עדיף לומר לפני המוות. אחריו כל החשבונות נעלמים.

מכל המקורות הללו עולה גישה מאד מאד שונה מהגישה המערבית הדוגלת בקדושת הדיבור.  לא כל דבר צריך לכתוב או לפרסם. אפשר גם לשתוק.

מודעות פרסומת

התרים את הארץ

פרשתנו, פרשת שלח, עוסקת במרגלים. אולם המילה מרגלים איננה נמצאת בספר במדבר. היא נמצאת בסיפור המקביל בספר דברים  (פרק א).  בספר במדבר הכינוי הוא האנשים התרים את הארץ. לא לרגל את הארץ הם באים אלא לתור בה.  על פי מה ששמעתי מהרב שרלו הטעות הייתה של משה שעירב שני עניינים שונים. עניין אחד היה השליחות של נשיאי העדה לחבב את הארץ על בני ישראל. השליחות הזו הייתה של ריבונו של עולם שרצה שבני ישראל יאהבו את הארץ ויחפצו בה. השליחות השנייה הייתה של ריגול צבאי לברר דרכי כניסה לארץ ישראל ומלחמה מטעם משה המופיעה בספר דברים. טעותו של משה שאיחד בין השליחויות והטיל על נשיאי העדה הנכבדים שליחות של ריגול צבאי שלא הוכשרו לה. וכך במקום להתייחס למציאות הצבאית מולם באופן ענייני, נתקפו אימה ובמקום לשבח את הארץ גינו אותה:

"כח אפס כי עז העם הישב בארץ והערים בצרות גדלת מאד וגם ילדי הענק ראינו שם כט עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמרי יושב בהר והכנעני ישב על הים ועל יד הירדן ל ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה לא והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו לב ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אתה אל בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אתה ארץ אכלת יושביה הוא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות לג ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפלים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם " (פרק יג)

כשיהושע שולח מרגלים לרגל את יריחו הוא לא חוזר על הטעות ושולח שני לוחמים ולא שני נשיאים. ועם זאת בסוף הפרשה אנו קוראים את פרשת ציצית:

לט והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות יהוה ועשיתם אתם ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם (פרק טו)

ואת האזהרה נגד התירה אחרי הלב ואחרי העיניים. למרגלים היו את כל התירוצים שבעולם אבל בסופו של דבר האדם צריך לשלוט על ליבו ועל עיניו. ומי שאיננו שולט על ליבו ועל עיניו והולך בשרירות ליבו, מביא חורבן לעולם ומונע מבני ישראל את הטובה המגיעה להם לעוד ארבעים שנה.

עצמאות מול חירות (דרשה של אחי ליום העצמאות)

היום בסעודת יום העצמאות נדרש אחי לשאת דברים. הנה תמצות הדברים.

בשבח אכסניה שבה התכנסנו אני רוצה לשתף אתכם בשאלה שהתחבטתי בה אתמול בערב. שאלתי את עצמי: מה ההבדל בין חירות לעצמאות? או בניסוח אחר מה ההבדל בין חג הפסח ליום העצמאות?

חשבתי לענות על כך בעזרת השוואה בין שני סיפורים של מלחמה של עם ישראל בעמלק בדור המדבר. עם ישראל יוצא ממצרים. כבר אין רשות אחרים עליו. הרשות היחידה היא של ריבונו של עולם אשר המצוות שלו מבטאות את החובה הדתית והמוסרית שלנו אבל אין עלינו רשות אחרים כמו פרעה. וכאשר העמלקים תוקפים אותנו ברפידים ומזנבים בכל הנחשלים אחריך – אלו הנמצאים מחוץ לענן – ישראל לא מסוגלים להגיב מעצמם. נדרש שמשה יתערב ויגיד לנו מה לעשות:

"ויבוא עמלק וילחם עם- ישראל ברפידים; ויאמר משה אל יהושע בחר—לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנוכי ניצב על- ראש הגבעה ומטה אלוקים בידי; ויעש יהושע כאשר אמר—לו משה להלחם בעמלק ומשה אהרון וחור עלו ראש הגבעה; והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק; וידי משה כבדים וייקחו אבן וישימו  תחתיו וישב עליה ואהרון וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד ויהי ידיו אמונה עד בא השמש ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב"[שמות י"ז,ח-י"ג]

