כל הנבואות בטלות לעתיד לבוא

אחת הנבואות הקשות בנבואה כנגד עם ישראל נמצא בספר יחזקאל פרק טז. יחזקאל מדמה את ירושלים לאישה הבוגדת בבעלה ואת נקמתו של הבעל, הקב"ה, באשתו הזונה. הוא מפשיט אותה ערום וערייה וחושף את ערוותה לעיני כל. הוא נוטל ממנה את כל תכשיטיה ובגדיה ומשאיר אותה ערומה וכואבת מול מאהביה. לכאורה נבואה קשה ביותר. בפועל קשה לומר האם ריבונו של עולם התכוון ללכת איתנו כל כך רחוק. הנבואה מסתיימת בשיבת הזוגיות של הבעל והאישה 'הזונה' אשר תשאר מבוישת לאור התנהגותה ועונשה ובהבטחה שעכשיו בעקבות כך היא תמנע מביקורת על בעלה. סיום כזה לא מתאים למקרה שבאמת האשה זנתה. הנבואה הקשה נועדה לסתום את הפה לעם ישראל לאור חדלונו של אלוהים להגן על עם ישראל. אלוהים מנצל את ההזדמנות שעם ישראל סרח כדי להשתיק את הביקורת של עם ישראל על אלוהים. המסקנה המתבקשת היא שגם אלוהים לא מתכוון ללכת רחוק עם הנבואה הזו. המטרה היא להשתיק את עם ישראל לא באמת להגשים את הנבואה

משל למה הדבר דומה, לזוג שכל הזמן רבו ביניהם. האישה התלוננה כל הזמן על הבעל והבעל גם כן לא רווה נחת מהאישה. יום אחד תפס הבעל את האישה בקלקלתה והחליט שזו ההזדמנות שלו. וכך אמר לה: תראי איך את מתנהגת… את תגידי תודה שאני בכלל נשאר איתך אחרי התנהגות שכזו. לאישה לא היה מה להגיד והיא שתקה. עברו הימים והזוג גלה מביתו. מסיבות שונות הבעל היה ספון בבית ואילו האישה פעלה בחוץ ועשתה חיל, פרחה והצליחה. יום אחד לקראת סוף נדודיהם נפל על האישה גרמני רשע פתח את ראשה, שבר את צלעותיה וחבל אותה מכף רגל ועד ראש עד שנזקקה האישה לאשפוז בבית חולים כשהיא מורדמת. כל הזמן הזה ישב לידה בעלה ותהה אם תתאושש ממה שעברה. עבר שם איזה טרדן ואמר לבעל: אתה זוכר את המריבה שרבתם אז כשהייתם צעירים? אין, פשוט מחקת לה את הצורה, היא פשוט נשארה בלי מילים. הסתכל עליו הבעל ואז צעק: יא חתיכת אדיוט אשתי מאושפזת במצב חמור בבית חולים וזה מה שיש לך לומר?!

עברו הימים והגלגל התהפך. מה שמחל כתרועת ניצחון פטריכאלית של ריבונו של עולם עלינו נהפך לקול ענות חלושה. כן יש בכוחו עלינו תמיד, אך חוקי המשחק כובלים אותו. אין הוא מתגלה עוד בכוחו החזק אלא דרכנו. ואתם עדיי. התגלותו של השם לא מתגלה אלא דרכנו. ובלעדנו מי יש לו עוד בעולמו. כזוג שהזקנה קפצה עליו. כל כך הרבה עברנו ביחד. אז הודעת לנו שלא יהיה לנו פתחון פה. אז אמרת. כבר עברו השנים. כל כך הרבה שנים. שתקנו, נכלמנו, בושנו ועכשיו פתאום הזמן נעשה קצר. פתאום עליך מוטל החוב לפרוע. הבטחת משיח (הבת שלי שאלה אותי איפה המשיח כל כך הרבה שנים? היא עדיין לא מבינה את משך הזמן אבל כיום כל מי שמדברר את המשיח בין אם זה ביני לנדאו או עמיר בניון מתנצל על האיחור). הבטחת גאולה. הבטחת פדות. בינתיים ההבטחות מתנהלות באופן צולע. זה היה צפוי (ראו רש”י על הפסוק “ושב השם את שבותך” בפרשת ניצבים), אך עדיין חוסר ההצלחה בולט. תיאולוגים יהודיים עסוקים בחלוקת האשמה. החכמים שבהם פשוט שותקים.
קראתי ששאלו את הרב קוק “האם הוא ציוני?” ענה הרב קוק “אני ציוני?! ריבונו של עולם ציוני” אנשים מבינים זאת כקל וחומר אך נראה לי שהרב קוק לא היה ציוני, לא התלהב מהציונות. ריבונו של עולם בחר להיות ציוני באופן שהרב קוק לא כל כך הבין. קשה לומר שהציונות הייתה סיפור הצלחה לפחות במדדים שהיא עצמה הציבה . היא לא הצליחה להקים מדינה יהודית לפני 1939 באופן שהיה מונע את השואה. אז מה ריבונו של עולם יגיד עכשיו ל6 המיליונים: מצטער פישלתי. בחרתי בקבוצה הלא נכונה. אם רק הייתם משתדלים יותר. מה הם יענו לו: אתה לא יכולת להשתדל יותר?! אוי לחילול השם הגדול והנורא שהיה בשואה. אז תיאולוגים יהודיים מחלקים אשמה. החכמים שבהם פשוט שותקים.
כן יש גאולה אבל היא מתנהלת באופן כל כך צולע שעדיף לשתוק. המהר”ל והרמח”ל יכולים להאריך בהסברים והרב קוק אוחז בשיפולי גלימותיהם ויכול להיות שההסברים אפילו טובים ונכונים. להגיד שלא יהיה לנו פתחון פה? את זה יכולת להגיד לפני 2500 שנה. מאז עברו השנים ולכל אחד יש חשבון לסגור. רבי לוי יצחק מברדיטשב כבר חש בזה לפני 200 שנה. היום הטענות מתעצמות.
לא היינו מוצלחים. מודים. אך גם אתה קשה לומר שהיית 100% מוצלח. תמיד תוכל להאריך בהסברים וחשבונות אבל אם בחרת להעמיד זאת במישור הזוגי תזכור שההודעה שלא תהיה לאישה פיתחון פה צריכה להיבחן במבחן המציאות. עשית לנו טובה. נחיה ונראה את הטובה ואז נחליט אם יש לנו פתחון פה

