אשת הרב אשת הבישוף /חיותה דויטש דוד יעקבסון

'היה לה הכל' כך מתחילים ספרים ונרשם בצד האחורי של הספר. במקרה שלה התיאור הזה כנראה נכון. היא ובעלה באו מבתים עשירים. בעלה היה רב העיר. בתקופה של תמותת תינוקות נוראית נולדו לה 5 ילדים בריאים שהגיעו לבגרות. ואז הגיעו הפורעים. השנה קנא (1391 לספירת הנוצרים). פורעים נוצריים עוברים מעיר לעיר בספרד, פורעים ביהודים ודורשים מהם להתנצר. מסביליה לגרנדה ומגרנדה לברצלונה ולבסוף גם לבורגוס עירה של יואנה הלוי, אשתו של רב העיר, שלמה הלוי. בהנהגתו של הרב יהודי העיר מתחבאים במבצר עד יעבור זעם אולם משפסו הצרות קם הרב, לוקח את ילדיו ומתנצר בכנסייה המרכזית של בורגוס. אשתו יואנה לא הולכת איתו. היא נשארת נאמנה לאלוהיה ולעמה.

הסיפור של יואנה עומד במרכז הספר של חיותה דויטש 'אשת הרב, אשת הבישוף'. המומר הנוצרי מתקדם עד שלבסוף הוא שב לבורגס כבישוף העיר. יואנה לא קיבלה ממנו גט ונשארה נשואה לו. היא הייתה אשת הרב ועכשיו הפכה על כורחה לאשת הבישוף. וכל הזמן היא נשארת יהודיה. הסיפור הוא חזק בפני עצמו והטיפול של חיותה בו הוא עדין ומרוכז. חיותה דויטש מודעת לפער הזמנים ביננו לבין יואנה. זהו רומן היסטורי אולם לצד הרומן ההיסטורי משלבת חיותה דויטש את סיפור כתיבת הרומן על ידי תיאורו כנכתב בידי סופרת, רות, והיסטוריון, בירור המידע והבהרתו, וכן המפגש עם צאצאית של יואנה, יהודיה מתבוללת מגרמניה, החוזרת ומתקשרת ליהדות תוך כדי גילוי הקשר המשפחתי שלה ליואנה במחקר ההיסטורי של רות וההיסטוריון. ברקע מרחפת מגפת הקורנה ומחלת הדמנציה של בעלה של רות, שמחה.

זהו אחד הספרים החזקים שקראתי לאחרונה והוא מומלץ בחום לכולם. הכתיבה של חיותה דויטש, בשיתוף פעולה עם מורה הדרך דוד יעקבסון שחשף את סיפורה ההיסטורי של יואנה הלוי, מרתקת בכל קנה מידה. היא נותנת את הכבוד האמיתי לגיבורה האמיתית בסיפור הטרגי הזה, יואנה, ועל הדרך מראה שהיה גמול לדבקותה ביהדות של יואנה. היא מזכירה לנו כי הגיבורים בהיסטוריה אינם דווקא אלו הנחשבים אלא לפעמים אלו שנשארו כהערות שוליים בסיפור ההיסטורי. בספר הזה היא זוכה לכבוד המגיע לה. לא אתפלא אם מקום קבורתה יהפוך לנקודת עצירה מרכזית בטיולים יהודיים בספרד גם אם הם ימנעו מלהיכנס אליו בהיותו כנסיה (היות והיא נשארה נשואה החוק בספרד הביא לקבורתה בכנסיה יחד עם בעלה). ואולי מי יודע אם לא תתפתח קריאה להביא אותה 600 שנה אחרי פטירתה לקבר ישראל כמו שמגיע לדמות גיבורה שכזו.

ספר הג'ונגל

לאחרונה רצינו להראות לילדים את הסרט ספר הג'ונגל. בתחילה שמנו להם את הגירסה מ2016. מהר מאד אנחנו והילדים הבנו שלא זה, ואחרי חיפוש קצר הגענו לסרט מ1967 שאותו ראינו בתור ילדים. הסרט הראשון הרבה יותר איכותי אך למי שמכיר את הספר עצמו של רידיארד קיפילנג קשה לא לשים לב להבדל בין הספר ובין הסרט. קשה גם לא לשים לב להבדל בין הסרט הראשון לסרט השני. מדובר בשלוש יצירות שונות שלכאורה ממוקמות באותו מקום ועם אותה עלילה אך בפועל נותנות סיפורים שונים לחלוטין. השוואה בין הסיפורים מלמדת לא מעט על השינוי שעברנו מאז רידיארד קיפלינג.

ספר הג'ונגל של רידיארד קיפלינג מתאר את סיפורו של מוגלי ילד זאבים אשר ניצל בידי להקת זאבים ומגודל על ידם ועל ידי שורה של עוזרים, הדוב הזקן בלו, הפנתר בגירה ונחש הקוברה קאה, לחיים בג'ונגל. הג'ונגל מתואר בספרו של קיפלינג כקהיליה מוסדרת היטב בידי חוקים הנאכפים בידי הפיל חטי ובניו. האויב של מוגלי הוא הטיגרס שארחן המנסה להרוג את מוגלי בכל הזדמנות. בנוסף מוגלי נתקל בקופי הג'ונגל אשר חסרים כל כבוד למוסר הג'ונגל ובעוד הרפתקאות שונות. בשלב מסוים מוגלי נוטש את חיי הג'ונגל כדי לחיות עם בני האדם. ושם על ידי שימוש בעדר בקר ובחבריו הזאבים הוא הורג את הטגריס שארחן. מותו של שארחן לא עובר ללא תגובה של בני האדם. מוגלי מסתכסך עם הכפר המאיים על הוריו המאמצים. כתוצאה מכך הוא חוזר לג'ונגל ומשתמש בכוחות הג'ונגל כדי להחריב את הכפר. בסוף הספר מוגלי מתאהב בנערה ועוזב את הג'ונגל.

