היסטוריה לא מה שחשבתם

בזמן האחרון ישנה עדנה בכתיבת היסטוריה פופולרית במדינת ישראל. שני ספרים יצאו בשנה האחרונה. האחד הוא הספר "שווים – סיפורה של ספרטה" של ניל בר שאפשר לקרוא ביקורת מעולה שלו אצל דני אורבך, והשני 'עשרה פרקים על- היסטוריה לא מה שחשבתם' של רועי בנימין גרבר. לספר השני מוקדש הפוסט הנוכחי.

בתולדות הרעיונות ישנו מונח הנקרא היסטוריה ויגית. לרוב המונח מוצג לגנאי. ההיסטוריה הויגית מתעלמת מתהליכים מטריאליסטים במציאות, היא וולנטרית מידי ויש שיאמרו אף צפויה מידי. מה שמאפין את המבקרים שהם לרוב לא טרחו לקרוא את ההיסטוריה הוויגית. זה חבל כי ההיסטוריה הוויגית נותנת נקודת מבט קצת בסיסית על ההיסטוריה המערבית שהמבקרים שלה מנסים להתעלם ממנה. בשביל הוויגים מוסדות זה עניין חשוב. מוסדות מאפשרים את החירות האנושית. מוסד הפרלמנט, למשל, יצר מהפכה בדינמיקה של יחסי הכוח בחברה. במקום שולט ונשלט קיבלנו גוף המייצג את האזרחים בדרך של בחירות חוזרות והמאפשר שלטון עצמי של האוכלוסיה. זכויות הן גם עניין חשוב. כאשר יש זכויות האדם זקוף. בלי זכויות האדם נכפף מול השלטון. לאחרונה מדינת ישראל מציעה לצנזר פוסטים שלדעתה מבלפים. זו הצעה עצובה. חלק מהזכות של חופש הדיבור מגיעה מהזכות לשקר, לבלף לבלבל ולקשקש. הזכות הזו המערערת על מערכת הכוח החברתית מזכירה לכולנו שאין לאף אחד מאיתנו מונפול על האמת. גם לממשלה אין מונפול על האמת. גם לא לממסד המדעי. מה שנשאר זה שיקול הדעת של היחיד שצריך להחליט לבדו מה נכון ומה לא. האדם נשאר קנה המידה האחרון מה נכון לדעתו ומה לא (זה לא אומר שאין אמת רק שאין לנו שליטה עליה). גם זכות הקניין היא עניין חשוב. זכות הקניין נותנת לאדם את רשות הפרט. כאשר יש רכוש יש גם מרחב אישי. לעבד אין מרחב אישי. לבן חורין יש. וכמובן לבסוף ישנה הזכות להחליף את השלטון. אין מוסד שאיננו כפוף לביקורת של הנשלטים; מה שמסביר חלק מהבעייתיות בהתנהלות של בית המשפט העליון כיום. ההתפתחות של המוסדות הללו והדחתם את המוסדות הקודמים ששלטו בעולם כמו המלוכה והעריצות השרירותית הם הסיפור שלנו כיום. התחלנו שם. השכחה של ההתחלה הזו יוצרת עיוות היסטורי ומאפשרת לכל מיני גישות א-הומניות ואנטי הומניות להופיע. בשביל הגישות הללו ההיסטוריה היא עניין שרירותי המתקיים מעבר לאדם ולמטרות של האדם. המוסדות האנושיים אינם משחררים את האדם ושומרים על החירות שלו אלא יוצרים אשליה כוזבת המסתירה את היות האדם יצור סביל הנשלט על ידי דמיונות ואשר השחרור היחידי שלו נמצא בניפוץ אשליית החולף דרך טכניקות מדטטיביות.