אמרו חכמים כל הנבואות בטלות לעתיד. כל אותן נבואות העסוקות בכל מיני מריבות ישנות וחסרות עניין בטלות לעתיד לבוא. מה מעניין במריבה זוגית לפני שלושת אלפים שנה? אנחנו כבר במקום אחר לחלוטין. מה עניין יש בנבואה הזו?.

לא תשנא את אחיך בלבבך

בפרשת השבוע יש את אחת המצוות הקשות בתורה ואחת הבודדות המצוות על הצד הפסיכולוגי של האדם, איסור שנאה של אדם בלב. המצווה נמצאת ברצף של מצוות העוסקות ביחסים בין אדם לחברו:

"לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך אני ה' יז לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא יח לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'".

מבין המצוות נראה שהמצוות הקודמות לה (איסור רכילות ואיסור עמידה על דם רעך) והמאוחרות לה (איסור נקימה ונטירה) מפורסמות יותר בציבור. אולם האיסור על שנאה בלב הוא לא פחות משמעותי.

הרמב"ם בעקבות הגמרא פוסק כי האיסור הוא כאשר השנאה נשארת בלב. ולהפך כאשר האדם מודיע לחברו שהוא שונא אותו האיסור מתבטל. כך כותב הרמב"ם:

"כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב אבל המכה את חבירו והמחרפו אע"פ שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא."

אך הרמב"ם לא מסתפק באיסור אלא מחבר אותו לעשה שבא מיד אחריו של הוכח תוכיח:

"כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול ולא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים."

הציווי הזה להודיע לפוגע שהוא פגע בך הוא מהציוויים הקשים בתורה. הוא מחייב את האדם להודות בכך שהוא פגיע ושניתן לפגוע בו. לא די שמישהו פגע בך אלא אתה גם מראה לו שאתה נפגעת. אם הוא עשה זאת בזדון הוא יודע עכשיו שפגיעתו הקודמת הצליחה ולכן זה מזמין פגיעה נוספת. לכן הציווי הזה הוא מהציוויים הקשים בתורה. הוא מחייב אותנו להודות בפגיעות שלנו.

בהלכה כתוב שהמדד לשנאה נמצא כאשר אדם לא מדבר עם חברו שלושה ימים בגלל השנאה אולם מניסיוני מצאתי מדד נוסף והוא רצון שיקרה משהו רע לפוגע. אצל אדם פגוע עולות במחשבתו איחולים רעים לפוגע, הלוואי שהוא ידרס או יקרה לו משהו רע. כאשר אדם חושב מחשבות רעות ואיחולים רעים על חברו זה סימן שהוא שונא אותו בליבו וסימן לכך שהוא צריך ללכת להודיע זאת לחברו. לרוב יסתבר שזה היה בטעות.

זאת לא מצווה קלה ומבחינה פסיכולוגית היא מהדברים הקשים בחיים. ועם זאת כדי לטהר את המחשבות אין דרך אחרת מלקיים אותה.

בל תתגודדו בבתי המשפט

בזמנו טען עמיחי כי צריך להימנע מהצבעה בבחירות בטענה כי בהצבעה בבחירות יש איסור של בל תתגודדו – אל תיעשו אגודות אגודות. קיומן של מפלגות עושה אותנו אגודות אגודות וזה אסור מן התורה. אפשר לתהות האם זה אכן גדר האיסור. הגמרא ביבמות למשל טוענת שאפילו אם יש שני בתי דין באותו עיר זה לא נכלל באיסור בל תתגודדו. וכמובן אם מדובר בשני בתי דין בשני ערים שונות. אפשר לדמות מפלגות לשני בתי דין שונים.

אני טענתי מולו כי אפילו אם יש איסור כזה האיסור של לא תעמוד על דם רעך דוחה אותו כמו שהוא דוחה את איסור לשון הרע. אינני בטוח מה קורה בפועל אך ליבי אומר לי שעם כל הכבוד לעקרונות לא תמיד עמיחי עומד בלחצים לא להצביע.

לאחרונה התפרסמה באתר דיומא סדרת מאמרים על שיטת המינוי של שופטים בישראל שמהם הסתבר כי אותו רגש נגד עשיית אגודות אגודות הוא זה שעומד גם מאחורי שיטת המינוי של שופטים במדינת ישראל. הרצון היה שהשופטים לא ייצגו מפלגות אלא את המדינה והממלכתיות. לטעמי שופטים לא צריכים לייצג את המדינה אלא את האמת אבל כל עוד הם פקידים של הציבור הציבור צריך למנות אותם והציבור צריך את היכולת להדיח אותם. ולכן אני מתנגד לשיטת הבחירה הנוכחית של שופטים. בפועל השיטה הפכה אותם למפלגה נוספת. בכל אופן מעניין כיצד תחושת הדחיה של הפוליטיקה וההרגשה שיש פה אגודות אגודות באה לידי ביטוי בעניין השופטים.