במלחמת עמלק משה מנהל את האירוע עם יהושע ולעם ישראל אין אמירה עצמית. נשווה זאת לפרשה אחרת מסוף מסע ישראל במדבר. שוב מדובר במלחמה, הפעם עם כנענים שעל פי חז"ל היו אלו עמלקים המחופשים לכנענים:

וישמע הכנעני מלך-ערד, יושב הנגב, כי בא ישראל, דרך האתרים; ויילחם, בישראל, וישב ממנו, שבי; ויידר ישראל נדר ליהוה, ויאמר:  אם-נתון תיתן את-העם הזה, בידי–והחרמתי, את-עריהם; וישמע יהוה בקול ישראל, וייתן את-הכנעני, ויחרם אתהם, ואת-עריהם; ויקרא שם-המקום, חורמה. (במדבר כ"א א-ג)

(על פי הפירוש של חז"ל השבי היה שפחה אחת, ואחי שאל מה זכתה אותה שפחה שעם ישראל מסר נפשו עליה? ואז ענה שאולי זו אותה שפחה שראתה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במעשה מרכבה) בסיפור הזה עם ישראל עצמאיים. הם מסוגלים להתמודד בעצמם, לדור נדר, לעמוד בו, ולנצח את הכנענים בעצמם. זה ההבדל בין חירות לעצמאות. חירות מתארת מצב חיצוני שאין רשות אחרים עלינו אבל לאו דווקא יכולת עצמית. עצמאות לעומת זאת מתארת עמידה על הרגלים שלנו, או במילה אחרת, בגרות. יום העצמאות בניגוד לפסח מתאר עמידה על הרגלים שלנו. את המדינה תכננו בעצמנו, השגנו בעצמנו שיתוף פעולה של אומות העולם. הקמנו בעצמנו ונלחמנו על קיומה בעצמנו. זהו חג שאיננו מתאר תלות חיצונית כמו פסח אלא כל כולו אחריות עצמית ובגרות.

חג עצמאות שמח לכולם

התחולה של הגדת פסח

הערה של קמיליה בפוסט הקודם הפנתה את תשומת לבי לדיון מעניין של זאב גלילי ויובל רון בהגדה מודרנית שכתב בן גוריון. וחשבתי שלמרות שהנושא נדמה כשולי הוא זוקק פוסט נפרד.

אם נסתכל ברמת המיקרו ההגדה של בן גוריון בעיקר מרגישה כמו קוריוז היסטורי.  במקרה הטוב היא תעלה כמה חיוכים כמו שקרה לקמיליה. הניסיונות של הקיבוצים לשכתב את ההגדה לא תפסו מקום ונדמה שמבחינה היסטורית הם יותר פגעו בקיבוצניקים שנתפסו כמנותקים ומתנשאים מאשר קידמו אותם בפרויקט הגדול של יצירת עם יהודי חדש. ההגדה בסופו של דבר היא במשקל של פיל כפי שציין הרב חיים נבון והיכולת של שחקנים במשקל נוצה כמו בני הקיבוצים להשפיע עליה פשוט זניחים מבחינה היסטורית.

אולם ברמת המאקרו העניינים סבוכים הרבה יותר וכאן אנחנו נכנסים לשאלת התוחלת של ההגדה שכן כבר בגוף ההגדה אנו נפגשים בדיון מהי התוחלת של ההגדה. מדובר בקטע שבשביל קוראי ההגדה נתפס כבלתי חשוב בעליל ובשביל החילוניים שבהם כהזוי לגמרי:

"אָמַר אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַים בַּלֵּילוֹת עַד שֶׁדְּרָשָׁה בֶּן זוֹמָא: שֶׁנֶּאֱמַר, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיְם כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ יְמֵי חַיֶּיךָ – הַיָמִים, כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ – הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יְמֵי חַיֶּיךָ – הָעוֹלָם הַזֶּה, כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ – לְהָבִיא לִימוֹת הַמָשִׁיחַ"

