הקומדיה של חתונת יצחק ורבקה

הקדמונים הבחינו בין קומדיה לטרגדיה באופן הבא – קומדיה מסתיימת בחתונה וטרגדיה בהלוויה. פרשת השבוע חיי שרה למרות שמה היא קומדיה. עיקר הפרשה הוא סיפור מציאת הכלה של יצחק, רבקה, בידי העבד והבאתה ליצחק שמתחתן איתה. לאחר מכן אברהם מת בשיבה טובה. יותר מזה לא היה יכול לבקש.

הסיום הזה מנוגד לסיום של הפרשה הקודמת, וירא, עם פרשת העקדה. הפרשה הקודמת היא במפורש טרגדיה, למרות שבסוף הקב"ה חוזר בו ומונע מאברהם להרוג את יצחק. עצם האפשרות להקריב את יצחק לעולה מספקת כדי להפוך את הפרשה לטרגדיה.

דומני ששתי הפרשות יחד מציגות את שני הפנים של היהדות שבלעדיהם אין יהדות. מצד אחד היהדות היא דת של דין, של תביעה למחויבות טוטלית עד כדי נכונות לעקידה של הבנים כפשוטו על מזבח האמונה כפי שקרה לצערינו לא מעט במשך הגלות. כך למשל בגזרות תתנו כדי להימנע מהמרת דת שחטו את עצמם בני הקהילות בלי רחמים כמו שמעידה הקינה הבאה:

כָּבַשׁ הָאָב רַחֲמָיו לִזְבֺּחַ
יְלָדִים הִשְׁלִים כְּכָרִים לִטְבֺּחַ
הֵכִין לְבָנָיו מַטְבֵחַ:

לְאִמּוֹתָם נוֹאֲמִים הִנֶּנוּ ןִשְׁחָטִים וְנִטְבָּחִים
כְּהִקְדִּישׁוּם לָטֶבַח וְהִתִּיקוּם לַאֲבָחִים
נָשִׁים פִּרְיָם עֺלֲלֵי טִפֻּחִים:

מִי יִשְׁמַע וְלֹא יִדְמַע
הַבֵּן נִשְׁחָט וְהָאָב קוֹרֵא אֶת שְׁמַע
מִי רָאָה כָזֺאת מִי שָׁמָע:

נְוַת בַּיִת הַיָּפָה בְּתוּלַת בַּת יְהוּדָה
צַוָּארָהּ פָּשְׁטָה וּמַאֲכֶלֶת הִשְׁחִיזָה וְחִדְּדָה
עַיִן רָאֲתָה וַתְּעִידָהּ:

מצד שני היהדות היא גם דת של קומדיה שסופה חתונה. ההורים לא יכולים להסתפק בהולדת ילדים אלא צריכים לדאוג שהילדים יתחתנו ויביאו את הדור הבא. כך אומר הנביא ירמיהו לגולים:

קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים ותלדנה בנים ובנות ורבו שם ואל תמעטו   

לצד הטרגדיה היהדות מאמינה בקומדיה. אנשים מתחתנים, מולידים ילדים ודואגים שגם הילדים יתחתנו ויביאו ילדים. כולם פרים ורבים בנחת ובשמחה.

אחרי זה אפשר למות בשיבה טובה.

הסבר לפוסט אמרי נא אחותי את

לפני שבועיים פרסמתי פוסט אמרי נא אחותי את. בפוסט הזה אנסה להרחיב קצת. בפרשת לך לך לפני שבועיים מסופר כיצד אברהם ושרה יורדים למצרים ומיד לפני מצרים אברהם פונה לשרה ומבקש ממנה:

ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את יב והיה כי יראו אתך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אתי ואתך יחיו יג אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך (בראשית יב)

בפרשת וירא מסתבר שזו שיטה מוכנה מראש. כך אברהם מסביר זאת לאבימלך:

יא ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי יב וגם אמנה אחתי בת אבי הוא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה יג ויהי כאשר התעו אתי אלהים מבית אבי ואמר לה זה חסדך אשר תעשי עמדי אל כל המקום אשר נבוא שמה אמרי לי אחי הוא (בראשית כ)

לא ברור האם שרה הייתה מרוצה מההסדר . מפרשת וירא נראה שלא הייתה מרוצה ועדין שתפה פעולה עם אברהם.

גם הכותב האלמוני ליד הטלפון הציבורי בישיבה התיכונית מבקש הודעה דומה מבחורה אלמונית. נשאיר לקוראים לתהות מיהי אותה אלמונית ולמה הוא מבקש.

ראש השנה המלכת השם

ראש השנה נתפס במקורתינו כיום שבו ממליכים את השם. בעקבות כך ארצה להרחיב בעניין המלוכה בעקבות סדרת הספרים המצוינת של אורסלה לה גווין "הקוסם מארץ ים". כפי שהשם מרמז מדובר בסדרת פנטזיה, אולי אחת המשובחות ביותר שנכתבו בסוגה הספרותית הזו. בחלק הראשון אני אתמצת את עלילת הסדרה ובחלק השני את התובנות שעולות ממנה לעניין המלוכה. בתמצות העלילה אני אציג חלקים גדולים של העלילה היות ואני מניח שאף קורא של הבלוג לא יתרעם עלי. מי שכבר קרא מכיר את העלילה ומי שלא קרא כנראה גם לא יקרא.

צלו של המוות

הספר הראשון בסדרה "הקוסם מארץ ים" שעל שמו נקראת גם הסדרה מספר את סיפורו של גד המכונה גם נץ. נץ הוא בחור צעיר בעל יכולת מבטיחה בקסם אולם המידות הלא מתוקנות שלו, הגאווה והיהרות, מובילות אותו לתחרות הרסנית מול תלמיד אחר בבית ספר לקוסמים באי בצר. כדי להראות את כוחו הוא מזמן רוח של מת אולם הקסם משתבש והצל שהוא מזמין הוא צל המוות של עצמו. לרוב קוסמים מזמינים רוחות של אנשים שכבר מתו אולם הזימון של צל המוות של עצמו משבש את האיזון במציאות. נוצר מאבק בין גד לצל שרק בסופו מבין גד שזהו הצל שלו ומקבל את המוות כחלק ממנו וכך משיב את השלמות לעצמו ואת האיזון לעולם.