זכור לתורתו ואל תזכור למעשיו

הגמרא בחגיגה נדרשת למעשה מרכבה ומעשה בראשית. דוד בבשקין מעיר יפה שיכול להיות שזה קשור לציווי לראות ולהראות שיש בעליה ברגל בשלושת הרגלים להקריב קרבן חגיגה. אנו עולים כדי לראות את ה' וכדי להראות על ידי ה'. וראיית השכינה מובילה אותנו למקומות האזוטריים של תורת הסוד היהודית שאותה מזהה הגמרא עם מעשה בראשית (הבריאה) ומעשה מרכבה, התיאור של עזיבת הקב"ה את המקדש לפני החורבן ועלייתו למרכבה שלוקחת אותו לשמים כגורם שמאפשר את החורבן בנבואת יחזקאל. מעשה מרכבה מתקשר גם להתגלות ה' לנביא ישעיהו בתוך בית המקדש בעודו יושב על הכיסא והשרפים עומדים ממעל לו. שני התיאורים משוחזרים כל יום בתפילה בחזרת השליח ציבור כאשר הציבור מקדש את ה' בפסוקים שהמלאכים קידשו את ה' על פי אותם תיאורים – 'קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלוא כל הארץ כבודו' ו'ברוך כבוד ה' ממקומו'.

למרות השפה הציורית התיאורים אינם כפשוטם. הגמרא ביבמות ממחישה זאת כאשר היא מנגידה בין תיאורו של ישעיהו הנביא: ' בשנת מות המלך עזיהו ואראה את אדני ישב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל' לבין טענתו של משה רבינו 'כי לא יראני האדם וחי' ואז היא מתרצת 'כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה'. אספקלריה זה חלון. משה רבינו רואה את הנבואה כמו חלון שקוף, שאר הנביאים רואים בחלון שאיננו שקוף. במילים אחרות התיאור של ישעיהו הוא דימוי ולא תיאור של המציאות. הקב"ה נתפס כמי שמנהיג את המציאות מתוך בית המקדש. יחזקאל מתאר כבר את המעבר של הנהגת הקב"ה של המציאות מתוך בית המקדש למציאות של גלות השכינה. השכינה גולה עם ישראל ונודדת איתו בגלות. מעשה מרכבה לפי זה הוא משל. האם גם פרטי המשל חשובים? הרמב"ם במורה נבוכים טען שלא. העיקר הוא המסר. אני חושב שהמקובלים סברו אחרת וחשבו שכל פרט הוא חשוב. כך או אחרת על פי המשנה במסכת חגיגה דרישת מעשה מרכבה הוא עניין המסור ליחידים בלבד. לא כל אחד יכול לבוא ולדרוש.

בעצם הכניסה לפרדס שהוא הכינוי לדרישה של מעשה מרכבה יש סכנה. הגמרא מספרת כיצד ארבע נכנסו לפרדס אך רק אחד יצא בשלום. בן זומא מת, בן עזאי יצא מדעתו, אלישע בן אבויה התפקר והפך לאחר ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. אין ספק שהתפקרותו של אלישע בן אבויה הכתה בהלם את חכמי התלמוד ואת הסביבה. את הכינוי 'אחר' נתנה לו זונה שאלישע בן אבויה תבעה לקיים איתו יחסי מין. אף היא הייתה בהלם מכך שגדול הדור נתפקר. להתפקרותו ניתנו הסברים שונים. היו שטענו שמלכתחילה הקדשתו לתורה לא באה מתוך יראת שמים. הזכירו את ספרי היוונים שהיו נושרים מחיקו. אף תלאות רדיפות הרומאים הוסיפו לעניין. נשאר אלישע בן אבויה אחר.

בשלהי קובץ הסיפורים על אלישע בן אבויה (כולל מותו ושריפתו בגיהנום) מביאה הגמרא סיפור; לא על אלישע בן אבויה אלא על בתו. היו ימי רעבון והלכה בתו לבקש צדקה מרבי יהודה הנשיא (המכונה רבי):

אמרה ליה רבי פרנסני

אמר לה בת מי את אמרה לו בתו של אחר אני

אמר לה עדיין יש מזרעו בעולם והרי כתוב (איוב יח, יט) לא נין לו ולא נכד בעמו ואין שריד במגוריו

אמרה לו זכור לתורתו ואל תזכור מעשיו

מיד ירדה אש וסכסכה ספסלו של רבי בכה ואמר רבי ומה למתגנין בה כך למשתבחין בה על אחת כמה וכמה

אלישע בן אבויה מעיד על עצמו שבא מבית עשיר. גם העדות על ספרי יוונים שנשרו מחיקו מעידות זאת. אנשים רגילים לא טורחים להשיג ספרי יוונים. רק מי שבא מהאליטות רואה חשיבות להיות קשור לתרבות היוונית. ועם זאת נראה שביחד עם ההתפקרות של אלישע בן אבויה בא גם התפקרות נכסיו. הוא עדיין רכב על סוס אולם בנותיו נאלצות לחזר על הפתחים כדי להתפרנס ולא למות מבושה (עשירים שנעשים עניים מתים מבושה ולא מרעב). רבי שומע ותוהה האם עדיין נשאר שריד לאותו רשע?

אומרת לו בתו של אחר זכור לתורתו ולא למעשיו. המעשים אינם חשובים וגם הממון איננו חשוב. המעשים הלכו ויחד איתם גם הנכסים. מה שחשוב הוא התורה. והנה אני בתו עדין קשורה לתורה וקוראת לך רבי. התיאור בתלמוד בבלי מוסיף דרמה של ירידת אש מהשמים. בתלמוד הירושלמי אין צורך בזאת: 'באותה השעה בכה רבי וגזר עליהן שיתפרנסו אמר מה אם זה שיגע בתורה שלא לשום שמים ראו מה העמיד מי שהוא יגע בתורה לשמה על אחת כמה וכמה'. כוח התורה הוא מה שחשוב. לא המעשים ולא הנכסים. זכור לתורתו ואל תזכור למעשיו.