כפי שמסביר אראל סגל הלוי המחלוקת של בן זומא וחכמים איננה לפסח עצמו אלא לכל ימות השנה. אנו מזכירים את יציאת מצרים בתפילת שחרית באמירת פרשת ציצית שבה מופיע הפסוק "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים" ולאחר מכן בברכת הגאולה שהיא הברכה השלישית מברכות קריאת שמע. וכאן מופיעה מחלוקת האם את הזכרת יציאת מצרים צריך לעשות רק בתפילת שחרית או גם בתפילת ערבית? טוען בן זומא כי הביטוי כל ימי חייך מסגיר בתוכו משמעות כפולה: ימי חייך אלו הימים. כל ימי חייך כולל גם לילות. טוענים כנגדו חכמים שהוא מפרש לא נכון: ימי חייך זה העולם הזה. כל ימי חייך כולל גם את ימות המשיח. בגמרא מובאת ברייתא המסבירה את המחלוקת שלהם:

תניא: 'אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר (ירמיהו כג7) "[לכן] הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם [וישבו על אדמתם] "! אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו. כיוצא בו אתה אומר (בראשית לה י) ויאמר לו אלקים שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל (תלמוד בבלי, ברכות יב:).

טוען בן זומא בעקבות הנביא ירמיהו שיבואו ימים שבהם זיכרון נס יציאת מצרים יעלם ואת מקומו יתפוס נס קיבוץ גלויות. תוחלת ההגדה היא אך ורק לימי שיעבוד מלכויות שבהם זיכרון יציאת מצרים שולט. לעתיד לבוא, כאשר יתרחש נס קיבוץ גלויות מצפון ומים יעלם זכר יציאת מצרים וכבר לא תהיה מצווה לקרוא את ההגדה ולזכור את יציאת מצרים. טוענים כנגדו חכמים שהוא טועה בהבנת הנביא ירמיהו. לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהיה יציאת מצרים טפלה לקיבוץ גלויות. הם מוכיחים זאת מדיוק לשוני בלשון הפסוק " לא יאמר … כי אם" שאותו הם משווים לנתינת שם ישראל ליעקב אבינו (וזאת בניגוד לאברהם ושרה שאצלם השינוי מאברם ושרי הוא סופי). כלומר טוענים חכמים כי תוחלת ההגדה היא גם לימי קיבוץ גלויות וימות המשיח ולא רק לימי הגלות, אלא שיציאת מצרים תהיה טפלה לו.

אנו פוסקים הלכה כבן זומא ומזכירים יציאת מצרים בלילות. ועם זאת הטיעון של חכמים נדמה כמשכנע והתוחלת של ההגדה היא גם לימים של קיבוץ גלויות וימיות המשיח אלא שהוא טפל לנס הגדול של קיבוץ גלויות.

כשאנו מסתכלים בפרספקטיבה כזו פתאום הטיעון של בני הקיבוצים נתפס אחרת לגמרי. את נוסח ההגדה המסורתית הייתי משאיר כמו שטענו חכמים שיציאת מצרים לא תיעקר לגמרי אבל הדגש בדורנו צריך להיות על הנס הגדול הרבה יותר של קיבוץ גלויות; כלומר על יום העצמאות.

חג שמח

תלמיד חכם ראוי שילמד שלושה דברים

הגמרא במסכת חולין דף ט עמוד א מונה כמה דברים שראוי ללתלמיד חכם לדעת לעשות:

"ואמר רב יהודה אמר רב תלמיד חכם צריך שילמוד ג' דברים כתב שחיטה ומילה ורב חנניא בר שלמיא משמיה דרב אמר אף קשר של תפילין וברכת חתנים וציצית"

ברשימה הזו יש דברים שרווחים למדי, כמו שהגמרא עצמה אומרת לאחר מכן , כגון קשירת ציצית או ברכת חתנים. ודברים שפחות רווחים: שחיטה, מילה וקשר של תפילין (ואף כתב לשיטה שמדובר בכתב ספרי תורה, תפילין ומזוזות).