לגישה הויגית שותפים כיום  אנשים שונים מהצד השמאלי של המפה כמו עינת וילף או מהצד הימני של המפה הפוליטית כמו בנימין נתניהו. משותפת להם ההנחה כי העם שולט והוא שולט בעזרת המוסדות הנבחרים שלו. כדי לשמר את ההבנה הזו צריכים ספרים שיספרו את ההיסטוריה מנקודת המבט הויגית ציונית. לפני מאה שנה היה זה ההיסטוריון האנגלי טרווליין שיספר זאת מנקודת המבט האנגלית אולם מאז חלפו שנים ולא קמו היסטוריונים לכתוב עליה. נראה היה שהגישה הויגית ניצחה, הדמוקרטיה משתלטת על העולם ואין צורך לדבר בשמה. בשנים האחרונות הגישה הזו איבדה מכוח השכנוע שלה. תהליך ההזדקנות של אומות דמוקרטיות וותיקות הביא לגלי אוכלוסיה המתנגדים לדמוקרטיה חולשתן הכלכלית של מדינות מערביות והתחזוקתה של סין הלא דמוקרטית יחד עם כוחות לא דמוקרטים אחרים כמו רוסיה מכרסמים בוודאות של המובן מאליו. לצד תהליכים אלו מתרחשים גם תהליכים חברתיים אחרים כמו עלייתן של גישות לא ויגיות המדברות בשם זכויות האדם בעודן חותרות תחת השלטון הפרלמנטרי. זה יכול להיות באופן רשמי כמו באירופה באיחוד האירופי הלא דמוקרטי או בארצות הברית בגישות השמאל הקיצוניות. כל הגישות הללו כופרות במשטר הפרלמנטרי על מוסדותיו החוקיים השונים. שלילת הציונות תופסת מקום נכבד בגישות הללו ובדברן בשם החירות הערבית אותה הם מכנים בעקבות המסורת הנוצרית-רומית 'פלסטינאית' הם שוללים את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי בארצו העתיקה. במצב הזה כדאי לחזור ליסודות הויגיים הישנים של ההיסטוריה המערבית.

רועי בנימין גרבר עושה זאת בכתיבת ספר היסטוריה לנוער. הוא לוקח 10 פרקים שהוא מזהה כשלבים בהיסטוריה המערבית-ציונית שלנו ומתאר אותם בשפה קלילה והומוריסטית. הוא משמיט הרבה, מדלג הרבה, ולא לגמרי נותן תמונה קהורנטית אבל בסופו של דבר הספר שלו מצייר תמונה ברורה כיצד הגענו עד הלום. זה לא מעט. הוא מזכיר לקוראים דמויות נשכחות כמו המלכה אליזבת, וושינגטון, נפוליון וביסמרק. הוא טורח לדבר על אביב העמים, מלחמת העולם הראשונה (המלחמה העולמית כפי שכונתה עד שמלחמת העולם השניה פרצה) ועל המלחמה הקרה. והוא גם טורח לתת היסטוריה ציונית מקוצרת כולל 15 עמודים של סימונים לכל קהילה של 1000 יהודים שאבדה בשואה. לקינוח הוא קצת מדבר על היסטוריוגרפיה על שיבת הלאומיות וגם על אלוהים. גרבר הוא בחור מאמין. הוא למד במכינה בעלי ולטעמו ההיסטוריה האנושית הויגית-ציונית באה דווקא ממקום של אמונה באלוהים. הוא לא מזלזל בחילוניים או בדמויות לא יהודיות אבל הוא כן מאמין שבסוף זה מתכנס לטענה קהורנטית על המציאות שיכולה להתאים אך ורק לאמונה באלוהים. כשבאלוהים הכוונה לאו דווקא לאלוהים שמצווה על מצוות אלא אלוהים שנותן פשר לאחדות שיש במציאות.

הספר לא חף מטעויות. כך למשל הוא טוען שקוד נפוליון בוטל עם חזרת הבורבונים. בפועל קוד נפוליון המשיך עד אחרי מלחמת העולם השניה. לפעמים הוא מזכיר עניין, מבטיח לחזור אליו ובפועל שוכח ממנו. גם ביחס לפוקאימה הוא לא רגיש לצד הלא דמוקרטי בהגות שלו. קץ ההיסטוריה לכאורה הוא גם קץ הפוליטיקה. פוקיאמה לא כותב זאת בפירוש אך הוא רומז לכך כאשר הוא מציין שמורו קוז'וב הצטרף בסוף חייו לפעילות באיחוד האירופי הלא דמוקרטי אך הפוסט היסטורי. גם הטענה שלו שהמדע איננו חלק מההיסטוריה היא משונה מאד. גרבר הוא עדיין חובבן. הוא קרא הרבה אך מעולם לא נתנסה במחקר היסטורי רציני ומעמיק. הוא מזכיר את ההיסטוריון הצבאי לידל הארט בתחילת דרכו, משיחות מכחול עזות עם פסקנות לא מבוססת. מומלץ למחבר לאחר פרץ הנעורים הזה להתיישב ולהעמיק את יכולתיו ההיסטוריות. ועם זאת כספר מבוא לילדות ונערים הוא מושלם. מי שרוצה לתת לילד שלו ספר היסטורי הומני, ציוני, ומערבי מומלץ ביותר לקנות את הספר.