הסרט "ספר הג'ונגל" מ1967 מתאר ג'ונגל שונה. הג'ונגל של הסרט איננו קהיליה בעלת חוקים. הפיל חטי מוצג כקצין הצבאי מטורף הרודה בלהקת הפילים שלו כאילו היא מחלקה צבאית תוך התעלמות משאר החיות בג'ונגל. אין קהיליה בג'ונגל, גם אין חוקים. כל חיה לעצמה. הדוב בלו, שבספר של קיפלינג מוצג כדב זקן החונך את מוגלי לחיי הג'ונגל, מוצג בסרט כהולל בטלן אשר החוקים שלו הם צרור עצות כיצד להפיק את המיטב מחיי הג'ונגל. הנחש קאה מפסיק להיות חבר של מוגלי וכל מטרתו היא למצוא את ההזדמנות לאכול את מוגלי. מה שנשאר זה רק המאבק בין שארחן לבין מוגלי. ועם זאת יש צדדים חיובים בסרט. הדוב בלו אמנם איננו הדמות המהוגנת שיש בספר אבל הוא חבר נאמן של מוגלי המוכן להקריב את חייו במאבק נגד הטיגריס שארחן. הפנתר בגירה הוא טיפוס אחראי הלוקח על עצמו לקחת את מוגלי לכפר בני האדם לאחר שלהקת הזאבים מסירה את חסותה ממוגלי בעקבות האיום של שארחן ועל הדרך משתדל להתמודד עם כל הצרות שמוגלי עובר. למרות שהסרט עושה כמה שינויים הוא עדיין זוכר את הודו הקלאסית ופועל בתוכה. חטיפת מוגלי בידי הקופים מובילה אותו לארמון הודי נטוש שמשם הוא ניצל בידי בגירה ובלו. הסרט עושה כמה שינויים מהספר אבל הוא עדיין קשור לעולם ההודי שהספר נטוע בתוכו.

מה שאמרנו על הסרט מ1967 קשה לומר על הסרט ב2016. זה עדין נשאר דיסני אבל הרוח השתנתה לחלוטין. מבחינה ויזואלית הסרט הפך לסרט מונפש. מוגלי מוצג כילד אמיתי. גם בלו מוצג כדוב אמיתי. מבחינת התסריט הכל השתנה. בלו הופך לחבר נצלן שכל מטרת חברותו עם מוגלי היא לנצל את מוגלי לאסוף דבש בשבילו תוך כדי שהוא משקר למוגלי שהדבורים אינן עוקצות. גם הניתוק מהמציאות ההודית בולט. כך למשל בלו מסביר שהוא צריך לישון שנת חורף. דובים לא ישנים שנת חורף בהודו. כחלק מתהליך הגיוון (Diversity) שעובר על החברה האמריקאית הנחש קאה מוצג כנחשה. כל השינויים הללו מציגים סרט שונה מאד ולכן זה לא מפתיע שסוף הסרט מסתיים בשרפת חצי הג'ונגל בידיו של מוגלי כחלק ממאבקו בשארחן. בעולם שבו אין חברים ואין ידידים כל מה שנשאר זה מלחמה מוחלטת ביריב.

שלושת היצירות הללו מציגות אם כן שינוי תרבותי עמוק בחברה המערבית. קיפלינג מציג חברה מסורתית המקבלת את הכרח בחוקים ואת הצורך לציית להם כתנאי ליצירתה של חברה הרמונית. הסרט מ1967 כבר לא מאמין בחברה הרמונית ובקיומם של חוקים של הקהיליה אבל הוא עדין מאמין בחברות. החברות של מוגלי עם בלו היא חברות אמיתית. הוא גם מאמין במחויבות מוסרית שיש לבגירה כלפי מוגלי. בגירה אמנם לא חבר של מוגלי כמו בלו אבל הוא מחויב אליו. הסרט מ2016 כבר לא מאמין בחברות וגם לא במחויבות מוסרית. הדוב בלו שמציג את עצמו כחבר ותיק של מוגלי רק רוצה להשתמש במוגלי כדי להשיג דבש והוא אדיש לכך שמוגלי יעקץ בידי הדבורים. די ברור שהסרט מ2016 מבקר את אידיאל החברות של הסרט מ1967. האמונה של הסרט מ1967 שיכולה להיות חברות אמת מוצגת ככוזבת בידי הסרט מ2016. בשבילם כל חברות היא צבועה ונצלנית. בשלב זה הילדים שלי, ולמעשה גם אני, נטשנו את הסרט כשהרגישו שבמקום להנות ממנו זהו סרט משעמם עם דמויות צבועות.

