לשון הרע על רוצחים

התגובות בפוסט הקודם הבהירו לי שאני צריך לתת הקדמה שתבהיר מנין אנו מבינים שמותר לקבל לשון הרע אם יש בה תועלת לשומע. הסיפור הקלאסי הוא סיפור רציחתו של גדליהו בן אחיקם שעליו צמים מידי שנה בשנה יום אחרי ראש השנה.  הסיפור של גדליהו נמצא בספר ירמיהו ובספר מלכים. אני אביא את הקטעים מספר ירמיהו פרק מ ומא:

ז וַיִּשְׁמְעוּ כָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, הֵמָּה וְאַנְשֵׁיהֶם, כִּי-הִפְקִיד מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם, בָּאָרֶץ; וְכִי הִפְקִיד אִתּוֹ, אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטָף, וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ, מֵאֲשֶׁר לֹא-הָגְלוּ בָּבֶלָה.  ח וַיָּבֹאוּ אֶל-גְּדַלְיָה, הַמִּצְפָּתָה; וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָהוּ וְיוֹחָנָן וְיוֹנָתָן בְּנֵי-קָרֵחַ וּשְׂרָיָה בֶן-תַּנְחֻמֶת וּבְנֵי עופי (עֵיפַי) הַנְּטֹפָתִי, וִיזַנְיָהוּ בֶּן-הַמַּעֲכָתִי–הֵמָּה, וְאַנְשֵׁיהֶם.  ט וַיִּשָּׁבַע לָהֶם גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן, וּלְאַנְשֵׁיהֶם לֵאמֹר, אַל-תִּירְאוּ, מֵעֲבוֹד הַכַּשְׂדִּים; שְׁבוּ בָאָרֶץ, וְעִבְדוּ אֶת-מֶלֶךְ בָּבֶל–וְיִיטַב לָכֶם.  י וַאֲנִי, הִנְנִי יֹשֵׁב בַּמִּצְפָּה, לַעֲמֹד לִפְנֵי הַכַּשְׂדִּים, אֲשֶׁר יָבֹאוּ אֵלֵינוּ; וְאַתֶּם אִסְפוּ יַיִן וְקַיִץ וְשֶׁמֶן, וְשִׂמוּ בִּכְלֵיכֶם, וּשְׁבוּ, בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר-תְּפַשְׂתֶּם.  יא וְגַם כָּל-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר-בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי-עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וַאֲשֶׁר בְּכָל-הָאֲרָצוֹת, שָׁמְעוּ, כִּי-נָתַן מֶלֶךְ-בָּבֶל שְׁאֵרִית, לִיהוּדָה; וְכִי הִפְקִיד עֲלֵיהֶם, אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶּן-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן.  יב וַיָּשֻׁבוּ כָל-הַיְּהוּדִים, מִכָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר נִדְּחוּ-שָׁם, וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ-יְהוּדָה אֶל-גְּדַלְיָהוּ, הַמִּצְפָּתָה; וַיַּאַסְפוּ יַיִן וָקַיִץ, הַרְבֵּה מְאֹד.  {ס}  יג וְיוֹחָנָן, בֶּן-קָרֵחַ, וְכָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים, אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה–בָּאוּ אֶל-גְּדַלְיָהוּ, הַמִּצְפָּתָה.  יד וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, הֲיָדֹעַ תֵּדַע כִּי בַּעֲלִיס מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן שָׁלַח אֶת-יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, לְהַכֹּתְךָ, נָפֶשׁ; וְלֹא-הֶאֱמִין לָהֶם, גְּדַלְיָהוּ בֶּן-אֲחִיקָם.  טו וְיוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ אָמַר אֶל-גְּדַלְיָהוּ בַסֵּתֶר בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר, אֵלְכָה נָּא וְאַכֶּה אֶת-יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, וְאִישׁ, לֹא יֵדָע; לָמָּה יַכֶּכָּה נֶּפֶשׁ, וְנָפֹצוּ כָּל-יְהוּדָה הַנִּקְבָּצִים אֵלֶיךָ, וְאָבְדָה, שְׁאֵרִית יְהוּדָה.  טז וַיֹּאמֶר גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם אֶל-יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ, אַל-תעש (תַּעֲשֵׂה) אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה:  כִּי-שֶׁקֶר אַתָּה דֹבֵר, אֶל-יִשְׁמָעֵאל.  {פ}

א וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה בֶן-אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וְרַבֵּי הַמֶּלֶךְ וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם–הַמִּצְפָּתָה; וַיֹּאכְלוּ שָׁם לֶחֶם יַחְדָּו, בַּמִּצְפָּה.  ב וַיָּקָם יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה וַעֲשֶׂרֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-הָיוּ אִתּוֹ, וַיַּכּוּ אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן בַּחֶרֶב–וַיָּמֶת אֹתוֹ:  אֲשֶׁר-הִפְקִיד מֶלֶךְ-בָּבֶל, בָּאָרֶץ.  ג וְאֵת כָּל-הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר-הָיוּ אִתּוֹ אֶת-גְּדַלְיָהוּ בַּמִּצְפָּה, וְאֶת-הַכַּשְׂדִּים, אֲשֶׁר נִמְצְאוּ-שָׁם–אֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, הִכָּה יִשְׁמָעֵאל.  ד וַיְהִי בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, לְהָמִית אֶת-גְּדַלְיָהוּ; וְאִישׁ, לֹא יָדָע.  ה וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן, שְׁמֹנִים אִישׁ, מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים, וּמִתְגֹּדְדִים; וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם, לְהָבִיא בֵּית יְהוָה.  ו וַיֵּצֵא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה לִקְרָאתָם, מִן-הַמִּצְפָּה, הֹלֵךְ הָלֹךְ, וּבֹכֶה; וַיְהִי, כִּפְגֹשׁ אֹתָם, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, בֹּאוּ אֶל-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם.  ז וַיְהִי, כְּבוֹאָם אֶל-תּוֹךְ הָעִיר; וַיִּשְׁחָטֵם יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, אֶל-תּוֹךְ הַבּוֹר–הוּא, וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-אִתּוֹ.  ח וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים נִמְצְאוּ-בָם, וַיֹּאמְרוּ אֶל-יִשְׁמָעֵאל אַל-תְּמִתֵנוּ–כִּי-יֶשׁ-לָנוּ מַטְמֹנִים בַּשָּׂדֶה, חִטִּים וּשְׂעֹרִים וְשֶׁמֶן וּדְבָשׁ; וַיֶּחְדַּל, וְלֹא הֱמִיתָם בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם.  ט וְהַבּוֹר, אֲשֶׁר הִשְׁלִיךְ שָׁם יִשְׁמָעֵאל אֵת כָּל-פִּגְרֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִכָּה בְּיַד-גְּדַלְיָהוּ–הוּא אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אָסָא, מִפְּנֵי בַּעְשָׁא מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל; אֹתוֹ, מִלֵּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָהוּ–חֲלָלִים.  י וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל אֶת-כָּל-שְׁאֵרִית הָעָם אֲשֶׁר בַּמִּצְפָּה, אֶת-בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ וְאֶת-כָּל-הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בַּמִּצְפָּה, אֲשֶׁר הִפְקִיד נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים, אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶּן-אֲחִיקָם; וַיִּשְׁבֵּם, יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, וַיֵּלֶךְ, לַעֲבֹר אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן.  {ס}  יא וַיִּשְׁמַע יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ, וְכָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה, יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה.  יב וַיִּקְחוּ, אֶת-כָּל-הָאֲנָשִׁים, וַיֵּלְכוּ, לְהִלָּחֵם עִם-יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה; וַיִּמְצְאוּ אֹתוֹ, אֶל-מַיִם רַבִּים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן.  יג וַיְהִי, כִּרְאוֹת כָּל-הָעָם אֲשֶׁר אֶת-יִשְׁמָעֵאל, אֶת-יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ, וְאֵת כָּל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ–וַיִּשְׂמָחוּ.  יד וַיָּסֹבּוּ, כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר-שָׁבָה יִשְׁמָעֵאל, מִן-הַמִּצְפָּה; וַיָּשֻׁבוּ, וַיֵּלְכוּ, אֶל-יוֹחָנָן, בֶּן-קָרֵחַ.  טו וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, נִמְלַט בִּשְׁמֹנָה אֲנָשִׁים, מִפְּנֵי, יוֹחָנָן; וַיֵּלֶךְ, אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן.  {ס}  טז וַיִּקַּח יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ וְכָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר-אִתּוֹ, אֵת כָּל-שְׁאֵרִית הָעָם אֲשֶׁר הֵשִׁיב מֵאֵת יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה מִן-הַמִּצְפָּה, אַחַר הִכָּה, אֶת-גְּדַלְיָה בֶּן-אֲחִיקָם–גְּבָרִים אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, וְנָשִׁים וְטַף וְסָרִסִים, אֲשֶׁר הֵשִׁיב, מִגִּבְעוֹן.  יז וַיֵּלְכוּ, וַיֵּשְׁבוּ בְּגֵרוּת כמוהם (כִּמְהָם), אֲשֶׁר-אֵצֶל, בֵּית לָחֶם–לָלֶכֶת, לָבוֹא מִצְרָיִם.  יח מִפְּנֵי, הַכַּשְׂדִּים, כִּי יָרְאוּ, מִפְּנֵיהֶם:  כִּי-הִכָּה יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶּן-אֲחִיקָם, אֲשֶׁר-הִפְקִיד מֶלֶךְ-בָּבֶל, בָּאָרֶץ.