במהלך המאבק בצל מקבל נץ חצי טבעת שבורה. בספר השני "הקברים של אטואן" מסתבר שחצי הטבעת הייתה חלק מטבעת שהיה לה את משל הסתרים של השלום. בלי משל הסתרים של השלום אין שלום בארץ ים. נץ יוצא להשיג את החצי השני מהקברים של אטואן הנשלטים בידי כוחות אפלים וחסרי שם. בקברים מסתבר שהכוחות שלהם חזק יותר משלו ורק בעזרת עזרה מבפנים מצליח נץ להשיג את החצי השני של הטבעת, לתקן אותה וכך להשיב את משל הסתרים האבוד של השלום.

שנים עוברות והשלום שב לארץ ים אך אין שלווה בארץ ים. אין מלך לארץ ים וצרה חדשה מתרגשת. נדמה כי אנשים איבדו את משמעות המילים. נץ יוצא לחקור את העניין. אליו מתלווה נסיך צעיר בשם ארן. בחיפושם הם מגלים כי אנשים איבדו את משמעות מעשיהם וכתוצאה מכך מפסיקים לפעול. לבסוף הם מוצאים כי קוסם אחד ניסה להשיג חיי נצח על ידי זימון של החיים של עצמו לעולם המתים בכך הוא מת אבל נשאר חי. זהו היפוך של הספר הראשון. בספר הראשון גד מזמן את הצל של מותו. בספר השלישי הקוסם מזמן את חייו למותו. הקוסם המת-חי משבש את ארץ ים. כדי לקבל משמעות צריך לתת סוף למציאות. קוסם שלא מת מונע מהמציאות להסתיים וכך גורם לה לאבד משמעות. גד והנסיך מצליחים לבטל את העיוות. הקוסם מת בלי לחיות. הנסיך ארן מתמנה למלך והסדר חוזר לארץ ים.

מהי מלוכה?

מהספר השלישי עולה כי אחד העניינים החשובים הוא השבת המלכות לארץ ים. וכאן עולה השאלה מהי המלכות בעיני לה גווין? מה הופך אדם למלך? שאלה קשורה היא מדוע צריך ייחוס כדי למלוך? ארן הוא נסיך מנצר מלוכה. מדוע זה חשוב?

על השאלה האחרונה לה גווין עונה בהמשילה את המלך לעץ. ככל שהשורשים של עץ עמוקים יותר כך הוא יציב יותר. יחוס ומסורת מעניקים פרספקטיבה. הם עוזרים לאדם להתנתק מהכאן ועכשיו ולראות א העניינים מנקודת מבט רחבה. כמובן שלעיתים הם לוכדים את האדם בנקודת מבט לא רלבנטית; כך קרה לנפוליון השלישי שהמשיך את האיבה של דודו, נפוליון בונפרטה, לאוסטריה במקום להבין את עליית פרוסיה ועדין ישכוח במסורת ויחוס אבות שמייצב את האדם. יחוס הוא טוב אך הוא לא מסביר את טיב המלוכה. בספר קשה להבין מדוע המלוכה חשובה ללה גווין. רמז לתשובה נמצא בהערה שמעיר גד, נץ, בהתבוננו בנסיך ארן: "לא מצאתי אף אחד שימשיך את דרכי חוץ ממך אבל אתה הרי מוכרח ללכת בדרכך ולא בדרכי. " מצד אחד כל אדם צריך ללכת בדרך שלו. מצד שני הנסיך ממשיך את דרכו של נץ. ולכן כדי להבין מהי מלכות צריך להבין את דרכו של נץ או גד כפי שהוא מובן בספרים. נץ מתואר כמי שמבין מה צריך לעשות ועושה אותו. כך הוא משיב את משל הסתרים האבוד מהקברים של אטואן וכך הוא משיב את המלכות. זוהי מלכות שאיננה רשמית. זוהי מלכות במובנה המהותי. חשבו על הרצל למשל. הרצל לא היה מלך היהודים באופן רשמי אך ההבנה שלו מה צריך לעשות כדי לגאול את היהודים הפכה אותו למלך היהודים (וכך גם התייחסו אליו יהודים וגויים).

כאשר אנו ממליכים את ריבונו של עולם בראש השנה אנחנו טוענים כי הקב"ה הוא מלך במובן המהותי. הקב"ה מבין מה צריך לעשוות ומצווה אותנו על עשייתו. מלכות השם איננה עניין טכני טקסי אלא ענין מהותי. הקב"ה הוא מלך במובן המהותי וממילא מלכות במובנה הרשמי.

שנה טובה לכולם ולכל בית ישראל.

יתום של שני אפוטרופוסים

המשנה במסכת פסחים פרק ח משנה א דנה במספר מקרים בהם אכילת קרבן פסח יכולה להיות רלבנטית לשני קורבנות פסח שונים. נזכיר, קרבן פסח הוא קרבן חובה שאפשר להקריב בחבורה. על החבורה צריך להימנות עוד לפני השחיטה כמו שאומר הפסוק "במכסת נפשות איש לפי אוכלו תכוסו על השה" (שמות יב ד). חבורות שונות נמנות ביחד כל אחת לעצמה ובני החבורה מקריבים ביחד קרבן פסח אחד ואוכלים אותו. במצב הזה ישנם פרטים שיכולים למצוא את עצמם קשורים לשתי קורבנות פסח של שתי חבורות שונות. המשנה דנה במקרים הללו וקובעת מה יהיה דינם:

האשה בזמן שהיא בבית בעלה, שחט עליה בעלה ושחט עליה אביה, תאכל משל בעלה.

הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה, שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה, תאכל במקום שהיא רוצה.

יתום ששחטו עליו אפוטרופסים, יאכל במקום שהוא רוצה.