ראש השנה המלכת השם

ראש השנה נתפס במקורתינו כיום שבו ממליכים את השם. בעקבות כך ארצה להרחיב בעניין המלוכה בעקבות סדרת הספרים המצוינת של אורסלה לה גווין "הקוסם מארץ ים". כפי שהשם מרמז מדובר בסדרת פנטזיה, אולי אחת המשובחות ביותר שנכתבו בסוגה הספרותית הזו. בחלק הראשון אני אתמצת את עלילת הסדרה ובחלק השני את התובנות שעולות ממנה לעניין המלוכה. בתמצות העלילה אני אציג חלקים גדולים של העלילה היות ואני מניח שאף קורא של הבלוג לא יתרעם עלי. מי שכבר קרא מכיר את העלילה ומי שלא קרא כנראה גם לא יקרא.

צלו של המוות

הספר הראשון בסדרה "הקוסם מארץ ים" שעל שמו נקראת גם הסדרה מספר את סיפורו של גד המכונה גם נץ. נץ הוא בחור צעיר בעל יכולת מבטיחה בקסם אולם המידות הלא מתוקנות שלו, הגאווה והיהרות, מובילות אותו לתחרות הרסנית מול תלמיד אחר בבית ספר לקוסמים באי בצר. כדי להראות את כוחו הוא מזמן רוח של מת אולם הקסם משתבש והצל שהוא מזמין הוא צל המוות של עצמו. לרוב קוסמים מזמינים רוחות של אנשים שכבר מתו אולם הזימון של צל המוות של עצמו משבש את האיזון במציאות. נוצר מאבק בין גד לצל שרק בסופו מבין גד שזהו הצל שלו ומקבל את המוות כחלק ממנו וכך משיב את השלמות לעצמו ואת האיזון לעולם.

במהלך המאבק בצל מקבל נץ חצי טבעת שבורה. בספר השני "הקברים של אטואן" מסתבר שחצי הטבעת הייתה חלק מטבעת שהיה לה את משל הסתרים של השלום. בלי משל הסתרים של השלום אין שלום בארץ ים. נץ יוצא להשיג את החצי השני מהקברים של אטואן הנשלטים בידי כוחות אפלים וחסרי שם. בקברים מסתבר שהכוחות שלהם חזק יותר משלו ורק בעזרת עזרה מבפנים מצליח נץ להשיג את החצי השני של הטבעת, לתקן אותה וכך להשיב את משל הסתרים האבוד של השלום.

שנים עוברות והשלום שב לארץ ים אך אין שלווה בארץ ים. אין מלך לארץ ים וצרה חדשה מתרגשת. נדמה כי אנשים איבדו את משמעות המילים. נץ יוצא לחקור את העניין. אליו מתלווה נסיך צעיר בשם ארן. בחיפושם הם מגלים כי אנשים איבדו את משמעות מעשיהם וכתוצאה מכך מפסיקים לפעול. לבסוף הם מוצאים כי קוסם אחד ניסה להשיג חיי נצח על ידי זימון של החיים של עצמו לעולם המתים בכך הוא מת אבל נשאר חי. זהו היפוך של הספר הראשון. בספר הראשון גד מזמן את הצל של מותו. בספר השלישי הקוסם מזמן את חייו למותו. הקוסם המת-חי משבש את ארץ ים. כדי לקבל משמעות צריך לתת סוף למציאות. קוסם שלא מת מונע מהמציאות להסתיים וכך גורם לה לאבד משמעות. גד והנסיך מצליחים לבטל את העיוות. הקוסם מת בלי לחיות. הנסיך ארן מתמנה למלך והסדר חוזר לארץ ים.

מהי מלוכה?