תקציר מנהלים: גדליהו ממונה על ידי מלך בבל על ארץ יהודה לאחר נפילת מלכות בית דוד. יוחנן בן קרח מזהיר את גדליהו כי ישמעאל ממשפחת המלוכה מתכנן להרוג אותו. גדליהו מסרב לקבל את הדברים בגלל שהם לשון הרע. ואז מגיע ישמעאל ממשפחת המלוכה והורג את גדליהו. ובתגובה בורח כל הישוב היהודי מארץ יהודה וארץ יהודה נשארת חרבה בלי יהודים בכלל עד שיבת ציון.

הגמרא שמה לב למשהו משונה בפסוקים: "'והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי אנשים אשר הכה ביד גדליה' וכי גדליה הרגן והלא ישמעאל הרגן?" ועונה "אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן " (נידה דף סא עמוד א).

העובדה שמוציאים דיבה על אנשים לא אומרת שאנחנו צריכים להיות שוטים ולא לחוש לה. אם מזהירים אותך ממישהו תחשוש לכך שהדברים אמיתיים ותכונן לאפשרות כזו. זה מה שמכונה לשון הרע לתועלת. אולי אני שופך את דמו של מישהו אחר אבל אני מציל את השומע מסיכון. מי שהולך או הולכת להתחתן עם בן זוג או בת זוג שאני יודע עליהם שהם רמאים מוטלת עלי חובה להודיע לו או לה על כך כדי שלא יקנו חתול בשק. אותו דבר בעסקים ובוודאי כשמדובר באיום ברצח. איסור לשון הרע לא  נועד לאפשר לעבריינים לפגוע באנשים ישרים. אם אתה יודע על מישהו שהוא עבריין או סתם הולך לפגוע במישהו תזהיר אותו ואל תחשוש שיש כאן איסור של לשון הרע. התועלת איננה אם כן למספר ששופך את דמו של מי שאומרים עליו לשון הרע אלא היא לנפגע שימנע מפגיעה כאשר ישמע את הדברים ויזהר. אמנם השומע לא צריך לקבל את הדברים בתור אמת מוחלטת אבל הוא צריך לחשוש שמא יש אמת בדברים ולהיזהר כמו שמסכם זאת האמורא רבא בסוגיה: לשון הרע אסור לקבל אך צריך לחשוש.

בפוסט הקודם ניסיתי לברר האם באמת אין כאן לשון הרע (וכך גם הסיק עמיחי בתגובה שלו) או שפשוט לשון הרע נדחתה על ידי הציווי של 'לא תעמוד על דם רעך'. אסור לי לעמוד מהצד בזמן שרעי נפגע ולכן אני צריך להזהיר אותו גם במחיר של לשון הרע על פוגע פוטנציאלי כדי למנוע פגיעה.  אני מקווה שעכשיו הדברים יותר ברורים.

האם לשון הרע לתועלת היא דחויה או הותרה?

בהלכות לשון הרע ישנה הלכה חריגה: אם לשון הרע היא לתועלת של מי ששומע מותר לספר אותה.

ועולה הקושיה: ממתי תועלת מתירה איסור? האם התועלת מאכילת חזיר תתיר את אכילתו? האם התועלת מגניבה תתיר לגנוב?