ספר הג'ונגל הוא אחד מיצירות המופת של רידיארד קיפלינג לצד הספר קים והשירים של רידיארד קיפלינג. במצב הזה לא פלא שיצרו סרטים על בסיסו. ועם זאת ניתן לראות כיצד הסרטים מתרחקים מהיצירה המקורית ומציגים יצירות אחרות לגמרי. את המהפך שעובר קאה כבר בסרט הראשון ניתן להבין. נראה שהתרבות האמריקאית לא מסוגלת להכיל נחש כגיבור חיובי. כבר יותר קשה לעכל את השינוי שהוא עובר לנקבה בסרט השני. אולם הקושי האמיתי הוא השינוי התרבותי. הסרט הראשון אמנם ויתר על רעיון הקהיליה אבל שימר את רעיון החברות והמחויבות המוסרית. הסרט השני בן זמננו יוצא גם נגדם והוא משקף חברה שהפסיקה להאמין בחברות ובמוסר. חברות, טוען הסרט מ2016, היא מסווה לנצלנות. ניתן לקיים יחסים אד הוק על בסיס תועלתני אבל אין מקום לחברות שמוכנה למסור את חייה לטובת החבר מהסוג שהציג בלו בסרט ב1967. אם הסרט מ1967 האמין עדין בחברות אמת כפי שהוא הכיר אותה מאמריקה של אותם שנים, באמריקה של 2016 האמונה הזו פגה. על קהיליה עם חוקים מחייבים במובן שקיפלינג ראה אין מה לדבר. היא כבר פסה ונעלמה מהעולם.

היסטוריה לא מה שחשבתם

בזמן האחרון ישנה עדנה בכתיבת היסטוריה פופולרית במדינת ישראל. שני ספרים יצאו בשנה האחרונה. האחד הוא הספר "שווים – סיפורה של ספרטה" של ניל בר שאפשר לקרוא ביקורת מעולה שלו אצל דני אורבך, והשני 'עשרה פרקים על- היסטוריה לא מה שחשבתם' של רועי בנימין גרבר. לספר השני מוקדש הפוסט הנוכחי.

בתולדות הרעיונות ישנו מונח הנקרא היסטוריה ויגית. לרוב המונח מוצג לגנאי. ההיסטוריה הויגית מתעלמת מתהליכים מטריאליסטים במציאות, היא וולנטרית מידי ויש שיאמרו אף צפויה מידי. מה שמאפין את המבקרים שהם לרוב לא טרחו לקרוא את ההיסטוריה הוויגית. זה חבל כי ההיסטוריה הוויגית נותנת נקודת מבט קצת בסיסית על ההיסטוריה המערבית שהמבקרים שלה מנסים להתעלם ממנה. בשביל הוויגים מוסדות זה עניין חשוב. מוסדות מאפשרים את החירות האנושית. מוסד הפרלמנט, למשל, יצר מהפכה בדינמיקה של יחסי הכוח בחברה. במקום שולט ונשלט קיבלנו גוף המייצג את האזרחים בדרך של בחירות חוזרות והמאפשר שלטון עצמי של האוכלוסיה. זכויות הן גם עניין חשוב. כאשר יש זכויות האדם זקוף. בלי זכויות האדם נכפף מול השלטון. לאחרונה מדינת ישראל מציעה לצנזר פוסטים שלדעתה מבלפים. זו הצעה עצובה. חלק מהזכות של חופש הדיבור מגיעה מהזכות לשקר, לבלף לבלבל ולקשקש. הזכות הזו המערערת על מערכת הכוח החברתית מזכירה לכולנו שאין לאף אחד מאיתנו מונפול על האמת. גם לממשלה אין מונפול על האמת. גם לא לממסד המדעי. מה שנשאר זה שיקול הדעת של היחיד שצריך להחליט לבדו מה נכון ומה לא. האדם נשאר קנה המידה האחרון מה נכון לדעתו ומה לא (זה לא אומר שאין אמת רק שאין לנו שליטה עליה). גם זכות הקניין היא עניין חשוב. זכות הקניין נותנת לאדם את רשות הפרט. כאשר יש רכוש יש גם מרחב אישי. לעבד אין מרחב אישי. לבן חורין יש. וכמובן לבסוף ישנה הזכות להחליף את השלטון. אין מוסד שאיננו כפוף לביקורת של הנשלטים; מה שמסביר חלק מהבעייתיות בהתנהלות של בית המשפט העליון כיום. ההתפתחות של המוסדות הללו והדחתם את המוסדות הקודמים ששלטו בעולם כמו המלוכה והעריצות השרירותית הם הסיפור שלנו כיום. התחלנו שם. השכחה של ההתחלה הזו יוצרת עיוות היסטורי ומאפשרת לכל מיני גישות א-הומניות ואנטי הומניות להופיע. בשביל הגישות הללו ההיסטוריה היא עניין שרירותי המתקיים מעבר לאדם ולמטרות של האדם. המוסדות האנושיים אינם משחררים את האדם ושומרים על החירות שלו אלא יוצרים אשליה כוזבת המסתירה את היות האדם יצור סביל הנשלט על ידי דמיונות ואשר השחרור היחידי שלו נמצא בניפוץ אשליית החולף דרך טכניקות מדטטיביות.