עבד של שני שותפין, לא יאכל משל שניהן.

מי שחציו עבד וחציו בן חורין, לא יאכל משל רבו.

האישה שהתחתנה וחיה עם בעלה. בעלה הצטרף לחבורה אחת של קרבן פסח אחד ואביה הצטרף לחבורה אחרת. היא עצמה לא הצטרפה לאף חבורה מראש ובעלה ואביה שחטו עליה שניהם. תאכל משל בעלה כי מן הסתם התחתנה איתו כדי לחיות איתו.

הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה – בשנה הראשונה לנישואין האישה עדין רוצה לחגוג עם ההורים שלה. בהקשר זה אני זוכר כיצד לפני שנים ביקרתי חבר ילדות חרדי שהתחתן. ושם הוא הסביר לי כיצד מהמשנה הזו למדים את סדר הביקורים. בפסח הראשון אצל ההורים שלה, בפסח השני אצל ההורים שלו וכו'. במקרה כזה אי אפשר לומר באופן אוטומטי שהאישה אוכלת עם בעלה; היא עדין רגילה לסמוך על אביה שימנה אותה לחבורה שלו. ולכן תאכל במקום שירצה וצריכה להודיע מראש אצל מי היא אוכלת. ואם לא הודיעה לא תאכל אצל אף אחד (תוספות).

עד עכשיו דיברנו במקרה של הימנות על החבורה. אבל צריך לזכור שהפסח הוא לא רק של בני החבורה אלא גם של הבתים שלהם – "שה לבית אבות, שה לבית" (שם פסוק ג). ולכן אוכלים אותו אלו השייכים לבתים כמו ילדים ועבדים. אמנם לכאורה הם לא מקיימים מצווה באכילת הפסח אבל הם גם לא עוברים איסור באכילת הפסח (למשל בל תותירו). במקרים הבאים אנו דנים בשייכות לשני בתים שונים:

יתום ששחטו עליו אפוטרופוסים – יתום קטן שיש לו שני אפוטרופוסים ושניהם שחטו עליו יאכל אצל מי שירצה גם בלי להודיע מראש.

עבד של שני שותפין – מדובר בגוי שמכר את עצמו לעבד לשני יהודים שונים והתגייר בתור עבד. אם לא היה בוחר להתגייר היו חייבים לשחרר אותו אחרי שנה. כגוי הוא יכול היה להתגייר כיהודי רגיל אבל התורה מאפשרת מסלול גיור נוסף של עבדות שבו הגוי מוכר את עצמו ליהודי ואז מתגייר בתור עבד. הוא נקנס בכך שהילדים שלו נשארים עבדים כנעניים של היהודי. במקרה הנוכחי הוא נמכר לשני יהודים שונים. מבחינת ההלכה אנו מתייחסים אליו כאילו גופו נחלק לשנים – חצי מגופו שייך ליהודי אחד והחצי השני ליהודי אחר.  במקרה הזה העבד לא יכול לאכול מאף אחד מהפסחים שכן רק חצי הגוף שלו יכול לאכול מפסח אחד ואילו לחצי הגוף השני שלו אסור לאכול מאותו פסח. כתוצאה מכך השייכות שלו לשני בעלים שונים מונעת ממנו לאכול מהפסחים שלהם ולכן פוסקת המשנה לא יאכל משל שניהן.

ניתן לראות כאן את ההבדל בין יתום של שני אפוטרופוסים לבין עבד של שני אדונים. גוף היתום לא שייך לאף אחד מהאפוטרופוסים. אבל הוא חי בשני הבתים שלהם ולכן יכול לאכול היכן שירצה גם בלי להימנות מראש שכן שחיטת הפסח חלה על כל דיירי הבית כולל אותו. אצל העבד לעומת זאת גוף העבד שייך לשני האדונים כאחד ולכן הבעלות של אחד מהם על גופו מונעת ממנו לאכול מהפסח של השני וכן להיפך.

מי שחציו עבד וחציו בן חורין, לא יאכל משל רבו – כאן המשנה מתארת מקרה מורכב. היה עבד של שני אדונים. אחד מהם שחרר אותו. עכשיו הוא חצי עבד חצי בן חורין. הוא לא יכול לאכול את הפסח של אדוניו כי הצד של בן חורין לא נמנה על הפסח הזה. ומה עם לאכול פסח שלו? הפרשנים חלוקים בכך (ולא נכנס למחלוקת שלהם). אבל נראה לי שבשונה ממקרה של שני עבדים כאן אין בעיה מצד הבן חורין שכן הוא בוודאי שייך גם לבית של הצד שלו שהוא בן חורין (שהרי זה אותו גוף) ולכן באופן בסיסי מותר. וצריך לדון בכך עוד.

מהר האלוהים להר סיני

בתחילת ספר שמות ההר שבו ניתנה תורה מתואר ההר שבו ניתנה התורה כהר האלוהים. החל ממשה שהולך אחרי צאנו להר האלוהים, לאחר מכן אהרן פוגש אותו בהר האלוהים, אלוהים מתגלה בהר האלוהים עם עשרת הדיברות, ולבסוף, בסוף פרשת משפטים משה עולה אל הר האלוהים. אך בפרשת כי תשא אחרי התיאור הארוך מאד של בניית המשכן משה מקבל את לוחות הברית ומכאן ואילך שם ההר משתנה להר סיני. גם לאחר שמשה שובר את הלוחות בחטא העגל ועולה לקבל לוחות שניים שם ההר נשאר הר סיני. דומה כי מרגע שניתנו הלוחות איבד ההר ממעמדו כהר האלוהים והפך לנקודת ציון גיאוגרפית סתמית – הר סיני.

לא במקרה איננו יודעים את מקומו של הר סיני (למרות המסורת הנוצרית המפוקפקת). להר סיני היה תפקיד היסטורי מוגדר – למסור את הלוחות העדות לבני האדם. לאחר מכן הוא חסר כל חשיבות.