עשיית מלאכה מדרבנן בין השמשות של שבת

(הנושא הנידון הוא סיכום של לימוד במשנה ברורה בחלק אורח חיים של השולחן ערוך סימן שמב)

המשנה בשבת בפרק במה מדליקין (ב ז) מפרטת מה הבית נדרש לעשות לפני שבת:

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה:עִשַּׂרְתֶּן? עֵרַבְתֶּן? הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר.

בנוסף מפרטת המשנה מה אפשר לעשות אם הייתה שקיעה ואנחנו נמצאים בבין השמשות, זמן ששייך לשני הימים, היום שהיה יום שישי והיום שיבוא יום שבת:

סָפֵק חֲשֵׁכָה, סָפֵק אֵינָהּ חֲשֵׁכָה,אֵין מְעַשְּׂרִין אֶת הַוַּדַּאי,וְאֵין מֵטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים,וְאֵין מַדְלִיקִין אֶת הַנֵּרוֹת.אֲבָל מְעַשְּׂרִין אֶת הַדְּמַאי, וּמְעַרְבִין, וְטוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין.

לזמן הזה אנחנו מתייחסים כאל ספק יום ספק לילה. אם למשל נולד בן בזמן הזה הוא ספק נולד ביום שישי וספק נולד ביום שבת. ביום שישי הבא לא נוכל למול אותו כי אולי זמנו בשבת. בשבת לא נוכל למול כי אולי זמנו ביום שישי ולכן יעשו לו ברית מילה ביום ראשון. גם מבחינת הלכות שבת אנו נמצאים בספק. מקובל כי מה שהוא ספק באיסורים מן התורה אנחנו מחמירים. אם יש ספק אז אין ספק אומרת הפתגם הצה"לי ולכן המשנה אוסרת על איסורי תורה וודאיים בזמן הזה כמו הדלקת נרות. אבל היהדות היא לא רק איסורי תורה מפורשים. ביהדות יש גם כוח לחכמים לגזור גזרות ולתקן תקנות. ניתן לתהות מנין הכוח הזה שיש בידי חכמים. הרמב"ם טוען כי הכוח הזה ניתן בידי התורה בפסוק לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. הרמב"ן טוען כי הציווי הזה חל רק על פרשנות לתורה והוא מסור אך ורק לסנהדרין גדולה היושבת בלשכת הגזית בהר הבית. אז מניין הכוח של חכמים לגזור גזירות ולתקן תקנות? לשיטת הרמב"ן לא ברור אבל העובדה שיש להם; אולי זה בא מקבלת הציבור. בכל אופן מקובל שמה שהוא תקנה של חכמים במצב ספק אין צורך להחמיר ואפשר להקל בו. במשנה שלנו אנחנו רואים זאת בחלק האחרון:

אֲבָל מְעַשְּׂרִין אֶת הַדְּמַאי, וּמְעַרְבִין, וְטוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין

לא נכנס לשאלה מדוע אלו איסורים מדרבנן אבל המשנה מקילה בפירוש לעשות אותם גם בזמן שהוא ספק יום וספק לילה של ערב שבת. כלומר, אם אם נסכם את המשנה לכאורה מה שהוא איסור מן התורה אסור גם בזמן הספק של בין השמשות ומה שהוא אסור מדברי סופרים מותר בזמן הספק של בין השמשות.

אולם כפי שנראה הדברים אינם פשוטים כל כך (וזו הסיבה מדוע אני מקדיש לנושא הזה את הפוסט הזה). איסורים מדברי סופרים אפשר לשייך למשפחות שונות והדינים של המשפחות השונות אינם זהים גם בזמן הספק של בין השמשות. כך למשל חלוקה גסה של תקנות חז"ל תתחלק לקבוצות הבאות:

  • הרחקה מעבירה מן התורה. מן התורה כדי שמעשה יחשב עבירה נדרשים כמה תנאים למשל שהעבירה תעשה במתכוון, שמהמעשה יעשה באופן רגיל ויום יומי, שתוצאת המעשה תהיה מכוונת על ידי האדם (מלאכה הצריכה לגופה) ועוד. אם התנאים הללו לא מתקיימים אין כאן עבירה מבחינת התורה. אדם ימני העושה מעשה ביד שמאל לא נחשב שעבר עבירה מן התורה. רק אם הוא יעשה את המעשה ביד ימין הוא יתחייב בעבירה מן התורה. זה נקרא שינוי. אותו דבר, מעשה שאדם אחד יכול לעשות ועושים אותו שניים ביחד, שניהם פטורים מן התורה כי זה נחשב שינוי. במקרה הפוך שבו רק שניים יכולים לעשות את המעשה אז אם שניהם עושים אותו שניהם מתחייבים. אדם יחיד שיצליח לעשות אותו לבדו יהיה פטור. אדם העושה מעשה אך בלי להתכוון אליו גם הוא פטור מן התורה. התורה אוסרת מעשים מכוונים ולא מעשים שקרו בלי מחשבה. עם זאת, את כל המקרים הללו חכמים אסרו גם אם לא עמדת בדרישות של התורה כי בנקל ניתן לעשות את המעשים באופן רגיל ולהתחייב באיסור. הם הרחיקו את האדם מן העבירה.
  • אמירה לגוי. מן התורה אין איסור לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת. יש חיוב שביתה על העבד ועל הבהמה (וגם על ילדים למרות שכאן זה מסובך) אבל אין איסור על גויים. עם זאת חכמים גזרו לומר לגוי לעשות בשבילך מלאכה, שוב אולי בגלל שזה מרחיק את האדם מן העבירה (אם הגוי לא ישמע לו הוא יקום ויחלל שבת בעצמו).
  • גזרות חכמים. ישנם מעשים שאינם קשורים למלאכות האסורות בתורה אך עדין חכמים גזרו עליהם. כך למשל חכמים גזרו על קבוצות של חפצים שיהיו מוקצות בשבת ואסרו לטלטל אותם או לגעת בהם. חכמים גזרו על דברים שעוברים שינוי בשבת גם אם לא נעשה בהם מלאכה (איסור מוליד) ועוד ועוד. אנו רגילים לומר היום שחשמל אסור בשבת כי הוא מוליד מציאות חדשה בעולם. גם אם לא מדובר במקרים של בישול (כמו שיש בגריל בתנור שהברזל מתחמם עד שהוא מתלהט או בנורת להט) עדיין חכמים גזרו על חשמל כי הוא מוליד מציאות חדשה.