לגישה הויגית שותפים כיום  אנשים שונים מהצד השמאלי של המפה כמו עינת וילף או מהצד הימני של המפה הפוליטית כמו בנימין נתניהו. משותפת להם ההנחה כי העם שולט והוא שולט בעזרת המוסדות הנבחרים שלו. כדי לשמר את ההבנה הזו צריכים ספרים שיספרו את ההיסטוריה מנקודת המבט הויגית ציונית. לפני מאה שנה היה זה ההיסטוריון האנגלי טרווליין שיספר זאת מנקודת המבט האנגלית אולם מאז חלפו שנים ולא קמו היסטוריונים לכתוב עליה. נראה היה שהגישה הויגית ניצחה, הדמוקרטיה משתלטת על העולם ואין צורך לדבר בשמה. בשנים האחרונות הגישה הזו איבדה מכוח השכנוע שלה. תהליך ההזדקנות של אומות דמוקרטיות וותיקות הביא לגלי אוכלוסיה המתנגדים לדמוקרטיה חולשתן הכלכלית של מדינות מערביות והתחזוקתה של סין הלא דמוקרטית יחד עם כוחות לא דמוקרטים אחרים כמו רוסיה מכרסמים בוודאות של המובן מאליו. לצד תהליכים אלו מתרחשים גם תהליכים חברתיים אחרים כמו עלייתן של גישות לא ויגיות המדברות בשם זכויות האדם בעודן חותרות תחת השלטון הפרלמנטרי. זה יכול להיות באופן רשמי כמו באירופה באיחוד האירופי הלא דמוקרטי או בארצות הברית בגישות השמאל הקיצוניות. כל הגישות הללו כופרות במשטר הפרלמנטרי על מוסדותיו החוקיים השונים. שלילת הציונות תופסת מקום נכבד בגישות הללו ובדברן בשם החירות הערבית אותה הם מכנים בעקבות המסורת הנוצרית-רומית 'פלסטינאית' הם שוללים את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי בארצו העתיקה. במצב הזה כדאי לחזור ליסודות הויגיים הישנים של ההיסטוריה המערבית.

רועי בנימין גרבר עושה זאת בכתיבת ספר היסטוריה לנוער. הוא לוקח 10 פרקים שהוא מזהה כשלבים בהיסטוריה המערבית-ציונית שלנו ומתאר אותם בשפה קלילה והומוריסטית. הוא משמיט הרבה, מדלג הרבה, ולא לגמרי נותן תמונה קהורנטית אבל בסופו של דבר הספר שלו מצייר תמונה ברורה כיצד הגענו עד הלום. זה לא מעט. הוא מזכיר לקוראים דמויות נשכחות כמו המלכה אליזבת, וושינגטון, נפוליון וביסמרק. הוא טורח לדבר על אביב העמים, מלחמת העולם הראשונה (המלחמה העולמית כפי שכונתה עד שמלחמת העולם השניה פרצה) ועל המלחמה הקרה. והוא גם טורח לתת היסטוריה ציונית מקוצרת כולל 15 עמודים של סימונים לכל קהילה של 1000 יהודים שאבדה בשואה. לקינוח הוא קצת מדבר על היסטוריוגרפיה על שיבת הלאומיות וגם על אלוהים. גרבר הוא בחור מאמין. הוא למד במכינה בעלי ולטעמו ההיסטוריה האנושית הויגית-ציונית באה דווקא ממקום של אמונה באלוהים. הוא לא מזלזל בחילוניים או בדמויות לא יהודיות אבל הוא כן מאמין שבסוף זה מתכנס לטענה קהורנטית על המציאות שיכולה להתאים אך ורק לאמונה באלוהים. כשבאלוהים הכוונה לאו דווקא לאלוהים שמצווה על מצוות אלא אלוהים שנותן פשר לאחדות שיש במציאות.

הספר לא חף מטעויות. כך למשל הוא טוען שקוד נפוליון בוטל עם חזרת הבורבונים. בפועל קוד נפוליון המשיך עד אחרי מלחמת העולם השניה. לפעמים הוא מזכיר עניין, מבטיח לחזור אליו ובפועל שוכח ממנו. גם ביחס לפוקאימה הוא לא רגיש לצד הלא דמוקרטי בהגות שלו. קץ ההיסטוריה לכאורה הוא גם קץ הפוליטיקה. פוקיאמה לא כותב זאת בפירוש אך הוא רומז לכך כאשר הוא מציין שמורו קוז'וב הצטרף בסוף חייו לפעילות באיחוד האירופי הלא דמוקרטי אך הפוסט היסטורי. גם הטענה שלו שהמדע איננו חלק מההיסטוריה היא משונה מאד. גרבר הוא עדיין חובבן. הוא קרא הרבה אך מעולם לא נתנסה במחקר היסטורי רציני ומעמיק. הוא מזכיר את ההיסטוריון הצבאי לידל הארט בתחילת דרכו, משיחות מכחול עזות עם פסקנות לא מבוססת. מומלץ למחבר לאחר פרץ הנעורים הזה להתיישב ולהעמיק את יכולתיו ההיסטוריות. ועם זאת כספר מבוא לילדות ונערים הוא מושלם. מי שרוצה לתת לילד שלו ספר היסטורי הומני, ציוני, ומערבי מומלץ ביותר לקנות את הספר.