תהילים לז – חזן ומקהלה

כבר הרבה שנים אני שם לב שפרק לז בתהילים בנוי כמו חזן עם מקהלה. הפסוקים של החזן בנוים על סדר האלפבית (להוציא ע שמשום מה מוחלף בצ) בעוד שפסוקי המקהלה מגיבים לפסוקים של החזן. לשם הנוחות פסוקי המקהלה מוטים.

א  לְדָוִד:  אַל-תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים;    אַל-תְּקַנֵּא, בְּעֹשֵׂי עַוְלָה.
ב  כִּי כֶחָצִיר, מְהֵרָה יִמָּלוּ;    וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא, יִבּוֹלוּן.
ג  בְּטַח בַּיהוָה, וַעֲשֵׂה-טוֹב;    שְׁכָן-אֶרֶץ, וּרְעֵה אֱמוּנָה.
ד  וְהִתְעַנַּג עַל-יְהוָה;    וְיִתֶּן-לְךָ, מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ.
ה  גּוֹל עַל-יְהוָה דַּרְכֶּךָ;    וּבְטַח עָלָיו, וְהוּא יַעֲשֶׂה.
ו  וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ;    וּמִשְׁפָּטֶךָ, כַּצָּהֳרָיִם.
ז  דּוֹם, לַיהוָה–    וְהִתְחוֹלֵל-לוֹ:
אַל-תִּתְחַר, בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ;    בְּאִישׁ, עֹשֶׂה מְזִמּוֹת.
ח  הֶרֶף מֵאַף, וַעֲזֹב חֵמָה;    אַל-תִּתְחַר, אַךְ-לְהָרֵעַ.
ט  כִּי-מְרֵעִים, יִכָּרֵתוּן;    וְקֹוֵי יְהוָה, הֵמָּה יִירְשׁוּ-אָרֶץ.
י  וְעוֹד מְעַט, וְאֵין רָשָׁע;    וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל-מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ.
יא  וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ-אָרֶץ;    וְהִתְעַנְּגוּ, עַל-רֹב שָׁלוֹם.
יב  זֹמֵם רָשָׁע, לַצַּדִּיק;    וְחֹרֵק עָלָיו שִׁנָּיו.
יג  אֲדֹנָי יִשְׂחַק-לוֹ:    כִּי-רָאָה, כִּי-יָבֹא יוֹמוֹ.
יד  חֶרֶב, פָּתְחוּ רְשָׁעִים–    וְדָרְכוּ קַשְׁתָּם:
לְהַפִּיל, עָנִי וְאֶבְיוֹן;    לִטְבוֹחַ, יִשְׁרֵי-דָרֶךְ.
טו  חַרְבָּם, תָּבוֹא בְלִבָּם;    וְקַשְּׁתוֹתָם, תִּשָּׁבַרְנָה.
טז  טוֹב-מְעַט, לַצַּדִּיק–    מֵהֲמוֹן, רְשָׁעִים רַבִּים.
יז  כִּי זְרוֹעוֹת רְשָׁעִים, תִּשָּׁבַרְנָה;    וְסוֹמֵךְ צַדִּיקִים יְהוָה.
יח  יוֹדֵעַ יְהוָה, יְמֵי תְמִימִם;    וְנַחֲלָתָם, לְעוֹלָם תִּהְיֶה.
יט  לֹא-יֵבֹשׁוּ, בְּעֵת רָעָה;    וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ.
כ  כִּי רְשָׁעִים, יֹאבֵדוּ, וְאֹיְבֵי יְהוָה, כִּיקַר כָּרִים;    כָּלוּ בֶעָשָׁן כָּלוּ.
כא  לֹוֶה רָשָׁע, וְלֹא יְשַׁלֵּם;    וְצַדִּיק, חוֹנֵן וְנוֹתֵן.
כב  כִּי מְבֹרָכָיו, יִירְשׁוּ אָרֶץ;    וּמְקֻלָּלָיו, יִכָּרֵתוּ.
כג  מֵיְהוָה, מִצְעֲדֵי-גֶבֶר כּוֹנָנוּ;    וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ.
כד  כִּי-יִפֹּל לֹא-יוּטָל:    כִּי-יְהוָה, סוֹמֵךְ יָדוֹ.
כה  נַעַר, הָיִיתִי–    גַּם-זָקַנְתִּי:
וְלֹא-רָאִיתִי, צַדִּיק נֶעֱזָב;    וְזַרְעוֹ, מְבַקֶּשׁ-לָחֶם.
כו  כָּל-הַיּוֹם, חוֹנֵן וּמַלְוֶה;    וְזַרְעוֹ, לִבְרָכָה.
כז  סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב;    וּשְׁכֹן לְעוֹלָם.
כח  כִּי יְהוָה, אֹהֵב מִשְׁפָּט,    וְלֹא-יַעֲזֹב אֶת-חֲסִידָיו, לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ;
וְזֶרַע רְשָׁעִים    נִכְרָת.
כט  צַדִּיקִים יִירְשׁוּ-אָרֶץ;    וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ.
ל  פִּי-צַדִּיק, יֶהְגֶּה חָכְמָה;    וּלְשׁוֹנוֹ, תְּדַבֵּר מִשְׁפָּט.
לא  תּוֹרַת אֱלֹהָיו בְּלִבּוֹ;    לֹא תִמְעַד אֲשֻׁרָיו.
לב  צוֹפֶה רָשָׁע, לַצַּדִּיק;    וּמְבַקֵּשׁ, לַהֲמִיתוֹ.
לג  יְהוָה, לֹא-יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ;    וְלֹא יַרְשִׁיעֶנּוּ, בְּהִשָּׁפְטוֹ.
לד  קַוֵּה אֶל-יְהוָה, וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ,    וִירוֹמִמְךָ, לָרֶשֶׁת אָרֶץ;
בְּהִכָּרֵת רְשָׁעִים    תִּרְאֶה.
לה  רָאִיתִי, רָשָׁע עָרִיץ;    וּמִתְעָרֶה, כְּאֶזְרָח רַעֲנָן.
לו  וַיַּעֲבֹר, וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ;    וָאֲבַקְשֵׁהוּ, וְלֹא נִמְצָא.
לז  שְׁמָר-תָּם, וּרְאֵה יָשָׁר:    כִּי-אַחֲרִית לְאִישׁ שָׁלוֹם.
לח  וּפֹשְׁעִים, נִשְׁמְדוּ יַחְדָּו;    אַחֲרִית רְשָׁעִים נִכְרָתָה.
לט  וּתְשׁוּעַת צַדִּיקִים, מֵיְהוָה;    מָעוּזָּם, בְּעֵת צָרָה.
מ  וַיַּעְזְרֵם יְהוָה, וַיְפַלְּטֵם:    יְפַלְּטֵם מֵרְשָׁעִים, וְיוֹשִׁיעֵם–כִּי-חָסוּ בוֹ.