כשאנו מתירים לעשות איסורי דרבנן בין השמשות אנו רואים שיש חלוקה בין הקטגוריות הללו. הקטגוריה הראשונה עדין נאסרת גם בין השמשות. החשש שמא מתוך שאתה עושה בשינוי תבוא לעשות כרגיל ותתחייב חטאת עדיין קיים ולכן חכמים עדין אוסרים לעשות זאת בין השמשות. הקטגוריה השניה של אמירה לנוכרי מקלים בה מאד ומתירים אותה לצורך מצווה. הקטגוריה השלישית היא מה שלכאורה מותרת לעשות בין השמשות לצורך השבת כמו למשל להדליק מזגן ביום חם כדי למנוע הזעה. לכאורה זהו זמן בין השמשות שהוא ספק וספק בתקנות חכמים הוא להקל ולהתיר. אך כאן צץ גורם נוסף והוא קבלת השבת. אדם המקבל שבת על עצמו מקבל שבת גם לעניין תקנות חכמים. מרגע קבלת השבת הוא מקבל גם לא לעשות דברים שחכמים אסרו. בנוסף לכך גם אם הוא עצמו לא קיבל שבת הציבור יכול לקבל שבת והיות והוא נכלל בציבור הוא הוא נכלל באיסורים של עשיית מלאכה. כיום מקובל כי בעיר הגדולה אין ציבור אחד המחייב את האדם. יש הרבה ציבורים. מנגד מקובל כי בשקיעה כלל הציבורים בעיר גדולה קיבלו את השבת ולכן הם מחייבים גם את הפרט. בעיר גדולה הפרט מקבל את השבת בשקיעה ולכן אינו יכול לעשות איסורים דרבנן גם בזמן הספק שכן קבלת השבת של הציבור מחייבת אותו. היוצא מן הכלל היחיד הוא אמירה לנוכרי שעדין מקילים.

ומה אם אדם נסע לנסיעת עסקים בסין שאין שם ציבור או נמצא בטיול במדבר? במקרה הזה הוא עדיין יכול לעשות איסורים דרבנן מהסוג השלישי גם אחרי השקיעה. אין כאן ציבור שמחייב אותו והוא יכול להחליט לעצמו אם הוא מקבל את השבת או לא. הוא אמנם מאבד את תוספת שבת אבל לצורך מצווה או למנוע צער בשבת הוא יכול להקל. ושוב אך ורק לצורך שבת או מצווה. כתיבת תגובה באינטרנט לא נכללת בהתר.

ראש השנה לאילן מול ראש השנה לפירות האילן (עמיחי)

כולנו מכירים את טו בשבט כראש השנה לאילן. המקור לכך נמצא במשנה הראשונה של מסכת ראש השנה:

באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו

אולם במשנה אחרת אנחנו רואים כי פירות האילן נידונים בחג שבועות (עצרת בלשון חז"ל):

בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בר"ה כל באי עולם עוברין" לפניו כבני מרון שנאמר (תהלים לג, טו) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ובחג נידונין על המים:"

ראש השנה לכאורה הוא יום דין אז למה קיימת ההפרדה בין ראש השנה לאילן שחל בטו בשבט לעומת יום הדין של פירות האילן שחל בחג שבועות? מה ההבדל בין האילן לפירותיו?

בסיפור מעשה הבריאה מסופר כך:

ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ ויהי" כן יב ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עשה פרי אשר זרעו בו למינהו וירא אלהים כי טוב"

וכותב על כך רש"י במקום:

""עֵץ פְּרִי" – שיהא טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן אלא וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי ולא הָעֵץ פְּרִי לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה 

כלומר טרם החטא הייתה אמורה האדמה להצמיח עץ פרי. בפועל היא הצמיחה עץ עושה פרי. כאן החלה ההפרדה בין האילן לפרי האילן. סמך לדבר יש ברש"י המסביר מדוע פירות האילן נידונים בחג שבועות:

"שתי הלחם – ירצו על פירות האילן שהן מתירין להביא בכורים שאין מביאין בכורים קודם לעצרת דכתיב (שמות לד) בכורי קציר חטים ואני שמעתי דרבי יהודה לטעמיה דהא אזלא כמאן דאמר בסנהדרין (דף ע:) עץ שאכל אדם הראשון חטה היתה:"

ישנה מחלוקת תנאים מה היה הפרי שנאכל בגן עדן. היו שאמרו גפן, אחרים תאנה אבל ישנה דעה שהפרי שממנו אכל האדם הראשון היה חיטה (אף אחד לא טען תפוח, זו המצאה נוצרית). בחג שבועות מקריבים בבית המקדש קרבן תודה ומניפים עליו שתי כיכרות לחם חמץ. זהו קרבן הציבור היחידי בשנה שהקריבו ממנו חמץ וגם הוא לא הוקטר על המזבח אלא נאכל על ידי הכהנים. בשאר השנה הלחם היחידי שהורשה להיות מוקרב במקדש היה חייב להיות מצה. מסביר רש"י שלא סתם שתי הלחם מוקרבים בשבועות. הקרבת שתי הלחם מתחילה את עונת הביכורים. מכאן ואילך מובאים פירות מתוקים לבית ה' מונפים לפניו ושוב נאכלים. ומדוע מקריבים דווקא לחם? הוא מביא מסורת על רבי יהודה שלדעתו חיטה היה פרי עץ הדעת. כיון שכך ראוי להקריב אותו ראשון כדי לכפר על עוון פרי עץ הדעת. ראינו למעלה כי פרי עץ הדעת הוא הגורם לחטא המפריד בין העץ לפרי העץ. ולכן בשבועות ראוי לדון את פרי העץ בנפרד.