שחיטה:

בזמנו, שכן שלי שהיה איתי בידידות, אברך משי העמל בלימודי דיינות ובעל שאיפות אינטלקטואליות (הוא סיפר לי פעם שאת מורה נבוכים הוא יודע בעל פה וגם את קאנט קרא לא מעט) סיפר לי שהוא עושה קורס שחיטה. כשהסתיים הקורס שאלתי אותו מה למדת? ענה לי: לשחוט תרנגולת. אין ספק שליהדות חשוב גם מה מכניסים לפה ולא רק מה שמוציאים ממנו כפי שניסח זאת הרמב"ם ולכן הידע המעשי שמלווה גם בסיורים במפעלי מזון וכדומה הוא משמעותי לאלו הלומדים להיות מורי הוראה כדי שלא יגיעו למה שסופר על אברך שנלקח לסיור בבית מטבחיים וכאשר הציגו לפניו קורקבן קרא בהתפעלות עצומה: אז זהו הקורקבן הקדוש. ועדין ניכר היה שלא על זה חלם כאשר החל ללמוד בישיבה.

מילה:

מעמדם של המוהלים מבחינה חברתית קצת יותר גבוה משל שוחטים בחברה היהודית למרות שהפעולה די דומה. ההבדל בחומר משפיע. ועדין מילה איננה עניין נפוץ אצל מי שאינם מומחים בדבר. עם זאת לפחות אצלי במשפחה סופר על אביו של סבי ע"ה שהיה רב קהילה ולא מל אף ילד. כשנולדו לו חמשת בניו ביקש רשות מאשתו ומל את חמישתם כדי לקיים את המצווה בעצמו. ולאחר מכן שוב לא מל.

קשר של תפילין:

גם קשר של תפילין  הוא לרוב עניין של מומחים ועם זאת, דווקא כאן, יש חשיבות לתלמיד חכם, ובעצם לכל אדם, לדעת להקטין או להגדיל את הרצועה של ראש. הסיבה לכך נעוצה בהלכות תפילין. על פי התורה תפילין של ראש צריכים להיות מונחים בין העינים: "והיו לטוטפות בין עיניכם" (דברים יא יח,). עם זאת כבר התנאים הסבירו שלא מדובר על האף אלא באזור השיער מעל המצח. את זאת הם הוכיחו מהפסוק "ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים יד א) קרחת אפשר לעשות רק במקום שצומח משהו – במקרה הזה שיער. מכאן מוכח שבין עיניכם שייך רק במקום שהשיער צומח בו המכוון כנגד בין העינים. אם התפילין מונחות על המצח, המצווה לא התקיימה. עכשיו אפשר להבין מדוע חשוב לדעת לשחק עם הרצועות של תפילין של ראש. אם למישהו, החלק של הרצועות מהתפילין עד הקשר המקיף את הראש כמין חגורה או נזר, גדול מידי, התפילין ישמטו על המצח. אורך הרצועה צריך להיות מתחילת הגולגולת מעל השקערורית של העורף עד קצת לפני קו השיער כדי שהתפילין לא יעברו אותו. כאן יש שני סוגי קשירה הנהוגים בציבור קשר מרובע (אצל מיעוט האנשים) וקשר בצורת האות ד (אצל רוב האנשים). אצלי, למשל, הקשר מרובע ואני יודע לשחק עם הרצועות כדי להקטין או להגדיל אותו. בזמנו השתמשתי בידע הזה להקטין את הרצועות הן בשבילי, הן בשביל אבי, כדי שהתפילין לא ישמטו. את הקשר השני לא הצלחתי להבין עדין. ראוי לדעתי לכל תלמיד חכם להכיר את שניהם כך שבמידה ויראה מישהו שהתפילין שמוטות לו על מצחו שיוכל להקטין לו כדי שיקיים את המצווה כהלכתה.

