ציטוטים מהספר הסוס ונערו

הסוס ונערו הוא הספר החביב עלי בסדרת נרניה. בסיס הסיפור הוא המסע שעורכים העבד שסטה והסוס המדבר ברי מארץ העבדים קלרומן לארץ החירות נרניה. אני לא אערוך ניתוח ספרותי של הספר אלא אביא מלוא חופנים ציטוטים ותובנות מהספר.

"עובדה היא שבני אדם מסתדרים זה עם זה טוב יותר כשהם מתכננים תכניות מאשר כשאין להם נושא מוגדר לשיחה"

"בטשבן קיים חוק תנועה אחד: כל מי שהוא חשוב פחות חייב לפנות את הדרל למי שהוא חשוב יותר – אלא אם ברצונו לזכות בצליפת שוט במהלומה בקצה הקהה של הרומח".

"ארויס עשתה מאמץ נואש לדחוף את לזרלין כדי שתפנה לה קצת יותר מקום; אבל מרוב בהלה גברה אנוכיותה של לזרלין והיא השיבה מלחמה שערה וצבטה אותה ברגלה"

"כשם ששירתם אינה מלאה כשירתנו מימרות נבחרות ופתגמים מועילים, אלא כולה אהבה ומלחמה" (הוזיר המזרחי מחווה דעתו על השירה המערבית)

"אחת התוצאות הגרועות ביותר של עבדות ושל פעולה מתוך כפיה היא, שברגע שאין מי שיכפה עליך לעשות דבר מה – אתה מגלה שאבד לך כמעט כליל הכוח לכפות פעולה על עצמך"

"הוא עדין לא למד שהגמול על מעשה טוב בדרך כלל הוא הצורך לעשות מעשה טוב נוסף, קשה וטוב מהראשון"

"ואולם כל עוד תדע שאינך יוצא מגדר הרגיל, – תוכל להיות סוס הוגן ביותר, סוס הוגן וישר"

 

"

מודעות פרסומת

האריה, המכשפה וארון הבגדים – הבגידה של אדמונד

הספר "האריה והמכשפה וארון הבגדים" של הסופר סי.אס.לואיס הוא הראשון בסדרת הפנטזיה נרניה. לאחרונה קראתי אותו שוב. כחלק מפתיחה של סדרת פנטזיה תפקידו של הספר הוא להציג את העולם המדומין אבל את זאת הוא עושה תוך שזירה של הכניסה לעולם של נרניה בבגידה של אדמונד והמאבק בין המכשפה לאריה. מבחינת ההתרחשות הגיאוגרפית הכל מתנהל בתוך ארון הבגדים ההופך לפיכך לתחנת מעבר בין העולמות.

בגידתו של אדמונד היא עניין חריג בספרי הפנטזיה. פה ושם מופיעים בוגדים בספרי הפנטזיה. לרוב הם לא חלק מהגיבורים. אדמונד, לעומת זאת, נשאר גיבור. פגום אבל גיבור. והדבר מזמין מחשבה.

אין ספק שהבגידה שקועה בתבנית הנוצרית של הספר אבל אדמונד לא בוגד באסלן אלא בלוסי ואת זה הוא עושה עוד מחוץ לנרניה כאשר שניהם חוזרים מנרניה ולוסי תולה בו את תקוותה לאושש את סיפור נרניה מול האחים הגדולים – פיטר וסוזן. אדמונד איננו טיפוס אמין כפי שמגלה השיחה עם הפרופסור. ועדין הבגידה שלו מהווה את אחד היסודות של הספר. כתוצאה ממנה המכשפה טוענת לזכות על אדמונד:

""יש ביניכם בוגד" אמרה המכשפה. כולם ידעו כמובן שהיא מתכוונת לאדמונד. "ובכן" אמר אסלן "הבגידה שלו לא היתה מכוונת נגדך". האם שכחת את הכישוף הגדול?" שאלה המכשפה "אתה הרי מכיר את הכישוף שהטיל הקיסר על נרניה בראשית הזמנים. אתה יודע שכל בוגד שייך לי כשלל המגיע לי על פי החוק, ושכל בגידה נותנת לי רשות להרוג""