ומה קורה בטו בשבט? בטו בשבט אנו חוגגים ראש השנה לאילן בלי הפירות. האילן בטו בשבט הוא ערום ועריה וכך הוא מבטא את היותו אילן בנפרד מהפרי. ההבדל בין טו בשבט לעצרת שבטו בשבט האילן נידון כשלעצמו ואילו בעצרת העולם נידון האילן כפרי האילן. ואפשר לומר עוד שטו בשבט הוא תחילת עליית השרף באילנות שממנו מתחילה הפריחה. החגיגה לאילן היא חגיגה לפוטנציאל לעומת החגיגה האקטואלית שמוגשמת בשבועות.

הקומדיה של חתונת יצחק ורבקה

הקדמונים הבחינו בין קומדיה לטרגדיה באופן הבא – קומדיה מסתיימת בחתונה וטרגדיה בהלוויה. פרשת השבוע חיי שרה למרות שמה היא קומדיה. עיקר הפרשה הוא סיפור מציאת הכלה של יצחק, רבקה, בידי העבד והבאתה ליצחק שמתחתן איתה. לאחר מכן אברהם מת בשיבה טובה. יותר מזה לא היה יכול לבקש.

הסיום הזה מנוגד לסיום של הפרשה הקודמת, וירא, עם פרשת העקדה. הפרשה הקודמת היא במפורש טרגדיה, למרות שבסוף הקב"ה חוזר בו ומונע מאברהם להרוג את יצחק. עצם האפשרות להקריב את יצחק לעולה מספקת כדי להפוך את הפרשה לטרגדיה.

דומני ששתי הפרשות יחד מציגות את שני הפנים של היהדות שבלעדיהם אין יהדות. מצד אחד היהדות היא דת של דין, של תביעה למחויבות טוטלית עד כדי נכונות לעקידה של הבנים כפשוטו על מזבח האמונה כפי שקרה לצערינו לא מעט במשך הגלות. כך למשל בגזרות תתנו כדי להימנע מהמרת דת שחטו את עצמם בני הקהילות בלי רחמים כמו שמעידה הקינה הבאה:

כָּבַשׁ הָאָב רַחֲמָיו לִזְבֺּחַ
יְלָדִים הִשְׁלִים כְּכָרִים לִטְבֺּחַ
הֵכִין לְבָנָיו מַטְבֵחַ:

לְאִמּוֹתָם נוֹאֲמִים הִנֶּנוּ ןִשְׁחָטִים וְנִטְבָּחִים
כְּהִקְדִּישׁוּם לָטֶבַח וְהִתִּיקוּם לַאֲבָחִים
נָשִׁים פִּרְיָם עֺלֲלֵי טִפֻּחִים:

מִי יִשְׁמַע וְלֹא יִדְמַע
הַבֵּן נִשְׁחָט וְהָאָב קוֹרֵא אֶת שְׁמַע
מִי רָאָה כָזֺאת מִי שָׁמָע:

נְוַת בַּיִת הַיָּפָה בְּתוּלַת בַּת יְהוּדָה
צַוָּארָהּ פָּשְׁטָה וּמַאֲכֶלֶת הִשְׁחִיזָה וְחִדְּדָה
עַיִן רָאֲתָה וַתְּעִידָהּ:

מצד שני היהדות היא גם דת של קומדיה שסופה חתונה. ההורים לא יכולים להסתפק בהולדת ילדים אלא צריכים לדאוג שהילדים יתחתנו ויביאו את הדור הבא. כך אומר הנביא ירמיהו לגולים:

קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים ותלדנה בנים ובנות ורבו שם ואל תמעטו   

לצד הטרגדיה היהדות מאמינה בקומדיה. אנשים מתחתנים, מולידים ילדים ודואגים שגם הילדים יתחתנו ויביאו ילדים. כולם פרים ורבים בנחת ובשמחה.

אחרי זה אפשר למות בשיבה טובה.

הסבר לפוסט אמרי נא אחותי את

לפני שבועיים פרסמתי פוסט אמרי נא אחותי את. בפוסט הזה אנסה להרחיב קצת. בפרשת לך לך לפני שבועיים מסופר כיצד אברהם ושרה יורדים למצרים ומיד לפני מצרים אברהם פונה לשרה ומבקש ממנה:

ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את יב והיה כי יראו אתך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אתי ואתך יחיו יג אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך (בראשית יב)

בפרשת וירא מסתבר שזו שיטה מוכנה מראש. כך אברהם מסביר זאת לאבימלך:

יא ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי יב וגם אמנה אחתי בת אבי הוא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה יג ויהי כאשר התעו אתי אלהים מבית אבי ואמר לה זה חסדך אשר תעשי עמדי אל כל המקום אשר נבוא שמה אמרי לי אחי הוא (בראשית כ)

לא ברור האם שרה הייתה מרוצה מההסדר . מפרשת וירא נראה שלא הייתה מרוצה ועדין שתפה פעולה עם אברהם.

גם הכותב האלמוני ליד הטלפון הציבורי בישיבה התיכונית מבקש הודעה דומה מבחורה אלמונית. נשאיר לקוראים לתהות מיהי אותה אלמונית ולמה הוא מבקש.

ראש השנה המלכת השם

ראש השנה נתפס במקורתינו כיום שבו ממליכים את השם. בעקבות כך ארצה להרחיב בעניין המלוכה בעקבות סדרת הספרים המצוינת של אורסלה לה גווין "הקוסם מארץ ים". כפי שהשם מרמז מדובר בסדרת פנטזיה, אולי אחת המשובחות ביותר שנכתבו בסוגה הספרותית הזו. בחלק הראשון אני אתמצת את עלילת הסדרה ובחלק השני את התובנות שעולות ממנה לעניין המלוכה. בתמצות העלילה אני אציג חלקים גדולים של העלילה היות ואני מניח שאף קורא של הבלוג לא יתרעם עלי. מי שכבר קרא מכיר את העלילה ומי שלא קרא כנראה גם לא יקרא.