ראש השנה המלכת השם

ראש השנה נתפס במקורתינו כיום שבו ממליכים את השם. בעקבות כך ארצה להרחיב בעניין המלוכה בעקבות סדרת הספרים המצוינת של אורסלה לה גווין "הקוסם מארץ ים". כפי שהשם מרמז מדובר בסדרת פנטזיה, אולי אחת המשובחות ביותר שנכתבו בסוגה הספרותית הזו. בחלק הראשון אני אתמצת את עלילת הסדרה ובחלק השני את התובנות שעולות ממנה לעניין המלוכה. בתמצות העלילה אני אציג חלקים גדולים של העלילה היות ואני מניח שאף קורא של הבלוג לא יתרעם עלי. מי שכבר קרא מכיר את העלילה ומי שלא קרא כנראה גם לא יקרא.

צלו של המוות

הספר הראשון בסדרה "הקוסם מארץ ים" שעל שמו נקראת גם הסדרה מספר את סיפורו של גד המכונה גם נץ. נץ הוא בחור צעיר בעל יכולת מבטיחה בקסם אולם המידות הלא מתוקנות שלו, הגאווה והיהרות, מובילות אותו לתחרות הרסנית מול תלמיד אחר בבית ספר לקוסמים באי בצר. כדי להראות את כוחו הוא מזמן רוח של מת אולם הקסם משתבש והצל שהוא מזמין הוא צל המוות של עצמו. לרוב קוסמים מזמינים רוחות של אנשים שכבר מתו אולם הזימון של צל המוות של עצמו משבש את האיזון במציאות. נוצר מאבק בין גד לצל שרק בסופו מבין גד שזהו הצל שלו ומקבל את המוות כחלק ממנו וכך משיב את השלמות לעצמו ואת האיזון לעולם.

במהלך המאבק בצל מקבל נץ חצי טבעת שבורה. בספר השני "הקברים של אטואן" מסתבר שחצי הטבעת הייתה חלק מטבעת שהיה לה את משל הסתרים של השלום. בלי משל הסתרים של השלום אין שלום בארץ ים. נץ יוצא להשיג את החצי השני מהקברים של אטואן הנשלטים בידי כוחות אפלים וחסרי שם. בקברים מסתבר שהכוחות שלהם חזק יותר משלו ורק בעזרת עזרה מבפנים מצליח נץ להשיג את החצי השני של הטבעת, לתקן אותה וכך להשיב את משל הסתרים האבוד של השלום.

שנים עוברות והשלום שב לארץ ים אך אין שלווה בארץ ים. אין מלך לארץ ים וצרה חדשה מתרגשת. נדמה כי אנשים איבדו את משמעות המילים. נץ יוצא לחקור את העניין. אליו מתלווה נסיך צעיר בשם ארן. בחיפושם הם מגלים כי אנשים איבדו את משמעות מעשיהם וכתוצאה מכך מפסיקים לפעול. לבסוף הם מוצאים כי קוסם אחד ניסה להשיג חיי נצח על ידי זימון של החיים של עצמו לעולם המתים בכך הוא מת אבל נשאר חי. זהו היפוך של הספר הראשון. בספר הראשון גד מזמן את הצל של מותו. בספר השלישי הקוסם מזמן את חייו למותו. הקוסם המת-חי משבש את ארץ ים. כדי לקבל משמעות צריך לתת סוף למציאות. קוסם שלא מת מונע מהמציאות להסתיים וכך גורם לה לאבד משמעות. גד והנסיך מצליחים לבטל את העיוות. הקוסם מת בלי לחיות. הנסיך ארן מתמנה למלך והסדר חוזר לארץ ים.

מהי מלוכה?

מהספר השלישי עולה כי אחד העניינים החשובים הוא השבת המלכות לארץ ים. וכאן עולה השאלה מהי המלכות בעיני לה גווין? מה הופך אדם למלך? שאלה קשורה היא מדוע צריך ייחוס כדי למלוך? ארן הוא נסיך מנצר מלוכה. מדוע זה חשוב?

על השאלה האחרונה לה גווין עונה בהמשילה את המלך לעץ. ככל שהשורשים של עץ עמוקים יותר כך הוא יציב יותר. יחוס ומסורת מעניקים פרספקטיבה. הם עוזרים לאדם להתנתק מהכאן ועכשיו ולראות א העניינים מנקודת מבט רחבה. כמובן שלעיתים הם לוכדים את האדם בנקודת מבט לא רלבנטית; כך קרה לנפוליון השלישי שהמשיך את האיבה של דודו, נפוליון בונפרטה, לאוסטריה במקום להבין את עליית פרוסיה ועדין ישכוח במסורת ויחוס אבות שמייצב את האדם. יחוס הוא טוב אך הוא לא מסביר את טיב המלוכה. בספר קשה להבין מדוע המלוכה חשובה ללה גווין. רמז לתשובה נמצא בהערה שמעיר גד, נץ, בהתבוננו בנסיך ארן: "לא מצאתי אף אחד שימשיך את דרכי חוץ ממך אבל אתה הרי מוכרח ללכת בדרכך ולא בדרכי. " מצד אחד כל אדם צריך ללכת בדרך שלו. מצד שני הנסיך ממשיך את דרכו של נץ. ולכן כדי להבין מהי מלכות צריך להבין את דרכו של נץ או גד כפי שהוא מובן בספרים. נץ מתואר כמי שמבין מה צריך לעשות ועושה אותו. כך הוא משיב את משל הסתרים האבוד מהקברים של אטואן וכך הוא משיב את המלכות. זוהי מלכות שאיננה רשמית. זוהי מלכות במובנה המהותי. חשבו על הרצל למשל. הרצל לא היה מלך היהודים באופן רשמי אך ההבנה שלו מה צריך לעשות כדי לגאול את היהודים הפכה אותו למלך היהודים (וכך גם התייחסו אליו יהודים וגויים).