לדעתי אין כאן היתר אלא שלשון הרע נדחת כתוצאה מחיוב אחר לא לעמוד על דם רעך. אם הנך רואה שחברך הולך להיזוק כתוצאה ממישהו שלישי אתה נדרש להודיע לו על כך כדי שיזהר.

לאחרונה הצעתי את שיטתי לפני הרב מיכאל אברהם והוא העיר לי שלפי שיטה זו לשון הרע לתועלת דוחה את איסור לשון הרע אבל לא מתירה אותו. הוא לעומת זאת בפוסקים מבין שהתועלת מתירה את הלשון הרע.

בשבת האחרונה בפרשת קדושים נתקלתי בפסוק הבא:

"לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך אני ה'"

וחשבתי שאולי יש קשר בין סמיכות האיסורים. העובדה שהאיסורים סמוכים זה לזה מלמדת אותנו שמתי אסור ללכת רכיל בעמך? כאשר אינך עומד על דם רעך.

הבעיה היא שלדרוש סמוכים במקרא איננו עניין מוסכם. לא כל החכמים מסכימים שניתן לדרוש סמוכים במקרא. ועדין זהו דרוש יפה.

מהרה יבנה המקדש

יום טז בניסן הוא יום מיוחד מבחינה הלכתית. כולם מכירים את חג פסח ואיסור אכילת חמץ. אולם לצידם קיים גם איסור נוסף לאכול מהתבואה החדשה. עד מתי? עד הקרבת קורבן העומר:

וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.

ומה קורה כאשר אין בית מקדש להקריב בו את העומר? אז מעיקר הדין מותר לאכול תבואה חדשה עם זריחת החמה. בדידי הווא עובדה שהייתי נוהג לקטוף שעורים בשדה ולאכול אותם. וכשעמדתי על דעתי הבנתי שאני צריך להזהר מאכילת התבואה החדשה עד ימי הפסח עצמם.

ועם זאת אומרת המשנה בסוכה דף מא עמוד א שתיקן רבן יוחנן בן זכאי שיהיה יום ההנף כולו אסור גם לאחר חורבן בית המקדש ומדוע? כיון שמהרה יבנה המקדש ויווצר בלבול. שואלת הגמרא מתי יבנה מקדש? ועונה בטו בניסן או בליל טז. שואל רש"י איך בטו בניסן הרי מדובר ביום טוב. ובלילה? בית המקדש לא נבנה בלילה. עונה רש"י שבית המקדש עתיד לרדת מוכן מן השמים:

"אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים שנא' (שמות טו) מקדש ה' כוננו ידיך" (ד"ה אי נמי)

נראה שהרמב"ם חולק וסובר שבית המקדש יבנה בידי מלך המשיח (לא נכנס לביאור הסוגיה על פי שיטתו) אולם כך או כך העולם רגילים להאמין שבית המקדש יבנה ובבת אחת חייהם ישתנו לטובה. כך למשל ביום חמישי שמעתי ברדיו חרדי שדרן רדיו שניצל את מחסור הביצים להסביר שלא צריך לחשוש – במקום ביצים יהיה קרבן חגיגה (זאת על פי ההסבר העממי שהביצה בליל הסדר באה במקום קרבן חגיגה). גם הוא מניח שבית המקדש לא ידרוש שינוי באורחות חיינו. יופיע בית מקדש שיפתור כמה בעיות ונמשיך כמו קודם רק עם תוספת בית מקדש. לטעמי אין דבר רחוק יותר מהאמת. כמות הבעיות והקשיים ההלכתיים שבית המקדש יציף יהיה כזה שסביר להניח שאם הוא יופיע בנס מהר מאד יהרסו אותו.