שתי קינות מתשעה באב

כיון שכתבתי על שריפת התלמוד חשבתי לצרף כאן את הקינה שכתב הרב מאיר מרוטונבורג על שריפת התלמוד שאותה הוא ראה כאשר הוא למד אצל רבו, רבי יחיאל מפריז, "שאלי שרופה באש" והיות והקינה הזו בנויה על משקל הקינה "ציון הלא תשאלי" של רבי יהודה הלוי החלטתי לצרף גם את הקינה "ציון הלא תשאלי" של ריה"ל. בזמנו חשבתי שאולי ציונות כונתה כך בעקבות הקינה "ציון הלא תשאלי" אבל לאחר מכן ראיתי שהיא כונתה כך בעקבות הפסוק "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה". עם זאת, לקינה "ציון הלא תשאלי" הייתה השפעה ברורה וחזקה על התודעה הציונית של היהודים.

ציון הלא תשאלי

צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ:
מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ:
וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ:
לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵך אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ:
לִבִּי לְבֵית אֵל וְלִפְנִיאֵל מְאֹד יֶהֱמֶה וּלְמַחֲנַיִם וְכֹל פִּגְעֵי טְהוֹרָיִךְ,
שָׁם הַשְּׁכִינָה שְׁכֵנָה לָךְ, וְהַיּוֹצְרֵךְ פָּתַח לְמוּל שַׁעֲרֵי שַׁחַק שְׁעָרָיִךְ,
וּכְבוֹד אֲדֹנָי לְבַד הָיָה מְאוֹרֵךְ, וְאֵין שֶׁמֶשׁ וְסַהַר וְכוֹכָבִים מְאִירָיִךְ.
אֶבְחַר לְנַפְשִׁי לְהִשְׁתַּפֵּךְ בְּמָקוֹם אֲשֶר רוּחַ אֱלֹהִים שְׁפוּכָה עַל בְּחִירָיִךְ.
אַתְּ בֵּית מְלוּכָה וְאַתְּ כִּסֵּא אֲדֹנָי, וְאֵיךְ יָשְׁבוּ עֲבָדִים עֲלֵי כִסְאוֹת גְּבִירָיִךְ?
מִי יִתְּנֵנִי מְשׁוֹטֵט בַּמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר נִגְלוּ אֱלֹהִים לְחוֹזַיִךְ וְצִירָיִךְ!
מִי יַעֲשֶׂה לִי כְנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדוֹד, אָנִיד לְבִתְרֵי לְבָבִי בֵּין בְּתָרָיִךְ!
אֶפֹּל לְאַפַּי עֲלֵי אַרְצֵךְ וְאֶרְצֶה אֲבָנַיִךְ מְאֹד וַאֲחֹנֵן אֶת-עֲפָרָיִךְ,
אַף כִּי בְעָמְדִי עֲלֵי קִבְרוֹת אֲבֹתַי וְאֶשְׁתּוֹמֵם בְּחֶבְרוֹן עֲלֵי מִבְחַר קְבָרָיִךְ!
אֶעְבֹר בְּיַעְרֵךְ וְכַרְמִלֵּךְ וְאֶעְמֹד בְּגִלְעָדֵךְ וְאֶשְׁתּוֹמֲמָה אֶל הַר עֲבָרָיִךְ,
הַר הָעֲבָרִים וְהֹר הָהָר, אֲשֶׁר שָׁם שְׁנֵי אוֹרִים גְּדוֹלִים מְאִירַיִךְ וּמוֹרָיִךְ.
חַיֵּי נְשָׁמוֹת – אֲוִיר אַרְצֵךְ, וּמִמָּר דְרוֹר אַבְקַת עֲפָרֵךְ, וְנֹפֶת צוּף – נְהָרָיִךְ!
יִנְעַם לְנַפְשִׁי הֲלֹךְ עָרֹם וְיָחֵף עֲלֵי חָרְבוֹת שְׁמָמָה אֲשֶׁר הָיוּ דְבִירָיִךְ,
בִּמְקוֹם אֲרוֹנֵךְ אֲשֶׁר נִגְנַז, וּבִמְקוֹם כְּרוּבַיִךְ אֲשֶׁר שָׁכְנוּ חַדְרֵי חֲדָרָיִךְ!
אָגֹז וְאַשְׁלִיךְ פְּאֵר נִזְרִי וְאֶקֹּב זְמָן, חִלֵּל בְּאֶרֶץ טְמֵאָה אֶת-נְזִירָיִךְ–
אֵיךְ יֶעֱרַב לִי אֲכֹל וּשְׁתוֹת בְּעֵת אֶחֱזֶה, כִּי יִסְחֲבוּ הַכְּלָבִים אֶת-כְּפִירָיִךְ?
אוֹ אֵיךְ מְאוֹר יוֹם יְהִי מָתוֹק לְעֵינַי בְּעוֹד אֶרְאֶה בְּפִי עֹרְבִים פִּגְרֵי נְשָׁרָיִךְ?
כּוֹס הַיְגוֹנִים, לְאַט! הַרְפִּי מְעַט, כִּי כְבָר מָלְאוּ כְסָלַי וְנַפְשִׁי מַמְּרוֹרָיִךְ.
עֵת אֶזְכְּרָה אָהֳלָה – אֶשְׁתֶּה חֲמָתֵךְ, וְאֶזְכֹּר אָהֳלִיבָה – וְאֶמְצֶה אֶת-שְׁמָרָיִךְ!
צִיּוֹן כְּלִילַת יֳפִי, אַהְבָה וְחֵן תִּקְשְׁרִי מֵאָז, וּבָךְ נִקְשְׁרוּ נַפְשׁוֹת חֲבֵרָיִךְ–
הֵם הַשְּׂמֵחִים לְשַׁלְוָתֵךְ וְהַכּוֹאֲבִים עַל שׁוֹמֲמוּתֵךְ וּבוֹכִים עַל שְׁבָרָיִךְ.
מִבּוֹר שְׁבִי שׁוֹאֲפִים נֶגְדֵּךְ וּמִשְׁתַּחֲוִים אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ אֱלֵי נֹכַח שְׁעָרָיִךְ,
עֶדְרֵי הֲמוֹנֵךְ, אֲשֶׁר גָּלוּ וְהִתְפַּזְּרוּ מֵהַר לְגִבְעָה וְלֹא שָׁכְחוּ גְדֵרָיִךְ,
הַמַּחֲזִיקִים בְּשׁוּלַיִךְ וּמִתְאַמְּצִים לַעְלוֹת וְלֶאְחֹז בְּסַנְסִנֵּי תְּמָרָיִךְ.
שִׁנְעָר וּפַתְרוֹס הֲיַעַרְכוּךְ בְּגָדְלָם, וְאִם הֶבְלָם יְדַמּוּ לְתֻמַּיִךְ וְאוּרָיִךְ?
אֶל מִי יְדַמּוּ מְשִׁיחַיִךְ וְאֶל מִי נְבִיאַיִךְ וְאֶל מִי לְוִיַּיִךְ וְשָׁרָיִךְ?
יִשְׁנֶה וְיַחְלֹף כְּלִיל כָּל-מַמְלְכוֹת הָאֱלִיל חָסְנֵךְ לְעוֹלָם, לְדוֹר וָדוֹר נְזָרָיִךְ.
אִוָּךְ לְמוֹשָׁב אֱלֹהַיִךְ, וְאַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יִבְחַר יְקָרֵב וְיִשְׁכֹּן בַּחֲצֵרָיִךְ!
אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת אוֹרֵךְ וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ,
לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ וְלַעְלֹז בְּשִׂמְחָתֵךְ בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ!

