דמיון חומרי – אומנות ישראלית עכשווית

הלכתי לראות את התערוכה דמיון חומרי – אומנות ישראלית עכשווית – במוזיאון תל אביב. זה היה בעקבות מאמר ביקורת חיובי באתר ערב רב. כבר הלכתי לתערוכה בעקבות המלצה שלהם ומאד נהנתי. מדמיון חומרי נהנתי פחות. אולי זה לא הוגן ללכת לתערוכה הזו בעקבות צפייה ביצירות של רנואר ומארק שאגל אבל התחושה היא שהאומנות הישראלית אפילו לא מנסה לעמוד בתחרות. ועם זאת עלו לי כמה תובנות בעקבות הביקור וההשוואה הזו.

ראשית מבחינתי יצירה אומנותית צריכה לדבר בעד עצמה. היא צריכה לעורר את ההשתאות. אם אין השתאות אין אומנות. יכול להיות שיצירה היא חלק ממכלול שלם אבל אז המכלול הוא היצירה האומנותית. אם יצירה היא לעצמה אז אני כצופה צריך לכל הפחות להבין מה יש ביצירה שהוא מעבר לגוש סתמי ולא ברור שמבחינתי אני מוכן לקבל בתיקיית יצירות של הילד בגן. ולא, הכותרת כשלעצמה שנתן האמן או האוצר במוזיאון זה לא מספיק.

גם הגיוס של האומנות לפוליטיקה נותן טעם לפגם. השילוב בתערוכה של יצירה המשלבת את דגל אש"ף, דגל שמבחינתי מסמל את הרצון לרצוח אותי ואת יקיריי (גם אם רצון זה נמנע מסיבה טכנית או תחשיבית כלשהי), יש בו טעם לפגם. נראה גם שמרבית הציורים האותנטיים מגיעים מציירים ערביים. האם האוצר לא מעריך יצירות אותנטיות יהודיות או שפשוט אין יצירות אותנטיות יהודיות?

המחשבה שהאוצר מצדיק את היצירות כחלק מרעיון כללי היא משונה מאד ולמעשה לא משכנעת. ממה נפשך? אם היוצר משרת את האומנות אז האומנות צריכה לדבר בעד עצמה ואם צריך את היוצר כדי לתת פשר לאומנות אז מה תפקידו של האמן? השאלה הזו נכונה גם לאמן עצמו. אם אין משהו ביצירה שידבר בעד עצמה העובדה שליוצר יש כותרת של 'אמן' לא הופכת את היצירה לאומנות. ולכן עולה השאלה מהי אומנות שמצדיקה את עצמה?

לפני כמה שנים הלכנו למוזיאון ישראל והילד בן 4 נתקל בפסל של רודן והוא פלט משפט בסגנון זה יפה או משהו כזה. באותו רגע ידעתי שהביקור הצדיק את עצמו (חוץ מזה שלביקור באגף הארכיאולוגי היו תוצאות פסיכולוגיות לא מוצלחות בדמות סיוטים על שלדים ומומיות). יש משהו באומנות שמצליח לחלץ או להנכיח משהו מתוך המציאות. יש כאן עניין אפלטוני או אריסטוטלי של הנכחת הצורה תוך ניתוק מהחומריות הקיימת. מהסיבה הזו החשש של ציירים מאובדן הרבלנטיות בעקבות הצילום נעלם. מבחינה כלכלית באמת אי אפשר להתפרנס מציור כמו שהיה ניתן עד המאה ה19 אבל מבחינה אמנותית יש עדין טעם בציור. לא מתחכם. לא מתהדר בנוצות אחרות לא רלבנטיות. ציור כמו שהיה עד היום.

בתערוכה לא היו הרבה ציורים או פסלים. היו שם לא מעט גושים לא ברורים ורק מסיבה זו היא הייתה מאכזבת. ועם זאת הייתה בה תמונה אחת מוצלחת בשם דיוקן עצמי על רקע ירוק (אפשר לראות אותה כאן). מה שיפה בתמונה שברור שהגזרה של הבגדים היא עכשווית. התמונות של רנואר ושגל הן מהממות אבל הגזרה של הבגדים מתארת מציאות אחרת. מציאות זרה. חסר לנו צייר שיצייר אותנו כמות שאנחנו. עם הטייטסים והטישרטים. הג'ינסים, החולצות המכופתרות, כפכפי אצבע ועוד. עד כמה שהאופנה המקומית של נשים קצת משונה לי אין ספק שהיא קיימת. העולות הצרפתיות מצייתות בבירור לקוד אופנתי אחר. ואת הממשות הזו צריך לצייר (יחד עם הבתים, המכוניות ועוד). ואת הממשות הזו צריך לחבר לסיפורים היסטוריים, מהתנ"ך, מההיסטוריה היהודית, מההיסטוריה העולמית ועוד. איפה הצייר שיעשה זאת? בלי יומרות אומנותיות משונות. שיצייר את המציאות של חיינו כפי שהיא.