מהספר השלישי עולה כי אחד העניינים החשובים הוא השבת המלכות לארץ ים. וכאן עולה השאלה מהי המלכות בעיני לה גווין? מה הופך אדם למלך? שאלה קשורה היא מדוע צריך ייחוס כדי למלוך? ארן הוא נסיך מנצר מלוכה. מדוע זה חשוב?

על השאלה האחרונה לה גווין עונה בהמשילה את המלך לעץ. ככל שהשורשים של עץ עמוקים יותר כך הוא יציב יותר. יחוס ומסורת מעניקים פרספקטיבה. הם עוזרים לאדם להתנתק מהכאן ועכשיו ולראות א העניינים מנקודת מבט רחבה. כמובן שלעיתים הם לוכדים את האדם בנקודת מבט לא רלבנטית; כך קרה לנפוליון השלישי שהמשיך את האיבה של דודו, נפוליון בונפרטה, לאוסטריה במקום להבין את עליית פרוסיה ועדין ישכוח במסורת ויחוס אבות שמייצב את האדם. יחוס הוא טוב אך הוא לא מסביר את טיב המלוכה. בספר קשה להבין מדוע המלוכה חשובה ללה גווין. רמז לתשובה נמצא בהערה שמעיר גד, נץ, בהתבוננו בנסיך ארן: "לא מצאתי אף אחד שימשיך את דרכי חוץ ממך אבל אתה הרי מוכרח ללכת בדרכך ולא בדרכי. " מצד אחד כל אדם צריך ללכת בדרך שלו. מצד שני הנסיך ממשיך את דרכו של נץ. ולכן כדי להבין מהי מלכות צריך להבין את דרכו של נץ או גד כפי שהוא מובן בספרים. נץ מתואר כמי שמבין מה צריך לעשות ועושה אותו. כך הוא משיב את משל הסתרים האבוד מהקברים של אטואן וכך הוא משיב את המלכות. זוהי מלכות שאיננה רשמית. זוהי מלכות במובנה המהותי. חשבו על הרצל למשל. הרצל לא היה מלך היהודים באופן רשמי אך ההבנה שלו מה צריך לעשות כדי לגאול את היהודים הפכה אותו למלך היהודים (וכך גם התייחסו אליו יהודים וגויים).

כאשר אנו ממליכים את ריבונו של עולם בראש השנה אנחנו טוענים כי הקב"ה הוא מלך במובן המהותי. הקב"ה מבין מה צריך לעשוות ומצווה אותנו על עשייתו. מלכות השם איננה עניין טכני טקסי אלא ענין מהותי. הקב"ה הוא מלך במובן המהותי וממילא מלכות במובנה הרשמי.

שנה טובה לכולם ולכל בית ישראל.

גברת ורבורג (עירית לינור)

גברת ורבורג היא אישה רעה העושה דברים רעים עם תירוצים קלושים. היא מצליחה לחמוק מלתת את הדין על מעשיה על ידי שילוב של עזות מצח ומזל. אחרי שגמרתי את הספר שאלתי את עצמי אז למה היא עשתה את הדברים הרעים שעשתה? ואז חשבתי לעצמי שלפעמים גם אני עושה דברים רעים עם תירוצים קלושים.

הספר הוא גם אנטי פסיכולוגיסטי. פסיכולוגיה מתיימרת לא לשפוט אנשים. רק לעזור להם. הולכים אחורה הולכים קדימה אבל התוצאה היא בסוף קבלה של המעשים הרעים שעושים. הספר לא מספק את הסחורה הפסיכולוגית המשומשת הזו. הגיבורה אמנם התייתמה לה מאימא בשלב מסוים אבל ברור שהמעשים שהיא עושה אינם תולדה של פסיכו אנליזה כזו או אחרת הנובעת מהעבר שלה ומוצדקת באופן נלוז. גברת ורבורג בחרה לעשות את מה שעשתה מרצונה החופשי לעשות את מה שעשתה ואת זה הפסיכולוגיה מנסה לטאטא מתחת לשטיח. הרבה יותר קל להסביר למטופל שהוא חווה תסכול או שזה בגלל משהו טראומטי מהעבר במקום לעמוד מול המציאות ולהגיד את האמת.

ביקורות אחרות לקחו את הספר לביקורת על הבורגנות. במילים אחרות הלבישו עליו את הדעה הקודמת שלהם. לטעמי זהו ספר מוסר העוסק בטבע האדם.