צלו של המוות

הספר הראשון בסדרה "הקוסם מארץ ים" שעל שמו נקראת גם הסדרה מספר את סיפורו של גד המכונה גם נץ. נץ הוא בחור צעיר בעל יכולת מבטיחה בקסם אולם המידות הלא מתוקנות שלו, הגאווה והיהרות, מובילות אותו לתחרות הרסנית מול תלמיד אחר בבית ספר לקוסמים באי בצר. כדי להראות את כוחו הוא מזמן רוח של מת אולם הקסם משתבש והצל שהוא מזמין הוא צל המוות של עצמו. לרוב קוסמים מזמינים רוחות של אנשים שכבר מתו אולם הזימון של צל המוות של עצמו משבש את האיזון במציאות. נוצר מאבק בין גד לצל שרק בסופו מבין גד שזהו הצל שלו ומקבל את המוות כחלק ממנו וכך משיב את השלמות לעצמו ואת האיזון לעולם.

במהלך המאבק בצל מקבל נץ חצי טבעת שבורה. בספר השני "הקברים של אטואן" מסתבר שחצי הטבעת הייתה חלק מטבעת שהיה לה את משל הסתרים של השלום. בלי משל הסתרים של השלום אין שלום בארץ ים. נץ יוצא להשיג את החצי השני מהקברים של אטואן הנשלטים בידי כוחות אפלים וחסרי שם. בקברים מסתבר שהכוחות שלהם חזק יותר משלו ורק בעזרת עזרה מבפנים מצליח נץ להשיג את החצי השני של הטבעת, לתקן אותה וכך להשיב את משל הסתרים האבוד של השלום.

שנים עוברות והשלום שב לארץ ים אך אין שלווה בארץ ים. אין מלך לארץ ים וצרה חדשה מתרגשת. נדמה כי אנשים איבדו את משמעות המילים. נץ יוצא לחקור את העניין. אליו מתלווה נסיך צעיר בשם ארן. בחיפושם הם מגלים כי אנשים איבדו את משמעות מעשיהם וכתוצאה מכך מפסיקים לפעול. לבסוף הם מוצאים כי קוסם אחד ניסה להשיג חיי נצח על ידי זימון של החיים של עצמו לעולם המתים בכך הוא מת אבל נשאר חי. זהו היפוך של הספר הראשון. בספר הראשון גד מזמן את הצל של מותו. בספר השלישי הקוסם מזמן את חייו למותו. הקוסם המת-חי משבש את ארץ ים. כדי לקבל משמעות צריך לתת סוף למציאות. קוסם שלא מת מונע מהמציאות להסתיים וכך גורם לה לאבד משמעות. גד והנסיך מצליחים לבטל את העיוות. הקוסם מת בלי לחיות. הנסיך ארן מתמנה למלך והסדר חוזר לארץ ים.

מהי מלוכה?

מהספר השלישי עולה כי אחד העניינים החשובים הוא השבת המלכות לארץ ים. וכאן עולה השאלה מהי המלכות בעיני לה גווין? מה הופך אדם למלך? שאלה קשורה היא מדוע צריך ייחוס כדי למלוך? ארן הוא נסיך מנצר מלוכה. מדוע זה חשוב?

על השאלה האחרונה לה גווין עונה בהמשילה את המלך לעץ. ככל שהשורשים של עץ עמוקים יותר כך הוא יציב יותר. יחוס ומסורת מעניקים פרספקטיבה. הם עוזרים לאדם להתנתק מהכאן ועכשיו ולראות א העניינים מנקודת מבט רחבה. כמובן שלעיתים הם לוכדים את האדם בנקודת מבט לא רלבנטית; כך קרה לנפוליון השלישי שהמשיך את האיבה של דודו, נפוליון בונפרטה, לאוסטריה במקום להבין את עליית פרוסיה ועדין ישכוח במסורת ויחוס אבות שמייצב את האדם. יחוס הוא טוב אך הוא לא מסביר את טיב המלוכה. בספר קשה להבין מדוע המלוכה חשובה ללה גווין. רמז לתשובה נמצא בהערה שמעיר גד, נץ, בהתבוננו בנסיך ארן: "לא מצאתי אף אחד שימשיך את דרכי חוץ ממך אבל אתה הרי מוכרח ללכת בדרכך ולא בדרכי. " מצד אחד כל אדם צריך ללכת בדרך שלו. מצד שני הנסיך ממשיך את דרכו של נץ. ולכן כדי להבין מהי מלכות צריך להבין את דרכו של נץ או גד כפי שהוא מובן בספרים. נץ מתואר כמי שמבין מה צריך לעשות ועושה אותו. כך הוא משיב את משל הסתרים האבוד מהקברים של אטואן וכך הוא משיב את המלכות. זוהי מלכות שאיננה רשמית. זוהי מלכות במובנה המהותי. חשבו על הרצל למשל. הרצל לא היה מלך היהודים באופן רשמי אך ההבנה שלו מה צריך לעשות כדי לגאול את היהודים הפכה אותו למלך היהודים (וכך גם התייחסו אליו יהודים וגויים).

כאשר אנו ממליכים את ריבונו של עולם בראש השנה אנחנו טוענים כי הקב"ה הוא מלך במובן המהותי. הקב"ה מבין מה צריך לעשוות ומצווה אותנו על עשייתו. מלכות השם איננה עניין טכני טקסי אלא ענין מהותי. הקב"ה הוא מלך במובן המהותי וממילא מלכות במובנה הרשמי.

שנה טובה לכולם ולכל בית ישראל.