דברי לשון הרע וניצחון במלחמות

הערה שהעירה קמיליה בבלוג תמריץ עוררה בי כמה מחשבות שחשבתי לפרוס כאן. קמיליה כתבה:

וכאן אני מגיעה, לאחר סיבוב, לטענה נוספת שלי כלפי הצמד גנץ & יעלון

זכור לי ממבצע צוק איתן שהרמטכ'ל ושר הביטחון דאז חזרו וטענו, פעם אחר פעם, שהחמאס מאוד מעונין בהפסקת אש, שהוא מתכנן להפסיק לירות אלינו, שהוא מתחנן כבר להפסקת אש וכד' וכד'. נאום הכלניות היה רק חוליה קטנה אחת בשרשרת ההצהרות הנ'ל.
טענות אלו של הרמטכ'ל ושר הביטחון למעשה ביטלו את כל התכנונים וכל ההכנות של צה'ל לפעולה כלשהי נגד רצועת עזה. יותר מכך, היא הובילה לשאננות יתר של כוחותינו בזמן שהחמאס הסכים (לכאורה) להפסקת אש. שאננות שעלתה לנו גם בחיי הדר גולדין.

רק בדיעבד התברר שגנץ & יעלון שגו אסטרטגית בהבנת החמאס ומה שמניע אותו.
כיון שלא שמעתי מאף אחד מהם הודאה בטעות זו בתפיסת האויב ולא שוכנעתי שהם מסוגלים להפיק לקחים מטעויות העבר שלהם – איני מסוגלת לסמוך עליהם שלא יבצעו טעויות דומות, או אפילו חמורות יותר, בעתיד."

דבריה של קמיליה עוררו אותי להיזכר בדרך שבה גנץ נבחר. גנץ, כזכור, לא היה המועמד הראשוני. המועמד הראשוני היה דווקא יואב גלנט. אלא שטענות שהועלו כנגד חריגות בניה של גלנט הביאו לבסוף לבחירתו של גנץ. כלומר, המועמד שנבחר לא היה המועמד הראוי אלא המועמד הלא ראוי מסיבות שאינן רלבנטיות (גלנט אפילו לא הועמד לדין והמשיך לקריירה פוליטית של שר מטעם מפלגת כולנו וכיום מועמד ברשימת הליכוד).

הנקודה הזו הזכירה לי את דברי המדרש: "דורו של דוד שהיו בו דלטורין (אומרי לשון הרע)היו נופלין, אבל דורו של אחאב כלן עובדי עבודת כוכבים היו ועל ידי שלא היו בהן דילטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין" (ויקרא רבה כו ב). תמיד המדרש הזה נדמה לי באופן מיסטי אולם המחשבה על בחירת גנץ גרמה לי מחשבות אחרות. לשון הרע מביאה להפסד במלחמות כיון שהיא גורמת להחלטות לא על בסיס איכות אלא על בסיס דברים לא רלבנטיים. כאשר אומרים לשון הרע וכאשר מקבלים לשון הרע שמים דגש לא על הדברים החשובים שצריכים להשפיע על ההחלטות אלא דווקא אלא דווקא על עניינים לא חשובים אשר מקבלים נפח ציבורי לא חשוב. וכתוצאה מכך מי שנבחר אינם האנשים הטובים שמנצחים במלחמה אלא האנשים הגרועים שאינם מנצחים במלחמה.

גם בדיבורים על גלנט היה יסוד של לשון הרע . עורכי החדשות בעיתונות הכתובה והמשודרת יכלו להתעלם מהסיפור הזה ולהשתיק אותו. היועצים המשפטיים יכלו להודיע שהם לא רואים מקום להתערבות משפטית. אולם ההצפה של הסיפור בתקשורת והחקירה המשפטית לא השאירו ברירה. ההשוואה לשנות החמישים והשישים ברורה למדי. אז דווקא העדיפו לשתוק על נושאים לא חשובים והתוצאה היתה שמדינת ישראל ניצחה במלחמות. ישנם כאלו שיטענו שהמציאות הנוכחית היא ריאקציה לשתיקה של העבר שבה ההערצה של אלופי הצבא הביאה ליחס סלחני שאיננו ראוי. ועם זאת ניתן לראות זאת כאותו עניין – ההתבטלות לאלופים אתמול הביאה ליחס מוגזם היום. אם לאנשים היה יחס מכבד אתמול השומר על העצמיות שלהם הם לא היו מגיעים ללשון הרע היום.