נתחיל בטומאה וטהרה.  מקובל בעולם שגם אם אין פרה אדומה, טומאה הותרה בציבור. זה נכון לטומאת מת ואולי גם לטומאת שרץ אבל זה בוודאי לא נכון לטומאה היוצאת מגוף האדם שבה נכללים גם נשים נידות וזבות. נוסיף על כך את טומאת משכב ומושב ונבין שלמעשה אין סיכוי שהמרחב הציבורי לא  ישאר טמא. את התרומות והמעשרות יעלו ישירות לבית המקדש. ניסיון לשמור עליהן טהורות מחוץ לבית המקדש יידון לכישלון מיידי. גם נסיעה באוטובוס להר הבית עלולה לטמא אם במקרה עלתה עליו אישה נידה או התיישבה באחד הכיסאות אישה נידה. ניתן לקוות שפלסטיק לא יטמא בטומאה אולם כל חומר אחר יחולל תוהו ובוהו. גם הפרשת חלה תעבור שינוי נרחב. היום אנו מניחים שהחלה טמאה תמיד ולכן הפרשת חלה הפכה לטקס פופולרי אצל נשים מסורתיות. האפשרות של אכילת חלה בטהרה תחייב גם הפרשת חלה בטהרה. הבית יצטרך להיות טהור כדי שהחלה לא תטמא. אשה במחזור לא תוכל להפריש חלה או ללוש בצק. רק מהדוגמאות הללו ניתן להבין שרמת הסיבוכיות תעלה בעקבות בניית בית המקדש באופן שתומכיו הפופולריים לא מצפים בכלל.

נעבור לקרבנות. כיום אדם שעובר עברה, חוזר בתשובה ובזה נגמר הסיפור. בספרים כתוב כל מיני הדרכות לכפרה על חטאים אך לגבי רובנו ההדרכות הללו אינן רלבנטיות. בניית בית המקדש תחייב אותנו לערוך רשימה של קורבנות שאנו מחויבים בהם. לאו או ביטול מצוות עשה תחייב עולה. שגגה באיסור שזדונו כרת מחייב חטאת. בררת פסולת מתוך אוכל בשבת או שטחנת מזון יותר מידי התחייבת חטאת. אישה זבה או יולדת מתחייבת שתי עופות עולה וחטאת. וכן הלאה וכן הלאה.

האם רוב הציבור מוכן לכך? סבורני שלא. מספיק לראות את הקשיים שלנו עם מצוות הקשורות לארץ (שמיטה, עורלה, מעשרות) כדי להבין זאת. אינני חולק שבשביל רבן יוחנן בן זכאי או בשביל רש"י הבעיות שהעליתי אינן בעיות, אבל בשביל מרבית הציבור הבעיות שהעליתי הן כאילו שהוא אינו מוכן לקראתו כלל ועיקר. גם אני לא. כדי שנוכל להתמודד עם המציאות הדו נצטרך שמורא שמים יתפשט בעולם במידה רבה מחד ושינתנו פתרונות מאידך לפני שיקרה משהו בכיוון.

לא חייבים לכתוב

אחת מנקודות השחרור שלי בחיי הייתה ההבנה שאני לא חייב לכתוב. בראשי התנסח מאמר שלם חד, ברור ועוקצני אבל אז אני מרגיש בליבי שבעצם לא מתאים לי לכתוב את המאמר. הרבה שנים הייתי מאוכזב מעצמי אבל בנקודה מסוימת הבנתי שאני לא חייב לכתוב. לא יקרה שום דבר רע אם אני פשוט אשתוק. השמש תמשיך לזרוח בשמיים. הילדים שלי ימשיכו להעיר אותי בבוקר. המשימות בעבודה לא ייעלמו. העולם ימשיך כסדרו.

האמונה בחשיבותה של הכתיבה או בניסוח חד יותר בקדושת הביטוי היא אמונה רווחת. אם יש דבר המשותף לימין ושמאל, שמרנים ומהפכנים, הוגים ואינטלקטואלים זו האמונה שהאדם צריך לבטא את עצמו. האדם לא יכול סתם לשתוק. הוא חייב לומר. אם עולה לו משהו בראש הוא צריך להוציא אותו. ואם עולה לו משהו לא תקין לראש אז הוא צריך לדאוג שיעלה לו משהו תקין לראש יאמר הרב קוק, אבל לשתוק אסור. חייבים לדבר. ואם הסביבה החיצונית לא מאפשרת לך לדבר אז היא חטאה חטא איום ונורא. היא חסמה את יכולת הביטוי שלך. והאדם כמו שמתרגם אונקלוס הוא "רוח ממלא", יצור מדבר. והחירות נמצאת בדיבור. ואם האדם לא מדבר אז האדם אבוד; כלוא.