כאשר אנו ממליכים את ריבונו של עולם בראש השנה אנחנו טוענים כי הקב"ה הוא מלך במובן המהותי. הקב"ה מבין מה צריך לעשוות ומצווה אותנו על עשייתו. מלכות השם איננה עניין טכני טקסי אלא ענין מהותי. הקב"ה הוא מלך במובן המהותי וממילא מלכות במובנה הרשמי.

שנה טובה לכולם ולכל בית ישראל.

גברת ורבורג (עירית לינור)

גברת ורבורג היא אישה רעה העושה דברים רעים עם תירוצים קלושים. היא מצליחה לחמוק מלתת את הדין על מעשיה על ידי שילוב של עזות מצח ומזל. אחרי שגמרתי את הספר שאלתי את עצמי אז למה היא עשתה את הדברים הרעים שעשתה? ואז חשבתי לעצמי שלפעמים גם אני עושה דברים רעים עם תירוצים קלושים.

הספר הוא גם אנטי פסיכולוגיסטי. פסיכולוגיה מתיימרת לא לשפוט אנשים. רק לעזור להם. הולכים אחורה הולכים קדימה אבל התוצאה היא בסוף קבלה של המעשים הרעים שעושים. הספר לא מספק את הסחורה הפסיכולוגית המשומשת הזו. הגיבורה אמנם התייתמה לה מאימא בשלב מסוים אבל ברור שהמעשים שהיא עושה אינם תולדה של פסיכו אנליזה כזו או אחרת הנובעת מהעבר שלה ומוצדקת באופן נלוז. גברת ורבורג בחרה לעשות את מה שעשתה מרצונה החופשי לעשות את מה שעשתה ואת זה הפסיכולוגיה מנסה לטאטא מתחת לשטיח. הרבה יותר קל להסביר למטופל שהוא חווה תסכול או שזה בגלל משהו טראומטי מהעבר במקום לעמוד מול המציאות ולהגיד את האמת.

ביקורות אחרות לקחו את הספר לביקורת על הבורגנות. במילים אחרות הלבישו עליו את הדעה הקודמת שלהם. לטעמי זהו ספר מוסר העוסק בטבע האדם.

ציטוטים מהספר הסוס ונערו

הסוס ונערו הוא הספר החביב עלי בסדרת נרניה. בסיס הסיפור הוא המסע שעורכים העבד שסטה והסוס המדבר ברי מארץ העבדים קלרומן לארץ החירות נרניה. אני לא אערוך ניתוח ספרותי של הספר אלא אביא מלוא חופנים ציטוטים ותובנות מהספר.

"עובדה היא שבני אדם מסתדרים זה עם זה טוב יותר כשהם מתכננים תכניות מאשר כשאין להם נושא מוגדר לשיחה"

"בטשבן קיים חוק תנועה אחד: כל מי שהוא חשוב פחות חייב לפנות את הדרל למי שהוא חשוב יותר – אלא אם ברצונו לזכות בצליפת שוט במהלומה בקצה הקהה של הרומח".

"ארויס עשתה מאמץ נואש לדחוף את לזרלין כדי שתפנה לה קצת יותר מקום; אבל מרוב בהלה גברה אנוכיותה של לזרלין והיא השיבה מלחמה שערה וצבטה אותה ברגלה"

"כשם ששירתם אינה מלאה כשירתנו מימרות נבחרות ופתגמים מועילים, אלא כולה אהבה ומלחמה" (הוזיר המזרחי מחווה דעתו על השירה המערבית)

"אחת התוצאות הגרועות ביותר של עבדות ושל פעולה מתוך כפיה היא, שברגע שאין מי שיכפה עליך לעשות דבר מה – אתה מגלה שאבד לך כמעט כליל הכוח לכפות פעולה על עצמך"

"הוא עדין לא למד שהגמול על מעשה טוב בדרך כלל הוא הצורך לעשות מעשה טוב נוסף, קשה וטוב מהראשון"

"ואולם כל עוד תדע שאינך יוצא מגדר הרגיל, – תוכל להיות סוס הוגן ביותר, סוס הוגן וישר"

 

"

האריה, המכשפה וארון הבגדים – הבגידה של אדמונד

הספר "האריה והמכשפה וארון הבגדים" של הסופר סי.אס.לואיס הוא הראשון בסדרת הפנטזיה נרניה. לאחרונה קראתי אותו שוב. כחלק מפתיחה של סדרת פנטזיה תפקידו של הספר הוא להציג את העולם המדומין אבל את זאת הוא עושה תוך שזירה של הכניסה לעולם של נרניה בבגידה של אדמונד והמאבק בין המכשפה לאריה. מבחינת ההתרחשות הגיאוגרפית הכל מתנהל בתוך ארון הבגדים ההופך לפיכך לתחנת מעבר בין העולמות.