שאלי שרופה באש

שַׁאֲלִי שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ לִשְׁלוֹם אֲבֵלַיִךְ הַמִּתְאַוִּים שְׁכֹן בַּחֲצַר זְבֻלָיִךְ:
הַשּׁוֹאֲפִים עַל עָפָר אֶרֶץ וְהַכּוֹאֲבִים הַמִּשְׁתּוֹמְמִים עֲלֵי מוֹקֵד גְּלִילַיִךְ:
הוֹלְכִים חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ, וְקַוִּים לְאוֹר יוֹמָם, עֲלֵיהֶם אֲשֶׁר יִזְרַח וְעָלַיִךְ:
וּשְׁלוֹם אֱנוֹשׁ נֶאֱנָח, בּוֹכֶה בְּלֵב נִשְׁבָּר תָּמִיד מְקוֹנֵן עֲלֵי צִירֵי חֲבָלָיִךְ:
וַיִּתְאוֹנֵן כְּתַנִּים וּבְנוֹת יַעֲנָה וַיִּקְרָא מִסְפֵּד מַר בִּגְלָלָיִךְ:
אֵיכָה נְתוּנָה בְּאֵשׁ אוֹכְלָה תְּאֻכַּל בְּאֵשׁ בָּשָׂר וְלֹא נִכְווּ זָרִים בְּגַחֲלָיִךְ:
עַד אָן עֲדִינָה תְּהִי שׁוֹכְנָה בְּרֺב הַשְׁקֵט וּפְנֵי פְרָחַי הֲלֹא כָסּוּ חֲרֻלָּיִךְ:
תֵּשֵׁב בְּרֺב גַּאֲוָה לִשְׁפֹּט בְּנֵי אֵל בְּכָל הַמִּשְׁפָּטִים וְתָבִיא בִּפְלִילָיִךְ:
עוֹד תִּגְזֹר לִשְׂרֹף דָּת אֵשׁ וְחֻקִּים וְלָכֵן אַשְׁרֵי שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ גְּמוּלָיִךְ:
צוּרִי בְּלַפִּיד וְאֵשׁ הַלְבַעֲבוּר זֶה נְתָנֵךְ כִּי בְּאַחֲרִית תְּלַהֵט אֵשׁ בְּשׁוּלָיִךְ:
סִינַי הֲלָכֵן בְּךָ בָּחַר אֱלֹהִים וּמָאַס בִּגְדוֹלִים וְזָרַח בִּגְבוּלָיִךְ:
לִהְיוֹת לְמוֹפֵת לְדָת כִּי תִתְמַעֵט וְתֵרֵד מִכְּבוֹדָהּ וְהֵן אֶמְשֹׁל מְשָׁלָיִךְ:
מָשָׁל לְמֶלֶךְ אֲשֶׁר בָּכָה לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ צָפָה אֲשֶׁר יִגְוַע כֵּן אַתְּ בְּמִלָּיִךְ:
תַּחַת מְעִיל תִּתְכַּס סִינַי לְבוּשֵׁךְ בְּשַׂק תַּעְטֶה לְבוּשׁ אַלְמְנוּת תַּחֲלִיף שְׂמָלָיִךְ:
אוֹרִיד דְּמָעוֹת עֲדֵי יִהְיוּ כְנַחַל וְיַגִּיעוּ לְקִבְרוֹת שְׁנֵי שָׂרֵי אֲצִילָיִךְ:
משֶׁה וְאַהֲרֺן בְּהֺר הָהָר וְאֶשְׁאַל הֲיֵשׁ תּוֹרָה חֲדָשָׁה בְּכֵן נִשְׂרְפוּ גְלִילָיִךְ:
חֺדֶשׁ שְׁלִישִׁי וְהֻקְשַׁר הָרְבִיעִי לְהַשְׁחִית חֶמְדָּתֵךְ וְכָל יֺפִי כְּלִילָיִךְ:
גָּדַע לְלוּחוֹת וְעוֹד שָׁנָה בְּאֵוַּלְתּוֹ לִשְׂרוֹף בְּאֵשׁ דָּת הֲזֶה תַּשְׁלוּם כְּפֵלָיִךְ:
אֶתְמַהּ לְנַפְשִׁי וְאֵיךְ יֶעֱרַב לְחִכִּי אֲכֹל אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֲשֶׁר אָסְפוּ שְׁלָלָיִךְ:
אֶל תּוֹךְ רְחוֹבָהּ כְּנִדַּחַת וְשָׂרְפוּ שְׁלַל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר תִּמְאַס לָבוֹא קְהָלָיִךְ:
לֹא אֵדְעָה לִמְצֹא דֶּרֶךְ סְלוּלָיִךְ הָיוּ אֲבֵלוֹת נְתִיב ישֶׁר מְסִלָּיִךְ:
יֻמְתַּק בְּפִי מִדְּבַשׁ לִמְסֹךְ בְּמַשְׁקֶה דְּמָעוֹת וּלְרַגְלִי הֱיוֹת כָּבוּל כְּבָלָיִךְ:
יֶעֶרַב לְעֵינַי שְׁאֹב מֵימֵי דְּמָעַי עֲדֵי כִלּוּ לְכָל מַחֲזִיק בִּכְנַף מְעִילָיִךְ:
אַךְ יֶחֱרָבוּ בְּרִדְתָּם עַל לְחָיַי עֲבוּר כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמַי לִנְדֹד בְּעָלָיִךְ:
לָקַח צְרוֹר כַּסְפּוֹ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ לְמֵרָחוֹק וְעִמּוֹ הֲלֹא נָסוּ צְלָלָיִךְ:
וַאֲנִי כְּשָׁכוּל וְגַלְמוּד נִשְׁאַרְתִּי לְבַד מֵהֶם כְּתֺרֶן בְּרֺאשׁ הַר מִגְדָּלָיִךְ:
לֹא אֶשְׁמַע עוֹד לְקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת עֲלֵי כִּי נִתְּקוּ מֵיתְרֵי תֻפֵּי חֲלִילָיִךְ:
אֶלְבַּשׁ וְאֶתְכַּס בְּשַׂק כִּי לִי מְאֺד יָקְרוּ עָצְמוּ כְּחוֹל יִרְבְּיוּן נַפְשׁוֹת חֲלָלָיִךְ:
אֶתְמַהּ מְאֺד עַל מְאוֹר הַיּוֹם אֲשֶׁר יִזְרַח אֶל כֺּל אֲבָל יַחֲשִׁיךְ אֵלַי וְאֵלָיִךְ:
זַעֲקִי בְּקוֹל מַר לְצוּר עַל שִׁבְרוֹנֵךְ וְעַל חָלְיֵךְ וְלוּ יִזְכֹּר אַהֲבַת כְּלוּלָיִךְ:
חִגְרִי לְבוּשׁ שַׂק עֲלֵי הַהַבְעָרָה אֲשֶׁר יָצְתָה לְחַלֵּק וְסָפְתָה אֶת תְּלוּלָיִךְ:
כִּימוֹת עֱנוּתֵךְ יְנַחְמֵךְ צוּר וְיָשִׁיב שְׁבוּת שִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן וְיָרִים אֶת שְׁפָלָיִךְ:
עוֹד תַּעֲדִי בַּעֲדִי שָׁנִי וְתֺף תִּקְחִי תֵּלְכִי בְּמָחוֹל וְצַהֲלִי בִּמְחוֹלָיִךְ:
יָרוּם לְבָבִי בְּעֵת יָאִיר לְךָ צוּר וְיַגִּיהַּ לְחָשְׁכֵּךְ וְיָאִירוּ אֲפֵלָיִךְ:

תודעה של חגבים

אחרי שפרסמתי אתהפוסט האחרון שמתי לב לקשר שיש בין השמות של הגיבורים המפורסמים שעל הסיפור שלהם חרב בית המקדש – קמצא ובר קמצא או החגב ובן החגב – לבין תיאור מפורסם שתיארו את עצמם המרגלים "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" וחשבתי לעצמי שאולי הקשר בן הסיפורים איננו מקרי ולא סתם בחרו חז"ל לכנות כך את הגיבורים של הסיפור. על פי החשבון של חז"ל חטא המרגלים התרחש בליל תשעה באב ולכן יש קשר חזק מאד בין חטא המרגלים שכתוצאה ממנו ישראל נשארו במדבר ולא נכנסו לארץ לבין חורבן בית המקדש וגלות ישראל מארצם. כמו שאמרו חז"ל על הפסוק ויבכו כל העדה בלילה ההוא – " אותו היום [ערב] תשעה באב היה אמר הקב"ה הן בכו בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות". וכאשר נתנו חז"ל את הכותרת הזו לסיפור שלנו הם רצו לרמוז לנו על היסוד המשותף לחורבן והגלות וזה תודעה של חגבים.

מהי תודעה של חגבים?

זו תודעה נמוכה שאיננה יכולה להתרומם לעבר נקודת מבט גבוהה יותר על המציאות. עם ישראל יוצא ממצרים בניסים גדולים אבל ברגע האמת לא מסוגל להשתכנע שהקב"ה יהיה איתו בכניסה לארץ ישראל. מבחינה תודעתית הם נשארו חגבים – אנשים קטנים וחסרי חשיבות.  גם סיפור קמצא ובר קמצא מתאר תודעה נמוכה של חגבים שעסוקה במריבות קטנוניות ורדיפת כבוד נמוכה שבשלה היא מוכנה אפילו להחריב את בית המקדש. גם רבי זכריה בן אבקולס דבוק באותה תודעה חגבית שאיננה מסוגלת להכריע ורק חיה בחשש של מה יאמרו. כל מי שנמצא בסיפור נגוע בתודעה חגבית ומה הפלא שבסוף חל חורבן.