ציטוטים מהספר הסוס ונערו

הסוס ונערו הוא הספר החביב עלי בסדרת נרניה. בסיס הסיפור הוא המסע שעורכים העבד שסטה והסוס המדבר ברי מארץ העבדים קלרומן לארץ החירות נרניה. אני לא אערוך ניתוח ספרותי של הספר אלא אביא מלוא חופנים ציטוטים ותובנות מהספר.

"עובדה היא שבני אדם מסתדרים זה עם זה טוב יותר כשהם מתכננים תכניות מאשר כשאין להם נושא מוגדר לשיחה"

"בטשבן קיים חוק תנועה אחד: כל מי שהוא חשוב פחות חייב לפנות את הדרל למי שהוא חשוב יותר – אלא אם ברצונו לזכות בצליפת שוט במהלומה בקצה הקהה של הרומח".

"ארויס עשתה מאמץ נואש לדחוף את לזרלין כדי שתפנה לה קצת יותר מקום; אבל מרוב בהלה גברה אנוכיותה של לזרלין והיא השיבה מלחמה שערה וצבטה אותה ברגלה"

"כשם ששירתם אינה מלאה כשירתנו מימרות נבחרות ופתגמים מועילים, אלא כולה אהבה ומלחמה" (הוזיר המזרחי מחווה דעתו על השירה המערבית)

"אחת התוצאות הגרועות ביותר של עבדות ושל פעולה מתוך כפיה היא, שברגע שאין מי שיכפה עליך לעשות דבר מה – אתה מגלה שאבד לך כמעט כליל הכוח לכפות פעולה על עצמך"

"הוא עדין לא למד שהגמול על מעשה טוב בדרך כלל הוא הצורך לעשות מעשה טוב נוסף, קשה וטוב מהראשון"

"ואולם כל עוד תדע שאינך יוצא מגדר הרגיל, – תוכל להיות סוס הוגן ביותר, סוס הוגן וישר"

 

"

האריה, המכשפה וארון הבגדים – הבגידה של אדמונד

הספר "האריה והמכשפה וארון הבגדים" של הסופר סי.אס.לואיס הוא הראשון בסדרת הפנטזיה נרניה. לאחרונה קראתי אותו שוב. כחלק מפתיחה של סדרת פנטזיה תפקידו של הספר הוא להציג את העולם המדומין אבל את זאת הוא עושה תוך שזירה של הכניסה לעולם של נרניה בבגידה של אדמונד והמאבק בין המכשפה לאריה. מבחינת ההתרחשות הגיאוגרפית הכל מתנהל בתוך ארון הבגדים ההופך לפיכך לתחנת מעבר בין העולמות.

בגידתו של אדמונד היא עניין חריג בספרי הפנטזיה. פה ושם מופיעים בוגדים בספרי הפנטזיה. לרוב הם לא חלק מהגיבורים. אדמונד, לעומת זאת, נשאר גיבור. פגום אבל גיבור. והדבר מזמין מחשבה.

אין ספק שהבגידה שקועה בתבנית הנוצרית של הספר אבל אדמונד לא בוגד באסלן אלא בלוסי ואת זה הוא עושה עוד מחוץ לנרניה כאשר שניהם חוזרים מנרניה ולוסי תולה בו את תקוותה לאושש את סיפור נרניה מול האחים הגדולים – פיטר וסוזן. אדמונד איננו טיפוס אמין כפי שמגלה השיחה עם הפרופסור. ועדין הבגידה שלו מהווה את אחד היסודות של הספר. כתוצאה ממנה המכשפה טוענת לזכות על אדמונד:

""יש ביניכם בוגד" אמרה המכשפה. כולם ידעו כמובן שהיא מתכוונת לאדמונד. "ובכן" אמר אסלן "הבגידה שלו לא היתה מכוונת נגדך". האם שכחת את הכישוף הגדול?" שאלה המכשפה "אתה הרי מכיר את הכישוף שהטיל הקיסר על נרניה בראשית הזמנים. אתה יודע שכל בוגד שייך לי כשלל המגיע לי על פי החוק, ושכל בגידה נותנת לי רשות להרוג""