בגידתו של אדמונד היא עניין חריג בספרי הפנטזיה. פה ושם מופיעים בוגדים בספרי הפנטזיה. לרוב הם לא חלק מהגיבורים. אדמונד, לעומת זאת, נשאר גיבור. פגום אבל גיבור. והדבר מזמין מחשבה.

אין ספק שהבגידה שקועה בתבנית הנוצרית של הספר אבל אדמונד לא בוגד באסלן אלא בלוסי ואת זה הוא עושה עוד מחוץ לנרניה כאשר שניהם חוזרים מנרניה ולוסי תולה בו את תקוותה לאושש את סיפור נרניה מול האחים הגדולים – פיטר וסוזן. אדמונד איננו טיפוס אמין כפי שמגלה השיחה עם הפרופסור. ועדין הבגידה שלו מהווה את אחד היסודות של הספר. כתוצאה ממנה המכשפה טוענת לזכות על אדמונד:

""יש ביניכם בוגד" אמרה המכשפה. כולם ידעו כמובן שהיא מתכוונת לאדמונד. "ובכן" אמר אסלן "הבגידה שלו לא היתה מכוונת נגדך". האם שכחת את הכישוף הגדול?" שאלה המכשפה "אתה הרי מכיר את הכישוף שהטיל הקיסר על נרניה בראשית הזמנים. אתה יודע שכל בוגד שייך לי כשלל המגיע לי על פי החוק, ושכל בגידה נותנת לי רשות להרוג""

אמנם נכון שאדמונד הלך וסיפר למכשפה על הפאון ולאחר מכן על אסלן אבל ברור שהוא לא בגד במישהו כפי שציין אסלן. איתרע מזלו של אדמונד והוא נתקל לבדו במכשפה הלבנה וכתוצאה מכך היה בצד שלה הבגידה האמיתית הייתה באחותו לוסי והיא התרחשה בכלל מחוץ לגבולות נרניה כפי שהספר מבהיר היטב:

"ברגע שפיטר שאל אותו את השאלה הזו, החליט בן-רגע לעשות את הדבר השפל והגועלי ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הוא החליט לבגוד בלוסי. אדמונד שלח בלוסי מבט מתנשא, כאילו הוא מבוגר ממנה בהרבה (ובעצם היה מבוגר ממנה רק בשנה אחת) ואז גיחך גיחוך קל ואמר, " כן , לוסי ואני שיחקנו – העמדנו פנים שכל הסיפור שלה על הארץ הנמצאת בארון הוא אמיתי. סתם בשביל המשחק, כמובן. אבל באמת אין שם שום דבר.""

אדמונד בוגד בלוסי. הוא גם בוגד בנרניה (שבה הוא ביקר למרות שהוא מכחיש, אליבא דלואיס) אבל את זה נניח רגע בצד. בגידתו בלוסי היא זו שמקנה עליו זכות בעיני המכשפה. המכשפה ואסלן יודעים שהוא בוגד ולכן למכשפה יש זכות עליו. יש כאן איזה שהוא ערבוב בין העולמות. אדמונד נחשב בוגד לא רק בעולם שלנו אלא גם בנרניה למרות שבפועל הבגידה לא התרחשה בנרניה. אינני אכנס כאן לפתרון שהספר מציע לבעיה (שברור משחזר את הסיפור של ישו אצל הנוצרים) אלא אתייחס לעניין עצמו. בשביל לואיס הבגידתו של אדמונד היא עיקר הספר והיא שמקנה לו את טעמו.

ציינו קודם שאדמונד, בוגד גם בנרניה ולא רק באחותו לוסי. אדמונד, לפי זה, הוא האדם המודרני הבוגד באפשרות של פנטזיה למרות שהוא יודע שהיא אמיתית. והבגידה בפנטזיה קשורה בבגידה באחותך שאיננה רק אחותך הביולוגית (כמו שלוסי היא בסיפור) אלא בגידה באחווה האנושית של בני אדם וחווה כפי שהספר מדגיש שוב ושוב.

במאמר מוסגר, בשביל לואיס, הנצרות היא פנטזיה ומכאן שהחילוניות המודרנית היא בגידה בנצרות שהיא מאמינה בה בסתר ליבה. אינני יודע אם האדם המודרני מאמין בנצרות בסתר כפי שטוען לואיס אבל דומני שמההבנה שהאדם המודרני בוגד ,בפנטזיה נמצא חלק מכוחו של הספר. הכוח של סדרת נרניה (שחוזר באופנים כאלו ואחרים בכל הספרים), הוא בהבנה הזו ששכחת הפנטזיה או הדחקתה היא בגידה, שאיננה שונה מהבגידה באחיך ובאחיותך. הבגידה בפנטזיה משקפת את אובדן המושגים של נאמנות וברית באינדיבדואליזם המודרני. מכאן הדרך לתופעות החברתיות העכשוויות היא קצרה. האדם המודרני מקדש את הבוגדנות, וכתוצאה מכך הוא לא מסוגל לנאמנות משפחתית, לאומית או אוניברסאלית.