חז"ל לא סברו כך. בשביל חז"ל כשם שמצווה לומר דברים הנשמעים כך מצווה לא לומר דברים שאינם נשמעים (יבמות דף סה ע"ב). ישנה מצווה לומר דברים הנשמעים, אולי כדי שהשומעים יתקנו את דרכיהם, אבל ישנה גם מצווה לא לומר דברים שאינם נשמעים. לפעמים המציאות היא בבחינת דברים שאינם נשמעים ואז גם אם יש לך מה לומר עליה ישנה מצווה לשתוק. עדיף לא לדבר. "יישב בדד ויידום, כי נטל עליו.  ייתן בעפר פיהו, אוליי יש תקווה. ייתן למכהו לחי, ישבע בחרפה." כותב ירמיהו במגילת איכה (מכאן רואים דרך אגב שנתינת הלחי השנייה איננה מושג נוצרי אלא מקורה דווקא ביהדות). לא תמיד צריך לדבר. אפשר גם לשתוק.

בתחילת ספר דברים מצטט רש"י את דברי הספרי: "מפני ד' דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה: כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, כדי שלא יהיו חבירו רואהו ומתבייש הימנו, ושלא יהא בלבך עליו, שהתוכחה מביאו לידי שלום. ". לא תמיד כדאי להוכיח ולדבר. לפעמים אם תוכיח תבייש. לפעמים תרגיש שתוכחה אחת איננה מספקת ותתחיל להציק. לפעמים הדברים שתאמר יביישו את חברך או שיגרמו לו שיהא בליבו עליך. לפעמים התוכחה מביאה לידי מריבה במקום לידי שלום. עדיף לפעמים פשוט לשתוק, לא להתווכח ואז ליפול למלכודת של מחלוקת ושנאה . תוכחה עדיף לומר לפני המוות. אחריו כל החשבונות נעלמים.

מכל המקורות הללו עולה גישה מאד מאד שונה מהגישה המערבית הדוגלת בקדושת הדיבור.  לא כל דבר צריך לכתוב או לפרסם. אפשר גם לשתוק.

התרים את הארץ

פרשתנו, פרשת שלח, עוסקת במרגלים. אולם המילה מרגלים איננה נמצאת בספר במדבר. היא נמצאת בסיפור המקביל בספר דברים  (פרק א).  בספר במדבר הכינוי הוא האנשים התרים את הארץ. לא לרגל את הארץ הם באים אלא לתור בה.  על פי מה ששמעתי מהרב שרלו הטעות הייתה של משה שעירב שני עניינים שונים. עניין אחד היה השליחות של נשיאי העדה לחבב את הארץ על בני ישראל. השליחות הזו הייתה של ריבונו של עולם שרצה שבני ישראל יאהבו את הארץ ויחפצו בה. השליחות השנייה הייתה של ריגול צבאי לברר דרכי כניסה לארץ ישראל ומלחמה מטעם משה המופיעה בספר דברים. טעותו של משה שאיחד בין השליחויות והטיל על נשיאי העדה הנכבדים שליחות של ריגול צבאי שלא הוכשרו לה. וכך במקום להתייחס למציאות הצבאית מולם באופן ענייני, נתקפו אימה ובמקום לשבח את הארץ גינו אותה:

"כח אפס כי עז העם הישב בארץ והערים בצרות גדלת מאד וגם ילדי הענק ראינו שם כט עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמרי יושב בהר והכנעני ישב על הים ועל יד הירדן ל ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה לא והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו לב ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אתה אל בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אתה ארץ אכלת יושביה הוא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות לג ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפלים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם " (פרק יג)

כשיהושע שולח מרגלים לרגל את יריחו הוא לא חוזר על הטעות ושולח שני לוחמים ולא שני נשיאים. ועם זאת בסוף הפרשה אנו קוראים את פרשת ציצית:

לט והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות יהוה ועשיתם אתם ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם (פרק טו)

ואת האזהרה נגד התירה אחרי הלב ואחרי העיניים. למרגלים היו את כל התירוצים שבעולם אבל בסופו של דבר האדם צריך לשלוט על ליבו ועל עיניו. ומי שאיננו שולט על ליבו ועל עיניו והולך בשרירות ליבו, מביא חורבן לעולם ומונע מבני ישראל את הטובה המגיעה להם לעוד ארבעים שנה.

עצמאות מול חירות (דרשה של אחי ליום העצמאות)

היום בסעודת יום העצמאות נדרש אחי לשאת דברים. הנה תמצות הדברים.