אמנם נכון שאדמונד הלך וסיפר למכשפה על הפאון ולאחר מכן על אסלן אבל ברור שהוא לא בגד במישהו כפי שציין אסלן. איתרע מזלו של אדמונד והוא נתקל לבדו במכשפה הלבנה וכתוצאה מכך היה בצד שלה הבגידה האמיתית הייתה באחותו לוסי והיא התרחשה בכלל מחוץ לגבולות נרניה כפי שהספר מבהיר היטב:

"ברגע שפיטר שאל אותו את השאלה הזו, החליט בן-רגע לעשות את הדבר השפל והגועלי ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הוא החליט לבגוד בלוסי. אדמונד שלח בלוסי מבט מתנשא, כאילו הוא מבוגר ממנה בהרבה (ובעצם היה מבוגר ממנה רק בשנה אחת) ואז גיחך גיחוך קל ואמר, " כן , לוסי ואני שיחקנו – העמדנו פנים שכל הסיפור שלה על הארץ הנמצאת בארון הוא אמיתי. סתם בשביל המשחק, כמובן. אבל באמת אין שם שום דבר.""

אדמונד בוגד בלוסי. הוא גם בוגד בנרניה (שבה הוא ביקר למרות שהוא מכחיש, אליבא דלואיס) אבל את זה נניח רגע בצד. בגידתו בלוסי היא זו שמקנה עליו זכות בעיני המכשפה. המכשפה ואסלן יודעים שהוא בוגד ולכן למכשפה יש זכות עליו. יש כאן איזה שהוא ערבוב בין העולמות. אדמונד נחשב בוגד לא רק בעולם שלנו אלא גם בנרניה למרות שבפועל הבגידה לא התרחשה בנרניה. אינני אכנס כאן לפתרון שהספר מציע לבעיה (שברור משחזר את הסיפור של ישו אצל הנוצרים) אלא אתייחס לעניין עצמו. בשביל לואיס הבגידתו של אדמונד היא עיקר הספר והיא שמקנה לו את טעמו.

ציינו קודם שאדמונד, בוגד גם בנרניה ולא רק באחותו לוסי. אדמונד, לפי זה, הוא האדם המודרני הבוגד באפשרות של פנטזיה למרות שהוא יודע שהיא אמיתית. והבגידה בפנטזיה קשורה בבגידה באחותך שאיננה רק אחותך הביולוגית (כמו שלוסי היא בסיפור) אלא בגידה באחווה האנושית של בני אדם וחווה כפי שהספר מדגיש שוב ושוב.

במאמר מוסגר, בשביל לואיס, הנצרות היא פנטזיה ומכאן שהחילוניות המודרנית היא בגידה בנצרות שהיא מאמינה בה בסתר ליבה. אינני יודע אם האדם המודרני מאמין בנצרות בסתר כפי שטוען לואיס אבל דומני שמההבנה שהאדם המודרני בוגד ,בפנטזיה נמצא חלק מכוחו של הספר. הכוח של סדרת נרניה (שחוזר באופנים כאלו ואחרים בכל הספרים), הוא בהבנה הזו ששכחת הפנטזיה או הדחקתה היא בגידה, שאיננה שונה מהבגידה באחיך ובאחיותך. הבגידה בפנטזיה משקפת את אובדן המושגים של נאמנות וברית באינדיבדואליזם המודרני. מכאן הדרך לתופעות החברתיות העכשוויות היא קצרה. האדם המודרני מקדש את הבוגדנות, וכתוצאה מכך הוא לא מסוגל לנאמנות משפחתית, לאומית או אוניברסאלית.

מיכאל אנדה בספר "הסיפור שאינו נגמר" טוען שאנשים מחיים את הפנטזיה על ידי כתיבתה החוזרת אולם הפנטזיה נשארת ברובד הספרותי. אצל לואיס נדמה שהפנטזיה איננה רק עניין ספרותי אלא רובד הקיים כאן ועשיו. לולי זאת, המכשפה והאריה לא היו מזהים את בגידתו של אדמונד. אנו רק חושבים שאנו יכולים לנתק בין העולמות. למעשה הם מחוברים וממשיכים להיות מחוברים כל העת. הפנטאזיה מחיה אותנו וכך מזכירה לנו שוב ושוב את אותם מושגים שהמודרניות מנסה למחוק.