מיכאל אנדה בספר "הסיפור שאינו נגמר" טוען שאנשים מחיים את הפנטזיה על ידי כתיבתה החוזרת אולם הפנטזיה נשארת ברובד הספרותי. אצל לואיס נדמה שהפנטזיה איננה רק עניין ספרותי אלא רובד הקיים כאן ועשיו. לולי זאת, המכשפה והאריה לא היו מזהים את בגידתו של אדמונד. אנו רק חושבים שאנו יכולים לנתק בין העולמות. למעשה הם מחוברים וממשיכים להיות מחוברים כל העת. הפנטאזיה מחיה אותנו וכך מזכירה לנו שוב ושוב את אותם מושגים שהמודרניות מנסה למחוק.

כוכב השביט מגיע לעמק המומינים

"מומינטרול וסניף החיה הקטנה יוצאים למסע אל מצפה הכוכבים לשמוע על כוכב השביט המאיים על כדור הארץ."

זו תמצית אחת שניתן לתת לספר "כוכב השביט מגיע לעמק המומינים" – הספר הראשון בסדרת המומינים – אולם זו תהיה כותרת מאד לא ממצה לספר.

או אולי: ""הינצלותה של משפחת מומינטרול וחבר מרעיהם מכוכב השביט". ישנן הרבה תמציות שניתן לתת לספר, אך זה לא ישנה למי ששכח או לא קרא את הספר. זה ישנה אולי להסביר את הכותרת, אולם העלילה רחבה יותר מן הכותרת; אפשר לראות את הסרט, אך בסרט למשל אין את סצנת "במת הריקודים" המתרחשת לצל אורו של כוכב השביט. אולי אחת הסצנות היפות ביותר בספר. בקצרה, יש הרבה סצנות בספר ואפשר להאריך בהן הרבה, אבל אין עיתותי בידי ולכן אתמקד במספר נקודות.

– הדמות של סנופקין.

סנופקין מוצג לראשונה בסדרה בספר הזה, וכיון שבשאר הסדרה סנופקין הוא דמות אימננטית, אין אלא להסיק שזהו הספר החשוב הראשון שיצא (בויקפדיה טוענים שיצא עוד ספר לפני שהוא חסר חשיבות). סנופקין זה סנופקין אולם די ברור, במיוחד מהציורים, שבספר הזה הוא עדיין ילד. בהמשך הסדרה, ובמיוחד בסדרת הטלויזיה, סנופקין כבר יותר בוגר אבל לא בספר הזה. סנופקין הוא ילד שראה עולם ולכן הוא בוגר יותר? לא ברור. גם לא ברור כיצד הוא מצטרף. "סנופקין הפך את הנסיעה לעליזה יותר…" (עמ´ 37 בהוצאת מרגנית), אבל מדוע הוא הצטרף לא רשום. הוא שם והוא שם עד סוף הסדרה.

– הדמות של סניף

הדמות של סניף היא עגולה יותר. בהמשך הסדרה היא כבר מוכרת ובמובן מסוים כבר לא חיה קטנה, אבל בספר הראשון סניף הוא "החיה הקטנה", וכחיה הקטנה אי אפשר לומר שהוא לא מבדר (הסצנה של זריקת האבנים שפתאום מסתבכת כשסניף עדיין באמצע השינה היא מהמבדרות בספר, כמו החרטה עליה לאחר מכן). אולם סניף איננו רק מבדר הוא גם מדבר עלינו, גם בסיפור החתלתול וגם בשאר הספר. הקווים הסטריוטיפים כבר מופיעים אבל הם מעומעמים על ידי קווים אחרים.

– עכבר המושק הפילוסוף

אם יש מסגרת לספר היא נמצאת בעכבר המושק הפילוסוף. אותו עכבר מושק שביתו נהרס בתחילת הספר על ידי מומינאבא בבנית הגשר (אבל זה לא מפריע לו כי הוא פילוסוף) ואותו עכבר מושק שמתיישב בסוף הספר על העוגה שאימא הכינה למומינטרול (אבל עכשיו זה כן מציק והוא לא זוכר שהוא פילוסוף). אולם ברמה המשמעותית אין הבדל בין עכבר המושק לבין סוקרטס, ואולי אנחנו שקוראים על סוקרטס, ולכאורה מעריצים אותו, קוראים כאן על מישהי שדי סלדה מסוקרטס, ומכל שרשרת הפילוסופים שהוא יצר.

– סיפור ההתבגרות

הספר כוכב השביט מגיע לעמק המומינים הוא בראש ובראשונה סיפור התבגרות של כל הדמויות. זה הקסם שלו וזה גם מה שקצת מעציב בספרים הבאים שבהן הדמויות הן בוגרות לטוב ולרע. הקורא מטלטל אחרי מומינטרול ומלחמתו בשיח האנגסטורה הרעיל, בסיפורו של סניף ומחשבותיו על החתלתול, ובכלל אחרי כל הדמויות בספר שנאלצות להתבגר מבלי שתהיה להן הזדמנות אחרת; אולי באותה מחשבה ניתן להיזכר שפינלנד ארצה של טובה ינסון חוותה כיבוש פעמיים במלחמת העולם השנייה רוסי וגרמני ויצאה די הרוסה מהמלחמה, במזל היא נשארה דמוקרטית ולא קמוניסטית כמו כל הארצות מדרום. חוסר ההזדמנות, כוחו ועוצמתו של כוכב השביט שכופה את עצמו גם על מי שאיננו רוצה לחשוב עליו (נערת הסנורק) הופך את הספר לספר התבגרות – עדין, שקט, ועוצמתי.

(התפרסם בזמנו בפורום תרבות בכיפה)