בשבח אכסניה שבה התכנסנו אני רוצה לשתף אתכם בשאלה שהתחבטתי בה אתמול בערב. שאלתי את עצמי: מה ההבדל בין חירות לעצמאות? או בניסוח אחר מה ההבדל בין חג הפסח ליום העצמאות?

חשבתי לענות על כך בעזרת השוואה בין שני סיפורים של מלחמה של עם ישראל בעמלק בדור המדבר. עם ישראל יוצא ממצרים. כבר אין רשות אחרים עליו. הרשות היחידה היא של ריבונו של עולם אשר המצוות שלו מבטאות את החובה הדתית והמוסרית שלנו אבל אין עלינו רשות אחרים כמו פרעה. וכאשר העמלקים תוקפים אותנו ברפידים ומזנבים בכל הנחשלים אחריך – אלו הנמצאים מחוץ לענן – ישראל לא מסוגלים להגיב מעצמם. נדרש שמשה יתערב ויגיד לנו מה לעשות:

"ויבוא עמלק וילחם עם- ישראל ברפידים; ויאמר משה אל יהושע בחר—לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנוכי ניצב על- ראש הגבעה ומטה אלוקים בידי; ויעש יהושע כאשר אמר—לו משה להלחם בעמלק ומשה אהרון וחור עלו ראש הגבעה; והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק; וידי משה כבדים וייקחו אבן וישימו  תחתיו וישב עליה ואהרון וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד ויהי ידיו אמונה עד בא השמש ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב"[שמות י"ז,ח-י"ג]

במלחמת עמלק משה מנהל את האירוע עם יהושע ולעם ישראל אין אמירה עצמית. נשווה זאת לפרשה אחרת מסוף מסע ישראל במדבר. שוב מדובר במלחמה, הפעם עם כנענים שעל פי חז"ל היו אלו עמלקים המחופשים לכנענים:

וישמע הכנעני מלך-ערד, יושב הנגב, כי בא ישראל, דרך האתרים; ויילחם, בישראל, וישב ממנו, שבי; ויידר ישראל נדר ליהוה, ויאמר:  אם-נתון תיתן את-העם הזה, בידי–והחרמתי, את-עריהם; וישמע יהוה בקול ישראל, וייתן את-הכנעני, ויחרם אתהם, ואת-עריהם; ויקרא שם-המקום, חורמה. (במדבר כ"א א-ג)

(על פי הפירוש של חז"ל השבי היה שפחה אחת, ואחי שאל מה זכתה אותה שפחה שעם ישראל מסר נפשו עליה? ואז ענה שאולי זו אותה שפחה שראתה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במעשה מרכבה) בסיפור הזה עם ישראל עצמאיים. הם מסוגלים להתמודד בעצמם, לדור נדר, לעמוד בו, ולנצח את הכנענים בעצמם. זה ההבדל בין חירות לעצמאות. חירות מתארת מצב חיצוני שאין רשות אחרים עלינו אבל לאו דווקא יכולת עצמית. עצמאות לעומת זאת מתארת עמידה על הרגלים שלנו, או במילה אחרת, בגרות. יום העצמאות בניגוד לפסח מתאר עמידה על הרגלים שלנו. את המדינה תכננו בעצמנו, השגנו בעצמנו שיתוף פעולה של אומות העולם. הקמנו בעצמנו ונלחמנו על קיומה בעצמנו. זהו חג שאיננו מתאר תלות חיצונית כמו פסח אלא כל כולו אחריות עצמית ובגרות.

חג עצמאות שמח לכולם

התחולה של הגדת פסח

הערה של קמיליה בפוסט הקודם הפנתה את תשומת לבי לדיון מעניין של זאב גלילי ויובל רון בהגדה מודרנית שכתב בן גוריון. וחשבתי שלמרות שהנושא נדמה כשולי הוא זוקק פוסט נפרד.

אם נסתכל ברמת המיקרו ההגדה של בן גוריון בעיקר מרגישה כמו קוריוז היסטורי.  במקרה הטוב היא תעלה כמה חיוכים כמו שקרה לקמיליה. הניסיונות של הקיבוצים לשכתב את ההגדה לא תפסו מקום ונדמה שמבחינה היסטורית הם יותר פגעו בקיבוצניקים שנתפסו כמנותקים ומתנשאים מאשר קידמו אותם בפרויקט הגדול של יצירת עם יהודי חדש. ההגדה בסופו של דבר היא במשקל של פיל כפי שציין הרב חיים נבון והיכולת של שחקנים במשקל נוצה כמו בני הקיבוצים להשפיע עליה פשוט זניחים מבחינה היסטורית.