יוסף הצדיק

שמעתי לאחרונה כי מידתו של יוסף הצדיק, ספירת היסוד, נקראת כל. וחשבתי לבאר כך על פי דרכו של הרב שג"ר זצ"ל. ספירת היסוד מתקשרת לשמירת הברית והרב שג"ר מסביר כי שמירת הברית מבטאת איזו הסתפקות עצמית שאיננה זקוקה להנאה חיצונית. זה לא רק עצם ההימנעות מהמעשה בפועל אלא עצם הגישה שאיננה זקוקה להנאה חיצונית. הביטוי "כל", המופיע כאשר יעקב מודיע לעשו שיש לו כל (בניגוד לעשיו שיש לו רב) ובדומה לאברהם שבורך בכל וליצחק שנתן מעשר מכל, מבטא את ההסתפקות העצמית הזו של הצדיק שאיננו זקוק לשום דבר נוסף על מה שיש לו. במילים אחרות הצדיק איננו זקוק לאישור חיצוני שכן יש לו כל.

יוסף הצדיק נקרא צדיק בעקבות הניסיון שלו עם אשת פוטיפר אשר גילה את החירות העצמית שהייתה לו. עבדא בהפקירא ניחא ליה אומרת הגמרא (נוח לעבד בהפקרות של העבדות) ולכן הוא איננו חפץ בשחרור של בן החורין. עבדות איננה רק תיאור מצב אלא גם גישה לחיים. יוסף הצדיק גם כאשר היה עבד נשאר בן חורין שהרי את האלוהים הוא ירא. הוא לא נכנע להפקרות ולכן נשאר צדיק. מסיבה זו לא ניתן לשבור אותו. בצדקו הוא נשאר מתחילתו ועד סופו. במילים אחרות היה לו את "כל", את אותה מלאות עצמית שאיננה זקוקה לאישור חיצוני.

לכאורה היו ליוסף הצדיק את כל הצידוקים החיצוניים לחטוא עם אשת פוטיפר. אחיו מכרו אותו. אביו לא מחפש אותו ואולי היה שותף במכירתו. לפי הפירוש של הרב יואל בן נון לשם  מנשה "כי נשני (השכיחני) אלוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי" יוסף היה בטוח שהשמים גזרו עליו להיות הקליפה לעומת אחיו שנשארו הגרעין. בדומה לעשו לישמעאל וללוט גם הוא לא ינחל נחלה בארץ ישראל ויצטרך למצוא את מקומו מחוץ לארץ ישראל (עיין בפוסט דיבת הארץ). בקיצור נדחה הוא מכל המעלות ומהשותפות עם עם ישראל. מיואש שורה הוא בגולה מבלי להודיע לאביו שהוא נמצא במצרים מתוך אמונה שגם אביו שותף במכירתו. ועדין "את האלוהים אני ירא", "ואיך אעשה הרעה הגדולה, הזאת,וחטאתי, לאלוהים"??

יוסף הצדיק (ביחד עם מרדכי היהודי) הוא הארכיטיפ של היהודי בגלות. התבונה המעשית, הכישרון להסתדר עם הגוים ולצד הזה העצמאות המוחלטת. הידיעה של הצדיק שיש לו כל ולכן הוא איננו זקוק לשום דבר חיצוני. יוסף הצדיק מלמד אותנו שאף גורם חיצוני איננו סיבה מצדקת לבחירות שלנו. ברגע האמת שם במצרים לבדו מול אשת פוטיפר יוסף לא הצטדק ולא ויתר אלא נשאר בצדקו מסופו ועד תחילתו.

מאמר מאלכסון על השתמרותה של ההפקרות של תרבות העבדים גם לאחר שהעבדות בוטלה רשמית:

https://alaxon.co.il/article/%d7%96%d7%99%d7%9b%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%a2%d7%a7%d7%a2/