בנקודה מסוימת זה נכון גם על המחלוקת על כתבי הרמב"ם. רבני צרפת כל כך נבהלו מהנכונות של הרמב"ם לדון באופן ישיר עם הפילוסופים שקמו והחרימו את כתביו. אולם כשנתקלים בכזו יצירת מופת שממשה עד משה לא הייתה כמוה ראוי להרחיב את נקודת המבט ולא למהר לשפוט. מי שהרחיב אותה היה הרמב"ן שבאגרת לרבני צרפת הרגיע את הרוחות והביא להורדת החרם על ספרי הרמב"ם אולם רק אחרי שהנזק כבר נעשה.

יש יסוד של אמת בתודעה החגבית של היהודים שכן היהודים ממעטים עצמם לפני ריבונו של עולם כמו שאומרת הגמרא:

"לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט מכל העמים" (דברים פרק ז פסוק ז) אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני נתתי גדולה לאברהם אמר לפני (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר למשה ואהרן אמר (שמות טז, ז) ונחנו מה לדוד אמר (תהלים כב, ז) ואנכי תולעת ולא איש אבל עובדי כוכבים אינן כן נתתי גדולה לנמרוד אמר (בראשית יא, ד) הבה נבנה לנו עיר לפרעה אמר (שמות ה, ב) מי ה' לסנחריב אמר (מלכים ב יח, לה) מי בכל אלהי הארצות וגו' לנבוכדנצר אמר (ישעיהו יד, יד) אעלה על במתי עב לחירם מלך צור אמר (יחזקאל כח, ב) מושב אלהים ישבתי בלב ימים (מסכת חולין דף פט עמוד א)

ועדין המיעוט העצמי אסור לו שיגרום לתודעה להתכנס למקום נמוך החסר את נקודת המבט הגבוהה ומביא לפיכך לחורבן ולגלות.

על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים

לפני כמה חודשים הזכרתי את רבי זכריה בן אבקולס בהקשר של סיפור חורבן בית המקדש ובתגובות לפוסט הקשתה קמיליה קושיה חזקה:

"גם, איני מבינה את טענת הגמרא ש"ענוונותו של זכריה בן אבקולוס החריבה את בית מקדשנו."

על פי הסיפור מי שהחליט, בתכנון מראש ובכוונה תחילה, להמיט את זעם רומא על יהודי הארץ היה הנעלב מסיפור קמצא ובר קמצא. הוא זה שמכר, בכוונה תחילה, כבשה פסולה להקרבה בכדי להעליל על היהודים את הכוונה למרוד ברומי.

על מניעיו האמיתיים /חוכמתו של של זכריה בן אבקולוס ניתן להתווכח.

מוזר לי שדווקא הוא זה שנתפס כפושע העיקרי." 

קמיליה מקשה מסברה אולם את אותה קושיה ניתן להקשות גם מבחינה ספרותית. הגמרא פותחת את סיפור קמצא ובר קמצא בכותרת כללית (החוזרת בסיפורי חורבן נוספים) המספרת לנו על מה חרבה ירושלים: "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים"  ומסיימת בהטלת האחריות על רבי זכריה בן אבוקלוס. אז מה לדעתה של הגמרא גרם לחורבן בית המקדש, קמצא ובר קמצא או ענוונותו של רבי זכריה בן אבקולוס?

נראה שהגמרא מטילה את האחריות על רבי זכריה בן אבקולס שכן בקודקס הלכתי כמו התוספתא מובאת עוד דוגמא לענוונותו של רבי זכריה בן אבקולס הגורמת לו לא להכריע בהלכות שבת בין בית שמאי ובין בית הלל וגם שם התוספתא לא מהססת לסמן את ענוונותו של רבי זכריה כמי שהביאה לחורבן בין המקדש וכך להנחיל את ההבנה שענוונות זו פסולה וצריך להתרחק ממנה: אמר רבי יוסי ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל. ועדין הקושיה של קמיליה נשארת – מדוע האחריות היא עליו ולא על קמצא ובר קמצא הגורמים הישירים?

נדמה לי שהתשובה היא זו. נעלבים ונרגנים יהיו תמיד אולם האחריות של ההנהגה היא למנוע מהמריבות הנצחיות שלהם לפגוע בעיקר ובדברים החשובים. בית המקדש לא היה אמור להיות מעורב במריבות הקטנוניות שלהם. ואם אחד מהסיעות עושה תרגיל עוקץ צריך להכריע ולא לתת לתרגיל העוקץ לאיים על קיומו של בית המקדש.

אני רוצה להביא דוגמא נוספת למקרה שבו מריבה פנימית חרגה מגבולות הגזרה היהודיים והביאה לבסוף לפגיעה חמורה הרבה יותר וזו שרפת התלמוד בצרפת ב1242. הרקע לשריפה היה מחלוקת קודמת על ספרי הרמב"ם שהביאלשריפתם ב1233. במקרה הזה המחלוקת הגיעה על רקע קצת יותר מבוסס מהמריבה המיותרת של קמצא ובר קמצא אולם כמו חורבן ירושלים עירוב הגויים במריבות הפנימיות של היהודים הביא לבסוף לחורבן הרבה יותר גדול.

הלקח של הגמרא לפי זה איננו הלקח הפשטני הרגיל של האשמת שנאת החינם כגורם לשריפת בית המקדש (למרות שגם לקח זה מופיע במקורותינו) אלא הצורך לשמור על ריסון עצמי וזהירות מעירוב גורמים חיצוניים במחלוקות פנימיות. עד כמה שלגורמים הפנימיים המחלוקת שלהם נראית גדולה וחשובה במבט נוסף מסתבר שהיא איננה אלא מחלוקת בין שני חגבים (חגב=קמצא בארמית).