אולם ברמת המאקרו העניינים סבוכים הרבה יותר וכאן אנחנו נכנסים לשאלת התוחלת של ההגדה שכן כבר בגוף ההגדה אנו נפגשים בדיון מהי התוחלת של ההגדה. מדובר בקטע שבשביל קוראי ההגדה נתפס כבלתי חשוב בעליל ובשביל החילוניים שבהם כהזוי לגמרי:

"אָמַר אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַים בַּלֵּילוֹת עַד שֶׁדְּרָשָׁה בֶּן זוֹמָא: שֶׁנֶּאֱמַר, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיְם כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ יְמֵי חַיֶּיךָ – הַיָמִים, כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ – הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יְמֵי חַיֶּיךָ – הָעוֹלָם הַזֶּה, כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ – לְהָבִיא לִימוֹת הַמָשִׁיחַ"

כפי שמסביר אראל סגל הלוי המחלוקת של בן זומא וחכמים איננה לפסח עצמו אלא לכל ימות השנה. אנו מזכירים את יציאת מצרים בתפילת שחרית באמירת פרשת ציצית שבה מופיע הפסוק "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים" ולאחר מכן בברכת הגאולה שהיא הברכה השלישית מברכות קריאת שמע. וכאן מופיעה מחלוקת האם את הזכרת יציאת מצרים צריך לעשות רק בתפילת שחרית או גם בתפילת ערבית? טוען בן זומא כי הביטוי כל ימי חייך מסגיר בתוכו משמעות כפולה: ימי חייך אלו הימים. כל ימי חייך כולל גם לילות. טוענים כנגדו חכמים שהוא מפרש לא נכון: ימי חייך זה העולם הזה. כל ימי חייך כולל גם את ימות המשיח. בגמרא מובאת ברייתא המסבירה את המחלוקת שלהם:

תניא: 'אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר (ירמיהו כג7) "[לכן] הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם [וישבו על אדמתם] "! אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו. כיוצא בו אתה אומר (בראשית לה י) ויאמר לו אלקים שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל (תלמוד בבלי, ברכות יב:).

טוען בן זומא בעקבות הנביא ירמיהו שיבואו ימים שבהם זיכרון נס יציאת מצרים יעלם ואת מקומו יתפוס נס קיבוץ גלויות. תוחלת ההגדה היא אך ורק לימי שיעבוד מלכויות שבהם זיכרון יציאת מצרים שולט. לעתיד לבוא, כאשר יתרחש נס קיבוץ גלויות מצפון ומים יעלם זכר יציאת מצרים וכבר לא תהיה מצווה לקרוא את ההגדה ולזכור את יציאת מצרים. טוענים כנגדו חכמים שהוא טועה בהבנת הנביא ירמיהו. לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהיה יציאת מצרים טפלה לקיבוץ גלויות. הם מוכיחים זאת מדיוק לשוני בלשון הפסוק " לא יאמר … כי אם" שאותו הם משווים לנתינת שם ישראל ליעקב אבינו (וזאת בניגוד לאברהם ושרה שאצלם השינוי מאברם ושרי הוא סופי). כלומר טוענים חכמים כי תוחלת ההגדה היא גם לימי קיבוץ גלויות וימות המשיח ולא רק לימי הגלות, אלא שיציאת מצרים תהיה טפלה לו.

אנו פוסקים הלכה כבן זומא ומזכירים יציאת מצרים בלילות. ועם זאת הטיעון של חכמים נדמה כמשכנע והתוחלת של ההגדה היא גם לימים של קיבוץ גלויות וימיות המשיח אלא שהוא טפל לנס הגדול של קיבוץ גלויות.

כשאנו מסתכלים בפרספקטיבה כזו פתאום הטיעון של בני הקיבוצים נתפס אחרת לגמרי. את נוסח ההגדה המסורתית הייתי משאיר כמו שטענו חכמים שיציאת מצרים לא תיעקר לגמרי אבל הדגש בדורנו צריך להיות על הנס הגדול הרבה יותר של קיבוץ גלויות; כלומר על יום העצמאות.

חג שמח