יתום של שני אפוטרופוסים

המשנה במסכת פסחים פרק ח משנה א דנה במספר מקרים בהם אכילת קרבן פסח יכולה להיות רלבנטית לשני קורבנות פסח שונים. נזכיר, קרבן פסח הוא קרבן חובה שאפשר להקריב בחבורה. על החבורה צריך להימנות עוד לפני השחיטה כמו שאומר הפסוק "במכסת נפשות איש לפי אוכלו תכוסו על השה" (שמות יב ד). חבורות שונות נמנות ביחד כל אחת לעצמה ובני החבורה מקריבים ביחד קרבן פסח אחד ואוכלים אותו. במצב הזה ישנם פרטים שיכולים למצוא את עצמם קשורים לשתי קורבנות פסח של שתי חבורות שונות. המשנה דנה במקרים הללו וקובעת מה יהיה דינם:

האשה בזמן שהיא בבית בעלה, שחט עליה בעלה ושחט עליה אביה, תאכל משל בעלה.

הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה, שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה, תאכל במקום שהיא רוצה.

יתום ששחטו עליו אפוטרופסים, יאכל במקום שהוא רוצה.

עבד של שני שותפין, לא יאכל משל שניהן.

מי שחציו עבד וחציו בן חורין, לא יאכל משל רבו.

האישה שהתחתנה וחיה עם בעלה. בעלה הצטרף לחבורה אחת של קרבן פסח אחד ואביה הצטרף לחבורה אחרת. היא עצמה לא הצטרפה לאף חבורה מראש ובעלה ואביה שחטו עליה שניהם. תאכל משל בעלה כי מן הסתם התחתנה איתו כדי לחיות איתו.

הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה – בשנה הראשונה לנישואין האישה עדין רוצה לחגוג עם ההורים שלה. בהקשר זה אני זוכר כיצד לפני שנים ביקרתי חבר ילדות חרדי שהתחתן. ושם הוא הסביר לי כיצד מהמשנה הזו למדים את סדר הביקורים. בפסח הראשון אצל ההורים שלה, בפסח השני אצל ההורים שלו וכו'. במקרה כזה אי אפשר לומר באופן אוטומטי שהאישה אוכלת עם בעלה; היא עדין רגילה לסמוך על אביה שימנה אותה לחבורה שלו. ולכן תאכל במקום שירצה וצריכה להודיע מראש אצל מי היא אוכלת. ואם לא הודיעה לא תאכל אצל אף אחד (תוספות).

עד עכשיו דיברנו במקרה של הימנות על החבורה. אבל צריך לזכור שהפסח הוא לא רק של בני החבורה אלא גם של הבתים שלהם – "שה לבית אבות, שה לבית" (שם פסוק ג). ולכן אוכלים אותו אלו השייכים לבתים כמו ילדים ועבדים. אמנם לכאורה הם לא מקיימים מצווה באכילת הפסח אבל הם גם לא עוברים איסור באכילת הפסח (למשל בל תותירו). במקרים הבאים אנו דנים בשייכות לשני בתים שונים:

יתום ששחטו עליו אפוטרופוסים – יתום קטן שיש לו שני אפוטרופוסים ושניהם שחטו עליו יאכל אצל מי שירצה גם בלי להודיע מראש.

עבד של שני שותפין – מדובר בגוי שמכר את עצמו לעבד לשני יהודים שונים והתגייר בתור עבד. אם לא היה בוחר להתגייר היו חייבים לשחרר אותו אחרי שנה. כגוי הוא יכול היה להתגייר כיהודי רגיל אבל התורה מאפשרת מסלול גיור נוסף של עבדות שבו הגוי מוכר את עצמו ליהודי ואז מתגייר בתור עבד. הוא נקנס בכך שהילדים שלו נשארים עבדים כנעניים של היהודי. במקרה הנוכחי הוא נמכר לשני יהודים שונים. מבחינת ההלכה אנו מתייחסים אליו כאילו גופו נחלק לשנים – חצי מגופו שייך ליהודי אחד והחצי השני ליהודי אחר.  במקרה הזה העבד לא יכול לאכול מאף אחד מהפסחים שכן רק חצי הגוף שלו יכול לאכול מפסח אחד ואילו לחצי הגוף השני שלו אסור לאכול מאותו פסח. כתוצאה מכך השייכות שלו לשני בעלים שונים מונעת ממנו לאכול מהפסחים שלהם ולכן פוסקת המשנה לא יאכל משל שניהן.

ניתן לראות כאן את ההבדל בין יתום של שני אפוטרופוסים לבין עבד של שני אדונים. גוף היתום לא שייך לאף אחד מהאפוטרופוסים. אבל הוא חי בשני הבתים שלהם ולכן יכול לאכול היכן שירצה גם בלי להימנות מראש שכן שחיטת הפסח חלה על כל דיירי הבית כולל אותו. אצל העבד לעומת זאת גוף העבד שייך לשני האדונים כאחד ולכן הבעלות של אחד מהם על גופו מונעת ממנו לאכול מהפסח של השני וכן להיפך.

מי שחציו עבד וחציו בן חורין, לא יאכל משל רבו – כאן המשנה מתארת מקרה מורכב. היה עבד של שני אדונים. אחד מהם שחרר אותו. עכשיו הוא חצי עבד חצי בן חורין. הוא לא יכול לאכול את הפסח של אדוניו כי הצד של בן חורין לא נמנה על הפסח הזה. ומה עם לאכול פסח שלו? הפרשנים חלוקים בכך (ולא נכנס למחלוקת שלהם). אבל נראה לי שבשונה ממקרה של שני עבדים כאן אין בעיה מצד הבן חורין שכן הוא בוודאי שייך גם לבית של הצד שלו שהוא בן חורין (שהרי זה אותו גוף) ולכן באופן בסיסי מותר. וצריך לדון בכך עוד.