אמנם נכון שאדמונד הלך וסיפר למכשפה על הפאון ולאחר מכן על אסלן אבל ברור שהוא לא בגד במישהו כפי שציין אסלן. איתרע מזלו של אדמונד והוא נתקל לבדו במכשפה הלבנה וכתוצאה מכך היה בצד שלה הבגידה האמיתית הייתה באחותו לוסי והיא התרחשה בכלל מחוץ לגבולות נרניה כפי שהספר מבהיר היטב:

"ברגע שפיטר שאל אותו את השאלה הזו, החליט בן-רגע לעשות את הדבר השפל והגועלי ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הוא החליט לבגוד בלוסי. אדמונד שלח בלוסי מבט מתנשא, כאילו הוא מבוגר ממנה בהרבה (ובעצם היה מבוגר ממנה רק בשנה אחת) ואז גיחך גיחוך קל ואמר, " כן , לוסי ואני שיחקנו – העמדנו פנים שכל הסיפור שלה על הארץ הנמצאת בארון הוא אמיתי. סתם בשביל המשחק, כמובן. אבל באמת אין שם שום דבר.""

אדמונד בוגד בלוסי. הוא גם בוגד בנרניה (שבה הוא ביקר למרות שהוא מכחיש, אליבא דלואיס) אבל את זה נניח רגע בצד. בגידתו בלוסי היא זו שמקנה עליו זכות בעיני המכשפה. המכשפה ואסלן יודעים שהוא בוגד ולכן למכשפה יש זכות עליו. יש כאן איזה שהוא ערבוב בין העולמות. אדמונד נחשב בוגד לא רק בעולם שלנו אלא גם בנרניה למרות שבפועל הבגידה לא התרחשה בנרניה. אינני אכנס כאן לפתרון שהספר מציע לבעיה (שברור משחזר את הסיפור של ישו אצל הנוצרים) אלא אתייחס לעניין עצמו. בשביל לואיס הבגידתו של אדמונד היא עיקר הספר והיא שמקנה לו את טעמו.

ציינו קודם שאדמונד, בוגד גם בנרניה ולא רק באחותו לוסי. אדמונד, לפי זה, הוא האדם המודרני הבוגד באפשרות של פנטזיה למרות שהוא יודע שהיא אמיתית. והבגידה בפנטזיה קשורה בבגידה באחותך שאיננה רק אחותך הביולוגית (כמו שלוסי היא בסיפור) אלא בגידה באחווה האנושית של בני אדם וחווה כפי שהספר מדגיש שוב ושוב.

במאמר מוסגר, בשביל לואיס, הנצרות היא פנטזיה ומכאן שהחילוניות המודרנית היא בגידה בנצרות שהיא מאמינה בה בסתר ליבה. אינני יודע אם האדם המודרני מאמין בנצרות בסתר כפי שטוען לואיס אבל דומני שמההבנה שהאדם המודרני בוגד ,בפנטזיה נמצא חלק מכוחו של הספר. הכוח של סדרת נרניה (שחוזר באופנים כאלו ואחרים בכל הספרים), הוא בהבנה הזו ששכחת הפנטזיה או הדחקתה היא בגידה, שאיננה שונה מהבגידה באחיך ובאחיותך. הבגידה בפנטזיה משקפת את אובדן המושגים של נאמנות וברית באינדיבדואליזם המודרני. מכאן הדרך לתופעות החברתיות העכשוויות היא קצרה. האדם המודרני מקדש את הבוגדנות, וכתוצאה מכך הוא לא מסוגל לנאמנות משפחתית, לאומית או אוניברסאלית.

מיכאל אנדה בספר "הסיפור שאינו נגמר" טוען שאנשים מחיים את הפנטזיה על ידי כתיבתה החוזרת אולם הפנטזיה נשארת ברובד הספרותי. אצל לואיס נדמה שהפנטזיה איננה רק עניין ספרותי אלא רובד הקיים כאן ועשיו. לולי זאת, המכשפה והאריה לא היו מזהים את בגידתו של אדמונד. אנו רק חושבים שאנו יכולים לנתק בין העולמות. למעשה הם מחוברים וממשיכים להיות מחוברים כל העת. הפנטאזיה מחיה אותנו וכך מזכירה לנו שוב ושוב את אותם מושגים שהמודרניות מנסה למחוק.